ארכיון קטגוריה: הצילום השבועי לילד

פוסט נעליים, עכשיו התמונות

באחד הטוקבקים לפוסט הנעליים שלי משלשום, נדמה לי (http://tinyurl.com/2edcy3n) כנרת בקשה תמונות… אז הנה, תמונות זמניות שצולמו בטלפון הנייד. רואים בהן רק מבחר, אלה מהנעליים שלי שמתקרבות לאידיאל של נעלי האסיר המרוטות/מוזרות. צלם הבית חולה (דלקת גרון) ולכן התמונות היותר מרהיבות שלו לא עולות לרשת כרגע. עם זאת, אני חייבת פה התנצלות בפני כל מי שדמיינה ארון נעליים מתוקתק, שבו כל זוג מוחזק בשקית בד אורגנית עם עלעלי רוזמרין לדחיית יתושים ותמונת פספורט… כל הנעליים שלי עובדות קשה ומרוויחות את המקום שלהן בחדר הארונות ביושר. וברוח ההערה של שועי באותו פוסט, גם קשה לי מאוד להיפרד מהן, אם כי אחת לכמה זמן, כשמתארגנת מסיבת החלפות נאותה (התכנסות לשופינג ללא מגע יד ארנק, מכירים?) אני מסננת ומוסרת אותן הלאה (וספרים גם).

(שימו לב לזו עם החמש אצבעות באמצע המדרגה השנייה. אותה עוד לא ממש ניסיתי)

*** בניגוד להתנצלות שבה נפתח הפוסט, הנה הקמתי את צלם הבית ממיטת חוליו, והחלפתי את התמונה העליונה במשובחת יותר פרי עטו.

(ואלה כבר ממש בסוף הדרך. על נעל ימין יש צילום של כבשה, ועל נעל שמאל חמור, והתמונות הולכות וצוברות סדקים אבל את אלה באמת קשה לי להשליך).

רגע אחד לפני אובדן התמימות

יום לפני יום הזיכרון, קיבלה אחת מחברותי פתק מהגננת של בנה, שבו נתבקשה לשלוח לגן תמונות של בני משפחה במדים. מאחר שהבן האמור רק בן שלוש וחצי, ומאחר שבבית שלהם מקפידים מאוד לא לתת לילדים אקדחי צעצוע או כל חפץ אחר שהשימוש הנפוץ בו הוא למטרות הרג והטלת מומים, חברתי החליטה להתעלם מהבקשה ולאפשר לילד שנה נוספת שבו לא יהיה לו מושג שאבא ואמא שירתו בצבא.

אלא שאז חזר הילד מהגן, ובפיו סיפור על ילד אחר שהראה לכולם את "הכיפה של אבא שלו הטייס" (הכומתה, מתברר) ועל המון ילדים שהביאו תמונות של אימהות במדים ובפוזות קרביות. "הבנו שהזנחנו את חינוכו של הילד, והחלטנו מיד להשלים פערים", היא סיפרה לי. היא שלפה מהאלבום תמונה ישנה מהטירונות, שבה היא נראית שעונה, בפוזה הקלאסית, על האקליפטוס של מחנה שמונים, חובקת בידיה תת מקלע עוזי.

"מה יש לאמא ביד?" שאל בקול דידקטי אביו של הילד.

"תמונה", ענה בן השלוש וחצי.

"אבל בתוך התמונה, הנה אמא, ומה היא מחזיקה ביד?"

"מה זה?"

"זה רובה. אתה רואה, אמא מחזיקה רובה".

התשובה שהנפיק הילד גרמה לי עונג עגמומי שבוודאי יביא עמו עוד חיוכים רבים: "ואיך מנגנים בזה?"

לך תסביר לו עכשיו מה זה הדבר הזה

סמי וסוסו (חומוס של צהרים ביום אביבי)

 

הסוס בוחן את יושבי בית הקפה בביקורתיות

כמה מופלאה יכולה להיות לפעמים המקריות הזאת. נושאי המגבעת לא התכוונו אלי כשכתבו את השורות הביזאריות "אנשים שמנים יושבים לי על הראש, מסתבר שאני לא לבד בבניין", ולמרות ההזדהות העמוקה שלי אתן, שום דבר לא הכין אותי להתגשמותה מול עיני של השורה החוזרת באותו שיר: "הבא בתור הוא סוס".

