ארכיון קטגוריה: כמו דג בלי אופניים

היה הייתה ילדת פלא של ממש

ממש ביום האחרון של שנת 2018, הלכה לעולמה מאיה קזביאנקה. היא הייתה בת 78 במותה. בילדותה  היא הייתה ילדת פלא של ממש, אשר קולה וליבה הביאו אותה למקומות לגמרי לא שגרתיים.

ראיינתי אותה למוסף הארץ לפני 17 שנה, ולשמחתי הכתבה שבה ופורסמה שם, כך שיש לי הזדמנות לחלוק שוב את המפגש ההוא, בדירה הקטנה ברחוב אלנבי בחיפה.

צילום: ירון קמינסקי, לכתבה ההיא-ההיא

 

אחרי שנים אחדות שבהן לא הופיעה על במות, בין השאר משום שמחלת האסתמה ריתקה אותה למיטתה, חלמה מיה קזביאנקה חלום: "ובחלום בא אלי פריד אל-אטרש ואמר לי, קומי, קומי, תכתבי את הסיפור שלנו. ואז הכל השתנה. אני, שבאתי ממשפחה דתית, פחדתי מהחשיפה הזאת, אבל קמתי, עשר שנים כתבתי וגם חזרתי לשיר".

הספר שכתבה קזביאנקה על חייה, על הקריירה שלה כילדת פלא וזמרת שכבשה בשנות השישים את במות פאריס והופיעה בין השאר באיראן, סוריה, לבנון, ספרד וברית המועצות, ועל הרומן הממושך שניהלה עם אל-אטרש ואותו הקפידה לשמור בסוד במשך שנים, ראה אור בחודש שעבר. הספר "אני והוא" כתוב בעברית ובערבית, ויצא לאור על ידי המחלקה לתרבות ערבית של משרד המדע, התרבות והספורט.

"זהו סיפור של אמנית שפרסום ועושר מילאו את ידיה, ומאהבים נפלו לרגליה. אך אהבתה היא שהנחתה את גורלה אל קשר עז עם הנאהב, הגם שהוא כבר בעולם הנצח", מציין יצחק אביעזר, האיש שכתב את הספר מפיה, בהקדמה. "אפילו ברגע שאתה הקורא קורא את הדברים, עדיין מרעידה סערת האהבה ההיא את יישותה".

ההתרפקות של קזביאנקה על העבר אינה מפתיעה. על קיר דירתה, בקצה המושבה הגרמנית בחיפה, תלוי דיוקן ענק של אל-אטרש עם ההקדשה "שלך לכל החיים". את הדירה גדושת השטיחים, יריעות הקטיפה, הריהוט המהודר וחפצי הנוי, ממלאות תמונות שלה ושל אהובה מימי הזוהר, כרזות ענק המבשרות על הופעות שלה באולם אולימפיה בפאריס, הזמנות להופעות אצל השאה הפרסי, וצילומים מן התקופה שבה התגוררה עם אל-אטרש בארמונו הפרטי בבחמדון שבלבנון.

היא מתגעגעת לביירות, היא אומרת, ומתגעגעת לארצות ערב האחרות שבהן נהגה לשיר. "אבל היום, גם אם יזמינו אותי אני לא אסע, אני מפחדת מאיזה קיצוני אחד שיכול לתקוע לי כדור. גם בימים ההם נזהרתי שאיש לא יידע שאני ישראלית, ותמיד כששרתי את אווה מריה הקפדתי להצטלב, ליתר ביטחון, שיחשבו שאני נוצרייה".

 

צ'ייקובסקי של המזרח התיכון

 

"בגמר ההופעה המבריקה והנוצצת", כותבת קזביאנקה בספרה, "בינות לגודש המעריצים שמילאו את חדרי, מוגשת לי סלסלה ענקית של שושנים אדומות. וגם כרטיס ביקור: ממעריצך הגדול פריד אל-אטרש. האמן, האדם שהערצתי, הפך למעריצי". כתיבת הספר, אומרת קזביאנקה, לא באה לה בקלות. לאור הזרקורים היא אמנם התרגלה במשך השנים, וגם לקרבתם של מפורסמים כז'ורז' ברסנס, איב מונטאן, סימון סניורה, סשה דיסטל וכוכבים צרפתיים אחרים שעמם עבדה בפאריס, אבל לא לחשיפה האישית.

"בפאריס זה אחרת", היא אומרת. "אנשים פחות קיצוניים מאשר בארץ, כל האמנים עובדים ביחד ואף אחד לא מסתכל מאיזה דת או גזע או לאום את, אלא מסתכלים על האישיות בלבד, ככה שאף אחד לא חשב שזה מוזר שאני עם פריד. אבל מאז מותו ישראל היא ביתי".

עכשיו, היא מספרת, היא גם עובדת על מקבץ חדש של שירים שהיא עתידה להקליט, מתוך הרפרטואר של אל-אטרש. "עם כל הצניעות, לא כל אחד יכול לשיר את השירים של פריד", אומרת קזביאנקה. "היו לו שלוש וחצי אוקטבות בקול, הוא היה גאון. עובדה שהשירים שלו עדיין מתאימים לרוח התקופה גם חמישים שנה אחרי שהוא שר אותם, והם יתאימו גם בעתיד, כי הם מדברים על תקופות שונות בחיי האדם. התמזל מזלי להכיר אישית אדם גאון, עניו, אדם נדיר ומוסיקאי גדול. הוא היה הצ'ייקובסקי של המזרח התיכון והיה לו קול נדיר מאוד".

מתוך 320 השירים שהקליטה, היא מתגאה, 32 היו להיטים גדולים גם בישראל, "וכאלה יהיו, אני מקווה, גם השירים החדשים שלי". היא טוענת כי מעולם לא ממש ירדה מהבמה, ובכל השנים שחלפו מאז כיכבה בצמרות מצעדי הפזמונים באירופה, ומכרה אלפי תקליטים בארצות ערב, הוסיפה להופיע במסגרות שונות, בהן ערבי שירה באודיטוריום בחיפה. ועדיין היא מקדישה שעות רבות ביום לחזרות, פיתוח קול ושמירה על כושר.

"שירה זה מקצוע תובעני מאוד", היא מסבירה. "ואם כמה ימים אני לא עושה חזרות, אני כבר מתחילה להרגיש לא טוב". בכל ערב היא הולכת ברגל מביתה עד מערת אליהו שבצלע הר הכרמל, ומשם לחוף הים. "מזהים אותי ברחוב אבל לא מתנפלים. וכשאני חוזרת אני אדם חדש".

מרגלית עזרן הקטנה

 

קזביאנקה מכנה את תולדות חייה "סיפור סינדרלה". היא נולדה בקזבלנקה שבמרוקו, וכשהיתה בת שלוש היגרו הוריה לפאריס, ואילו היא התלוותה אל דודה ודודתה, שאותם חשבה אז להוריה הביולוגיים, לישראל. המשפחה שוכנה בבית ארעי בפרדס חנה. "אין לי זיכרונות משם, אבל הדודה שלי סיפרה לי כמה סבלו. במרוקו היא היתה אשתו של מנהל נמל והם היו אמידים מאוד, והיא פשוט לא יכלה להישאר בפרדס חנה. הם חיפשו דירה בחיפה ומצאו מלון שהשכיר חדרים ברחוב הבנקים בעיר".

הילדה, שנקראה אז מרגלית עזרן, גדלה ולמדה בחיפה, אבל לאחר שנים ספורות חזרה עם המשפחה לפאריס. "ואני אהבתי מאוד את הארץ", היא נזכרת. "לא אהבתי את הקור והערפל בפאריס, היו לי פה חברות, אנשים פה היו נחמדים מאוד אחד לשני, לא כמו היום, ומאוד התגעגעתי. אחרי שנה עשינו עוד ניסיון וחזרנו לחיפה, אבל כשהייתי בת 11 עזבנו לצמיתות".

במפגש החוזר בפאריס גילו לה ההורים והדודים את זהותם האמיתית. "אבי האמיתי היה חולה והחלים, ונערכה לכבודו מסיבה גדולה בדירת הורי בפאריס. היה שמח ואני התחלתי לשיר. בקומה החמישית שמעל דירתם בבניין המפואר ההוא, התגורר אז ז'ק פלה, שהיה המפיק של ג'ו דסן וסשה דיסטל, וממנהלי חברת המוסיקה פיליפס. הוא שמע את השירה שלי, היה משוכנע שזה תקליט וירד למטה בהתלהבות כדי לבקש מאמא שלי שתשאיל לו את התקליט. אחרי שהתברר לו שלא מדובר בהקלטה הוא ביקש שאשיר לפניו, אבל אני התביישתי. אחרי שבסופו של דבר שרתי, הוא כל כך התלהב שהוא השתחווה לפני. אני חושבת שמה שעשה לו את זה היה הקול שלי, שהיה חזק מאוד וריאליסטי והזכיר לו את הקול של הזמרת דלידה. שתינו היינו מזרחיות, שתינו גם היינו דומות מאוד פיסית – קטנות ושחרחורות, למרות שאני צעירה ממנה בשמונה-עשרה שנה – לשתינו היה מבטא שבא מן השפה הערבית, והוא מיד רצה שאשיר בשביל פיליפס.

"ז'ק קנטי – המנהל הגדול של אדית פיאף, ז'ורז' ברסנס, ז'ולייט גרקו, מישל פיקולי וקתרין דנב – לקח אותי תחת חסותו", מספרת קזביאנקה. "ואני פשוט לא האמנתי שהדברים קורים לי". היא שינתה את שמה והחלה להקליט ולהופיע בחסותה של חברת פיליפס, ועד מהרה כבשה את פאריס. "כילדה, רציתי מאוד לראות את איב מונטן ואת ז'אן קלוד פסקל כשהם הופיעו בארץ, באולם עצמון בחיפה. אני זוכרת איך נדחקתי עם המוני אנשים כדי לקנות כרטיסים להופעה ולקבל אוטוגרפים. והנה אני מוצאת את עצמי ביחד אתם על במת האולימפיה, ושרה את 'עלי שלכת' של מונטאן ברוסיה, בהופעה שבה נכחו קוסיגין וברז'נייב. כשחזרתי מההופעה ההיא פרסו לי בחברת פיליפס שטיח חגיגי על המדרגות, ומזווית העין ראיתי שם גם את מונטאן, אז קראתי לו שיעלה אתי על השטיח, כי השיר שלו הוא שעשה לי את זה. קראתי לו מצניעות, כי כאב לי הלב שהוא עומד על המדרגות ואני, מרגלית עזרן הקטנה, הולכת על השטיח".

 

ארמון החלומות בביירות

 

התקליט הראשון שהוציאה כלל להיטים בצרפתית ובהם "רומנטיקה" ו"ילדי פיראוס". אבל חברת פיליפס, נחושה להפוך אותה ליורשת של דלידה ולכוכבת לא פחות גדולה ממנה, השקיעה הון, שכרה לה מורה פרטי והכריחה אותה לעבוד שעות אינסופיות. בתמונות מאותם ימים היא נראית יושבת במספרה, מתחת למכונה לייבוש שיער, קוראת דפי תווים. "לא היה לי רגע לנשום", היא אומרת. אבל המאמץ הזה הניב פירות. לא היה איש בצרפת שלא הכיר אותה ואת קולה, בסקרי הפופולריות שערכו עיתוני מוסיקה ותחנות רדיו היא הקדימה את אדית פיאף ואת שרל אזנבור, ובמצעדים צעדו בכל רגע נתון שלושה-ארבעה שירים שלה, ובדרך כלל שכן אחד מהם לבטח במקום הראשון. "אנשים קרעו ממני את הבגדים והגוף שלי היה שרוט", היא סיפרה אז בראיונות לעיתונות.

העיתונות אכן אהבה את הצעירה הנאה מאוד, והיא הופיעה על שעריהם של כתבי עת מארצות רבות, ובין השאר גם בירחוני נשים בסוריה, למשל. כעבור שנים נחשפה דווקא שם זהותה הישראלית, והיא נאלצה להימלט מדמשק לאחר שהמודיעין הסורי זימן אותה לחקירה, בחשד כי היא פועלת שם לטובת ישראל. אל-אטרש, היא מספרת, שמוצאו מהר הדרוזים בסוריה, ניצל את קשריו במולדתו ומילט אותה.

ההיכרות אתו, היא אומרת, שינתה את חייה. הזרע שהוליד את הקשר נבט כבר במסיבה הראשונה שערכה לכבודה חברת פיליפס. "מי עוד נכח שם?" היא כותבת. "המפיק הגרמני ממוצא אלג'יראי מקס ברגר. באותה עת עמד לצלם סרט עם הזמר פריד אל-אטרש. אני יודעת היום שבנשף ההוא נקבע מהלך חיי, נכתב גורלי. באותם רגעים מרגשים בהם ריחפתי כנוצה בין הנוכחים בנשף, לא יכולתי לנחש שאני פוגשת את הגבר שיהיה דומיננטי בחיי".

ברגר ערך לה היכרות עם אל-אטרש, שמיהר להגיש לה כוסית משקה, נדחה בנימוס על ידי הנערה הצעירה שלא שתתה אלכוהול ("חוץ משמפניה") אבל המשיך לחזר ולהרעיף עליה תשומת לב. ב"אני והוא" קזביאנקה מאריכה בתיאוריה את נפלאות החיים במחיצת נסיך הזמר הערבי, שהיה אחיינו של סולטן אל-אטרש, מנהיג המרד נגד השלטון הצרפתי בשנת 1925. היא כבר הספיקה להופיע בבלגיה, שוויץ, הולנד ולוקסמבורג לפני שנסעה לראשונה בחייה לביירות, אך התקשתה להתגבר על ההתרגשות כשמכונית מרצדס מפוארת ששלח לה אל-אטרש חיכתה לה בשדה התעופה, והביאה אותה לארמון שבו "כסאות קטיפה אדומה, נברשות קריסטל ענקיות… שניות של תימהון ואני חוזרת למאה העשרים… כנסיך מזרח מקדם אותי אמן חלומות ילדותי בחום, בחיוך זוהר, בחיבוק ונשיקות, כהרגל הגבר המזרחי".

זה התחיל כידידות, היא אומרת, שהתפתחה רק כעבור שנים לרומן של ממש, שנמשך ארבע שנים, כמעט עד למותו של אל-אטרש. היא היתה, היא אומרת, האהובה האחרונה שלו ברשימה מכובדת שכללה את נרימן, אשתו של פארוק מלך מצרים, הרקדנית המצרייה סאמיה ג'מאל והשחקנית המצרייה פאתן חממה. "הוא היה היועץ האמנותי שלי והתמיכה הרגשית שלי", היא אומרת.

הוא החל לשיר בעודו ילד. "אביו לא רצה שישיר, אבל אמו, עליא אל-מונדר, לימדה אותו פיתוח קול. אחותו היתה הזמרת הגדולה אסמהאן, ויחד איתה הוא ברח מהבית ונסע לביירות, שם חי בעוני מרוד. הוא מעולם לא למד מוסיקה, אבל עשה הכל כדי להגשים את הקריירה שלו כזמר".

קזביאנקה אומרת שגם כשרון השירה שלה התגלה כבר בילדותה. בבית הספר בחיפה, היא נזכרת, חבורת הבנות שאליה השתייכה נהגה להיעלם מפעם לפעם מן השיעורים כדי לשבת יחד ולדבר בכיתה אחרת. באחד מאותם מפגשים היא שרה בקול ומורה שחיפש את חבורת הבנות הנעלמת, עקב אחר הצלילים ונותר עומד, המום, בפתח הכיתה. "למחרת הוא קרא לדודה שלי ואמר לה, גברת, הילדה הזאת צריכה להיות זמרת. הוא לא חלם שיבוא יום ופוסטרים עם התמונות שלי יכסו את כל רחובות פאריס".

סימונה מדימונה במוסקווה

אחת הסיבות שבגללן עזבה את פאריס ושבה לחיות בישראל, היא אומרת, היא העובדה שבתה נטלי ושני נכדיה חיים כאן. מעבר לכך היא אוסרת להזכיר כל פרט עליהם. "הבת שלי היא אדם מאוד פרטי והיא לא אוהבת את החשיפה", מסבירה קזביאנקה. את נטלי ילדה קזביאנקה לפייר דולו, שהיה המפיק שלה, מנהל רדיו מונטה קרלו וחבר קרוב של אל-אטרש. "פריד אמר לו, אני רוצה לעזור לך לפתח את הכשרון שלה, ובאמת מאז שהוא התחיל לייעץ לנו כל שיר שלי נהיה להיט בינלאומי והשם שלי עלה לשחקים".

ואת לא מתגעגעת לכל אלה?

