ארכיון קטגוריה: תת תרבות

רבותיי! יש לנו חללית-אם פולנייה!

 

 

 

KEREN

 

קחו את סיפורי המדע הבדיוני של קרן לנדסמן, נקו מהם את החייזרים, החלליות והמושבות על כוכבים אחרים ותקבלו עיסוק כן, מרגש ומשעשע בנושאים שמעסיקים את רובנו, החל בתהייה מי בכלל רואה אותנו ואיך קורה שאנחנו מניחים לשגרה לבלוע אותנו ככה וכלה בחרדות על גורלו של העולם שאנחנו משאירים לדורות הבאים. לנדסמן, רופאה במקצועה, משתמשת בתפאורה הזו, תחנות חלל, כלי נשק משוכללים ופרוטוקולים של זקני נאס"א, כמו שעמיתיה משתמשים בחלוק לבן, כדי לטשטש את העובדה שעמוק בפנים פועם לב אנושי לגמרי.

"שמים שבורים" (הוצאת סיאל) הוא אוסף סיפורים קצרים שרובם התפרסמו בכתבי עת המוקדשים לז'אנר וחלקם אף זכו ב"פרס גפן" המוענק מדי שנה לכותבי מד"ב. לנדסמן כתבה הקדמה קצרה לכל סיפור, שבו היא משתפת את קוראיה בנסיבות שהובילו להולדת הרעיון ולכתיבה. ההקדמות האלה מאששות את החשד הראשוני: לנדסמן כותבת מתוך חוויות היומיום שלה. בסיפורים שלה מופיעה חללית-אם שלא מפסיקה לעורר רגשות אשמה בדייריה ואפילו מוכנה לשבת לבד, בחושך, ולחכות שיבינו כמה הקריבה למענם; מכשפה קשישה שזיכרונה, ועמו מקומה בשבט, הולך ומתפוגג – בסיפור ששאב את השראתו מסבתה; מסיבת טאפרוור שלוקחת את משתתפותיה עד לקצה, האלים, אבל ההכרחי כדי לעמוד בתקן המראה הנוקשה, שמסתבר ממשיך לרדות בנשים גם בעתיד ונשים שכחלק משגרת היום שלהן נלחמות במפלצות ומצילות את העולם. "המשיכה הראשונה שלי למדע בדיוני",היא אומרת, "נבעה מזה שאלה היו סיפורים שבהן היו גיבורת נשים, שלא התעניינו רק בבנים." וזה ניכר היטב בכתיבתה.

לנדסמן, בת 38, נשואה ליואב, מהנדס אווירונאוטיקה וחלל, ומגדלת את ילדיה ברק וקשת ואת החתולה נמש. הם מתגוררים בהוד השרון (בחדר העבודה שלהם תלויה, כמובן, תמונה מנחיתת "אפולו 11" על הירח) והיא עובדת במחלקה לאפידמיולוגיה בבית החולם "כרמל" בחיפה. היא כותבת בלילות, או בסלולארי, בדרך לעבודה או בכל מקום שבו הרעיונות מציפים אותה "אני כותבת כי אחרת הסיפורים לא יצאו לי מהראש וימשיכו לרדוף אותי בלי סוף", היא אומרת. ואיפה היא מוצאת זמן וכוח? "אה, נו, שינה זה לחלשים".

היא גדלה בפתח תקווה וידעה תמיד שהיא רוצה להיות רופאה "לעזור לאנשים". הבחירה שלה במחקר מגפות ובבריאות הציבור, ובכלל זה סרטן, קשורה, היא אומרת  "לצורך לעזור לכמה שיותר אנשים במקום לחולה אחד בכל פעם". אותו צורך הקפיץ אותה מכיסאה  לפני כשנה, בשיאה של מגפת האבולה, כשהיא נחושה לנסוע לאפריקה ולהתנדב שם, כדי לסייע בריסון המגפה. "היה לי ברור שהנה, יש משבר אפידמיולוגי אדיר ומקומי שם. בעבודה פרגנו לי, כמו שמקובל שם, ורק ביקשו שאשתדל לא למות". התוכניות שלה להצטרף למשלחת סיוע אמריקאית בוטלו מסיבות טכניות, אבל חלום אפריקה לא הרפה ממנה, והיא נסעה לדרום סודן, כדי להעביר קורסים לאחיות ופרמדיקים בנושאי בריאות הציבור. היא מצאה את עצמה בלניה, עיר הנמצאת במרחק 80 ק"מ מלבד מהבירה ג'ובה "אבל בגלל הדרכים, הנסיעה אליה לוקחת בין ארבע לשמונה שעות, תלוי אם יורד גשם,  עם אזורים שאסור בשום אופן לעצור בהם כי ירו בך."

מה מצאת שם?

"אנשים מדהימים. אנשים שמטפלים במגפות בעזרת שתי הידיים שלהם בלבד. בגלל שיש להם כמות מוגבלת בלבד של אנטיביוטיקה, המים בברזים שלהם מזוהמים וכדי לעשות צילום רנטגן צריך לנסוע לעיר אחרת, שלוש או ארבע שעות נסיעה משם ואפילו חשמל אין להם רוב הזמן – ובכל זאת הם עושים רפואה טובה ככל שהם יכולים, בתנאי השדה הכי גרועים שפגשתי בחיים.

איך מתפקדים שם?

"את עושה כמיטב יכולתך, מאבחנת רק בעזרת סטטוסקופ, כי זה מה שיש לך, ואחרי שאת עושה רשימת תרופות שאת חושבת שצריך לתת לחולה, והרופאים במקום אומרים לך 'יפה מאוד, אבל אין לנו שום דבר מזה פה', את נותנת טיפול תומך ומקווה לטוב".

המגפות הנפוצות באזורים האלה, מלריה, שחפת ואיידס, כולן מדבקות מאוד. "לא פחדתי", אומרת לנדסמן. "היה לי ברור שאני חייבת לעשות משהו ושכדאי שאעשה את זה במקום שבו המצב גרוע, כי שם יש לי סיכוי לשנות. אפריקה היא המקום שבו בכל פעם שמשהו משתפר, משהו אחר מתמוטט ונעשה יותר גרוע. בני הדור שלי, למשל, נמחקו כמעט לגמרי. אין שם אנשים בגילי. האיידס הרג אותם, והילדים שלהם גודלו על ידי הסבים והסבתות. האזור הזה, שמדרום לסהרה, סובל מכל מה שרק אפשר לדמיין – רעב, מגפות, תקופות בצורת, מלחמות בלתי פוסקות ושחיתות. תמיד חלמתי להגיע לשם, והיה לי ברור שזה יהיה כרופאה ולא כתיירת".

לא חששת להידבק?

"כשאת יודעת איך להיזהר, את לא פוחדת מזה אלא מתנהגת בתבונה. הכללים נורא פשוטים: את לא נוגעת בהפרשות של חולים בידיים חשופות, לא יוצאת החוצה בשרוולים קצרים כדי שיתושי מלריה לא יוכלו לעקוץ אותך, את מתמרחת ב"סנו די" כל היום, לא שוהה תקופה ממושכת בחברת חולי שחפת ולא נחשפת למצבים שבהם את יכולה להידבק ב – HIV. אחד הדברים היפים באפריקה זה שאת הסכנות את יכולה לראות בעיניים. את רואה את היתושים, את יכולה להיזהר מהם. זה לא כמו פה, שלוקח המון זמן את שאת מבינה למה משבר הדיור הוא סכנה גדולה".

זה נשמע מפחיד להשאיר בבית שני ילדים ולנסוע למקום מוכה מחלות…

"יואב השביע אותי שאני אחזור. שאם תפרוץ שם מהפכה או משהו, אמצא דרך לעלות על מטוס ולצאת משם ולא אשאר שם. היה לי חשוב שהילדים ידעו שאני אימא שלהם אבל עדיין בן אדם ושיש בחיים שלי דברים אחרים שמעניינים אותי ומשמעותיים בעיניי. היה להם נורא קשה, כי רוב הזמן הייתי במקום שבו אפילו לא יכולתי להתקשר, כי לא היו רשתות סלולאריות, ורק כשהגעתי לעיר הבירה יכולתי לטלפן או לדבר בסקייפ. אבל בעיני זה נורא מעצים שילד יכול לומר 'אימא שלי עושה דברים שנורא נורא חשובים לה'.

"היו אתי באפריקה רופאים מכל העולם שחיים ככה, נוסעים בין מקום מוכה אסון אחד לשני כדי לעזור, וחלקם לוקחים אתם את המשפחות שלהם. היו ביניהם אפילו רופאות שהביאו איתן תינוקות קטנטנים, שפשוט חיו אתן שם, כדי שהן יוכלו להיות שם תקופות ארוכות. השהות שם הבהירה לי שכדי לעשות שינוי אמתי צריך להיות שם תקופה ארוכה יותר, אז אני מהרהרת באפשרות… אבל לומר לך את האמת? אם מחר יתקשרו אלי מ"Isra-Aid", ארגון הסיוע שפעיל באפריקה, ויגידו לי שיש להם מקום בשבילי לחודש וחצי, אני מיד עולה על המטוס".

ולא שכשהיא פה, בארץ, היא לא עוסקת בפעילות התנדבותית שנועדה לתרום לבריאות הציבור. זה התחיל בפוסט שכתבה לפני כשש שנים בבלוג שלה, "סוף העולם, מבט מהיציע") המוקדש לענייני רפואה "כחלק מהרצון שלי לתרום להנחלת ההשכלה הרפואית של הציבור". היא עודדה את קוראיה לחסן את הילדים נגד פוליו, וזכתה לקבל מטר מכאיב ותוקפני של תגובות עוינות. "אני מבינה את הפחד שיש למתנגדי חיסונים. אומרים להם שהילדים לא יגדלו, יקבלו סוכרת וכל מיני דברים והם חוששים. אבל החשש הזה נובע מחוסר ידע, ואני משתדלת לספק להם מידע שיפוגג את הפחד הזה".

הרשת עדיין מוצפת מאמרים עוינים נגדך בנושא הזה

"המתנגדים האידיאולוגים לחיסונים הפכו אותי לשק חבטות, וזה בהחלט היה לא נעים, אבל יצא מזה דבר מצוין. פגשתי את אדוה לוטן והקמנו ביחד את "מדעת"  שהיא עמותה ללא כוונת רווח שפועלת לקידום בריאות הציבור בתחום הרפואה המונעת. אני המנהלת המקצועית של הארגון, ואני מקדישה המון זמן לתשובות על אינספור השאלות בנושא שבהן אנחנו מוצפים כל הזמן".

ובתוך כל זה את מוצאת זמן לכתוב?

"יש ילדים שאימא שלהם מכינה ארוחת ערב ומתיישבת לאכול אתם, ויש ילדים – כמו שלי – שרגילים שאימא יושבת בפינת הסלון, עם המחשב, וכותבת בלי הפסקה. לשמחתי, נורא טוב לי לכתב כשכל המשפחה מסביבי. אני ממש צריכה את הרעש שלהם כדי להתרכז. יש לנו תרגולת קבועה, לי ולילדים: אני אומרת שאני צריכה שקט כדי לכתוב, והם מרשים לעצמם לבוא ולשאול ולבקש כל מה שהם צריכים".

Blank bookcover with clipping path

הכתיבה שלך היא לא בריחה מהמציאות?

"לא. היותי מדענית בהחלט מכתיב את האופן שבו אני מתכננת את הסיפור כמו שכל דבר בכתיבה שלי נובע מחיי וממי שאני, כל הדמויות שלי הן אני, בצורה זו או אחרת. חברים אומרים שאני האדם הכי שמח, שכותב סיפורים הכי עצובים. אני מניחה שזה נכון, אני כותבת כדי לטפל בכל הפחדים, שיקרה משהו לילדים, שיקרה משהו לאהובים וקרובים – אין לי דרך אחרת לטפל ברגשות האלה, אז אני כותבת".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

למעט שניים שלושה בראד-פיטים כאלה

פיליפ רות' היה בוודאי גאה ביהושוע. הוא אמנם עובד במרכז המיון של הדואר, מתגורר בדירת שהיא למעשה מחסן בשיכון ירושלמי מתפורר ולא מצליח לנהל אלא מערכות יחסים קטועות, לא ברורות ונעדרות תקשורת עם נשים וגברים כאחד, הוא בהחלט מקיים את הסיסמא שרות' טבע עוד ברומן הראשון שלו "מה מעיק על פורטנוי" – "להחזיר את האיד ליִיד!". יהושוע, שהוא לכאורה האנטי תזה של הגבריות הישראלית המוחצנת, הנעה בין כיבוש לתקיעה, גם הוא שקוע כולו במחשבות יצריות וכמיהתו לקרבה ספוגה באלימות, ייאוש ותשוקה עזה להיפטר מבתוליו.

 

אלי שמואלי

אלי שמואלי

יהושוע הוא גיבור "אישוליים", רומן הביכורים של אלי שמואלי, שהוא משורר וגם, כהגדרתו, "לבלר", העובד בחברה בקמפוס המדעים של האוניברסיטה העברית בירושלים וכותב הצעות מחקר בנושאים ביו רפואיים עבור מדענים מכול העולם. איכשהו השימוש במונח המיושן "לבלר", וגם העובדה שבשאלון בבלוג "קורא בספרים" שמואלי בחר את "יסורי ורתר הצעיר" של גתה כספר האהוב עליו, אינם מפתיעים. "אישוליים" הוא ספר עוצר נשימה, לא מפני שמתרחשים בו אירועים מדהימים כל כך, אלא מפני שיש לו יכולת להכות בחיבורים שבין הריאות ללב ובין הכליות למוח. התרחשויות בו דחוסות וחסרות רחמים. יהושוע, וגם גיבורי המשנה הנכנסים ויוצאים מחייו, מנופפים בחולשותיהם כמו קריאות איום מול הזולת ומתאמצים לפלס לעצמם דרך בירושלים המתישה והמותשת או לפחות להבין מה מצופה מהם, איך הם אמורים להתנהל בחיים האלה, ולמה הם ורק הם חווים תחושה עמוקה של כישלון.

שמואלי אומר ש"יהושוע מבוסס בעיקר עליי, עם כמה כיסים של בדיה", אבל גם טוען שחוויית האימה, הכישלון, ההתבוססות בסחי, והחרדה הנוראה מפני דחייה על ידי נשים היא מה שחווים כל הגברים שסביבנו, "למעט אולי שניים שלושה בראד-פיטים כאלה, שכול הבחורות נופלות לרגליהם".

סליחה, רוב הגברים בספרות הישראלית לא דומים ליהושוע. אתה כתבת גבר שכל נפשו גבים חרבים, שמתמלאים מים רק כשנכנסת לחייו אישה, גם אם זה לדקה או שתיים…

"אני מעז לומר שזאת חוויה של גברים רבים, אם לא של כולם. סופרים גברים בעיקר מתכחשים לחוויה הגברית האמתית. אפילו המוסכניק המזדקן המלוכלך בשמן ב"המאהב" של א.ב. יהושע, מקבל הזדמנות עם בחורה צעירה, החברה של הבת שלו. אצל גריסה מרקס, ב"אהבה בימי כולירה", פלורנטינו אריסה, איש מבוגר, עם התנהגויות מוזרות ומשקפיים עבים נורא, לא מפסיק לשכב עם נשים. אני קורא את זה ושואל 'הם חיים באותו עולם כמוני או בעולם אלטרנטיבי?' אין בספרים האלה חוויית כישלון, ספקות עצמיים, שבעיני הם הגרעין שסביבו נוצרת הנפש הגברית".

הספרות, הקולנוע, הטלוויזיה – מספרים לנו שאנחנו תלותיות ואתם נמלטים כדי שלא נפיל אתכם ברשת

"זו הונאה מוסכמת. גברים מציגים את עצמם ככובשים, מצליחים, מהללים את ההצלחות שלהם, ואפילו סופרים, אנשים שמוכנים להתמודד עם מה שאחרים יתקפו מולם חרדה, לא מעזים הודות בכישלון".

אולי סופרים מצליחים לא חווים חוויות ששמורות לגברים פחות מפורסמים מהם?

"הדחייה, אי ההבנה למה יש מישהי שלא רצתה אותי, הניסיון להבין את הנפש הנשית אלה חוויות בסיסיות שלא קשורות להצלחה בעולם האחר. אני בטוח שאם תיקחי גבר מפורסם, עשיר, שמקיף את עצמו בסממנים כמו מכוניות יוקרה נניח, והוא יהיה מוכן להמיר את כל זה תמורת מה שיראה לו כמו מימוש מיני מספק".

שמואלי, בן 38, הוא גרסה משוכללת, מהודרת, חריפה יותר ובעיקר מצחיקה יותר של יהושוע, ולא רק בגלל שהוא מבוגר מגיבורו הספרותי ביותר מעשור וזה מכבר השאיר אותו מאחור, בארץ נוכרייה רחוקה – העבר. הוא אכן מתגורר בירושלים, עם אשתו, אירינה, ועם הכלב זיגי, זיגמונד פרויד, שקרוי כך – הוא מקפיד לציין – למרות שהוא חולק על מרבית קביעותיו של אבי הפסיכואנליזה. בדרכו להיות סופר, הוא עבר מסלול לא שיגרתי, רווי אקדמיה ותהפוכות אינטלקטואליות ורגשיות. הוא טעם קצת תל אביב לפני שנים, לא אהב את העיר וחזר לבירה כדי ללמוד. הוא השלים תואר ראשון בפסיכו-ביולוגיה (במילים אחרות: תואר שלם בביולוגיה, תואר שלם בפסיכולוגיה ועוד קצת תוספות ממדעי המוח), שהיה צעד ראשון שלו בחיפוש תשובות מדעיות לשאלה "מהי מודעוּת?", לקח לעצמו שנה הפסקה להתאוששות כשאביו נפטר והחל לעבוד בהוסטל פסיכו-גריאטרי כמדריך חברתי, שחלק ממטופליו בני השמונים חיו מאז נעוריהם באשפוז ובבידוד מוחלט מהחברה. חוויות שעבר בחברתם, שכללו מצבים מבהילים כמו למשל אובדן שליטה באמצע הרחוב, של אנשים ש"חווים מצוקה בעוצמה שאין לה שום דרך להתמודד אתה" תרמו – הוא מודה – לעיצובה של תפישת העולם שלו, שאינה רואה בקיום האנושי סוג של ריקוד עם מתמשך.

