Author Archives: דפנה לוי

עיתונאית, מתרגמת, דייגת ניואנסים, חולייה בשרשרת המזון של הרעיונות

לא רוצות לשמור את הבטן בבטן

האיור הופיע בכתבת ב'אקונומיסט' כאן

כשג'רי הול עלתה על במות ברודווי והווסט-אנד בתפקיד גברת רובינזון הפתיינית ב"הבוגר", המבקרים והקהל הקדישו פחות תשומת לב למשחק שלה ויותר לסצנות בעירום המלא. אלא שבכל פעם שהול פשטה את הבגדים התאורה התעמעמה והפנסים החלו להבהב בקצב, כך אי אפשר היה באמת לראות את גופה. זה היה בשנת 2000 והול, דוגמנית-על, הייתה אז רק בת 45. קתלין טרנר, קודמתה בתפקיד הייתה בת 46, ואמנדה דונוהו, גברת רובינזון מספר שלוש בהפקה הזו הייתה רק בת 39. בעשרות הראיונות עם השלוש הן נשאלו שוב ושוב ושוב 'איך העזת לחשוף את גופך בגיל כל כך מבוגר?'

אבל עזבו עירום מלא. בואו נדבר על בגדי ים, ובעיקר ביקיני. בגיליון בגדי הים הנודע של "ספורטס אילוסטרייטד" הופיעה השנה כריסטי ברינקלי בת ה-63, בביקיני שחשף גוף העומד בכל תקני היופי הנשי: מתוח, מוצק, רזה, מנותח במקומות ההכרחיים וחלק לגמרי. ואם לא די בזה, ברינקלי מצוטטת שם כאומרת שהיא ההוכחה ש-60 יכול להיות ה-30 החדש.

באמת? כשמתבוננים בצילומים של בנות חמישים פלוס שמככבות בביקיני במגזיני אופנה מובילים אפשר לרגע להתבלבל ולחשוב שכן. הנה, תראו המגזין InStyle ליקט מפורסמות מבוגרות שהצטלמו בביקיני, ורובן העלו את התמונות לרשת בעצמן: לאליזבט הארלי בת ה-51 יש בטן שטוחה ומוצקה להפליא והיא מציגה אותה באינסטגרם, אל מקפרסון בת ה-52 עדיין עומדת על ארבע במים בשפתיים משורבבות כדי לקדם את ליין הלנג'רי שלה, דמי מור בת 54 מציגה את אותה בטן שפעם חשפה בהיריון ואין לה שום סימני מתיחה וגם היא מעלה את התמונה לחשבון האינסטגרם שלה, סינדי קרופורד בת 30 מצטלמת בביקיני זעיר ל'ספלאש ניוז', שרון סטון בת 58 ועדיין בייב וכמוה קריס ג'נר, בגיל 61, אחרי שש לידות ואיש אינו שואל אותה איך התמודדה עם גידולם של שישה ילדים, כי מה זה מעניין אם אפשר לשאול אותה איך הירכיים סילקה את הצלוליטיס מהירכיים?

כשג'ודי ניר מוזס, בחרה רק לאחרונה להעלות לאינסטגרם תמונה בביקיני לבן, עשרות אלפי העוקבים שלה ברשתות החברתיות הביעו התפעלות מכך שבגיל 59 היא נראית מוצקה וחטובה כל כך, אבל כשאלכסנדרה שולמן, בת גילה, העורכת לשעבר של 'ווג' הבריטי, העלתה לאינסטגרם סלפי טבעי, חשוף, לא מעובד ולא מעוצב בביקיני, הממלכה המאוחדת געשה. 96 אלף המגיבים נחלקו בין מחמאות אדירות להשמצות שנגעו בעיקר לשמנמנותה. שולמן אמרה ל'סאנדיי טיימז': "אני אוהבת את הביקיני שלי, ואף פעם לא חשבתי שזה משנה למישהו איך אני נראית. אני מתכוונת להמשיך ללבוש ביקיני עד הקבר".

העיתון הבריטי "מטרו" חיפש ברשת תגובות של גולשים לכתבות אופנה שבהן נראו נשים מבוגרות. מסקנותיה החד משמעיות של הכתבת, טאראן באסי, היו: גיל 20 הוא הגיל המקסימלי שבו אישה יכולה לחשוף חלקים מגופה בלי לזכות בטוקבקים אלימים, וגם אז היא חייבת שיהיה לה רווח ניכר בין הירכיים, חזה זקור, בטן שטוחה ועור מתוח ללא פגמים. אחרי גיל 30 אסור שיציצו חלקים מהישבן מתוך השורטס (כלומר, אם את חייבת שורטס, סבתאל'ה), מגיל 30 ומעלה מותר לך ללבוש בגד ים רק אם הוא מכסה היטב שטחים נרחבים מהגוף, כי אחרת את פוגעת ברגשות הציבור.

"בחברה שלנו לתצוגה של הגוף הנשי יש פונקציה דקורטיבית וארוטית, הוא צריך להיות נעים לעין", אומרת ד"ר יופי תירוש, מומחית למשפט ומגדר בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. "בצילומי אופנה נשים תמיד יראו מצודדות, כי יש כללים ברורים איך איש צריכה להיראות."

הכללים האלה משתנים מתקופה לתקופה, לא?

"נורמות הרזון משתנות. נדמה לי שהיום יש יותר סובלנות וניתן להראות בציבור גם גוף נשי שאינו אנורקסי ממש, ודוגמניות כמו אסתי גינצבורג או בר רפאלי – שהן דקיקות לגמרי בהשוואה לנשים בנות תמותה – לא חייבות להיות מידה אפס אפס כדי להיחשב יפות. ואם את ממש שמנה ובכל זאת מצטלמת בבגד ים, את חייבת להיות יפה כדי שהיופי שלך יפצה על זה שהגוף שלך לא מתאים לתקן. ואת כמובן חשופה לנאצות, כי את פורעת את הסדר, את התקן שקובע איך את כאישה צריכה להיראות".

גיל מבוגר נחשב טאבו חמור עוד יותר משומן. למה?

"כי אנחנו אמורות להסתיר כל דבר שאינו קשור להיותנו מושכות ומיניות. אישה לא אמורה להיות סמכותית או יודעת, היא אמורה להיות זמינה מינית, ולא לבלבל את הציבור. אנשים רוצים לפענח זהויות בקלות ובמהירות, אחרת זה מבלבל ומטריד. בדיוק כמו שאנשים מיד יתלחששו אם הם לא מסוגלים להבין במבט ראשון אם עומד לפניהם גבר או אישה, אישה ש'לא מתלבשת בהתאם לגילה' עושה להם חיים קשים.

"זה מתחיל מאוד מוקדם. אפילו נשים בנות 30 או 35 אמורות להסתיר את סימני הגיל. אם הן הניקו ויש להן סימני מתיחה מהלידה, מאשימים אותן שהן לא שמרו על עצמן, הן לא שמו מספיק קרמים בהיריון כדי למנוע את זה, הן לא עשו ניתוח להזקפת החזה ועכשיו הוא במקום שהוא באופן טבעי אמור להיות בגיל הזה, אבל הן צריכות להרגיש אשמה. הרי כל נציגת מכירות בסופרפארם אומרת לנו 'מותק, הגיע זמן להתחיל לשים קרם לילה', ואם אנחנו לא רוצות לצבוע את השיער אנחנו יוצאות דופן, כי בארץ כולן משועבדות לצבע בצורה הרבה יותר קיצונית מבאירופה למשל. כי אם רואים עליך שאת בת חמישים או שישים, לא ירצו אותך בעבודה, בפוליטיקה, בכל מקום שבו את יכולה להשפיע, יגידו לך ללכת לטפל בנכדים ולא יראו בך מישהי סמכותית".

זה לא קורה גם לגברים, שאחרי גיל מסוים נחשבים ל'תרח'?

"יש אייג'יזם גם כלפי גברים, אבל אצלם סימני גיל כמו צדעיים אפורים וקמטים הם הוכחה לניסיון חיים והבעה והם מקנים להם מעמד, לא מוחקים אותם מהמרחב הציבורי. נשים אמורות לעשות הכול כדי להישאר צעירות. זה בלתי אפשרי, כי גם עם כל הקרמים והניתוחים בגיל 50 לא תיראי בת 30, אבל את צריכה להעלות מִנחה לחברה ולהראות שאת מתאמצת ומשתדלת ומסתירה את החלקים המבישים שמגלים את גילך ולא אמורים להיחשף לעין הציבור".

כשנשים מבוגרות חושפות גוף בציבור הן זוכות לביקורת חריפה גם מצד נשים

"אלה נשים שאומרות לעצמן 'רגע, מה קורה פה? אנחנו ילדות טובות, משננות את הכללים כל החיים, עושות כל מה שצריך, מתלבשות בהתאם לגילנו, מגדלות ציפורניים, מורטות גבות, ממיסות שומנים ופתאום מישהי מצפצפת על זה? הן עושות לה שיימינג כי היא מפחידה אותן. במקום להתפעל מהן ולחקות אותן היא מורדת".

אישה מבוגרת בביקיני זה מרד?

"לפעמים זו התרסה: אני תובעת מחדש בעלות על גופי ואני לא מתנצלת. אני יודעת שזה לא מתאים לכם, אבל אני עושה מעשה פוליטי, אני מנכיחה את הגוף שלי למרות שיש עליו כתמים, סימני גיל וסימני מתיחה. במקרים אחרים מדובר בנשים שלא מבינות את הכללים, הן לא יודעות מה מצופה מהן ואז הן באמת חשופות לפגיעות ולחשושים, ויש, כמובן, את אלה שרוצות להפגין בכך את העובדה שהן מצטיינות במיוחד: 'תראו איך שמרתי, התעמלתי, ניתחתי, טיפחתי. עשיתי כל מה שביקשתם ועכשיו אני מבקשת שתתפעלו שבגילי אני שמורה כל כך טוב. אני רוצה להדגיש שאני לא שופטת אותן. כולנו ככה, כולנו עושות כמיטב יכולתנו לשרוד בעולם שבו אישה נשפטת קודם כל על פי המראה שלה, ורק אחר כך על פי מה שיש לה לומר".

הביקיני עצמו כבר איננו ילד. בשנה שעברה מלאו לו שבעים שנה. אלא שאז, בשנת 1946, המהנדס הצרפתי לואי ריאר, שעיצב את בגד הים הזעיר ביותר שנראה עד אז לא הצליח לשכנע איש(ה) לדגמן אותו, פרט למישל ברנדיני, שהייתה דוגמנית עירום ולפיכך לא הייתה נבוכה להצטלם בביקיני. ה"דיילי מייל" הבריטי שהקדיש פרויקט מיוחד לאופן שבו דגמני הביקיני השונים משקפים את היחס לגוף הנשי במהלך השנים, סיכם: "אם בראשית הדרך אישה בביקיני הייתה סמל לשחרור ובעיטה במוסכמות שחייבו אותה לכסות את גופה (מה שהוביל את הוותיקן, איטליה, פורטוגל, בלגיה, ספרד ואוסטרליה לאסור על לבישתו), עם השנים הוא נתפס גם כסמל לדיכוי, משום שהוא מחייב 'גוף מתאים', וגוף מתאים איננו גוף של אישה מבוגרת".

טל תמיר, מנהלת מרכז הידע והפעולה של עמותת "נשים לגופן" והעורכת הראשית של הספר "נשים לגופן – בריאות, גוף, מיניות, יחסים", עסקה לא מעט בשאלת הגוף הנשי המבוגר כפי שהוא נחשף בפרסומות ובתקשורת. לדבירה, רובנו חושבות שאנחנו מחוסנות מהשפעת הפרסומות, וזו, כמובן, טעות. מבלי להרגיש, אנחנו מאמצות את התפיסה שאישה מבוגרת אינה יפה, אינה מושכת, כי אנחנו פוגשות אותה בפרסומות  "כמבולבלת, סנילית, מנדנדת או בתפקיד המכשפה".

בקולנוע האירופאי רואים נשים מבוגרות וזקנות בתפקידי מאהבות

"אבל בארץ לא. אנחנו לא רואות זקנות במרחב הציבורי, אפילו לא בתפקיד 'זקנות השבט' ששווה להקשיב למה שיש להן לומר, ונדמה לנו בטעות שהמיניות הנשית נגמרת עוד לפני סוף גיל הפוריות".

ד"ר רוני הלפרן, מרצה בתכנית ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת תל אביב, אומרת שעצם הצגת גוף נשי מבוגר בשער של שבועון, במקום שמשפיע, היא הרחבה של מודל היופי, והכללה של נשים מבוגרות בגלריית ה'נִראוֹת'. "זה רגע פוליטי חשוב", אומרת ד"ר הלפרן. "הצרה היא שכדי שאישה מבוגרת תוכל להיות מוצגת בביקיני היא צריכה לעמוד בקריטריונים הישנים של היופי: היא צריכה להיראות צעירה מגילה והגוף שלה צריך להיות חטוב, מתוח, מוצק, כאילו לא עברו עליו שנים וכאילו היא לא עשתה עם הגוף הזה שום דבר. זה אידיאל דכאני שהוּחל עד לא מזמן רק על נשים צעירות מאוד, והיום הוא מתרחב: נשים אמורות לא להזדקן, אלא להיראות צעירות בכל גיל, ראויות להיות נחשקות על ידי גברים".

האמת

 

מה הופך אותן לראויות?

"הן ראויות אם הן השקיעו את כל הזמן והמשאבים הכלכליים והנפשיים שלהן במאמץ להישאר צעירה. המסר הוא ברור: את לא יכולה להופיע בציבור בביקיני אם רואים עליך שאת בת חמישים או שישים. ולא רק בביקיני, בכל מקום כדאי לך להסתיר את סימני הגיל".

זה לא מפני שכולנו חוששים מההזדקנות, כי היא מזכירה לנו שיש בקצה הדרך סוף?

"החברה לא אוהבת לראות גוף נשי מבוגר, כי הוא בכלל לא נראה לה נשי. הגיל הצעיר הוא חלק מהגדרת הנשיות. אנחנו משתמשות בקרמים אנטי אייג'ינג מגיל עשרים, כאילו אנחנו מחויבות לנעורים תמידיים. "

הרבה נשים יגידו לך שהן בעצמן לא חושבות שזה יפה לאישה מבוגרת ללבוש ביקיני או חולצת בטן או כל דבר חשוף

"וזה עצוב, כי אנחנו חיות בחברה שדורשת מאתנו למחוק את הקמטים ואת כל סימני הזמן, אבל כשאנחנו עושות את זה אנחנו מוחקות גם את כל הדברים האחרים שצברנו עם הזמן כמו חכמת חיים, ניסיון."