"שירה זה מקצוע אכזרי מאוד", אומרת קזביאנקה ושולפת אלבומים עבי כרס ובתוכם ראיונות שנערכו עמה, תעודות הוקרה מממשלות צרפת ובריטניה, תצלומים מהופעותיה, תצלומים שלה עם מנהיגי תבל, מכתבים ומברקים. בין אלה נמצא גם מברק ששלח אליה פוליטיקאי צרפתי בכיר לפני שיצאה בשנת 1967 לסיבוב הופעות בברית המועצות, הקורא לה לא לשכוח לחזור למולדת ומבהיר: "העם הצרפתי לא יפסיק להתגעגע אליך".

ההזמנה הרשמית מטעם שרת התרבות של ברית המועצות היתה לשמונה מופעים, "אבל זה נגמר בארבעים ושתיים הופעות שאי אפשר היה להשיג להן כרטיסים מרוב ביקוש", נזכרת קזביאנקה. "ההופעות התקיימו מיד אחרי מלחמת ששת הימים, הרוסים כמובן לא ידעו שאני ישראלית, בשבילם הייתי הכוכבת הצרפתייה, והופעתי עם הבולשוי. ברז'נייב, קוסיגין והקוסמונאוט יורי גגרין באו יחד עם ששת-אלפים צופים לראות אותי בערב הפרידה, ואני, ממזרה שכמותי, החלטתי שזה המקום לשיר להם את 'התקווה'".

לפני ההמנון הישראלי שרה קזביאנקה את "סימונה מדימונה" בעברית, "עם חמישה רקדנים שלי והרקדנים מהבולשוי, והם התלהבו מאוד כי הקצב של זה מזכיר קזצ'וק. מהקהל זרקו פרחים על הבמה ולא הפסיקו למחוא כפיים, אז ניצלתי את ההזדמנות ועברתי לשיר את התקווה. אחרי ההופעה באה שרת התרבות לשאול אותי מה היה השיר הזה, ואיך היא לא מכירה אותו מהחזרות שלי, ואמרתי לה שזה היה אלתור שלי על סמטנה, כי זה באמת נשמע דומה, והיא מרוב התפעלות עוד נתנה לי במתנה סמובר תה ושלחה אותי לשדה התעופה בליווי צמוד כאילו שאני ראש ממשלה".

קזביאנקה אומרת שהיא היתה הראשונה לשיר בצרפת שירים מזרחיים, צעד בקריירה שלה שנעשה במידה רבה בעידודו של אל-אטרש. הוא גם הסכים – במיוחד בשבילה, היא אומרת – לשנות שירים משלו ולעבד אותם לצרפתית כדי שהיא תוכל לשיר אותם לקהל שלה. את "יא ג'מיל" שלו היא שרה בחמש שפות שונות: ערבית, עברית, צרפתית, טורקית ופרסית. אחד הביצועים היה בארמון השאה הפרסי, ובביתה הפרטי של אם השאה – לשם הוזמנה לאחר ההופעה, כדי לשוב ולשיר את השיר הזה. בסוף ההופעה העניקה לה אמו של השאה טבעת יהלום כהוקרה על זמרתה. "פריד העריץ אותי מאוד", היא אומרת, "והדריך אותי באמנות שלי אבל גם בכל תחומי החיים האחרים".

אל-אטרש לא נישא מעולם. קזביאנקה נפרדה ממנו זמן קצר לפני שמת מדום לב בתחילת שנות השבעים. הוא היה בן 52 בלבד, ולדבריה שמר על קשר טלפונים ומכתבים איתה ממש עד יומו האחרון. "הסתרנו את הקשר בינינו גם מהמשפחה שלי וגם מהמשפחה שלו, כי חששנו מתגובות", היא אומרת. "למרות שפריד ידע שאני יהודייה וזה מעולם לא הפריע לו". היא מספרת שהאליל שלה היה גבר חם מאוד, שידע להתאים את עצמו לכל חברה שבה נמצא ולכל מקום. הוא היה מוקף באנשים, וגם יהודים רבים היו בין חבריו. הוא לא הרבה לבקר במצרים, שבה נסקה הקריירה שלו, והעדיף את ביירות ופאריס, שם נהג לארח ולהתארח, ולבלות במועדונים.

היא ואל-אטרש חלקו את זמנם המשותף בין ביתו בביירות לביתה בפאריס, לשם היה הכוכב מגיע אחרי שסיים לצלם סרט נוסף במצרים, או הקלטות של שירים בביירות, והיא היתה מתגוררת בארמונו כשהופיעה במזרח התיכון. הוא קרא לה "נסיכת הנילוס", לימד אותה לשיר בליווי עוד, ובלי תזמורת, חיזק אותה ברגעים הקשים אבל גם קינא לה מאוד, ולדבריה נהג להופיע בביתה ללא הודעה מראש כדי לוודא שהיא ישנה לבד. "הוא היה איש רגיש מאוד", היא אומרת, כזה שלקח ללב את המקצוע "שהוא מקצוע קשה ביותר, אין בו רק עסל, יש הרבה בצל. כשאתה למעלה כולם חברים שלך, וכשאתה למטה שוכחים ממך במהירות גדולה".

מה עוד אפשר לבקש

"תמיד נתתי את כולי על הבמה", אומרת קזביאנקה. פעם אחת אף התמוטטה על הבמה, ועל פי רוב התקשתה לרדת לחדרה שמאחורי הקלעים בגלל התנפלות הקהל. "תחיי את השירים שלך ברגש", היה אל-אטרש אומר לה. היא משוכנעת שלקסם החיצוני שלה, שחורת שיער עם עיניים גדולות, שפתיים בשרניות וגוף חטוב, היה חלק בלתי מבוטל בהצלחתה, אבל גם לקול ולחזרות האינסופיות שהיו מנת חלקה כל השנים. "המון שירים שלי דלידה גנבה ממני ואנשים היו משוכנעים שאני מבצעת שירים שלה", היא מתלוננת.

הפופולריות שלה, 38 מיליון העותקים שמכרה מתקליטיה והתמלוגים שעדיין מפרנסים אותה, זיכו את קזביאנקה בתוכנית מיוחדת של "חיים שכאלה" בטלוויזיה הצרפתית, ובערך משלה באנציקלופדיית האישים הצרפתית, בין גנרלים, סופרים, מדינאים ואמנים. את האנציקלופדיה הזאת הראתה פעם, היא מספרת, לגולדה מאיר, כשהשתיים ישבו ושתו כוס תה. מאיר לא האמינה שהילדה הקטנה מחיפה מופיעה שם, ליד שארל דה גול וז'ורז' פומפידו. "מה עוד אפשר לבקש אחרי כל מה שזכיתי בקריירה שלי?" היא נאנחת על מרפסת ביתה החיפאי. "כל מה שאני רוצה עכשיו זה לחיות כאשה פשוטה, לשיר עממית לעם, להמשיך לשיר מהלב". *

סיפורי סבא (או איך הנכדות של סב נאצי וסב שורד שואה עשו על זה סרט).

 

הבמאיות: גיל לבנון (מימין) וקאת רוהרר. צילום: גלית רוזן

הכול התחיל לפני כארבע שנים, כשקאת הגיעה לבקר את גיל בתל אביב ונדהמה לפגוש כאן אנשים שמטיילים להם עם כלבי זאב. נדהמה. ממש. ולמה? כי כמי שגדלה באוסטריה ולמדה היסטוריה במערכת החינוך שם, כלבים מזן "רועה גרמני" מעוררים בה רק אסוציאציה אחת: נאצים. "ולא האמנתי", היא אומרת, "שיהודים מגדלים כאן כלבים כאלה כאילו כלום".

קאת רוהרֶר וגיל לבנון, שתיהן בימאיות קולנוע, לא פטרו את המחשבה הזו כעוד אנקדוטה, אחת מרבות, המתחייבת מן המפגש בין שתי התרבויות שלהן. הן תרגמו אותה לסרט. סרט העוסק בין השאר בשאלה איזה מין יחסים יכולים בני הדור השלישי לשואה, משני הצדדים, לקיים. סרט שכולל גם את הסיפורים האישיים שלהן משום שגיל היא נכדתו של ניצול שואה, וסבהּ של קאת היה, כהגדרתה, "סוּפּר-נאצי", שהצטרף למפלגה והתנדב לשרת בצבא בהתלהבות מופגנת. במהלך שנים ארוכות של חברות ביניהן הנושא הזה עלה לא פעם וטופל בנשק שבו שתיהן משתמשות במיומנות מרשימה: הומור. אלא שבעבודה על הסרט נוספו לסיפור מספר ממדים דרמטיים: השתיים התאהבו ועברו לגור ביחד, בווינה.

"בחזרה אל ארץ האבות", סרטן התיעודי של גיל לבנון וקאת רוהרר, הוקרן לאחרונה בפסטיבל חיפה ובמספר פסטיבלים באירופה. הוא עוקב אחר נכדים של ניצולי שואה, שבחרו לחזור ולגור בגרמניה ובאוסטריה – ארצות המוצא שמהן המשפחות שלהן גורשו או נאלצו לברוח – ואחרי דור הסבים המתקשה להבין (ועוד יותר מזה, להשלים) עם המשיכה הזו של צעירים ישראלים דווקא לתרבות שניסתה להשמיד אותם. כל המשתתפים בסרט עוברים במהלכו תהליכים רגשיים דרמטיים מאוד וכמוהם צמד הבמאיות. באחת הסצנות המרגשות בסרט יושב יוחנן, סבה של גיל, ואוחז בידי שתיהן בידיו הנרגשות. זמן לא רב לפני כן הוא עוד הכריז בנחישות שהוא לעולם לא יבטח בגרמנים או באוסטרים, ולא יוכל לנהוג כלפי מישהו מהם בחביבות, גם לא לחברים של נכדותיו.

קאת רוהרר, בת 37, נולדה וגדלה בווינה. היא בת לאם יחידה, העיתונאית והסופרת אנליזה רוהרר שעסקה במשך שנים בכתיבה פוליטית ופרסמה מאמרים גם בכתבי עת בינלאומיים כמו הניו יורקר והגארדיאן. את המשיכה העמוקה שלה לקולנוע היא חייבת, לדבריה, דווקא לדודתה, שחקנית התיאטרון האנה רוהרר שאליה היא קשורה במיוחד, "ובזכותה ביליתי בילדות ובנעורים שלי הרבה שעות בחדרי חזרות ומאחורי הקלעים, מוקפת בשחקנים ובמאים, והתאהבתי בעולם הזה. חשבתי להיות שחקנית בעצמי, אבל די מהר הבנתי שאני לא טובה בלקבל הוראות ושעדיף שאני אהיה הבמאית", אומרת קאת. אחרי התיכון היא נסעה למספר חודשים לניו יורק ונשארה שם כמעט 18 שנה. קורס צנוע ב"ניו יורק פילם אקדמי" הוביל להבנה ש"זהו זה. אין משהו אחר שאני רוצה לעשות בחיים", ורוהרר המשיכה מיד לתכנית לימודים מלאה בבית הספר הנודע לקולנוע School of Visual Arts The, לבימוי של פרסומות, סרטי מוזיקה, סרטים קצרים עטורי פרסים ולסרטי תעודה, שהאחרון בהם "הבטחה קטלנית" עוסק בסחר בבני אדם – נשים וגברים – והוקרן במבחר פסטיבלים בארה"ב ובאירופה.

בבית הספר לקולנוע בניו יורק התרחשה הפגישה הראשונה עם גיל. גיל לבנון, בת 39, הגיעה לשם מרעננה, אחרי שירות צבאי ביחידת ההסרטה של חיל החינוך ועבודה כעוזרת במאי בטלוויזיה. לבנון ידעה שהיא בדרך לקריירה בימאית משל עצמה, "הלוואי שיכולתי לעשות משהו אחר", היא אומרת. "זה היה עושה את החיים יותר פשוטים, אבל תמיד ידעתי שזה יהיה קולנוע".  אחרי שסיימה את לימודיה בהצטיינות, היא השתלבה בהפקת התכנית The Rolling Stones ברשת MTV, ובמחלקת הפרומו של NBC האמריקנית. כשחזרה לתל אביב המשיכה לביים סרטים מסחריים, עד שמצאה את עצמה שקועה כל כולה ב"בחזרה אל ארץ האבות".

רוהרר (משמאל) ולבנון, מתוך סרטן "בחזרה אל ארץ האבות"

הפגישה הראשונה ביניהם התרחשה ביום נובמבר קר להחריד על סט צילומים של חבר משותף ללימודים, ששתיהן התייצבו כדי לעזור לו. השיחה שלהן לא התגלגלה מיד למקומות הנפיצים שההיסטוריה זימנה לשתיהן.  "באוסטריה לא ממש הכרתי יהודים", היא אומרת. "לפחות לא במודע, כי זה לא משהו שאנשים מצהירים ואת גם לא שואלת. בבית הספר בניו יורק יצא לי לשוחח עם סטודנט ישראלי וכשהוא הבין שאני מאוסטריה הוא אמר לי 'הסבים שלך הרגו את הסבים שלי'. אז לא הייתה לי שום יכולת להתייחס לזה בהומור. למעשה, זה הכאיב לי כל כך שסחבתי את זה בתוכי המון זמן ובכל פעם שפגשתי מישהו ישראלי או יהודי ששאלו מאיפה אני, הייתי עונה כמעט בלחישה 'מאוסטריה', שלא ממש ישמעו. זה היה כרוך בכל כך הרבה אשמה, שלא נעלמה גם במפגשים הראשונים שלי עם גיל".

תחושת האשמה הזו ברורה עוד יותר על רקע סיפורה המשפחתי של רוהרר. סבהּ, הנס רוהרר, נהרג במלחמת העולם השנייה חודש לאחר הולדת אמה. סבתהּ, מריה, מתה כשקאת הייתה בת שלוש. "לא הכרתי את הסבים שלי בכלל, אבל גדלתי עם הסיפור הזה מגיל צעיר מאוד", היא אומרת. "כי אחותה של סבתא שלי נישאה ליהודי ונאלצה לברוח לאוסטרליה, וכילדה שאלתי למה הדודה שלנו שם ולא פה, ואימא שלי סיפרה לי שסבתי התאהבה בבחור נאה במיוחד, שהיה כנראה המועמד הטבעי להישבות בקסמו של היטלר והטירוף שלו. אני לא מנסה להמציא תירוצים, אבל זה היה סיפור קלאסי. אבא של הנס היה רוקח בווינה, והצליח מאוד מבחינה כלכלית אבל אחיו מת, והוא החליט לחזור לכפר קלאגנפורט (Klagenfurt)    שבו גדל כדי לנהל שם את העסק המשפחתי, חנות לכלי חרסינה, כסף, נברשות וכו'. ואז הגיע המשבר הכלכלי הגדול של 1929, ולאיש לא היה כסף לקנות סחורות כאלה, הם פשטו את הרגל וסב-סבי, אבי של הנס, התאבד. הנס היה בן 15 כשהוא מצא את אבא שלו תלוי. אמו הייתה גבירה וינאית מעודנת ולא ידעה להתמודד עם המצב והנס מצא את עצמו בגיל צעיר כשכל האחריות למשפחה על כתפיו והוא כנראה נמשך לאידיאולוגיה הנאצית".

וסבתא שלך גם?

"לא. היא כנראה התאהבה בו כי היה צעיר מקסים כזה, אבל היא לא הסכימה איתו פוליטית. כשאחותה התארסה לעורך דין יהודי אוסטרי ידוע, הנס רצה להגיע לחתונה במדים נאציים. זה היה בתקופה שבה המפלגה הנאצית עדיין לא הייתה חוקית באוסטריה, אז אני לא ממש יודעת באיזה מדים מדובר, אבל היו להם הסמלים שלהם. סבתא שלי איימה עליו שאם הוא יעשה את זה היא תבטל את האירוסין אתו. אז הוא נכנע, אבל רגע אחרי שנישאו הוא התנדב לצאת למלחמה, בלי לומר לה מילה, והשאיר אותה בבית שבורת לב. ואז, בכל פעם שהוא חזר הביתה, הוא הכניס אותה להיריון. היא כל כך לא רצתה לגדל משפחה לבד כשבעלה בשדה הקרב, שהיא ניסתה נואשות להפיל אבל לשמחתי פעם אחר פעם היא לא הצליחה, וכך נולדו שתי דודותיי ואימא שלי. אימא שלי נולדה בספטמבר 1944 וחודש לאחר הנס נהרג, וסבתי מצאה את עצמה לבדה עם שלוש בנות פעוטות, חווה שלא היה לה מושג איך לנהל, וחותנת ששנאה אותה".

את יודעת מה סבא שלך עשה בצבא הנאצי?