כשחזר ללימודי תואר שני בחר בפילוסופיה של המדע "אבל השתפנתי וחשבתי שלא אמצא עבודה בזה, אז במקביל למדתי עוד תואר שני, בנוירו-ביולוגיה. המחקר, שעסק בכאב, חייב אותו לבצע ניסויים על בעלי חיים. "לא אהבתי את זה, אבל התמדתי, מתוך חרדה שלא אצליח להתפרנס מפילוסופיה או מלקרוא, שאלה הדברים שאני אוהב. לאשתי, שהיא הרגליים על האדמה ואני הראש בעננים, היה חשוב שאשמור על רצף הכנסה, אז למרות שלא כל כך רציתי, נרשמתי לדוקטורט".

דוקטורט שמעולם לא השלמת

"התחלתי במחקר, ויום אחד פשוט ישבתי בחדר הדוקטורנטים באוניברסיטה ולא הצלחתי לקום. שיתוק. הצלחתי לגרד באף, אבל לא יותר מזה. אחרי שנים ארוכות כצמחוני, שאפילו ביקש מהמפקדת שלו בצבא לפטור אותו מניכוש עשבים, כדי לא להשמיד צמחים, הרעיון של ניסויים בבעלי חיים היה עבורי קורבן מאוד גדול. במשך חודשים הייתי מתחיל ניסוי ומפסיק, הרגשתי שאני ממשיך מתוך יצר הישרדות, אבל הגיע רגע שבו כבר לא יכולתי, הרגע שבו הרגשתי שאני עם הגב לקיר וידעתי שאני צריך לעזוב הכול ולהתיישב לכתוב".

האמת היא שהוא מעולם לא הפסיק לכתוב. לאורך כל המסלול הלימודי הארוך שלו, שמומן כולו ממלגות הצטיינות, הוא כתב סיפורים ושירים, פרסם בכתבי עת, כתב ב"פי האתון" בטאון הסטודנטים של האוניברסיטה, כתב באתר חדשות של "אגד" ירושלים וערך אתר חדשות לרופאים – וגם נתן דרור לדעותיו הפוליטיות (אחרי תקופה קצרה בפעיל במפלגת העבודה ואח"כ במרץ) בעמוד פייסבוק שהקים "ליבוביץ צדק" (ככה, בלי גרש ב-ץ, להבדיל מעמודים אחרים). "כשישבתי במעבדה הרגשתי שאני לא עושה את מה שאני אמור לעשות, שאני מוכרח לכתוב רומן, שאני לא יכול יותר לחכות עם זה".

ואיך הגיבה זוגתך?

"היא איבדה את העשתונות. אל תחשבי שזה היה קל. הבנתי בדיוק למה היא נלחצת מזה שאין לי עבודה או איזשהו אופק תעסוקתי, אבל הרגשתי שאני חייב לעשות את הדבר שלי בלי לחכות לתעודה מטעם האקדמיה שיש לי דוקטורט ולכן אנשים צריכים להאמין למה שאני אומר".

 

אישוליים

מותר להניח שכסופר יהיה לך קהל גדול בהרבה למרבית המדענים

"ובצדק. אני חושב שקריאה – לא כתיבה חלילה – היא אמצעי תרפויטי. כך אני משתמש בה, ואילו הייתי היום מטפל, הייתי רושם לאנשים ספרים כאמצעי טיפולי. כמדברים אתי על מדע ועל טיפול פסיכולוגי, אני עונה בשירה. אני משוכנע שהמזור האמתי והתשובה הנכונה לשאלות עמוקות נמצאים בשירה. לאנשים שמחפשים תשובות בניו אייג', בכתות, באמונה דתית, אני מציע לבדוק שירה. אם מצאת משורר שאתה אוהב – יש לך על מה להישען".

שמואלי מדבר בהתרגשות על התגלית האחרונה שלו בתחום השירה, יחזקאל קדמי, כותב ותיק שרק לאחרונה זוכה לפרסום יחסי, ובעיניו הוא מהקולות הצלולים ביותר הנכתבים כיום בעברית.

שירה או אומנות בכלל היא הרבה יותר סובייקטיבית , לא?

"שירה טובה היא הניסוח הטוב ביותר של ההוויה האנושית. היא לא מדויקת, ולא צריכה להיות מדויקת. היא לא מנסה להתחרות במדע ולנסח את הנפש, היא לא עושה סריקות מוח כדי לדעת באיזה אזור אני עצוב ואם אני מרגיש את זה מאחורי האוזן או מתחת למצח, אבל היא ההיטל הכי אמתי של הנפש, פסגת המאמץ האנושי לנסח את מה זה להיות זרוק בערימת בוץ".

"אישוליים" נולד אחרי חודשי כתיבה ארוכים ואחרי רומן ראשון שנשאר במגרה הווירטואלית. אם משיחתנו עד כה קיבלתם רושם שמדובר בספר שכולו חיבוטי נפש, הרשו לי לתקן. "אישוליים" הוא ספר מיני מאוד. למעשה, מבעד לעיני הגיבור רוב הנשים אינן אלא ישבניהן ושדיהן, והוא עצמו אינו אלא הרעב שלו והזין שלו. שמואלי משוכנע שהמיניות העזה, העיסוק הכמעט כפייתי בגוף האישה, גם היא חוויה גברית אותנטית, שרובנו מעדיפים להותיר אותה כמוסה, ושאם יהושוע שלו היה מעז לפעול ולא רק להרהר, הוא היה נחשב מטרידן כפייתי. "אחרי שהספר יצא לאור היו לי סיוטים על פמיניסטיות שרודפות אותי ומנסות לסרס אותי", הוא אומר. "באחד הסיוטים אפילו שכרתי ארבעה שומרי ראש סמויים, ורק ככה יכולתי לצאת לשוטט ברחוב".

כאישה, המיניות של יהושוע דווקא שימחה אותי. הוא משתוקק לנשים שנראות אחרת לגמרי מהמראה המעוצב הממושטר שמוכרים לנו כל הזמן מסביב

"אני חושב שהניסיון לייצר תבנית אחת שתהיה האישה הנחשקת היא עוול גדול לכול המגדרים".

 

המקומות ש(אולי) עוד לא הכרתם בברלין (חלק ראשון מהשד-יודע-כמה)

הרחובות בה רחבים, האווירה מזמינה כל כך, שלרבים מהמבקרים בברלין נדמה שראו ודגמו הכול. האמת היא, שבברלין יש ריכוז כל כך גדול של טיפוסים יוצאי דופן, מהגרים ותיירים ויותר אמנים למ"ר מבכל בירה אירופאית אחרת, ולכן גם מבחר נאה של אתרים נסתרים. להלן מדריך קצר למי שמוכן לקפוץ מהגג, לחדור לבניין מבעד לחלון, לתעות בג'ונגל או לסייר בבונקרים נטושים.

  • תדמית העיר הענייה והסקסית משכה אל ברלין לא מעט צעירים, שחיפשו, מצאו ונשבעו לעולם לא לגלות לאחרים איפה נמצאים האתרים הנטושים מימי השלטון הסובייטי. אולמות ענק של בתי חרושת שפסקו לפעול אחרי נפילת החומה, בסיסים של אנשי ביון סובייטים, הבית רחב הידיים שבו שכנה פעם שגרירות עיראק – כל אלה משמשים למסיבות פרועות ולמפגשים של "סיירים אורבניים", שלא משפצים אבל גם לא מקלקלים דבר, ובעיקר נהנים מהשקט. את כל הכתובות והוראות ההגעה של המקומות האלה תוכלו למצוא בבלוג "ברלין הנטושה" (http://www.abandonedberlin.com). מומלץ במיוחד סיור בפארק השעשועים העזוב "שפרה-פארק" שעל פי הבלוג מרחפות בו רוחותיהם של ליצנים שעברו מהעולם, ומתקני השעשועים שהזמן, הטחב ומזג האוויר נגסו בהם נראים מצמררים במיוחד.

01

  • אם נורא מתחשק לכם לקפוץ מהגג, אתם מוזמנים לעשות את זה מגג מלון פארק-אין ראדיסון המשקיף על אלכסנדרפלאץ, בתנאי שלא תצרחו בקול רם מדי ולא תבהילו את העוברים והשבים. קפיצות בנג'י, מקומה 37 של המלון, עולות כמעט 80 אירו. יקשרו אתכם לרתמות, כמובן, והנוף שתראו מרהיב. כל הפרטים: http://www.parkinn-berlin.de/en/baseflying-en.html

02

  • בקולנוע הקטן "ליכטבלינק" Lichtblink Kino ("הבהוב") מקרינים כבר שנים רק סרט פולחן אחד, "קזבלנקה". יש מקום לשלושים ומשהו איש, ואלה מתכנסים בכל שבת בחצות. באנגלית, עם כתוביות בגרמנית. בשאר השבוע מבחר סרטים נושנים משובחים. כתובת: Kastanienallee 77 ; קולנוע לא פחות מיוחד פועל בשכונת פרידריכסהיין, בבניין מכוסה גרפיטי וצבעוני במיוחד. אין שילוט, וצריך לדעת על איזה חלון בקומת הקרקע לדפוק על מנת שיתנו לכם להיכנס. כן, הכניסה היא מבעד לחלון, וכך גם קוראים לקולנוע 'Durchsfenster Kino' ("קולנוע דרך החלון"). אין תכנייה רשמית, וההקרנות אינטמיות מאוד. בימי שני בדרך כלל מוקרן סרט מסדרת מסע בין כוכבים. הקרנה שונה בכל ערב, בסביבות תשע.  כתובת: Kreutziger Straße 18

03

  • לחנות הזו קוראים "בשר קר להגשה" (aufschnitt) והיא אכן נראית כמו אטליז, אלא שכל התכולה כולה עשויה בדים. הנקניקים, הנקניקיות, הסטקים והצלעות כולם למעשה כריות, מפות, פופים לרביצה ומעצורי דלת, בעבודת יד ריאליסטית מאוד. Boxhagener Straße 32

04

  • פעם היו עורכים ב – Alte Börse Marzahn שבקצה המזרחי של העיר מכירות פומביות של בקר וצאן, אבל לפני שנתיים החליטו להפוך אותו למתחם אומנים, והאסם הישן, בנייני העץ והלבנים הרומנטיים, והמרחבים הירוקים שסביבם הוסבו לסדנאות אומנות, שאליהם נדדו גם אמנים ידועים שפעלו בבניין פלוש בלב העיר שאותו נאלצו לפנות. פסלי מתכת, ציירים, סדנה לבניית אורגני כנסייה, מבשלת בירה ייחודית, מועדוני מוזיקה ובית ספר ליוגה הם רק חלק קטן מהעושר היצירתי. http://alte-boerse-marzahn.de/
  • "גני העולם" הוא פארק עצום ומרהיב המקבץ בתוכו אזורים המעוצבים על פי מיטב מסורות הגינון של שש תרבויות שונות. הגן הסיני הגדול ביותר באירופה שוכן כאן, והוא נבנה בשיתוף עיריית בייג'ין, על ידי אמנים מסין ובחומרים שהובאו משם,  ולצדו גנים מבאלי, יפן, קוריאה, איטליה וגן המעוצב כחצרו של סולטן. מזרקות, פסלים, עצים נדירים וגם מבוך צמחייה שמיועד לילדים. Eisenacher Strasse 99. המקום פתוח בכל יום בין 09:00 ל – 20:00 אבל בחורף נסגר ב 18:00 ולעתים מוקדם יותר. כל הפרטים ב: http://tinyurl.com/3eto4kr

05

  • קוראים לה "מריה השמנה", והיא העץ העתיק ביותר בברלין. מניחים שהיא נשתלה, או הכתה שורשים באדמת ברנדנבורג (המדינה שבה נמצאת העיר, גיאוגרפית) לפני 800 או 900 שנה, וכשהשם "ברלין" הוכרז רשמית לראשונה בשנת 1244, מריה כבר עמדה שם זקופה וגאה. את השם העניק לה צמד האחים וילהלם ואלכנסדר פון הומבולדט (לימים החוקר הנודע והשר הפרוסי) שחיו בארמון לא רחוק מהעץ, על שם הטבחית החביבה עליהם.  "מריה השמנה" היא אלון אנגלי, מתנשאת לגובה של 26 מטר וקוטר הגזע שלה עולה על שני מטר. היא עומדת בצפון האגם, ליד הגשר, שכתובתו הרשמית: An der Malche 1
  • בשער ברנדנבורג עובר כל תייר שמגיע לברלין, אבל רק מי שמתבונן בתשומת לב מגלה שבצמוד אליו אפשר להיכנס לחדר קטן וצנוע, המכונה "חדר הדממה". השלט בחוץ מזמין את כל מי שרוצה להרהר, לשקוע במדיטציה או סתם לנוח בדממה מוחלטת להיכנס, ולכבד את העובדה שהחדר מזמין את בני כל הדתות, בתקווה לעורר בהם השראה. http://tinyurl.com/ouwppr3
  • כשפסקו הטיסות לנמל התעופה "טמפלהוף", עיריית ברלין החליטה לתת את המקום לתושבים, כמעין פארק אורבני יוצא דופן, שאפשר לערוך בו פיקניקים, הופעות מוזיקה וג'וגינג בקיץ, ופיקניקים, הופעות מוזיקה וג'וגינג בחורף. אכן. הברלינאים מתלהבים מהמקום כל כך, ששלג, כפור וברד לא מרחיקים אותם. בואו לראות ולהצטרף לחגיגה. thf-berlin.de/en

Eine Radlerin und ein Mann mit einem Surfsegel auf Rollen erkunden am Sonntag (16.05.2010) das neu eroberte Flugfeld des Flughafens Tempelhof in Berlin. Auf dem Gelände des einstigen Flughafens Tempelhof ist vor wenigen Tagen Berlins größter Park eröffnet worden. Tausende Besucher nutzen das sonnige Wetter um das 300 Hektar große Areal zu besuchen. Foto: Rainer Jensen dpa/lbn +++(c) dpa - Bildfunk+++null

  • בימי החלוקה למזרח ומערב, חלק מתחנות התחתית בעיר היו תחנות רפאים, שהרכבות חלפו בהן אבל לא הורשו לעצור. בתחנת Nordbahnhof S-Bahn Station תמצאו מוזיאון לתולדות הרכבת התחתית, תיעוד של אזרחים שניסו להימלט ממזרח למערב, והרבה אומנות ספונטנית שנוצרה על קירותיהן של תחנות אחרות. ואם אתם מתלהבים ממנהרות, צרו קשר עם העמותה לסיורים בברלין התת קרקעית, המקיימת הדרכות ללא תשלום, באנגלית, ברשת המסועפת של תעלות, מערות וחללים לא מוכרים בעיר. http://berliner-unterwelten.de

011

  • כדי לבקר בבונקר הכי משונה בעיר (ואולי בכלל) צריך להיכנס לרשת ולהזמין תור, ובדרך כלל תתבקשו להמתין לפחות חודש (sammlung-boros.de). הבונקר הזה, שהוא למעשה קוביית בטון עצומה המתנשאת לגובה של מספר קומות מעל פני האדמה בלב העיר, היא ביתו (80 חדרים, 3000 מ"ר) של "אוסף בורוס", אוסף אומנות מודרנית אוונגרדי, וגם ביתו של המיליונר האקצנטרי שרכש את המקום, התעלם מהעובדה ששימש פעם מרתף עינויים של המשטרה החשאית המזרח גרמנית, והקים לעצמו דירה בשתי קומות נוספות שבנה ממעל.
  • רוצים להעניק למישהו בובה בדמותכם? בחנות Twinkind, המוקפת גלריות אומנות ייחודיות בלב המיטֶה, תוכלו להצטלם והמחשב, שיסרוק את דמותכם מכל כיוון במרחב, יפיק במדפסת תלת ממדית העתק זעיר ומדויק לגמרי שלכם. קוראים לזה כאן "דיוקן מהעתיד", ואפשר לבוא עם המשפחה, התינוק או הכלב. התוצר הסופי זעיר מכם פי 24 או פי 5, והמחיר בין 99 אירו לכמעט 700, תלוי במפרט (אפשר להוסיף בגדים מיוחדים, להזמין מספר עותקים, אריזה חגיגית, או ניתוח פלסטי דיגיטלי שיוסיף לכם, למשל, שרירי בטן). twinkind.com כתובת: Auguststrasse 35

06

  • במסעדת "קלו" הכל מעוצב כאילו הגעתם לבית שימוש ענק: נייר טואלט משמש במקום מפיות, הכסאות נראים כמו אסלות וכך גם הקעריות בהן מוגש האוכל. די וולגרי, אבל שמח וצוהל. "קלו" ("בית שימוש") המקורית קמה כבר ב 1971, במיקום אחר. המסעדה הנוכחית מכונה בפי המעריצים :קלו 3", ויש לה חצר שעשועים לילדים שכוללת מעין שוק פשפים ונראית כמו סט של סרט אקשן. הבעלים מבטיחים הפתעות כמו משבי רוח חמים שנועדו להעיף לגברות את החצאית או סילוני מים ללא אזהרה מראש. berlin-klo.de
  • חנות המכולת הכי יפה בעיר הייתה פעם אטליז. היא לא ממש שופצה, אבל עוצבה מחדש באווירה זרוקה ומרהיבה למדי, ומעליה נבנו שני חדרי לינה שאפשר לשכור. המכולת כוללת בר ובית קפה, כמקובל בעיר, מדפי עץ מהוהים ותנור פחמים. Choriner Straße 12 ; ועוד חנות מעניינת: חנות השאלות-במקום-קניות Leihladen. לא רחוק מהמכולת, בשכונת פרנצלאורברג, מציעה פריטים שונים מכלי עבודה וגינון ועד קערות לסלט ועגלות לתינוק. אם תתרמו פריט תוכלו לקחת מה שתצטרכו, להשתמש ולהחזיר. Fehrbelliner Straße 92
  • אין צורך להרחיק אל הטבע כדי לפגוש עטלפים, בשכונת שפנדאו ישנה מערה, Fledermauskeller, ("מרתף העטלפים"), המשמשת בית לאחת ממושבות העטלפים הגדולות באירופה. הם מתגוררים שם כנראה מהמאה ה  -16, ואשר לראות אותם בסיורים לאור לפידים בקי., או להתבונן בהם בחורף מבעד לזגוגית ולראות איך המטפלים מאכילים אותם. כדי לתאם ביקור צלצלו: 030/36750061

01

*** רוב ההמלצות האלה פורסמו במדור התיירות של השבועון לאשה. צפו להמלצות נוספות, בגלל חוסר יכולת להתאפק מלחלוק עם (על?) הציבור.