לדברי ד"ר הלפרן כשאישה בת חמישים פלוס מופיעה בביקיני, אנחנו עלולות למצוא את עצמנו מבקרות או מביישות אותה או נוזפות בה שזה לא מתאים  – כי החברה מלמדת אותנו להתחרות בנשים אחרות, תחרות על תשומת לב גברית, לא לתמוך בהן ולא להיתמך על ידן. במקום ללמוד מניסיון החיים של נשים מבוגרות, החברה מעודדת אותנו לזלזל בהן, ודוחפת את הצעירות לרשת – לכאורה – את מקום המבוגרות, על ידי הדרתן והעלמתן, וכשאישה מבוגרת מתעקשת להפגין נוכחות – ועוד בביקיני – הצעירות יותר אמורות לקרוא לה לסדר ולהסביר לה שזאת לא התנהגות מתאימה לגילה.

גם טלי רוזין, מחברת הספרים "מה זה בכלל פמיניזם?" ו"המדריך הישראלי לבנות 40 פלוס" לא מופתעת מהסערה המתחוללת בכל פעם שאישה מבוגרת חושפת את גופה, ובעיקר אם על הגוף הזה ניכרים סימני השנים. היא גם לא מופתעת מהתגובות העוינות שתמונות כאלה זוכות לו לעתים קרובות. "להזדקן זאת לא חגיגה גדולה", אומרת רוזין, שבימים אלה גם משלימה תואר בגרונטולוגיה (חקר הזיקנה) "החברה שלנו סוגדת לצעירים ויש בה גילנות (אייג'יזם), וכשאפליית מבוגרים פוגשת אפליית נשים הכול נעשה קשה עוד יותר".

אבל הנה, נשים מבוגרות מתריסות ומציגות את הגוף שלהן בכל זאת

"כי אחרת הן לא יהיו קיימות במרחב הציבורי. זה חלק מהמאבק הנואש להישאר צעירות, להתלבש כמו צעירות, לא להימחק. כי לא מוותרים לנו בשום גיל. כשסבתא שלי הייתה בת 60 היא יכלה לשבת על המרפסת ולנוח, ללבוש חלוק פלנל ולחלום. אני כמעט בת 60, ואני עדיין מכווצת את הבטן כשמסתכלים עליי, כי אם יראו עליי את הגיל שלי, אני אחשב מוזנחת, כאילו ויתרתי, ואז אין שום סיכוי שמישהו ירצה לשמוע את מה שיש לי לומר".

ויקטוריאניות ונהנות

ויקטוריאניות ונהנות

 

*הכתבה התפרסמה בשבועון 'לאשה'.

 

 

 

 

עשר שעות עם אבא

סיון אלירזי עם אביה, בקייב

ברגעים האחרונים לפני שהמטוס נחת בקייב, סיון אלירזי הרגישה איך המתח משתלט על כל מילימטר בגופה. היא לא הייתה בטוחה שאבא שלה באמת יחכה לה שם, בשדה התעופה, בעיר שהותירה מאחור, ממש כמו את אביה, כשעלתה עם אמהּ ארצה בגיל חצי שנה. אבל הוא היה שם, ואת עשר השעות שבין טיסה לטיסה הם בילו ביחד. ואולי "ביחד" היא מילה חזקה מדי לתיאור המפגש המהוסס הזה, בין אב ובתו שאינם מכירים זה את זה, שמנסים להתקרב ומיד לאחר מכן חוזר ומפריד ביניהם מרחק של אלפי קילומטרים.

סדרת הצילומים של אלירזי "עשר שעות בקייב" לוכדת בדיוק את המתח הזה: סיון ואבא שלה, אנטולי, עומדים בשלג, בקייב הקפואה של פברואר 2016 ומנסים לכרות מתוך הפצע הפתוח של פרידתם לפני יותר מעשרים וחמש שנה רסיסים של חום, קרבה, דמיון, אהבה אפילו. אלירזי, בת 27, לומדת לתואר שני בצילום ב'בצלאל', ואת המפגש הזה עם אביה היא תיעדה כחלק מעבודתה שם. אלירזי יוצרת מתוך הפצעים הכי עמוקים שלה: ההגירה, הניכור, המשפחה שרצתה ומעולם לא הייתה לה, הפרידה הכפויה מאביה, מאחיה שנפטר מסרטן והאאוטסיידריות. למרות שאלירזי נוכחת כמעט בכל הצילומים שלה, היא תמיד מביטה מבחוץ. אפילו השם שלה, אינו השם שבו היא נולדה אלא שם – פרטי ומשפחה – שבחרה לעצמה לפני פחות מעשר שנים. "אחרי שאחי, יבגני, נפטר מסרטן, אימא שלי הייתה במצב מאוד קשה, והיא קצת פנתה למיסטיקה, והלכה למישהו שמשנה שמות בנומרולוגיה. היא שינתה את השם שלה ואני נכנסתי איכשהו לתהליך הזה".

היא נולדה, כאמור, בקייב, בדירת שיכון קטנה שאינה שונה מאוד במראה מזו שאליה הגיעה בגיל חצי שנה, במרכז הקליטה בקרית ים, אבל רחוקה ממנה מרחק כוכבים וגלקסיות. הוריה, שניהם מהנדסי תוכנה, נפרדו עוד קודם, ואימא שלה, דניאלה, החליטה במאי 1990  "לממש את החלום הציוני" ועלתה ארצה עם בן בן 14 ותינוקת. האב, מצדו, ניתק כל קשר. לדבריה, למעט ביקור קצר בארץ, שנולד אחרי אינספור שכנועים כשסיון הייתה כבר בת 20, הוא לא ענה לטלפונים, לא כתב מכתבים ושקע בחזרה לשגרת חייו בקייב. "אני לא יודעת למה", מודה אלירזי. "לא שאלתי ולא דיברנו על זה." בקורות החיים הקצרים והפיוטיים להפליא שהעלתה לאתר שלה, אלירזי כותבת: "גדלתי כילדה נטולת אב ורציתי לדעת הכול. 'איך עשית אותי, מאמה?' הייתי מתכרבלת על ברכיה כמו פרעוש בצנצנת. 'רציתי מאוד חזק וביקשתי מאלוהים ואז הגעת'".

אלירזי ואמהּ. מתוך הסדרה Skvaznak

"אימא שלי אומרת שהיא הייתה נורא נאיבית", היא מודה. "היא אומרת שבגיל 36 היא הייתה צריכה לדעת כמה קשה יהיה לה לבוא לכאן ולגדל שני ילדים לבד, כי ההורים שלה ואחותה נשארו באוקראינה. אבל בקייב הייתה אנטישמיות רבה, ולא נתנו לה ללמוד שם אלא הכריחו אותה לנסוע לליטא, וסיפרו להם על ישראל שפה כולם חברים, כולם עוזרים לכולם, חם ויש ים ולא קוראים לאף אחד 'יהודי מסריח'". המציאות התגלתה, כמובן, כשונה לגמרי מהחלום. איש אמנם לא קרא להם 'יהודים מסריחים', אבל בגיל עשר, כשגרו ברעננה, הילדים ועוד איך קראו לסיון 'רוסיה מסריחה'.

רעננה הייתה אחת מתחנות רבות שבהן עברו בארץ: ממרכז הקליטה הם עברו לקצרין, שאותה היא מכנה "גולאג קטן ליד הכנרת", שם היא התחילה ללכת לגן ולמדה עברית, אבל גם נשאלה אם השיער שלה לבן כי היא זקנה. מקצרין נדדו לאריאל "המקום הכי קרוב לתל אביב שיכולנו להרשות לעצמנו לגור בו", כהגדרתה. אחיה כבר יצא מהבית, לצבא ובהמשך לצבא קבע, ואמהּ "עבדה בכל יום בשלוש עבודות מזדמנות נורא קשות, כולל חלוקת עיתונים בלילה שהשאירה לה בערך שעתיים שינה". שמונה שנים חלפו עד שאימא שלה הצליחה למצוא עבודה במקצוע שלה, והתוצאה המידית הייתה שסיון החלה לבלות שעות רבות וארוכות לבדה, בבית, בחוץ, בימים מטיילת ברחובות ובשדות ובתוך ראשה משוחחת עם אלוהים ומספרת לו איך עבר עליה היום, ובלילות "סוגרת את החלונות כשהיה מחשיך כדי לא להניח לרוח הפרצים להיכנס הביתה ומחכה לאימא שתחזור מהעבודה." היא מספרת שחברה ל'ילדים משוטטים' אחרים בשכונה, וביחד הם היו מושא קנאתם של 'הילדים המבויתים', שהוריהם חיכו להם בבית כשחזרו מבית הספר.

סיון אלירזי. דיוקן עצמי

הילדוּת הזו, בבית כמעט ריק, הביאה לכך שהקשר בין סיון לאימא שלה הוא הדוק, אינטימי וחם במיוחד. אימא שלה גם מככבת ברבים מתצלומיה, וברור שהיא מתמסרת לעדשה בשלמות. בסדרת צילומים מרגשת במיוחד, אלירזי מביימת סצנות שבהן היא מציבה את עצמה ואת אימא שלה, בפוזות שונות בנופים ברחבי הארץ. "זה הפך להיות חלק מהבילוי שלנו, תענוג כזה. אני גרה בירושלים ואימא גרה היום בכפר סבא, אז בכל סופשבוע שבו חזרתי הביתה, היינו יוצאות ביחד למקום חדש ומצטלמות". בסדרת צילומים אחרת "בתים שבהם לא גרתי מעולם", היא מנסה לעומת זאת לבנות לעצמה ביוגרפיה חלופית – כזו שבה יש לה משפחה גדולה, שחיה ברווחה ובאושר. הצילומים האלה, שבהם היא נראית לצד גברים, נשים, ילדים ואפילו חיות מחמד, במה שנראה כמו תמונות שגרתיות מאלבומי משפחה, צולמו בוושינגטון, והמצולמים בהם הם אנשים זרים. זרים שהסכימו לדגמן עבורה את המשפחה שמעולם לא הייתה לה. היא עצמה נראית בהם אוחזת בכבל המפעיל את המצלמה – הסימן הברור שהיא בשליטה, שהסצנות האלה הן יצירה שלה, ולא התרחשו מעצמן.

אלירזי החלה לצלם בגיל הנעורים. כשאחיה חלה בסרטן היא הייתה בת 16. האם והאח נסעו לארה"ב לסדרה של טיפולים אלטרנטיביים, במסגרת הקרב, שלא צלח, במחלה. הם הביאו לה משם מצלמת 'ניקון' קטנה שבבת אחת חיברה אותה לעולם. עד אז, היא מעידה, היא לא בדיוק הבינה את הסביבה, והייתה בטוחה שאיש לא יהיה מסוגל לעולם להבין אותה. "את מסמנת את עצמך מראש כשונה, כי עברת דברים קיצוניים וקשים ואת לא חושבת שאי פעם יהיה מישהו שיהיה מסוגל להכיל אותך", היא אומרת. "זאת נטייה שיש לי גם היום, אבל אני נלחמת בה".

כילדה רגישה, אינטליגנטית, שבילתה את רוב השעות בבית הספר בקריאה חשאית של ספרים מתחת לשולחן, היא התקשתה להתמודד עם הלעג והאלימות שחבורות הילדים הצברים חילקו במנות נדיבות כל כך לכל עולה חדש, כמוה. לפני שהחלה לצלם היא כתבה, והיא עדיין כותבת (וגם עובדת כעורכת תוכן ב-Xnet) ומקווה לפרסם יום אחד את סיפוריה. באתר שלה היא חולקת סיפור קצרצר וקורע לב על היום שבו כנופיית בנים מבית הספר ברעננה כיתרו אותה, ובוז'י השמן שלף לעומתה את האיבר. "הרגשתי את רוח הפרצים נושבת בשיערי, מחדדת את הסכין באישוניי, והסתכלתי לו בעיניים ואמרתי לו שיש לו קטן. זו הייתה הפעם האחרונה שהציקו לי בחיי".

מתוך סדרת 'בתים שמעולם לא גרתי בהם'

לא מפתיע לכן שהיא בחרה להסתגר, ובשלב מאוחר יותר גם הפסיקה לאכול. כשהגיעה למשקל של 43 קילו, כשהמחזור החודשי שלה נפסק והרופאה איימה עליה באשפוז, היא חזרה יום אחד הביתה ומצאה את אימא שלה בוכה. כך התברר לה שאחיה, שנפטר כעבור שלוש שנים, חולה, והיא עצמה חזרה לחיים אף שהיא מגדירה את התקופה כ"קיום מבוהל". "כל החיים הרגשתי נורא זקנה", היא מודה. "אנשים תמיד לוקחים כמובן מאליו את המשפחה שלהם, את הזמינות של ההורים שלהם, את האחים שלהם. אני ידעתי תמיד שכל זה לא מובן מאליו בכלל, והרגשתי שאני הרבה יותר מבוגרת מאחרים".

ניסית במהלך השנים ליצור קשר עם אבא שלך?

"אימא שלי ניסתה אבל הוא כנראה סינן אותה, לא ענה לה, התחמק. כשהייתי בת עשרים הוא פתאום כן ענה לה, והם התחילו להתכתב במייל ולדבר בסקייפ. אני חושבת שזה קשור לזה שהילדים הבוגרים שלו, מנישואים קודמים התבגרו. אימא שאלה אותי אם אני רוצה לדבר אתו ואמרתי כן, כי בדיוק התקבלתי לבצלאל והרגשתי פתאום מלאת כוח וחיים. בפעם הראשונה הרגשתי שייכת, פגשתי אנשים שדומים לי. אז ביקשתי ממנו שיבוא להכיר אותי. הוא הסכים ואז אימא איימה עליו שהוא חייב לעמוד בהבטחה שלו ולא להיעלם שוב. הייתה שתיקה רועמת והבנתי שהוא מרגיש מחויב".

והוא בא?

"כן. עשינו לו סיור בארץ הקודש ואז הוא שוב נעלם והייתה שתיקה של שנים."

השתיקה הזו נשברה כשאליזרי, המתגוררת כיום בירושלים עם בן זוגה אוהד בן משה (הלומד תקשורת חזותית) תכננה חופשה באמסטרדם. "כתבתי לאבא שלי שתהיה לי חניית ביניים של עשר שעות בקייב ושאני רוצה להיפגש. לא הייתי בטוחה שהוא יגיע. אוהד נורא גונן עליי, ואמר לי שאם אבא שלי לא יבוא, ניסע בעיר ונצלם את המקום שבו נולדת".

אימא שלה מעולם לא חזרה לקייב, ולה זה היה גם ביקור ראשון. האם העיר דמתה לזו שבדמיונה? לא לגמרי, למרות שהיא גדלה אפופה בסיפורים, אגדות, תיאורים, חלומות, והיא אוהבת מאוד את האור הרך, הלא צורב, האירופאי של המקום.

מתוך הסדרה 'עשר שעות בקייב'

מפגש כזה לא מייצר עומס רגשי עצום?

"ברור. לפני הנחיתה בקושי יכולתי לנשום. כשנפגשנו הוא לקח אותנו לטייל בשיא השלג והקור באיזה מוזיאון מטוסים גדול, והיה איזה מרחק כזה שהיה קשה להתגבר עליו. זה לא פשוט. אני נראית בתמונות מאופקת, אבל בפנים הכול השתולל. לא ככה דמיינתי. הוא חיבק אותי, אבל הרגשתי שהוא נכנס לדמות ומתפקד כמו שמצפים ממנו".