צהרים, שמש, גליה ואני יושבות בבית הקפה עלמה אוף-שדרות ירושלים, והאיש על הסוס מגיע לאכול חומוס אצל אבו חסן. לא מדובר בהיכל החומוס הזעיר המקורי אלא בשלוחה המהודרת יותר שלו, שיש לה מעין מרפסת מקורה ועציצים מסביב. הרעש בפנים הוא אמנם אותו רעש, אבל אין תור, גם לא בצהרים, ואין ברירה אלא לחשוב שהצעקות הן חלק מתהליך עיבוד החומוס. ובחוץ, במקום שבו משתרך האין תור, יש אפילו מקום לקשור את הסוס.

רואים עליו שהוא סוס עירוני. יש לו חיים קשים. גם אם הם לא עובדים באלטע זאכען יש להם צלעות בולטות ומראה כללי של הירואין שיק, בכל שבת רוחצים אותם בדהרה פראית לתוך הים, מה שלא מעניק לפרווה שלהם מראה של קטיפה בינלאומית, ואין סיכוי שאליזבט טיילור, העומדת בימים אלה על סף נישואיה התשיעיים, תחליק להם לפה קוביית סוכר. כשהוא עומד ברחוב הראשי, בין כסאות בית הקפה, ממתין לאיש שאוכל חומוס, יש לו לרגע הבעה של עקרת בית שעוצרת לרגע, כדי להניח את הסלים, בדרך חזרה מהקניות. הבעה שאומרת שאפילו הוא נהנה ממזג האוויר, כי, מה, הוא לא חמור.

 

הפגישה האישית שלי עם הרמטכ"ל גבי אשכנזי

השבוע נפגשתי עם הרמטכ"ל גבי אשכנזי. זאת לא הייתה פגישה לגמרי מקרית, כי כשהגעתי לשם, למקום שבו חיכה לי, היו לי כוונות ברורות, תחושת בטן בואו נקרא לזה, והוא, אשכנזי, פשוט היה שם, עומד בפתח, בדיוק במקום שבו עמד בכל בוקר, כשחלפתי שם במכוניתי.

המקום  – מסעדת שרה, ברחוב יהודה הימית ביפו, ותחושת הבטן האמורה לא הייתה אלא תשוקה עזה לכבד קצוץ, שכן אצל "שרה" מערבבים לתוכו את הבצל המטוגן כך שכל נעיצת מזלג מעלה תערובת מדויקת של טעמים ונימוחות. גבי אשכנזי ניצב שם בכניסה כבר חודשים רבים, תלוי במקום שבו אמור להיות תפריט המיוחדים של היום. הנכנסים והיוצאים מן המסעדה אמנם אינם מצדיעים לו, אבל רובם, אני משוכנעת, מגהקים לעומתו עננת שום זעירה, ובמונחי הקוד האתי של מסעדות בולגריות אין כבוד גדול מזה.

עד "שרה", שנים שלא ראיתי מישהו שבאמת תולה את הפוסטרים האלה של מנהיגי האומה, שנדמה לי שהם עדיין מחולקים בתוך גיליונות חגיגיים של ידיעות אחרונות. אחד כזה, נדמה לי של דוד אלעזר, היה תלוי בחדר המורים שלנו בבית הספר היסודי, ואחר, של משה דיין, היה נעוץ על הקיר באיטליז של משפחת קניג, שברחבה לפניו ביליתי שעות בדילוגים בין מרצפות, חרדה ממראה הציפורים המרוטות המתנודדות כשאנקול נעוץ בצווארן ומריח הדם הקרוש, מחכה שאימא שלי תצא עם שקיות שהכילו חזה עוף בשבילי וראשי תרנגולות בשביל החתולים.

כשאימא שלי הייתה מתעכבת ואני לא הצלחתי להתאפק והצצתי פנימה, הייתי נתקלת במבטו של משה דיין. מהפוסטר, ואולי בכלל מדגל של שמחת תורה, עם חלון נפתח וטנקים דוהרים בעננת אבק. לא היה לי מושג מי האיש הזה, אבל הזדהיתי מאוד עם העובדה שכשהביט במתרחש על הדלפק של אדון קניג, הוא היה מוכרח לעצום עין אחת.
 

