מה לא בסדר בתמונה הזו?

לפני פחות משבועיים התקיים שוב טקס הענקת פרסי נובל. בתמונה: מגישת חדשות של הבי בי סי משוחחת עם שמונה מחתני הפרס (בהם דן שכטמן) על החיים, המחקר, הכבוד, הלימודים, החלומות, החרדות, העתיד וגם על השאלה עד כמה הם חושבים שהם צריכים או יכולים להשפיע על התנהלותם של מנהיגים פוליטיים. שיחה מרתקת. כל השמונה גברים. האישה היא עיתונאית. גם היא רבת הישגים, אבל הי אינה כלת פרס נובל, היא אינה מספרת פה דבר, רק שואלת ומקשיבה.

מאז 1901 הוענק פרס נובל לפחות מחמישים נשים (מתוך כאלף זוכים). מרי קירי קיבלה אותו ב – 1903 וזלמה לגלרלף ב – 1909. בין לבין יש שנים ארוכות של נוכחות גברית בלבד ברשימות הנובל. אם תהיתם למה, די לזכור שאפילו אוניברסיטת אוקספורד לא קיבלה סטונדטיות רשומות לתואר עד 1920. הרשו להן להיכנס לכתות, אבל לא נתנו להן תעודות. אם חשבתם שהדרת נשים זו המצאה שלנו.

לשחות עד שיצא עשן

 

התענוג העמוק של השחייה לא מגיע ממגע המים בעור.

משהו בשקיעה של הגוף במים משאיר את המציאות בחוץ חצויה לשניים, מוטה הצדה, פרועת כללים, כמו אשליה אופטית של כפית שבורה.

חריקות של סירות נפוחות ומזדקנות במעגן שמעבר לקיר של בריכת גורדון, הפרעות קצב של אוטובוסים שלבם מתפקע, מלתעות של שמים ומים שנסגרות לתרמיל אפונה מכוכב אחר.

באחד מסדקי המציאות הזו בנו הגרמנים את הבריכה של מלון ריץ-קרלטון בולפסבורג. מלבן של מים בהירים באמצע נהר אפרפר, שמוקף בהיכלות תעשייה ענקיים וארובות ענק. וולפסבורג היא עיר של תעשייה כבדה. פולקסוואגן מייצרת פה מכוניות ומגמרת כאלה שיוצרו במקומות אחרים באירופה, ומשגרת אותן לפה ולשם ברכבות שנוסעות כל הלילה. האסוציאציות ברורות. עיר המכוניות ובתי החרושת שלה הוקמו ב – 1938, בחסות חזון המכונית לכל פועל.  בחוץ קור אימים, מי הנהר כמעט קפואים, מי הבריכה מחוממים לשלושים מעולות ומאחר שהיא לא מקורה, הם מעלים אדים. חמישים מטר של אדים רכים, שמבעדם הארובות נראות סוריאליסטיות, מהפנטות, והרכבת נשמעת כמו פסקול מדיטטיבי של פיליפ גלאס. בריכה אולימפית, שבזריחה מצאתי בה רק עוד אדם אחד, יפני, ששחה במרץ הלוך וחזור ובעצמו העלה עשן מרוכז ותכליתי. רציתי לגור שם, במים. באתר האינטרנט של המלון מצלמים את הבריכה הזו רק מזוויות שמסתירות את הארובות. תיירים הגיוניים ממני לא אוהבים לנפוש באזורי תעשייה.

 

 

צילום בלעדי ממאהל מחוסרי הדיור

 

 

קוראים לה אלג'זירה, מפני שכשנולדה הייתה אחת מזוג התאומות בגירה ואלג'זירה. בגירה מתה ואז התברר שיש להן מחלה תורשתית בדרכי הנשימה שתסכן גם אותה אם היא תמשיך להתגורר ברחוב. זה היה לפני קצת יותר משלוש שנים. לפעמים היא מתלוננת על כך שנפלה מן הפח אל הפוך, אבל בדרך כלל היא מסתפקת במחאה שקטה. היא מתגוררת באוהל רק כשהמיטה תפוסה וכשאין שמש במרפסת ובכל מקרה, לא ממניעים פוליטיים.