את לא מלאה כעס עליו?

"לא, כי אם יש לך אבא לא מתפקד, הוא מזיק פחות כשהוא רחוק. אם הוא היה עולה אתנו בעל כורחו לכי תדעי איזה פיצוצים היו יכולים להיות ואיזה נזק, יותר גדול, הוא היה עושה לי בחיים. אני מסתכלת על חצי הכוס המלאה. אני מתרגשת מזה שפגשתי באותה הזדמנות את שני הילדים האחרים שלו, ששמחו לגלות אותי פתאום, ואני חולמת לעשות פרויקט צילום גם אתם, בכל זאת – יש לי פתאום עוד מישהו בעולם,  ואני בוחרת לא לכעוס על זה שמיד אחרי הפגישה בקייב הייתה שוב שנה שלמה של שתיקה מצדו".

 (הכתבה פורסמה בשבועון 'לאשה'. האתר של אלירזי נמצא כאן)

קרלה חגגה את יום הולדתה האחרון בגרמניה

קיבלתי הבוקר בשורה עצובה. קרלה רווה הלכה לעולמה בגרמניה, ממש אחרי חגיגות יום הולדתה ה-90 שם.

קרלה נולדה בגרמניה ועברה על בשרה את השואה, במחנה ריכוז, אחרי שבני משפחה נרצחו. היא הצליחה לבנות לעצמה חיים חדשים בארץ, בטבעון, אבל עם השנים חידשה את הקשר עם עיירת הולדתה, והפכה לאזרחית של כבוד שם – מעין הסבתא של כולם, שבית הספר המקומי קרוי על שמה, והבית שאליו הגיעה מדי שנה, הפך למוקד עלייה לרגל. סיפור חיה של קרלה עוצר נשימה, אין ספק, וגם מאיר מקרה מיוחד של סליחה, געגועים, אנושיות וחמלה.

ד"ר לילך ניישטאט כתבה עליה את הספר ספר "היהודיה שלהם", עשתה עליה סרט וגם יזמה את הכתבה שפרסמנו על קרלה רווה ב'לאשה'.

בראיון שערכתי אתה, קרלה רווה מספרת את סיפורה יוצא הדופן. תוכלו לקרוא הכל כאן (וגם לראות קטע מהסרט).

קרלה במטבחה, בטבעון. צילום: גיל נחושתן (ל"לאשה")

 

קרלה רווה, עם לילך ניישטט בורשטיין.
צילום: גיל נחושן (ל"לאשה").

 

 

 

 

תניחו רגע את הספקולום ותקשיבו לנו

ניצן פינקו, היא ולא אחרת.

ניצן פינקו נתקלה בזה יותר מפעם אחת. כשהתלוננה בבדיקה גניקולוגית על כאבים עזים בזמן המחזור, הרופא אמר לה שזה יעבור כשתיכנס להיריון. "וכשאמרתי שאני בכלל לא רוצה ללדת, הוא אמר לי שעכשיו הכול ברור ושהבעיה שלי היא לא גופנית אלא נפשית".  השבוע סערה הרשת בעקבות יוזמה של פינקו בקבוצת פייסבוק פמיניסטית סגורה – הזמנה לנסח מכתב שנועד להציג בפני רופאי נשים את נקודת המבט של המטופלות ולהגדיר כללי התנהגות ברורים, ובעיקר כללים הקובעים כיצד לא לנהוג בנשים המגיעות למרפאה. הפוסט המקורי שבו עלתה ההצעה זכה בתוך שעות למאות שיתופים ולאינספור תגובות, והמסמך – שנכתב ברשת תוך שיתוף פעולה של נשים מכל הגילים, האזורים והמקצועות – הולך ומתגבש.

ניצן פינקו, שיזמה את "המכתב לגניקולוגים", היא שדרנית ב"רדיו הקצה" ועוסקת ביחסי ציבור ותוכן ברשתות חברתיות. "באחת הקבוצות הפמיניסטיות בפייסבוק שבהן אני חברה מישהי שיתפה בחוויה מאוד לא נעימה שעברה אצל גניקולוג", מספרת פינקו, "היא רצתה לקבל תמיכה. הקבוצות האלה הן המקום היחיד שבו נשים מעזות לדבר, למרות שכולן חוות את זה. רובנו מתביישות לספר על זה אפילו לאנשים הקרובים בחיים שלנו, כי אנחנו משוכנעות שאנחנו אשמות, שעשינו משהו לא בסדר ובעיקר, כי אנחנו משוכנעות שאי אפשר לשנות את זה. זה מתסכל נורא. נתקלתי בהרבה מקרים כאלה, אבל הפעם זה הרתיח אותי והחלטתי לעשות מעשה".

פינקו, בת 28, חושבת שנשים רבות רואות ברופאים סוג של אנשים כל יכולים, מקור ידע וסמכות, וחוששות לבקש אפילו התחשבות פשוטה. כתוצאה מזה, גם במקרים יומיומיים שבהן הן אינן מוטרדות מינית, חוויית הביקור אצל רופא, ובעיקר אצל גניקולוגים, מאוד לא נעימה. "כולנו נתקלנו ברופאים שמתייחסים בגסות, מסרבים לתת הסברים, לא עונים לשאלות. הם לא אנשים רעים ורובם פשוט שחוקים ואין להם כוח לדבר עם כל מטופלת, אבל התוצאה היא שנשים נזקקות לשירות הזה, ומרגישות מצוקה גדולה".

היוזמה של פינקו לא נולדה רק מהזדהות ערטילאית שלה עם דברים שקראה ברשת. היא עצמה, כך היא מספרת, סובלת ממחלה שהצריכה אותה לבקר פעמים רבות במרפאה גניקולוגית, והיא למדה על בשרה איזו חוויה לא נעימה זו יכולה להיות. פינקו סובלת מאנדומטריוזיס, מחלה שבה תאים של רירית הרחם נודדים לאזורים שונים בגוף, וכתוצאה סובלת מכאבים עזים, בעיקר בזמן הווסת. "זאת מחלה נפוצה", היא אומרת, "אבל נשים לא מודעות לה, כי רוב הרופאים לא מספרים להן אלא אומרים להן שהן מפונקות, שלכולן כואב בזמן המחזור, במקום לפתור את זה בטיפול מתאים או תרופות. לי עצמי לקח המון זמן ועברתי הרבה טראומות עד שמצאתי את הרופאים האכפתיים והרגישים שאצלם אני מטופלת היום".

בפורום של נשים הסובלות מאותה מחלה, פינקו נחשפה לסיפורים על אלימות מילולית ואלימות גופנית מצד רופאים, על מידע מוטעה שהוביל חולות לעבור ניתוחים שלא לצורך ועל הפחדה מצד הרופאים. "הסיפורים האלה עולים לרשת בתדירות יומית", היא מסבירה, "והנושא הזה בער בי כבר הרבה זמן. החלטתי שצריך לעשות משהו, כי זה לא הגיוני שהמצב יימשך. פעם חשבנו שהטרדות מיניות בעבודה זה משהו שאין ברירה אלא להשלים אתו, ומסתבר שלא, אז אני בטוחה שגם את היחסים עם הרופאים אפשר לשנות".

פינקו, ביחד עם רוני גרוס, שגם היא חברה בקבוצה הפמיניסטית, הציעו לנשים להצטרף ולערוך ביחד אתן את המסמך ולספר מה הן רוצות לשנות. "רצינו לשמוע קולות של נשים שאנחנו לא מכירות, נשים מרקע אחר עם חוויות שונות. התברר שיש נשים שאיבדו לגמרי את האמון בממסד הרפואי, שהחוויות שלהן אצל גניקולוגים היו כל כך שליליות, שהן מעדיפות לא לקבל טיפול, נשים שנמצאות בפוסט טראומה, מלאות כעס, כי הן מרגישות לא בטוחות במקום שבו הרופא אמור היה לדאוג לביטחונן".

לקח לפינקו זמן עד שהעזה להציץ שוב במסמך, שהלך והתגבש וקיבל עוד ועוד תוספות מנשים שחלקו עם אחרות ברשת את החוויות הכי אינטימיות של חייהן. היא חששה מהצפה רגשית, ולמען האמת, לא הופתעה לגלות שהיא מכירה ממקור ראשון הרבה מהעלבונות והקשיים שהוזכרו שם. "החל מרופאים ששואלים שאלות מביכות על החיים האישיים, דרך כאלה שלא מספקים לך חלוק ואת צריכה להסתובב בחדר ערומה או אפילו לא נועלים את הדלת ואנשים אחרים נכנסים פתאום באמצע בדיקה", היא מסבירה.

את חושבת שתהיה מצד הממסד הרפואי נכונות להקשיב לכן?

"אני בטוחה שמרבית הרופאים הם אנשים שרוצים לעזור למטופלות שלהן ויהיו פתוחים לשמוע אותן. חלק מהמגיבות לפוסט שלי היו רופאות נשים, גניקולוגיות, שייעצו לנו איך להתנסח כדי לא להישמע תוקפניות וכדי שיקשיבו לנו. אנחנו לא רוצות להכתיב לרופאים איך לבצע את עבודתם, אלא לעורר את המודעות שלהם לבעיה מושתקת. עצם העובדה שנשים מוכנות להיכנס לדיאלוג עם רופאים ולהסביר להם איך להפוך את הבדיקה למקום בטוח, ממלאת אותי באופטימיות".

באיזה אופן אתן מתכוונות להביא את המסמך הסופי לידיעת הרופאים?

"עוד לא החלטנו. הרעיון המקורי היה לשכפל ולהניח במרפאות, אבל יתכן שנבחר להפיץ את המכתב בדרך ממוחשבת. המסמך – שיש כוונה לתרגם אותו לשלל שפות כדי להנגיש אותו לאוכלוסיות שונות בארץ – הוא רק התחלה, צעד ראשון, שאחריו אולי יבואו קבוצות דיון, מפגשים בין מטופלות לרופאים, כל צעד שיביא אותנו לשינוי שאנחנו מנסות לחולל".

 

מתוך המכתב ההולך ומתגבש בימים אלה:

 

  • אל תחלקו ציונים לגוף שלנו. בדיקה רפואית אמורה להיות מקצועית ואין בה מקום להערות על משקל או מראה. חשוב לציין: אין מקום גם להערות חיוביות. (למשל: "הפות שלך הוא הכי יפה שראיתי").
  • בדיקה גניקולוגית אינה ייעוץ פסיכולוגי. אנא הימנעו מלהעביר ביקורת על בחירותיה של המטופלת בכל הנוגע לחיי המין, להופעתה החיצונית, לרצונה בילדים או רצונה שלא ללדת.
  • אל תשתמשו בדימויים שאינם מכבדים. תארו בפנינו את תפקוד האיברים ואת הבדיקה בצורה עניינית, בלי מטאפורות שאינן קשורות לעניין.
  • אל תישענו עלינו, אנחנו לא רהיט או מדף.
  • אל תלטפו אותנו כדי להרגיע אותנו, גם לא בנחמדות. לא תמיד נעים לנו להעיר לכם על כך.
  • כבדו אותנו גם אם אנחנו באות אליכן עם בעיה שאינה בתחום הטיפול שלכם, ואם יש צורך הפנו אותנו לאיש מקצוע מטעים (פסיכולוג, סקסולוג).
  • כשאומרים לנו "תרפי!" בחוסר סבלנות, קשה לנו עוד יותר להרפות. זה לא מרגיע. כדי להרגיע, הרופא צריך להתעניין אם הכול בסדר, אם כואב, אם אפשר להמשיך.
  • קחו בחשבון שלפעמים לא נעים לנו להגיד שכואב. התעניינו.
  • אל תניחו שאנחנו יודעות. ספקו לנו את כל המידע על מחלות וטיפולים, תנו לנו אופציות, אל תשמרו את הידע אצלכם.
  • היו פתוחים לענות על שאלות ואל תכעסו על כך שאנחנו שואלות. זכותנו לקרוא מידע באינטרנט ותפקידכם להתייחס לשאלות שלנו ברצינות. אנחנו בעלות הגוף שהגיע לטיפול, וצריכות להיות שותפות פעילות ומשמעותיות בכל שלב.
  • הסבירו לנו לפני כל בדיקה מה עומד לקרות ובקשו רשות. אל תפתיעו אותנו בבדיקה פולשנית.
  • אם מטופלת מעדיפה לא לענות על שאלה, על תלחצו עליה. יתכן שהיא חוותה אונס, יתכן שהיא לא יודעת אם היא בתולה.
  • אל תשאלו על נטיות מיניות. התמקדו בפרקטיקות מיניות. אל תניחו מראש שאתם יודעים עם מי היא מקיימת יחסי מין או אפילו אם היא מזדהה כאישה.
  • אל תניחו שהיא מקיימת יחסי מין בכלל, או מעוניינת לקיים יחסי מין.
  • אל תשאלו אותנו שאלות כשאנחנו ממתינות בלי בגדים, או בתחתונים או בלי חולצתה. קל לנו יותר להתרכז בשאלות כשאנחנו לבושות.
  • אל תגידו לנו שאנחנו מדמיינות ושהכול בראש שלנו!

 

ואם אתכן כבר כאן, אז שתדעו:

 

גם עמותת "נשים לגופן", המרכז הפמיניסטי "אישה לאישה" וקרן "בריאה" עוסקים בימים אלה בניסוח של "אמנה גניקולוגית", מכתב פנייה לרופאים, שיתווה את אופן ההתייחסות לנשים ממגזרים שונים בעת ייעוץ, טיפול ובדיקות.

טל תמיר, מנהלת מרכז הידע והפעולה של "נשים לגופן" אומרת כי היוזמה שלהן זכתה לתגובה אוהדת במיוחד מאיגוד הגניקולוגים, ובכנס האחרון של האיגוד בירושלים אף פנו אליהן רופאים רבים והצהירו כי הם מעוניינים לשמוע את המטופלות וישמחו לשתף פעולה על מנת לרכוש כלים לעבודה נעימה ובטוחה.

תמיר אומרת, כי האמנה תתבסס על ראיונות שיערכו ברחבי הארץ עם מאות נשים מקבוצות שבדרך כלל אינן מיוצגות כמו נשים מהקהילה הלהט"בית, נשים שעברו פגיעה מינית, נשים בטיפולי פוריות שבעקבות אינספור טיפולים יש להן תובנות רבות, נשים אתיופיות, ערביות ועוד "רצינו לצאת מהאינטרנט ולהגיע לכל הנשים שלא משמיעות את קולן שם", היא אומרת. במקביל הן מקוות לערוך מפגשים וראיונות עם רופאים ורופאות "על מנת לשמוע מהם מה היה מקל עליהם במפגש עם מטופלות".