השפן הכי נכון שיש (או כך עשה אריאל קרס את דרכו אל ההורות האיטית)

קרס וספרו משתובבים בדשא

קרס וספרו משתובבים בדשא

אם ההורות הישראלית הייתה דת ממוסדת, אריאל קרס, מחבר "הורות איטית" היה מואשם בכפירה ונענש בהתאם. בפועל, הוא וזוגתו זוכים בעיקר לצקצוקי ביקורת, שכנגדם כבר הספיקו לפתח עור עבה וחסינות נפשית. זה לקח להם זמן, אבל קרס אומר שהתמורה שקיבלו כשנטשו את המסלול המהיר ואת הניסיון לנהל בו זמנית קריירה, בית, ילדים וכסף בעצימות מרבית, הייתה אדירה, שלא לומר מצילת חיים.

מפתיע לגלות את קרס –  מוזיקאי שהתפרסם בשנות התשעים כמייסד וכדמות המובילה בלהקת הרוק-פאנק "השפן הנכון" – יושב על תקן של יועץ להורים אובדי-עצות. אבל הוא שם – כבר שנים, מניח לאני מאמין שלו לחלחל לתוך מאמרים שכתב בעיתונות על מגוון נושאים, ומציע תמיכה למי שקצב החיים, שעות העבודה, יוקר המחייה וההישגיות מאיימים להוציא אותם מדעתם. ביחד עם אשתו, הקולנוענית שרה צפרוני ("סרט ערבית") הוא מגדל שלושה בנים. הם מתגוררים בקיבוץ אילת-השחר שבגליל המערבי, בבית קטן, נטול גינה, שאינו מחייב תחזוקה רבה מדי. יש להם מכונית אחת, טלפון נייד בסיסי, הם שותים מים מהברז, מעולם לא קנו סלון, לא יוצאים לחופשות משפחתיות, משתדלים לקנות בעיקר מיד שנייה ומשאירים לעצמם כמה שיותר זמן כדי להתבטל. בטלה, כפי שקרס יסביר בהמשך, היא עניין חשוב ביותר לבריאות הנפש.

קרס מגדיר את עצמו שוב ושוב כ"בטלן". האמת היא שהוא איש חרוץ, אבל כזה שבחר לעשות רק את מה שנעים לו ועושה לו טוב, ולהוציא את עצמו מהמרוץ. ההורות האיטית שלו היא רק חלק מתפישת עולם רחבה יותר, שמסרבת להיכנע ללחצים חברתיים, זו שמכתיבה מה צריך לקנות ואיזה הישגים צריך להשיג. בפועל, זה אומר שהוא עובד בערך שש שעות ביום, מלמד מוזיקה, בבית הספר שלו "ג'מוסיקה" וגם נוסע ברחבי הגליל מתלמיד לתלמיד, עושה מוזיקה ("השפן הנכון" ממשיכים להופיע, וגם הוציאו בשנה שעברה אלבום חדש בשם "למות בקיבוץ"), כותב מאמרים ולוקח את הזמן. הוא מוכן להתעורר בארבע בבוקר כדי לצפות במשחקי אן בי איי, כי זה כיף, והוא גם מוכן לקום משולחן הכתיבה שלו בכל רגע שמי מילדיו מבקש את תשומת לבו, ולבלות אתם כמעט בלי גבול. הדגש שלו אינו על הישגיות אלא על אינטימיות. כהורה איטי הוא לא יתזז את הילדים שלו מחוג לחוג, גם לא בחופש הגדול. הוא מבלה אתם זמן פשוט בלהיות ביחד, הוא משחק אתם, מדבר אתם, וכן – הם גם יודעים להעסיק את עצמם. את הקצב הנינוח הזה הוא יכול להרשות לעצמו מאחר שוויתר על המרדף אחרי כסף. הוא מסתפק במועט כדי שלא יצטרך להשתעבד לעבודה ולהרוויח יותר, ולא יאלץ להיות "הורה מהיר".

קרס, אוטוטו בן 50, דווקא נולד וגדל בחברה עמלנית, שבה העבודה נחשבה ערך מוביל –  בקיבוץ מצובה. אלא שמיום שהוא זוכר את עצמו העדיף למרוד, או לפחות לפקפק בכול מה שהוצג בפניו כאמת מוחלטת. "בקיבוץ כל הזמן רוצים שתעבוד. שתקום בבוקר מוקדם ותעבוד, כל הזמן מוסיפים לך מטלות. יש שם אתוס של עבודה. בעיני עבודה זה עניין מעשי, לא ערכי. רוב הזמן השתמטתי וזה גרר יחס של איבה. בקיבוץ אתה לא יכול לא ללכת עם העדר ולהגיד 'אני אמן, אני עושה מוזיקה'. היה לי מאוד קשה לשרוד את זה, ובשלב מסוים הבנתי שאני חייב לפתח עור של פיל".

גיל הנעורים הוא גיל שבו רובנו נורא רוצים להיות כמו כולם…

"זה לא היה מכוון, פשוט הייתי כזה, אחד ששונא טרנדים ומתנגד לכל מה שמובן מאליו. כל הילדים שמעו דיסקו ואני שמעתי פאנק, התחברתי למהפכה הזו למרות שבארץ כמעט אף אחד לא שמע על זה. לא גמרתי בית ספר. בגיל 15 פרשתי והלכתי לגור עם המתנדבים ולא עם הכיתה שלי. זה היה כיף אדיר, חבר'ה מכול העולם שפתחו לי את הראש לרעיונות חדשים. חלקם עדיין חברים שלי. היה לי שיער ארוך וכולם היו בטוחים שאני באלכוהול וסמים. זה לא היה ככה, לא נגעתי בסמים ואפילו לא בסיגריות ועד היום אני לא שותה, אולי לפעמים יין אדום, כי בגליל מגדלים יופי של יין אדום".

הנון קונפורמיזם של קרס בא לידי ביטוי, כמובן, גם ביצירה המוזיקלית שלו. הלהקה הראשונה שהקים בנעוריו הייתה חסרת שם והוא כתב שירים אנרכיסטיים, רועשים ומלאי הומור שחור. בהמשך הוביל ההרכבים מוזיקליים שעברו מספר רב של גלגולים וחילופי נגנים. רשימת השירים שהקליט כוללת שמות כמו "מי שרוצה סטירה – שיגיד אני", "ציון הקרפד", "ראפ קראפ" או "יידישע רעגע". גם בשמות הלהקות ניכרת יצירתיות לשונית ואירוניה מושחזת: "הסברס משתילה", "פוליטכניקה ניצנים" ו"אוסטרלוס פיתקוס" (שיבוש שמו של אחד מאבות האדם הקדמונים). תחת השם "Dead Begins" ("בגינים מתים", על שם, בין השאר, מנחם בגין) כתב וביצע בעיקר שירים על החיים הכאוטיים בקיבוץ, שיר בשם "אלוהים שרוף את חיפה" ושיר בשם "תרנגולי הודו מתים" שבהופעות חיות בוצע על רקע השלכת תרנגולי הודו מתים מרוחים דם קרוש וצואה על הקהל.

בשנת 1988 הוקמה לבסוף "השפן הנכון", שבה קרס משמש סולן וגיטריסט, והפועלת גם היום – 27 שנה מאוחר יותר. למרות שמילות השירים, שעסקו תמיד בביקורת חברתית נוקבת, הבטיחו ל"שפן" מקום בקצה הרועש והמאיים של סקלת המוזיקה הישראלית, קרס הקפיד להפתיע, למשל בגרסאות כיסוי חתרניות לשירים ישראלים מוכרים (למשל "בפונדק קטן" של בני ברמן, שבוצע בהשתתפות האמן), ולאורך השנים גם זכה לחיבוקים לא צפויים מצד המיינסטרים, כשהוזמן להופיע בתוכניות כמו "תוססס", בתכנית האירוח של גבי גזית ובמצעד הפזמונים של רשת ג' (מקום 26!).

יכול להיות שכפאנקיסט פיתחת את העמידות הזו בפני דעות של אחרים, שאתה חוזר ואומר כמה היא חשובה כדי לנהל חיים של הורות איטית?

"התרגלתי שרואים בי משהו אחר, שחי ומתנהג אחרת, אם כי ברגע שיש לך ילדים זה נהיה יותר קשה כי לכולם יש עצות ודעות איך אתה אמור לגדל אותם. עד שנולד לי ילד, הרגשתי ניכור מוחלט וחוסר שייכות לחברה. ברגע שנהייתי אבא, זה היה כמו כרטיס כניסה לחברה, ואז אתה גם מוקף קבוצת לחץ, אנשים שלוחצים עליך לעבוד, להיות עשיר, לקנות דברים, שעושים לך ייסורי מצפון אם אתה לא קונה לילד שלך את מה שהם קנו לילד שלהם. אשתי יותר מושפעת מזה, אבל אני לא מקשיב. אני לא בקשר עם ההורים שיושבים בגינה הציבורית ומדברים על הדברים האלה. אני מסתכן בניכור חברתי, אבל זה הצעד הראשון להורות איטית – שינוי הסביבה החברתית. יותר קל לחיות כמו שאתה מאמין שנכון, אם אתה מתרחק מאנשים שעושים לך רגשות אשם. ככל שאתה פחות נרקיסיסט אתה פחות פגיע לביקורת של אחרים, ואתה לא צריך שיעשו לך "לייק" בפייסבוק על כל דבר".

את חיי הנישואים הוא דווקא החל בלב תל אביב. "עבדתי במעריב והלכתי מחיל לחיל, קיבלתי המון הצעות קידום, והיא עבדה בתכנית של רפי רשף, בקצב מטורף, וכשנכנסה להיריון כל כך פחדה שיפטרו אותה שהיא לבשה שמלות רחבות כדי להסתיר את ההיריון. ואז נולד הבן שלנו, ובפעם הראשונה שלקחתי אותו לגינת שיינקין הבנתי שזה לא מקום לגדל ילדים. גינה מלאת קקי של כלבים, צפיפות, אין צמחייה, אין מרחב, המון אנשים ולחץ אינסופי להיות אדם צרכני".

איך גבר כמוך בכלל מעז לקפוץ לבריכה הכל-כך דורשנית ותובענית הזו שנקראת הורות?

"עד שזה לא קורה לך, אין לך מושג מה זה אומר להיות אבא. זוגתי שכנעה אותי, ומסביב היה קונצנזוס שטען שאני אהיה אבא נהדר".

מתל אביב הם עברו למושב כפר נטר וכשגילו שגם שם הם מוקפים "אנשים שנמצאים בטירוף של כסף ומותגים וקניות, בונים בתים ענקיים והילדים שלהם כל הזמן מדברים על גאדג'טים או מוסעים מפעילות לפעילות ואתה ממש לא רוצה לגדל את הילדים שלך בתוכם", עברו לקיבוץ.  כאן הם מגדלים את נמרוד (17), מיכה (16) והלל (12). בבית יש מטבח קטן, סלון קטן, ושניים וחצי חדרי שינה. הבן הגדול עבר לאחרונה לגור בחדר אצל סבתו המתגוררת בסמוך, אבל לא באמת יצא מהבית "ובכל זאת קצת רווח לנו מבחינת מקום", אומר קרס. שני ההורים עובדים רוב הזמן מהבית וחולקים את עבודות הניקיון. "היו על זה ויכוחים, ואשתי הייתה צריכה ליישר אותי בעניין. אני לא מוכן להעסיק עוזרת, אז אני מטאטא, ממחזר זבל, שוטף כלים ועושה קניות – אני עושה קניות לפחות פעמיים בשבוע, ויודע בדיוק מה אנחנו צורכים, כך שאין בזבוז ואין קניות מיותרות". בבקרים הוא שוחה בבריכה, קורא באינטרנט, עונה על מיילים ומתחיל לעבוד רק בצהריים. רישיון נהיגה הוא הוציא רק בגיל 44, מחוסר ברירה "כי אין בגליל תחבורה ציבורית". השעות הפנויות שלו מוקדשות לבטלה ולבילוי עם הילדים – וכן, לפעמים מתבטלים ביחד. חיות מחמד אין להם. "בתל אביב היו לי חמישה חתולים בבית ועוד עשרים שהאכלתי ברחוב. זה נגמר. הילדים שלי מכירים את החיות של השכנים בשמותיהן ומשחקים אתן".

זה נשמע אידילי

"זה לא בא בקלות. עשינו מהפך, אבל לא בן לילה. בהתחלה לא עבדנו מהבית, אני הייתי בעיתון והיא בתכנית, הסבתא הייתה בייביסיטר, ההורים שלי עזרו וראינו שזה לא עובד, שאי אפשר להשאיר את הילדים כל הזמן עם אנשים אחרים."

הורים שנמצאים בעיצומו של מרוץ בין העבודה לגידול הילדים מתקשים לדמיין חיים רגועים כאלה

"אנשים מתמכרים לפעילות וקשה להם להפסיק, הם אפילו לא מעלים בדעתם שאפשר אחרת. גם לי לכך זמן להסתגל. פעם גם אכלתי בשר ולא יכולתי להעלות בדעתי להפסיק, והיום זה טבעי לי לא לאכול בשר. השלב הראשון במעבר להורות איטית היא לחשוב על זה. לחשוב האם אתה רוצה לעשות שינוי, האם אורח החיים הנוכחי שלך לא טוב לך. ברור ששינוי כזה מחייב להקריב כל מיני דברים והרגלים".

אתה מציע "להגיד לילדים שלכם כן", בתקופה שבה נדמה שרוב ההורים צריכים ללמוד איך להגיד לילד שלהם לא…

"אני לא מתכוון לקנות להם כל מה שהם מבקשים אלא להיות זמינים להם, לענות על הצרכים שלהם. כשאני עובד במחשב והילד שלי בא ומבקש שאשחק אתו, אני אומר לו כן. מה יקרה אם אני אגיד לו שאני עסוק? הוא ינג'ס, הוא ירגיש מאוכזב והוא ילך משם נזוף ולא שמח, ולי יהיו ייסורי מצפון. אני לוקח את ההזדמנות שהוא מציע לי ואומר לו כן, בוא נשחק ביחד, בוא נכין שיעורים ביחד, בוא נבשל ביחד. זה זמן איכות אמתי. הילד רוצה וצריך קשר עם ההורה שלו".

גם כשאתה עסוק במשהו שלא סובל דיחוי?

"מאחר שהם יודעים שאני שם בשבילם, הילדים מבינים אם אני אומר להם שתכף אסיים ואז אבוא להיות אתם. אני מעדיף לבלות אתם בצורה אינטימית – את הבר מצוות שלהם חגגנו בטיול משפחתי למדבר ושירה מסביב למדורה".

איך הגישה הזו לא הובילה אותך לחנך את הילדים בחינוך בייתי?

"הילדים שלי צריכים חברה וצריכים להכיר את המערכת. הם הולכים לבית הספר, אבל כשהם חוזרים אני שם בשבילם, הם זקוקים להדרכה שלי. אני לא שולח אותם מחוג לחוג וממטפלת למטפלת, כי אני לא רוצה להפקיר אותם בידי אנשים אחרים ואני לא רוצה לכפות עליהם הישגיות – הם לא צריכים חוגי שפות בגיל שלוש והכנה לאוניברסיטת הארוורד בגיל חמש".

והוא לא רק מדבר. אחד מבניו של קרס, למשל, אובחן כילד מחונן אבל אחרי שלמד במכללת תל חי ובאוניברסיטת ת"א הצהיר שזה לא מעניין אותו והוא רוצה לשחק כדורסל. ההורים הסכימו.

אתה לא חושש שאתה לא נותן להם מספיק כלים לעתיד?