 

אומרים שעווה יש בעולם

השכנים ממול מתחתנים.

לפני שנים רבות גילתה לי חברתי מ'  שהייתה אז בתקופת החיפושים שלה – שמעל שולחן הכתיבה שלה תלויה רשימת כללי התנהגות עם בני זוג פוטנציאליים. הכלל הראשון ברשימה היה "אל תתעלמי מסימנים".

מישהו (אולי השכן, אולי השכנה) תלה על הדלת שלהם בלון חגיגי לרגל המאורע: לב אדום ענק ותפוח.

ככה הוא נראה אחרי שבוע.

סימנים?

 

 

על כל לשון

 

השבוע גלגלה אותי נסיעת עבודה לטיסה של סוויס איירליינס. לשמחתי, היעד הסופי שלי לא היה שוויץ עצמה. אני מחבבת למדי את שעוניה של הארץ הזאת, את גבינותיה ואת שוקולדיה, אבל השפה שלה גורמת לי תסכול נוראי. כמי שגדלה בסביבה שדיברה גרמנית גבוהה ומוקפדת, הגרמנית המקומית נשמעת לי כמו חריצת לוח אספלט באמצעות מגרפה ממתכת. אוצר המילים כולל, כצפוי, מבחר מונחים שלא כלולים בשיח של ארץ אבותיי ואימותיי, ואין לי ספק שהדקדוק שמוכר לי, המבוסס בעיקר של שירי ערש וסיפורי ילדים, הוא אחר, אבל כשאני מקשיבה לגרמנית שוויצרית אני לא יכולה להימלט מהתחושה שמשהו שם מוכר, אבל כל כך לא מובן, וזה קצת כמו להיתקל בקיר עשוי כריות. החבטה נבלמת על ידי מצע רך, אבל זו אשליה, כי הניסיון לחדר פנימה כמעט בלתי אפשרי, אפלולי ומחניק. מה רבה הייתה שמחתי כשראיתי את מבחר השפות שמציע פסקול הסרט במטוס.

חופשי חודשי לעבירות תנועה

 

החיים ביפו עלולים לעוות משהו בראיית העולם.

בכיתה ה' (שהייתה רחוקה מאוד מיפו) הצטרפנו למשמרות הזה"ב, קיבלנו מקל ארוך עם שלט "עצור" בקצהו ולמדנו ששוטרי התנועה הם חברינו הטובים. 

 רק שנים רבות אחר כך למדתי לזהות את מכונית המשטרה החונה על קצה המדרכה, מתעלמת מהסימון האדום-לבן וביחד עם מכוניות אחרות מייצרת פקק תנועה במעלה רחוב יפת, משום ששני שוטרים עומדים בתור לרכישת פיתות עם זעתר אצל אבולעפיה.

את שלוש הכבאיות שהמנוע המטרטר שלהן והאורות האדומים המבהבהים מעירים אותי באמצע הלילה וכשאני שומעת את ההתנהלות הרוגשת במכשירי הקשר שלהם ומשוכנעת שמתרחש אירוע רב נפגעים ממש מתחת לחלון שלי, אלא שאז מסתבר שמה שבוקע ממכשירי הקשר זה "לי תביא וניל עם צימוקים", כי הכבאים מהתחנה הלא מאוד רחוקה קונים גלידה ומה זה חשוב שדיירי הרחוב ישנים, ושכבאיות שהמנוע שלהן עובד ככה זה בזבוז כסף וגם לא מאוד מנומס לסביבה.

את משטרת התנועה, שוב משטרת התנועה, שאורבת לנהגים ליד תחנת האוטובוס, ועוצרת אותם כך שהם חוסמים את הכניסה לבית וכדי לצאת ולהיכנס צריך לצפצף עד שהשוטר מואיל להניח לנהג להזיז את האוטו, או עד שהוא מסיים את פרודצדורת הדו"ח.