"שמעתי שמועות שהוא היה באס אס, אבל איש לא ידע בדיוק עד שאני החלטתי שאני חייבת לדעת את כל הפרטים. יש לי היום כל כך הרבה חברים יהודיים, והרגשתי שאני מוכרחה לדעת אם הוא היה במחנה ריכוז ואם כן אז באיזה. אימא שלי ואני הגענו יום אחד לברלין ובמקרה עברנו ליד הארכיון הצבאי. הצעתי שניכנס, ולתדהמתי אימא שלי הסכימה. אני חושבת שהיא לא רצתה לדעת. היא בת לדור השני, ואצלם היה מקובל שלא שואלים ולא מדברים".

חשבתי שזה מקובל רק בישראל

"לא, זה בדיוק אותו אצלנו. הוא מת, טוב שהוא מת, ואנחנו לא היינו שם בכלל ואין לנו שום קשר למה שקרה. זאת הגישה. אבל הכרחתי אותה לברר, וגילינו שהוא נשלח לנורבגיה ואחר כך ליוגוסלביה ולא ממש התקדם בסולם הדרגות".

למה רצית לדעת?

"כי הייתי חייבת להבין אם אני מרגישה אשמה כי הוא עשה מעשים נוראיים, בגלל שהוא היה אדם נורא שרצח המון אנשים או בגלל שהוא האמין במשהו שגרם לכל כך הרבה סבל. האשמה והכאב ליוו את הדור של סבתא שלי, של אימא שלי והגיעו אליי. אני לא הכרתי את סבתי, אבל כל החיים ביקרתי בבית הזה, בכפר, שבו הנוכחות שלה מורגשת מאוד ובנוסף אומרים לי שאני דומה לה מאוד. הייתי חייבת להבין אותה ואיך היא בחרה גבר כזה. "

ומצאת את עצמך כועסת עליו אישית?

"במהלך עשיית הסרט הבנתי שאני כועסת בעיקר על כך שהדברים שבהם הוא האמין גזלו מאחותה של סבתי, אישה שאהבתי מאוד, את ביתה ואת חייה".

במשפחתה של לבנון, לעומת זאת שתקו. והיא גם לא ממש שאלה. איש לא רצה לדבר על השואה בהתנדבות. סבה מצד אמהּ – שאגב נשא את אותו שם פרטי כמו סבה של קאת, הנס, אבל לימים שינה אותו ליוחנן – איבד את משפחתו בשואה ונמלט כילד מגרמניה ב"עליית הנוער". הסבא-רבא שלה, משה, היה בעל חנות בכפר קטן בשם לאופרסוויילר (Laufersweiler) נלחם בצבא האוסטרי במלחמת העולם הראשונה והתגלגל משם לגרמניה.  "הפעם הראשונה שבה שמעתי מה קרה למשפחה שלי הייתה כשעשיתי עבודת שורשים ושאלתי את סדרת השאלות הסטנדרטית: 'איפה נולדת? מתי ולמה עזבת?' אלוהים, זה עושה לי צמרמורת לחשוב על זה".

אז לא גדלת במודעות מתמדת לשואה?

"ממש לא, אם כי נסעתי עם בית הספר לאושוויץ, ואני חושבת שכמו כל מי שגדל בארץ זה הוטבע בי. כשעצרנו כדי לעשות פיפי באיזה יער ופתאום חשבתי כמה העצים האלה דקים ואיך אפשר לראות אותך בתוכם ממרחק גדול ואין איפה להתחבא, וכמה קל היה לירות בי אם הייתי בורחת כאן".

אחותה של גיל, שיר, מתגוררת בברלין כבר עשר שנים. "היא מגדלת את הילד שלה בעברית-ודויטש ביחד וזה חמוד ומוזר בו זמנות לשמוע אותו מדבר עברית במבטא יקי", אומרת גיל. "כששאלתי על זה את סבא יוחנן הוא אמר 'Schlecht', נורא. התגובה שלו הייתה הרבה יותר קשה מכפי שציפיתי, והרגשתי שאם אני אעבור לגור שם אני כאילו פוגעת בו, בוגדת בו".

מתי הנושא הזה עלה ביניכן בפעם הראשונה?

קאת: "אני לא ממש זוכרת, אבל אני זוכרת לילה אחד בפאב בניו יורק שבו ניהלנו על זה שיחה מאוד רצינית ועמוקה על הנושא. זה אף פעם לא עמד בינינו כחברות."

גיל: "בפגישה ההיא עוד לא ידעתי שסבא שלך היה… את יודעת.."

קאת: "בטח שידעת".

גיל: "כנראה הדחקתי".

זה השלב בשיחה שבו שתיהן מעדיפות להתבדח, בעיקר על חשבון העובדה שגיל, הבלונדינית הבהירה ותכולת העיניים נראית כמו "חלומו הרטוב של היטלר", וקאת הכהה בהרבה "תהיה הראשונה שיעמיסו על הרכבת עם זה יקרה שוב"; או כשגיל מתארת את הביקור ההיסטורי ההוא של קאת בתל אביב שהוליד את סרטן: "היא הגיעה עם אימא, חברה אוסטרית וחברה אירנית, שלא רצו לתת לה לנסוע לבדה למקום כל כך מסוכן, ואני מצאתי את עצמי מובילה בעיר משלחת של שלוש נאציות, טרוריסטית ויהודייה".

"לקח לנו זמן להגיע לשלב הבדיחות", הן מודות.  "הנושא כל כך נורא וכל כך קורע לב, שאיזה ברירה יש לנו חוץ מלהתבדח?".

אבל אין סיכוי שתשכחו שאחת מכן נכדה של ניצול שואה והשנייה נכדה של נאצי…

"זה יישמע נורא מתנשא מצדי", אומרת גיל, "ואני לא מתכוונת לזה כך, אבל קאת הרי לא עשתה בחייה שום דבר רע. היא נולדה במקום אחד ואני במקום אחר, אבל ההיסטוריה הזו היא לא ההיסטוריה האישית שלנו".

ואיך הגיבו חברים ובני משפחה לזוגיות שלכן, האוסטרית והיהודייה?

"זה לא הטריד אף אחד".

"שתינו נשים חזקות", אומרת קאת. "ויש לנו כל כך הרבה במשותף, שהנושא הזה לא הציק לנו מעולם, והוא לא מציק לנו כבנות זוג. בחיי היומיום שלנו זה בכלל לא משנה. אבל כשמדובר בקאת הבמאית ובגיל הבמאית הנושא אז הנושא הופך פתאום לבעייתי ובאמת היו לנו ויכוחים אדירים במהלך העבודה על הסרט. לכל אחת היו רגישויות אחרות בנוגע להצגת נושאים כמו אשמה, קורבנות, זיכרונות, כמה מדים נאציים להראות בסרט… הרקע השונה שלנו מילא תפקיד עצום בוויכוחים האלה".

לא חששת שהמרואיינים שלך יראו בך רק את הנכדה של הסבא הנאצי?

"שתינו התאהבנו לגמרי במרואיינים שלנו בסרט, אבל בחרנו בכוונה אנשים שמדברים בכנות, בלי פילטרים, ולמרות שיש לי עור עבה למדי, חששתי. היה ברור שתוך זמן קצר ישאלו אותי מה סבא שלי עשה בשנים ההן. אז לספר להם או לא? בסופו של דבר החיבור בינינו היה מדהים בזכות העובדה שדיברנו בגרמנית, חלקנו את אותו הומור, באנו מאותו רקע".  "זה קרה גם עם סבא שלי", אומרת גיל. "כמו שאר המרואיינים, גם הוא – ברגע שהוא התחיל לדבר בגרמנית עם קאת, העיניים שלו נדלקו, כאילו התעורר בו הילד הקטן שהוא היה פעם".

השינוי הדרמטי הזה שהחל במרואיינים ברגע שהם חוזרים "אל ארץ האבות" הוא חלק מטלטל ממש בסרט. קאת וגיל לקחו את המרואיינים שלהם לביקור בערים שמהן נמלטו. אותם מרואיינים שהיו נחושים למחוק כל זיכרון ורגש חיובי, שהיו משוכנעים ששנים בישראל מחקו כל בדל של געגוע, מתמוססים פתאום וברור מהבעת הפנים שלהם שמשהו בתוכם חזר הביתה. משהו שאולי מסביר את המשיכה העמוקה של נכדיהם אל המקום.

גיבורי הסרט שלהן הם הסב אורי בן רכב, שנשלח עם משפחתו לטרזינשטט, אבל נכדו גיא בחר לחיות עם אהובתו האוסטרית ולהתגורר בזלצבורג; ולאה רון-פלד שברחה מווינה כילדה (ומאז הצילומים הלכה לעולמה) ונכדהּ דן חי בברלין ומדבר ארוכות על הניכור שהוא חש בישראל. אלה, וקבוצה של צעירים ישראלים ואוסטרים, מעזים לגעת בנושאים כאובים ביותר החל בצורך או באפשרות לשכוח וכלה בלקחים מן השואה ובשאלה אם מה שקרה עלול לקרות שוב בעתיד, ואם כן, איפה. בהקרנות של הסרט בעולם הבמאיות הופתעו לגלות שגם פליטים ממקומות אחרים, שאין להם קשר לשואה ההיא, מזדהים עמוקות. אנשים מלבנון או ארמניה, למשל, הודו בפניהן בדמעות שהם מצאו בסרט את סיפור המשפחה שלהם, למרות שאין להם שום קשר לשואה.

הסצנה בסרט שמעוררת הכי הרבה שאלות מהקהל, היא הסצנה שבה נראות קאת וגיל מחטטות בעליית הגג של בית משפחת רוהרר בכפר. זה הבית שהיה ביתם של מריה והנס, ובין הארגזים הרבים שמעולם לא הושלכו לפח, קאת מצאה שם את מדי הצבא של סבהּ, עם הדרגות, צלב הקרס ושאר הסמלים הנאציים. קאת מצאה את המדים האלה במהלך עשיית סרט הגמר שלה בבית הספר לקולנוע, שעסק בסבתהּ. "הכנסתי יד לארגז והרגשתי בד, והתפללתי שזה לא יהיה מה שאני פוחדת שזה. אבל זה היה…", היא נזכרת.

והחלטת לחשוף את זה בסרט. הופתעת מהתגובות?

"בווינה הקהל היה משוכנע ששכרנו תחפושת רק בשביל האפקט הדרמטי. בחיפה שאלו אותי למה לא שרפתי או קברתי את המדים".

ומה ענית?

"קודם כל המדים האלה לא שייכים לי. יש במשפחה המורחבת 14 אנשים שהבית שייך להם, וזו צריכה להיות החלטה משותפת. אבל מעבר לזה, אני לא רוצה לשרוף אותם כי אני לא מוכנה לתת למדים האלה כל כך הרבה כוח ואני לא רוצה לערוך מזה פולחן. "

המשפחה שלך נופשת שם בקיץ. זה לא מטריד אותך שהמדים נמצאים שם?

"להפך. אני חושבת שזאת תזכורת טובה למה שהיה, ולכך שגם בימינו דברים כאלה עלולים להתרחש, מצבים פוליטיים עלולים להתדרדר במהירות ואסור לנו לשכוח".

קטעי וידיאו נוספים מתוך הסרט ניתן לראות כאן. 

*הכתבה התפרסמה במקור בשבועון לאשה. 

לא רוצות לשמור את הבטן בבטן

האיור הופיע בכתבת ב'אקונומיסט' כאן

כשג'רי הול עלתה על במות ברודווי והווסט-אנד בתפקיד גברת רובינזון הפתיינית ב"הבוגר", המבקרים והקהל הקדישו פחות תשומת לב למשחק שלה ויותר לסצנות בעירום המלא. אלא שבכל פעם שהול פשטה את הבגדים התאורה התעמעמה והפנסים החלו להבהב בקצב, כך אי אפשר היה באמת לראות את גופה. זה היה בשנת 2000 והול, דוגמנית-על, הייתה אז רק בת 45. קתלין טרנר, קודמתה בתפקיד הייתה בת 46, ואמנדה דונוהו, גברת רובינזון מספר שלוש בהפקה הזו הייתה רק בת 39. בעשרות הראיונות עם השלוש הן נשאלו שוב ושוב ושוב 'איך העזת לחשוף את גופך בגיל כל כך מבוגר?'

אבל עזבו עירום מלא. בואו נדבר על בגדי ים, ובעיקר ביקיני. בגיליון בגדי הים הנודע של "ספורטס אילוסטרייטד" הופיעה השנה כריסטי ברינקלי בת ה-63, בביקיני שחשף גוף העומד בכל תקני היופי הנשי: מתוח, מוצק, רזה, מנותח במקומות ההכרחיים וחלק לגמרי. ואם לא די בזה, ברינקלי מצוטטת שם כאומרת שהיא ההוכחה ש-60 יכול להיות ה-30 החדש.

באמת? כשמתבוננים בצילומים של בנות חמישים פלוס שמככבות בביקיני במגזיני אופנה מובילים אפשר לרגע להתבלבל ולחשוב שכן. הנה, תראו המגזין InStyle ליקט מפורסמות מבוגרות שהצטלמו בביקיני, ורובן העלו את התמונות לרשת בעצמן: לאליזבט הארלי בת ה-51 יש בטן שטוחה ומוצקה להפליא והיא מציגה אותה באינסטגרם, אל מקפרסון בת ה-52 עדיין עומדת על ארבע במים בשפתיים משורבבות כדי לקדם את ליין הלנג'רי שלה, דמי מור בת 54 מציגה את אותה בטן שפעם חשפה בהיריון ואין לה שום סימני מתיחה וגם היא מעלה את התמונה לחשבון האינסטגרם שלה, סינדי קרופורד בת 30 מצטלמת בביקיני זעיר ל'ספלאש ניוז', שרון סטון בת 58 ועדיין בייב וכמוה קריס ג'נר, בגיל 61, אחרי שש לידות ואיש אינו שואל אותה איך התמודדה עם גידולם של שישה ילדים, כי מה זה מעניין אם אפשר לשאול אותה איך הירכיים סילקה את הצלוליטיס מהירכיים?

כשג'ודי ניר מוזס, בחרה רק לאחרונה להעלות לאינסטגרם תמונה בביקיני לבן, עשרות אלפי העוקבים שלה ברשתות החברתיות הביעו התפעלות מכך שבגיל 59 היא נראית מוצקה וחטובה כל כך, אבל כשאלכסנדרה שולמן, בת גילה, העורכת לשעבר של 'ווג' הבריטי, העלתה לאינסטגרם סלפי טבעי, חשוף, לא מעובד ולא מעוצב בביקיני, הממלכה המאוחדת געשה. 96 אלף המגיבים נחלקו בין מחמאות אדירות להשמצות שנגעו בעיקר לשמנמנותה. שולמן אמרה ל'סאנדיי טיימז': "אני אוהבת את הביקיני שלי, ואף פעם לא חשבתי שזה משנה למישהו איך אני נראית. אני מתכוונת להמשיך ללבוש ביקיני עד הקבר".

העיתון הבריטי "מטרו" חיפש ברשת תגובות של גולשים לכתבות אופנה שבהן נראו נשים מבוגרות. מסקנותיה החד משמעיות של הכתבת, טאראן באסי, היו: גיל 20 הוא הגיל המקסימלי שבו אישה יכולה לחשוף חלקים מגופה בלי לזכות בטוקבקים אלימים, וגם אז היא חייבת שיהיה לה רווח ניכר בין הירכיים, חזה זקור, בטן שטוחה ועור מתוח ללא פגמים. אחרי גיל 30 אסור שיציצו חלקים מהישבן מתוך השורטס (כלומר, אם את חייבת שורטס, סבתאל'ה), מגיל 30 ומעלה מותר לך ללבוש בגד ים רק אם הוא מכסה היטב שטחים נרחבים מהגוף, כי אחרת את פוגעת ברגשות הציבור.

"בחברה שלנו לתצוגה של הגוף הנשי יש פונקציה דקורטיבית וארוטית, הוא צריך להיות נעים לעין", אומרת ד"ר יופי תירוש, מומחית למשפט ומגדר בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. "בצילומי אופנה נשים תמיד יראו מצודדות, כי יש כללים ברורים איך איש צריכה להיראות."

הכללים האלה משתנים מתקופה לתקופה, לא?

"נורמות הרזון משתנות. נדמה לי שהיום יש יותר סובלנות וניתן להראות בציבור גם גוף נשי שאינו אנורקסי ממש, ודוגמניות כמו אסתי גינצבורג או בר רפאלי – שהן דקיקות לגמרי בהשוואה לנשים בנות תמותה – לא חייבות להיות מידה אפס אפס כדי להיחשב יפות. ואם את ממש שמנה ובכל זאת מצטלמת בבגד ים, את חייבת להיות יפה כדי שהיופי שלך יפצה על זה שהגוף שלך לא מתאים לתקן. ואת כמובן חשופה לנאצות, כי את פורעת את הסדר, את התקן שקובע איך את כאישה צריכה להיראות".