 

 

וזה מה שאומרים באיגוד הגניקולוגים:

 

פרופסור איתן לוננפלד מן המרכז הרפואי סורוקה בבאר שבע, העומד בראש האיגוד הישראלי למיילדות וגניקולוגיה, אומר כי יוזמות מהסוג של מכתב הפמיניסטיות שיזמה ניצן פינקו או האמנה שיזמה עמותת נשים לגופן הן בעיניו יוזמות מבורכות, "אנחנו תמיד מוכנים לשמוע כל תלונה או בקשה שמגיעה מצד המטופלות שלנו. אנחנו עושים כמיטב יכולתנו לתת להן את השירות הכי טוב והכי מקצועי שאפשר, ורוצים שחוויית המפגש של נשים עם רופאים ורופאות תהיה חיובית ונעימה ככל האפשר". לדברי פרופ' לוננפלד דלתו תמיד פתוחה לפניות והצעות. "לא את כל הבקשות אנחנו מסוגלים להגשים", הוא אומר, "בעיקר אם מדובר בשינויים שגופים כמו קופות החולים או בתי החולים נדרשים לבצע, ולא הרופאים עצמם, אבל אנחנו שומעים ברצון וגם משתדלים מאוד ליישם כל דבר שיכול לעזור למטופלות שלנו. אנחנו מהצד שלכן".

 

*** הכתבה התפרסמה השבוע בשבועון "לאשה".

לא דיברתי אז. רציתי להיות כמו כולם.

ריקי גלעד והלן מנשה. צילום: צביקה טישלר (ללאשה)

ריקי גלעד והלן מנשה. צילום: צביקה טישלר (ללאשה)

 

ריקי הייתה חברה שלי כשהיינו ממש ממש קטנות. אבל מי דיבר אז על החיים האמתיים. היינו עסוקות בהמצאת משחקים משונים בחצר הבית שלה, או בקשקושים אינסופיים בטלפון. נפגשו לגרמי במקרה בשדה התעופה הית'רו, והקשר ההוא, מלפני עשרות שנים, התחדש, בזהירות, עד שנולדה ההזדמנות לשמוע ממנה ומהלן (המיתולוגית, בת ה-91), את סיפור חייהן האמתי.

http://xnet.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4917171,00.html

 

כואב, אבל מצחיק

מתוך "הצחוק האחרון". מל ברוקס, בתזמון מושלם

מתוך "הצחוק האחרון". מל ברוקס, בתזמון מושלם

 

רנה פיירסטון אינה מסוגלת לשכוח את המפגש המקרי שלה עם ד"ר מנגלה. היא הייתה בת 15, והוא היה השטן שביצע באסירי מחנה ההשמדה אושוויץ ניסויים מזוויעים. "הוא הניח לי את היד על הכתף ואמר 'יש כאן עדיין די שומן'. אחר כך הוא הביט בי ואמר 'אם תשרדי, כדאי לך לבקש שיוציאו לך את השקדים'. אחרי המלחמה, כשנזכרתי בזה, לא יכולתי לא לצחוק. זה הרי כל כך אבסורדי, שאיזו ברירה יש לי חוץ מלצחוק?"

את הסיפור הזה מספרת פיירסטון בסרט "הצחוק האחרון" הבוחן את מקומו של ההומור בזיכרונות השואה. לצדה משתתפים בסרט קומיקאים נודעים החל במל ברוקס, דרך רוב ריינר, לארי דיוויד, ג'רי סיינפלד וג'ואן ריברס וכלה בשרה סילברמן. פיירסטון משמשת מעין נייר לקמוס. היא צופה בקטעי סטנד אפ, קולנוע וטלוויזיה שבכולם נעשים ניסיונות לנפץ את הטאבו ולצחוק גם על מה שקרה בשואה. על רובם היא מגיבה "זה לא מצחיק אותי", אבל לא משום שהיא נעלבת או נדהמת. להפך. פיירסטון היא סוג של אבן חן מבהיקה בסרט. ניצולת שואה, שרוב בני משפחתה נרצחו, ובכל זאת היא אומרת "צחוק היה הנשק היחיד שלנו בגטו. הומור היה הדבר היחיד שהנאצים לא יכלו להבין. השואה אינה מצחיקה – אבל היינו חייבים לצחוק כדי לשרוד".

"הצחוק האחרון סרטה של הבמאית עטורת הפרסים פרן פרלסטין עוסק בשואה, אבל מבקש לעורר דיון בשאלות רחבות יותר: האם יש להומור גבולות? האם ישנם נושאים שאסור – ולעולם אי אפשר יהיה – לצחוק עליהם? ואיפה עובר הגבול? הבמאי קרל ריינר מנדב תשובה פשוטה בתחילת הסרט "זה יותר מצחיק לצחוק מלא לצחוק" ואם לא הבנו, הוא משלים "בלי הומור אפשר למות". את ההנחה האחרונה הזו מחזקים קטעי ארכיון נדירים שמשובצים בסרט. נראים בהם מופעי קברט מאושוויץ ומטרזין שתועדו על ידי הנאצים עצמם. לכאורה נראות בהן התרחשויות תמימות על הבמה. בפועל, אסירי המחנה השתמשו במופעים כדי להעביר מסרים חתרניים וללעוג לאס אס. השחקן רוברט קלארי, שנשלח במלחמת העולם השנייה לבוכנוולד והיה היחיד מ-13 בני משפחתו שניצל, אומר: "זה מה שהציל אותי במחנה הריכוז. שרתי, רקדתי, צחקתי, הצחקתי אחרים. בגיל 16 נקרעתי ממשפחתי, אבל בכל פעם שהצחקתי אנשים, כולנו שכחנו לכמה דקות איפה אנחנו ויכולנו לפנטז שאנחנו חיים בתקופה נורמלית".

קלארי, שלימים כיכב בסיטקום אמריקאי בשם Hogan's Heroes שעסקה במחנה שבויים גרמני, אך לא נראו בה אסירים יהודים, אומר בסרט שבעיניו לא צריך להיות גבול להומור. הוא מסכים עם שרה סילברמן שאומרת "קומדיה מביאה אור למקומות חשוכים, אחרת בתוך החושך עלולות לגדול עוד מפלצות". קלארי, למשל, הודיע בפרהסיה שכשימות הוא רוצה שגופתו תישרף ואפרו יפוזר בים. לרב נדהם שאמר לו שככה לא נוהגים יהודים הוא ענה בלי להסס "אצלנו במשפחה זה מקובל".

"הצחוק האחרון" נולד לפני כמעט עשרים שנה. פרלסטין  – בת למשפחה יהודית מפילדלפיה שלא גדלה בקהילה של שורדי שואה "כל השכנים שלי היו יהודים שהיגרו הרבה קודם מרוסיה לארה"ב, משפחות ותיקות שלא הייתה להן נגיעה לשואה בכלל", קיבלה לידיה מחקר אקדמי שכתב חבר על הומור בשואה. החבר, קנט קירשנבאום, אמר לה 'לכי תעשי מזה סרט'  – היא מספרת בראיון שערכנו השבוע בסקייפ. 'במשך שנים לא הצלחתי לקבל מימון לסרט, בגלל הנושא הרגיש. אנשים הרימו גבה, אמרו לי שזה רגיש מדי, מוקדם מדי, חסר טעם. חיכיתי, אבל כשהתחלתי לשמוע סביב בדיחות על אירועי ה- 11 בספטמבר, על איידס, אפילו על הפיגועים בצרפת, הבנתי שהעולם מוכן גם לסרט שלי".

 

 

פיירסטון (משמאל) ופרלסטין. הלב והנשמה של הסרט

פיירסטון (משמאל) ופרלסטין. הלב והנשמה של הסרט

כשבסופו של דבר קיבלה מימון לסרט, מג'ן וורנר, בעצמה אשת קולנוע שהייתה מעורבת בסרטים נוספים על הקשר בין אומנות לאירועים טראגיים בעולם, פרלסטין יצאה למסע חיפושים אחרי מה שהיא מכנה "הלב והנשמה של הסרט". היא מצאה אותם בדמותה של פיירסטון בת ה – 92, מעצבת אופנה נודעת לשעבר, שיצירות שלה כלולות באוסף המוזיאון לאומנות בלוס אנג'לס. פיירסטון נולדה בצ'כוסלובקיה לאב שהיה איש עסקים בתחום הטקסטיל והחייטות ולאם שעיצבה כובעים למשפחת המלוכה בווינה. היא נשלחה לאושוויץ עם משפחתה, עבדה כפועלת בבית חרושת ולאחר מכן הועברה לעבודה במטבח. אחראית המטבח הייתה אישה שהכירה מעיירת הולדתה, שביקשה ממנה לעצב ולתפור לה בגדים במקום לקלף תפוחי אדמה. אחרי המלחמה היא למדה אומנות בפראג וכדי להתפרנס החלה לתפור שמלות לחנויות מקומיות. לימים, אחרי שהיגרה עם בעלה ברנרד (דב) ובתה התינוקת לארה"ב, הפכה למעצבת מבוקשת ובשיא הקריירה ניהלה מפעל עצמאי עם עשרות עובדים.

"אני לא חושבת שבלי הומור הייתי יכולה לשרוד כל כך הרבה שנים אחרי מה שקרה", אומרת פיירסטון בסרט. היא מצולמת בו עם בתה, קלייר, שמכירה היטב "הומור גרדומים" ששמעה מהוריה, ששניהם היו ניצולי שואה, וגם עם חברה-ניצולה, אלי גרוס. השתיים מצולמות כשהן שטות בגונדולה בתוככי מלון ונציה בלאס וגאס. גרוס אומרת "אני נשארתי עם הכאב והבכי והמתים. אני לא יכולה לצחוק", ופיירסטון עונה, "אני לא שוכחת אבל אני נהנית מהחיים. היטלר לא דמיין שיהיו לי שלושה נכדים מקסימים, אז זו הנקמה שלי, אני מוכרחה לצחוק".

"בלאס וגאס צילמתי סצנה שלא נכנסה לסרט", מספרת פרלסטין. "בדרנית שמופיעה במסיבת חנוכה של ניצולי שואה. היא בעצמה בת של ניצולי שואה ובמופע שלה היא מגלמת את ההורים שלה ומספרת בדיחות פרטיות של ניצולים. יש כאלה הרבה. בניו יורק המופע שלה מצליח, אבל מול 700 ניצולי שואה, זה לא עבד. הם היו המומים ופגועים".

מל ברוקס אומר בסרט שזה עניין של תזמון, של מרחק – שאיש לא כועס עליו כשהוא מתבדח על האינקוויזיציה, אבל שכדי להתבדח על השואה צריך אומץ.

"זה לגמרי עניין של הקשר. תלוי מי מספר את הבדיחה, למה מספרים אותה. בעלי ואני הלכנו לראות את המופע של שרה סילברמן, באולם קטן בגריניץ' ויליג'. היא לא מספרת בדיחת שואה פה ושם, יש לה 25 דקות רצופות, שבהן פשוט התגלגלנו מצחוק. כשישבתי עם רנה וקלייר וצפינו במופע הזה בווידיאו, פתאום ראיתי אותו דרך העיניים שלהן וחלק מהבדיחות ממש זעזעו אותי, בדיחות שקודם צחקתי מהן בקול רם".

הן נפגעו?

"לא, אבל זה לא הצחיק אותן. הן אפילו לא נפגעו כשקראנו ביחד אתר שלם של בדיחות שואה. זה לא נכנס לסרט כי אלה בדיחות נורא חסרות טעם ופוגעניות, ממש בדיחות נוראיות, סוג של הומור שחור שכולם פה מכירים – בדיחות שילדים יהודים מספרים בבית ספר. רנה וקלייר קראו אחת ועוד אחת, והיה בזה משהו נורא כואב אבל כשהגענו לבדיחה האחרונה 'למה היטלר התאבד? כי הוא ראה את חשבון הגז" הן פרצו בצחוק. היה בזה משהו משחרר, סוג של צחוק מבעד לדמעות".

את הבדיחה הראשונה בסרט מספר רוב ריינר: "שני יהודים נשלחים לרצוח את היטלר. היה להם מידע מודיעני איפה הוא אמור להיות, והם עומדים ומחכים. עוברת שעה, עוברות שעתיים. היטלר לא מופיע. "איפה הוא?" אומר אחד מהם. "אני מקווה שלא קרה לו כלום".  ריינר היה הראשון שהסכים להופיע בסרט, ואחריו באו כולם".

אבל לא כולם גילו את אותה תעוזה. שרה סילברמן, שלא מפחדת לחצות גבולות (למשל בבדיחה הצורבת כל כך: "אילו היו שחורים בגרמניה של שנות השלושים, לא הייתה שואה… כלומר, לא הייתה שואה של יהודים") מודעת לעובדה שלפעמים הקהל צוחק מהדברים הלא נכונים. למשל, כשסשה ברון כהן מעודד חבורה של אמריקאים לשיר שיר הקורא להרוג יהודים, אין ספק שהם מוחאים לו כפיים ברצינות ומבלי להבין שהוא לועג להם. גם רוז ויינמן מרשת אן בי סי מביעה בסרט חרטה על שאישרה את הפרק על ה – Soup Nazi בסיינפלד, בגלל הזילות של הכינוי "נאצי", אבל לארי דייוויד לא מתחרט על הפרק המיתולוגי שבו פורץ ויכוח עז בין ניצול שואה ל"ניצול" הישרדות בשאלה מי מהם סבל יותר.

"הצחוק האחרון" הוקרן בהקרנת בכורה בפסטיבל טרייבקה בניו יורק ולאחר מכן הוקרן גם במינכן ובירושלים. "התגובות בכול מקום היו שונות מאוד", אומרת פרלסטין. "במינכן כל הצופים ישבו בדממה מוחלטת, אלא אם מישהו מהניצולים בסרט סיפר בדיחה או צחקק. הם לא העזו לצחוק מאף מילה שנאמרה על השואה, אבל צחקו כשמישהו סיפר בדיחה זולה על יהודים. אחרי ההקרנה הם פחדו לשאול שאלות. כולם נשארו באולם ואיש לא פצה פה, עד שאמרתי להם שהם גרמו לי כיהודייה היחידה בחדר אי נוחות גדולה, ואז הם התחילו לדבר ולדבר בלי סוף. שבוע לאחר מכן הייתי בירושלים, מול קהל שהיה מורכב ברובו מחרדים. חששתי מזה, אבל נדמה לי שכל מי שצופה בסרט מבין שהמסר הוא שיש להומור כוח מרפא, מחזק, מעצים". את המסר הזה מבהירה רנה פיירסטון היטב בסרט כשהיא אומרת: "החלטתי לצחוק כדי שהבת שלי לא תחיה חיי אבל. לא יכולתי לבכות שבעים שנה – אז כשאני נזכרת אני בוכה וכשאני לא זוכרת, אני צוחקת".

 

*הראיון עם פרן פרלסטין התפרסם בשבועון "לאשה".

 

 

 

 

 

החתונה שלי עם עצמי

לא, לא שלי. נשים חתרניות ממני, משתמשות באחד הטקסים הכי מיינסטרימיים כדי לצעוק בקולי קולות, שממש לא מוכרחות זוגיות כדי לחיות חיים מלאים.

