היה הייתה ילדת פלא של ממש

ממש ביום האחרון של שנת 2018, הלכה לעולמה מאיה קזביאנקה. היא הייתה בת 78 במותה. בילדותה  היא הייתה ילדת פלא של ממש, אשר קולה וליבה הביאו אותה למקומות לגמרי לא שגרתיים.

ראיינתי אותה למוסף הארץ לפני 17 שנה, ולשמחתי הכתבה שבה ופורסמה שם, כך שיש לי הזדמנות לחלוק שוב את המפגש ההוא, בדירה הקטנה ברחוב אלנבי בחיפה.

צילום: ירון קמינסקי, לכתבה ההיא-ההיא

 

אחרי שנים אחדות שבהן לא הופיעה על במות, בין השאר משום שמחלת האסתמה ריתקה אותה למיטתה, חלמה מיה קזביאנקה חלום: "ובחלום בא אלי פריד אל-אטרש ואמר לי, קומי, קומי, תכתבי את הסיפור שלנו. ואז הכל השתנה. אני, שבאתי ממשפחה דתית, פחדתי מהחשיפה הזאת, אבל קמתי, עשר שנים כתבתי וגם חזרתי לשיר".

הספר שכתבה קזביאנקה על חייה, על הקריירה שלה כילדת פלא וזמרת שכבשה בשנות השישים את במות פאריס והופיעה בין השאר באיראן, סוריה, לבנון, ספרד וברית המועצות, ועל הרומן הממושך שניהלה עם אל-אטרש ואותו הקפידה לשמור בסוד במשך שנים, ראה אור בחודש שעבר. הספר "אני והוא" כתוב בעברית ובערבית, ויצא לאור על ידי המחלקה לתרבות ערבית של משרד המדע, התרבות והספורט.

"זהו סיפור של אמנית שפרסום ועושר מילאו את ידיה, ומאהבים נפלו לרגליה. אך אהבתה היא שהנחתה את גורלה אל קשר עז עם הנאהב, הגם שהוא כבר בעולם הנצח", מציין יצחק אביעזר, האיש שכתב את הספר מפיה, בהקדמה. "אפילו ברגע שאתה הקורא קורא את הדברים, עדיין מרעידה סערת האהבה ההיא את יישותה".

ההתרפקות של קזביאנקה על העבר אינה מפתיעה. על קיר דירתה, בקצה המושבה הגרמנית בחיפה, תלוי דיוקן ענק של אל-אטרש עם ההקדשה "שלך לכל החיים". את הדירה גדושת השטיחים, יריעות הקטיפה, הריהוט המהודר וחפצי הנוי, ממלאות תמונות שלה ושל אהובה מימי הזוהר, כרזות ענק המבשרות על הופעות שלה באולם אולימפיה בפאריס, הזמנות להופעות אצל השאה הפרסי, וצילומים מן התקופה שבה התגוררה עם אל-אטרש בארמונו הפרטי בבחמדון שבלבנון.

היא מתגעגעת לביירות, היא אומרת, ומתגעגעת לארצות ערב האחרות שבהן נהגה לשיר. "אבל היום, גם אם יזמינו אותי אני לא אסע, אני מפחדת מאיזה קיצוני אחד שיכול לתקוע לי כדור. גם בימים ההם נזהרתי שאיש לא יידע שאני ישראלית, ותמיד כששרתי את אווה מריה הקפדתי להצטלב, ליתר ביטחון, שיחשבו שאני נוצרייה".

 

צ'ייקובסקי של המזרח התיכון

 

"בגמר ההופעה המבריקה והנוצצת", כותבת קזביאנקה בספרה, "בינות לגודש המעריצים שמילאו את חדרי, מוגשת לי סלסלה ענקית של שושנים אדומות. וגם כרטיס ביקור: ממעריצך הגדול פריד אל-אטרש. האמן, האדם שהערצתי, הפך למעריצי". כתיבת הספר, אומרת קזביאנקה, לא באה לה בקלות. לאור הזרקורים היא אמנם התרגלה במשך השנים, וגם לקרבתם של מפורסמים כז'ורז' ברסנס, איב מונטאן, סימון סניורה, סשה דיסטל וכוכבים צרפתיים אחרים שעמם עבדה בפאריס, אבל לא לחשיפה האישית.