גיל מבוגר נחשב טאבו חמור עוד יותר משומן. למה?

"כי אנחנו אמורות להסתיר כל דבר שאינו קשור להיותנו מושכות ומיניות. אישה לא אמורה להיות סמכותית או יודעת, היא אמורה להיות זמינה מינית, ולא לבלבל את הציבור. אנשים רוצים לפענח זהויות בקלות ובמהירות, אחרת זה מבלבל ומטריד. בדיוק כמו שאנשים מיד יתלחששו אם הם לא מסוגלים להבין במבט ראשון אם עומד לפניהם גבר או אישה, אישה ש'לא מתלבשת בהתאם לגילה' עושה להם חיים קשים.

"זה מתחיל מאוד מוקדם. אפילו נשים בנות 30 או 35 אמורות להסתיר את סימני הגיל. אם הן הניקו ויש להן סימני מתיחה מהלידה, מאשימים אותן שהן לא שמרו על עצמן, הן לא שמו מספיק קרמים בהיריון כדי למנוע את זה, הן לא עשו ניתוח להזקפת החזה ועכשיו הוא במקום שהוא באופן טבעי אמור להיות בגיל הזה, אבל הן צריכות להרגיש אשמה. הרי כל נציגת מכירות בסופרפארם אומרת לנו 'מותק, הגיע זמן להתחיל לשים קרם לילה', ואם אנחנו לא רוצות לצבוע את השיער אנחנו יוצאות דופן, כי בארץ כולן משועבדות לצבע בצורה הרבה יותר קיצונית מבאירופה למשל. כי אם רואים עליך שאת בת חמישים או שישים, לא ירצו אותך בעבודה, בפוליטיקה, בכל מקום שבו את יכולה להשפיע, יגידו לך ללכת לטפל בנכדים ולא יראו בך מישהי סמכותית".

זה לא קורה גם לגברים, שאחרי גיל מסוים נחשבים ל'תרח'?

"יש אייג'יזם גם כלפי גברים, אבל אצלם סימני גיל כמו צדעיים אפורים וקמטים הם הוכחה לניסיון חיים והבעה והם מקנים להם מעמד, לא מוחקים אותם מהמרחב הציבורי. נשים אמורות לעשות הכול כדי להישאר צעירות. זה בלתי אפשרי, כי גם עם כל הקרמים והניתוחים בגיל 50 לא תיראי בת 30, אבל את צריכה להעלות מִנחה לחברה ולהראות שאת מתאמצת ומשתדלת ומסתירה את החלקים המבישים שמגלים את גילך ולא אמורים להיחשף לעין הציבור".

כשנשים מבוגרות חושפות גוף בציבור הן זוכות לביקורת חריפה גם מצד נשים

"אלה נשים שאומרות לעצמן 'רגע, מה קורה פה? אנחנו ילדות טובות, משננות את הכללים כל החיים, עושות כל מה שצריך, מתלבשות בהתאם לגילנו, מגדלות ציפורניים, מורטות גבות, ממיסות שומנים ופתאום מישהי מצפצפת על זה? הן עושות לה שיימינג כי היא מפחידה אותן. במקום להתפעל מהן ולחקות אותן היא מורדת".

אישה מבוגרת בביקיני זה מרד?

"לפעמים זו התרסה: אני תובעת מחדש בעלות על גופי ואני לא מתנצלת. אני יודעת שזה לא מתאים לכם, אבל אני עושה מעשה פוליטי, אני מנכיחה את הגוף שלי למרות שיש עליו כתמים, סימני גיל וסימני מתיחה. במקרים אחרים מדובר בנשים שלא מבינות את הכללים, הן לא יודעות מה מצופה מהן ואז הן באמת חשופות לפגיעות ולחשושים, ויש, כמובן, את אלה שרוצות להפגין בכך את העובדה שהן מצטיינות במיוחד: 'תראו איך שמרתי, התעמלתי, ניתחתי, טיפחתי. עשיתי כל מה שביקשתם ועכשיו אני מבקשת שתתפעלו שבגילי אני שמורה כל כך טוב. אני רוצה להדגיש שאני לא שופטת אותן. כולנו ככה, כולנו עושות כמיטב יכולתנו לשרוד בעולם שבו אישה נשפטת קודם כל על פי המראה שלה, ורק אחר כך על פי מה שיש לה לומר".

הביקיני עצמו כבר איננו ילד. בשנה שעברה מלאו לו שבעים שנה. אלא שאז, בשנת 1946, המהנדס הצרפתי לואי ריאר, שעיצב את בגד הים הזעיר ביותר שנראה עד אז לא הצליח לשכנע איש(ה) לדגמן אותו, פרט למישל ברנדיני, שהייתה דוגמנית עירום ולפיכך לא הייתה נבוכה להצטלם בביקיני. ה"דיילי מייל" הבריטי שהקדיש פרויקט מיוחד לאופן שבו דגמני הביקיני השונים משקפים את היחס לגוף הנשי במהלך השנים, סיכם: "אם בראשית הדרך אישה בביקיני הייתה סמל לשחרור ובעיטה במוסכמות שחייבו אותה לכסות את גופה (מה שהוביל את הוותיקן, איטליה, פורטוגל, בלגיה, ספרד ואוסטרליה לאסור על לבישתו), עם השנים הוא נתפס גם כסמל לדיכוי, משום שהוא מחייב 'גוף מתאים', וגוף מתאים איננו גוף של אישה מבוגרת".

טל תמיר, מנהלת מרכז הידע והפעולה של עמותת "נשים לגופן" והעורכת הראשית של הספר "נשים לגופן – בריאות, גוף, מיניות, יחסים", עסקה לא מעט בשאלת הגוף הנשי המבוגר כפי שהוא נחשף בפרסומות ובתקשורת. לדבירה, רובנו חושבות שאנחנו מחוסנות מהשפעת הפרסומות, וזו, כמובן, טעות. מבלי להרגיש, אנחנו מאמצות את התפיסה שאישה מבוגרת אינה יפה, אינה מושכת, כי אנחנו פוגשות אותה בפרסומות  "כמבולבלת, סנילית, מנדנדת או בתפקיד המכשפה".

בקולנוע האירופאי רואים נשים מבוגרות וזקנות בתפקידי מאהבות

"אבל בארץ לא. אנחנו לא רואות זקנות במרחב הציבורי, אפילו לא בתפקיד 'זקנות השבט' ששווה להקשיב למה שיש להן לומר, ונדמה לנו בטעות שהמיניות הנשית נגמרת עוד לפני סוף גיל הפוריות".

ד"ר רוני הלפרן, מרצה בתכנית ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת תל אביב, אומרת שעצם הצגת גוף נשי מבוגר בשער של שבועון, במקום שמשפיע, היא הרחבה של מודל היופי, והכללה של נשים מבוגרות בגלריית ה'נִראוֹת'. "זה רגע פוליטי חשוב", אומרת ד"ר הלפרן. "הצרה היא שכדי שאישה מבוגרת תוכל להיות מוצגת בביקיני היא צריכה לעמוד בקריטריונים הישנים של היופי: היא צריכה להיראות צעירה מגילה והגוף שלה צריך להיות חטוב, מתוח, מוצק, כאילו לא עברו עליו שנים וכאילו היא לא עשתה עם הגוף הזה שום דבר. זה אידיאל דכאני שהוּחל עד לא מזמן רק על נשים צעירות מאוד, והיום הוא מתרחב: נשים אמורות לא להזדקן, אלא להיראות צעירות בכל גיל, ראויות להיות נחשקות על ידי גברים".

האמת

 

מה הופך אותן לראויות?

"הן ראויות אם הן השקיעו את כל הזמן והמשאבים הכלכליים והנפשיים שלהן במאמץ להישאר צעירה. המסר הוא ברור: את לא יכולה להופיע בציבור בביקיני אם רואים עליך שאת בת חמישים או שישים. ולא רק בביקיני, בכל מקום כדאי לך להסתיר את סימני הגיל".

זה לא מפני שכולנו חוששים מההזדקנות, כי היא מזכירה לנו שיש בקצה הדרך סוף?

"החברה לא אוהבת לראות גוף נשי מבוגר, כי הוא בכלל לא נראה לה נשי. הגיל הצעיר הוא חלק מהגדרת הנשיות. אנחנו משתמשות בקרמים אנטי אייג'ינג מגיל עשרים, כאילו אנחנו מחויבות לנעורים תמידיים. "

הרבה נשים יגידו לך שהן בעצמן לא חושבות שזה יפה לאישה מבוגרת ללבוש ביקיני או חולצת בטן או כל דבר חשוף

"וזה עצוב, כי אנחנו חיות בחברה שדורשת מאתנו למחוק את הקמטים ואת כל סימני הזמן, אבל כשאנחנו עושות את זה אנחנו מוחקות גם את כל הדברים האחרים שצברנו עם הזמן כמו חכמת חיים, ניסיון."

לדברי ד"ר הלפרן כשאישה בת חמישים פלוס מופיעה בביקיני, אנחנו עלולות למצוא את עצמנו מבקרות או מביישות אותה או נוזפות בה שזה לא מתאים  – כי החברה מלמדת אותנו להתחרות בנשים אחרות, תחרות על תשומת לב גברית, לא לתמוך בהן ולא להיתמך על ידן. במקום ללמוד מניסיון החיים של נשים מבוגרות, החברה מעודדת אותנו לזלזל בהן, ודוחפת את הצעירות לרשת – לכאורה – את מקום המבוגרות, על ידי הדרתן והעלמתן, וכשאישה מבוגרת מתעקשת להפגין נוכחות – ועוד בביקיני – הצעירות יותר אמורות לקרוא לה לסדר ולהסביר לה שזאת לא התנהגות מתאימה לגילה.

גם טלי רוזין, מחברת הספרים "מה זה בכלל פמיניזם?" ו"המדריך הישראלי לבנות 40 פלוס" לא מופתעת מהסערה המתחוללת בכל פעם שאישה מבוגרת חושפת את גופה, ובעיקר אם על הגוף הזה ניכרים סימני השנים. היא גם לא מופתעת מהתגובות העוינות שתמונות כאלה זוכות לו לעתים קרובות. "להזדקן זאת לא חגיגה גדולה", אומרת רוזין, שבימים אלה גם משלימה תואר בגרונטולוגיה (חקר הזיקנה) "החברה שלנו סוגדת לצעירים ויש בה גילנות (אייג'יזם), וכשאפליית מבוגרים פוגשת אפליית נשים הכול נעשה קשה עוד יותר".

אבל הנה, נשים מבוגרות מתריסות ומציגות את הגוף שלהן בכל זאת

"כי אחרת הן לא יהיו קיימות במרחב הציבורי. זה חלק מהמאבק הנואש להישאר צעירות, להתלבש כמו צעירות, לא להימחק. כי לא מוותרים לנו בשום גיל. כשסבתא שלי הייתה בת 60 היא יכלה לשבת על המרפסת ולנוח, ללבוש חלוק פלנל ולחלום. אני כמעט בת 60, ואני עדיין מכווצת את הבטן כשמסתכלים עליי, כי אם יראו עליי את הגיל שלי, אני אחשב מוזנחת, כאילו ויתרתי, ואז אין שום סיכוי שמישהו ירצה לשמוע את מה שיש לי לומר".

ויקטוריאניות ונהנות

ויקטוריאניות ונהנות

 

*הכתבה התפרסמה בשבועון 'לאשה'.

 

 

 

 

עשר שעות עם אבא

סיון אלירזי עם אביה, בקייב

ברגעים האחרונים לפני שהמטוס נחת בקייב, סיון אלירזי הרגישה איך המתח משתלט על כל מילימטר בגופה. היא לא הייתה בטוחה שאבא שלה באמת יחכה לה שם, בשדה התעופה, בעיר שהותירה מאחור, ממש כמו את אביה, כשעלתה עם אמהּ ארצה בגיל חצי שנה. אבל הוא היה שם, ואת עשר השעות שבין טיסה לטיסה הם בילו ביחד. ואולי "ביחד" היא מילה חזקה מדי לתיאור המפגש המהוסס הזה, בין אב ובתו שאינם מכירים זה את זה, שמנסים להתקרב ומיד לאחר מכן חוזר ומפריד ביניהם מרחק של אלפי קילומטרים.

סדרת הצילומים של אלירזי "עשר שעות בקייב" לוכדת בדיוק את המתח הזה: סיון ואבא שלה, אנטולי, עומדים בשלג, בקייב הקפואה של פברואר 2016 ומנסים לכרות מתוך הפצע הפתוח של פרידתם לפני יותר מעשרים וחמש שנה רסיסים של חום, קרבה, דמיון, אהבה אפילו. אלירזי, בת 27, לומדת לתואר שני בצילום ב'בצלאל', ואת המפגש הזה עם אביה היא תיעדה כחלק מעבודתה שם. אלירזי יוצרת מתוך הפצעים הכי עמוקים שלה: ההגירה, הניכור, המשפחה שרצתה ומעולם לא הייתה לה, הפרידה הכפויה מאביה, מאחיה שנפטר מסרטן והאאוטסיידריות. למרות שאלירזי נוכחת כמעט בכל הצילומים שלה, היא תמיד מביטה מבחוץ. אפילו השם שלה, אינו השם שבו היא נולדה אלא שם – פרטי ומשפחה – שבחרה לעצמה לפני פחות מעשר שנים. "אחרי שאחי, יבגני, נפטר מסרטן, אימא שלי הייתה במצב מאוד קשה, והיא קצת פנתה למיסטיקה, והלכה למישהו שמשנה שמות בנומרולוגיה. היא שינתה את השם שלה ואני נכנסתי איכשהו לתהליך הזה".

היא נולדה, כאמור, בקייב, בדירת שיכון קטנה שאינה שונה מאוד במראה מזו שאליה הגיעה בגיל חצי שנה, במרכז הקליטה בקרית ים, אבל רחוקה ממנה מרחק כוכבים וגלקסיות. הוריה, שניהם מהנדסי תוכנה, נפרדו עוד קודם, ואימא שלה, דניאלה, החליטה במאי 1990  "לממש את החלום הציוני" ועלתה ארצה עם בן בן 14 ותינוקת. האב, מצדו, ניתק כל קשר. לדבריה, למעט ביקור קצר בארץ, שנולד אחרי אינספור שכנועים כשסיון הייתה כבר בת 20, הוא לא ענה לטלפונים, לא כתב מכתבים ושקע בחזרה לשגרת חייו בקייב. "אני לא יודעת למה", מודה אלירזי. "לא שאלתי ולא דיברנו על זה." בקורות החיים הקצרים והפיוטיים להפליא שהעלתה לאתר שלה, אלירזי כותבת: "גדלתי כילדה נטולת אב ורציתי לדעת הכול. 'איך עשית אותי, מאמה?' הייתי מתכרבלת על ברכיה כמו פרעוש בצנצנת. 'רציתי מאוד חזק וביקשתי מאלוהים ואז הגעת'".

אלירזי ואמהּ. מתוך הסדרה Skvaznak

"אימא שלי אומרת שהיא הייתה נורא נאיבית", היא מודה. "היא אומרת שבגיל 36 היא הייתה צריכה לדעת כמה קשה יהיה לה לבוא לכאן ולגדל שני ילדים לבד, כי ההורים שלה ואחותה נשארו באוקראינה. אבל בקייב הייתה אנטישמיות רבה, ולא נתנו לה ללמוד שם אלא הכריחו אותה לנסוע לליטא, וסיפרו להם על ישראל שפה כולם חברים, כולם עוזרים לכולם, חם ויש ים ולא קוראים לאף אחד 'יהודי מסריח'". המציאות התגלתה, כמובן, כשונה לגמרי מהחלום. איש אמנם לא קרא להם 'יהודים מסריחים', אבל בגיל עשר, כשגרו ברעננה, הילדים ועוד איך קראו לסיון 'רוסיה מסריחה'.

רעננה הייתה אחת מתחנות רבות שבהן עברו בארץ: ממרכז הקליטה הם עברו לקצרין, שאותה היא מכנה "גולאג קטן ליד הכנרת", שם היא התחילה ללכת לגן ולמדה עברית, אבל גם נשאלה אם השיער שלה לבן כי היא זקנה. מקצרין נדדו לאריאל "המקום הכי קרוב לתל אביב שיכולנו להרשות לעצמנו לגור בו", כהגדרתה. אחיה כבר יצא מהבית, לצבא ובהמשך לצבא קבע, ואמהּ "עבדה בכל יום בשלוש עבודות מזדמנות נורא קשות, כולל חלוקת עיתונים בלילה שהשאירה לה בערך שעתיים שינה". שמונה שנים חלפו עד שאימא שלה הצליחה למצוא עבודה במקצוע שלה, והתוצאה המידית הייתה שסיון החלה לבלות שעות רבות וארוכות לבדה, בבית, בחוץ, בימים מטיילת ברחובות ובשדות ובתוך ראשה משוחחת עם אלוהים ומספרת לו איך עבר עליה היום, ובלילות "סוגרת את החלונות כשהיה מחשיך כדי לא להניח לרוח הפרצים להיכנס הביתה ומחכה לאימא שתחזור מהעבודה." היא מספרת שחברה ל'ילדים משוטטים' אחרים בשכונה, וביחד הם היו מושא קנאתם של 'הילדים המבויתים', שהוריהם חיכו להם בבית כשחזרו מבית הספר.