ואת המכונית של משטרת התנועה שחונה בתחנת אוטובוס, למרות שהרחוב שופע חנייה, כאילו לא הייתה ברירה אלא לעצור שם כי מדובר באירוע חירום, אלא שהצצה קטנה בגלידרייה מגלה שם, כרגיל, את השוטרים, בתור לגלידה, כאילו שמדי משטרה הם כרטיס חופשי חודשי לעבירות תנועה, כאילו שהם לא אמורים להיזהר כפליים בכבודם של החוקים, כאילו שכמו שעובדי חברת החשמל מקבלים חשמל חינם, שוטרים מקבלים זיכוי מראש לעבור על החוק.

התמונות צולמו ברחוב יהודה מרגוזה ביפו, בתחנת האוטובוס שליד בית 31, ביום חמישי האחרון,  23 בדצמבר, בסביבות שלוש אחה"צ.  והן לא יוצאות דופן. כמעט בכל יום אפשר לראות כמותן בשכונה.

אלה השוטרים בוחרים גלידה ב"ויקטורי":

וזו המכונית שחיכתה להם בתחנת האוטובוס:

*** אגב, ניסיתי לשלוח את התמונות ומייל כתלונה דרך אתר המשטרה. באתר מופיעה אזהרה שלפיה זמן הטיפול בתלונות הנשלחות במייל ארוך מהרגיל, משום שיש צורך לחכות ל"הלבנה" (המרכאות במקור) של ההודעה, ובנוסף, כדי לשלוח מייל המתלוננים מתבקשים להוריד למחשבם סרגל כלים מיוחד. ויתרתי.

ובחזית היצירה: עיריית תל אביב

אומרים שאם תתנו למיליון קופים לתקתק באופן אקראי על מכונת כתיבה, בסופו של דבר הם יכתבו את כל הסונטות של שייקספיר.

האם אפשר לומר אותו דבר גם על פועלי עיריית תל אביב?

על פי התמונה הבאה הם לפחות מנסים. צילמתי ברחוב הגלבוע. מה שנראה כמו יצירת אומנות מופשטת, עשויה אריחי רחוב משתלבים, חלקם צבועים לבן ואחרים צבועים רק בקצוות.

האמת מאחורי התמונה?

במקור היה שם סימון של "אין חנייה", איקס כזה בצבע לבן תחום בריבוע.

פועלי העירייה (מע"צ?) פתחו, כנראה כדי לתקן משהו מתחת לרחוב, והחזירו למקום בצורה אקראית, ואולי אפילו רבת השראה, פורצת גבולות וחדשנית ממקודם.

 

Jesus on the Wire

את "הסמויה" גיליתי באיחור ניכר, אבל מרגע שהתחלתי לצפות בה ניכרים סימני התמכרות. סדרת משטרה, עם כוכבים לא ממש כריזמטיים, סלאנג בולטימורי שחור שובר אוזניים (בעותקים שלי אין תרגום) וסוג של תזזיתיות שמחייב שקט ותשומת לב, ואלה גם ככה מצרכים שקשה לי להשיג.

 נדמה לי שמדובר באיזה רנסנס של הטלוויזיה האמריקאית. אחרי ניסיונות נפל לאמץ הצלחות בריטיות (איזו עיסה נוראית הם עשו מ"החיים על מאדים" בגירסה הדלוחה שלהם עם הארווי קייטל) ושנים ארוכות של נוסחתיות תקינה פוליטית (אומרים שרוזאן קנתה את הזכויות ל"פשוט נהדרת" לפני שהבינה שמהסדרה הזו לא יישאר כלום אם היא תוציא ממנה, כנדרש באמריקה, את ניבולי הפה, הסמים, הדיבורים על סקס פרוע וחוסר הכבוד הבסיסי למיעוטים) – האמריקאים עושים טלוויזיה מצוינת. טוני סופרנו, מסתבר, כבר לא לבד. שובר שורות, Deadwood, Mad Men, וכמובן The Wire, הלא היא הסמויה, שממנה לקוח הצילום הבא:

תמונת הפתיחה באחד מפרקי העונה השלישית. המצלמה נעוצה ב"הסעודה האחרונה" ממסוגרת ותלויה על הקיר. הטקסט שמתחת נאמר ברקע (על המסך שלי הוא הופיע הודות לכתוביות לכבדי שמיעה) – הסצנה: ישיבה שבועית של קציני משטרה בבוליטימור על כל החנופה והתככים המתבקשים. מי בתפקיד ישו? צריך כנראה לטבול בעומק הסדרה כדי להבין. רק דוגמא קטנה לבימוי מוקפד, לתכנון מדויק של כל פריים, לסדרה שבה כל פריים נבנה בכוונה מלאה. תענוג.