"בפאריס זה אחרת", היא אומרת. "אנשים פחות קיצוניים מאשר בארץ, כל האמנים עובדים ביחד ואף אחד לא מסתכל מאיזה דת או גזע או לאום את, אלא מסתכלים על האישיות בלבד, ככה שאף אחד לא חשב שזה מוזר שאני עם פריד. אבל מאז מותו ישראל היא ביתי".

עכשיו, היא מספרת, היא גם עובדת על מקבץ חדש של שירים שהיא עתידה להקליט, מתוך הרפרטואר של אל-אטרש. "עם כל הצניעות, לא כל אחד יכול לשיר את השירים של פריד", אומרת קזביאנקה. "היו לו שלוש וחצי אוקטבות בקול, הוא היה גאון. עובדה שהשירים שלו עדיין מתאימים לרוח התקופה גם חמישים שנה אחרי שהוא שר אותם, והם יתאימו גם בעתיד, כי הם מדברים על תקופות שונות בחיי האדם. התמזל מזלי להכיר אישית אדם גאון, עניו, אדם נדיר ומוסיקאי גדול. הוא היה הצ'ייקובסקי של המזרח התיכון והיה לו קול נדיר מאוד".

מתוך 320 השירים שהקליטה, היא מתגאה, 32 היו להיטים גדולים גם בישראל, "וכאלה יהיו, אני מקווה, גם השירים החדשים שלי". היא טוענת כי מעולם לא ממש ירדה מהבמה, ובכל השנים שחלפו מאז כיכבה בצמרות מצעדי הפזמונים באירופה, ומכרה אלפי תקליטים בארצות ערב, הוסיפה להופיע במסגרות שונות, בהן ערבי שירה באודיטוריום בחיפה. ועדיין היא מקדישה שעות רבות ביום לחזרות, פיתוח קול ושמירה על כושר.

"שירה זה מקצוע תובעני מאוד", היא מסבירה. "ואם כמה ימים אני לא עושה חזרות, אני כבר מתחילה להרגיש לא טוב". בכל ערב היא הולכת ברגל מביתה עד מערת אליהו שבצלע הר הכרמל, ומשם לחוף הים. "מזהים אותי ברחוב אבל לא מתנפלים. וכשאני חוזרת אני אדם חדש".

בימים עמוסים במיוחד, כשהיא לא יכולה לצאת מהבית – דירה רחבת ידיים שבחצרה מתגוררת משפחת חתולים מרובת צאצאים, הזוכים ממנה למבטי הערצה תכופים – קזביאנקה מתעמלת בסיוע מכשירים. בחדר העבודה שלה ניצבים הליכון ומכשיר לפיתוח שרירי בטן. "ובזכות זה", היא אומרת, "לא רואים עלי שאני כבר בת חמישים ושש".

מרגלית עזרן הקטנה

 

קזביאנקה מכנה את תולדות חייה "סיפור סינדרלה". היא נולדה בקזבלנקה שבמרוקו, וכשהיתה בת שלוש היגרו הוריה לפאריס, ואילו היא התלוותה אל דודה ודודתה, שאותם חשבה אז להוריה הביולוגיים, לישראל. המשפחה שוכנה בבית ארעי בפרדס חנה. "אין לי זיכרונות משם, אבל הדודה שלי סיפרה לי כמה סבלו. במרוקו היא היתה אשתו של מנהל נמל והם היו אמידים מאוד, והיא פשוט לא יכלה להישאר בפרדס חנה. הם חיפשו דירה בחיפה ומצאו מלון שהשכיר חדרים ברחוב הבנקים בעיר".

הילדה, שנקראה אז מרגלית עזרן, גדלה ולמדה בחיפה, אבל לאחר שנים ספורות חזרה עם המשפחה לפאריס. "ואני אהבתי מאוד את הארץ", היא נזכרת. "לא אהבתי את הקור והערפל בפאריס, היו לי פה חברות, אנשים פה היו נחמדים מאוד אחד לשני, לא כמו היום, ומאוד התגעגעתי. אחרי שנה עשינו עוד ניסיון וחזרנו לחיפה, אבל כשהייתי בת 11 עזבנו לצמיתות".