 

נצאה אל היער, ולא נחפש חתן

נצאה אל היער, ולא נחפש חתן

 

קבוצת נשים במרכבה עגלגלה מקושטת עוצרת בלבו של יער עבות. הן לבושות בשמלות משי ומלמלה, אוחזות בידיהן זרי פרחים ונרות ומחייכות באושר. הן כלות, הן נרגשות והן מאושרות. ולא, אין חתן באופק. הנשים האלה מתחתנות עם עצמן.

"הכל התחיל לפני עשר שנים", משחזרת אלכסנדרה גיל, עיתונאית ומבקרת מסעדות מוונקובר, המציעה שירותי חתונה למי שרוצה להינשא לעצמה. "חברתי הטובה טלולה ערכה סדרה של ארוחות ערב אלגנטיות לנשים בלבד, שבהן כל המשתתפות לבושות בהידור. אחת המשתתפות הייתה מעצבת שמלות כלה בשם מלאני טולקינגטון. היא אמרה, 'למה שבשנה הבאה לא נלבש שמלות כלה לארוחות האלה?'. מפה, הדרך הייתה קצרה לרעיון שכבש את כולן. "פתאום חשבנו", אומרת גיל, "שכולנו נשים עצמאיות ואף אחת מאיתנו לא נשואה, אז למה שלא נוסיף לחגיגה נדרים ופשוט נתחתן עם עצמנו?".

בנות החבורה העליזה, בסך הכול שבע חברות טובות, כולן היו אז בראשית שנות השלושים שלהן –  התלהבו ומיהרו לממש את הרעיון יוצא הדופן. "לפני עשר שנים, בחתונה עצמה נסענו ברחובות ונקובר בגאווה גדולה, בקאדילק עם גג נפתח", משחזרת גיל. "אחרי עשר שנים החלטנו לערוך טקס חידוש נדרי חתונה – כמו שגם הרבה זוגות עושים. נסענו בכרכרה עם סוסים. אנשים ברחובות עצרו, מחאו כפיים והריעו. גרמנו לרבים לחייך.

"אחר כך התברר לנו שקארי בראדשו מ'סקס והעיר הגדולה' עשתה משהו דומה באחד הפרקים בסדרה, שכמובן כלל רשימת מתנות, נעליים של מנולו בלאניק וקיטורים מצד הבנות על כך שאיש לא מייצר כרטיסי ברכה שמצהירים 'מזל טוב על שלא נישאת לבחור הלא נכון'. זאת לא הייתה ההשראה שלנו, אבל אחרי שהתחתנו עם עצמנו, שמענו פתאום המון סיפורים על נשים שעושות את זה בכל העולם. אני בטוחה שזאת רק ההתחלה, ושיום אחד זאת תהיה תנועת נשים בינלאומית".

 

וגיל צודקת. לפחות בעניין הטרנד הבינלאומי. בעוד שבישראל, סביר להניח, לא נראה בקרוב נשים שעונדות טבעת לעצמן – ברחבי העולם הרעיון המהפכני הזה דווקא צובר תאוצה. לפני כשנתיים החלו חברות ביפן להציע חבילות חתונה לנשים בלבד, המציעות לנשים "להיות כלה כל עוד את צעירה ויפה" גם אם אין לך חתן. החבילה כוללת יומיים של הכנה ופינוקים לפני הטקס עצמו, שמלת כלה, שירותי איפור וצילום, את ארגון החגיגה עצמה – וכמובן יום של מנוחה ורגיעה במלון אחרי. אם מישהי מהלקוחות הפוטנציאליות מהססת, היפנים מציעים לה גם דוגמן שישמש כחתן חלופי לצילומים, גם אם לא לחיים.

בפסטיבל ברנינג מן הנערך מדי שנה בנוואדה, ארה"ב, מתקיים כבר למעלה מעשור טקס חתונה המוני, שבו לאיש מהמשתתפים אין בן זוג. גברים ונשים מתחתנים עם עצמם, במסגרת מיצג שבו שופט קורא בקול נוסח מסורתי של טקס נישואים, וגם דורש מהמשתתפים להתחייב "לחיות עם עצמם בטוב וברע, בעושר ובעוני, ולאהוב עד הסוף".

גיל וטלולה (הידועה רק בשמה הפרטי), העומדות מאחורי האתר Marry Yourself Vancouver, משוכנעות שחלפו הימים שבהם נשים נאלצו להתחתן כדי להבטיח לעצמן סטטוס חברתי, בעוד אלו שנותרו ללא בעל נידונו לנידוי חברתי, בוז ועוני. "יש חשיבות גדולה לטקס שבו נשים מפגינות את עצמאותן, ואת היכולת לקיים חיים מלאי תוכן ועניין מבלי להמתין לאביר המושיע", מכריזה גיל. "חתונה כזו מאפשרת לנשים לחגוג קבלה מוחלטת של עצמן, ובו בזמן גם ללעוג בקריצה קלה למוסכמות החברתיות, ולחשיבות העצומה שנהוג לייחס לחתונה.

"בחברה המערבית יש מחסור עצום בטקסים, וזה יוצר סוג של ריקנות רוחנית. בלי טקסים, איך תצייני תחנות חשובות בחיים? חתונה עצמית היא הזדמנות להביט לאחור ולראות עד לאן הגעת בחיים, ולהבטיח לעצמך הבטחות חשובות לעתיד. אנחנו תובעות לעצמנו מוסד שכל השנים שלט בנו. זה גם תירוץ נהדר להתלבש ולחגוג בכיף".

איך הגיבו חברים ובני משפחה כשהחלטת להתחתן עם עצמך?

"רובם היו מאוד משועשעים. היו גם כאלה שחשבו שזה מוזר. הרבה אנשים לא מבינים אותנו. אנשי דת חושבים שאנחנו עושות את זה כדי ללעוג למוסד הנישואים, וזה לא נכון. יש, כמובן, מי שחושבים שאנחנו נרקיסיסטיות ושזה חלק מהעידן האנוכי שבו אנחנו חיות. מבחינתי, אני ממליצה על זה בחום. לכולנו היו מערכות יחסים מכל מיני סוגים וגם מערכות יחסים רציניות, אבל לא כאלה שרצינו שייגמרו בחתונה. כולנו נשואות לעצמנו כבר עשר שנים, ועדיין מאוהבות עד עמקי נשמתנו! וברצינות, בקנדה יש כיום יותר נשים פנויות מנשים נשואות. זה שינוי חברתי עצום שהחל לפני כשלושים שנה. נשים כבר לא צריכות להתחתן, וזה מקובל לגמרי להישאר רווקה לנצח. זאת עצמאות נהדרת. חשוב לזכור שהאימהות והסבתות שלנו לא היו חופשיות להחליט, גם אם הן רצו להישאר רווקות. במידה שהיו מכריזות על כך, הן היו נחשבות למוזרות ולמוקצות".

בחלקים גדולים של החברה, נישואים הם עדיין סוג של מדליה לאישה – כאילו שאם אין לך בן זוג, כל ההישגים המקצועיים והאחרים שלך מתגמדים.

"נכון מאוד, ולנו נמאס לשמוע כל הזמן שכדי לממש את עצמנו אנחנו חייבות להתחתן וללדת ילדים. זה כבר לא הכרחי. הגישה הזו מיושנת, אבל נשים עדיין מרגישות את הלחץ החברתי. ג'ניפר אניסטון כתבה לאחרונה ב'הפינגטון פוסט' ש'אנחנו לא צריכות להתחתן או ללדת כדי להיות שלמות, כי היום אנחנו יכולות להגדיר בעצמנו איזה 'אושר ועושר' אנחנו רוצות'".

לאילו נשים חתונה שכזו מתאימה?

"לנשים מכל הסוגים והגילאים, ואפילו לגרושות, שרוצות להינשא שוב – והפעם לעצמן. רק לאחרונה נתקלנו באישה שבהשראת טקס חידוש נדרי החתונה שלנו קנתה לעצמה טבעת, וברחה לירח דבש בלי לומר לאיש, שבוע שלם של שיט לבדה. זה סיפור נפלא בעיניי. זאת הסיבה שבגללה הקמנו את העסק הזה. הטקסים האלה יוצרים חיבורים עמוקים מאוד בין נשים, שמגלות את הרעיון וחושבות שהוא נפלא ועמוק".

אלו תגובות אתן מקבלות?

"אני כותבת  ב'גלוב אנד מייל', העיתון הנפוץ בקנדה. כתבתי בסך הכול שתי כתבות על החתונות האלה, וקיבלתי תגובות חיוביות יותר מעל כל כתבה אחרת שכתבתי ב-20 השנים האחרונות. נשים מכל העולם פנו אלי ואמרו שזה ריגש אותן ונתן להן השראה, ושהן מתכוונות לעשות את זה בעצמן".

סופי טאנר מתחתנת עם עצמה (פרטים מלאים אצלה ב: http://www.sophietanner.co.uk/)

סופי טאנר מתחתנת עם עצמה (פרטים מלאים אצלה ב: http://www.sophietanner.co.uk/)

סופי טאנר, בת 37 מלונדון, יועצת תקשורת בחברת היי טק, הוציאה בימים אלה את ספרהHappily , שהגיבורה שלה, קלואי, מתחתנת עם עצמה. טאנר לא הייתה צריכה ללכת רחוק כדי לקבל השראה: בשנה שעברה היא התחתנה עם עצמה ברוב הוד והדר, והפכה את הטקס למיצג במסגרת פסטיבל הפרינג' של ברייטון, אנגליה.

לא פחות מעשרים שושבינות ליוו את טאנר לחופה, לבושות בשמלות אדומות ובידיהן זרי חמניות, וכולן  – כולל כלבתה האהובה אלה, שהצטרפה ללהקת השושבינות – רקדו בשמחה ושתו הרבה מאוד שמפניה. טאנר גייסה חבר לשמש ככומר בתלבושת שנשכרה ממחסן תלבושות, ואת אבא שלה, שמסר אותה לעצמה, כמתחייב בטקס נישואים מסורתי. את הריקוד הראשון שאחרי הטקס היא רקדה לגמרי לא לבדה – הקהל, עשרות אנשים שהתקבצו כדי לצפות באירוע שהתקיים בפארק, הוזמן להצטרף אליה, ועשה זאת בהתלהבות. "את המשך אחר הצהריים בילינו בשתייה בבר על החוף", אומרת טאנר, המעידה כי חזרה הביתה שזופה ומאושרת, וכי היא הייתה מוכנה לחזור על טקס החתונה שלה שוב ושוב.

טאנר ניהלה מספר מערכות יחסים, גרה עם שלושה מבני זוגה (לא יותר משנה בכל פעם), ולא ממש התלהבה. הרעיון להינשא לעצמה צץ לפני כמה שנים בעקבות פרידה כואבת (שלדבריה, לוותה גם בהקלה גדולה), ואחרי שהבינה שבמהלך חיי הזוגיות היא נשאבה לשגרה, ולא הצליחה לנהל את חייה כמו שהיא רוצה.

בהזמנה לחתונה, טאנר הסבירה שהיא מעדיפה להינשא לעצמה, כי היא לא אוהבת את מאבקי הכוח, הציפיות והאכזבות שמלווים כמעט כל זוגיות. טאנר משוכנעת היא פנתה למשרד הפנים, שאלה אם תוכל להירשם כנשואה לעצמה ונענתה, כצפוי, בשלילה – אבל זה רק דרבן אותה עוד יותר. "בהתחלה התביישתי. חשבתי שהנה אני מסיימת את החיים לבדי, בשיער אפור, כשהחברה היחידה שלי היא כלבת לברדור. אבל אחרי מחשבה עמוקה מאוד, הבנתי שמדובר ברמה גבוהה מאוד של עצמאות, שאני לא מחכה לאיש, גם לא ל'אחד', אלא חיה היטב עם עצמי, ושאני חייבת לחגוג את זה. אם בעתיד יהיה מישהו שיתאים וירצה, הוא יוזמן להצטרף אליי למסע שלי", אומרת טאנר.

בהזמנה שפרסמה טאנר בעיתונות הבריטית – שהרי החתונה העצמית שלה הייתה גם סוג של מופע מול קהל –  היא סיפרה שבני משפחתה מאושרים לשמוע שהיא מתחתנת, עם עצמה, וכמו תמיד תומכים בה בכל לבם. היא בחרה לקרוא בטקס פסוקים של ג'ובראן חליל ג'ובראן, והיעד שבחרה לירח הדבש הוא אתיופיה, שם התנדבה במסגרת ארגון המסייע למקומיים. מבחינתה מדובר בטקס מעבר חשוב, שמאפשר התבוננות בחיים, צמיחה והתפתחות, כי הוא דורש ממנה מחויבות עמוקה  – לא אכפת לה שיש מי שלועג לרעיון החתונה העצמית, כי זו דרכה "להתמודד עם האכזבות שלי, לאמץ את החלומות שלי לעתיד, להבין מהן התקוות שלי ולקבל את המגרעות שלי בהבנה, פתיחות ורגישות גם כלפי אנשים אחרים בחיי".

הספר של טאנר. לא מוכרחות להתחתן, מוכרחות לפרגן לעצמנו

הספר של טאנר. לא מוכרחות להתחתן, מוכרחות לפרגן לעצמנו

כשגרייס גלדר, צלמת ויוצרת קולנוע מלונדון, כינסה את בני משפחתה כדי לספר להם שהחליטה להתחתן עם עצמה, סבתה, שבינתיים כבר הלכה לעולמה, אמרה בהתפעלות: "יש לך תמיד רעיונות מקוריים". היא גדלה בבית פתוח מאוד, היא אומרת, "הורי עודדו אותי תמיד לעשות כל מה שיגרום לי אושר. היו חברים שעקצו ולעגו לי, אבל בתוכי אני הרגשתי שזה הדבר הנכון עבורי. וכך מצאתי את עצמי בסצנה סוריאליסטית, כורעת ברך ומציעה לעצמי נישואים ליד ספסל בפארק בפרלמנט היל".

גלדר, בת 33, נישאה לעצמה כשמלאו לה 30, ואחרי שסיפרה לתקשורת המקומית על החתונה העצמית שלה, נדהמה לגלות שהיא מוצפת בבקשות להתראיין לעיתונות, לרדיו ולטלוויזיה בכל העולם. הראיון שלה לעיתון המקומי תורגם ל – 25 שפות, והטלפון שלה לא פסק לצלצל. היא הוטסה לראיונות באולפני טלוויזיה של תכניות אירוח בהוליווד ואפילו בביירות והחוויה חיזקה בה את התחושה שהמחויבות שלה לאהבה עצמית, קבלה וחמלה היא הדרך הנכונה, "וזה מתבטא גם ביצירה שלי", היא אומרת.