"אני לא רוצה להחליט בשבילם מה הם יהיו בעתיד, אני רוצה להשאיר להם את הבחירה ולא לקחת מהם את הילדות. הורים שמשוכנעים שהם חייבים להפוך את הילדים לגאונים שילכו לאוניברסיטאות היוקרתיות כופים עליהם את הפסיכוזות שלהם. לי אין תעודת בגרות או תואר, ובכל זאת טוב לי ונוח לי בחיים".

****

הראיון עם אריאל קרס התפרסם בשבועון "לאשה" במוסף "לגבר", בגליון השבוע ממש (להשיג בדוכנים המובחרים).

וגם הבוקסה הזו, ששייכת לאותה כתבה, כמובן:

 

 סוג של שביתת נשק בין הורים לילדים

"הורות איטית" על פי קרס אמורה להיות התשובה נגד סגנון ההורות הנפוץ בארץ, הורות דאגנית, מלחיצה, מוגזמת, שיש בה נטייה לגונן על הילד מפני כל אפשרות של אכזבה או כישלון מצד אחד ולדחוף את הילד להישגים מצד שני. התוצאה היא רגשות אשם אצל הורים שמבלים את רוב זמנם בעבודה (הורות כזו, אחרי הכול, עולה הרבה כסף) וגם כעס ומריבות – כשההורים מרגישים שהקריבו את חייהם לטובת ילדים שאינם בהכרח אסירי תודה.

הורות איטית, כהגדרת קרס, היא "סוג של שביתת נשק בין הורים לילדים. הורה אחראי חייב להיות בטלן", אומר קרס. "לא סתם כשאתה חולה מציעים לך לנוח. זה חסר אחריות לדחוף את הילד כל הזמן לעשות דברים ולהשיג דברים".  לדבריו, הורים עסוקים מדי עושים "אאוט סורסינג" לחינוך של הילדים שלהם – מורים, מטפלים, מדריכים בחוגים או סתם שמרטפים מבלים ומשפיעים על הילדים יותר מהם, אבל הם לא מעזים לשנות את זה כי החברה אומרת להם שרק אם יעבדו קשה יהיו מאושרים ויוכלו לתת לילדים שלהם את כל מה שראוי.

יש הורים שעובדים הרבה שעות אבל מבלים זמן איכות עם הילדים

"זמן איכות זאת פיקציה מזיקה, תירוץ אומלל של הורים שמקצים לילד חלק קטן מלו"ז צפוף כדי להוכיח לעולם שההורות חשובה להם. זמן איכות אמתי קורה כשמבלים הרבה ביחד, הוא לא מתוכנן, מפתיע ולא ניתן לשחזור."

אתה גם לא מאמין בטיפולים פסיכולוגיים לילדים

"זה חלק מטרנד שאומר שצריך להשתפר כל הזמן. אני לא חושב שצריך לומר לילד שכל חריגה מהנורמה היא לא בסדר ומיד מחייבת טיפול ושינוי. אני לא אומר שאי אפשר להיעזר בפסיכולוג, אבל לא מאמין בטיפולים של שנים שנועדו לרפד את נפש הילדים – תסכולים וקשיים זה משהו שצריך להתמודד אתו".

מה יש לך נגד חופשות משפחתיות?

"זאת התשה נוראית לכולם, וזה מיותר. ילדים לא צריכים ריגושים מטורפים כל הזמן, מספיק להם שתשבו אתם ותשחקו אתם בבית".

"הורות איטית" ראה אור בהוצאה עצמית של אריאל קרס – ראו עמוד הפייסבוק שלו: http://tinyurl.com/oq2wnk2.

 

 

 

 

לקרוא שירה בעירום, בויז

Naked Boys Reading Berlin29 Naked Boys Reading Berlin85בלונדון, ברלין, ברייטון וטורונטו יודעים היטב כמה יצרים יש בשירה ובספרות ולא מניחים להן לצבור אבק. אחת לחודשיים נערך בערים האלה ערב "נערים עירומים קוראים", במהלכו עולים על הבמה "נערים" עירומים וקוראים כאוות נפשם בפני הקהל המקשיב בתשומת לב. ההגדרה "נערים" כוללת את כל מי שמכיל אותה על עצמו בהתנדבות, ובתנאי שהוא בן 18 ויותר: שמנים, רזים, צעירים, מבוגרים, נשיים, גבריים, שריריים, רופסים וכולם חובבי עירום ושוחרי המילה הכתובה.

"נערים עירומים קוראים" הוא מיזם בן שלוש שנים של ג'סטין (המכונה ד"ר שרון האזבנדס) ואלכס (המכונה "הדוכסית מפורק") שעבדו יחד במועדון לונדוני, וחיפשו רעיון לליין חדש ומשעשע, עם טוויסט קווירי. "זאת הייתה ירייה באפלה", הם אומרים, "ולא שיערנו איזה הצלחה תהיה לזה". ההתחלה הייתה במועדון בשורדיץ', השכונה האולטרה-אופנתית בלונדון "והיה לנו מזל גדול לפגוש קוראים נהדרים, חכמים, יצירתיים ושותפים נהדרים בכול הערים האחרות".

כל אחד יכול לעלות על הבמה ולקרוא?

"אנחנו מקבלים את כל סוגי הגוף ואת כל מי שרוצה לקרוא בעירום, על בסיס מקום פנוי. אנחנו משתדלים בדרך כלל לכלול שניים שלושה קוראים חדשים בכול אירוע, ונותנים לקוראים ותיקים ופופולאריים להופיע שוב, כי זה כיף גדול".

העירומים על הבמה קוראים כל דבר שמעניין אותם. שיר, קטע מספר, קטע מהמילון, יצירה שכתבו בעצמם. ואין מגבלות שפה. בדרך כלל ישנו נושא כללי, ולאור ריבוי השפות, אחד הנושאים האחרונים היה "שפות זרות". נושאים אחרים היו "חודש ההיסטוריה הנשית", "רוחות רפאים" ו"אגדות".

נדמה שאת התהודה הגדולה ביותר מקבלים ערבי הספרות העירומים של אלכס וג'סטין בברלין. "הקהל שלנו שם מתוחכם וחכם", הם אומרים, "קשוב ומעולה. התגובות שלהם תמיד מלאות אהבה כל כך, ואחרי כל אירוע יש דיונים ושיחות המשך נפלאות.".

אתם מתכוונים להגיע לערים אחרות בעולם?

"יש בתוכנית סיבוב הופעות בארצות הברית, ותחזיקי לנו אצבעות, כי אנחנו מקווים להגיע גם לחצי הכדור הדרומי, דרום אמריקה ואוסטרליה. אנחנו מחכים להזמנות משם!"

הבמה פתוחה לכל מי שמעוניין. רוצים להשתתף, פנו אל ג'סטין ואלכס ב: http://nakedboysreading.com

 

צילום: Manuel Moncayo (http://manuelmoncayo.de/portfolio)

 

 

(הידיעה הופיעה בגרסה מקוצצת במדור הספרים של לאשה)

נשים על העור

עמליה הדובה הגדולה. צילום: דפנה קפלן

עמליה הדובה הגדולה. צילום: דפנה קפלן

 

ספק אם כשהמשוררת סילביה פלאת' קראה "שאו, בחיים האלה, את לבכם על העור" היא צפתה את גדודי הנשים שלימים יקעקעו את השורה הזו שלה על עורן –  אבל אין ספק שהיא ידעה משהו על האופן שבו הרגש והגוף מתחברים. אחד החיבורים העזים האלה נעשה באמצעות קעקועים. התחום, שהופקע מהטקסים הדתיים רוחניים שאפיינו אותו בימי ראשית האנושות לטובת מעמד, אופנה ואומנות – חווה היום פריחה נשית משמחת. נכון, הן כבר לא נחשבות חתרניות, אמניות הקעקועים, אבל איזושהי ארומה מיוחדת יש בהן – כאילו הבחירה המקצועית הזו הכריחה אותן להרהר לעומק, והתוצאות – תראו בעצמכם – מרהיבות.

עמליה זנד היא מאימהות הז'אנר. מקעקעת ותיקה, ומראשונות הנשים הארצישראליות שבחרו לאחוז במחט. היא עובדת, בפרדס חנה, תחת הכינוי המקצועי "הדובה הגדולה", ומתראיינת תוך כדי שהיא סוחבת דליי אדמה לטובת טיפוח הגינה שלה. זנד, בת 54, החלה לקעקע לפני 22 שנה. "לא הייתי אז מאוד צעירה", היא מסבירה. עד אז הספיקה ללמוד בבצלאל, לעסוק באומנות ולהתפרנס כמודל עירום לציור. "הגעתי לזה כל כך במקרה", היא נזכרת. "לא שמעתי, לא ידעתי, כאילו הייתה לי עין עיוורת לגמרי לקעקועים. עניינה אותי העבודה כמודל, האומנות שלי, ופתאום הגיע רגע שבו היקום קרא לי להתייצב לתפקיד שלי ולא הייתה לי ברירה אלא לציית לו".

היקום?

"רצה הגורל, ולשותף שלי לדירה היה אז חבר טוב מאוד שהיה חבר טוב מאוד של אחד המקעקעים בתל אביב, שהיו בה איזה ארבעה מקעקעים בסך הכול. הוא ראה את הציורים שלי, לא ממש אהב אותם, אבל חשב שאני מתאימה להיות מקעקעת והמליץ לי ללכת לדבר עם החבר שלו. הלכתי, לא מתוך מחשבה עמוקה, וגיליתי שהגעתי למקום האמתי שלי. מרגע שנעמדתי בפתח החנות, ידעתי שזה זה".

זנד למד לקעקע כשולייה, מעשית, בתקופה שהיא מכנה "ימי הזוהר של תל אביב", ומאז לא פסקה לעבוד. הגוף שלה – ככל שניתן לראות כשהיא עובדת – מכוסה קעקועים. זה המקום לגלות שאת הקעקוע הראשון שלי עשיתי אצל זנד, ומה שראיתי מתחת לשרוולים הרשים אותי מאוד. היא מתעקשת ש"זה כלום לעומת מה שרואים היום מסביב". חלק מאלה קועקעו על גופה על ידי בן זוגה לשעבר ואבי בתה "פשוט כי הוא היה סקרן נורא לראות איך זה מרגיש". את מרבית הקעקועים שלה היא עשתה לבד "כשהכרס עדיין לא הפריעה, הנחתי רגל על הכסא והתאמנתי בכל פעם בקשקוש אחר". בהזדמנות אחרת לימדה אישה שהגיעה אליה כיצד להשתמש במחט המקעקעים "כי הגיע זוג, והגבר רצה קעקוע במקום אינטימי. בעיני זה לא מצא חן, הם התעקשו, אז הכנתי הכול ונתתי לה לעשות את זה".

איך את בוחרת מה לעשות ומה לא?

"למדתי לסנן. למקעקע יש המון סמכות והמון אחריות, ממש כמו למנתח פלסטי, ואני לוקחת אחריות כי מה שאני עושה משפיע על האדם להמשך חייו. לפעמים אנשים מבקשים קעקועים שלא נראים לי, ואני לא מוכנה להיות חלק מהקרמה שלהם, אז אני מסרבת. "

מה למשל?

"לא מקעקעת צלבי קרס, לא מקעקעת כל מיני משפטים טפשיים, ובעיקר לא את המשפט הנפוץ Only God Will Judge Me – שהוא משפט עברייני, לא מוסרי ומטריף ומזמין צרות. אני מאמינה בכוח המגי של הקעקוע ולא רוצה להכניס את עצמי לזה. משפטים כאלה באים מסדרות אמריקאיות על בתי סוהר שיוצרות תחושה שנורא מגניב להיות עבריין".

יש לך לקוחות שאת מקעקעת עליהם פרויקטים מתמשכים?

"אני בפרובינציה, אז יש, אבל מעט. הקהל שלי מאוד מעורב, כולל סבתות. אני כל הזמן בדילמה עד כמה לעשות רק את האומנות שלי, לקעקע פרי-הנד, וכמה לעשות כל מה שמבקשים, כי צריך להתפרנס. אני מאלה שמקעקעים כדי לשרוד".

 

יסמין ברגנר. צילום: ג'וד מוסקוביץ'

יסמין ברגנר. צילום: ג'וד מוסקוביץ'

יסמין ברגנר למדה את המקצוע אצל זנד. ביום הולדתה החמישים של זנד היא קעקעה עליה "לייק" פייסבוקי כחול, אבל זה מאוד לא מאפיין את העבודות שלה. ברגנר היא מאלה שנחושות לעשות אומנות בלבד. היא מקעקעת בשחור ואפור, בטכניקת נקודות ייחודית, ובעיקר קעקועים שבטיים פולינזיים מהפנטים. בסטודיו הביתי שלה בפלורנטין היא מקבלת את הלקוחות לשיחה מוקדמת שלפני המפגש שבו תחרוט על גופם. ביחד הם מחליטים מה מתאים, מה הלקוח רוצה, למה בדיוק הוא מתחבר. במפגש הבא היא תתחיל את הקעקוע, והלקוח ישב אצלה לבד. בלי מלווים. יש בזה, כמובן, היא מודה, גם פן טיפולי. גם היא מתייחסת לקעקועים כאל סוג של ביטוי רוחני, רחוק מאוד מקישוט סתמי.

ברגנר, בת 41, עוסקת גם ברישום, פיסול ומיצגים, וביתה מלא יצירות מרשימות שלה מכל הסוגים. המרשימות מכולן נמצאות על גופה שלה – למשל על הרגליים, שאת הדוגמאות המורכבות והמרהיבות עליהן סיימה לקעקע ימים ספורים לפני שנפגשנו. גם היא למדה בבצלאל, אחרי קורס אומנות מקיף באוניברסיטת חיפה "וסיימתי מאוד צעירה ובוסרית, בלי הרבה הבנה מה יש לי להגיד בתור אמנית, ובלי רצון לשבת כל היום בסטודיו ולחכות שמשהו יקרה", היא אומרת. בחיפושיה אחרי נתיב מעשי השלימה תואר שני בטיפול באומנות, עבדה חמש שנים בגן לילדים אוטיסטים ובבית ספר לחינוך מיוחד עם נוער שסובל מהפרעות רגשיות קשות, ובמחלקה אונקולוגית לילדים בבית החולים "דנה". את הרצף הזה קטעה נסיעה להודו, עם בן זוגה דאז ובתם התינוקת, שבמהלכה נחשפה לעולם הקעקועים  – כשחילטרה בקעוקעי חינה – ונשבתה.

"חזרנו אחרי שנתיים", היא מספרת, וכשהתחלתי לבנות לעצמי קליניקה הבנתי שאני ממש לא רוצה ושאני מעדיפה ללמוד לקעקע. היא למדה אצל זנד, מפגש שהיא מסמנת כאחת התחנות החשובות בחיים שהובילו אותה למקום "המדוייק" כהגדרתה, שבו היא נמצאת. היא המשיכה ללמוד בסטודיו תל אביבי, ובאופן עצמאי החלה להקדיש זמן רב לתחקיר ולימוד ההיסטוריה של הקעקועים ותרבויות קעקוע מרחבי תבל "מתוך מחשבה שככה אני אהפוך למקעקעת יותר טובה ומועילה למתקעקעים שלי". היום היא גם מעבירה הרצאות על תרבויות קעקוע ועל השילוב בין אמנות, קעקועים ורוחניות וכותבת על הנושא בכתבי עת.

ההתבססות שלה במקצוע הייתה כרוכה בטלטלות כלכליות, אבל ברגנר הייתה נחושה "לא לקעקע פרפרים ועקרבים אלא רק את הדברים שאני באמת אוהבת, שאליהם אני נמשכת אינטואיטיבית". היא מכנה את עצמה "מקעקעת קהילתית", בין השאר בגלל שהעבודה שלה עם כל לקוח כרוכה בהיכרות עמוקה, בהבנת הצורך הרוחני שמוביל אדם לקעקע משהו על גופו, ובסוג של חיבור ערכי שמתאים לאורח החיים שלה שיש בו, היא אומרת, הרבה מודעות חברתית וסביבתית".

ואפשר להתפרנס מזה?

"מרגע שצמצמתי את טווח העשייה שלי, נהייתה פתאום קליינטורה יותר גדולה", היא אומרת, "ובאים רק אנשים שמחפשים כלים להתפתחות אישית ורוחנית, שמשתמשים בקעקוע כדי להבין מי הם, מה חשוב להם, מה הם רוצים".

סוניה. ככה.

 

סוניה – ככה, בלי שם משפחה (כמו אלביס? לולו? מדונה?) היא אושיית רשת, ויותר מזה – מאושיות הסצנה המקועקעת של תל אביב, למרות ותק של שלוש שנים בלבד במקצוע. סוניה נחשבת לכוכבת עם קהל מעריצים גדול. היא בת 30, ועובדת בסטודיו הנחשב "אינק דונקי" בפלורנטין. "לפני כן חייתי בסרט", היא אומרת. "מילצרתי, טיילתי, חיפשתי את עצמי כמו כולם וחשבתי ללמוד אנתרופולוגיה באוניברסיטה. אבל אז התעוררתי בוקר אחד ואמרתי לעצמי שאני כבר בת 27, וזה גיל מבוגר מדי, ואני לא יכולה להרשות לעצמי ללמוד שמונה שנים ורק אחר כך להתחיל את החיים, שזה מטורף עכשיו ללמוד ולנסות להתפרנס איכשהו שנים על שנים".