במפגש החוזר בפאריס גילו לה ההורים והדודים את זהותם האמיתית. "אבי האמיתי היה חולה והחלים, ונערכה לכבודו מסיבה גדולה בדירת הורי בפאריס. היה שמח ואני התחלתי לשיר. בקומה החמישית שמעל דירתם בבניין המפואר ההוא, התגורר אז ז'ק פלה, שהיה המפיק של ג'ו דסן וסשה דיסטל, וממנהלי חברת המוסיקה פיליפס. הוא שמע את השירה שלי, היה משוכנע שזה תקליט וירד למטה בהתלהבות כדי לבקש מאמא שלי שתשאיל לו את התקליט. אחרי שהתברר לו שלא מדובר בהקלטה הוא ביקש שאשיר לפניו, אבל אני התביישתי. אחרי שבסופו של דבר שרתי, הוא כל כך התלהב שהוא השתחווה לפני. אני חושבת שמה שעשה לו את זה היה הקול שלי, שהיה חזק מאוד וריאליסטי והזכיר לו את הקול של הזמרת דלידה. שתינו היינו מזרחיות, שתינו גם היינו דומות מאוד פיסית – קטנות ושחרחורות, למרות שאני צעירה ממנה בשמונה-עשרה שנה – לשתינו היה מבטא שבא מן השפה הערבית, והוא מיד רצה שאשיר בשביל פיליפס.

"ז'ק קנטי – המנהל הגדול של אדית פיאף, ז'ורז' ברסנס, ז'ולייט גרקו, מישל פיקולי וקתרין דנב – לקח אותי תחת חסותו", מספרת קזביאנקה. "ואני פשוט לא האמנתי שהדברים קורים לי". היא שינתה את שמה והחלה להקליט ולהופיע בחסותה של חברת פיליפס, ועד מהרה כבשה את פאריס. "כילדה, רציתי מאוד לראות את איב מונטן ואת ז'אן קלוד פסקל כשהם הופיעו בארץ, באולם עצמון בחיפה. אני זוכרת איך נדחקתי עם המוני אנשים כדי לקנות כרטיסים להופעה ולקבל אוטוגרפים. והנה אני מוצאת את עצמי ביחד אתם על במת האולימפיה, ושרה את 'עלי שלכת' של מונטאן ברוסיה, בהופעה שבה נכחו קוסיגין וברז'נייב. כשחזרתי מההופעה ההיא פרסו לי בחברת פיליפס שטיח חגיגי על המדרגות, ומזווית העין ראיתי שם גם את מונטאן, אז קראתי לו שיעלה אתי על השטיח, כי השיר שלו הוא שעשה לי את זה. קראתי לו מצניעות, כי כאב לי הלב שהוא עומד על המדרגות ואני, מרגלית עזרן הקטנה, הולכת על השטיח".

 

ארמון החלומות בביירות

 

התקליט הראשון שהוציאה כלל להיטים בצרפתית ובהם "רומנטיקה" ו"ילדי פיראוס". אבל חברת פיליפס, נחושה להפוך אותה ליורשת של דלידה ולכוכבת לא פחות גדולה ממנה, השקיעה הון, שכרה לה מורה פרטי והכריחה אותה לעבוד שעות אינסופיות. בתמונות מאותם ימים היא נראית יושבת במספרה, מתחת למכונה לייבוש שיער, קוראת דפי תווים. "לא היה לי רגע לנשום", היא אומרת. אבל המאמץ הזה הניב פירות. לא היה איש בצרפת שלא הכיר אותה ואת קולה, בסקרי הפופולריות שערכו עיתוני מוסיקה ותחנות רדיו היא הקדימה את אדית פיאף ואת שרל אזנבור, ובמצעדים צעדו בכל רגע נתון שלושה-ארבעה שירים שלה, ובדרך כלל שכן אחד מהם לבטח במקום הראשון. "אנשים קרעו ממני את הבגדים והגוף שלי היה שרוט", היא סיפרה אז בראיונות לעיתונות.