גלדר זוכרת איך בגיל 18, כשלמדה תיאטרון באוניברסיטה, שמעה בשיר של ביורק את השורה "קוראים לי איזבל ואני נשואה לעצמי". היא חשבה שזה מטורף, אבל הזדהתה לגמרי עם הצורך להבטיח לעצמה פרגון עצמי מוחלט. אחרי שנים של חיפוש רוחני, שכללו מדיטציה, ריקוד ומופעי במה שונים, היא הבינה שטקס שבו תבטיח את זה לעצמה בנוכחות קהל גדול הוא חלק חשוב בהתפתחות האישית שלה.

"אני לא דתייה", היא מסבירה. "אבל אני אוהבת טקסים. אני גם מאמינה שהם חשובים כי הם מציינים תחנות בחיים, ולכן יצרתי לי טקס משלי." היא הזמינה את החברים שלה במייל, והתיישבה לתכנן את הטקס ביחד עם חברה טובה שגם ניצחה עליו בסופו של דבר. הטקס התקיים בבית חווה באזור כפרי בדבון, אנגליה, בנוכחות 50 חברים בלבד. היא לבשה שמלה מיד שנייה שנרכשה בשוק מקומי. אחרי שקראה בפני כולם טקסט אישי שבו הבטיחה לעצמה בעיקר להעז יותר בחיים, היא נישקה מראה גדולה שבה השתקפה דמותה.  כל החיים הייתי מרדנית ובחרתי בדרכים שהתאימו לי, גם אם הן לא נחשבו 'נורמליות'. מצאתי את עצמי לבד, גיליתי שאני אוהבת לחיות ככה – ורציתי מאוד להזמין חברים ובני משפחה לטקס שבו אני מתחייבת להמשיך לבחור במה שעושה לי טוב, לדאוג לעצמי ולאהוב את עצמי בצורה הכי שפויה שאפשר".

גרייס גלדר בחתונה שלה עם עצמה (ראו גם: cegelder.co.uk)

גרייס גלדר בחתונה שלה עם עצמה (ראו גם: cegelder.co.uk)

המסעות בעולם העניקו לה נקודת מבט אנתרופולוגית מעניינת. "ראיתי איך בכל תרבות מגיבים לזה אחרת", מספרת גלדר. "בלבנון מיד ניסו לשדך לי גבר בשידור חי, ונאלצתי לסרב בנימוס. קיבלתי כחמישים הצעות נישואים מגברים ממדינות שונות, שהיו בטוחים שאני מתחתנת עם עצמי כי אני בודדה. היו גם כאלה שטענו שאני משוגעת, אבל כשעושים משהו לא שגרתי צפוי שזה יעורר התנגדות, ולכן זה לא מטריד אותי. אני נהנית מאוד מהוויכוחים והשיחות על זה".

לא גדלת, כמו הרבה ילדות, עם חלום על חתונה מהאגדות?

"בכלל לא. חשבתי שחתונה היא הזדמנות להתכנס ולחגוג אהבה. כשגדלתי הבנתי שלא כולם מתחתנים מאהבה, שיש שידוכים, שיש נישואים כפויים, שלעתים מחתנים ילדות נגד רצונן. לאורך ההיסטוריה נשים לא ממש יכלו לבחור. אני זוכרת שכילדה אפילו חשבתי שזה משונה שמצפים ממני להחליף את שם המשפחה שלי".

עד כה, את מרוצה מחיי הנישואים שלך?

"הנישואים מצוינים! אני מרגישה הרבה יותר בטוחה בעצמי, יותר קל לי לקבל החלטות, ויש לי תחושת ערך עצמי שתלויה הרבה פחות בדעותיהם של אחרים".

 

 

  • הכתבה התפרסמה בשבועון "לאשה".

 

 

 

 

 

 

 

 

זמר, ספרן, קורא מוני חשמל ופועל במפעל לבקבוקים נפגשו – והחליטו לכתוב ספר (שביעי)

 

צימר

התגלית המפתיעה ביותר בשיחה הממושכת שלי עם שמעון צימר לרגל צאת ספרו "לפעמים הבית הוא רוצח", היא שהוא איש מצחיק. אחרי שבעה ספרים, חמישה מחזות ואינספור שירים, שבכולם נדמה שהוא מחטט בקרביו ודולה מתוכם, באמצעות מכשיר קהה, אברים מודלקים וכאבי נפש, ואחרי ספרו האחרון "לפעמים הבית הוא רוצח", שלשמו נתכנסנו הפעם, ציפיתי לשיחה מיוסרת, והתברר לי שאלה שמורות אצל צימר לכתיבה. הוא לעולם לא יכתוב כתיבה הומוריסטית. "לחיים יאה טיפול ריאליסטי", הוא אומר.

 

"לפעמים הבית הוא רוצח" (הוצאת אפיק) הוא רומן סוחף המתאר את התפוררותה של משפחה קטנה. הבן הבכור נהרג בזמן שירותו הצבאי – ואולי התאבד – ושלושת בני המשפחה הנותרים: ההורים והבת מתמודדים בדרכים שונות עם חבלות הלב שהותיר בהם האירוע. הם לא חוסכים זה מזה אכזריות. "לפעמים אני חושבת שאם לא הייתי מתחתנת אתך, נדב לא היה נולד ולא היה מת", אומרת האישה לבעלה, אבל באותה נשימה היא גם מודה בחולשותיה ובמצוקותיה, כשהיא מקווה שייפלו טילים, שיהרגו עוד צעירים, שהיא לא תהיה כלואה בבדידות של שכול.  בפחות מ – 170 עמודים צימר מספיק לכתוב על אלימות ומין, גזענות והומופוביה, ההזדקקות לחום אנושי והצורך הנואש במרחב שאיש אינו חודר לתוכו, על זיכרון ועל רצון לשכוח וכל זה בלי שורה אחת מלאכותית או מביכה.

צימר, בן 66, נשוי ואב לשני בנים, נולד בקריית חיים מערבית. הוא בן בכור (ואחריו אח ואחות) להורים שהגיעו אחרי מלחמת העולם השנייה מרוסיה הלבנה. כשקיבלו שילומים מגרמניה קנו בית קטן עם חצר "בקריה המזרחית היותר ותיקה ועשירה", כהגדרתו. "נקודת המוצא שלי היא נקודה רעה", הוא מעיד. "זוגתי אומרת שכשהכירה אותי בגיל 34 כבר הייתי זקן ודיברתי על המוות, ואת זה כנראה ספגתי מהוריי, אלה דברים שקשה לעקור מהשורש, מה עוד שכמי שעוסק בכתיבה ולא מחפש מנוחת נפש, מעולם לא רציתי להתרושש מהשקפת העולם הזו, כי היא מפרנסת את רוחי".

כשאתה מדבר על נקודת מוצא רעה אתה מתכוון לשתיקה של אחרי השואה?

"בכלל לא. כי בבית שלנו דיברו כל הזמן על מה שקרה שם. אבי, יצחק, היה פרטיזן שתיאר את עלילותיו באותם ימים כאילו לא היה שה מובל לטבח אלא נאבק ונלחם. איזה גוי הסגיר את הוריו והם נרצחו, ואחרי שאותו איש הובא למשפט אצל הפרטיזנים הוא עמד וירה בו. אמי, מרים, נמלטה אל תוככי רוסיה מאימת הגרמנים והצטרפה לצבא הרוסי. הם הכירו במחנה עקורים ועלו יחד ב–1949." אביו של צימר היה פועל בנמל ולאחר מכן ברזלן בבית חרושת. "אמי הייתה אומרת שהיא מכבסת את בגדיו והם ספוגים בחלודה ודם.

"דמותי עוצבה כנראה בדמותם. הם לא היו ממוספרים, לכן הרגשתי תמיד שהיו כאלה שהשואה פגעה בהם יותר ואני – אם להיות אירוני – במדרג נמוך יותר ביחס ליוקרה של להיות דור שני. לא ניטע בי שיקוף ישיר של אימת השואה. אני לא פוחד מקטסטרופה, אבל אני נוטה לראות את הכול מתוך דלת האמות של המשפחה שבתוכה גדלתי ואיני פותח חלון או דלת למרחבים סוציולוגיים אחרים".

זה לא מדויק, בלשון המעטה. צימר, שבשנת 2006 זכה בפרס ראש הממשלה, כותב פרוזה כבר למעלה מעשרים שנה. רבים מגיבוריו הם אכן אנשים שהוכרעו על ידי החיים, שאינם מצליחים לממש אהבות ואפילו לא למצות תאוות, אך אלה פזורים בכל מרחבי החברה הישראלית, החל במשוררים ובצלמים וכלה בשחקנים ובפסיכולוגיות, אחדים מנותקים מילדיהם ואחרים מסורים להם בצורה פתולוגית; יש לו גיבורים תל אביביים וגליליים, בעלי הומור עצמי ומלאי רחמים, כאלה המטפלים בהורים זקנים ואחרים שלוטשים עיניים מבועתות נוכח ההתבגרות המינית של צאצאיהם. מותר להניח שחלקים גדולים ממורכבותם הנפשית של גיבוריו הוא אכן מצא בתוך עצמו, אם כי רק ברומן המצוין "רע לתפארת" (ספריית פועלים) יצר גיבור שכמותו, עובד כספרן. אך בניגוד לדמותו המוארכת והצנומה תיאר אותו כמי שיש לו "מותניים, שדיים וישבן של מנדרין סיני". "טוב", הוא מודה, "אני נוהג להשחיר את עצמי, את חיי הזוגיות שלי, אני מנפץ דברים ומעקם אותם לטובת הכתיבה".

למה?

"כי הטלף השחורה הזו, החונקת, המוות הפרטי שלקראתו כולנו הולכים, היא עדיין מרכז הכובד בנפשי. בעבר נדמה היה לי שכל כתיבה על נושא אחר היא מנוסה מהדבר הזה. עם השנים צמחתי והבנתי שזה לא נכון ושיש עולם שלם נוסף שראוי לעסוק בו, ולכן פתאום בנובלה שאני כותב עכשיו הוצאתי מהבוידם את האלוהים שהיה לי פעם והפכתי אותו לנושא. אבל לתוכן הנושן, המוות, יש עדיין משקל גדול אצלי".

אלוהים תפס מקום מרכזי בילדותו ובנעוריו. "הורי שמעו ממישהו שחינוך דתי הוא חינוך טוב ושלחו אותי לבית ספר דתי. מצאתי את עצמי חובש כיפה עד גיל 16, אבל הייתי אאוטסיידר, כי הורי לא היו דתיים בהכרה", הוא מספר. "אחרי שנה אומללה מאוד בישיבה תיכונית, המרתי את הכיפה בכובע קסקט שהלכתי אתו חצי שנה. הייתי כאוב נורא וחיפשתי להיבדל, להתרחק מהריח הנורא במפרץ שהגיע מבתי הזיקוק, מהחיים הקשים האלה שבהם כולם פועלים ועובדים מהבוקר עד הלילה. הייתי רץ לקולנוע "בית העם" כדי להסתכל על תמונות של שחקני קולנוע, להתאמן בשליפות של ביל קרטר ולחלום על להיות על הבמה, באור".

מאחר שמגיל צעיר גילה נטיות אומנותיות והיה לו קול סופרן נאה ("חוזליטו של בתי כנסת" כהגדרתו)  שהתחלף בבריטון ערב ביותר, הוא עשה את צעדיו הראשונים כזמר במועדונים שאליהם נשלח על ידי אמרגנים, כמו "קליפסו" ברמלה או "הריוויירה" בבת ים. "בשיאי הקלטתי שיר של מישה סגל, עם מילים שכתבתי, שהגיע אפילו לפינה לשיפוטכם בגלי צה"ל אבל לא נכנס למצעד. לימים בני בכורי הפך לעורך מוזיקלי בגלגל"צ ונתקל בשיר הזה ואני הייתי בפאניקה מרוב בושה."

 

114200000149b

הכתיבה הגיעה אחרי שהקריירה המוזיקלית לא נסקה?

"עברתי לתל אביב, קראתי משירי בערבי שירה שדוד אבידן היה עורך ב"בימרתף" ורציתי להיות שחקן, בגלל מניפת הזהויות המתחלפת, אבל במעט ששיחקתי, במחזות שלי ושל אחרים – שיחקתי למשל ב"ינטל" שביים חנן שניר, ואפילו התערטלתי שם ושרתי שיר שנשלח לברברה סטרייסנד –  גיליתי כמה קשה לי להיחשף פיזית."

הכתיבה שלך חושפנית מאוד בכל מה שקשור לגופניות, למין

"בכתיבה אין לי בעיה להיחשף. אני כותב גם על מין, כי אני מנסה לנסח אמת קיומית שקוסמת לי. אני זוכר כמה אהבתי את שיר ציפור המכנסיים של חנוך לוין, את הבכי של הגיבור בטנגו האחרון בפריז, את השורה של יהודה עמיחי שמתארת איך איבר המין נוטל את הדם מכל הכאבים. אני כותב על תחושה שאני מכיר, שבה הזהות נאספת מכל מחילות הגוף אל האיברים התופחים והמשתוקקים ואחרי המעשה יש ריקנות וייאוש.

גם על שגעון הוא לא חושש לכתוב. בנובלה שלו "עבודה על תפקיד" אחת הדמויות, תמר פדידה, סובלת מהפרעות נפשיות קשות. דמותה מבוססת על מי שהייתה זוגתו לפני שנים, המשוררת מירי בן שמחון, שהבליחה, סחפה לא מעט מעריצים ונהרגה בתאונת דרכים בגיל צעיר. הם הכירו בערב שירה "אחרי שנעזבתי על ידי מישהי שהפסיכולוג שלה ייעץ לה כנראה להיפרד ממני". בן שמחון למדה תיאטרון ב"בית צבי" והם התגוררו בדירת חדר בלב תל אביב. "אהבתי את השירים שלה, את מרכיבי החיים שלה, את המראה שלה ואולי אהבתי גם את הדברים הרעים שנלוו אליה."

השיגעון שלה?

"לא ידעתי אז לקרוא לזה בשם, אבל התחילו לקרות דברים. היא האשימה אותי בכל מיני האשמות מוזרות, כמו שבלילה אני מקשיב לתת ההכרה שלה ודולה משם חומרים. היא אושפזה בטלביה, שוב ושוב, אבל זה רק העצים את אהבתי אליה. לאנשים כמוני יש יחס רומנטי לשיגעון. לשפה הדחוסה, לטמפרטורה המשתנה של המילים אצל סכיזופרנים, לאינטנסיביות הזאת. מירי הסתובבה בעולם כאילו היא השחקנית הראשית וכל האחרים סטטיסטיים. זה נגע בי בנפש בשלב רך מאוד. נפרדתי ממנה בהרבה עמל וסבל, אבל מאז אני לא מפסיק לכתוב על משוגעים".

כיום הוא, כאמור, ספרן, בספרייה בצפון תל אביב, אבל במהלך חייו הספיק לשמש טכנאי מטוסים ("בצבא, ואחרי תקלה העבירו אותי ליחידת תחמושת אווירית שבה בעיקר כתבנו קללות על הפצצות"), שומר בבתי הזיקוק, אפסנאי במפעל לאטמים, סבל בשוק הסיטונאי, קורא מוני חשמל, פקיד בחברת ביטוח ופועל במפעל לבקבוקי זכוכית.