סיון אלירזי. דיוקן עצמי

הילדוּת הזו, בבית כמעט ריק, הביאה לכך שהקשר בין סיון לאימא שלה הוא הדוק, אינטימי וחם במיוחד. אימא שלה גם מככבת ברבים מתצלומיה, וברור שהיא מתמסרת לעדשה בשלמות. בסדרת צילומים מרגשת במיוחד, אלירזי מביימת סצנות שבהן היא מציבה את עצמה ואת אימא שלה, בפוזות שונות בנופים ברחבי הארץ. "זה הפך להיות חלק מהבילוי שלנו, תענוג כזה. אני גרה בירושלים ואימא גרה היום בכפר סבא, אז בכל סופשבוע שבו חזרתי הביתה, היינו יוצאות ביחד למקום חדש ומצטלמות". בסדרת צילומים אחרת "בתים שבהם לא גרתי מעולם", היא מנסה לעומת זאת לבנות לעצמה ביוגרפיה חלופית – כזו שבה יש לה משפחה גדולה, שחיה ברווחה ובאושר. הצילומים האלה, שבהם היא נראית לצד גברים, נשים, ילדים ואפילו חיות מחמד, במה שנראה כמו תמונות שגרתיות מאלבומי משפחה, צולמו בוושינגטון, והמצולמים בהם הם אנשים זרים. זרים שהסכימו לדגמן עבורה את המשפחה שמעולם לא הייתה לה. היא עצמה נראית בהם אוחזת בכבל המפעיל את המצלמה – הסימן הברור שהיא בשליטה, שהסצנות האלה הן יצירה שלה, ולא התרחשו מעצמן.

אלירזי החלה לצלם בגיל הנעורים. כשאחיה חלה בסרטן היא הייתה בת 16. האם והאח נסעו לארה"ב לסדרה של טיפולים אלטרנטיביים, במסגרת הקרב, שלא צלח, במחלה. הם הביאו לה משם מצלמת 'ניקון' קטנה שבבת אחת חיברה אותה לעולם. עד אז, היא מעידה, היא לא בדיוק הבינה את הסביבה, והייתה בטוחה שאיש לא יהיה מסוגל לעולם להבין אותה. "את מסמנת את עצמך מראש כשונה, כי עברת דברים קיצוניים וקשים ואת לא חושבת שאי פעם יהיה מישהו שיהיה מסוגל להכיל אותך", היא אומרת. "זאת נטייה שיש לי גם היום, אבל אני נלחמת בה".

כילדה רגישה, אינטליגנטית, שבילתה את רוב השעות בבית הספר בקריאה חשאית של ספרים מתחת לשולחן, היא התקשתה להתמודד עם הלעג והאלימות שחבורות הילדים הצברים חילקו במנות נדיבות כל כך לכל עולה חדש, כמוה. לפני שהחלה לצלם היא כתבה, והיא עדיין כותבת (וגם עובדת כעורכת תוכן ב-Xnet) ומקווה לפרסם יום אחד את סיפוריה. באתר שלה היא חולקת סיפור קצרצר וקורע לב על היום שבו כנופיית בנים מבית הספר ברעננה כיתרו אותה, ובוז'י השמן שלף לעומתה את האיבר. "הרגשתי את רוח הפרצים נושבת בשיערי, מחדדת את הסכין באישוניי, והסתכלתי לו בעיניים ואמרתי לו שיש לו קטן. זו הייתה הפעם האחרונה שהציקו לי בחיי".

מתוך סדרת 'בתים שמעולם לא גרתי בהם'

לא מפתיע לכן שהיא בחרה להסתגר, ובשלב מאוחר יותר גם הפסיקה לאכול. כשהגיעה למשקל של 43 קילו, כשהמחזור החודשי שלה נפסק והרופאה איימה עליה באשפוז, היא חזרה יום אחד הביתה ומצאה את אימא שלה בוכה. כך התברר לה שאחיה, שנפטר כעבור שלוש שנים, חולה, והיא עצמה חזרה לחיים אף שהיא מגדירה את התקופה כ"קיום מבוהל". "כל החיים הרגשתי נורא זקנה", היא מודה. "אנשים תמיד לוקחים כמובן מאליו את המשפחה שלהם, את הזמינות של ההורים שלהם, את האחים שלהם. אני ידעתי תמיד שכל זה לא מובן מאליו בכלל, והרגשתי שאני הרבה יותר מבוגרת מאחרים".

ניסית במהלך השנים ליצור קשר עם אבא שלך?

"אימא שלי ניסתה אבל הוא כנראה סינן אותה, לא ענה לה, התחמק. כשהייתי בת עשרים הוא פתאום כן ענה לה, והם התחילו להתכתב במייל ולדבר בסקייפ. אני חושבת שזה קשור לזה שהילדים הבוגרים שלו, מנישואים קודמים התבגרו. אימא שאלה אותי אם אני רוצה לדבר אתו ואמרתי כן, כי בדיוק התקבלתי לבצלאל והרגשתי פתאום מלאת כוח וחיים. בפעם הראשונה הרגשתי שייכת, פגשתי אנשים שדומים לי. אז ביקשתי ממנו שיבוא להכיר אותי. הוא הסכים ואז אימא איימה עליו שהוא חייב לעמוד בהבטחה שלו ולא להיעלם שוב. הייתה שתיקה רועמת והבנתי שהוא מרגיש מחויב".

והוא בא?

"כן. עשינו לו סיור בארץ הקודש ואז הוא שוב נעלם והייתה שתיקה של שנים."

השתיקה הזו נשברה כשאליזרי, המתגוררת כיום בירושלים עם בן זוגה אוהד בן משה (הלומד תקשורת חזותית) תכננה חופשה באמסטרדם. "כתבתי לאבא שלי שתהיה לי חניית ביניים של עשר שעות בקייב ושאני רוצה להיפגש. לא הייתי בטוחה שהוא יגיע. אוהד נורא גונן עליי, ואמר לי שאם אבא שלי לא יבוא, ניסע בעיר ונצלם את המקום שבו נולדת".

אימא שלה מעולם לא חזרה לקייב, ולה זה היה גם ביקור ראשון. האם העיר דמתה לזו שבדמיונה? לא לגמרי, למרות שהיא גדלה אפופה בסיפורים, אגדות, תיאורים, חלומות, והיא אוהבת מאוד את האור הרך, הלא צורב, האירופאי של המקום.

מתוך הסדרה 'עשר שעות בקייב'

מפגש כזה לא מייצר עומס רגשי עצום?

"ברור. לפני הנחיתה בקושי יכולתי לנשום. כשנפגשנו הוא לקח אותנו לטייל בשיא השלג והקור באיזה מוזיאון מטוסים גדול, והיה איזה מרחק כזה שהיה קשה להתגבר עליו. זה לא פשוט. אני נראית בתמונות מאופקת, אבל בפנים הכול השתולל. לא ככה דמיינתי. הוא חיבק אותי, אבל הרגשתי שהוא נכנס לדמות ומתפקד כמו שמצפים ממנו".

את לא מלאה כעס עליו?

"לא, כי אם יש לך אבא לא מתפקד, הוא מזיק פחות כשהוא רחוק. אם הוא היה עולה אתנו בעל כורחו לכי תדעי איזה פיצוצים היו יכולים להיות ואיזה נזק, יותר גדול, הוא היה עושה לי בחיים. אני מסתכלת על חצי הכוס המלאה. אני מתרגשת מזה שפגשתי באותה הזדמנות את שני הילדים האחרים שלו, ששמחו לגלות אותי פתאום, ואני חולמת לעשות פרויקט צילום גם אתם, בכל זאת – יש לי פתאום עוד מישהו בעולם,  ואני בוחרת לא לכעוס על זה שמיד אחרי הפגישה בקייב הייתה שוב שנה שלמה של שתיקה מצדו".

 (הכתבה פורסמה בשבועון 'לאשה'. האתר של אלירזי נמצא כאן)

קרלה חגגה את יום הולדתה האחרון בגרמניה

קיבלתי הבוקר בשורה עצובה. קרלה רווה הלכה לעולמה בגרמניה, ממש אחרי חגיגות יום הולדתה ה-90 שם.

קרלה נולדה בגרמניה ועברה על בשרה את השואה, במחנה ריכוז, אחרי שבני משפחה נרצחו. היא הצליחה לבנות לעצמה חיים חדשים בארץ, בטבעון, אבל עם השנים חידשה את הקשר עם עיירת הולדתה, והפכה לאזרחית של כבוד שם – מעין הסבתא של כולם, שבית הספר המקומי קרוי על שמה, והבית שאליו הגיעה מדי שנה, הפך למוקד עלייה לרגל. סיפור חיה של קרלה עוצר נשימה, אין ספק, וגם מאיר מקרה מיוחד של סליחה, געגועים, אנושיות וחמלה.

ד"ר לילך ניישטאט כתבה עליה את הספר ספר "היהודיה שלהם", עשתה עליה סרט וגם יזמה את הכתבה שפרסמנו על קרלה רווה ב'לאשה'.

בראיון שערכתי אתה, קרלה רווה מספרת את סיפורה יוצא הדופן. תוכלו לקרוא הכל כאן (וגם לראות קטע מהסרט).

קרלה במטבחה, בטבעון. צילום: גיל נחושתן (ל"לאשה")

 

קרלה רווה, עם לילך ניישטט בורשטיין.
צילום: גיל נחושן (ל"לאשה").

 

 

 

 

תניחו רגע את הספקולום ותקשיבו לנו

ניצן פינקו, היא ולא אחרת.

ניצן פינקו נתקלה בזה יותר מפעם אחת. כשהתלוננה בבדיקה גניקולוגית על כאבים עזים בזמן המחזור, הרופא אמר לה שזה יעבור כשתיכנס להיריון. "וכשאמרתי שאני בכלל לא רוצה ללדת, הוא אמר לי שעכשיו הכול ברור ושהבעיה שלי היא לא גופנית אלא נפשית".  השבוע סערה הרשת בעקבות יוזמה של פינקו בקבוצת פייסבוק פמיניסטית סגורה – הזמנה לנסח מכתב שנועד להציג בפני רופאי נשים את נקודת המבט של המטופלות ולהגדיר כללי התנהגות ברורים, ובעיקר כללים הקובעים כיצד לא לנהוג בנשים המגיעות למרפאה. הפוסט המקורי שבו עלתה ההצעה זכה בתוך שעות למאות שיתופים ולאינספור תגובות, והמסמך – שנכתב ברשת תוך שיתוף פעולה של נשים מכל הגילים, האזורים והמקצועות – הולך ומתגבש.

ניצן פינקו, שיזמה את "המכתב לגניקולוגים", היא שדרנית ב"רדיו הקצה" ועוסקת ביחסי ציבור ותוכן ברשתות חברתיות. "באחת הקבוצות הפמיניסטיות בפייסבוק שבהן אני חברה מישהי שיתפה בחוויה מאוד לא נעימה שעברה אצל גניקולוג", מספרת פינקו, "היא רצתה לקבל תמיכה. הקבוצות האלה הן המקום היחיד שבו נשים מעזות לדבר, למרות שכולן חוות את זה. רובנו מתביישות לספר על זה אפילו לאנשים הקרובים בחיים שלנו, כי אנחנו משוכנעות שאנחנו אשמות, שעשינו משהו לא בסדר ובעיקר, כי אנחנו משוכנעות שאי אפשר לשנות את זה. זה מתסכל נורא. נתקלתי בהרבה מקרים כאלה, אבל הפעם זה הרתיח אותי והחלטתי לעשות מעשה".

פינקו, בת 28, חושבת שנשים רבות רואות ברופאים סוג של אנשים כל יכולים, מקור ידע וסמכות, וחוששות לבקש אפילו התחשבות פשוטה. כתוצאה מזה, גם במקרים יומיומיים שבהן הן אינן מוטרדות מינית, חוויית הביקור אצל רופא, ובעיקר אצל גניקולוגים, מאוד לא נעימה. "כולנו נתקלנו ברופאים שמתייחסים בגסות, מסרבים לתת הסברים, לא עונים לשאלות. הם לא אנשים רעים ורובם פשוט שחוקים ואין להם כוח לדבר עם כל מטופלת, אבל התוצאה היא שנשים נזקקות לשירות הזה, ומרגישות מצוקה גדולה".

היוזמה של פינקו לא נולדה רק מהזדהות ערטילאית שלה עם דברים שקראה ברשת. היא עצמה, כך היא מספרת, סובלת ממחלה שהצריכה אותה לבקר פעמים רבות במרפאה גניקולוגית, והיא למדה על בשרה איזו חוויה לא נעימה זו יכולה להיות. פינקו סובלת מאנדומטריוזיס, מחלה שבה תאים של רירית הרחם נודדים לאזורים שונים בגוף, וכתוצאה סובלת מכאבים עזים, בעיקר בזמן הווסת. "זאת מחלה נפוצה", היא אומרת, "אבל נשים לא מודעות לה, כי רוב הרופאים לא מספרים להן אלא אומרים להן שהן מפונקות, שלכולן כואב בזמן המחזור, במקום לפתור את זה בטיפול מתאים או תרופות. לי עצמי לקח המון זמן ועברתי הרבה טראומות עד שמצאתי את הרופאים האכפתיים והרגישים שאצלם אני מטופלת היום".

בפורום של נשים הסובלות מאותה מחלה, פינקו נחשפה לסיפורים על אלימות מילולית ואלימות גופנית מצד רופאים, על מידע מוטעה שהוביל חולות לעבור ניתוחים שלא לצורך ועל הפחדה מצד הרופאים. "הסיפורים האלה עולים לרשת בתדירות יומית", היא מסבירה, "והנושא הזה בער בי כבר הרבה זמן. החלטתי שצריך לעשות משהו, כי זה לא הגיוני שהמצב יימשך. פעם חשבנו שהטרדות מיניות בעבודה זה משהו שאין ברירה אלא להשלים אתו, ומסתבר שלא, אז אני בטוחה שגם את היחסים עם הרופאים אפשר לשנות".

פינקו, ביחד עם רוני גרוס, שגם היא חברה בקבוצה הפמיניסטית, הציעו לנשים להצטרף ולערוך ביחד אתן את המסמך ולספר מה הן רוצות לשנות. "רצינו לשמוע קולות של נשים שאנחנו לא מכירות, נשים מרקע אחר עם חוויות שונות. התברר שיש נשים שאיבדו לגמרי את האמון בממסד הרפואי, שהחוויות שלהן אצל גניקולוגים היו כל כך שליליות, שהן מעדיפות לא לקבל טיפול, נשים שנמצאות בפוסט טראומה, מלאות כעס, כי הן מרגישות לא בטוחות במקום שבו הרופא אמור היה לדאוג לביטחונן".

לקח לפינקו זמן עד שהעזה להציץ שוב במסמך, שהלך והתגבש וקיבל עוד ועוד תוספות מנשים שחלקו עם אחרות ברשת את החוויות הכי אינטימיות של חייהן. היא חששה מהצפה רגשית, ולמען האמת, לא הופתעה לגלות שהיא מכירה ממקור ראשון הרבה מהעלבונות והקשיים שהוזכרו שם. "החל מרופאים ששואלים שאלות מביכות על החיים האישיים, דרך כאלה שלא מספקים לך חלוק ואת צריכה להסתובב בחדר ערומה או אפילו לא נועלים את הדלת ואנשים אחרים נכנסים פתאום באמצע בדיקה", היא מסבירה.

את חושבת שתהיה מצד הממסד הרפואי נכונות להקשיב לכן?

"אני בטוחה שמרבית הרופאים הם אנשים שרוצים לעזור למטופלות שלהן ויהיו פתוחים לשמוע אותן. חלק מהמגיבות לפוסט שלי היו רופאות נשים, גניקולוגיות, שייעצו לנו איך להתנסח כדי לא להישמע תוקפניות וכדי שיקשיבו לנו. אנחנו לא רוצות להכתיב לרופאים איך לבצע את עבודתם, אלא לעורר את המודעות שלהם לבעיה מושתקת. עצם העובדה שנשים מוכנות להיכנס לדיאלוג עם רופאים ולהסביר להם איך להפוך את הבדיקה למקום בטוח, ממלאת אותי באופטימיות".

באיזה אופן אתן מתכוונות להביא את המסמך הסופי לידיעת הרופאים?