העיתונות אכן אהבה את הצעירה הנאה מאוד, והיא הופיעה על שעריהם של כתבי עת מארצות רבות, ובין השאר גם בירחוני נשים בסוריה, למשל. כעבור שנים נחשפה דווקא שם זהותה הישראלית, והיא נאלצה להימלט מדמשק לאחר שהמודיעין הסורי זימן אותה לחקירה, בחשד כי היא פועלת שם לטובת ישראל. אל-אטרש, היא מספרת, שמוצאו מהר הדרוזים בסוריה, ניצל את קשריו במולדתו ומילט אותה.

ההיכרות אתו, היא אומרת, שינתה את חייה. הזרע שהוליד את הקשר נבט כבר במסיבה הראשונה שערכה לכבודה חברת פיליפס. "מי עוד נכח שם?" היא כותבת. "המפיק הגרמני ממוצא אלג'יראי מקס ברגר. באותה עת עמד לצלם סרט עם הזמר פריד אל-אטרש. אני יודעת היום שבנשף ההוא נקבע מהלך חיי, נכתב גורלי. באותם רגעים מרגשים בהם ריחפתי כנוצה בין הנוכחים בנשף, לא יכולתי לנחש שאני פוגשת את הגבר שיהיה דומיננטי בחיי".

ברגר ערך לה היכרות עם אל-אטרש, שמיהר להגיש לה כוסית משקה, נדחה בנימוס על ידי הנערה הצעירה שלא שתתה אלכוהול ("חוץ משמפניה") אבל המשיך לחזר ולהרעיף עליה תשומת לב. ב"אני והוא" קזביאנקה מאריכה בתיאוריה את נפלאות החיים במחיצת נסיך הזמר הערבי, שהיה אחיינו של סולטן אל-אטרש, מנהיג המרד נגד השלטון הצרפתי בשנת 1925. היא כבר הספיקה להופיע בבלגיה, שוויץ, הולנד ולוקסמבורג לפני שנסעה לראשונה בחייה לביירות, אך התקשתה להתגבר על ההתרגשות כשמכונית מרצדס מפוארת ששלח לה אל-אטרש חיכתה לה בשדה התעופה, והביאה אותה לארמון שבו "כסאות קטיפה אדומה, נברשות קריסטל ענקיות… שניות של תימהון ואני חוזרת למאה העשרים… כנסיך מזרח מקדם אותי אמן חלומות ילדותי בחום, בחיוך זוהר, בחיבוק ונשיקות, כהרגל הגבר המזרחי".

זה התחיל כידידות, היא אומרת, שהתפתחה רק כעבור שנים לרומן של ממש, שנמשך ארבע שנים, כמעט עד למותו של אל-אטרש. היא היתה, היא אומרת, האהובה האחרונה שלו ברשימה מכובדת שכללה את נרימן, אשתו של פארוק מלך מצרים, הרקדנית המצרייה סאמיה ג'מאל והשחקנית המצרייה פאתן חממה. "הוא היה היועץ האמנותי שלי והתמיכה הרגשית שלי", היא אומרת.

הוא החל לשיר בעודו ילד. "אביו לא רצה שישיר, אבל אמו, עליא אל-מונדר, לימדה אותו פיתוח קול. אחותו היתה הזמרת הגדולה אסמהאן, ויחד איתה הוא ברח מהבית ונסע לביירות, שם חי בעוני מרוד. הוא מעולם לא למד מוסיקה, אבל עשה הכל כדי להגשים את הקריירה שלו כזמר".

קזביאנקה אומרת שגם כשרון השירה שלה התגלה כבר בילדותה. בבית הספר בחיפה, היא נזכרת, חבורת הבנות שאליה השתייכה נהגה להיעלם מפעם לפעם מן השיעורים כדי לשבת יחד ולדבר בכיתה אחרת. באחד מאותם מפגשים היא שרה בקול ומורה שחיפש את חבורת הבנות הנעלמת, עקב אחר הצלילים ונותר עומד, המום, בפתח הכיתה. "למחרת הוא קרא לדודה שלי ואמר לה, גברת, הילדה הזאת צריכה להיות זמרת. הוא לא חלם שיבוא יום ופוסטרים עם התמונות שלי יכסו את כל רחובות פאריס".