סוניה מתקעקעת מגיל 15. את ההשתייכות החברתית שלה היא מגדירה כ"סצינת הרוקבילי והמוזיקה, שבה כולם מקועקעים, כך ששנים אני מוקפת באהבה גדולה לקעקועים וכל החיים היו לי במחשב תיקיות עם רפרנסים לקעקוע, דברים שתכננתי לעשות על הגוף שלי". היא מציירת מיום שהיא זוכרת את עצמה, ואפילו התפרנסה מציורי קיר, בעיקר בגני ילדים. "גם אז חשבתי לקעקע", היא מודה, "אבל לפני עשר שנים זה היה פחות מקובל. אהבתי את זה נורא, זה היה חלום גדול מבחינתי להעשיר את האומנות שלי ולהפוך אותה לכזו שנשארת לאנשים על הגוף לכל החיים. אני מאושרת שזה התגשם".

ההתעוררות הגדולה שהיא מתארת התרחשה, כאמור, לפני שלוש שנים. "עברתי משבר גיל", היא אומרת, "והרגשתי שאין לי מה להפסיד. הייתי מוקפת בידידים מקעקעים, אז התייעצתי אתם והלכתי לקנות ציוד, התחלתי ללמוד, ובמשך שנה הגעתי לסטודיו כל יום כדי ללמוד, להתאמן על עורות ועל רגליים של חברים טובים, עד שלמדתי איך להחזיק את המכונה, איך לשלוט בקווים".

קל לשכנע חברים שיתנו לך להתאמן על גופם?

"חברים נתנו לי ברצון… אחרי שנה כזו כבר התחלתי לגבות תשלום".

סוניה מקעקעת בשיטה מסורתית המכונה "אולד סקול": "קעקועים של פעם", היא מסבירה. "כמו אלה שהיו עושים מלחים ואסירים. קעקועים בקו עבה, מילוי שטח, בלי לדלל את הצבע במים. אלה קעקועים שיראו טוב בכל גיל. אני גם מציירת בסגנון הזה, והיום 90% מהקעקועים שאני עושה הם ציורים שלי. אנשים באים אלי עם קונספט, אבל אני מציירת להם מחדש. אני עושה דברים מסורתיים, ואפשר לזהות את היד שלי בכל קעקוע."

אנשים משתכנעים בקלות לתת לך יד חופשית?

"כמעט עם כולם נוצר קשר עמוק. מקעקעת היא גם פסיכולוגית של הלקוח. קשה להסביר איך אבל אני מתחברת מאוד לאנשים שאני מציירת עליהם".

 

ג'ולי מגן בסטודיו בבוואריה

ג'ולי מגן בסטודיו בבוואריה

ההתאהבות של ג'ולי מגן, בת 40, בעולם הקעקועים הייתה גם היא כמעט מקרית, גם היא שינתה לגמרי את חייה, והגיעה בסופה של דרך מפותלת שבה למדה אומנות, הייתה תלמידה מצטיינת אבל לא סיימה בגרות, הקימה להקת רוק, למדה רפואה סינית, עיצוב אתרים וקפוארה, ושימשה מזכירת אגף בליכוד. היום היא מקעקעת, בכפר קטן בבוואריה, גרמניה, וכן, היא מצאה את ייעודה בחיים, כמובן.

מגן נולדה בברית המועצות והגיעה ארצה עם אמה בגיל שנה. כשהייתה בת 7, עברה עם אמה, לריסה גרשטיין למינכן. האם עבדה שם ב"רדיו ליברטי" תחנת שידור אמריקאית לגוש המזרחי. מגן זוכרת את הימים ההם כתקופה רעה ומנותקת, ושמחה לחזור. יום אחד ליוותה חבר לסטודיו לקעקועים, ישבה בחדר ההמתנה עם ספר הסקיצות "וכמו תלמידת אומנות מחונכת, הלכתי לכל מקום עם בלוק ורשמתי סקיצות". המקעקעת שהציצה מעבר לכתפה התרשמה וביקשה שתישאר לשיחה. "היא עשתה דבר יוצא דופן ונתנה לי להתנסות על לקוח שלה", היא נזכרת, "וכך אני ממשיכה גם היום ללמד את התלמידות שלי (והתלמיד האחד). מהשנייה שחדרתי עם המחט לעור נדבקתי בחיידק ולא רציתי להפסיק".

למרות האהבה הגדולה שחשה לקעקועים, היא לא התמידה, עברה ממורה למורה "ולא הצלחתי ללמוד יותר מדי". היא למדה פירסינג באנגליה, ואחרי שבועיים של לימודים העזה לקעקע את עצמה: קעקוע זעיר מתחת לקרסול, שנועד, לדבריה "לפרוץ את בתוליי".

ממה חששת?

"רוב הקעקועים שראיתי היו בעיני מכוערים, עד שהתחלתי ללכת למסיבות טראנס, לקחתי אל אס די ובעזרתו הצלחתי לטפל בכמה חוסר הבנת עם עצמי ונפתח לי הרצון להתקעקע. שלושה ימים אחרי הקעקועון הראשון עשיתי גם שלד של נחש לאורך זרוע ימין".

לפני 15 שנה היא נסעה לטייל בהודו, עבדה בדרכים גם כמקעקעת, וכשחזרה החליטה להפסיק.
לא הייתי מרוצה מההתקדמות שלי. הלכתי ללמוד רפואה סינית ואימא סידרה לי עבודה בליכוד, כבת למשפה רוסית אימפריאליסטית טובה".

הג'וב הזה (מזכירת אגף העולים בליכוד ואחראית על אתר האינטרנט) ומשרות דומת שבאו בעקבותיו לא סיפקו אותה. "התגעגעתי נורא לקעקועים", היא מודה. "אז ארזתי הכול, שמתי במחסן ונסעתי לניו יורק כדי למצוא מחדש את המקצוע".

ושם מצאת את עצמך?

"תוך יומיים מצאתי עבודה בחנות ג'יפה, אבל במקביל ביקרתי הרבה אצל מקעקע מעולה מלונג איילנד, קיט קירמלו, שהתפרסם מאוד בארה"ב, ואצלו ואצל המקעקעים המצוינים שהיו בסטודיו למדתי את המקצוע מחדש. עבדתי 14 שעות ביום, כמו במפעל, התאמנתי בקפוארה וביליתי במסיבות.".

היא המשיכה לנדוד בעולם, טיילה בהודו, קיוותה להגיע לניו זילנד ובסופו של דבר נישאה לבחור גרמני, לימדה אותו לקעקע ויחד פתחו חנות בכפר בבוואריה. הם נפרדו, אבל היא נשארה שם, כבר תשע שנים. היא לומדת ציור ומוזיקה אלקטרונית, ועובדת, מוקפת בצוות שהכשירה בעצמה, ושהיא רואה בו משפחה.

נעמה בר יוסף. צילום: דפנה קפלן

 

נעמה בר יוסף,  עסקה שנים רבות בעיצוב חלונות ראווה, ציירה על חולצות בשוק הכרמל בתל אביב והיום מקעקעת בסטודיו  בכפר סבא. היא בת 40, אם לשני בנים ותינוקת, שנולדה וגדלה בקיבוץ דפנה. "הייתה לי החלטה אחת כשעזבתי את הקיבוץ", היא אומרת. "לעבוד במה שאני באמת רוצה ואוהבת. השגתי את המטרה הזו במאה אחוז, ולא הייתי מחליפה את המקצוע שלי בשום דבר אחר".

אצל בר יוסף בסטודיו אין אלבומי דוגמאות ואין סקיצות מוכנות. "אני כמעט תמיד מקעקעת ציורים שלי. בא אלי לקוח, אני יושבת אתו ומציירת לו ציור ייחודי, מכוון במיוחד בשבילו, לפי הבקשות שלו. זה כייף גדול כי זה מייצר אינטראקציות אנושיות נהדרות, אחד על אחד, סוג של טיפול פסיכולוגי. יש לי גם לקוחות שבאים להתקעקע באותה תדירות שאחרים הולכים לפסיכולוג".

עד כמה קל לך לקלוע לטעמם?

"כשאדם בא למקעקעת שתצייר לו במיוחד, הוא כבר עשה שיעורי בית, הוא לא התגלגל לכאן במקרה. המון אנשים באים להתקעקע כדי להתגבר על מצבים קשים, רוצים לתת ביטוי לחוויה שעברה עליהם, לצייר על הגוף משהו שאולי יראה מבחוץ קישוטי, אבל עבורם יש לו משמעות עמוקה. אנחנו מדברים, אני שומעת את כל הסיפור, וביחד נבנה הקעקוע המתאים".

זה נשמע משהו שמצריך קהל יותר בוגר

"הקהל שלי יחסית מבוגר יותר, בדרך כלל בני שלושים ומעלה. הייתה אצלי אישה בת 84 שעשתה קעקוע ראשון בחייה, ואמרה "חיכיתי עד עכשיו שהמנוול ילך ועכשיו אני עושה מה שאני רוצה". זה היה מצחיק, אבל גם מאוד עצוב. "

בר יוסף מספרת על הרבה חברויות שנולדו בסטודיו שלה, אנשים שהתחברו "לראש שלה", ויצאו עם קעקועים מרהיבים. "יש אנשים שבאים עם כל מיני 'לא'", היא מספרת. "לא רוצה ככה ולא רוצה ככה. לי חשוב להדגיש את החיוב, ואם הם לא משתחררים אני לא עושה. מי שהנוכחות שלו, בגלל הגישה שלו לחיים, לא נעימה לי, אני לא יכולה לקעקע עליו – אנחנו צריכים לבלות יחד שעות, ואני בוחרת לסרב. כמעט תמיד אני מציירת ישר על הגוף, זה מחייב אמון גדול ואם הוא לא קיים, אין טעם לנסות".

יש מתקעקעים שמחפשים במיוחד מקעקעת אישה?

"יש הרבה, בעיקר מי שרוצה משהו אינטימי ומתבייש קצת. אני לא עושה קעקועים באיברים אינטימים, אבל אני עושה תיקונים כמו רפואיים, כיסוי צלקות או הגדלת פטמות, למשל, וכיסויים של קעקועים שאנשים מתחרטים עליהם ומעדיפים להפוך למשהו אחר במקום להסיר בלייזר. לאחרונה קעקעתי אישה שבמקום לשחזר פיטמה, בחרה לעשות במקום הזה ורד גדול – כאקט של העצמה נשית. זה נהדר לראות איך אנשים מתייחסים לגוף שלהם כאל יצירה".

 

 

(הכתבה התפרסמה בשבועון "לאשה").

 

 

 

 

תמיד אמרו לו שהוא מכוער

דיל קינס. עושה את זה בעולם הזוהר

דיל קינס. עושה את זה בעולם הזוהר



כילד שגדל בשכונת עוני מוזנחת בדרום לונדון, הדבר האחרון שדֶל קינס חשב שיקרה זה שהוא יהפוך יום אחד לדוגמן מבוקש שיככב בעמודי האופנה של ווג וקוסמופוליטן, ובפרסומות של קלווין קליין, דיזל,  או ליווייס. וזה קרה כמעט כמו באגדות: ילד הרחוב, שלא הלך לבית הספר כי שם חיכו לו הבריונים שהיו מכים אותו וקוראים לו מכוער ומפלצת והמורים שלא הפסיקו לומר לו שלא יצא ממנו שום דבר, עבד כשליח על קטנוע ובאחת השליחויות נכנס למשרדיה של חברת Ugly (מכוערים). קינס הוריד את הקסדה ומרק פרנץ', המייסד והבעלים של סוכנות הדוגמנים יוצאת הדופן הציע לו מיד חוזה.

אחרי בדיוק דקה וחצי של שיחה עם קינס קשה מאוד לקרוא לו "מכוער". הביטחון העצמי, האישיות, המשהו הזה התוסס שקורן ממנו – אין ברירה אלא להגדיר את כל אלה ככריזמה. וזה כנראה סוד הצלחתו. קינס, שאינו מתאים בשום צורה לקריטריוני היופי המקובלים של תקופתנו, הפך בעשרים השנה האחרונה לא רק לדוגמן מצליח אלא גם לסוג של גורו, שאחרים, שכמותו חוו דחייה ולעתים גם התעללות מצד החברה בגלל המראה החריג שלהם, נושאים אליו עיניים ומנסים לשאוב ממנו כוח להתמודד. במקרה של קינס, אגב, לא מדובר בסתם התמודדות. הוא מעדיף לראות את עצמו כמי שחורץ לשון ומניף אצבע משולשת מול המיינסטרים שקיווה לדון אותו לחיים מבוישים בשוליים. "אני עושה מהמראה שלי המון כסף, אז מי בדיוק פה אוכל אותה?" הוא שואל.

קינס הוא כוכב הסרט "הדוגמן המכוער ביותר בעולם" (המוקרן ב"יס").  הסרט עוקב אחרי ניסיונו להקים בברלין סוכנות דוגמנות משלו, לבעלי מראה חריג כמובן. לסוכנות שהוא מקים קוראים Misfit Models, ורשומים בה היום כבר כמעט 400 דוגמנים, שאיש מהם לא מתאים לתבנית המקובלת. רגליים ארוכות, גזרה אנורקסית, שדיים גדולים ושיניים בוהקות אינם חלק מהקריטריונים אצל קינס. להפך. הוא מחפש דמויות אחרות, מה שהוא מכנה "דוגמני אישיות", גברים ונשים בעלי מראה יוצא דופן, שבניגוד לכותרת הסרט אינם בהכרח מכוערים. קינס, כמו פרנץ' לפניו, מנסה לאתגר את תפיסת היופי החד גונית המקובלת, ולכן הפורטפוליו שלו כולל זקנים (המבוגר ביותר בן למעלה משמונים), שמנים, רזים, גבוהות, נמוכות, גידמים, קיטעים, מצולקים ובעלי נכויות מסוגים שונים וכמובן כאלה שביצעו בגופם שינויים החל בקעקועי ענק, פירסינג, הזרקת צבע שחור או כחול ללובן העין, עקירה של חלק מהלחי (ויצירת "חלון" שדרכו אפשר להוציא את הלשון) והשתלה של חלקי עצם וגושי סיליקון שיוצרים בפנים קרניים וצורות אחרות.

סיסי (ולמטה: קונראד)

סיסי (ולמטה: קונראד)

"הסוכנות שלי היא לא קרקס", מבהיר קינס. "אני לא מספק דוגמנים לאנשים שרואים בזה סוג של פריק-שואו. אני מקבל לעבודה רק אנשים שבטוחים בעצמם, שמרגישים נוח עם הגוף שלהם, עם המראה שלהם והם יודעים בדיוק לאיזה קליפ, סרט, סדרה או מודעה הם מצטלמים. בהרבה מקרים מדובר באנשים שלוקחים שליטה בחיים שלהם. במקום להיכנע למבטים שמבקרים אותם או לועגים להם, הם מפגינים נוכחות, הם נחשפים, הם מתפרנסים מאיך שהם נראים. זאת חוויה מאוד מעצימה".

קינס טוען באוזניי שהוא בן 21. אני זוכרת אותו מתוכנית אירוח של השדרן הפרוע כריס אוונס ששודרה בבריטניה בשנות התשעים, והוא מודה שהוא בן 43, "אבל אחרי 40 הפסקתי לספור, כי מה זה משנה בכלל". הוא היה אורח קבוע בתוכנית של אוונס, תחת הכותרת "הבחור המכוער". הפינה הזו זעזעה את הציבור ואת המבקרים, אבל בעיני קינס זאת הייתה פרנסה קלה, והוא אהב את הפרסום ואת הכסף. הכסף, ומדובר היה לדבריו בהרבה מאוד כסף, אפשר לו להגשים כל מיני פנטזיות. אחת מהן הובילה אותו לנורבגיה, שם בילה שנה כשומר סף במועדון חשאי שמכר אלכוהול מחוץ לשעות ולכמויות המותרות שם על פי החוק. "את מכירה את הסדרה "לילהאמר" (סדרה על מאפיונר ניו יורקי שנמלט לנורווגיה. ד"ל)? ככה חייתי. גם אחרי רדפו סוכנים חשאיים, שהיו משוכנעים שאני מבריח נשק ומוכר אותו לכל השיכורים האלה. זה מילא אותי סיפוק, כי אני מאוד אוהב לחיות מחוץ לכל מסגרת".

הדוגמנים של דל

הדוגמנים של דל

הוא נולד וגדל, כאמור, בדרום לונדון. הוא מעולם לא אהב את השכונה, את הילדים שחלקם התעללו בו, ואת בית הספר. "כמו המורים, גם ההורים שלי לא האמינו שאצליח במשהו", הוא נזכר. "היום הם מתגאים בי, אבל מתקשים את הצלחה שלי. הם לא חשבו שאהיה דוגמן". המשפחתיות שלהם מעולם לא הייתה מגוננת או מנחמת. עם אחיו יש לו קשר, אבל עם אחותו לא "כי אני לא מחבב אותה. זה הכול", הוא אומר ומסרב לפרט. "רשמית עזבתי את בית הספר בגיל 15, אבל למעשה כבר שלוש שנים קודם הפסקתי ללכת לכיתה ורק הסתובבתי ברחובות, עשיתי כל מיני עבודות מזדמנות."

מה חלמת להיות?

"חלמתי? לא יודע אם חלמתי. גדלתי במקום שבו סביר היה שאהיה סוחר סמים או שודד בנקים ואם אתה כבר מצליח לא להידרדר לפשע, אז תהיה מכונאי. אולי. אני נחשבתי לאחד עם פה גדול והרבה חוצפה, אחד שתמיד שואל שאלות, שלא נותן שייכפו עליו דעות מקובלות או מסגרות. שנאתי מסגרות. אני עדיין שונא מסגרות. ההצלחה שלי היא במידה רבה בזכות ההתעקשות שלי להיות מי שאני. אני דמות חריגה, אני לא דומה לאף אחד, אני אני!"