"עוד לא החלטנו. הרעיון המקורי היה לשכפל ולהניח במרפאות, אבל יתכן שנבחר להפיץ את המכתב בדרך ממוחשבת. המסמך – שיש כוונה לתרגם אותו לשלל שפות כדי להנגיש אותו לאוכלוסיות שונות בארץ – הוא רק התחלה, צעד ראשון, שאחריו אולי יבואו קבוצות דיון, מפגשים בין מטופלות לרופאים, כל צעד שיביא אותנו לשינוי שאנחנו מנסות לחולל".

 

מתוך המכתב ההולך ומתגבש בימים אלה:

 

  • אל תחלקו ציונים לגוף שלנו. בדיקה רפואית אמורה להיות מקצועית ואין בה מקום להערות על משקל או מראה. חשוב לציין: אין מקום גם להערות חיוביות. (למשל: "הפות שלך הוא הכי יפה שראיתי").
  • בדיקה גניקולוגית אינה ייעוץ פסיכולוגי. אנא הימנעו מלהעביר ביקורת על בחירותיה של המטופלת בכל הנוגע לחיי המין, להופעתה החיצונית, לרצונה בילדים או רצונה שלא ללדת.
  • אל תשתמשו בדימויים שאינם מכבדים. תארו בפנינו את תפקוד האיברים ואת הבדיקה בצורה עניינית, בלי מטאפורות שאינן קשורות לעניין.
  • אל תישענו עלינו, אנחנו לא רהיט או מדף.
  • אל תלטפו אותנו כדי להרגיע אותנו, גם לא בנחמדות. לא תמיד נעים לנו להעיר לכם על כך.
  • כבדו אותנו גם אם אנחנו באות אליכן עם בעיה שאינה בתחום הטיפול שלכם, ואם יש צורך הפנו אותנו לאיש מקצוע מטעים (פסיכולוג, סקסולוג).
  • כשאומרים לנו "תרפי!" בחוסר סבלנות, קשה לנו עוד יותר להרפות. זה לא מרגיע. כדי להרגיע, הרופא צריך להתעניין אם הכול בסדר, אם כואב, אם אפשר להמשיך.
  • קחו בחשבון שלפעמים לא נעים לנו להגיד שכואב. התעניינו.
  • אל תניחו שאנחנו יודעות. ספקו לנו את כל המידע על מחלות וטיפולים, תנו לנו אופציות, אל תשמרו את הידע אצלכם.
  • היו פתוחים לענות על שאלות ואל תכעסו על כך שאנחנו שואלות. זכותנו לקרוא מידע באינטרנט ותפקידכם להתייחס לשאלות שלנו ברצינות. אנחנו בעלות הגוף שהגיע לטיפול, וצריכות להיות שותפות פעילות ומשמעותיות בכל שלב.
  • הסבירו לנו לפני כל בדיקה מה עומד לקרות ובקשו רשות. אל תפתיעו אותנו בבדיקה פולשנית.
  • אם מטופלת מעדיפה לא לענות על שאלה, על תלחצו עליה. יתכן שהיא חוותה אונס, יתכן שהיא לא יודעת אם היא בתולה.
  • אל תשאלו על נטיות מיניות. התמקדו בפרקטיקות מיניות. אל תניחו מראש שאתם יודעים עם מי היא מקיימת יחסי מין או אפילו אם היא מזדהה כאישה.
  • אל תניחו שהיא מקיימת יחסי מין בכלל, או מעוניינת לקיים יחסי מין.
  • אל תשאלו אותנו שאלות כשאנחנו ממתינות בלי בגדים, או בתחתונים או בלי חולצתה. קל לנו יותר להתרכז בשאלות כשאנחנו לבושות.
  • אל תגידו לנו שאנחנו מדמיינות ושהכול בראש שלנו!

 

ואם אתכן כבר כאן, אז שתדעו:

 

גם עמותת "נשים לגופן", המרכז הפמיניסטי "אישה לאישה" וקרן "בריאה" עוסקים בימים אלה בניסוח של "אמנה גניקולוגית", מכתב פנייה לרופאים, שיתווה את אופן ההתייחסות לנשים ממגזרים שונים בעת ייעוץ, טיפול ובדיקות.

טל תמיר, מנהלת מרכז הידע והפעולה של "נשים לגופן" אומרת כי היוזמה שלהן זכתה לתגובה אוהדת במיוחד מאיגוד הגניקולוגים, ובכנס האחרון של האיגוד בירושלים אף פנו אליהן רופאים רבים והצהירו כי הם מעוניינים לשמוע את המטופלות וישמחו לשתף פעולה על מנת לרכוש כלים לעבודה נעימה ובטוחה.

תמיר אומרת, כי האמנה תתבסס על ראיונות שיערכו ברחבי הארץ עם מאות נשים מקבוצות שבדרך כלל אינן מיוצגות כמו נשים מהקהילה הלהט"בית, נשים שעברו פגיעה מינית, נשים בטיפולי פוריות שבעקבות אינספור טיפולים יש להן תובנות רבות, נשים אתיופיות, ערביות ועוד "רצינו לצאת מהאינטרנט ולהגיע לכל הנשים שלא משמיעות את קולן שם", היא אומרת. במקביל הן מקוות לערוך מפגשים וראיונות עם רופאים ורופאות "על מנת לשמוע מהם מה היה מקל עליהם במפגש עם מטופלות".

 

 

וזה מה שאומרים באיגוד הגניקולוגים:

 

פרופסור איתן לוננפלד מן המרכז הרפואי סורוקה בבאר שבע, העומד בראש האיגוד הישראלי למיילדות וגניקולוגיה, אומר כי יוזמות מהסוג של מכתב הפמיניסטיות שיזמה ניצן פינקו או האמנה שיזמה עמותת נשים לגופן הן בעיניו יוזמות מבורכות, "אנחנו תמיד מוכנים לשמוע כל תלונה או בקשה שמגיעה מצד המטופלות שלנו. אנחנו עושים כמיטב יכולתנו לתת להן את השירות הכי טוב והכי מקצועי שאפשר, ורוצים שחוויית המפגש של נשים עם רופאים ורופאות תהיה חיובית ונעימה ככל האפשר". לדברי פרופ' לוננפלד דלתו תמיד פתוחה לפניות והצעות. "לא את כל הבקשות אנחנו מסוגלים להגשים", הוא אומר, "בעיקר אם מדובר בשינויים שגופים כמו קופות החולים או בתי החולים נדרשים לבצע, ולא הרופאים עצמם, אבל אנחנו שומעים ברצון וגם משתדלים מאוד ליישם כל דבר שיכול לעזור למטופלות שלנו. אנחנו מהצד שלכן".

 

*** הכתבה התפרסמה השבוע בשבועון "לאשה".

לא דיברתי אז. רציתי להיות כמו כולם.

ריקי גלעד והלן מנשה. צילום: צביקה טישלר (ללאשה)

ריקי גלעד והלן מנשה. צילום: צביקה טישלר (ללאשה)

 

ריקי הייתה חברה שלי כשהיינו ממש ממש קטנות. אבל מי דיבר אז על החיים האמתיים. היינו עסוקות בהמצאת משחקים משונים בחצר הבית שלה, או בקשקושים אינסופיים בטלפון. נפגשו לגרמי במקרה בשדה התעופה הית'רו, והקשר ההוא, מלפני עשרות שנים, התחדש, בזהירות, עד שנולדה ההזדמנות לשמוע ממנה ומהלן (המיתולוגית, בת ה-91), את סיפור חייהן האמתי.

http://xnet.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4917171,00.html

 

כואב, אבל מצחיק

מתוך "הצחוק האחרון". מל ברוקס, בתזמון מושלם

מתוך "הצחוק האחרון". מל ברוקס, בתזמון מושלם

 

רנה פיירסטון אינה מסוגלת לשכוח את המפגש המקרי שלה עם ד"ר מנגלה. היא הייתה בת 15, והוא היה השטן שביצע באסירי מחנה ההשמדה אושוויץ ניסויים מזוויעים. "הוא הניח לי את היד על הכתף ואמר 'יש כאן עדיין די שומן'. אחר כך הוא הביט בי ואמר 'אם תשרדי, כדאי לך לבקש שיוציאו לך את השקדים'. אחרי המלחמה, כשנזכרתי בזה, לא יכולתי לא לצחוק. זה הרי כל כך אבסורדי, שאיזו ברירה יש לי חוץ מלצחוק?"

את הסיפור הזה מספרת פיירסטון בסרט "הצחוק האחרון" הבוחן את מקומו של ההומור בזיכרונות השואה. לצדה משתתפים בסרט קומיקאים נודעים החל במל ברוקס, דרך רוב ריינר, לארי דיוויד, ג'רי סיינפלד וג'ואן ריברס וכלה בשרה סילברמן. פיירסטון משמשת מעין נייר לקמוס. היא צופה בקטעי סטנד אפ, קולנוע וטלוויזיה שבכולם נעשים ניסיונות לנפץ את הטאבו ולצחוק גם על מה שקרה בשואה. על רובם היא מגיבה "זה לא מצחיק אותי", אבל לא משום שהיא נעלבת או נדהמת. להפך. פיירסטון היא סוג של אבן חן מבהיקה בסרט. ניצולת שואה, שרוב בני משפחתה נרצחו, ובכל זאת היא אומרת "צחוק היה הנשק היחיד שלנו בגטו. הומור היה הדבר היחיד שהנאצים לא יכלו להבין. השואה אינה מצחיקה – אבל היינו חייבים לצחוק כדי לשרוד".

"הצחוק האחרון סרטה של הבמאית עטורת הפרסים פרן פרלסטין עוסק בשואה, אבל מבקש לעורר דיון בשאלות רחבות יותר: האם יש להומור גבולות? האם ישנם נושאים שאסור – ולעולם אי אפשר יהיה – לצחוק עליהם? ואיפה עובר הגבול? הבמאי קרל ריינר מנדב תשובה פשוטה בתחילת הסרט "זה יותר מצחיק לצחוק מלא לצחוק" ואם לא הבנו, הוא משלים "בלי הומור אפשר למות". את ההנחה האחרונה הזו מחזקים קטעי ארכיון נדירים שמשובצים בסרט. נראים בהם מופעי קברט מאושוויץ ומטרזין שתועדו על ידי הנאצים עצמם. לכאורה נראות בהן התרחשויות תמימות על הבמה. בפועל, אסירי המחנה השתמשו במופעים כדי להעביר מסרים חתרניים וללעוג לאס אס. השחקן רוברט קלארי, שנשלח במלחמת העולם השנייה לבוכנוולד והיה היחיד מ-13 בני משפחתו שניצל, אומר: "זה מה שהציל אותי במחנה הריכוז. שרתי, רקדתי, צחקתי, הצחקתי אחרים. בגיל 16 נקרעתי ממשפחתי, אבל בכל פעם שהצחקתי אנשים, כולנו שכחנו לכמה דקות איפה אנחנו ויכולנו לפנטז שאנחנו חיים בתקופה נורמלית".

קלארי, שלימים כיכב בסיטקום אמריקאי בשם Hogan's Heroes שעסקה במחנה שבויים גרמני, אך לא נראו בה אסירים יהודים, אומר בסרט שבעיניו לא צריך להיות גבול להומור. הוא מסכים עם שרה סילברמן שאומרת "קומדיה מביאה אור למקומות חשוכים, אחרת בתוך החושך עלולות לגדול עוד מפלצות". קלארי, למשל, הודיע בפרהסיה שכשימות הוא רוצה שגופתו תישרף ואפרו יפוזר בים. לרב נדהם שאמר לו שככה לא נוהגים יהודים הוא ענה בלי להסס "אצלנו במשפחה זה מקובל".

"הצחוק האחרון" נולד לפני כמעט עשרים שנה. פרלסטין  – בת למשפחה יהודית מפילדלפיה שלא גדלה בקהילה של שורדי שואה "כל השכנים שלי היו יהודים שהיגרו הרבה קודם מרוסיה לארה"ב, משפחות ותיקות שלא הייתה להן נגיעה לשואה בכלל", קיבלה לידיה מחקר אקדמי שכתב חבר על הומור בשואה. החבר, קנט קירשנבאום, אמר לה 'לכי תעשי מזה סרט'  – היא מספרת בראיון שערכנו השבוע בסקייפ. 'במשך שנים לא הצלחתי לקבל מימון לסרט, בגלל הנושא הרגיש. אנשים הרימו גבה, אמרו לי שזה רגיש מדי, מוקדם מדי, חסר טעם. חיכיתי, אבל כשהתחלתי לשמוע סביב בדיחות על אירועי ה- 11 בספטמבר, על איידס, אפילו על הפיגועים בצרפת, הבנתי שהעולם מוכן גם לסרט שלי".

 

 

פיירסטון (משמאל) ופרלסטין. הלב והנשמה של הסרט

פיירסטון (משמאל) ופרלסטין. הלב והנשמה של הסרט

כשבסופו של דבר קיבלה מימון לסרט, מג'ן וורנר, בעצמה אשת קולנוע שהייתה מעורבת בסרטים נוספים על הקשר בין אומנות לאירועים טראגיים בעולם, פרלסטין יצאה למסע חיפושים אחרי מה שהיא מכנה "הלב והנשמה של הסרט". היא מצאה אותם בדמותה של פיירסטון בת ה – 92, מעצבת אופנה נודעת לשעבר, שיצירות שלה כלולות באוסף המוזיאון לאומנות בלוס אנג'לס. פיירסטון נולדה בצ'כוסלובקיה לאב שהיה איש עסקים בתחום הטקסטיל והחייטות ולאם שעיצבה כובעים למשפחת המלוכה בווינה. היא נשלחה לאושוויץ עם משפחתה, עבדה כפועלת בבית חרושת ולאחר מכן הועברה לעבודה במטבח. אחראית המטבח הייתה אישה שהכירה מעיירת הולדתה, שביקשה ממנה לעצב ולתפור לה בגדים במקום לקלף תפוחי אדמה. אחרי המלחמה היא למדה אומנות בפראג וכדי להתפרנס החלה לתפור שמלות לחנויות מקומיות. לימים, אחרי שהיגרה עם בעלה ברנרד (דב) ובתה התינוקת לארה"ב, הפכה למעצבת מבוקשת ובשיא הקריירה ניהלה מפעל עצמאי עם עשרות עובדים.

"אני לא חושבת שבלי הומור הייתי יכולה לשרוד כל כך הרבה שנים אחרי מה שקרה", אומרת פיירסטון בסרט. היא מצולמת בו עם בתה, קלייר, שמכירה היטב "הומור גרדומים" ששמעה מהוריה, ששניהם היו ניצולי שואה, וגם עם חברה-ניצולה, אלי גרוס. השתיים מצולמות כשהן שטות בגונדולה בתוככי מלון ונציה בלאס וגאס. גרוס אומרת "אני נשארתי עם הכאב והבכי והמתים. אני לא יכולה לצחוק", ופיירסטון עונה, "אני לא שוכחת אבל אני נהנית מהחיים. היטלר לא דמיין שיהיו לי שלושה נכדים מקסימים, אז זו הנקמה שלי, אני מוכרחה לצחוק".

"בלאס וגאס צילמתי סצנה שלא נכנסה לסרט", מספרת פרלסטין. "בדרנית שמופיעה במסיבת חנוכה של ניצולי שואה. היא בעצמה בת של ניצולי שואה ובמופע שלה היא מגלמת את ההורים שלה ומספרת בדיחות פרטיות של ניצולים. יש כאלה הרבה. בניו יורק המופע שלה מצליח, אבל מול 700 ניצולי שואה, זה לא עבד. הם היו המומים ופגועים".

מל ברוקס אומר בסרט שזה עניין של תזמון, של מרחק – שאיש לא כועס עליו כשהוא מתבדח על האינקוויזיציה, אבל שכדי להתבדח על השואה צריך אומץ.

"זה לגמרי עניין של הקשר. תלוי מי מספר את הבדיחה, למה מספרים אותה. בעלי ואני הלכנו לראות את המופע של שרה סילברמן, באולם קטן בגריניץ' ויליג'. היא לא מספרת בדיחת שואה פה ושם, יש לה 25 דקות רצופות, שבהן פשוט התגלגלנו מצחוק. כשישבתי עם רנה וקלייר וצפינו במופע הזה בווידיאו, פתאום ראיתי אותו דרך העיניים שלהן וחלק מהבדיחות ממש זעזעו אותי, בדיחות שקודם צחקתי מהן בקול רם".

הן נפגעו?