סימונה מדימונה במוסקווה

אחת הסיבות שבגללן עזבה את פאריס ושבה לחיות בישראל, היא אומרת, היא העובדה שבתה נטלי ושני נכדיה חיים כאן. מעבר לכך היא אוסרת להזכיר כל פרט עליהם. "הבת שלי היא אדם מאוד פרטי והיא לא אוהבת את החשיפה", מסבירה קזביאנקה. את נטלי ילדה קזביאנקה לפייר דולו, שהיה המפיק שלה, מנהל רדיו מונטה קרלו וחבר קרוב של אל-אטרש. "פריד אמר לו, אני רוצה לעזור לך לפתח את הכשרון שלה, ובאמת מאז שהוא התחיל לייעץ לנו כל שיר שלי נהיה להיט בינלאומי והשם שלי עלה לשחקים".

ואת לא מתגעגעת לכל אלה?

"שירה זה מקצוע אכזרי מאוד", אומרת קזביאנקה ושולפת אלבומים עבי כרס ובתוכם ראיונות שנערכו עמה, תעודות הוקרה מממשלות צרפת ובריטניה, תצלומים מהופעותיה, תצלומים שלה עם מנהיגי תבל, מכתבים ומברקים. בין אלה נמצא גם מברק ששלח אליה פוליטיקאי צרפתי בכיר לפני שיצאה בשנת 1967 לסיבוב הופעות בברית המועצות, הקורא לה לא לשכוח לחזור למולדת ומבהיר: "העם הצרפתי לא יפסיק להתגעגע אליך".

ההזמנה הרשמית מטעם שרת התרבות של ברית המועצות היתה לשמונה מופעים, "אבל זה נגמר בארבעים ושתיים הופעות שאי אפשר היה להשיג להן כרטיסים מרוב ביקוש", נזכרת קזביאנקה. "ההופעות התקיימו מיד אחרי מלחמת ששת הימים, הרוסים כמובן לא ידעו שאני ישראלית, בשבילם הייתי הכוכבת הצרפתייה, והופעתי עם הבולשוי. ברז'נייב, קוסיגין והקוסמונאוט יורי גגרין באו יחד עם ששת-אלפים צופים לראות אותי בערב הפרידה, ואני, ממזרה שכמותי, החלטתי שזה המקום לשיר להם את 'התקווה'".

לפני ההמנון הישראלי שרה קזביאנקה את "סימונה מדימונה" בעברית, "עם חמישה רקדנים שלי והרקדנים מהבולשוי, והם התלהבו מאוד כי הקצב של זה מזכיר קזצ'וק. מהקהל זרקו פרחים על הבמה ולא הפסיקו למחוא כפיים, אז ניצלתי את ההזדמנות ועברתי לשיר את התקווה. אחרי ההופעה באה שרת התרבות לשאול אותי מה היה השיר הזה, ואיך היא לא מכירה אותו מהחזרות שלי, ואמרתי לה שזה היה אלתור שלי על סמטנה, כי זה באמת נשמע דומה, והיא מרוב התפעלות עוד נתנה לי במתנה סמובר תה ושלחה אותי לשדה התעופה בליווי צמוד כאילו שאני ראש ממשלה".

קזביאנקה אומרת שהיא היתה הראשונה לשיר בצרפת שירים מזרחיים, צעד בקריירה שלה שנעשה במידה רבה בעידודו של אל-אטרש. הוא גם הסכים – במיוחד בשבילה, היא אומרת – לשנות שירים משלו ולעבד אותם לצרפתית כדי שהיא תוכל לשיר אותם לקהל שלה. את "יא ג'מיל" שלו היא שרה בחמש שפות שונות: ערבית, עברית, צרפתית, טורקית ופרסית. אחד הביצועים היה בארמון השאה הפרסי, ובביתה הפרטי של אם השאה – לשם הוזמנה לאחר ההופעה, כדי לשוב ולשיר את השיר הזה. בסוף ההופעה העניקה לה אמו של השאה טבעת יהלום כהוקרה על זמרתה. "פריד העריץ אותי מאוד", היא אומרת, "והדריך אותי באמנות שלי אבל גם בכל תחומי החיים האחרים".