מאיפה הביטחון העצמי הזה? לא קל להיות חריג, שונה

"נכון, זה לא קל. בילדות היו ילדים שקראו לי בשמות גנאי, שהתעללו בי. בגלל המראה שלי הייתי ילד מנודה. צחקו עלי, היכו אותי. הייתה לי תקופת זוהר שבה הייתי פופולארי בבית הספר, כי הייתי היחיד שהעז לברוח משיעורים ולטייל בשכונה והכרתי את כל המקומות הכי שווים ונחשבתי אחד שמבין עניין. בנעוריי היה לי רק חבר אחד, שחיבבתי מאוד, אבל נדמה לי שהתקרבנו כי שנינו היינו דחויים על ידי שאר החברה. הוא היה הומו, ולכן הציקו לו בלי סוף, ואני הייתי מה שקוראים מכוער, ולכן הציקו לי. אנחנו חברים עד היום. אני סובל את כל המגרעות שלו והוא את שלי, ובסך הכול זאת הייתה חברות יפה".

 

"אני זורם עם ההומור. זאת דרך מצוינת להתפרנס"

"אני זורם עם ההומור. זאת דרך מצוינת להתפרנס"

ואיך התייחסו אליך הבנות?

"היו כאלה שהתרחקו ממני אחרי מבט אחד, כי הם חשבו שעם פרצוף כזה אני בטח איזה מסומם או מישהו מפוקפק. כשהתבגרתי וקיבלתי אומץ להתחיל עם בנות, היו לי חברות, כי אלה שהעזו להתקרב, גילו שאני בעצם בחור די נחמד ושנעים להיות אתי".

לא התפתית מעולם לעבור ניתוח פלסטי? לתקן את השיניים?

"כילד קטן רציתי לתקן את השיניים, אבל לא היה לי כסף וזה לא היה ריאלי. כשכבר כן הרווחתי מספיק כסף, הבנתי שאסור לי לשנות את המראה שלי, כי מזה אני מתפרנס. זה הייחוד שלי. כשהייתי בן 25 הייתי מעורב בקטטה בין נהגים ושברו לי את האף. הגעתי לתצוגת אופנה נפוח ומעוות, והלקוח לא הסכים שאופיע ככה, למרות שלי לא היה אכפת. להפך. רציתי ללכת עם זה עד הסוף. בינתיים גם הבנתי באופן הכי עמוק עד כמה אנחנו שבויים בדימויים לגמרי לא אנושיים של דוגמנים שהם מין אנשי על, וכמה סבל נגרם לאנשים שרוצים להיות כמותם למרות שהם מעוותים ממתיחות והזרקות ושעות בחדר כושר. אני חושב שיש לכל אחד מתנה נפלאה – להיות הוא עצמו".

אתה תומך נפשית באנשים שמגיעים לחפש עבודה בסוכנות שלך? אתה מלמד אותם איך לאהוב את גופם?

"לא ממש. חלק רואים שאני ממש שמח במי שאני, ומקבלים מזה השראה. למי שלא, אני לא יכול לעזור. אני לא פסיכיאטר ולא מטפל. אני מחתים רק את מי שטוב לו עם המראה שלו, שמוכן להיחשף בציבור, שיש לו שמחת חיים. אלה אנשים שבוטחים בי – וכשמדובר במי שיש לו זיכרונות לא נעימים מתגובות של אחרים, אמון זה הדבר הכי חשוב. אחת הדוגמניות שלי היא בחורה שבגיל צעיר נכוותה קשות ויש לה צלקות בכל הגוף, ואחרי שנפגשנו, יצאנו לפאבים ולבתי קפה, ופתאום היא הסירה את הצעיפים שלה ואת הכיסויים והתהלכה בחופשיות כשהצלקות שלה גלויות. דוגמן אחר, גמד, היה רגיל שמתייחסים אליו כמו לדמות מסיפורי ילדים, בהתנשאות, בזלזול. אחרי שהוא קיבל עבודה ב"משחקי הכס" הוא מתנהל בחברה בהרבה יותר ביטחון עצמי. הוא שחקן. הוא כוכב. לא מישהו ששמים לב אליו רק בחג המולד".

הדוגמנים שלך לא תמיד נשכרים לתפקידים רציניים, ובטח לא כמודלים לחיקוי כמו הדוגמנים הזוהרים שעל שערי המגזינים.

"ברור. כשאני ועוד שני גברים לא מאוד חתיכים מצטלמים בביקיני, ברור לנו שזו פרסומת הומוריסטית וככה אנחנו מתייחסים לזה. כשדוגמנית שמנה מאוד מצטלמת כשהיא רוקדת ומרטיטה את כל הגוף שלה, היא יודעת איך מסתכלים על זה, והיא בפירוש אומרת למי שמסתכל, 'זאת אני, תראו כמה טוב לי ככה'. יש לי דוגמנים קטועי איברים או דוגמן שאין לו עין שהצטלמו לסרטים הוליוודיים, לבושים ומאופרים כמו חיילים פצועים. אנשים עם צלקות על הפנים שמככבים בסרטים על זומבים. זאת לא השפלה, זאת הזדמנות לעבוד. להתפרנס. זה מה שכל דוגמן עושה. הם משתמשים בגוף שלהם, ממש כמו שפמלה אנדרסון משתמשת בגוף שלה".

רוב האנשים מתקשים להיחשף אם הם שוקלים שני ק"ג יותר ממה שהם אמורים לשקול…

"גם אני פעם לא אהבתי להצטלם, עד שהבנתי שאלה החיים וכדאי לחיות אותם ולא להתחבא. "

לך יש עדיין קשיים חברתיים?

"בכלל לא. אני יודע שיש לי כישרון לחבור לאנשים והם מחפשים את קרבתי. אני גר בברלין כבר שנתיים וחצי, ובלי שהתכוונתי, הפכתי לדמות מוכרת ופופולארית. תיכנסי לכל באר בקרויצברג ומיד יספרו לך על דל, הבחור האנגלי שהם מחבבים."

קינס הגיע לברלין בפני שלוש וחצי שנים בעקבות בת זוגו, והחליט להישאר גם אחרי שהרומן ביניהם נגמר. הוא חולק את דירתו המעוצבת עם החתול שלו, אלוויס, שמלווה אותו גם לטיולים בפארקים הרבים של העיר. הוא מאוד אוהב את ברלין, למרות שקשה לו יותר למצוא בה עבודה. "באנגליה יש יותר פתיחות. כוכבי טלוויזיה ודוגמנים יכולים להיראות כמו אנשים פשוטים מהרחוב. בגרמניה מעדיפים סלבריטיז נוצצים, אבל אני, והרבה דוגמנים מהסוכנות שלי, מציעים גם אופי, פנים מעניינות, יכולת משחק, וזה משהו שמוכר לא פחות מיופי".

אתה חושב שהעבודה שלך מצליחה להשפיע במשהו על מושגי היופי בחברה?

"אני בטוח שדברים משתנים ככל שנחשפים ליותר וריאציות, לסוגים של בני אדם. פעם קעקועים נחשבו משהו שרק פושעים ומלחים עושים, והיום יש לכולם קעקועים. אני לא אומר שמחר כולם ירוצו לעשות לעצמם חור בלחי ולצחצח שיניים דרך החור כמו שהדוגמן שלי עושה, אבל כשרואים אותו, מבינים שיש הרבה הגדרות שונות למושג היופי".

אם אבוא לגור בברלין, תציע לי עבודה בסוכנות שלך?

"אני רואה אותך בסקייפ די מטושטש, אז אני לא יודע מה לענות לך".

***

הראיון עם דל קינס התפרסם ב"לאשה", כמובן.

 

סרט חייה (למרות שהיא, בכלל, גדלה בפתח תקווה)

דבורית שרגל שקועה כבר הרבה זמן בסרט חייה – הסרט על נוריקו סאן ואלה קארי והילדות מסדרת ספרי הילדות הבלתי נשכחים האלה.  בואו לתמוך.  התענוג מובטח. ובהזדמנות זו – כתבה שלי מלפני שנה או יותר (התפרסמה ב"לאישה")  ובה דבורית מספרת את הסיפור המרתק על יצירת הסרט שלה:

 

סרט דבורית

באוגוסט האחרון חזרה דבורית שרגל, עיתונאית, קולנוענית ובעלת בלוג התקשורת "ולווט אנדרגראונד" מיפן, בעיניים נפוחות מבכי. היא מיד התיישבה לכתוב פוסט בבלוג שלה, שכותרתו הכריזה כי "ולווט סאן חזרה מיפן אחרי שמצאה את נוריקו סאן", ובו סיפרה לקהל – ותרשו לי להמר שמחציתו לפחות החניק דמעות של שמחה גם הוא – איך נחתה ביפן כדי לחפש שם את הילדה שכיכבה בספר הילדים המיתולוגי "נוריקו סאן הילדה מיפן". שרגל, שלפני יותר משלוש שנים החלה לעבוד על סרט העוסק בילדות גיבורות סדרת "ילדי עמים", ספרי הילדים של פעם, חצתה ערים, יבשות ואוקיינוסים כדי למצוא את הגיבורות שלה – והסיפור המורכב מסופר בסרט.

שרגל בכתה בלי סוף. לא רק במפגש עם האישה שבגרה מתוך אותה ילדה יפנית, וכלל לא ידעה שבישראל היא אייקון תרבות. כמעט כל מה שקשור בתחקיר ובסרט שלה, שהעבודה עליו תסתיים בחודשים הקרובים הציף אותה בהתרגשות ונוסטלגיה. לנוסטלגיה הזו שותפים רוב בני הארבעים חמישים בארץ – מי שכילדים אהבו מאוד את סדרת הספרים שכתבה (במקור השוודי) אסטריד לינדגרן (אימא של "בילבי") תרגמה (או כתבה נוסח עברי לאה גולדברג) וצילמה אנה ריבקין בריק. נוריקו סאן הילדה מיפן הייתה אולי המפורסמת מכל הילדים שתועדו בצילומיה וספריה של ריבקין בריק, ולצדה כיכבו בילדותנו הקולקטיבית גם אלה קרי, הילדה מלפלנד, דירק מהולנד, ליליבס ילדת הקרקס, גנט מאתיופיה וסיאה האפריקנית. לפני היות הטלוויזיה, אלה העניקו לנו הזדמנות להציץ לעולמם של ילדים אחרים , לראות אותם רועים כבשים בהרים, עורכים טקס תה, מנדנדים עריסת בד שתלויה על וו או ישנים באוהל משפחתי ענק. "בילדותי", אומרת שרגל, "הוקסמתי לראות ילדות בגילי ישנות על הרצפה, מתרחצות באמבטיה מעץ, זה הסעיר את הדמיון שלי. חלמתי לגור באוהל, או בכול מקום אחר, רק לא בשממה שבה חייתי, בפתח תקווה".

בעוד שרגל עובדת על הסרט התיעודי הראשון שלה, הכוכבות שלו וחבריהם לסדרה מוצגים גם באגף הנוער של מוזיאון ישראל, בתערוכה "איזה עולם קטן" שאוצרת אורנה גרנות. בתערוכה, הפתוחה לקהל עד סוף הקיץ הקרוב,  מוצגים ספרי "ילדי העולם" לצד בובות מזכרת שנקנו בנסיעות ברחבי תבל – ואלה גם אלה הם מחווה לפועלה של אנה ריבקין בריק, צלמת שהחלה את הקריירה שלה כשתיעדה את נדידת שבט בהרי יוקמוק שבצפון אירופה. שם היא פגשה את הילדה אלה קרי שהייתה אז בת שלוש בלבד,  ואת משפחתה, בילתה בחברתם שבועות ארוכים, והוציאה לאור ספר צילומים למבוגרים. עיון מדוקדק בסרטי הצילום שלה העלה בה את הרעיון להוציא ספר נוסף, לילדים. הספר "אלה קרי הילדה מלפלנד"  – שאת הסיפור שלו כתבה העיתונאית אלי יאנס – זכה להצלחה בינלאומית, ובעקבותיו נולדו הספרים האחרים, יוצאי דופן בצורתם ובתכניהם ומתעדים בצילומים את חיי היומיום של ילדים בתרבויות שונות.

הספרים של ריבקין בריק שילבו בין אקזוטיקה למציאות המוכרת כמעט לכל ילד בעולם: הילדים נראו בהם לובשים תלבושות עממיות מסורתיות אבל משחקים, צוחקים ומתייחסים לבני משפחתם כמו כל ילד אחר שפוגש אותם בין דפיו של הספר. אורנה גרנות, האוצרת, אומרת שההתלהבות העולמית הגדולה מן הספרים שרובם ראו אור בשנות החמישים המאוחרות הייתה במידה רבה תגובה למלחמת העולם השנייה שהסתיימה והותירה חותם עז ואפל – שמולו רעיון הקרבה בין ילדי כל העולם, ההזדהות והדמיון ביניהם – נראה קודם במיוחד ומלא תקווה. מסיבה זו היא בחרה לשלב בתערוכה גם את בובות המזכרת, הלבושות בתלבושות עממיות מכל העולם – שגם הן מסמלות צורך לגשר בין תרבויות וליצור אווירה של פתיחות וידידות בין ילדים.

גרנות, בת 40, היא מומחית לספרי ילדים ואיור. היא עצמה לא גדלה על סדרת "ילדי עמים" אבל מכירה את התגובות הרגשיות העמוקות שהספרים הללו מעוררים במי שהכיר אותם בילדותו, וגם בילדים שנתקלים בהם כיום. "הספרים האלה מאוד סיקרנו אותי", היא אומרת. "התפיסה החברתית והיחס לאחר היום שונים לגמרי ממה שהיה מקובל כשהם ראו אור לראשונה, ולכן לא מובן מאליו שילדים יאהבו אותם גם היום, אבל מתברר שכן – שהספרים כחפצים שמזכירים תרבות שונה, ומאפשרים לנו להיות חברים של ילדים ממקום אחר – עדיין מלאי קסם וכוח משיכה".

גם שרגל הופתעה לגלות שהספרים האהובים של ילדותה כובשים גם את הדור שגדל על טלוויזיה ומשחקי מחשב ורשתות חברתיות. למעשה, הרעיון לסרט נולד כשהביאה לבת של חברים את "אלה קרי" ואת "נוריקו סאן", עותקים מהוהים ששמרה כל השנים בביתה, והופתעה לגלות כמה עניין גילתה בהם הילדה. שרגל, שמודה שאחרי השירות הצבאי שלה רצתה להיות סוכנת מוסד, אבל מעולם לא הגשימה את החלום, יצאה למסע לא פחות חוקרני ותובעני "למעשה, הבנתי די מהר שזה סרט חיי ושאני הולכת להתאבד עליו", היא אומרת. והיא מתכוונת לומר שהשקיעה את כל חסכונותיה, עד לגרוש האחרון, חיטטה בכל ארכיון אפשרי, שלחה אלפי מיילים, חצתה את העולם בטיסות וברכבות לילה, ניהלה שיחות טלפון עם אנשים שלא דוברים שום שפה שהיא מבינה,  וכבר שלוש שנים שהיא עסוקה רק באיתור הילדים, בצילומים ובעריכה. השלל: היא מצאה את אלה קרי, את דירק מהולנד, את נוריקו סאן ועוד שני ילדים מספרים שלא תורגמו לעברית.

אנה ריבקין בריק נולדה ברוסיה בשנת 1908 וגדלה בשבדיה, אחרי שמשפחתה היהודית היגרה לשטוקהולם, שם הפך אביה  – שלמד פילוסופיה, התפרנס ממסחר והיה בין צירי הקונגרס הציוני הראשון בבזל – לתעשיין מצליח. היא הייתה אחת מחמשת ילדי המשפחה. למדה בלט וחשבה להיות פרימה בלרינה, אבל נפצעה, ומצאה ביטוי אומנותי חלופי בצילום. שלא כמו נשים רבות בתקופתה, ריבקין בריק טיפחה קריירה עצמאית מגיל צעיר. בת עשרים כבר פתחה סטודיו לצילום דיוקנאות והחלה למכור בגלריות דיוקנאות של סופרים ואנשי רוח. בגיל 29 נישאה לדניאל בריק, עורך דין, עיתונאי וצלם שנולד בארץ ישראל ובמסעותיה עמו בעולם לא פסקה לצלם. אחרי שני ספרים על מחול בשבדיה, החלה לצלם במדינות שונות מיפן ועד הודו וגם בישראל. אחד מספריה קב אחרי הקמתה של מדינת ישראל (בעלה הוא שכתב את הטקסטים), אחר תיעד את חיי הצוענים בשוודיה, ולבסוף פרסמה את סדרת הספרים הנודעת שכללה 19 כרכים. צילומיה הוצגו בגלריות נחשבות בעולם (ופעמיים לפחות במוזיאון תל אביב) ונכללו גם בתערוכה המגה-פופולארית "משפחת האדם", שהחלה את דרכה במוזיאון לאומנות מודרנית בניו יורק בשנת 1955, ונדדה אחר כך בכל רחבי תבל.

סדרת "ילדי עמים" נוצרה בין השנים 1951-1970 כשיתוף פעולה יצירתי בין ריבקין בריק כצלמת לבין עיתונאיות וסופרות נודעות. תשעה מהספרים האלה נכתבו, כאמור, על ידי אסטריד לינדגרן. אחד הספרים נכתב על ידי אחותה של ריבקין-בריק, אויגניה סודרברג ("מוקיהנה מהוואי").  לאה גולדברג (שהייתה עורכת מדור הילדים בספריית הפועלים כשריבקין בריק פנתה אליה) תרגמה את רובם וגם כתבה את "הרפתקה במדבר" העוקב אחר הילד הישראלי אלי, והפכה ברבות השנים לחברה קרובה של הצלמת השבדית.