"לא, אבל זה לא הצחיק אותן. הן אפילו לא נפגעו כשקראנו ביחד אתר שלם של בדיחות שואה. זה לא נכנס לסרט כי אלה בדיחות נורא חסרות טעם ופוגעניות, ממש בדיחות נוראיות, סוג של הומור שחור שכולם פה מכירים – בדיחות שילדים יהודים מספרים בבית ספר. רנה וקלייר קראו אחת ועוד אחת, והיה בזה משהו נורא כואב אבל כשהגענו לבדיחה האחרונה 'למה היטלר התאבד? כי הוא ראה את חשבון הגז" הן פרצו בצחוק. היה בזה משהו משחרר, סוג של צחוק מבעד לדמעות".

את הבדיחה הראשונה בסרט מספר רוב ריינר: "שני יהודים נשלחים לרצוח את היטלר. היה להם מידע מודיעני איפה הוא אמור להיות, והם עומדים ומחכים. עוברת שעה, עוברות שעתיים. היטלר לא מופיע. "איפה הוא?" אומר אחד מהם. "אני מקווה שלא קרה לו כלום".  ריינר היה הראשון שהסכים להופיע בסרט, ואחריו באו כולם".

אבל לא כולם גילו את אותה תעוזה. שרה סילברמן, שלא מפחדת לחצות גבולות (למשל בבדיחה הצורבת כל כך: "אילו היו שחורים בגרמניה של שנות השלושים, לא הייתה שואה… כלומר, לא הייתה שואה של יהודים") מודעת לעובדה שלפעמים הקהל צוחק מהדברים הלא נכונים. למשל, כשסשה ברון כהן מעודד חבורה של אמריקאים לשיר שיר הקורא להרוג יהודים, אין ספק שהם מוחאים לו כפיים ברצינות ומבלי להבין שהוא לועג להם. גם רוז ויינמן מרשת אן בי סי מביעה בסרט חרטה על שאישרה את הפרק על ה – Soup Nazi בסיינפלד, בגלל הזילות של הכינוי "נאצי", אבל לארי דייוויד לא מתחרט על הפרק המיתולוגי שבו פורץ ויכוח עז בין ניצול שואה ל"ניצול" הישרדות בשאלה מי מהם סבל יותר.

"הצחוק האחרון" הוקרן בהקרנת בכורה בפסטיבל טרייבקה בניו יורק ולאחר מכן הוקרן גם במינכן ובירושלים. "התגובות בכול מקום היו שונות מאוד", אומרת פרלסטין. "במינכן כל הצופים ישבו בדממה מוחלטת, אלא אם מישהו מהניצולים בסרט סיפר בדיחה או צחקק. הם לא העזו לצחוק מאף מילה שנאמרה על השואה, אבל צחקו כשמישהו סיפר בדיחה זולה על יהודים. אחרי ההקרנה הם פחדו לשאול שאלות. כולם נשארו באולם ואיש לא פצה פה, עד שאמרתי להם שהם גרמו לי כיהודייה היחידה בחדר אי נוחות גדולה, ואז הם התחילו לדבר ולדבר בלי סוף. שבוע לאחר מכן הייתי בירושלים, מול קהל שהיה מורכב ברובו מחרדים. חששתי מזה, אבל נדמה לי שכל מי שצופה בסרט מבין שהמסר הוא שיש להומור כוח מרפא, מחזק, מעצים". את המסר הזה מבהירה רנה פיירסטון היטב בסרט כשהיא אומרת: "החלטתי לצחוק כדי שהבת שלי לא תחיה חיי אבל. לא יכולתי לבכות שבעים שנה – אז כשאני נזכרת אני בוכה וכשאני לא זוכרת, אני צוחקת".

 

*הראיון עם פרן פרלסטין התפרסם בשבועון "לאשה".

 

 

 

 

 

החתונה שלי עם עצמי

לא, לא שלי. נשים חתרניות ממני, משתמשות באחד הטקסים הכי מיינסטרימיים כדי לצעוק בקולי קולות, שממש לא מוכרחות זוגיות כדי לחיות חיים מלאים.

 

נצאה אל היער, ולא נחפש חתן

נצאה אל היער, ולא נחפש חתן

 

קבוצת נשים במרכבה עגלגלה מקושטת עוצרת בלבו של יער עבות. הן לבושות בשמלות משי ומלמלה, אוחזות בידיהן זרי פרחים ונרות ומחייכות באושר. הן כלות, הן נרגשות והן מאושרות. ולא, אין חתן באופק. הנשים האלה מתחתנות עם עצמן.

"הכל התחיל לפני עשר שנים", משחזרת אלכסנדרה גיל, עיתונאית ומבקרת מסעדות מוונקובר, המציעה שירותי חתונה למי שרוצה להינשא לעצמה. "חברתי הטובה טלולה ערכה סדרה של ארוחות ערב אלגנטיות לנשים בלבד, שבהן כל המשתתפות לבושות בהידור. אחת המשתתפות הייתה מעצבת שמלות כלה בשם מלאני טולקינגטון. היא אמרה, 'למה שבשנה הבאה לא נלבש שמלות כלה לארוחות האלה?'. מפה, הדרך הייתה קצרה לרעיון שכבש את כולן. "פתאום חשבנו", אומרת גיל, "שכולנו נשים עצמאיות ואף אחת מאיתנו לא נשואה, אז למה שלא נוסיף לחגיגה נדרים ופשוט נתחתן עם עצמנו?".

בנות החבורה העליזה, בסך הכול שבע חברות טובות, כולן היו אז בראשית שנות השלושים שלהן –  התלהבו ומיהרו לממש את הרעיון יוצא הדופן. "לפני עשר שנים, בחתונה עצמה נסענו ברחובות ונקובר בגאווה גדולה, בקאדילק עם גג נפתח", משחזרת גיל. "אחרי עשר שנים החלטנו לערוך טקס חידוש נדרי חתונה – כמו שגם הרבה זוגות עושים. נסענו בכרכרה עם סוסים. אנשים ברחובות עצרו, מחאו כפיים והריעו. גרמנו לרבים לחייך.

"אחר כך התברר לנו שקארי בראדשו מ'סקס והעיר הגדולה' עשתה משהו דומה באחד הפרקים בסדרה, שכמובן כלל רשימת מתנות, נעליים של מנולו בלאניק וקיטורים מצד הבנות על כך שאיש לא מייצר כרטיסי ברכה שמצהירים 'מזל טוב על שלא נישאת לבחור הלא נכון'. זאת לא הייתה ההשראה שלנו, אבל אחרי שהתחתנו עם עצמנו, שמענו פתאום המון סיפורים על נשים שעושות את זה בכל העולם. אני בטוחה שזאת רק ההתחלה, ושיום אחד זאת תהיה תנועת נשים בינלאומית".

 

וגיל צודקת. לפחות בעניין הטרנד הבינלאומי. בעוד שבישראל, סביר להניח, לא נראה בקרוב נשים שעונדות טבעת לעצמן – ברחבי העולם הרעיון המהפכני הזה דווקא צובר תאוצה. לפני כשנתיים החלו חברות ביפן להציע חבילות חתונה לנשים בלבד, המציעות לנשים "להיות כלה כל עוד את צעירה ויפה" גם אם אין לך חתן. החבילה כוללת יומיים של הכנה ופינוקים לפני הטקס עצמו, שמלת כלה, שירותי איפור וצילום, את ארגון החגיגה עצמה – וכמובן יום של מנוחה ורגיעה במלון אחרי. אם מישהי מהלקוחות הפוטנציאליות מהססת, היפנים מציעים לה גם דוגמן שישמש כחתן חלופי לצילומים, גם אם לא לחיים.

בפסטיבל ברנינג מן הנערך מדי שנה בנוואדה, ארה"ב, מתקיים כבר למעלה מעשור טקס חתונה המוני, שבו לאיש מהמשתתפים אין בן זוג. גברים ונשים מתחתנים עם עצמם, במסגרת מיצג שבו שופט קורא בקול נוסח מסורתי של טקס נישואים, וגם דורש מהמשתתפים להתחייב "לחיות עם עצמם בטוב וברע, בעושר ובעוני, ולאהוב עד הסוף".

גיל וטלולה (הידועה רק בשמה הפרטי), העומדות מאחורי האתר Marry Yourself Vancouver, משוכנעות שחלפו הימים שבהם נשים נאלצו להתחתן כדי להבטיח לעצמן סטטוס חברתי, בעוד אלו שנותרו ללא בעל נידונו לנידוי חברתי, בוז ועוני. "יש חשיבות גדולה לטקס שבו נשים מפגינות את עצמאותן, ואת היכולת לקיים חיים מלאי תוכן ועניין מבלי להמתין לאביר המושיע", מכריזה גיל. "חתונה כזו מאפשרת לנשים לחגוג קבלה מוחלטת של עצמן, ובו בזמן גם ללעוג בקריצה קלה למוסכמות החברתיות, ולחשיבות העצומה שנהוג לייחס לחתונה.

"בחברה המערבית יש מחסור עצום בטקסים, וזה יוצר סוג של ריקנות רוחנית. בלי טקסים, איך תצייני תחנות חשובות בחיים? חתונה עצמית היא הזדמנות להביט לאחור ולראות עד לאן הגעת בחיים, ולהבטיח לעצמך הבטחות חשובות לעתיד. אנחנו תובעות לעצמנו מוסד שכל השנים שלט בנו. זה גם תירוץ נהדר להתלבש ולחגוג בכיף".

איך הגיבו חברים ובני משפחה כשהחלטת להתחתן עם עצמך?

"רובם היו מאוד משועשעים. היו גם כאלה שחשבו שזה מוזר. הרבה אנשים לא מבינים אותנו. אנשי דת חושבים שאנחנו עושות את זה כדי ללעוג למוסד הנישואים, וזה לא נכון. יש, כמובן, מי שחושבים שאנחנו נרקיסיסטיות ושזה חלק מהעידן האנוכי שבו אנחנו חיות. מבחינתי, אני ממליצה על זה בחום. לכולנו היו מערכות יחסים מכל מיני סוגים וגם מערכות יחסים רציניות, אבל לא כאלה שרצינו שייגמרו בחתונה. כולנו נשואות לעצמנו כבר עשר שנים, ועדיין מאוהבות עד עמקי נשמתנו! וברצינות, בקנדה יש כיום יותר נשים פנויות מנשים נשואות. זה שינוי חברתי עצום שהחל לפני כשלושים שנה. נשים כבר לא צריכות להתחתן, וזה מקובל לגמרי להישאר רווקה לנצח. זאת עצמאות נהדרת. חשוב לזכור שהאימהות והסבתות שלנו לא היו חופשיות להחליט, גם אם הן רצו להישאר רווקות. במידה שהיו מכריזות על כך, הן היו נחשבות למוזרות ולמוקצות".

בחלקים גדולים של החברה, נישואים הם עדיין סוג של מדליה לאישה – כאילו שאם אין לך בן זוג, כל ההישגים המקצועיים והאחרים שלך מתגמדים.

"נכון מאוד, ולנו נמאס לשמוע כל הזמן שכדי לממש את עצמנו אנחנו חייבות להתחתן וללדת ילדים. זה כבר לא הכרחי. הגישה הזו מיושנת, אבל נשים עדיין מרגישות את הלחץ החברתי. ג'ניפר אניסטון כתבה לאחרונה ב'הפינגטון פוסט' ש'אנחנו לא צריכות להתחתן או ללדת כדי להיות שלמות, כי היום אנחנו יכולות להגדיר בעצמנו איזה 'אושר ועושר' אנחנו רוצות'".

לאילו נשים חתונה שכזו מתאימה?

"לנשים מכל הסוגים והגילאים, ואפילו לגרושות, שרוצות להינשא שוב – והפעם לעצמן. רק לאחרונה נתקלנו באישה שבהשראת טקס חידוש נדרי החתונה שלנו קנתה לעצמה טבעת, וברחה לירח דבש בלי לומר לאיש, שבוע שלם של שיט לבדה. זה סיפור נפלא בעיניי. זאת הסיבה שבגללה הקמנו את העסק הזה. הטקסים האלה יוצרים חיבורים עמוקים מאוד בין נשים, שמגלות את הרעיון וחושבות שהוא נפלא ועמוק".

אלו תגובות אתן מקבלות?

"אני כותבת  ב'גלוב אנד מייל', העיתון הנפוץ בקנדה. כתבתי בסך הכול שתי כתבות על החתונות האלה, וקיבלתי תגובות חיוביות יותר מעל כל כתבה אחרת שכתבתי ב-20 השנים האחרונות. נשים מכל העולם פנו אלי ואמרו שזה ריגש אותן ונתן להן השראה, ושהן מתכוונות לעשות את זה בעצמן".

סופי טאנר מתחתנת עם עצמה (פרטים מלאים אצלה ב: http://www.sophietanner.co.uk/)

סופי טאנר מתחתנת עם עצמה (פרטים מלאים אצלה ב: http://www.sophietanner.co.uk/)

סופי טאנר, בת 37 מלונדון, יועצת תקשורת בחברת היי טק, הוציאה בימים אלה את ספרהHappily , שהגיבורה שלה, קלואי, מתחתנת עם עצמה. טאנר לא הייתה צריכה ללכת רחוק כדי לקבל השראה: בשנה שעברה היא התחתנה עם עצמה ברוב הוד והדר, והפכה את הטקס למיצג במסגרת פסטיבל הפרינג' של ברייטון, אנגליה.

לא פחות מעשרים שושבינות ליוו את טאנר לחופה, לבושות בשמלות אדומות ובידיהן זרי חמניות, וכולן  – כולל כלבתה האהובה אלה, שהצטרפה ללהקת השושבינות – רקדו בשמחה ושתו הרבה מאוד שמפניה. טאנר גייסה חבר לשמש ככומר בתלבושת שנשכרה ממחסן תלבושות, ואת אבא שלה, שמסר אותה לעצמה, כמתחייב בטקס נישואים מסורתי. את הריקוד הראשון שאחרי הטקס היא רקדה לגמרי לא לבדה – הקהל, עשרות אנשים שהתקבצו כדי לצפות באירוע שהתקיים בפארק, הוזמן להצטרף אליה, ועשה זאת בהתלהבות. "את המשך אחר הצהריים בילינו בשתייה בבר על החוף", אומרת טאנר, המעידה כי חזרה הביתה שזופה ומאושרת, וכי היא הייתה מוכנה לחזור על טקס החתונה שלה שוב ושוב.

טאנר ניהלה מספר מערכות יחסים, גרה עם שלושה מבני זוגה (לא יותר משנה בכל פעם), ולא ממש התלהבה. הרעיון להינשא לעצמה צץ לפני כמה שנים בעקבות פרידה כואבת (שלדבריה, לוותה גם בהקלה גדולה), ואחרי שהבינה שבמהלך חיי הזוגיות היא נשאבה לשגרה, ולא הצליחה לנהל את חייה כמו שהיא רוצה.

בהזמנה לחתונה, טאנר הסבירה שהיא מעדיפה להינשא לעצמה, כי היא לא אוהבת את מאבקי הכוח, הציפיות והאכזבות שמלווים כמעט כל זוגיות. טאנר משוכנעת היא פנתה למשרד הפנים, שאלה אם תוכל להירשם כנשואה לעצמה ונענתה, כצפוי, בשלילה – אבל זה רק דרבן אותה עוד יותר. "בהתחלה התביישתי. חשבתי שהנה אני מסיימת את החיים לבדי, בשיער אפור, כשהחברה היחידה שלי היא כלבת לברדור. אבל אחרי מחשבה עמוקה מאוד, הבנתי שמדובר ברמה גבוהה מאוד של עצמאות, שאני לא מחכה לאיש, גם לא ל'אחד', אלא חיה היטב עם עצמי, ושאני חייבת לחגוג את זה. אם בעתיד יהיה מישהו שיתאים וירצה, הוא יוזמן להצטרף אליי למסע שלי", אומרת טאנר.

בהזמנה שפרסמה טאנר בעיתונות הבריטית – שהרי החתונה העצמית שלה הייתה גם סוג של מופע מול קהל –  היא סיפרה שבני משפחתה מאושרים לשמוע שהיא מתחתנת, עם עצמה, וכמו תמיד תומכים בה בכל לבם. היא בחרה לקרוא בטקס פסוקים של ג'ובראן חליל ג'ובראן, והיעד שבחרה לירח הדבש הוא אתיופיה, שם התנדבה במסגרת ארגון המסייע למקומיים. מבחינתה מדובר בטקס מעבר חשוב, שמאפשר התבוננות בחיים, צמיחה והתפתחות, כי הוא דורש ממנה מחויבות עמוקה  – לא אכפת לה שיש מי שלועג לרעיון החתונה העצמית, כי זו דרכה "להתמודד עם האכזבות שלי, לאמץ את החלומות שלי לעתיד, להבין מהן התקוות שלי ולקבל את המגרעות שלי בהבנה, פתיחות ורגישות גם כלפי אנשים אחרים בחיי".