*** אחרי המפגש שלי עם גבי אשכנזי, שתועד בצילום שם למעלה, פגשה בו גם חברתי המצוינת גליה, שצילמה את המכונית הזו והעלתה את השאלה האם זה מה שעושה הרמטכ"ל בזמן שהצבא אמור להתכונן להתמודדות עם האיום האיראני?
 

המון אנשים מעניינים יש שם, מתחת לאבן

 

הגולומבים. אין כניסה, גם אם אתם מאוד נוסטלגיים

 

אין לי משיכה מיוחדת לבתי קברות. קשה לי לקשר בין האבנים המונחות שם לבין הזיכרונות של אנשים שפעם היו קרובים לי, ובעצם עודם, ואולי זה קשור גם לעבודה שכשאבא שלי כבר לקח אותי פעם או פעמיים לבקר את המצבות של הדורות הקודמים ולראות שהכול נקי ומסודר שם, הוא קרא לזה "פארק היורה" כי שם אנחנו נפגשים עם הדינוזאורים של המשפחה.
 
למרות זאת יצא שבשבועיים האחרונים טיילתי – ככה סתם, שלא לצורך לוויה או אזכרה – בשניים מבתי הקברות היפים בארץ. כתבתי בפוסט קודם על בית הקברות בקיבוץ עינת, ואחריו קיבלתי מייל מסיגלית וייצמן, שהציגה את עצמה כבתה של חנה רוסו"התופרת הסלונית", שאת המצבה שלה צילמתי. סיגלית מספרת שאימא שלה אכן תפרה לכל הנשפים של המי ומי בחיפה ובקריות, בשנות השישים והשבעים, והייתה מוכשרת להדהים – וכמעט עד ליומה האחרון עזרה לחברות קשישות כמותה להוציא גזרות "מהבורדה".
 
כמה ימים לאחר מכן הזדמנתי לבית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור. הייתה שמש נהדרת, והייתי אמנם בדרך לאלנבי, אבל הייתה לי חנייה בדיוק מול הכניסה, כך שלא יכולתי לסרב. לפני המון שנים, כשהייתי כתבת של "במחנה", אחד מעמיתי ליחידה,ישראל ברייט, כתב כתבה מופלאה על טיול שלו בבית הקברות הזה. שמרתי את הכתבה הזו, למרות שחלפו טריליון שנה, גם במגרה וגם בראש, ומובן שניסיתי לשחזר חלקים נבחרים ממנה תוך כדי שיטוט בין הקברים של שושנה דמארי (ממש בכניסה), פרץ חיות, אחד העם, מאיר וצינה דיזנגוף, ביאליק (למה המצבה הצמודה, של מניה, כל כך נמוכה וצנועה משלו?) ואחרים. בימים אלה נעשות שם עבודות שיפוץ. שבילים מרוצפים מחדש,  סדקים על לוחות זיכרון ממולאים ומטויחים, וגם  – תראו בצילום – הציבור מוזהר ש"אין כניסה". במקרה זה, מדובר בקבר של אליהו גולומב, מראשי ה"הגנה", שלא הייתה לי כוונה להיכנס אליו לביקור למרות שהוריי היו שניהם אנשי הגנה, אבל אותו שלט "אין כניסה" חוזר ומופיע גם על מצבות אחרות, שלא הייתי מתנגדת להתחפר בתוכן לזמן מה, ולשוחח עם מי ששוכבים שם, עם או בלי מילים.
 
 

תופרת בבית הקברות

 

למשורר הנפלא בילי קולינס יש שיר אחד המוקדש למלאכת הכתיבה, שם הוא מתאר כיצד הוא נכנס לחדר, פושט את בגדיו, מסיר מעל עצמו את העור ומסדר את אבריו הפנימיים, אבל לא מסיר את איבר המין שלו, ויושב שם, מול מכונת הכתיבה, שלד עם זין, ומחבר שירים על תשוקה ומוות. נזכרתי בו השבוע, כשטיול מקרי הביא אותי לבית הקברות בקיבוץ עינת.

שיטוט בין המצבות בבית הקברות הקטן והמגוּנן הזה, הוא גם סיור מהיר בהיסטוריה של החברה הישראלית. לא רק משום שקבורים שם מפורסמים, יוצרים, אנשי טלוויזיה, שחקנים – אלא משום שלצד קבריהם של ותיקי הקיבוץ, האברשות והחנקות והנחמנים והעדנות, ניצבות מצבות אבן שחורות שחרוטות בהן תמונות של נשים וגברים ששמותיהם כתובים רוסית בלבד; ולצד טקסטים מוכרים מן המקורות, נושאות מצבות אחרות דברי פרידה אישיים יותר, נעדרי אל. וביניהם מצאנו את חנה רוסו, תופרת סלונית.

