היה או לא היה – סיפור אהבה

קפה נגלר 2

בשנות העשרים הסוערות, תור הזהב של ברלין, "קפה נגלר" היה ה-מקום שאליו הגיעו כל המי ומי של הבירה הגרמנית. רקדו שם, שתו שמפניה לאורן של נברשות קריסטל וניהלו פרשיות אהבה וויכוחים אינטלקטואלים סוערים. האמנם? זאת, פחות או יותר, הייתה הגרסה שנשתמרה במשפחה. מור קפלנסקי, שאיגנץ וקלרה-רוזה נגלר היו סבא וסבתא של סבתהּ שלה, שמעה את הסיפורים, זכתה לאכול בכלי הכסף ובפורצלנים המהודרים שנשאו את לוגו בית הקפה ההוא. ואז היא יצאה לברלין לעשות סרט על "קפה נגלר" ולא תאמינו מה היא מצאה שם.

גם הקהל שראה את הסרט בבכורה הבינלאומית שלו בפסטיבל הסרטים של ברלין בפברואר לא האמין. צופים מכל העולם צחקו, עצרו את נשימתם, הזילו דמעה, צחקו שוב וכשהסרט נגמר עמדו ולא הפסיקו למחוא כפיים ולשאוג "בראבו" עוד דקות ארוכות. גל נוסף של התלהבות דומה נרשם כשלבמה עלתה נעמי קפלנסקי, סבתהּ בת ה – 87 של מור, והאישה שבזכותה כנראה נולד הסרט הזה. ובעיקר כשנעמי אמרה את מה שחשבו כולם: "זה התחיל כסרט על בית הקפה, אבל הפך להיות סרט על אהבתה העמוקה של נכדה אחת לסבתא שלה".

הנכדה, מור, יצאה לברלין על מנת למצוא עדויות שיעזרו לה לספר את סיפורו של בית הקפה המהולל. במהלך החיפושים שלה, שארכו חודשים רבים וכללו ארבעה תחקירנים (שהוחלפו לאחר שכל אחד מהם מצא חומרים פוטנציאליים נהדרים לסרט שלא ממש התרוממו) ולקפלנסקי נדמה היה שהם פשוט לא עושים את עבודתם כמו שצריך, הלכה והתבררה לה האמת המאכזבת: "קפה נגלר" לא היה, כנראה, המוסד המרכזי, הנוצץ, המדובר והחשוב שנשתמר בזיכרונות המשפחה. ברכט, איינשטיין וחבריהם לא ניהלו בו שיחות עומק אינטלקטואליות, מרטין גרופיוס לא שרטט על המפיות תכניות לבניינים מהפכניים ומרלנה דיטריך לא שרה שירי אהבה חרוכי-קול. נברשות קריסטל מפוארות היו שם – כפי שהעידו התצלומים באלבומים של משפחת קפלנסקי, אבל אלה כנראה הביטו מלמעלה על התנהלות נעימה, צנועה ולא ממש יוצאת דופן באותם ימים בברלין.

 

קפה נגלר 4

אבל מור לא ויתרה. ביחד עם בן זוגה, יריב בראל, שגם צילם את הסרט, היא נברה בכל מקום אפשרי בברלין, גילתה קהילה גדולה של שוחרי שנות השמונים, היסטוריונים של תרבות, שוחרי מוזיקה, מלקטי עדויות וארכיבאים ושכנעה את כולם שהיא פשוט לא מסוגלת לאכזב את סבתא נעמי. והם? אחרי כחכוח או שניים הסכימו לספר סיפורים שמציאות ובדיון משמשים בהם בערבוביה ולהמציא לבית הקפה "נגלר" היסטוריה חלופית. התוצאה, כאמור, מצחיקה, מרתקת, מפתיעה ובעיקר ספוגה באהבה ונוגעת ללב.

השיחות של מור עם סבתא נעמי קפלנסקי משמשות בסרט כוח מניע רב עוצמה ("כן, סבתא, יש לנו המון חומר, לא מפסיקים לצלם"). קשה גם להתעלם מהעובדה שבבחירת המקצוע, קולנוע, היא הולכת בעקבות סבתה, שהיא אמנם בוגרת בית הספר לאחיות בהר הצופים, בירושלים, אבל את הקריירה עשתה דווקא בתחום הקולנוע. היא לקחה חלק חשוב בהקמת ארכיון הקולנוע הישראלי ולאחר מכן ביצירת סדרות התעודה היוקרתיות של רשות השידור כמו "עמוד האש", "ירושלים שהייתה בספרד" ו"הכוזרים".