הספר של טאנר. לא מוכרחות להתחתן, מוכרחות לפרגן לעצמנו

הספר של טאנר. לא מוכרחות להתחתן, מוכרחות לפרגן לעצמנו

כשגרייס גלדר, צלמת ויוצרת קולנוע מלונדון, כינסה את בני משפחתה כדי לספר להם שהחליטה להתחתן עם עצמה, סבתה, שבינתיים כבר הלכה לעולמה, אמרה בהתפעלות: "יש לך תמיד רעיונות מקוריים". היא גדלה בבית פתוח מאוד, היא אומרת, "הורי עודדו אותי תמיד לעשות כל מה שיגרום לי אושר. היו חברים שעקצו ולעגו לי, אבל בתוכי אני הרגשתי שזה הדבר הנכון עבורי. וכך מצאתי את עצמי בסצנה סוריאליסטית, כורעת ברך ומציעה לעצמי נישואים ליד ספסל בפארק בפרלמנט היל".

גלדר, בת 33, נישאה לעצמה כשמלאו לה 30, ואחרי שסיפרה לתקשורת המקומית על החתונה העצמית שלה, נדהמה לגלות שהיא מוצפת בבקשות להתראיין לעיתונות, לרדיו ולטלוויזיה בכל העולם. הראיון שלה לעיתון המקומי תורגם ל – 25 שפות, והטלפון שלה לא פסק לצלצל. היא הוטסה לראיונות באולפני טלוויזיה של תכניות אירוח בהוליווד ואפילו בביירות והחוויה חיזקה בה את התחושה שהמחויבות שלה לאהבה עצמית, קבלה וחמלה היא הדרך הנכונה, "וזה מתבטא גם ביצירה שלי", היא אומרת.

גלדר זוכרת איך בגיל 18, כשלמדה תיאטרון באוניברסיטה, שמעה בשיר של ביורק את השורה "קוראים לי איזבל ואני נשואה לעצמי". היא חשבה שזה מטורף, אבל הזדהתה לגמרי עם הצורך להבטיח לעצמה פרגון עצמי מוחלט. אחרי שנים של חיפוש רוחני, שכללו מדיטציה, ריקוד ומופעי במה שונים, היא הבינה שטקס שבו תבטיח את זה לעצמה בנוכחות קהל גדול הוא חלק חשוב בהתפתחות האישית שלה.

"אני לא דתייה", היא מסבירה. "אבל אני אוהבת טקסים. אני גם מאמינה שהם חשובים כי הם מציינים תחנות בחיים, ולכן יצרתי לי טקס משלי." היא הזמינה את החברים שלה במייל, והתיישבה לתכנן את הטקס ביחד עם חברה טובה שגם ניצחה עליו בסופו של דבר. הטקס התקיים בבית חווה באזור כפרי בדבון, אנגליה, בנוכחות 50 חברים בלבד. היא לבשה שמלה מיד שנייה שנרכשה בשוק מקומי. אחרי שקראה בפני כולם טקסט אישי שבו הבטיחה לעצמה בעיקר להעז יותר בחיים, היא נישקה מראה גדולה שבה השתקפה דמותה.  כל החיים הייתי מרדנית ובחרתי בדרכים שהתאימו לי, גם אם הן לא נחשבו 'נורמליות'. מצאתי את עצמי לבד, גיליתי שאני אוהבת לחיות ככה – ורציתי מאוד להזמין חברים ובני משפחה לטקס שבו אני מתחייבת להמשיך לבחור במה שעושה לי טוב, לדאוג לעצמי ולאהוב את עצמי בצורה הכי שפויה שאפשר".

גרייס גלדר בחתונה שלה עם עצמה (ראו גם: cegelder.co.uk)

גרייס גלדר בחתונה שלה עם עצמה (ראו גם: cegelder.co.uk)

המסעות בעולם העניקו לה נקודת מבט אנתרופולוגית מעניינת. "ראיתי איך בכל תרבות מגיבים לזה אחרת", מספרת גלדר. "בלבנון מיד ניסו לשדך לי גבר בשידור חי, ונאלצתי לסרב בנימוס. קיבלתי כחמישים הצעות נישואים מגברים ממדינות שונות, שהיו בטוחים שאני מתחתנת עם עצמי כי אני בודדה. היו גם כאלה שטענו שאני משוגעת, אבל כשעושים משהו לא שגרתי צפוי שזה יעורר התנגדות, ולכן זה לא מטריד אותי. אני נהנית מאוד מהוויכוחים והשיחות על זה".

לא גדלת, כמו הרבה ילדות, עם חלום על חתונה מהאגדות?

"בכלל לא. חשבתי שחתונה היא הזדמנות להתכנס ולחגוג אהבה. כשגדלתי הבנתי שלא כולם מתחתנים מאהבה, שיש שידוכים, שיש נישואים כפויים, שלעתים מחתנים ילדות נגד רצונן. לאורך ההיסטוריה נשים לא ממש יכלו לבחור. אני זוכרת שכילדה אפילו חשבתי שזה משונה שמצפים ממני להחליף את שם המשפחה שלי".

עד כה, את מרוצה מחיי הנישואים שלך?

"הנישואים מצוינים! אני מרגישה הרבה יותר בטוחה בעצמי, יותר קל לי לקבל החלטות, ויש לי תחושת ערך עצמי שתלויה הרבה פחות בדעותיהם של אחרים".

 

 

  • הכתבה התפרסמה בשבועון "לאשה".

 

 

 

 

 

 

 

 

האישה שחשבה שבן זוגה הוא מאו צה-שוונג

נעמה תורן כפי שצולמה במצלמה נסתרת על ידי סוכן הוד מלכותו גל חרמוני

נעמה תורן כפי שצולמה במצלמה נסתרת על ידי סוכן הוד מלכותו גל חרמוני

 

 

נעמה תורן הבטיחה לעצמה שבגיל חמישים היא תעלה על הבמה עם מופע סטנד אפ משלה. גיל חמישים הגיע, וסטנד אפ? "השתגעתי לעמוד מול קהל? אתם נורמליים?!"  במקום זה היא כתבה מחזה. "רוצי איילה", שאת כתיבתו חלקה עם בן זוגה אורן נאמן, נושא גם את כותרת המשנה "מחזה על פי תהום", ארבע מילים שממצות את תחושותיה של מי שמנסה להתנהל בין הפרנסה, גידול הילדות וחיי האהבה, ורואה איך בחריצים שבין אלה לאלה הולכת ונוזלת מחייה השפיות.

איילה, גיבורת המחזה (בגילומה של שירי גדני) מבוססת במידה רבה על חוויותיה האישיות של תורן, חוויות שמוכרות היטב לנשים בנות גילה המנהלות את חייהן בין טלפונים מהבנק לטלפונים לגרוש, כי המרדף אחר המזונות מצריך כושר גופני ונפשי של אתלטית-על; יוצאות לדייטים בתקווה לגלות את הגבר הקשוח-אך-רגיש האחד שאולי עוד נותר על המדף; ועל הדרך גם לעשות קריירה ולעמוד בכל הקריטריונים שיעניקו להן את תואר אם השנה. ערב אחד, בעודה מכינה ארוחת ערב לילדות, תורן מצאה את עצמה מנסה לתפוס אבוקדו מכורסם שעף מהשולחן, מנגבת את השיירים בגרב לחה תוך שהיא דוחסת כביסה למייבש ומנסה, ללא הצלחה, להציל את המחשב, שעמד כמובן על שולחן האוכל (כי שם היא כותבת) משקית חלב שהחליטה להצטרף למופע. "הצורר מהפרברים", כפי שהיא מכנה את בן זוגה, המחזאי אורן נאמן ("יהודי בחושך", "האני") ישב מולה פעור פה ופסק "את סמוראית מטורללת מהגיהינום, חובה לכתוב על זה".

תורן היא אישה אינטליגנטית ונורא מצחיקה. בנוסף, היא גם מפוזרת, חסרת כל יכולת קשב וריכוז ומכנה את עצמה "תקלה על שתיים", כזו שמדי פעם מגלה שהיא יצאה מהבית עם נעל שונה על כל רגל. לדבריה, "והמחזה הזה, יימח שמו מחייב אותך להודות באמת, כי כמה שיותר חשוף יותר מצחיק". היא נברה, העלתה סצנות מחייה, הקצינה אותן לטובת הדרמה, לא הפסיקה לבכות והניחה לנאמן השיטתי והמדויק (המכונה בבלוג שלה "הנשר הארי" וגם "הרייכסמארשל") "להשחיז ממני קומדיה". ההחלטה לכתוב היא התשובה שלה למשבר הגיל ("ראינו יותר מדי בני חמישים שפתאום לא התעוררו יותר בבוקר") ובהחלט לא לסדרה שכותב בן זוגה לשעבר, רן שריג, המבוססת על חייו שלו, כגרוש פעמים. לא, זה לא היה הטריגר, אבל כפי שתורן מתוודה, ברגע שנפוצו השמועות שהיא כותבת, הגיע הטלפון הבלתי נמנע ממנו, שנועד לברר האם, מה ואיך מתוארים ב"רוצי איילה" היחסים עם האקס וטלפון נוסף הגיע מאימא, שלא הפסיקה לצחוק כשקראה את המחזה, אבל חשבה ש"אולי כדאי להוציא משם את הסצנה אם האימא, כי מי צריך אותה, למרות שזה בכלל לא מזכיר את המציאות".

שירי גדני ב"רוצי איילה". צילום: ורוניק ענבר

שירי גדני ב"רוצי איילה". צילום: ורוניק ענבר

תורן מתגוררת עם בנותיה עלמה (בת 17) ונגה (בת 11 וחצי) בלב תל אביב, בדירה שבה בילתה את ילדותה. היא חזרה לכאן אחרי שנים והיא אוהבת את העובדה שהבנות שלה יורדות לאותה גינה שעליה ויושבות מתחת לעץ הסיגלון שהיא זוכרת מילדותה שלה. אחרי קריירה ארוכה בכתיבה ועריכה בעיתונות ובטלוויזיה, היא משמשת כבר שלוש שנים עורכת כתב העת לילדים של "נשיונל ג'יאוגרפיק" ונהנית מכל רגע. היא נהנית גם מהזוגיות הנוכחית שלה, שהחלה לפני שנתיים, ומהעובדה שכל אחד מהם מתגורר בדירה משלו ובכל זאת הם מצליחים לחיות וליצור ביחד, וגם להצחיק זה את זה מאוד.

תורן נמצאת במרכזה של מפת סלבס מכובדת. היא אחותו של המוזיקאי, השדר והשחקן דן תורן, בתו של שחקן התיאטרון אילן תורן וכאמור, זוגתו לשעבר ואם שתי בנותיו של המחזאי רן שריג, שבניגוד לה, חשף (ועודו חושף) בהרחבה את חייו האישיים. מפתיע, לכן, שעד כה לא העניקה ראיונות חושפניים, וכן, בגרסת הפרינט של הריאיון היא נאלצה להתפשט וירטואלית, מה שיחסך ממנה לגמרי פה, בבלוג שלי. אין לה בעיה לשמש להיט הומוריסטי בכל מקום שאליו היא נקלעת, אבל על חייה האישיים היא מעדיפה לא לדבר אלא אם מוכרחים ואני חושדת שהעובדה שהזמינה אותי לראיין אותה בבית נבעה יותר מכך שטעיתי (בחיי!) לחשוב שהיא צעירה בעשור מגילה, ולא מתשוקה פתאומית עזה להתערטל בציבור.

תורן גדלה בתל אביב ולמדה במגמת תיאטרון בתיכון "תלמה ילין". כבתם של שחקן ועיתונאית (אמה, אילנה, שימשה משך שנים עורכת בידיעות אחרונות) ידעה שאלה שתי האפשרויות שמתוכן היא יכולה לבחור, ובחרה בכתיבה. בצבא כתבה בביטאון חיל הים ומאחר שכבר לא התגוררה בבית, קיבלה אישור להתפרנס מכתיבה ב"העיר". אחרי לימודי קולנוע באוניברסיטת תל אביב הצטרפה ל"קשת" ועבדה שם למעלה מעשור. בין לבין היא פגשה את שריג והקימה אתו משפחה, אבל לא התחתנה.  "לא בער לי להיות כלה", היא אומרת. "הורי נפרדו כשהייתי קטנה וגדלתי עם אימא שבכול מקום ממשלתי נתקלה בפרצופים חמוצים של פקידים שחשבו שאם היא גרושה היא בטח פרוצה. אז קראו לזה 'משפחה הרוסה', ככה דיברו על זה, אז חתונה לא רציתי אף פעם. הלכנו פעם לחתונה של חבר, היה יום חם ולח נורא והחתן עמד בחולצה לבנה שמרוב זיעה הייתה שקופה. הרגשתי את הלחץ שלו ואמרנו, זה לא. במקום זה, כשעלמה הייתה בת שנה, עשינו מסיבה גדולה והרגשנו שזה מחייב יותר מכל חתונה".

במחזה שלך יש אימא לחצנית שדוחפת את איילה, הגרושה, למצוא חתן חדש

"אימא שלי לא לחצה עלי להתחתן, אבל היא מאמינה שחיים ביחד הם דבר טוב והיא באמת זכתה לזוגיות נהדרת ואהבה גדולה בשלב יחסית מאוחר בחיים. אני קצת פחות רומנטיקנית ממנה. זה לא שלא התאהבתי כמה וכמה פעמים בחיים, אבל אני יותר סקפטית ממנה. אני מאמינה בזוגיות, אבל בשום אופן לא ברבנות וגם לא במגורים משותפים. עם השנים הלכתי והתכנסתי במשולש הבסיסי הזה שלי ושל שתי בנותיי, לזה הייתה עדיפות ראשונה ולא היה קל להתברג לתוך זה".

תורן ושריג נפרדו אחרי עשר שנים. "זה נורא קשה לפרק בית עם ילדים", היא מודה. "התייסרתי בגלל זה שנים. לא הפסקתי לשאול את עצמי אם זה צעד נכון, או שזה פשוט מה שראיתי בבית".

 

תורן, נאמן, בננה ולימון. צילום עגמומי של שני אנשים מצחיקים: ורוניק ענבר

תורן, נאמן, בננה ולימון. צילום עגמומי של שני אנשים מצחיקים: ורוניק ענבר

מצאת את עצמך במערבולת שבה איילה, גיבורת המחזה שלך, נמצאת – בלי גרוש, כשכל העולם מנסה לשדך לה גבר חלופי?

"גירושים עושים את שני ההורים עניים מאוד. הרגשתי כמו מישהי שמנסה לשמור באוויר מאה כדורים ומדי פעם אחד נופל לה על הראש, ניסיתי לשכנע את עצמי שאני יכולה להיות בעשרה מקומות בו זמנית  ובתוך זה הסכמתי רק פעם אחת לצאת לדייט, שהתגלה כדייט מהגיהינום, שישב מולי שעתיים בגשם ולא הפסיק לבכות על גרושתו שזרקה אותו מהבית".

רשימת הדברים שהיא צריכה להספיק בחמישים השנים הבאות שלה כוללת דברים כמו ללמוד לקפל סדין גומי, ללמוד לשרוק, להיוולד עם דרכון זר, להילחם בדחיינות. הסעיף האחרון כבר נמחק, חלקית, כי הנה, היא השלימה מחזה קומי. "זה היה רעיון מעולה לכתוב קומדיה במקום סטנד אפ. עדיף שעל הבמה תעמוד שחקנית שנראית מיליון דולר, תגיד את הטקסטים שלי ואני אביט בה ואגיד לעצמי כמה מתאים לי זוהר ופזור…". עכשיו היא ונאמן עובדים מסביב לשעון כדי ש"רוצי איילה" יתרומם ויעלה על כמה שיותר במות ("זה שהפכתי להיות גם מפיקה, מוכיח שלאלוהים יש כנראה חתיכת חוש הומור מופרע").  תורן ונאמן החליטו להעלות את המחזה כהפקה עצמאית ביחד עם המפיקה עינת בסר והבמאי ארז שפריר. שיר הנושא, שכתב דן תורן, כמובן, תכף יוצא לרדיו. התגובות בהצגות ההרצה הראשונות היו די היסטריות: הקהל מתפקע מצחוק למרות שמכריחים אותו לחשוב. הבימוי מפתיע ומלא חן, והסיפור הכן והחושפני עובד.

מבחינתה, המחזה, בעיקר משום שהוא כל כך אישי, הוא חלק מצוואתה הרוחנית. "כי מה יישאר אחריי? כרגע, המורשת שאני מנחילה לבנותיי היא: 'מי שמעירה אותי בשנ"צ חבל לה על האף" וגם: "חייבים לצאת מהמיטה כדי לעשות פיפי בלילה. לא מספיק לחלום את זה". לא בדיוק מורשת רצינית."

 

 

 

*גרסה ארוכה יותר של הראיון פורסמה ב"לאשה".