אלה קארי

 

נוריקו סאן

קריאה עכשווית הספרים האלה מגלה אולי סוג של התנשאות, בגלל המבט על חיי הילדים ומנהגיהם כעל משהו אקזוטי, אולי פחות מתורבת מחיי העיר המערבית שבה ישבו מרבית הקוראים. אבל גרנות אומרת שלא כך צריך לעיין בהם. הספרים הללו העניקו לילדים הזדמנות להבחין באחרים, להכיר אותם ולהזדהות אתם, לראות את הדומה דרך היכרות עם השונה. הרוח הזו המשיכה לנשב כנראה עוד שנים רבות אחרי שריבקין בריק כבר פסקה מלצלם. לפני קצת יותר מעשור ראו אור בארץ שני ספרים, כתובים ערבית ועברית ומלווים בצילומים, ספרים שאולי הייתה יוצרת בעצמה ובוודאי מברכת עליהם. "החלום של יוסף", על ילד המתגורר במחנה הפליטים דהיישה, ו"רים הילדה מעין חוד" על ילדה המתגוררת בכפר הלא מוכר בכרמל – נכתבו על ידי תמר ורטה-זהבי ו עבדאלסאלם  יונס[i]. המחברים, המנחים כבר שנים מפגשים של מחנכים ותלמידים יהודים ערבים, היו בוודאי שמחים לראות את ספריהם על המדף לצד "הרפקתאה במדבר" העוקבת אחרי אלי מקיבוץ רביבים – ספר שבצילומיו מופיע גם אחד מנכדיה של גולדה מאיר (כך מציינת גרנות) ו"מרים גרה בקיבוץ", ספר של ריבקין בריק וקורדליה אדוורדסון שמספר על ילדה שעלתה ממרוקו ונקלטה בקיבוץ, אבל מעולם לא תורגם לעברית. ספר נוסף שנכתב על ידי גולדברג, על ילד אפריקאי שמאבד את החמור שלו נגנז. גם הספר על מרקו מיוגוסלביה לא תורגם – כנראה בגלל שבצילומים הוא מחבק את חברו הטוב, החזיר. הכרכים שכן תורגמו ראו אור במהדורה מחודשת לפני כחמש שנים. מבקרת הספרות אריאנה מלמד התפייטה אז בכתבה ב"ויי נט" וכתבה שהסדרה הזו מעוררת בה תחושה שלמרות שהעולם השתנה, האהבה היא נצחית וישנם ספרים בני אלמוות. לדבריה "הספרים זורחים כפנינים של כתיבה מעולה". היא נזכרת כיצד קיבלה אותם לידיה בתקופה שבה המדינה בדיוק סיימה את חיי הצנע, וחבורות של ילדים במכנסיים קצרים של אתא וחלום על אופניים למדו איך אומרים כפכפים ביפנית (פוקורי), כמה ההולנדים אוהבים לאכול סרטנים  ואיזה בגדים מוזרים לובשים בלפלנד.

ריבקין בריק נפטרה בשנת 1970, בת 62 בלבד, ממחלת הסרטן, אחרי שהגיעה ארצה כדי למות כאן, והיא קבורה בבית העלמין בחולון. היא הורישה 50 אלף מצילומיה לקרן היסוד ואת האוסף הגדול של הדיוקנאות וצילומי העמים שלה, למוזיאון לאומנות מודרנית בשבדיה. בשבדיה מוענק מדי שנה פרס לצילום על שמה. לא היו לה ילדים, וכפי שדבורית שרגל – שבעצה בחרה שלא ללדת ילדים – כך גם ללאה גולדברג. "אחרי מותה לא נותר מהמשפחה שלה זכר", היא אומרת "ולכן ראיתי את הצורך להנציח אותה כחלק מהמשימה שלי".

 

[i] כך מאוית כל הכריכה

מתאהבים בה במבט שני – אבל עמוק, עמוק

alma

 

 

 

סצנת המקלחת הייתה לה קשה במיוחד. כמה לא מפתיע. אלמה דישי, שחקנית בראשית הדרך, וכבר בתפקיד נשי לצדו של יהודה לוי, עומדת במקלחת, בעירום, לצדו של הכוכב. "הוא היה נהדר", היא אומרת. "הוא עשה כל מה שהוא רק יכול היה כדי שאני ארגיש נוח. הזהרתי אותו שיסתכל לי בעיניים, ושלא יעז להוריד את המבט לשום חלק אחר של הגוף שלי".

ליהודה לוי אסור היה לראות את מה שחצי מדינת ישראל תכף תראה בטלוויזיה?

"את הצופים האחרים אני לא רואה ולא שומעת. הוא עמד ביחד אתי, מתחת למים, אם הוא לא היה כל כך נחוש לעזור לי לא הרגיש נבוכה, אין לי מושג איך הייתי עוברת את זה".

דישי, בת 27, מגלמת בסדרה "איש חשוב מאוד" (הוט בידור ישראלי) את רונה, סטודנטית שמתפרנסת ממלצרות ורחוקה שנות אור מעולם הסלבס ההזוי שבתוכו חי יהודה לוי. לוי, שמגלם גרסה אגוצנטרית (שלא לומר נרקיסיסטית) לא מודעת ומוקצנת מאוד של עצמו, נכנס במפתיע אל חייה, בעדינות של מערבל בטן הנחבט בקיר. היחסים ביניהם מלווים בהרבה סקס ובכל העליות והירידות המתבקשות מדרמה טלוויזיונית. דישי מלוהקת בתפקיד הבחורה שלוי נמשך אליה במפתיע ובניגוד לכל הכללים: היא לא הדוגמנית הזוהרת, לא היפהפייה שצלמים רודפים אחריה ברחוב, והיא אישה חזקה, עצמאית, דעתנית, אחת שבמציאות הייתה אולי מבריחה כוכבים שרוצים מישהי שתלקק להם את האגו, אבל תענוג לראות אותה על המסך.

המפגש שלנו הוא הריאיון הראשון של דישי לתקשורת, והיא זו שמבקשת לציין את זה בהתרגשות. באותה הזדמנות כדאי לציין שהיא קורנת וכובשת ובכלל, עושה רושם של מישהי שכל אחת הייתה שמחה שתהיה בארסנל החברות שלה.

אלמה ("נשמה" בספרדית) היא בתם היחידה של איש הקולנוע שאול דישי ואילנה עופרי, עורכת דין ואשת עסקים היא נולדה בתל אביב, בשיכון בבלי, ומגיל חמש גדלה בסביון. "תמיד הייתי קצת אחרת", היא אומרת. "למדתי בבית הספר לאומנויות ואחר כך בתלמה ילין, הגעתי הביתה מאוחר, אף פעם לא הייתי ממש מחוברת לשכונה. עשיתי תפקידים ראשיים, הייתי מוערכת, אהבתי את הבמה.  אני מתארת לעצמי שזה קשור למה שאבא שלי עושה, למרות שכל השנים היה הבדל ברור: הוא בעולם המצולם ואני על הבמה. הוא לא כל כך אוהב תיאטרון ואני רק עכשיו, בצילומים, הבנתי משהו מהעולם שלו, מהאינטימיות הזו שנוצרת על הסט, שהיא בעצם נורא פרוצה, אבל כשחווים אותה היא מאוד אינטנסיבית".

 

לא היית ילדה שמסתובבת על הסט ומקבלת תפקידים קטנים בסרטים של אבא

"יש לי תכונה כזו, שרק כשאני בשלה למשהו הוא קורה לי. באהבה, בחיים בכלל וגם בקריירה. לא הייתי ילדת פלא שרשומה אצל סוכנים מגיל אפס. בדיוק להפך. מדי פעם הלכתי עם חבר או חברה לאודישן ולא התקבלתי. וגם בצבא, לא התקבלתי להקה צבאית והחלטתי ללכת לכיוון אחר. הלכתי לחינוך, הייתי מפקדת של נערי מקא"ם בחוות השומר. ילדה בת 18 עומדת מול חבורת גברים עם מטען חיים כבד – הם פשוט קרעו אותי, השאירו אותי המומה ובוכה. אבל למדתי מהם המון, והיום אין סיטואציה אנושית שאני לא יודעת לפענח".

מפתיע ששום להקה לא קפצה עליך בזרועות פתוחות

"יש בי משהו שגורם לאנשים להתאהב בי רק ממבט שני. אני יודעת שרבים מאוהביי לא יסכימו לאמירה הזו, אבל זה ככה. יש משהו שנופל יותר טוב רגע אחרי, אבל מאוד עמוק. זה בדיוק התפקיד שאני עושה בסדרה. מישהי שלוקח זמן עד שהיא נכנסת לך מתחת לעור אבל אחר כך זה עמוק וחזק. החלטתי לעשות את השירות הצבאי ולראות מה ינצח אחרי הצבא – איזה סוג של חיים יהיו בעיני בעלי משמעות. אני כל הזמן בחיפוש אחרי ערך מוסף שאני יכולה להביא בתפקידים שאני עושה. זה לא בא לבד במקצוע הזה. אחרי ההקרנה לעיתונאים באה שלי מישהי ואמרה לי שזה היה לה נורא משמעותי לראות את הדמות הזו, מבחינה פמיניסטית, אז ידעתי שזה מה שאני מחפשת, מעבר למחמאה, מעבר להילולה שעושים סביבי בתור פנים חדשות, משהו שעשיתי נגע במישהו. מפחיד אותי שזה יהיה רק האגו".

להפתעתה התקשתה להתקבל לבתי ספר למשחק, ובסופו של דבר הצליחה להתקבל וללמוד בסמינר הקיבוצים. "גם שם לקח זמן עד שהבינו את הגובה שלי והגודל שלי והיופי, וגם לי לקח זמן להבין איפה החוזקה שלי. תוך כדי הלימודים הבנתי שאני לא אקבל תפקידים עד שאני לא אראה את עצמי כשחקנית ואגיד לעצמי שאני מתאימה לתפקידים כאלה, עד שלא אצליח לדמיין את ה"כן" הזה שיגידו לי אחרי האודישן".

העובדה שאת גבוה, כהה, לא כחושה כמו גבעול, יש לה משמעות גדולה בתחום?

"לא תמיד ברור מה הביצה ומה התרנגולת, אם זה באמת משמעותי או שזה משמעותי בעיני. בסופו של דבר חשוב הביטחון העצמי שאני מביאה אתי לתפקיד. כששירלי מושייף (יוצרת "איש חשוב מאוד") פגשה אותי בפעם הראשונה היא שאלה אותי אם התפקיד של רונה בכלל מדבר אלי, כי בעיניה אני מאוד יפה. לי היה ברור שזה מאוד מדבר אלי. שירלי תפסה אותי בנקודה שהיא אמנם הרבה אחרי סיום גיל ההתבגרות, אבל היא בדיוק הנקודה שבה אמרתי לעצמי שזאת אני, זה מה שיש, ואו שאני אתאהב בזה ואלך עם זה עד הסוף, או שאני אאבק".

איך מגיעים לרגע של השלמה? הרבה נשים משלימות עם המראה שלהן רק בגיל הרבה יותר מבוגר, אם בכלל

"זה פשוט קרה. לקח לי זמן לגלות שאני יפה. הגובה היה תמיד בעייתי. רק נשים היו מחמיאות לי. בתור נערה מתבגרת הייתי הולכת למסיבה ומקווה שיקרה משהו, ופתאום בחורה אחרת הייתה אומרת לי 'את ממש מיוחדת'. זה לא ממש מה שאת רוצה לשמוע בגיל הזה. תוך כדי הצילומים, ראיתי את עצמי במוניטור, והבנתי שאני מסתובבת עם דימוי אחר לגמרי של עצמי. פתאום אמרתי וואו, יש לי חזה, יש לי גודל. יש לי גבות. ראיתי אישה אחרת, יותר נשית, יותר רכה ממה שדמיינתי. זה הפתיע אותי, אבל החלטתי לקחת את זה".

מיד אחרי הלימודים דישי השתתפה בהצגה "הרדופים" של מאור זגורי, שעלתה בתיאטרון "תמונע" ("הוא שלף אותי מבית הספר, זה היה מצוין") ב"רגעים", של מיכל בת אדם וב"השולחן" של נולה צ'לטון בפסטיבל עכו.  בימים אלה היא משתתפת בסדרת אינטרנט מוצלחת "בקרוב אצלך", על חמש חברות בנות שלושים ומשהו, המציגה כל אחת מהן ברגע משברי-קריטי בחייה. בין לבין היא עבדה כמלצרית בקפה "נוח" התל אביבי. עכשיו כבר לא. "נפגשתי עם רינה ירושלמי שביימה אותי בסמינר", היא מספרת, "ושאלתי אותה ממה מתחילים, כן תיאטרון, לא תיאטרון, איך יודעים. היא אמרה לי: זה ייבחר בך. וככה קרה. לא חשבתי בכלל על טלוויזיה. תמיד אמרו לי שאישה עם נוכחות וגובה ותווי פנים כמו שלי זה בול לתיאטרון, ושטלוויזיה זה לאנשים קטנים. ופתאום זה בא. יחד עם חשיפה גדולה והערות שלא תמיד נעים לשמוע…"

היא מתכוונת בעיקר לטוקבקים מרושעים "קראתי בטעות, אסור, אסור, אסור לקרוא דברים כאלה", היא צוחקת. באחת התגובות מישהו שאל למה לקחו לתפקיד הראשי ספרנית טיפוסית מגבעתיים, כל כך לא מלבבת לעין ולנפש. "מצד אחד האגו נפגע", היא מודה. "מצד שני, מישהו ראה אותי וקיבל בשיא הרצינות את הדמות שאני מגלמת, את הסיפור. יש לי בסדרה סצנה עם ליאת אשורי, שאומרת לי שם 'את יודעת שאת יציאה', כלומר מה קרה ליהודה לוי שהוא מסתכל על אחת כמוך. ואז אני שואלת את עצמי, יהודה משחק את עצמו, ליאת משחקת את עצמה, אז מה אני בכל הדבר הזה? יש ברונה המון דברים שונים מאוד ממני, ובכל זאת – הסדרה הזו כל הזמן משחקת בין מציאות לבדיון וזה לא תמיד קל".

איזה מערכת יחסים נוצרה בינך לבין יהודה לוי?

"התיידדנו לאט לאט. אני חושבת שלו היה יותר קשה להתקרב אלי ולבטוח בי ולהיחשף. אני נורא התרגשתי לעמוד מולו, גם כשחקן, גם כגבר, גם כסלב. הייתי צריכה להתגבר על ההתרגשות הזאת, ולהגיד לעצמי שיהיה בסדר, שאני אעבוד קשה, שאני אלמד מה קורה לדמות הזו, של בחורה שפתאום איזה סלב נכנס לה לחיים והוציא אותה מאיזון וזה הכי לא היא, שאני אתמקד בסיפור האנושי הזה ואני אפסיק להתרגש מזה שאני משחקת עם יהודה לוי. האמת היא שכבר באודישן הראשון הוא חיבק אותי, עם העיניים הכחולות האלה שלו, כמו ילד בן 16 שקופץ בחדר. הרגשתי את הכימיה בינינו מהרגע הראשון".

היום את כבר לא מתרגשת כשאת פוגשת את יהודה…

"ועוד איך מתרגשת. בגלל זה אני כל כך מתאימה לתפקיד. אבל זה משתפר. עכשיו בדיוק ישבנו יחד ושאלתי אותו איך הוא מעביר את הימים האלה, התברר שהוא מתרגש בטירוף, אז מה אני מתפלאת שאני מתרגשת מזה. "

אתם חברים קרובים?

"עוד לא, אבל זה יקרה. בחיים לא שאלתי אותו על הפרידה מנינט, למשל. הייתה לי אינטואיציה פנימית שאמרה שזה הדבר הכי מדהים שאני יכולה להביא לקשר בינינו. הגענו לשיא של אינטימיות במשחק, נתנו אחד לשני שקט, והקשר בינינו רק מתחיל להתפתח עכשיו, שנה עכשיו. המבוכה בינינו נעלמה כבר מזמן. תארי לך. את מחכה לסצנת סקס, ערומה, מתחת לשמיכה, שוכבים אחד על השני. וזה כשלא ישבנו על בירות, לא ידענו שום דבר אחד על השני. ניקזנו הכול לתוך המשחק. ורואים שבלי לתאם עמדות, נחשפנו נורא במשחק. אני אוהבת את זה בשחקן שהוא. יהודה מביא כל כך הרבה עושר לתוך כל סצנה, שיש לי המון אפשרויות להגיב".

איך התגברת על המבוכה?

"אני אגיד לך מילה אחת: קאווה. וכמובן המקצועיות של יהודה. באתי אליו לפני סצנת הסקס הראשונה שלנו, ואמרתי לו, מה עושים עכשיו? והוא, בלי שום ציניות, פשוט הדריך אותי – תזיזי יד לשם, ורגל לשם, הכי טכני. אני בחיים לא אשכח את זה. היו רגעים מביכים, דווקא כשחשבתי שאני הכי טבעית ומשוחררת, למשל כשתוך כדי סצנת הסקס על הרצפה הרטובה, כשאני שוכבת שם עם משולש קטן שמסתיר לי את שערות הערווה וצריכה לחכות שהוא יגמור לרקוד ויוריד את המכנסיים, פתאום נתקע לי הראש במצלמה. הרגשתי מגושמת ועל המצח היה לי כדור אדום גדול".