אתה כותב כל חייך, אבל לא מתפרנס מכתיבה

"פעם אחת שילמו לי עשרת אלפים שקל על מחזה ב"הבימה", אבל מהספרים לא הרווחתי גרוש. ניסו לסדר לי עבודה במשרד פרסום, כי יש לי דמיון פרוע, וגם בעיתונות, אפילו עבדתי ב"לאשה" שבוע שבועיים, אבל לא שרדתי, כי אני לא נטוע במציאות".

 

 

 

שנים ברחתי מהסיפור הזה…בכתיבה היה לי אומץ

 

 

 

מרב

 

אחרי אבשלום היא נהגה לדקור את הרגל בקיסם, עד שזאת נראתה כמו פיתה מחוררת. "זה לא כואב", היא הסבירה לאחותה. "כואב זה לידה, כואב זה שהחבר שלך עוזב אותך… תאמיני לי… בשביל הדבר הזה עוד לא המציאו מילה". בספר הביכורים שלה, מרב זקס-פורטל לא חסה על הגיבורה שלה. אם צעירה שאיבדה את בנה התינוק ושנים אחר כך אינה מצליחה להתנער מאשמה וחרדות. אלה מעצבות את הזוגיות שלה, את יחסיה עם המשפחה המורכבת וכמובן, את יחסיה עם הילדים שנולדו אחרי. היא חשבה שהאושר הוא "תליית בני תינוק על חבל תחת אלכסוני שמש מאירים ברוך, בתוך ריח מרק עדשים וחלב אם" אבל אז גילתה שהאושר חמקמק עוד יותר מהארנב של אליסה, וכשמנסים לרדוף אחריו אין ברירה אלא ליפול לבור עמוק ומבהיל.

"מלאכים באופק" ("ידיעות ספרים") הוא סיפורה של ענבל, צעירה יוצאת קיבוץ, המוצאת את עצמה מרותקת הביתה אחרי פציעה בקרסול, כשבעלה – זה שמזמן הפסיקה להקשיב לו ואולי אפילו לראות אותו – בנסיעת עבודה בחו"ל והילדים במחנה קיץ. היא נסחפת למערבולת זיכרונות וניסיונות לפענח דרמות מודחקות, הזדמנויות שהוחמצו, בחירות רומנטיות ומיניות, חששות ופחדים עמוקים. היא מגלה את מה שזקס-פורטל מעידה שהיא יודעת היטב מחייה שלה "שמה שלא הורג אותך לא מחשל אותך אלא סודק אותך ומאיים לשבור".

מרב זקס-פורטל, בת 51, מתרגמת ותיקה, נולדה וגדלה בקיבוץ גבעת ברנר, להורים ששניהם בני הקיבוץ, כלומר למשפחה ותיקה ומכובדת, ממש כמו ענבל גיבורת "מלאכים באופק". "צד אחד של המשפחה בא מליטא וצד אחד מגרמניה ואז זה נחשב אינטגרציה", היא אומרת, "כי כל צד התנשא על השני".  אלא שמרב הצעירה אתגרה את התפיסה הנושנה ההיא כשהתאהבה דווקא באיציק פורטל, מקריית עקרון, המעברה שמעבר לכביש. "הייתה גזענות בקיבוץ", היא מסבירה. "וכמעט לא נפגשנו עם הילדים משם, עד שאחת המורות שלנו, הסופרת מירי ורון העבירה שיעורים משותפים וחברות שלי שהלכו לשם פגשו חברים שלו, וככה הכרנו. איציק היה חתיך ואחר מאוד, מרוקאי, עם תלתלים עד הכתפיים ועיניים שחורות ובעיקר מאוד לא מפה. ראיתי אותו מוקף להקת בנות, כמו תרנגולות נרגשות, ומיד אמרתי זה שלי, ועשיתי לו עיניים וזהו. לא שזה עבר בקלות, אימא שלי שאלה אותי אם אני עושה אינטגרציה ובקיבוץ היו מי ששאלו מה פתאום מישהו משם בא ולוקח אותי".

הביקורת לא הרתיעה אותך?

"זה היה חלק מהמרד שלי ודי נהניתי מזה. אני חושבת שאיציק עזר לי להתרחק מהקיבוץ".

את הרצון לעזוב את הקיבוץ היא זוכרת מגיל צעיר מאוד. למרות האכזבה העמוקה של אביה, שהיה מורה ומנהל בית ספר, מזכיר משק ודמות מרכזית מאוד בגבעת ברנר, היא, הבכורה, סירבה להשתכנע ובגיל 18 כבר גרה בעיר. "איציק נפצע קשה בצבא ואחר כך, כנכה צה"ל, קיבל דירה ולימודים ואני הלכתי לגור אתו".

 

האמת היא שניצני התשוקה הראשונים לנדוד למקומות אחרים נבטו בה עוד קודם, כשבכיתה ו' נסעה עם משפחתה לשליחות בארה"ב. "אני זוכרת שבילדות נורא פחדתי ממחבלים. היו בחדשות כל הזמן סיפורים על מחבלים שנכנסו לבתי ילדים ובתי ספר, וכשאמרו לי שנוסעים לארה"ב הדבר הראשון שאמרתי היה 'יופי, שם אין מחבלים'. היה לי חדר משלי, עם וילונות ורודים, ישנתי עם ההורים באותו בית, הייתה אינטימיות כזו ולמרות שלא ידעתי מילה באנגלית וחודשים ישבתי בכיתה כזרה, אילמת וחרשת, חשבתי שהגעתי לגן עדן".

לא התגעגעת ללינה משותפת?

"הלינה המשותפת הייתה לי קשה כילדה. נורא פחדתי לישון רחוק מההורים שלי והיו לילות שבהם הייתי בורחת, כמו כולם, לחדר של ההורים ולא אכפת היה לי שבבוקר ינזפו בי שוב על כך שישנתי שם."

אחרי שנתיים התגעגעה לקיבוץ וחזרה לפני הוריה, שערכו בדרך הביתה טיול באירופה. "נורא רציתי לפגוש את החברות שלי, אבל כשנחתתי ודרך מחיצת הזכוכית שהייתה אז באולם הנוסעים הנכנסים ראיתי אותן מחכות, נבהלתי נורא ובכל פעם שהגיע התור שלי לגשת לדלפק, לקחתי את המזוודה וחזרתי לסוף התור. ככה החברות חיכו לי שעות וכשהגענו לקיבוץ רצתי והתחבאתי בבית של דודה שלי ולא רציתי לצאת ולא באתי למסיבה שהכינו לכבודי. לקח לי זמן להתרגל מחדש".

היית ילדה רגישה נורא, כמו הגיבורה שלך…

"זה לא ספר אוטוביוגרפי לגמרי, אבל בהחלט יצרתי פסיפס מאבני הלב ומאבני המקום".

הרומן שלה ושל איציק פורטל, שהוא היום צלם טלוויזיה וקולנוע ("זגורי אימפריה", "פלפלים צהובים", "אחד העם 101", "אביבה אהובתי") נקטע אחרי מספר שנים "כשהוא אמר שבגלל שאנחנו ביחד מגיל אפס, זה בטח יתפוצץ בעתיד וכדאי לקחת הפסקה. אני חושבת שהוא הסתחרר מזה שבלימודים בבית צבי הוא היה מוקף בשחקניות צעירות, גם הוא הרי בא מהפריפריה ולא הכיר דברים כאלה, ואחרי שגמרנו לצלם את סרט הגמר שלו בדירה שלנו, הוא הודיע לי שנפרדים".

אתם בכל זאת ביחד, הורים לשלושה ילדים

"לא כל כך הצלחנו להיפרד. כל לילה גשום היה מוביל למפגש מחודש, אבל אז איציק נסע להודו ואני החלטתי שאני אראה לו מה זה ואתהולל ואקרע את העיר. לא ממש הצלחתי. הוא היה שולח לי גלויות ריקות מהודו, כדי שלא אשכח אותו, ולמרות שכעסתי נורא, לא הפסקתי לחשוב עליו. כשהוא חזר, הצעתי לו להתחתן, והייתי בטוחה שהוא יסרב, אבל הוא הסכים".

היום הם מתגוררים בגבעתיים ומגדלים את שלושת הילדים, רועי, בן 22, חייל בנח"ל, איתי, בן 18, ממש לפני צבא, ועדי, תיכוניסטית בבית הספר תלמה ילין. "כל הכישרון שלה מהמשפחה של איציק", אומרת זקס-פורטל. "והתלבטנו קשות אם לתת לה ללמוד שם, כי שנינו אמנים ויודעים כמה קשה להתפרנס מזה, אבל הבנו שזאת היא וככה זה".

בלבו של "מלאכים באופק" מונחת חוויית האובדן הנורא שחווה הגיבורה: התינוק שלה בוכה ללא הפסקה וכשהיא מבינה שמשהו כנראה מאוד לא בסדר ומבהילה אותו לבית החולים, זה מאוחר מדי. בחייה של זקס-פורטל לאותו סיפור עצמו היה סוף הטוב, בנה הבכור ניצל, אבל הטראומה שחוותה הייתה עמוקה מאוד והולידה חרדות שלא מרפות ממנה עד היום.  "כשרועי היה בן 6 שבועות הוא היה חולה מאוד. לא ידענו שהוא נולד עם פגם חמור בלב, שמאפשר לדופק לעלות לקצב מהיר מאוד. בהיריון היה לו דופק לא סדיר, אבל הלכתי לבדיקות וביקורות והקרדיולוג אמר לי שהכול בסדר. אחרי הברית הוא בכה מאוד. בדיעבד הבנו שהיה לו התקף ובגיל שישה שבועות זה קרה שוב. הוא לא הפסיק לבכות ואני הנקתי אותו, נענעתי אותו ושום דבר לא עזר. בשלוש לפנות בוקר צלצלתי לאימא שלי, והיא אמרה לי 'טוסו לבית החולים'. היא הצילה אותו.

"הייתי אמנם אם צעירה, אבל הייתי בטוחה בעצמי. הכרתי תינוקות, טיפלתי בתינוקות בקיבוץ. לא הייתי היסטרית וחשבתי שיהיה בסדר. כשהגענו לבית החולים הוא איבד דופק והפסיק לנשום ובבת אחת מהורים שחשבו שיגידו להם שהם היסטריים וישלחו אותם הביתה, פתאום הרחיקו אותנו, הרופא יצא בפנים חמורות ואמר שלתינוק יש מחלה קשה והם לא יודעים מהי ולקחו אותו על אלונקה כשהוא מביט בנו בעיניים גדולות ואבודות".

לרופאים, כאמור, לא היה מושג מה הבעיה, וכשלרגע נדמה היה להם שהגודש בשדיה אחרי יום שלם שבו לא הניקה הוא סוג של זיהום שהתינוק בוודאי נדבק בו, היא עצמה אושפזה "ואיציק רץ ביני לבין הילד, כשאני שוכבת שם ובוכה ומתחננת שיבינו שזאת טעות". אחרי שישה ימים של טיפול אנטיביוטי נדמה היה שהילד מתאושש, אבל אז בבת אחת הדרדר שוב וחזר לחיים רק אחרי טיפול בחשמל. "ורק אז הבינו שזה הלב שלו והתחילו לטפל בו, אבל הוא היה במצב כל כך ירוד שאמרו לנו להתפלל. מזל שהיה שם רופא אחד מלאך, שאמר לי 'תשאבי חלב כדי שיהיה לך מה לתת לו כשיתאושש' וכך נתן לי תקווה שיהיה בסדר".

 

מלאכים

איך העזת לכתוב בספר דווקא על המקרה שבו שום דבר לא בסדר והתוצאה של אותו אירוע מחרידה כל כך?

"שנים ברחתי מהסיפור זה, לא יכולתי בכלל לדבר על מה שקרה. הרגשתי אשמה איומה כי איך לא ראיתי שהילד שלי, שמחובר אלי, במצוקה. שנים הלכתי לטיפול פסיכולוגי ורק בכיתי, ולאט לאט הצלחתי לדבר על זה. מהחרדה לא השתחררתי. לא סתם גרנו 12 שנה ליד בית החולים קפלן – הייתי צריכה שתהיה אופציה לרוץ עם כל ילד לחדר מיון. כל לילה בדקתי שכולם עדיין נושמים. וכשהתחלתי לכתוב, זה הדבר הראשון שעלה. הפחד הכי גדול שלי היה מה היה קורה אילו… איך הייתי מתמודדת… האם הייתי חיה עם זה… בכתיבה פתאום היה לי אומץ לבדוק".

היה לך ברור שאסון כזה מפרק זוגיות?

"שום דבר לא היה לי ברור. ידעתי שלזוגיות קשה לשרוד טראומה כזו, כי יש משהו נורא אינטימי באימא-אבא ותינוק ואם משהו פתאום מפר את המשוואה זה שבר גדול".

הכתיבה לא הייתה בשבילה תרפיה, אם כי היא, שמילדותה כתבה שירה ("במחברת גדולה שאימא שלי לא שמרה, כי אין לה בגוף אפילו עצם סנטימנטלית אחת") העזה לכתוב רק כשהגיעה לנקודת שפל רגשית. אצל בעלה אובחן בגיל 40 גידול במוח "ואני הרגשתי שהאדמה מתמוטטת" היא אומרת. "זאת הייתה מבחינתי נקודת שבר, אחרי שנים שבהם הדחקתי והסתרתי את כל הקשיים אפילו מעצמי. גדלתי בבית שבו אמרו תמיד שמסכן רק מי שחושב שהוא מסכן. הקפדתי תמיד להפגין חיצוניות שבה הכול בסדר. כשאיציק נפצע בצבא הייתי בת 16 בסך הכול ולמרות שזה היה מבהיל, והייתה לו פציעת בטן קשה, חשבתי שזה מדליק ורומנטי שאני אצלו בבית החולים כל יום, לוקחת אותו על כסא גלגלים לעשן סיגריה. הרפתקה. אחר כך באה המחלה של רועי, ואז הגידול של איציק. פתאום הוא הרגיש חולשה, צלע קצת, היה לו קשה לעלות במדרגות. הוא עמד לנסוע לחו"ל לצלם איזו פרסומת ואני התעקשתי שילך לבדיקות וכשראיתי אותו יוצא מהסי טי מלווה באחות, ידעתי, לא היו צריכים לומר לי מילה. למרבה המזל הוציאו לו את הגידול והוא התאושש לא רע, אבל אני נשברתי לגמרי. הטראומות הקודמות לא חיזקו אותי אלא סדקו אותי עוד ועוד, עד שלא יכולתי יותר. הייתה לי תחושה שאי אפשר לסמוך בחיים האלה על שום דבר".