אל-אטרש לא נישא מעולם. קזביאנקה נפרדה ממנו זמן קצר לפני שמת מדום לב בתחילת שנות השבעים. הוא היה בן 52 בלבד, ולדבריה שמר על קשר טלפונים ומכתבים איתה ממש עד יומו האחרון. "הסתרנו את הקשר בינינו גם מהמשפחה שלי וגם מהמשפחה שלו, כי חששנו מתגובות", היא אומרת. "למרות שפריד ידע שאני יהודייה וזה מעולם לא הפריע לו". היא מספרת שהאליל שלה היה גבר חם מאוד, שידע להתאים את עצמו לכל חברה שבה נמצא ולכל מקום. הוא היה מוקף באנשים, וגם יהודים רבים היו בין חבריו. הוא לא הרבה לבקר במצרים, שבה נסקה הקריירה שלו, והעדיף את ביירות ופאריס, שם נהג לארח ולהתארח, ולבלות במועדונים.

היא ואל-אטרש חלקו את זמנם המשותף בין ביתו בביירות לביתה בפאריס, לשם היה הכוכב מגיע אחרי שסיים לצלם סרט נוסף במצרים, או הקלטות של שירים בביירות, והיא היתה מתגוררת בארמונו כשהופיעה במזרח התיכון. הוא קרא לה "נסיכת הנילוס", לימד אותה לשיר בליווי עוד, ובלי תזמורת, חיזק אותה ברגעים הקשים אבל גם קינא לה מאוד, ולדבריה נהג להופיע בביתה ללא הודעה מראש כדי לוודא שהיא ישנה לבד. "הוא היה איש רגיש מאוד", היא אומרת, כזה שלקח ללב את המקצוע "שהוא מקצוע קשה ביותר, אין בו רק עסל, יש הרבה בצל. כשאתה למעלה כולם חברים שלך, וכשאתה למטה שוכחים ממך במהירות גדולה".

מה עוד אפשר לבקש

"תמיד נתתי את כולי על הבמה", אומרת קזביאנקה. פעם אחת אף התמוטטה על הבמה, ועל פי רוב התקשתה לרדת לחדרה שמאחורי הקלעים בגלל התנפלות הקהל. "תחיי את השירים שלך ברגש", היה אל-אטרש אומר לה. היא משוכנעת שלקסם החיצוני שלה, שחורת שיער עם עיניים גדולות, שפתיים בשרניות וגוף חטוב, היה חלק בלתי מבוטל בהצלחתה, אבל גם לקול ולחזרות האינסופיות שהיו מנת חלקה כל השנים. "המון שירים שלי דלידה גנבה ממני ואנשים היו משוכנעים שאני מבצעת שירים שלה", היא מתלוננת.

הפופולריות שלה, 38 מיליון העותקים שמכרה מתקליטיה והתמלוגים שעדיין מפרנסים אותה, זיכו את קזביאנקה בתוכנית מיוחדת של "חיים שכאלה" בטלוויזיה הצרפתית, ובערך משלה באנציקלופדיית האישים הצרפתית, בין גנרלים, סופרים, מדינאים ואמנים. את האנציקלופדיה הזאת הראתה פעם, היא מספרת, לגולדה מאיר, כשהשתיים ישבו ושתו כוס תה. מאיר לא האמינה שהילדה הקטנה מחיפה מופיעה שם, ליד שארל דה גול וז'ורז' פומפידו. "מה עוד אפשר לבקש אחרי כל מה שזכיתי בקריירה שלי?" היא נאנחת על מרפסת ביתה החיפאי. "כל מה שאני רוצה עכשיו זה לחיות כאשה פשוטה, לשיר עממית לעם, להמשיך לשיר מהלב". *