רונה היא דמות מאוד קולית. היא מתנהגת כמו שהרבה נשים היו רוצות להיות מסוגלות להתנהג במערכת יחסים

"היא יותר קולית ממני. כשהוא הולך ממנה אחרי הלילה הראשון והיא פשוט אומרת לו "ביי, לילה טוב"… שירלי עבדה אתי על הרפליקה הזו כל כך המון, רק כדי שזה לא יצא נקמני, פאסיב- אגרסיב, מריר. בהמון מקומות שהם רונה לא עושה דרמה אני הייתי עושה דרמה או לפחות מראה שנפגעתי. למדתי מרונה. יש לה את עצמה, את המקום שלה, עלי, על אלמה, רואים הכול על הפרצוף ועליה לא".

העובדה שהייתה על הסט גם במאית אישה עזרה לך?

"מאוד. היא הייתה שם בשבילי כל הזמן. הייתה סצנה אחת שבה לא אמורים היו לראות את החזה שלי, ושירלי פתאום שאלה אותי מה דעתי שכן יראו, כי זה מספר את הסיפור יותר טוב." זאת הייתה סצנת המקלחת המפורסמת, מתחילת הכתבה. "הייתי צריכה אותו בטירוף, את התמיכה שלו", היא אומרת. "לא שיחקתי. פשוט התקלחתי. הייתי חשופה לגמרי. התאים לי. זאת הייתה סצנה מעולה ולטעמי הטובה ביותר בסדרה".

דישי מתגוררת בימים אלה בסביון, אצל ההורים. היה לה חבר ראשון בגיל 21 ובסך הכול שלוש אהבות גדולות. מבן הזוג האחרון נפרדה לפני חודשיים, והיא מחפשת דירה, שבה תתגורר לראשונה לבדה. "לקח לי זמן להבין איזה גבר אני רוצה. בהתחלה נמשכתי לגברים יותר קשים וסגורים, מתוך מקום טיפולי כזה שהרבה נשים מכירות. במשך השנים הבחירות שלי הלכו והשתפרו." החבר האחרון, היא אומרת, "פרגן לי במהלך העבודה בצורה ממש על אנושית". אחרי הצילומים הוא נסע לפריז ללמוד משחק, היא הצטרפה, "להתאושש ולעכל מה קרה כאן". חצי שנה נחה, טיילה, שבה בבתי קפה, פגשה אנשים מהעולם ולמדה צרפתית. ובכל זאת הם נפרדו. "זה מורכב", היא אומרת במבוכה.

היית יוצאת עם סלב, כמו רונה?

"זה מביך אותי ונראה לי מאוד קשה לנהל זוגיות לאור הזרקורים, מאוד מבלבל, קשה לדעת מה מרגש יותר, הזוגיות או הדיבורים עליה וההופעות הפומביות. אני בנאדם של חברים מכיתה א'. אחרי הפרימיירה ישבתי עם חברות, פתחנו שמפניה, הן לימדו אותי איך להצטלם לעיתונות, באיזה פוזות. זאת תחושה מדהימה – שהצלחתי להגיע לאן שרציתי, ועדיין יש לי את החברות האלה שלי".

בעתיד, דישי רוצה גם לכתוב. היא נרשמה לבית הספר לתסריטאות "סם שפיגל", אבל החליטה שזה מוקדם מדי, ושהיא רוצה "קודם לתת לאדוות לעשות את שלהם" . "יש לי מתנה", היא אומרת. "להצליח להביא דברים אינטימיים בפומבי, לספר סיפור, להכניס חמש מאות איש לאולם ולרגש אותם או לספר להם דברים שאנשים לא מדברים עליהם. המפגש עם שירלי גרם לי להבין איזה כוח ואחריות יש בכתיבה. כשאת בוראת מציאות מחדש, את בוחרת איזה מודל נשי ללהק, איזה ערכים את מעבירה, מה יגע באנשים. זה אדיר".

 

המשוררת שפוקחת לנו את העיניים

רירי

רירי סילביה מנור לא מאמינה בצורת הרבים. "צורת הרבים, כמו המאה הזו, פשטה רגל מזמן", היא כותבת באחד משיריה. "אדם בודד משאיר לך עקבות, כמו סימני צעדים בשלג, אחריהם אתה הולך רעב וסקרן". היא מאמינה גדולה באדם הבודד, ובצורך לשמור על העצמי המיוחד שלנו – להימלט מהכפר הגלובלי, מפס הייצור של הקונצנזוס, כדי להגשים את עצמנו על ידי שנגיד לעצמנו כל הזמן "זהירות! אני יצור חד פעמי, כל כך שברירי, עדין ונטול שלמות. אבל זה הזמן היחיד שלי לחיות…"

את המוטו הזה, המחייב מסע אל תוך עצמה וניסיון להביע בכל כלי העומד לרשותה את מה שהיא רואה ושומעת שם בפנים, היא מקיימת באדיקות. מאז גיל תשע, ליתר דיוק, שאז כתבה את השיר הראשון בחייה, ברומנית, שפורסם בעיתון ילדים, ושוב, אחרי שנים ארוכות שבהן לא האמינה שתחזור לכתוב, והפעם בשפה חדשה, בעברית. בין לבין היא עלתה ארצה, גידלה בת ובן, והפכה לפרופסור לרפואת עיניים, בעלת שם בינלאומי בנוירואופטלמולוגיה (מחלות עצבי הראייה). בימים אלה היא חוגגת את צאתו של ספר שיריה השני "הגיל המדומה" (הוצאת הקיבוץ המאוחד).

מנור משקיפה ממרפסתה על הצמרות שמצלות על אחת השדרות התל אביביות. כאן היא כותבת את מרבית שיריה, בבהילות, בדחיפות שמוכרת רק למי שהאומנות בוערת בהם, על כל פיסת נייר שהיא מוצאת "כי כשעולה בי שורה, היא יכולה באותה מהירות להיעלם ולהישכח לגמרי", היא מסבירה. הבהילות הזו ניכרת היטב בשיריה. הם מלוטשים, אבל מבעבעים כנות, חשיפה מוחלטת, אמירות חדות וישירות שבועטות הישר בבטנו של הקורא. היא כותבת על חוסר ההלימה בין הגוף המזדקן לנפש שעדיין רוצה לטעום מהעולם; על כוח החיות העצום שיש בה היום, אחרי גיל 70, לעומת תחושת הקהות הכמעט ממיתה שאפיינה את שנות העשרים שלה; על הפחדים, שהופכים אותנו לנעליים הממתינות בארונה של אישה משותקת; על ילדים העוזבים את בית אמם אחרי ארוחה טקסית, שבים ליומיום שלהם ומשאירים אותה מאחור כמו פרחים נבולים באגרטל; על הגעגועים למתים; כל ההכרח לנבור במבוכי הזיכרונות ועל הרגע שבו שרטטה לעצמה את גבולותיה, על מנת שהכנפיים שלה לא יחבטו סורגים ולא יישאו עוד סימנים כחולים.

מקריאה בשירים שלך נדמה שאין לך גבולות. שאת רוצה לדעת הכול, לטעום הכול, ואת גם מעזה לעשות את זה

"היכולות הולכות ומשתכללות עם השנים. את רוב חיי ביליתי בלעשות מה שצריך. נולדתי ברומניה שהפכה קומוניסטית. תחת שלטונו של גֶאוֹרְגִיוּ-דֶז' החיים היו נוראיים בהרבה ממה שהיו אחר כך תחת צ'אוצ'סקו. זה היה משטר טרור, שבין השאר סילק כל סממן לתרבות. בחנויות לא היו ספרים נורמליים, היו רק כתבים של מרקס ואנגלס או שבחים לברית המועצות בשפה מאובנת. סרטים והצגות לא היו, אלא אם היה להם ערך תעמולתי. הכל היה פרופגנדה. אני נמשכתי תמיד לספרות, ומה שהציל את הנשמה והתרבות שלי, הייתה הספרייה העצומה שהייתה לנו בבית, שבזכותה הכרתי את כל הקלאסיקנים, והסבא שמאוד אהבתי שלימד אותי לקרוא ולכתוב עוד לפני בית הספר והיה מביא לי ספרים ועיתוני ילדים. רציתי, כמובן, ללמוד תיאטרון או ספרות או פילוסופיה – אבל היה ברור שאין טעם לעשות את זה ברומניה. הפקולטות למדעי הרוח נועדו להוציא אנשי תעמולה, ולמדו בהם רק את מה שהתאים לקו של המפלגה. בגיל 15 השתתפתי בסרט ואחר כך בתיאטרון חובבים וחלמתי על זה, אבל ידעתי שהראש שלי בעננים והרגליים צריכות להישאר על הקרקע, שאני צריכה להתפרנס. אז בחרתי ברפואה. אבא שלי היה רופא ידוע בבוקרשט, וכששאלו אותי אם אלך בדרכו אמרתי שזה לא מעניין אותי, שכשאני אראה דם אני אתעלף, אבל ידעתי שזה מה שצריך לעשות".

היא לא אהבה את הרפואה, ניצלה כל הזדמנות לברוח מהלימודים ובכל זאת סיימה בציונים מצוינים. "קיבלתי את הרושם שכל מה שצריך ברפואה זה זיכרון טוב ואין מה לעשות שם עם יצירתיות ודמיון", היא מודה. לימים, היא תגלה את הפן האנושי בעבודה, ותסחף פנימה. הקריירה שלה, שהחלה בחוסר חשק מוחלט ברומניה, תוביל אותה בישראל למפגשים מרגשים ביותר עם חולים בכל קצות הארץ, עם תלמידים לרפואה שעוררה בהם אהבה עמוקה למקצוע ואפילו בחזרה לרומניה – לביקור שמעולם לא חשבה שיתקיים, אחרי נפילת המשטר הקומוניסטי, במסגרת משלחת סיוע רפואית. הקשרים האנושיים שיצרה אז שינו את חייה. היא החלה ליזום מפגשים ספרותיים בין יוצרים רומניים וישראלים, תרגמה, ערכה והוציאה ספרי שירה בשתי השפות (שתורגמו גם לצרפתית וערבית).

היא נישאה בגיל צעיר, וממש לפני סיום התואר קיבלו אישור לעלות לישראל. "מפעל הפיס" היא קוראת לזה. "בשום אופן לא רצינו להזדקן תחת המשטר הזה, שאסר את כל האינטלקטואלים והוציא אותם להורג. כל כך רצינו לעזוב שחלמנו לבנות מכשיר חמצן ולהימלט בצלילה בדנובה". בארץ סיימה את ההשתלמות שלה בבית החולים דונולו ביפו, ובנתה קריירה מפוארת במרכז הרפואי רבין (לשעבר בית החולים בילנסון).  "אבל יכולתי באותה מידה לנחות בפטגוניה", היא אומרת "כי לא ידעתי מילה עברית, ולא ידעתי לכתוב אלף בית". היא לא למדה עברית בצורה מסודרת, משום שהרתה וילדה, ובין קשיי הקליטה, העבודה וגידול הילדים למי היה בכלל זמן לאולפן. כל רשומה מקצועית שנאלצה לכתוב דרשה ממנה שעות עבודה "ועד היום אני סובלת מזה. בדיבור אני יכולה לעשות שגיאות, אבל כשאני כותבת אני בשיא הריכוז והמאמץ".

מפה לשם התאהבת במקצוע

"להפתעתי גיליתי שיש לי כישרון לאבחנה, וההצלחה עודדה אותי מאוד, וגיליתי את החולים – ואת ההנאה העצומה שלי מהמפגש אתם, מהאמפטיה, מהיכולת להבין את המצוקה שלי מי שעומד מולי, לעזור לו". כדי להיות רופאה טובה, היא אומרת, נאלצה למצוא בעצמה חלקי אישיות שלא הכירה. שלא נזקקה להם כמשוררת ואומנית. "להפגין סוג אחר של רצינות שלא היה לי טבעי", היא אומרת, "כי החולה לא רוצה לדעת שגם את מהססת. הוא זקוק למבוגר אחראי שיוכל לסמוך עליו". וברור שגם לחשיפה האישית הכנה שבשיריה, לא היה מקום ברפואה: "אני יכולה לספור על אצבעות יד אחת את החולים שהתיידדתי אתם מחוץ לשעות העבודה. בשירה טובה אין ברירה. את כותבת בשביל עצמך, את לא חושבת על מי שיקרא את זה ומה הוא יחשוב".

מתי חזרת לכתוב?

"אחרי יותר מעשרים שנה שלא כתבתי ולא חשבתי שאחזור לכתוב, נקלעתי למשבר בחיים האישיים וחברה לקחה אותי לנופש בכינרת. ישבתי שם מול המים, ופתאום זה בא לי ועוד בעברית. את לא מתארת לך את ההפתעה. עברו עלי שנתיים קשות מאוד, ידעתי שאני צריכה ליזום שינוי מהותי בחיים שלי – וכל התהליך הזה התבטא בשירים, והכול בעברית. השירים ליוו כל צעד שלי: אם הייתי עצובה יכולתי לכתוב שיר, להשתחרר ולהרגיש שוב עליזה. אם נדרשתי לקבל החלטה קשה – כתבתי שיר, ודרכו החלטתי ועשיתי. דרך הכתיבה הבנתי שלמרות שיש בחברה הישראלית דעות קדומות על נשים גרושות, זה מה שמתאים לי. שאחרים אולי רוצים ומצפים שאהיה כמו כולם, אבל אני זה אני, ואני חייבת לעשות את מה שמתאים ונכון לי".

לא היה לך קשה לעשות את כל זה בעברית?

"זאת הייתה הפתעה, אבל תמיד הייתי בדעה שכשאדם מגיע לארץ חדשה, הוא לא צריך להמשיך את החיים הקודמים שלו כאן וגם לא לחשוב שהוא יהיה אי פעם צבר. הוא צריך לקרוא עברית, להכיר אנשים מפה, להתיידד. לא להיכנס לפעמון זכוכית עם אנשים מארצו ולהריח נפטלין".

זה לא פשוט…

"אני סקרנית מטבעי והיום יש לי רוח יותר צעירה מאי פעם. כשהייתי בת עשרים הייתי יותר זקנה ופחות בחיים. כשאת בוחרת כיוונים חדשים בחיים אז ברור שיש לך אכזבות וקשיים, ואת מגלה כמה את נאיבית ולפעמים זה מאוד כואב – אבל בעיני זה שווה, יותר מלשים את הנעליים מול האח בגיל ארבעים ולחכות לפנסיה".

ההתרגשות מחזרתה של השירה אל חייה הביאה אותה להציג את שיריה בפני יצחק לבני, ידיד ושכן לשולחן הפרלמנט של אורי אבנרי (קודם ב"כסית" ועכשיו ב"דובנוב 8") שמנור שותפה לו כבר שנים. לבני עודד אותה להוציא ספר ראשון, "נדודי ערות" (ספרית פועלים), שאחריו לא הפסיקה לכתוב: מאמרים ב"הארץ", שירים שפורסמו בכתבי עת ספרותיים ועוד. היום היא כותבת בעברית – כשהיא בארץ וגם ברומנית – בכל פעם שהיא נוסעת לשם. "ב – 1990 כשביקשו ממני לצאת למשלחת לסייע לרופאים ברומניה נסעתי לשם כמו נידונה למוות", היא אומרת. "הגעתי לבית חולים ירוד ומוזנח כמו שלא יכולתי לדמיין בחלומותיי הגרועים". היא נרתמה לסייע, ארגנה משלחות רופאים לשם ושלחה  80 חולים מרומניה לניתוחים בארץ, ולאט לאט גם נחשפה לתרבות החדשה שפרחה שם, ונדהמה. "נפתח לי חלון לעולם חדש לגמרי", היא אומרת. "גיליתי משוררים וסופרים מצוינים ויצרתי קשרים שאפשרו לי להביא את התרבות שלהם לכאן ואת שלנו אליהם".

מנור מחלקת את זמנה בין עבודתה רופאת עיניים פעילה לכתיבה וארגון ערבי תרבות ישראליים ברומניה ורומניים בישראל. לקח לה זמן, היא אומרת, לשכנע שוחרי תרבות פה להקשיב לקולות שבאו משם. לקח לה זמן גם להפסיק להיעלב מהגזענות והיהירות שהופגנו כלפיה, משום שבאה מרומניה. "לא ויתרתי, כי רציתי ללמוד, להכיר את התרבות הישראלית, את כל מה שלא ידעתי כי לא גדלתי כאן".

בימים אלה היא כותבת סוג של ביוגרפיה, סיפורים מילדותה בימי המלחמה, ברומנית. וגם זה לא פשוט. "שפות הן כמו בצק שמרים", היא אומרת. "הן משתנות ותופחות, ואני לא יכולה להשתמש ברומנית שהכרתי בשנות השישים. בזכות עשר השנים שנסעתי וחזרתי משם כרופאה, התעדכנתי וקראתי המון והשפה שלי השתכללה. "החלטתי שפרוזה אני לא אכתוב בעברית. שיר זה דבר מאוד אינטנסיבי, אני כותבת מהר, ואם אני לא מספיקה, אני שוכחת כמו ששוכחים חלום. הכתיבה בעברית דורשת ממני ריכוז עצום, מאמץ ממושך, ואז העברית יוצאת טובה מאוד. זה לא משהו שאני מסוגלת לו בפרוזה. אני יושבת שעות על שעות, וזה בלתי אפשרי להעביר תקופות ארוכות כל כך כשכולי שריר מכווץ. "