בניסיון להתגבר על המשבר, הם חזרו לקיבוץ. "הוא חשב על הקיבוץ כעל מקום נהדר ואני ידעתי שזאת טעות, אבל נתתי לעצמי להתפתות לזה שלילדים תהיה חצר ויהיה לנו עץ מנגו והכול יהיה בסדר. מהרגע הראשון הרגשתי ערומה וחשופה לגמרי, שנאתי את זה שאני מכירה את כל מי שאני פוגשת בשביל והתחיל אצלי תהליך הדרדרות שאפילו לא שמתי לב אליו".

מה זאת אומרת?

"אני תמיד אסופה מאוד ויש לי חומות הגנה, ולכאורה הכול תמיד בסדר ואני מתפקדת כרגיל. אבל הנפש היא כמו רצפת האגן – היא הולכת ומתרופפת עם השנים ואני היום יותר חרדתית מאי פעם, לא יותר קשוחה. בביקור אצל רופאת המשפחה התחלתי פתאום לבכות ולא ידעתי למה, הכול נראה לי מפחיד. היא אמרה לי שאני בדיכאון. פתאום הבנתי מה עובר עלי וחוויתי התמוטטות לא פשוטה, שכמובן הקפדתי להסתיר. מבחוץ איש לא ידע".

עזבתם את הקיבוץ?

"לא מיד, כי שיפצנו שם בית וכלכלית היה לנו קשה לקום וללכת, אבל איציק עודד אותי לחשוב מה אני רוצה לעשות. הוא אופטימי מטבעו ולא קיבל את הטענה שלי שבגיל 45 האופק שלי הולך ומצטמצם. החלטתי ללמוד כתיבה יוצרת באוניברסיטת בן גוריון ושם התפרצה מתוכי הכתיבה".

זקס-פורטל נמצאת כבר באמצעו של רומן שני, סוג של תעלומה בלשית שהיא יודעת את ראשיתה ומכירה את גיבוריה אבל עדיין אין לה מושג לאן תתגלגל. "כמו קיבוצניקית טובה, הייתי צריכה אישור שאני יודעת לכתוב ושיש לי מה לומר", היא אומרת. "כמתרגמת באתי עם ארגז כלים טוב, כמו צבע שיודע לבחור צבע ומכחולים לפני שהוא מתחיל לצייר, אבל נזקקתי לאישורים מהמורים שלי, אתגר קרת, שמעון אדף, חיים באר. אחרי שקיבלתי ביקורות מצוינות דווקא כשהייתי במקום רע כל כך, העזתי ועכשיו ברור לי שזאת רק ההתחלה".

 

 

*** גרסה מקוצרת של הכתבה התפרסמה הבוקר במדור הספרים של "לאשה".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

יופיה של אומללות משפחתית

מיכל פאר

מיכל פאר

 

 

זר שהיה מביט בהם מבחוץ יכול היה לטעות ולחשוב שמדובר במשפחה רגילה שברגילות: אבא, אימא, בת ובן. כמו בספרים. חוץ מבספרים כמו "אתם, שחיים יפה כל כך" – שם האב נוטש, האם מעניקה בעיקר אשליות, הבן בוחר לבלות את מרבית ימיו בשינה והבת נאלצת לשאת על כתפיה את שלמותם הנפשית של כל השאר. ולא, שיחות רגילות שברגילות לא מתקיימות במשפחה הזו, רק שיחות שבהן האב מאיים שייקח אתו למקום המסתורי שאליו הוא נוסע "ילדים אחרים" או מסנן פתאום קללה בשפה פרטית, שהיא כמו סיסמא "שנשלחה, השער נפתח ותהום ארבה לנו מאחוריו".

"אתם, שחיים יפה כל כך" הוא רומן הביכורים המרשים מאוד של מיכל פאר (וההימור, לא, ההמלצה שלי לפרס ספיר לספרי ביכורים). במרכזו – משפחה הנאבקת על קיומה בשכונת עוני בשולי תל אביב, במקום שיש בו בעיקר בוץ ושבילי עפר ורעש רכבות. האב, נוכל כריזמטי וגנב לבבות מיומן, נוטש וחוזר, מפנטז ומרמה ונע בעולם בשפע זהויות בניסיון למצוא את הגדולה שהוא משוכנע שהעולם חייב לו; האם נותרת מאחור ונאלצת להתמודד עם מי שמשוכנעים שגם היא מעורבת בתככיו והילדים, כמו ילדים, תקועים באמצע. מותר להמר שפאר, שכבר פרסמה סיפורים קצרים בכתבי עת נחשבים, עומדת בפתחה של קריירה ספרותית שתזכה לתשומת לב רבה מצד הביקורת והקוראים. לא רק משום שהיא מעזה לפורר לחלוטין את העיסה המשפחתית הדביקה ולהצביע על המקומות שבהם הורים חורכים את נשמותיהם של ילדיהם גם בלי לבצע פשעים נוראיים, ככה סתם, מתוך החולשות והניסיונות הנואשים והתקווה למצוא לעצמם מקום ומשמעות בעולם. אלא משום שפאר פשוט כותבת מצוין. היא יודעת לספר סיפורים, והיא עושה את זה בשילוב של הומור פרוע, רגישות גדולה ודייקנות פיוטית.

למרות שחלקו הגדול של הרומן כתוב בגוף ראשון, מפיה של אילזה, הבת הבכורה, היפה, הגבוהה והמבודדת חברתית, פאר מתעקשת שהיסודות האוטוביוגרפיים בספר מקריים לגמרי. למעט העובדה שהיא נולדה וגדלה בתל אביב, דור שלישי לניצולי שואה "ובלי אבא, מיום שאני זוכרת את עצמי". וכמו הגיבורה שלה, גם היא לא מרירה. להפך. היכולת של אילזה, בספר, ושל פאר, ככותבת, לגלות הבנה לאותן חולשות שהופכות הורים לבני אדם כמו כולם, מעוררת התפעלות. היא בת 50, אם לשני ילדים בוגרים, מלמדת קולנוע בבית ברל, עומדת כבר תשע שנים בראש המגמה לקולנוע ב"עירוני א'", עורכת ספרים וכותבת דוקטורט על שואה וקולנוע ובני הדור השלישי במרכז ללימודים גרמניים באוניברסיטה העברית. למרות סיפורי השואה הרבים ששמעה בבית מסבתא, שהגיעה ארצה מוורשה, היא מצאה את עצמה נמשכת משיכה עזה דווקא לגרמניה, ובעיקר לברלין, ושם היא מבלה מדי שנה שבועות של התבודדות, טיולים וכתיבה.

"לפני 12 שנה, כשהגעתי לברלין בפעם הראשונה לבדי, הרגשתי שחזרתי הביתה. מרחוק, חשבתי שלא אוהב להיות שם, ומה לי ולגרמניה בכלל, אבל הייתה לי מיד תחושה של בית. המקום היה מאוורר יותר, לא לחוץ כמו פה, בלי הרבה תיירים, היה עדיין הרבה הרס שנותר מהמלחמה, המון אמנות חדשנית, כאילו כל העיר נמצאת בתהליכי גילוי – מה שכמובן בינתיים נדרס על ידי הקפיטליזם. כשחיפשתי מקום לבלות בו קיץ כדי לכתוב והבנתי שבארץ יהיה יקר מדי לשכור בית מרוחק באיזה כפר, שכרתי דירה בברלין. לא הכרתי כלום, הייתי זרה לגמרי, סגרתי את עצמי בדירה ויצאתי החוצה רק כדי לקנות אוכל. הדירה לא הייתה באזור סימפטי מדי, רחוב מלא חנויות סקס ומועדונים, ולכן נעלתי את עצמי בדירה והחלטתי שאני כותבת רומן. "

 

מיכל פאר ספר

וכתבת רומן?

"לא ממש. במקרה הגעתי לחנות ספרים באנגלית ויצאתי מנה עם ערימה של קבצי סיפורים קצרים. הרגשתי מאושרת וזה היכה בי – שאני לא חייבת לכתוב רומן, שאני יכולה לכתוב סיפורים קצרים ארוכים, וכך נולדו חלקים שהיוו את הבסיס לספר הזה".

פאר מעידה כי בנשמתה היא נודדת. אחת שחולמת על חיים שבהם אין לה כלום, למעט הבגדים שלעורה והספרים שלה, והיא יכולה לקום וללכת מכל מקום ובכל זמן. בפועל היא חיה, מגדלת משפחה, עובדת ומלמדת ברדיוס מצומצם, למעט נדודיה השנתיים לצרכי כתיבה. יש לה פינת עבודה בחדר השינה שלה, ולאחרונה, בגלל כאבי גב שריתקו אותה למיטה, העבירה לשם את ערימות הדפים והספרים "אני יוצרת לי בבית איים של כתיבה", היא מסבירה. ממש כמו באמרה המפורסמת של מבקר הספרות האנגלי סיריל קונולי, שטען כי "העריסה במסדרון היא האויב הכי גדול של אמנות טובה", גם פאר מוצאת שקשה לה לכתוב בבית. "אמנם בתקופות של כתיבה אין לי מושג מי אני, אני לא מזהה את הילדים שלי, אני שקועה לגמרי בעולם שבראתי ואני מסוגלת לקרוא להם בשמות אחרים", היא אומרת, "אבל יש בי צד שכל הזמן מודע לזה שאני בבית, ולכן אני חייבת לצאת. יש משהו שמשתחרר בכתיבה רק מחוץ לבית, מחוץ למשפחה, במרחק".

והמרחק הזה הוא גרמניה?

"אולי במקרה ואולי לא. זה מורכב מאוד. יש לי הרבה חברים גרמנים ואני לא עושה אבחנה בינם לבין אנשים אחרים. חלק מהמכרים שלי שם נושאים תחושת אשמה גדולה בגלל השואה ומעלים את הנושא במפגשים הראשונים. הייתי אצל חבר שאבא שלו היה בזמנו בנוער ההיטלראי. מדובר באיש בן תשעים, אינטלקטואל, איש ספרות מרשים, שמכיר אותי הרבה שנים ובכל זאת כשביקש ממני לקרוא באוזניו בעברית הוא לא יכול היה להפסיק לבכות. בעיניו זה היה מדהים שיהודיה מישראל, דור שלישי לשואה, יושבת אצלו ומדברת עברית. סוג של סגירת מעגל, עבורו, כמובן, לא עבורי".

היא חלמה לקרוא קפקא בשפת המקור, גרמנית, ולכן למדה במכון "גתה" ואף קיבלה מלגה של שגרירת תרבות בברלין. "בכל מקום אחר, ובטח בארץ, תמיד הרגשתי זרות. יש בי משהו פנימי כזה. זה נשמע נורא אופנתי לומר שאני מרגישה זרות, אבל זאת תחושה שאני מרגישה כל חיי ודווקא שם כולם מרגישים ככה, ואני יכולה לנשום לרווחה ולא לשאת את הגיבנת הזו על גבי".

הדחף שלה לנדוד הגיע גם מהצד השני של המשפחה, מסבא וסבתא שהגיעו מחאלב. "להורים של סבתא הייתה חנות ממתקים, משובחת כל כך שאפילו ערבים היו באים לאכול ממתקים ערביים אצל היהודים שמכינים ממתקים ערביים יותר טוב מהערבים עצמם", היא אומרת בנשימה אחת. "ומאחר שידוע, כן ידוע, שבקיץ לא אוכלים מתוקים, היו סוגרים את החנות בקיץ, לוקחים מונית לירושלים ונוסעים לבקר חברים ולא חוזרים לסוריה אלא בתחילת שנת הלימודים. את מבינה שזה אומר שהמרחב שבתוכו אנחנו חיים היום היה פתוח?"

אותה סבתא גם החדירה בה את אהבת הקולנוע. "סבתא גרה ליד קולנוע גורדון וכשישנתי אצלה, היא הייתה לוקחת אותי לסרטים בלי שום התחשבות בגיל, בלי לשאול את עצמה אם הסיפור מתאים לי, אם אני מסוגלת להכיל את הדימויים, וכך יצא שבגיל שמונה כבר ראיתי את "פדרה פדרונה" ואת "קריאת העורב" וסרטים שהציתו בי אהבה גדולה לקולנוע. " בגיל שש שיחקה בסרטו של ניסים דיין "אור מן ההפקר" וכשנרשמה למגמת הקולנוע ב"תיכון חדש" כבר הייתה מכורה. "הלכתי אחרי המורה שנשא ערימות של סרטים ביד, רק כדי להריח את קופסאות המתכת ואת ריח הפילם".

ובכל זאת את כותבת ולא עושה סרטים

"כי חשובה לי נורא הלשון, וכי אני פרפקציוניסטית חסרת תקנה. כשאני כותבת יש לי מפה מסודרת ומלאה של ההתרחשויות, מאיפה כל דמות נכנסת לאן היא הולכת, מה היא רואה בדרך. אני בוראת ערים שלמות ומלאות פרטי פרטים של רחובות וחנויות ותחנות אוטובוס ונופים. אני יכולה לברוא מציאות שבה דברים קורים במרחב וזמן שאני ממציאה וגם לנדוד בין מציאות לחלום.

"כאדם כותב, אני יודעת שהכול נובע מתוכי. גם כשכתבתי מתוך חרדה עצומה סיפור על ניסיון לרצוח את הנשיא אובמה, זה נולד מאיזה דחף ופחד נוראי מרצח אב, שכולם חווים בצורה כזו או אחרת. גם התחושה שכל המשפחות האחרות רגילות ושלנו לא היא משהו שאני בטוחה שכולם מרגישים. איפה אני בסיפור הזה? אולי בשבילי הכורכר שבהם הלכתי בילדותי יחפה? בשיחות המצחיקות שהיו לי עם אח שלי וחלקן מופיעות בספר?"

פאר אומרת שאילזה, גיבורת הספר הצעירה, דומה לה, אבל חזקה ממנה פי כמה. "הלוואי שהייתי כמוה", היא אומרת. "היא חזקה נורא, היא שומרת על הבית והמשפחה שלא יתפוררו, שלא ייעלמו, שלא יותקפו מבחוץ. היא סוג של מגן לאימא שלה, שכל הזמן מחפשת ישועה אצל גברים. אין לה חברות כי היא בתפקיד השומרת, ויחסים חברותיים זה מותרות אצל שומרת".

היית חנונית כמוה?

"במידה רבה. ילדה שאהבה קולנוע וספרים, אבל בגיל 17 גם הלכתי לקורס דוגמנות אצל לאה פלטשר האגדית (חלוצת מדריכות מלכות היופי), למדתי אצלה גם נימוסים והליכות ואיך לעלות ולרדת מאניית פאר, למקרה שאוזמן אי פעם לשייט כזה, ועד אחרי הצבא דגמנתי בתצוגות אופנה סוג ג' וד', מין אירועים לא במיוחד נעימים במלונות זולים שבהם חברות בגדים מציגות את הקולקציות שלהם. זה היה שיפור לעומת הג'וב שהיה לי קודם – כמוכרת בלונים בגני התערוכה, שנגמר בטרגדיה, כי הסתובבתי לראות משהו וכל הבלונים עפו לי לשמיים ונאלצתי לשלם עליהם מכספי".

 

*

הראיון עם מיכל פאר התפרסם בשבועון לאשה