זה כל מה שכתוב על המצבה שלה. תופרת סלונית. ומתחת למצבה ארון זכוכית קטן ובתוכו מכונת התפירה הישנה שלה. ואולי אם הייתי רוכנת, ברכי באדמה, הייתי יכולה לנסות לקרוא בתוך השריטות והשקערוריות במכונה הזו סיפורים על נשפים מפוארים, ונשים חסרות נשימה שמגיעות למדידה אחרונה לפני האירוע, ובדים שאת שמותיהם קראתי באגדות אבל מעולם לא מיששתי, אבל חנה רוסו, תופרת סלונית, הכירה כל אחד מהם בעיניים עצומות.

 

וכשהייתה יושבת לתפור, הייתה לוקחת אתה לחדר הקטן את כוס התה שלה, וכמו בילי קולינס, פושטת מעליה הכול, אפילו את אבריה הפנימיים, ויושבת מול המכונה ומכניסה בה תשוקה ומוות, ומכינה מהם מלבושים מצוינים ואולי אפילו כובע קסמים.
 
 
 
 
 
 

חבילה הגיעה או: 4 שעות של שכרון חושים

יצא שמספר שנים מחיי ביליתי באנגליה, בבית קטן עם גינה ירוקה שהשקיפה על עוד בתים קטנים עם גינות עוד יותר ירוקות. הפסטורליה הזו מעולם לא הפריעה לדואר הבריטי לבצע את מלאכתו ביעילות ובדייקנות, על כל תיבת דואר בשכונה נרשמו בבירור זמני איסוף המכתבים, מכונית האיסוף אכן נעה בהתאם ללו"ז, ובכל בוקר, קצת אחרי החלבן, היה מגיע גם הדוור ומשלשל את מרכולתו מבעד לחריץ בדלת.

כשחזרתי ארצה, לבית פסטורלי לא פחות במורדות הכרמל, היה זה דואר ישראל שלקח על עצמו את המשימה להבהיר לי בכנות מכאיבה שאני כבר לא בממלכה המאוחדת. אחרי חודשיים שבהם לא קיבלנו דואר, יצאתי במקרה אל מאחורי הבית (להחליף בלון גז, למען האמת) ושם, בין השיחים גיליתי חבילה תפוחה של מכתבים שנשלחו לכל דיירי הרחוב,והיו ספוגים טל ורקב עלים. בתשובה לתלונתי הרשמית, ענו לי במרכז הדוורים העירוני ש"ככה זה בקיץ, אנחנו מעסיקים בני נוער אז יש בלגאן".

מאז חלפו שנים, והלסת שלי, שבאותו מעמד צנחה מטה בהפתעה, חזרה למקומה בעזרת אותו אינסטינקט הישרדותי שאין לכנותו אלא בשם אהבת המולדת – שכן חוויות הדואר שצברתי מאז היו קשות ומצמררות בהרבה. באחת ההזדמנויות, למשל, התעקשה פקידה בסניף בת"א ששתי הודעות על מכתבים רשומים, האחד מהולנד והשני מארה"ב מיועדות למעשה למכתב אחד, ואילו השני נעלם; על פתק אחר לדבר דואר גדול כתב הדוור את התאריך 31.6 ואיש לא ידע למצוא עבורי את המעטפה, משום שאין תאריך כזה; ויום אחד קיבלתי טלפון מ"דואר שליחים" שביקשו לברר איפה אני בדיוק גרה, כי על החבילה- לדברי המתקשרת- כתוב שאני מתגוררת ברחוב "פובוקס" (שהוא, כמובן, תא הדואר שלי P.O.Box).