נעמי קפלנסקי נולדה בבנימינה, גדלה בחיפה וכיום מתגוררת בקיסריה "ולמרות זאת כל שירי הערש וסיפורי הילדות שאני מכירה הם בגרמנית", היא אומרת. סבא שלה, איגנץ נגלר, הגיע כנער בשלהי המאה ה – 19 מבוקובינה לברלין והחל לעבוד כמלצר בבית הקפה של משפחת קמפינסקי, שעשתה אז את צעדיה הראשונים לקראת הקמת אימפריית המלונות הבינלאומית שלה. מכתב הברכה שכתב ברטולד קמפינסקי לסבא איגנץ כשזה החליט בשנת 1908 לצאת לעצמאות ולהקים בית קפה משלו, עדיין שמור אצלה. איגנץ וקלרה רוזה ניהלו את בית הקפה שלהם, גידלו את שלושת ילדיהם ולא חלמו לעלות לארצישראל, עד שהבנים, שהיו חברים בתנועת הנוער היהודי בגרמניה "בלאו וייס" ("כחול לבן") החליטו לעלות, והחלו לכתוב מכתבים מלאי התפעלות להורים "בואו לכאן, אין לכם מה לחפש יותר בגרמניה וכאן יש המון מה לעשות".

בכור הבנים, היינץ, הקים את מפעל "עסיס" ואחיו הקטן, פליקס, ייבש ביצות ליד בנימינה ולימים פתח חנות ספרים גדולה בחיפה.  האחות, סופי ("ג'ינג'ית עם טמפרמנט סוער") גמרה את לימודיה בתיכון בברלין בשנת 1924 וההורים החליטו שזה הזמן לקחת אותה מעיר החטאים . הם נסעו למצרים, משם הגיעו לפלשתינה, קנו מגרש רחב ידיים על הכרמל ובסיועו של האדריכל הנודע אלכסנדר ברוולד (שתכנן, בין השאר את בניין הטכניון הישן בחיפה והקים את הפקולטה לאדריכלות) בנו וילה במרכז הכרמל, מוקפת בארבעה דונמים של חורש אורנים וצמחייה עבותה, שהייתה מעין העתק של בקתת הציד המשפחתית ביער השחור.

 

קפה נגלר 3

"בית נגלר" משמש עד היום מרכז תרבות ומשכן אומנויות בחיפה. כשהמשפחה נכנסה לגור בו בשנת 1926, הוא רוהט ברהיטים שהובאו מברלין, אותם ספרים, פסלים, שידות, כורסאות וכמובן שולחנות מכוסים בשטיחים, כנהוג, ולא במפות, שולחן ביליארד גדול ופסנתר כנף. בבית הזה, שבו בישלו אוכל ברלינאי, ניגנו, שרו וחיו כאילו הם עדיין שם, בילתה נעמי את השנים הראשונות של ילדותה. אמה אמנם נישאה לאיכר מבנימינה וחלמה לטפל בסוסים ובפרות, אבל כשהתברר לה שבעלה מעדיף שתשב בבית ותקרא ספרים, החליטה לנסוע לברלין כדי ללמוד מקצוע (חינוך מיוחד) "ואותי שתלו אצל סבתא", אומרת נעמי, "וזה היה נהדר".

אימא שלה, היא נזכרת, לא ממש מצאה את עצמה במושבה. "ראיינתי פעם את הזקנות של בנימינה וגיליתי שהיו לה שתיים שלוש חברות והיו לא מעט נשים ששנאו אותה, כי הייתה עשירה. כי לכולם היו בתים של שני חדרים ולה בנו ארבעה חדרים וכי להורי היו שלושה פרדסים. הם אמרו שהיא 'לא הייתה משלנו' וזה היה לי מאוד עצוב לשמוע".

הוריה לא נפרדו, אבל היא ואמה עברו לחיות בחיפה ואביה, שמעון הכהן, הצטרף בכל סופשבוע. בימות החול עבד במשק שלו. הוא הגיע ארצה בגיל שבע מבלרוס, למד בגמנסיה הרצליה, שירת בגדודים העבריים במלחמת העולם השנייה ונסע לקליפורניה ללמוד חקלאות. "הרעיון המקורי היה לעשות סרט עליו", מספרת מור. "נעמי הזמינה אותי לעבור על מסמכים, על מכתבי אהבה נהדרים שכתב 'לעלמה סופי נגלר', המכתבים שכתבו הבנים להורים בגרמניה, תמונות – הכול מסודר אצלה במגרות וקלסרים ותוך כדי עבודה על החומרים דיברנו על "קפה נגלר" והבנתי פתאום שיותר בוער לי לעשות סרט על הקפה".

נעמי, איך זה שאת כקולנוענית, לא עשית אף פעם סרט על משפחתך?

"זה אפילו לא עלה בדעתי. ברשות השידור אי אפשר היה להציע לעשות סרט אישי, ולא עלה בדעתי להיות שוויצרית. עבדתי על הכוזרים, על ספרד. אף אחד לא התלהב אז משורשים".

נסעת לברלין לחפש את בית הקפה?