של מי הרגליים האלה?

התינוק (תינוקת?) הזה נרדם ככה, בעגלה, מתחת למעטה המגן עליו משמש, זבובים ומרבית הרחשים הבלתי חשובים שסביבו, בקפה נוח בלב תל אביב. כשהתעורר (ה?) והתחיל להניע את הרגליים, ההורים שלו השמיעו את הקוצי מוצי המתענג הטבעי, חייכו אליו, הרימו, חיבקו.

את התמונה הבאה – מצאו את ההבדלים – צילמה נעמי ביפו. גן שעשועים על רחוב מרזוק ועזר, קרניים אחרונות של היום לפני השקיעה, וחסר בית אחד נרדם, בתוך המגלשה, רק הרגליים בחוץ, כל יתר הגוף מוגן על ידי צינור הפלסטיק הגדול מפני זבובים, רעשים, עיניהם של מרבית העוברים ושבים, מחשבותיהם. יכול להיות, ממש ממש יכול להיות, שההומלס הזה התחיל את החיים שלו ממש כמו התינוק שלמעלה. אני מתכוונת לקוצי מוצי, לחיוכים ולחיבוקים. משהו בכל אופן שיבש מאוד את התמונה:

שוב פעם גבי אשכנזי

בחיי שאין לי שום יחס מיוחד לגבי אשכנזי. חוץ מ – אולי – איזו דחייה קלה מגברים במדים. פרט לזה, אני לא יודעת עליו יותר מדי, משום שלצערי כבר לפני כמה שנים פרשתי לתוך איזו בועה פנימית מוגנת ומדחיקה, שמסייעת לי לשרוד את החיים במדינה המאוד לא מתוקנת שלנו. הפרישה הזו חלקית, כי אחרי הכול אני עובדת בתקשורת, ויש לי כמה הטבעות שלא מאפשרות לי באמת לא לצרוך חדשות ולגבש דעה ומדי פעם להביע את דעתי בכתב, כי זה הדבר היחיד שאני יודעת לעשות, אבל אם אדרש לענות על חידון מהיר בעניין גבי אשכנזי אני מניחה שאוכל לשלוף משהו על גניבת אקדח, משהו על מכון כושר, הדחה של קצינים שחשבו שמדרגה מסוימת ומעלה מותר לשקר, אנטבה, ויכוח ציבורי על תקופת הכהונה שלו, ואיזה מאה בדיחות שרצות ברשת ומתחילות ב"גבי אשכנזי כל כך קרבי ש…"

כל זה לא הכין אותי למה שנאמר בגרפיטי הזה:

צילמתי את התמונה היום, בכרם התימנים, בדרך לשוק. יש בערך עוד חודש עד לחגים הגדולים (כמו שטרח לציין באוזנינו ישראל מהמרקים) ונראה שיש מי שמערבבים אמונה באמונה. מצד אחד, אפשר לקרוא כאן הצהרה פסימית: לנצח נאכל חרב, ורק האיש הזה והגדודים שהוא מוביל הם כיפת הברזל שעל ראשנו. ואפשרית גם פרשנות אופטימית: גבי אשכנזי הוא הוא התגלמותו של האל הכל יכול בבשר, וכל מה שנותר הוא להפנות אליו את תפילותינו ויש סיכוי שיענו. במקרה הזה, אגב, אני חייבת לציין שהוא פחות יפה מרוב הייצוגים של ישו (וגם של בודהה) המוכרים באומנות. אמנם מדובר בבולגרי רחב כתפיים, אבל איכשהו להוא עם התלתלים והקוצים על הראש היה יותר סטייל.