ובכל זאת הופתעתי השבוע, כשזומנתי לבית המיון המרכזי של הדואר בדרום תל אביב,שם עיכב המכס חבילה מ"אמזון" שעליה הודבקו כל המסמכים המצהירים שערכה עומד על 19 דולר בלבד. התיעוד והמיסמוך הקפדניים האלה לא הפריעו לכוח המשולב מכס-דואר לעכב אותי במשך כארבע שעות, לשלוח אותי מתור לתור ומפקיד לפקיד, כשלכל אחד מהם דרישות סותרות והוראות מנוגדות, ולבקש שאוכיח בכל האמצעים – למעט בדיקת DNA – שבחבילה אכן ממצא שעון פלסטיק זעיר, חמוד, פשוט וזול, שאינו חייב במס.

בכניסה למתקן העינויים הזה, שבתוכו נדחסו חסרי אונים נוספים שהגיעו מכל קצוות הארץ כדי להתחנן על חבילותיהם הגדושות מבגדים משומשים ועד חלקי חילוף לפרארי, מוצב תרשים זרימה שאמור להסביר לאזרחים את הליך שחרור צרורותיהם. הנה חלק ממנו:
 
 
הוראות להכנת ריזוטו בשפת סימנים

  
בשלב הלימוד המעמיק, איש מבאי המתקן לא משער עד כמה סבוך עתיד להיות הבוקר שהוא יבלה שם. כמה פעמים יופנה מדלפק 3 לדלפק 30, יחזור לגברת ב- 3, יופנה משם ל- 29, יעמוד שעה, בטעות, מול דלפק 28, יחזור ל – 30 כדי להתחנן שיפתחו את החבילה וישלפו ממנה את החשבונית, יתבקש לשבת ולחכות כי" החבילה למעלה, אני אביא אותה בעוד כמה דקות", ייקח פתק עם מספר מהמכונה האוטומטית רק כדי לגלות חצי שעה אח"כ שהפקידים בכלל לא מפעילים את שיטת התור הממוספר אלא מקבלים את מי שנדחף ביתר אגרסיביות, ויחזור לפקידת המכס, שתצעק עליו בגלל שפקיד הדואר לא חתם במקום הנכון.

 

 בסוף, אגב, השעון שלי נמצא חף ממכס, אבל נתבקשתי לשלם "אגרת העברת מסמכים לעמיל מכס". אני מניחה שמדובר בעצם בשכר לימוד מופקע, עבור שיעור מעשי בנבכי הביורוקרטיה הישראלית.
 
* האמת היא שלא היה נורא כל כך. חמישה אנשים לפחות שאלו אותי מה זה "צרור" ואחרי ההסבר פצחנו בשיחות עולצות, ונדמה לי שהעוינות הגדולה שחלקנו העניקה לנו, למשך שעות ספורות, תחושת שייכות.
 
 

מתקן לקשירת עגלות דוורים. בחיי

מגפיים במים

 

 

 

  בעיצומו של גשם שוטף- אירוע מוזר כלשעצמו בחורף הנוכחי, בעודי מהדסת בין השלוליות של הגינה הקטנה הזאת, שבין רחוב יחזקאל לרחוב מלאכי, נתקלתי במחזה הבא: זוג מגפי עור, נאים למראה צפים במי הבריכה הקטנה שבמרכז הגינה, כאילו היו סירות נייר. בדקתי מקרוב – הסוליות לא נראו שחוקות מדי, וגם המגפיים עצמם במצב טוב, למעט העובדה שכעת כבר היו ספוגי מים, והגשם, ביחד עם הפסבדו-מפל בבריכונת טלטלו אותם מצד לצד. קשת מבולבלת, שהציצה מבעד לעננים עוד לפני שאלה סיימו את מלאכתם, צבעה את החזיון הזה בצבעי ירוק, סגול וזהב ולרגע אפשר היה לטעות ולחשוב שמדובר בצי של הוד מלכותה, בדרכו לגלות את יבשות חדשות ולכבוש את הימים. מעין  Italia Rules the Waves, בגלל הסטייל והקרטוגרפיה. 

לאנשים אחרים שראו את התמונה שצילמתי, הייתה דווקא אסוציאציה של זירת פשע – המגפיים שם, אבל האישה שנעלה אותם נעלמה. אולי היא בקרקעית הבריכה, שותקת מתחת לשני מילמטרים של מים, אולי השקט הלא צפוי שירד על המשבצת העירונית הזעירה זו מסתיר אימה גדולה. למחרת חזרתי לשם, והמגפיים נעלמו. חתול עב פרווה מנומר התחכך ברגליי. בגלל שמיהרתי, לא זכרתי לשאול אותו אם הוא החתול במגפיים.