"בשנת 1979 נסעתי כעיתונאית עם קבוצה נהדרת שכללה את דוד ויצטום וחנה זמר. עבדתי אז עם יגאל לוסין על סרט על היינה וידעתי שבמזרח ברלין יש רחוב על שמו ומעריצים אותו מאוד. כישראלית לא יכולתי להגיע למזרח, אז השתמשתי בדרכון הבריטי שלי ואמרתי שאני מהבי בי סי. כך יכולתי להגיע גם למוריצפלאץ, שבו עמד בעבר בית הקפה, אבל לא נותר שם כלום. מזרח ברלין הייתה אז מקום כל כך אפור ואומלל. אני זוכרת שמשכתי כתפיים ואמרתי לעצמי 'טוב, זה כנראה היה ונגמר. אני לא יודעת אפילו אם הצטערתי במיוחד. "

 

קפה נגלר 5

בערך באותה תקופה התקשר אל נעמי נכדו של אחד החברים הטובים של סבא שלה, שגם לו היה בית קפה בברלין לפני מלחמת העולם השנייה. למרות שלחבר הייתה וילה ליד האגם, צמודה לווילה של יוזף גבלס, והילדים נהגו לשחק טניס ביחד, הוא כמובן נאלץ לברוח אך נתפס, הועבר למחנה טרזינשטט ושניים מילדיו נרצחו באושוויץ. בן אחד ברח לארה"ב והנכד, בנו של הבן הזה, גילה לפתע שאחרי המלחמה סבא שלו חזר לברלין, קיבל בחזרה את המפתחות לבית הקפה שלו והקים אגודה שנקראת "ברלין שוב חיה". הוא רצה לרתום אותה להכנת סרט תיעודי על משפחתו "נפגשתי אתו בברלין וראיינו המון אנשים", מספרת נעמי, "אני חושבת שזה היה טריגר שדחף אותי לעניין את מור בנושא".

המסמכים והתמונות ששמורים כל כך יפה אצל נעמי הגיעו אליה כמעט בדרך נס. בית הסבים שלה נמכר לפני שנים למשפחת רוטנברג – משפחתו של מייסד חברת החשמל – והאחיין, סנדי, שלמד אתה בבית הספר "הריאלי" טלפן אליה יום אחד וסיפר שבמרתף נמצאה כספת שלא ניתן לפתוח ויש לפוצץ. "אמרתי לו לשמור לי את מה שימצא בפנים בארגזים, ובאתי לקחת. היו שם שני רובי צייד מעוטרים של סבא שלי, שהמשטרה לקחה, וכל המסמכים והמכתבים האלה".

מור, בת 35, החלה לעבוד מתוך המסמכים האלה על הסרט שלה, לפני כארבע שנים, כשסיימה תואר שני בקולנוע. בשלב התחקיר נסעה לברלין ושמחה לגלות שבתערוכה שהוקדשה לחיים היהודיים בשכונת קרויצברג הוצגו תמונות וכלי אוכל מ"קפה נגלר". "התרגשתי נורא, אבל אז גיליתי שכל החומרים בתערוכה הגיעו בכלל מנעמי, שידיד שלה, עיתונאי גרמני, שכנע אותה להשאיל את החפצים".

איך נולד הרעיון להמציא סיפורים במקום אלה שלא מצאת?

"התחקירנית הפגישה אותנו עם קשיש גרמני שנשבע שיש לו זיכרונות מהקפה, שסבתא של נעמי החזיקה אותו על הברכיים… בדיעבד הסתבר שהוא די המציא את הסיפורים האלה וזה העלה בי את הרעיון לכתוב סיפורים משלי ולבקש מהמרואיינים שלי שיספרו אותם למצלמה כאילו הם סיפורים אמתיים. בדיעבד הסתבר שהאנשים האלה מאוד יצירתיים, הם חיים את התקופה הזו, עורכים מסיבות בסגנון שנות העשרים, מתלבשים ככה, מתרפקים על הימים ההם, והם רצו לספר סיפורים אמתיים לגמרי מההיסטוריה המשפחתית שלהם, סיפורים שקרו באותם ימים בברלין, במקומות אחרים, והם רק "הזיזו" אותם לקפה נגלר".

"הברלינאים היו זקוקים לסרט כזה", אומרת נעמי. "שנות העשרים היו התקופה היפה והתמימה שלהם, לפני כל הזוועות שקרו בגרמניה. הם מתגעגעים לימים ההם ו"קפה נגלר" ענה להם על צורך עמוק כל כך שהם היו מוכנים לבלוע גם את ה" בּוֹבֶּע מַיסֶעס".

"הדהים אותי באיזו קלות הם שתפו פעולה", אומרת מור. "גם גרמנים שנראו הכי קפוצים והכי לא זורמים, הסכימו לספר סיפורים שלא קשורים למציאות, ואם משהו השתבש בהקלטה וביקשתי שיחזרו על איזה משפט, בטייק הבא הם היו אפילו יותר משכנעים".

"הסרט הזה הוא בשבילי מתנה משמיים", אומרת נעמי. "מתנה מהנכדה שלי. וזה שחלק מהסיפורים לא ממש קשורים למציאות? זה לא נורא, כי זה מעניין ומצחיק וגם מוכיח שאפשר לאסוף סיפורים ולדמיין ולפנטז, ולבנות מזה היסטוריה. גם בתנ"ך נכתב ככה, הרי את לא חושבת שזה תיעוד של המציאות נכון? ככה בונים סיפור".

 

*** קפה נגלר הוצג בפסטיבל הסרטים בחיפה, מוצג כרגע בסינמטקים ברחבי הארץ ובעתיד יוקרן בשידורי "קשת" (וברשתות השידור האירופאיות גם).

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: