ארכיון קטגוריה: תת תרבות

מוחץ קלישאות בעקב מחודד מאוד

 

הראיון הזה פורסם במדור הספרים של "לאישה" לפני יותר משנה, כשהספר הנפלא "מתאגרף חיפושית" יצא לאור בעברית. ינון ניר הזכיר אותו השבוע בפיסבוק, א-פרופו עותק שרכש בעשרה שקלים, משומש, כשהקומוניקט של ההוצאה עדיין בפנים. מי שמסר את הספר בלי לקרוא קודם – הפסיד.

ned-beauman_3421

קווין ברום, המכונה "פישי" סובל ממחלה נדירה שגורמת לגופו להצחין כמו דג רקוב. בימים כתיקונם הוא מסתגר בבית, מתקשר עם נפשות קרובות בפורום של אספני ממורביליה נאצית ומדי פעם מוציא את האף לפה ולשם, בשליחותו של נדל"ניסט תאב בצע, שגם הוא אוסף פריטים מימי הרייך השלישי. אלא שהימים אינם כתיקונם, וקווין מוצא את עצמו במסע ארוך, פתלתל ומלא סכנות, במהלכו הוא מנסה לשחזר את קורותיהם של מתאגרף יהודי, פושטק מהאיסט-אנד של לונדון חוקר חרקים קיימברידג'אי שרכש ממנו את הזכויות על גופו החי ועל גופתו לעתיד. הוא מתיר בשקדנות את הסבך האירוטי והאלים שנוצר בין השניים, ובאותה הזדמנות מצייר תמונות נפלאות של בריטניה בשנות השלושים, כסיר מבעבע של תיאוריות מדעיות וחברתיות מצמררות. המחלה, אגב, מצילה את חייו ברגע השיא של המסע, וגם העובדה שהוא מונחה לא אחת על ידי השאלה הבסיסית: "מה היה בטמן עושה במצבי?"

"מתאגרף, חיפושית" ("סאגה", תרגום: שרון קרמנר) הוא אוסף נהדר של אנקדוטות מדעיות ופסבדו מדעיות, שמשמשות את נד באומן (שזהו ספר הביכורים שלו) כדי למחוץ בעקב מחודד כל בדל של תקינות פוליטית צבועה ומלאכותית, וכדי להציג באור מגוחך במיוחד אנשים שהאידיאולוגיה מעקרת מתוכם את האנושיות. הכתיבה של באומן חריפה ומצחיקה מאוד (חלק מההומור התאדה בתרגום) למרות שהיא מה שקוראים "מהודקת". למרות שהוא לא מתעייף מלנוע בין זירה רעיונית אחת לשנייה, הוא לא מפטפט סתם. בכל מיליגרם מידע שמטופטף לאורך הדרך נעשה שימוש בהמשך, כשהסיפור הופך לנחשול גועש של התחבטויות מוסריות. בתוך השצף הזה אנחנו פוגשים אמרגני אגרוף נכלוליים, פוליטיקאים פשיסטיים, מתכנני ערים ומלחינה של מוזיקה א-טונלית מודרנית. אנחנו משוחחים על שפות מלאכותיות, תיאוריות קונספירציה, הומוסקסואליות, שימור גופות, גזענות, מיתוסים נורדיים, מאפיונרים יפנים, מעגלי תנועה וכמובן אאוגניקה – התורה הקושרת בין המבנה הפיזי לתכונות האופי ונועדה להשבחת הגזע. מן הסתם, האאוגניקה הייתה חביבה על אחד, אדולף היטלר, שמכתב ממנו מצית את הסיפור כולו.

את כל העושר הזה, הכתוב מצוין וארוג בדייקנות של שען אומן, נד באומן בן ה – 27 כתב כשהיה בן 22 בלבד. בוגר טרי של החוג לפילוסופיה בקיימברידג', בן למשפחה ספרותית מאוד (אמו, ניקולה באומן הקימה את הוצאת "פרספוני" המוציאה לאור מהדורות חדשות של רומנים גדולים שנכתבו על ידי נשים; אביו, אחותו, אחיו ודודתו כותבים גם הם, ספרי היסטוריה, ילדים ומתח בהתאמה) שנתקל במקרה בערך "אנופתלמוס היטלריי" בוויקיפדיה. הערך הצג זן של חיפושיות עיוורות שנמצאו רק בחמש מערות בסלובניה, ושמן הוענק להן ב – 1933 על ידי החוקר הגרמני אוסקר שייבל כמחווה לפיהרר עם עלותו לשלטון. באומן לא צריך היה יותר מזה. השורות המסקרנות שבהן צוין כי החיפושית היא פריט נחשק על ידי אספנים של ממורביליה נאצית שיגרו אותו לספרייה, והוא בילה חודשים בקריאה של ספרות על פאשיזם, אאוגניקה, איגרוף, היסטוריה של הקהילה היהודית בלונדון, מועדוני סקס, מוזיקה, מחלות נפש, חקר חרקים, מכונות מוזרות ואדריכלות (רשימה ביבליוגרפית מלאה ניתן למצוא באתר שלו: www.boxerbeetle.com)  ובמשך כמעט שנתיים וחצי כתב את הסיפור, שמפגיש את מקס "סינר" רואץ', המתאגרף בעל תשע הבהונות והמזג הנפיץ עם ארסקין, המדען הגמלוני מודחק היצרים. מפגש שמהדהדים בו כל קולות ההיסטוריה של התקופה הסוערת שבה הוא מתרחש.

ההישג הספרותי הפרוע והמבריק של באומן לא חמק מעיניהם של מעניקי הפרסים ומצייני הציונים בבריטניה, מולדתו. "מתאגרף חיפושית" קיבל מספר פרסים ספרותיים ובאומן עצמו נכלל ברשימת הסופרים הצעירים המבטיחים ביותר של הגארדיאן ושל הבי בי סי. רשמית הוא מתגורר עדיין עם הוריו בהמפסטד, בצפון לונדון, שם נולד וגדל, אבל בפועל הוא נודד בעולם ומדבר על ספרות. הוא כבר היה בפסטיבלים ספרותיים בברלין ובאיסטנבול, כרגע הוא עצר בפריז לחודש חודשיים ומשם ימשיך לניו יורק. הוא מפרסם מאמרים במגוון במות נחשבות החל בגארדיאן והפייננשיאל טיימז וכלה בכתבי העת פְריז, קאבינט ואסקווייר והוא כותב בלוג (http://nedbeauman.blogspot.co.il) וגם מזמין את הקוראים לתקשר אתו ישירות במייל. ברור שזאת הסביבה הטבעית שלו, ולא מפתיע על כן שגם בפורום האספנים האמור שבספר, הוא שותל משתמש אחד ששמו "נ.באומן". השיחה בינינו מתקיימת, כמתבקש, בסקייפ. הוא שמח לשמוע שהספר שלו מעורר מחשבה, למרות שעם מרבית המחשבות שלי הוא לא מסכים.

יש בספר לא מעט אנקדוטות מדעיות משונות ומדענים משונים עוד יותר. האם זו ביקורת גורפת כלפי העובדה שהעידן שלנו מתייחס למדע כמעט כמו לדת?

"אני לועג בספר למדענים בעייתיים ולתחומי מחקר בעייתיים מאוד, ובעיקר לאאוגניקה. הרשתי לעצמי לעשות את זה בחופשיות, מתוך הנחה שביני לבין הקוראים שלי קיימת הסכמה שהמדע באופן כללי הוא דבר טוב ושאנחנו מאמינים ביכולת האנושית לשאול שאלות ולחקור."

המדענים שלך מתעלמים מכל מה שקשור בנפש האנושית. שירה, מוזיקה, סקס…

"המודרניזם הטכנוקרטי היה אופנתי מאוד בשנות השלושים עניין אותי מאוד, וממנו נולדה האחוזה של משפחת ארסקין שמופעלת על ידי כל המכונות המשוכללות האלה והאורח האיטלקי שלהם שמתפעל ממכונות יותר משהוא מתפעל מבני אדם. אני כותב על כינוס של תומכי הפאשיזם באנגליה, תומכי אוסוולד מוזלי, אבל הם מעולם לא צברו כוח. במובן הזה בריטניה נמלטה מהגורל שהכה לא מעט מדינות אחרות באירופה".

אבל היא לא ממש נמלטה מגילויים של אנטישמיות

"שנאת יהודים הייתה בבריטניה כמו בכל מקום אחר. אני משער שבימי הביניים היה די נורא להיות יהודי פה, ובתקופה שעליה אני כותב היו לא מעט אנשים שהתבטאו נגד יהודים והיו מקומות, בעיקר באקדמיה, שהיה ליהודים קשה מאוד להשתלב. למרות זאת, לא היו התפרצויות אנטי יהודיות דומות לאלה שהיו במקומות אחרים".

בזכות האיפוק האנגלי המפורסם?

"יכול להיות."

הנשים משחקות בספר תפקידי משנה בלבד

"אני לא לגמרי מסכים עם הקביעה הזאת. יש בספר נשים שמשפיעות על מהלך העניינים. העובדה שהן לא במרכז נובעת בעיקר מכך שהדמויות הראשיות שלי הן מדען ומתאגרף, ואלה שני תחומים שאפשר היה למצוא בהם בשנות השלושים נשים מעטות בלבד".

קווין, שמספר את הסיפור, מוקסם על ידי כל מה שקשור בנאצים, והוא בכל זאת לא נאצי ומאוד אנושי

"יש בו התלהבות של אספן, שמודע להתרגשות הגדולה שיש בלגעת או לעשות משהו אסור ולא מקובל לגמרי. לא צריך להזדהות עם הנאצים כדי שהתקופה וההשפעה שלה על בני אדם תעורר בך סקרנות עמוקה".

הספר השני שלו, ספר השני שלו (The Teleportation Accident) שהיה מועמד ל"בוקר" עוסק גם הוא באותה תקופה, בהגירה של אינטלקטואלים מברלין לארה"ב בשנות השלושים, אלא שההיסטוריה שם היא רק תמונת רקע, ולא מסלול קבוע מראש שלתוכו נזרקים הגיבורים בעל כורחם. התקופה הזו מושכת אותו, הוא מודה, פשוט משום שיש בה אינספור סיפורים מעניינים.

הרבה כותבים צעירים מקדישים קודם כל רומן אחד או שנים להתבוננות עמוקה בפופיק של עצמם

"אותי זה משעמם. אני לא סובל ספרים כאלה. אני אוהב מאוד לקרוא את ג'ון אפדייק, דון דלילו, ויליאם גיבסון, גרהאם גרין, אוולין וו. "

גם הספר השלישי שלך יתרחש בשנות השלושים הסוערות?

"לא. חזרתי להווה. אני כותב על המציאות, בדרום לונדון של היום, וזו תעלומת פשע מסתורית ביותר. גם ב"מתאגרף חיפושית" ישנו רצח, אבל בספר הנוכחי אני כותב על זה בלי כל המורכבויות שמסביב. , אני מסיים את הכתיבה בימים אלה, והוא בטח יראה אור בשנה הבאה, אבל זה כל מה שאני אומר על הספר בשלב זה".

 

המיינסטרים משאיר אותי רדומה

download (1) 5863

קווי הדמיון בין הסופרת האמריקאית אילת ולדמן לבין לבנה עמיזדה המנוחה (והבדיונית) מרמת גן, אימם של איב, סאן ולורן אולי קלושים ביותר, אבל לא מספיק קלושים כדי לחמוק מבעד לרשת של ציידת דקויות מיומנת. וולדמן ("אהבה ואוצרות אחרים", "אימא רעה") פרסמה לפני כמעט עשור מאמר שבו היא מצהירה כי אהבתה לבעלה, הסופר מייקל שייבון, גדולה ועמוקה מאהבתה לארבעת ילדיהם, וכי בעיניה זהו הסדר הנכון של הדברים: מחויבות לזוגיות, שהילדים הם רק לווייניה. אהובים, אבל חשובים פחות. דמותה של לבנה עמיזדה נולדה מתוך המאמר הזה. "שמעתי אותה והתפוצצתי", אומרת גלית דיסטל אטבריאן. "והחלטתי לקחת את העניין הזה לקצה".

התוצאה, חייבים להודות, מרשימה מאוד. "טווס בחדר מדרגות", ספרה החדש של דיסטל אטבריאן, נובר לעומק בשאלת מקומם של הילדים מול זוגיות ההורים. הוא עושה זאת באמצעות בחינה של הצלקות והחרכים שנותרים בילדים שגדלו במקום שבו איש לא הגן עליהם, בצילה של פתולוגיה נוראה, שחוזרת וחובטת בהם בכל פעם שהם מנסים להשאיר אותה מאחור. ויחד עם זה, "טווס בחדר מדרגות" מצליח להישאר ספר חם, כמעט רחום, שהדמויות בו מורכבות מאוד ואינן רק "ניצולות" של המעשה הנורא שהן חולקות אתנו. איב, סאן, לורן, רחלי, איציק, לבנה, מיכאל ואפילו קשארל הקטנה – מדיפים כולם ריח של בני אדם אמתיים שלכל אחד מהם קול מיוחד ורם מאוד.

את הקולות המרובים והמגוונים האלה דיסטל אטבריאן טוענת בלא מעט הומור. היא כותבת אמיצה, שלא חוששת לאפשר לגיבורים שלה לחשוב, לומר ולעשות דברים שמערערים על הציפיות החברתיות מהם, והיא לא נבהלת לגלות לקוראיה גם את הצדדים הפחות יפים של אישיותם. הכתיבה של מושחזת, לפעמים אפילו פרועה, אבל מאחר שהיא מבינה את המצוקות והמניעים של דמויותיה לעומק, אין לקוראים ברירה אלא להזדהות, או לפחות להבין. היא עשתה זאת במיומנות רבה ברומן הביכורים שלה "ואם היו אומרים לך", שנולד וצמח על מסגרת של חוויות אישיות שלה, וספרה הנוכחי מוכיח שלא מדובר בהצלחה מקרית.

עד "ואם היו אומרים לך", דיסטל אטבריאן, בת 43, לא ידעה שהיא סופרת. היא נולדה בירושלים ואחרי שירות צבאי בחיל האוויר "ארזתי תיק, עם מברשת שיניים, מצעים ומפתח לדירה שחברה שלי עזבה בתל אביב, דירה שאף פעם לא ראיתי קודם, ונסעתי לסמסטר הראשון באוניברסיטת תל אביב". היא השלימה תואר שני בפילוסופיה (וגם לימדה ב"ליד האוניברסיטה"). למה פילוסופיה? "כי באתי מבית מאוד מסורתי, של שני הורים שעלו מאיספהן והקפידו על קידוש אבל אחריו על "יומן השבוע" ואלוהים היה עבורי נושא בעייתי, כזה שרפרף בין חדרי הבית. בגיל 17 או 18 גיליתי את האתאיזם ורציתי להוכיח לעצמי את אי-קיומו של אלוהים".  זה, אגב, לא הצליח לה. מקץ השנה השנייה היא חזרה להאמין בקיומו של אלוהים, מה שאולי לא משתקף באורח החיים שלה, אבל בהחלט נוכח בכתיבה, ולא רק במקומות שבהם ענבל, גיבורת "ואם היו אומרים לך" מנהלת משאים ומתנים עם מי שהיא מכנה "אלוהי האסונות".

היא נישאה ויצאה עם בעלה לשליחות דיפלומטית של חמש שנים ביוון. בתה, ענבר (בת 16) הייתה בת חודשיים, ובנה, ערן (בן 14) נולד שם. "הייתי 'אשתו של' וזה היה טראגי לחלוטין, כי אם יש משהו שאני לא, זה "אשת", לא מטעמים עקרוניים אלא מטעמי אופי. זאת פשוט לא אני", היא אומרת. "מגיל 18 הייתי בבליץ על עשייה, לימודים, עבודה, לימודים, עבודה וייחלתי להיות האישה שמפרנסים אותה והיא מדדה ברחובות אתונה על עקבים ועושה קניות, אבל החיים בקבוצה סגורה של נשים, שכולן יותר משכילות מהבעלים שלהן אבל כולן רק מכינות קפה, היו פשוט סיוט. היו נשים שפרחו שם, אבל אני פשוט לא יודעת להתנהג בסביבות כאלה. לא יודעת לפענח קודים. אני כמו כוסברה. או שמתים עלי או שלא סובלים אותי ודי מהר הבנתי שאני לא עושה את הדברים כמו שצריך".

החומרים לספרה הראשון הצטברו אז, כשהתמודדה עם גידול הילדים בפרברי אתונה, רחוק ממשפחתה, חבריה ועיסוקיה, כשמעל מרחף ענן כבד ביותר: התינוק שנולד לה לא התפתח בקצב המצופה. מסע הייסורים שעוברת גיבורת "ואם היו אומרים לך" במערכת הבריאות, מערכת החינוך, מול בני משפחה, בן זוג, שכנים, חברים ואנשים זרים שלכולם היה מה לומר, אך איש לא סיפק לה תשובות, נבט מחוויותיה שלה, אבל הועצם וגדל לכדי דרמה ספרותית שאיננה בשום צורה אוטוביוגרפית. למרות זאת, בחמש השנים מאז ראה הספר אור, היא הפכה לסוג של גורו להורים של ילדים שיש להם לקויות למידה שונות, והספר שלה מועבר מיד ליד, מעין לעין, כסוג של מניפסט שמנער מעל החוויות האלה את הבושה והאשמה ומציג בפשטות את החרדות, המניפולציות, התקוות, הכעסים וגם את מקורות הכוח.

"חזרתי מהאבחון ה – 8957 של הבן שלי, ופשוט התמוטטתי בבית של אימא שלי. היא הזעיקה את אחותי ושתיהן ביחד, שהן הדבר הכי מעשי והכי אנטי חרדתי שיש, נתנו לי שעתיים להתבוסס ואמרו לי 'שבי ותכתבי על זה ספר'. למחרת, באמצע ספונג'ה, שאלתי את עצמי לראשונה: ואם היית כותבת על זה, איך היית מתחילה?. עזבתי הכול, רצתי למחשב והתחלתי לכתוב. להפתעתי, בבוקר למחרת, מה שכתבתי לא הביך אותי, אז המשכתי".

אימא שלה הראתה את ראשית הכתיבה הזו לגיל הראבן, קליינטית בחנות בגדי המעצבים שלה, וזו התקשרה ואמרה לה "אני מרגישה שהלכתי ברחוב ומצאתי יהלום".  באופן לא מפתיע, הן הפכו  לחברות קרובות. תהליך העבודה המשותף הבהיר לגלית, אז (והיום) בעצמה בעלת חנות לבגדי מעצבים בשילת, שליד מודיעין, שהצורך שלה לכתוב עמוק וגורף. "בהתחלה השתמשתי במסגרת מהמציאות כי לא ידעתי שאני יודעת להמציא, לא סמכתי על עצמי שאני אדע לברוא נרטיב", היא אומרת. "עד שהתיישבתי לכתוב את הטווס. הספר השני נכתב מתוך הבנה שאני חייבת לכתוב, ושזה חלק מאוד מהותי בחיים שלי. נאחזתי בזה, פחדתי שזה ילך לאיבוד. בגלל זה ביום שהגשתי את הדראפט האחרון של "טווס בחדר מדרגות" התחלתי לכתוב את הספר השלישי".

הספרים שלך מאוד שונים זה מזה, אבל בשניהם את מבצעת ניתוחי עומק של יחסי הורים ילדים, ובעיקר אימהות

"כי אימהות הן בני אדם בסיטואציה מורכבת. יש להן אחריות מוסרית עמוקה לילד, לחיים שנוצרו בגללן, אבל בגלל שיש בהן גם את כל החולשות והדברים המגעילים שיש בנפש האדם, לפעמים זה יוצא להן עקום. לפעמים הן מסרסרות בילדים באופן לא מודע, משתמשות בהם כחלון ראווה. ויש אימהות שמעדיפות את הבעל על פני הילדים וזה מרתיח לי את אמות הסיפין".

אימהות היא גם מקור לא אכזב לחרדות

"בהחלט, למרות שאישית אני אדם נורא לא חרדתי עד כדי הפגנת אידיוטיזם בנוסח פרדיננד הפר, כזה שמשוכנע שהכול יהיה בסדר. בספרים אני בוחנת את החרדתיות הזו, כי אצל הרבה אימהות היא הכוח המניע של היחסים שלהן עם הילדים".

"טווס" נולד מאגדה אורבנית על שלישיית אחים עם שמות מגוחכים

"כן, כי אנשים שהם "וונביז", שמעמידים פנים, מקריזים אותי. אני לא סובלת אנשים שמזייפים, שמנסים להיות מה שהם לא, וככל שאני מתבגרת ומזדקנת זה נהיה יותר גרוע".

והצמדת להם סיפור קשה ביותר

"אני לא יודעת למה בחרתי דווקא את הנושא הזה. ידעתי שאני רוצה לבנות סיפור חזק, מטלטל, כי אני בעצמי צרכנית של הרואין ספרותי. הקפדתי שלא יהיו עמודים עם תיאורי נוף, שלא יהיו פסקאות שאפשר לרפרף עליהן. לא אכפת לי לעבוד קשה, כדי שהקוראים שלי לא יוכלו להניח את הספר מהיד. לא היה לי שמץ של מושג על מה אני הולכת לכתוב. שנה שלמה כתבתי, וזה לא היה טוב. הרגשתי שהדמויות הן קריקטורות. ישבתי מול המחשב והתעקשתי. ופתאום הם באו – התחלתי מחדש, והדמויות היו פתאום בני אדם אמתיים. הרגשתי שאני מבינה על מה אני כותבת, ולא יושבת לי כסופרת אינטלקטואלית שקורצת לקורא האינטלקטואל מאחורי גבן של הדמויות שלי".

למרות שכאמור, מדובר בסיפורים שונים מאוד, בשניהם דיסטל אטבריאן מציבה סימני שאלה מעל מקובלויות חברתיות: אהבת ההורים, מסירות ונאמנות זוגית, משפחה. "העמדה שתוהה האם אבא אימא ושלושה ילדים זה להיט גדול היא בעיני עמדה תקפה ומעניינת", היא אומרת. "זאת לא אופציה קלה לבחור חיים כל כך שונים מהתקן, אבל היא אופציה – כי מי שבוחר במה שמקובל למרות שזה לא מתאים לו משלם מחיר עצום".

מאיפה את  – ילדה טובה ירושלים – מכירה את הטיפוסים האלה, שהספרים שלך משובצים בהם?

"אני אוהבת את הקצוות. את ההומור, השפה, הצבעים של הקצוות, ויש בי אפס התנשאות כלפיהם. המיינסטרים משאיר אותי רדומה".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פתחו יומנים, אוטוטו חג שמח

 

keep-calm-and-love-books-17

 

כמו לכל חג ומועד, גם לשבוע הספר, הנמשך למעשה לאורך החודש כולו, קמו עם השנים אירועים אלרטנטיביים – בירושלים ובתל אביב נפגשו סופרים, משוררים ומאיירים עם הקהל שהעדיף לרכוש מהם יצירות שלא דרך הוצאות הספרים הגדולות, וחתרני תרבות חילקו להמונים ספרים בהוצאה עצמית על נושאים חשובים. איש מהם לא נשא עמו מגבת. כי את "יום המגבת" חגגנו כבר בסוף מאי – אחד מחגיהם של אוהבי ספרות בעולם, וליתר דיוק – של אוהבי דגלאס אדמס, המתגעגעים לאיש המצחיק הזה, ומתנחמים קלות ביריעות פרוֹטֶה.

"יום המגבת" הוא החג הבינלאומי של שוחרי "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה", טרילוגיה בחמישה כרכים שנולדה באנגליה בשלהי שנות השבעים, קודם כסדרה של תסכיתי רדיו ואחר כך בסדרת טלוויזיה ולבסוף גם בדפוס. הסדרה, שזכתה להצלחה שמתוקף הנסיבות (ביתו של הגיבור, ארתור דנט, נהרס בסביבות העמוד הראשון כדי לפנות מקום למחלף בין-גלקטי) מותר להגדירה כמטאורית, הפכה לימים גם לסרט, קלוש להפליא בהשוואה למילים הכתובות, ונראה שהיקום – זה שהמשמעות העמוקה שלו על פי אדמס היא 42 – חס על הסופר, וטרח לקחת אותו לשדות המרעה הנצחיים בטרם הורידה אותו הוליווד ביגון שאולה. יום המגבת (והרי נתכנסנו כאן כדי לדון בחגים ספרותיים אלטרנטיביים), נחוג בעולם וברשת ב – 25 במאי, ובמהלכו מלבד הרמת כוסית ומסיבות לזכר אדמס, שנלקח מאתנו עוד לפני שמלאו לו 50, מקובל לשאת לכל מקום מגבת, כפי שמייעץ המדריך לטרמפיסט – כי כשאתם מצוידים במגבת, לא באמת יכול לקרות לכם משהו נורא.

13 שנה ברציפות כבר נחוג יום המגבת, 13 שנה בלי אדמס (ראו: http://towelday.org). גוגל הכירו בחג הזה ולפני ארבע שנים הקדישו לו את האיור בעמוד הבית שלהם, ויצרו אפשרות לקבל תוצאות חיפוש בשפת "ווגון", אחת משפות החייזרים המוזכרות בספר. יומיים לאחר יום המגבת נחוג בארה"ב ובבריטניה "יום השאלות המטופשות", חג שנהגה על ידי מורים שרצו לעודד סטודנטים לשאול במקום לשתוק ולא לפחד להיות מובכים בגלל חוסר ידע. אין לזה קשר לספרות דווקא, אבל מותר להניח שבחג הזה יימצא מי שתשאל: "זה דג בבל שיש לך באוזן, או שאתה סתם שמח לראות אותי".

בסקוטלנד חוגגים בהרחבה מדי שנה את יום הולדתו של המשורר הלאומי שלהם, רוברט ברנס, בסעודות הקרויות "סעודות בארנס" Burns Supper. ולא שהסקוטים פחות מצחיקים מהאנגלים, חלילה. החגיגות האמורות כוללות נאומים הומוריסטיים והרבה מאוד וויסקי. למעשה, חלה בחג הזה חובת לגימה, וישנם כינוסי סקוטים שבהם שותים עשרים או שלושים סוגים של וויסקי, עד שהמנחה הרשמי של האירוע כבר לא מסוגל לעמוד על הרגליים.

"סעודת ברנס" מתקיימת באופן מסורתי ב – 25 בינואר. היא נחוגה בסקוטלנד, כמובן, ובכל מקום שבו ישנם סקוטים, אפילו בירושלים. למעשה מדובר במשתה, כינוס לצים, שאוכלים בו את ה"האגיס" המסורתי, הקיבה הממולאת הנישאת על מגש ומלווה בנגן חמת חלילים בחצאית המשובצת ההכרחית. ואם תהיתם איך יתכן שיש קהילות של יהודים מסקוטלנד, ובכן – השחקנית המוערכת מרים מרגוליס סיפרה פעם שמשפחה נמלטה מרוסיה וחלמה להגיע לניו יורק. כולם עלו על ספינה שהובילה אותם במים סוערים, וכשעגנה לבסוף במה שרב החובל כינה ניו יורק, הם ירדו לחוף וגילו שנזנחו בגלאזגו.

הסעודות הראשונות לכבודו של ברנס קשישא  נחוגו כבר בסוף המאה ה – 18 ולא תמיד נכחו בהן נשים. בסעודות שיש בהן נשים, מתרחש דו קרב מילולי מסורתי, בשירים וחרוזים, בין המינים. הנשים מנצחות בדרך כל והאגדה אומרת שגם את שיריו של ברנס כתבו בעצם שלל המאהבות שהיו לו.

"יום בלום" Bloomsday מקורו באירלנד והוא נחוג, כמובן, לכבודו של ג'ימס ג'ויס. החג, הקרוי על שם גיבור "יוליסס", לאופולד בלום, נחוג מדי שנה ב – 16 ביוני, היום שבו (בשנת 1904) מתרחשים אירועי הספר. כורי יוליסס בכל (באמת בכל!) העולם נוהגים להתלבש בתלבושות של גיבורי הספר, לערוך מרתונים של קריאה שאורכים לעתים יום שלם ולעתים יום וחצי, או להעלות מופעים שמבוססים על חלקים מתוך הספר. היום הזה, אומרים, הוא היום שבו פגש ג'ויס לראשונה את נורה, שלימים הפכה לאשתו.

"בלומסדיי" הראשון נחוג בשנת 1924 על ידי קבוצה של סופרים איריים שהחליטה לשחזר את מסעו של לאופולד בלום. הם יצאו בעקבותיו, בכרכרות רתומות לסוסים ותלבושות מתאימות, אבל משנערצו בפאב בלב העיר דבלין לא היה כוח שישכנע אותם לצאת ולהמשיך לצעוד – והחגיגה נגמרה שם. מעריצים בהווה משתדלים להשלים את המסע, גם אחרי כוסית או שתיים. בטרייסט, איטליה, שם כתב ג'ויס חלקים מהספר, ישנו מוזיאון המוקדש ליצירתו, ומעריצי "יוליסס" חוגגים ב – 16 ביוני באמצעות קריאה של כל הספר ב – 18 מקומות שונים בעיר, כל פרק בתפאורה המתאימה לו: במגדל מימי הביניים, בכיתה באוניברסיטה, ליד המזרקה, בפאב וכו'). בהונגריה הצטרפו לחגיגות רק לפני עשרים שנה, ובזכות העובדה שאביו של לאופולד בלום הוא, בספר, יהודי שנולד לכאורה בעיר Szombathely. הפיקטיביות מעולם לא הפריעה לסוכני תיירות.

גם מעריצי טולקין נוהגים לקיים מרתונים של קריאה ב"שר הטבעות" (ב – 25 במרץ), אבל זוכים לפחות כיסוי תקשורתי, וגם שוחרי אדגר אלן פו. אלה האחרונים נוהגים לעלות לקברו בכל 19 בינואר, יום הולדתו  – וכבר 60 שנה שהם מוצאים שם כוס קוניאק ושלושה ורדים אדומים שמונחים על המצבה. הדמות המסתורית שנוהגת לחגוג כך את יום הזיכרון של פו היא כבר אינטגרלי מטקסי אותו יום, ויש הטוענים כי התפקיד עבר בירושה מאב לבנו, לחדוות מעריצים אחרים שבאים למקום גם כדי לפגוש את האיש.

אחד החגים החביבים ביותר שנולדו בין דפי ספר הוא ה"לא יומולדת", ה – Unbirthday, שמוזכר, כמובן, ב"אליס בארץ המראה" של לואיס קרול. זהו חג אישי, שאמור להיחגג בכל אחד מהימים שבהם אין לכם יום הולדת. אליס עצמה לומדת עליו מהמפטי דמפטי (בספר) ומהכובען המטורף (בסרט המצויר), ואפילו מקבלת מתנה כשהיא מבינה שהיום איננו יום הולדתה.

החג המודרני מכולם הוא כנראה זה המכונה Brazzle Snurfing Day – ואל תשאלו, כי אי אפשר לתרגם את זה. זהו חג שמקורו בפייסבוק, והוא בא לציין את ה"ממ" Meme (יחידת מידע המשתכפלת ממוּדעוּת למודעות) הראשון שהשתכפל באינטרנט וגרם לכולם לבזבז יום עבודה שלם בלי תוחלת. מאחר שאיש אינו יודע מתי בדיוק זה קרה, נוהגים לחגוג את החג הזה מדי שנה בתאריך אקראי, שחברי פייסבוק מתבשרים עליו בהפתעה, בדומה ל"שבוע הכפילים המפורסמים" (שנחוג לא מזמן).  על פי וויקיפידה, אם הוועדה המסתורית האחראית לחגים חסרי פשר לא מצלחה להגיע להסכמה עד ליום השוויון בין יום ולילה בחצי הכדור הצפוני, החג מוכרז כיום הראשון אחרי הירח המלא הראשון אחרי חמישה חודשים שיש בהם 5 שבתות, גם אם כתוצאה מכך הוא נדחה לשנה הבאה.

מועדים לשמחה.

האנשים שמאחורי – הפרויקט האינטרבלוגי

 

 

הפוסט הזה הוא חלק מפרויקט "שאלה עוברת" שיזמה עדנה אברמסון. שמונה בלוגרים שעוסקים גם בספרות – אירית וינברג, גילי בר הלל סמו, מרית בן ישראל, טלי כוכבי, ירין כץ, פאר פרידמן, עדנה אברמסון ואני – שואלים ועונים אלה לאלה, וכל הפוסטים מתפרסמים הבוקר בשרשרת:

זו השאלה ששאלה אותי עדנה אברמסון מ"הרפובליקה הספרותית":

http://www.lit-republic.co.il

 

כמי שפגשה כל כך הרבה סופרות וסופרים במסגרת ראיונות, מה את יכולה לגלות לנו על הפער בין המילים החזקות והנפלאות לאישיות שמאחוריה? האם מתגלה תמיד אמן מיוסר וחסר ביטחון? וירטואוז-מילים גם פנים אל פנים? ואולי בכלל אישיות אפורה ומשעממת? ובקיצור, מה בין ההבטחה שבין דפי הספר ובין האנשים שמאחוריהם.

ובכן:

בשבוע האחרון צפיתי בשני חלקים של ראיון טלוויזיוני עם פיליפ רות'. המונח "צפיתי" לא מתאר עשירית מההתרגשות, ההתלהבות והמחשבות שאחרי הצפייה, משום שרות', אחד הסופרים האהובים עלי ביותר (ולדברי אלן ינטוב, שראיין אותו לבי. בי. סי "כנראה גדול הסופרים החיים כיום") לא דיבר הרבה במהלך הקריירה שלו. רות' כתב, כל יום, בכל רגע פנוי שלו (כמעט 40 ספרים), ולא הסכים להתראיין. עכשיו, משהודיע על פרישה מכתיבה ("חשבתי שאני אמות, אבל אני מאושר") הוא מסוגל לדבר, ומתברר שיש לו הרבה מה לומר, ושמאוד מרגש להקשיב לו.

את רות' לא ראיינתי מעולם, וכן, זה חלום שאולי לא יתגשם. אבל ראיינתי לא מעט סופרים טובים בשנים האחרונות, ולא כולם היו מסעירים או אפילו מסקרנים בשיחה פנים אל פנים. למעשה, היו דווקא יותר סופרים שחשבתי שהספרים שלהם לא ממש יוצאי דופן, נחמדים אבל לא הרבה יותר מזה – שהתגלו כאנשים מרשימים, קלי שיחה, משעשעים או מקסימים באופן כללי. הקשר בין המילים הכתובות לאישיות שמתגלה בראיון? לא ברור, לא אחיד ובוודאי לא צפוי מראש.

אני פוגשת את הסופרים שאני מראיינת כשהם מקדמים ספר חדש. כמעט לא יוצא לי לראיין אותם סתם ככה, משום שהם מעניינים אותי, אבל אין אירוע ספרותי כלשהו שמצדיק את המפגש הזה מבחינתם. הסיטואציה הזו מביאה איזה ממד מלאכותי לשיחה עוד לפני שהחלה. לפעמים העננה הזו מתפוגגת בקלות, ולפעמים המרואיין כל כך מותש ממסע יחסי הציבור שהוא לוקח בו חלק, שהוא מפעיל איזה טייס אוטומטי, ולא נכנע לפלירטוטיה של המראיינת. פול אוסטר, למשל, הבהיר לי בראשית השיחה שמבחינתו כל דיבור על הספרים שלו מיותר. הוא הרי כותב את כל מה שיש לו לומר, ואין הרבה טעם לשוחח מעבר לזה. יחד עם זאת, מאחר שמדובר באיש כריזמטי מאוד, ואינטליגנטי, השיחה אתו הייתה מעניינת מאוד. אוסטר המרואיין היה כובש, מהורהר, מתוחכם ורגיש בדיוק כמו הספרים שלו.

לעומת אוסטר, פטר הוג, הסופר הדני המשובח, התראיין ברצון ובפתיחות והשיחה אתו גלשה להמון מקומות מפתיעים. הוא סיפר, למשל, שכתב מאות ואלפי עמודים שלא נכנסו לספריו, ונפרד מהם בקלות לטובת פח המחזור ברחוב שלו. לא, אין לו קשר סנטימנטלי למשפטים נפלאים שהגה או לרעיונות שנפסלו. הוג רואה את עצמו חלק מנהר ענק ושוצף של יצירה אנושית שלעולם לא יפסיק לזרום. והאגו שלו? זה אחד הדברים המפתיעים בראיונות עם סופרים. המצליחים ביותר בהם מפגינים, בראיון לפחות, אגו מרוסן, מתון, זערורי ממש לעומת, נניח, כדורגלנים או כוכבי ריאליטי.

כמעט לא פגשתי סופרים בעלי אישיות אפורה ומשעממת. המדגם שלי בוודאי אינו גדול מספיק, ואולי גם הבחירה מראש במי שמשהו ממילותיו הדהד משהו בתוכי. וגם אמנים מיוסרים כמעט לא פגשתי. סופרים שכותבים את האמת על כאבים גדולים לא יושבים מול מרואיינת עם טישו כדי לשחזר את הדרמה. ליונל שרייבר, למשל, שספרה "מוכרחים לדבר על קווין" הוא מן הכואבים שקראתי, הייתה המאופקת והקשה לפיצוח ממרואיינותי. הגילוי המפתיע (מפתיע? באמת?) האחד הוא שרוב הסופרות המוצלחות (מרגרט אטווד, קייט אטקינסון, אודרי ניפנגר, ורונית ידעיה – הנה, הזכרתי שם של מרואיינת עברית, למרות שהבטחתי לעצמי לא, אבל ידעיה היא דוגמא למישהי שחוויית המפגש אתה מסחררת ומצחיקה ומפתיעה כמו כתיבתה) מגדלות חתולים, וגם מעלות את זה מתישהו במהלך השיחה, ביוזמתן. ואז זה נגמר, בדרך כלל. אנחנו לא מצליחות לשוחח על שום דבר נוסף, כי לספרות יש רק מתחרה אחד בעולם הזה, מסתבר (ויש לו זנב).

 

tumblr_mznm6gygFu1t4iob6o1_500

אני שאלתי את מרית בן ישראל בעלת הבלוג "עיר האושר" (ומרואיינת שהשיחה אתי שלחה אותי, ממש כמו הכתיבה שלה, לנבור בועד ועוד ספרים ועוד ועוד אסוציאציות) מה דוחף אותה לכתוב דווקא ברשת, מאיפה המוטיבציה שנולדה כשהקהל היה עדיין אלמוני ועד כמה היא מרגישה שהכתיבה שלה מנותבת על ידי הידיעה (שכבר קיימת היום) מיהם קוראיה.  התשובה בבלוג שלה: http://maritbenisrael.wordpress.com

 

השירה חיה היום, חיה מאוד

 

 

"אני אומר להם לשמוט עכבר אל תוך השיר / ולהתבונן בו כשהוא מגשש את דרכו החוצה. או להיכנס לחדרו של השיר/ ולמשש את הקיר בחיפוש אחרי מתג האור" – כותב המשורר האמריקאי בילי קולינס בשירו "מבוא לשירה". "אבל כל מה שהם רוצים לעשות, זה לקשור את השיר בחבל לכיסא/ ולסחוט ממנו הודאה באיומים / הם חובטים בו בצינור, כדי לגלות למה הוא בעצם מתכוון".

היחס הזה לשירה שקולינס מתאר, מוכר להרבה מאוד אוהבי קריאה, שבילו יותר מדי שעות בשעורי ספרות משמימים, קשורים לכיסאות וירטואליים ומנסים לענות לשאלות המורים "למה התכוון המשורר", שאלה שבמקום לעורר בהם סקרנות, כיבתה כל סיכוי שיגלו בשירה את הכוח, התחכום, הדיוק, היופי והיכולת לפלח את העולם לפלחים של רגש, בעדינות של כירורג. לכן מפתיע לגלות שדווקא כעת, בעידן של תקשורת המונים מצייצת ועילגת, ישנה פריחה מחודשת של ערבי שירה, ושהקהל מוכן להינתק מהמסך ולצאת מהבית כדי לשמוע משוררים.

ריקי כהן, בלוגרית ותיקה, עיתונאית ומשוררת מפרסמת את שיריה ברשת כבר מספר שנים, אבל רק לאחרונה העזה לצאת החוצה, אל העולם, בסדרת ערבי שירה שהיא מארגנת ביחד עם המשוררת טל ניצן, המושכים אליהם קהל רב. הערב האחרון בסדרה "הרחובות ממריאים לאט" התקיים בערב שמחת תורה, וכלל, כמו קודמיו, לא רק משוררים הקוראים משיריהם אלא גם מופעי מוזיקה ותערוכת צילום. כהן אומרת שהפורמט אחרי שנכחה במספר אירועי שירה שלא ממש הצליחו להמריא, ומתוך תחושה שיש צורך להמציא דברים מחדש. השילוב הרב תחומי הזה הוא שילוב אהבותיה שלה – והתגלית המפתיעה "שלמרות שאנשים אומרים תמיד ששירה היא לא משהו מובן הגיע קהל גדול, קרוב ל – 200 איש באירוע" הייתה משמחת מאוד.

כהן וניצן בחרו לערבי השירה שלהן מקומות מושכים: נמל תל אביב, האוזן בר – או כפי שכהן אומרת "באירועים כאלה יש משהו שמנגיש שירה". ולמה צריך להנגיש? "כי יש קוראים שטוענים שהם לא תמיד מבינים מה אני כותבת או מה כותבים משוררים אחרים, ואני לא מרגישה צורך לפרש. מצד שני אני מרגישה שאני סוג של מיסיונרית, אני רוצה שאנשים יקראו שירה, שיכירו משוררים, אני מרגישה שלמשוררים נורא חסרה במה."

כהן היא מהכותבות שגם בהיעדר אירועים מפרגנת לכותבים אחרים. היא מפרסמת קטעי שירה בבלוג שלה, מעלה צילומי שירים לאינסטגרם וחולקת את ההתפעמות שלה משיר משובח גם בפייסבוק. בעיניה שירה היא סוג של עבודת פרך שיש בה משהו "על טבעי, על מילולי". ואיך כל זה מסתדר על במה?

"לכל משורר יש את האישיות הבימתית שלו, ואת הפרפורמנס שלו. עדי עסיס, למשל, הוא ממש סטנדאפיסט, שחר מריו מרדכי מקריא בצורה חושנית נשפכת תיאטרלית נהדרת, טל ניצן קוראת שירה כאילו שהיא מכשפת, ונעם פרתום היא אחת שאין כמוה, שאנשים מחכים לה אחרי הופעה לקבל חתימה ואני לעומתם מופנמת מאוד – אני חושבת שהמופעים האלה פורצים איזה מסגרת, שיש בהם תעוזה."

נדמה לי שהם מאפשרים יותר מקום ביטוי לנשים…

"אני לא אוהבת את הגטאות האלה. יש והיו גם קודם נשים שכותבות שירים עם הרבה כוח, ויש גם גברים שכותבים שירים שיכולים להפוך לי את העולם. נדמה לי שבשני המקרים המגע עם הקהל עושה משהו לשיר, מוסיף לו כוח שלא היה לו כשיר כתוב".

לנעם פרתום יש, ללא ספק, כוח כזה, וגם הרבה הומור ושמחת חיים, למרות שהשירים שלה עמוסים גם במכאובים. פרתום, שהפכה לסוג של אלילת המונים כשהחלה להעלות ליו-טיוב קליפים עזי מבע ומתגרים של שיריה עוד לפני שספר הביכורים שלה "להבעיר את המים באש" ראה אור, היא כנראה המצליחה ביותר בתחום מופעי השירה, ואחת הראשונות שעברתו, גיירו ושיפצו למידות הארץ את הז'אנר המכונה Spoken Word. פרתום שכותבת שורות כמו "ורק אני ישבתי בחצי השני של הלב – זה שהיה בו ריק גמור – לא שירים, לא צרצרים, ושרף לי המנוש" , חורזת בקלילות דימוים סוריאליסטים של סוסים מרחפים וזוגות מתלטפים, מצווה על משוררים זקנים להזיז את התחת ולבוא אתה לשרוף חנויות וכרטיסי אשראי ובמערבולות של סלנג ושפה אישית חדשה לגמרי משלבת גם דימוים משל רחל המשוררת – היא כנראה, ממש כמו כותרת השיר הפותח את ספרה, בלתי ניתנת לעצירה.

פרתום אומרת שהיתה ילדה מרקדת ומקפצת ובמסלול המקורי יועדה להיות שחקנית או זמרת, ולכן כהונתה כמשוררת-פרפורמרית היא מין חזרה לכור מחצבתה. פרתום למדה שירת אופרה, הלחנה וביצוע ב"רימון", הופיעה באנסמבל של הקאמריף למדה ספרות באוניברסיטה ולמדה בסדנאות השירה של "הליקון". היא כותבת שירה מגיל 13, אבל הקפידה על הפרדה גמורה בין החלק הזה, הדיסקרטי והמופנם, לבין עולם המופע החשוף. "עד שהבנתי שעולם הזמרות משעמם וחד ממדי לי, ריק וחלול, בלוטת הניראות שלי נשחקה ואני רוצה לחזור לעולם הכתיבה. הייתי בטוחה שאהיה עכבר אפור שמתקתק על הלפטופ, מכרסם עוגיות ומשמין".

משבר הזהות של פרתום נפתר כשביחד עם קבוצת חברים באוניברסיטה יזמה את "שירה בדירה", מפגשים שהתקיימו בכל פעם בביתו של חבר אחר, ובהם  קראו שירה לצד מופעי קרקס, ליצנות, מיצגים ומוזיקה. "הייתי משוררת הבית שקוראת בכל ערב גם אם היא לא בליין –אפ הרשמי", אומרת פרתום. "והכל הרגיש לי טרי, ניסיוני, משוחרר, אנשים התחילו להתייחס לא רק לשירים אלא גם לאיך שאני מתווכת אותם החוצה".

ונולד הדימוי שלך כמשוררת שמחה

"אני חיה אתו בשלום. אני שמחה להיות המשוררת שיוצרת חוויה שלא מתגמגמת ולא מסתתרת מאחורי דף, לא נבוכה ולא מבוהלת. יש במופע שלי משהו שמח, אבל אני לא מוותרת על העומק, כי זה חלק מהדי-אן-אי של השירה. אני מופיעה הרבה מאוד, הפכתי להיות מין "בידורית ניידת", אבל הקהל לא טמבל אז אני עושה את זה בלי להשטיח ולי להנמיך את מה שאני רוצה להגיד. "

פרתום חושבת שהפופולאריות הגואה של מופעי השירה נעוצה בין השאר בכך שהמשורר כבר אינו נישא מעם, ועדיין יש לו תפקיד להאיר בפרוז'קטור כתמים עיוורים במציאות שלנו.

העובדה שהקהל שלך כל הזמן מגיב וכותב לך לא מפריע לך לכתוב?

"בכלל לא. יש לי תשוקה גדולה להיות בקשר עם אנשים מבחוץ. זה לא אומר שלפעמים חירות הביטוי הזו והאינטנסיביות שבה כולם כל הזמן מתבטאים לא עושה לי לפעמים חררה, ואני תוהה אם האקט החתרני האמתי לא יהיה לשתוק."

 

ד"ר גלעד מאירי, ממקימי "מקום לשירה"  בירושלים, שם התקיים לאחרונה פסטיבל המשוררים "מטר על מטר" מדבר על מהפכת אמצעי הייצור בשירה העברית, מהפכה שהחלה בשנות התשעים והביאה לכך שהשירה הנכתבת כאן קלטה לתוכה את התרבות הפופולארית והפכה לתקשורתית מאוד, משוררים החלו להפנות משאבים לא רק לאסתטיקה של השיר אלא גם לצורת ההגשה שלו, ובזכות האינטרנט גם הגיעו לקהל גדול של קוראים (וכותבים) חדשים, שבשנים קודמות לא היו נחשפים אליהם.  מאירי אומר שכל זה בא לידי ביטוי באופי הכתיבה, שבשישה או שבעה פסטיבלי שירה שמתקיימים בארץ מדי שנה, משוררים בוחרים לקרוא שירים מצחיקים, קליטים, מטרידים אבל מאוד קומוניקטיביים – משום שהקהל בא לראות מה זה שירה, ומחכה לא רק ליצירה אומנותית אלא למופע.

האם ישנה כתוצאה מכך פגיעה באיכות השירה שנכתבת בארץ?

"לגמרי לא. אורי ברנשטיין, דוד אבידן, יהודה עמיחי, נתן זך – כולם היו נגישים וקריאים יותר מהיוצרים בדורות שקדמו להם, ונחשבו יותר אניגמטיים, ובכל זאת היצירות שלהן מחזיקות מעמד. העובדה ששירה יכולה לדבר במקומות שבהם לא דיברו עד כה, פותחת עבורה עוד טריטוריות. השירה היום כתובה בעברית הכי הומוריסטית מאי פעם – המשוררים הפכו מנביאים לגיבורי תרבות, אם אימצו את ההומור כמו שהתרבות כולה אימצה אותו, כמו שלהקות רוק מלהקת "כוורת" והלאה החלו לכתוב בהומור. יכול להיות שמאז שיש לנו מדינה, יותר קל לנו לחייך".

ישנן מקומות שגם המשוררים של היום לא מעזים לגעת בהם?

"מעט – כמעט לא כותבים על פורנו ועל זנות, תופעות חברתיות שהקולנוע והתיאטרון עוסקים בהם יותר מהשירה, אבל לעומת זאת בעשור האחרון ישנה שירה חברתית, וישנה נוכחות של שירה באירועים אומנותיים שפעם לא כללו משוררים. תחושת הנוכחות החזקה הזו של השירה קיימת למרות שישנם מעט קוראים שקונים ספרים, והחוגים לספרות מצטמצמים ומתחסלים", הוא אומר, "וזה הזמן לרשויות להתערב, כלומר לתת כסף, ולאפשר את המשך הפעילות הזו לפני שהיא תקרוס".

אל תדפדפו הלאה לפני שתקליקו על:

השירים של נעם פרתום ביו-טיוב:

http://tinyurl.com/px2shks

סדרת ערבי השירה של ריקי כהן וטל ניצן:

http://tinyurl.com/p58gudn

מקום לשירה:

http://www.poetryplace.org

 

 

 

 

 

 

 

 

כששואלים מחשב מה זאת אהבה

הא'צינס

ניל באסט הפסיק לפנות לאבא שלו בתואר "אבא", כשהאחרון התאבד. זה נשמע לו סנטימנטלי מדי, וכל ההתמודדות הזו עם רגשות לא הייתה לו נוחה. אלא שהוא לא הפסיק לשוחח אתו. שיחות קצרות בהתחלה, שהלכו והתארכו, ולעתים קרובות גם הפתיעו אותו. ניל באסט עובד בעמק הסיליקון, בחברה שמנסה ליצור מחשב שיש לו מודעות, ואת המודעות הזו הוא שואל מאבא שלו, שאת היומנים העמוסים והמפורטים שלו הוא מזין לתוככי המוח של המחשב, וזה, בתגובה, מהמהם, מזמזם ומנהל אתו שיחות עמוקות יותר מאלה שניהל אי פעם עם אביו החי.

ניל באסט, גיבור "אהבה, תיאוריה זמנית", הוא גיבור מאוד עכשווי ומעודכן – גרוש בן שלושימומשהו, שנע ונד בין עולם הבינה המלאכותית לחיי הבארים והדייטים של סן פרנציסקו – הוא שנון, הוא רגיש, הוא מוכן לשקר כדי למצוא לעצמו סטוצים, הוא פתיין, יש לו מערכות יחסים לא סגורות, הוא הולך לקבוצת תמיכה שבה גברים לומדים איך למצוא את הדגדגן, והוא מנסה לפרק לאט, ולא תמיד בהצלחה, את המטענים הרגשיים הכבדים של ילדותו. מפתה להשוות אליו את סקוט האצ'ינס, מחבר "אהבה, תיאוריה זמנית" (כתר, מאנגלית: עידית שורר) בגלל הדמיון החיצוני הרב, אלא שהאצ'ינס, שזהו ספר הביכורים שלו, מכחיש.

האצ'ינס, יליד ארקנסו, בן 39, פרסם לפני הרומן הזה סיפורים קצרים במיטב הבמות הספרותיות של ארה"ב, החל ב"אסקוויר" וכלה בניו יורק טיימז, וכצפוי זכה לביקורות גדושות בסופרלטיבים. כיום הוא מתגורר בסן פרנציסקו, מלמד כתיבה יוצרת ב"סטנפורד" ואת שיחת הווידיאו שלנו הוא מנהל מפריז, שם הוא מבלה תקופה ב"סיטה", כאמן השקוע בכתיבת ספרו הבא. וכן, הוא נשוי. כשהתחיל לכתוב את הספר הוא היה רווק, והתקופה הזו בחיי גברים שלדבריו זוכה בדרך כלל לייצוג רק בקומדיות או בקומיקס, עניינה אותו, אבל בינתיים פגש, התאהב, התחתן וגו'.

צירו המרכזי של הספר הוא, כאמור, הניסיון ליצור מחשב שיוכל לעבור בקלות את "מבחן טורינג" – אתגר למתכנתים המנסים לכתוב תוכנה שתוכל לנהל תכתובת שתיצור אצל הצד השני רושם שמדובר במענה אנושי. במילים אחרות: תוכנה שתוכל להיות גמישה, להשתמש באסוציאציות, לשאול שאלות לא צפויות ולהשתמש במשפטים מורכבים שנשענים על מקורות מידע גלויים וסמויים. במקרה של ניל באסט המחשב אמור ללמוד לעשות את כל זה, מתוך היומנים של אבא שלו, שהוא מזין לזיכרון שלו – למעלה מחמשת אלפים עמודים שמתוכם המחשב שואב את קולו של ד"ר באסט המנוח, שהתאבד כשבנו היה בן 19 בלבד. היומנים האלה מכילים את כל מגוון החוויות האנושיות, וניל כמובן מנסה לדלות מתוכם, באמצעות שיחות שהופכות מוזרות יותר ויותר עם מחשב, למה אבא שלו בחר למות, והאם הוא אהב אותו. ניל מבלה שעות במעבדה עם "דרבאס" כפי שמכונה המחשב, עם מתכנת אינדונזי וגם גאון אירופאי קשיש, הנרי ליבורנו – צוות שחולק איזו תחושה יהירה של יכולת לגלות במכונה את מה שעושה את כולנו אנושיים.

וזאת אולי השאלה האמתית שעומדת במרכז "אהבה, תיאוריה זמנית". כי האצ'ינס, אחרי שגמר ללהטט בשאלות של מודעות ותבניות חשיבה, ואחרי שגמר לבנות את התפאורה המושלמת לחיי המטרוסקסואל שיש לו דירה מפוארת, גאדג'טים משוכללים ונוף קליפורני נפלא מהחלון – מתעניין בפן האנושי של הסיפור, והוא מסכים לגמרי עם האמירה המפורסמת של צ'כוב, שלפיה תפקידו של כל אמן הוא לשאול שאלות, ולא לספק תשובות.

"הספר נולד מתוך פנקס שבתוכו כתבתי את ההתרשמויות שלי מהחיים בסן פרנציסקו", מספר האצ'ינס. "כשרק הגעתי לכאן עבדתי בכל מיני עבודות, הייתי מלצר, עבדתי בבנייה, עבדתי בבנייה, עבדתי כברמן, והיו לי כל מיני מחשבות על החיים בעיר, שיש לה תפקיד גדול מאוד בספר. מעולם לא עבדתי בהיי טק, אבל אי אפשר לחיות פה בלי להיחשף לתחום, וכשנתקלתי בנושא של בינה מלאכותית, פתאום הכל התגבש לסיפור אחד".

בתרבות הפופולארית מחשבים שלומדים לחשוב כמו בני אדם מובילים תמיד לאיזה אסון, משהו מרושע נורא שקורה, מכונות שמחסלות את כל מה שאנושי בתרבות שלנו…

"זה מעניין שאנחנו תמיד מדמיינים עתיד נורא ואיום, גרוע בהרבה מההווה שלנו. אני לא חושב שבינה מלאכותית עדיין נחשבת למין חזון עתידני כזה, זה נושא שהפך מזמן למיינסטרימי. תראי את גוגל, הם חושבים על עצמם כעל מין בינה מלאכותית, ואם חושבים על המוח האנושי כעל סוג של מחשב, אין סיבה לא לדמיין עתיד שבו מחשב עשוי סיליקון יהיה מסוגל לעשות כל מה שהמוח יכול. אבל נדמה לי שיעברו עוד שנים רבות עד שיהיו מחשבים שיוכלו ממש "לחשוב" כמונו. אני עצמי שימשתי שופט בניו יורק במבחן טורינג של כמה תוכנות, ואף אחת מהן לא הייתה ממש משכנעת. השפה האנושית מורכבת מאוד, ואנחנו עדיין לא מבינים בדיוק מה אנחנו בעצם עושים כשאנחנו מדברים אלה עם אלה, משתמשים בשפה. מחשבים הם לא יצורים חברתיים במהותם אז אני מניח שיהיה לנו קשה להפוך אותם לכאלה שמביעים רגשות, למשל. "

מחשבים שיוכלו לאהוב?…

"אם בשלב מסוים נבין לגמרי את הרגשות שלנו, ונוכל לבנות מודל מושלם שעל פי נוכל לבנות מחשב, אז למה לא? כרגע יש לנו רק מושג קלוש ועמום ביותר על האופן שבו רקמות אנושיות מעבירות מידע, על האופן שבו המוח מתפקד. אנחנו מאוד רחוקים מהבנה מושלמת של כל זה".

האצ'ינס מצליח לשזור בטבעיות את התהיות האלה שלו על שכלתנות ותבניות מחשבה עם תהיות אחרות על אהבה וסקס, למשל. הגיבור שלו מחפש בת זוג באתר הכרויות בתהליך שהאצ'ינס מגדיר כ"ניסיון לבצע את הרכישה המושלמת מתוך קטלוג, ממש כמו שמחפשים מוצר שימלא את הצרכים שלך, ישתלב בחיים שלך, יתאים לסגנון שלך. ניל מוצא ככה את האישה שאמורה להתאים לו, אלא שהחיים מחוץ לאינטרנט מפתיעים אותו כשהוא פוגש אישה אחרת, ששום דבר בה לא נראה מתאים ובכל זאת…"

ה"תיאוריה הזמנית" שבכותרת הספר קשורה, כמובן, לחיבור הזה, בין החיים האישיים, הרגשיים, הלא מדויקים, הלא ניתנים לתכנון אמיתי, לבין המדע והפער בין הדרך שבה אנחנו מקבלים החלטות אישיות, אינטואיטיביות לעומת בחינה מדעית לוגית של תאוריות מדעיות. האם הוא מתכוון לומר שממש כמו שאנחנו אמורים להתייחס למחשב מתוחכם מספיק שיוצר בנו רושם של מחשבה אמיתית כאילו הוא "חושב", כך אנחנו אמורים להתייחס למה שנראה כמו אהבה כאילו הוא הדבר עצמו? האצ'ינס צוחק. "זאת אחת האפשרויות. רציתי לשאול את השאלה הזאת, ולא בהכרח לענות. אני מעדיף שהקוראים שלי יתחבטו בזה ויענו לעצמם".

זה פרויקט שאפתני מאוד לספר ביכורים

"אני שמח שזאת התחושה. כתבתי לא מעט סיפורים לפני שהעזתי לנעוץ שיניים ברומן שלם. בימים אלה אני כבר כותב את הרומן הבא, ונדמה לי שהוא אפילו יותר שאפתני. הוא מתרחש, כמובן, גם בקליפורניה משום שאני נמשך לנופים האלה ולתרבות הזאת וחי בתוכם ויש להם משמעות גדולה בחיי. פה אפשר למצוא הדים לכל החלומות האמריקאים הגדולים, רק בעוצמה כפולה מבכל מקום אחר. והוא מתרחש במהלך יותר ממאה שנה ועוסק בנושאים קטנים, את יודעת, כמו אהבה ונישואים והחלום האמריקאי ומדע. ואת יודעת כמה שאפתני זה יהיה? הדמות הראשית שלי הפעם תהיה אישה".

היא ראתה בתים מאושרים

גרטשן המאושרת רובין

גרטשן המאושרת רובין

האושר מתחיל בבית - כריכה

לפני שנתיים, כש"פרויקט האושר", ספרה הקודם של גרטשן רובין ראה אור בעברית, עצמתי את העיניים וקפצתי ראש לתוכו. ממש קפצתי. חודש שלם ניסיתי לחיות על פי הדיברות החדשות שרובין הנפיקה, בספר שתכליתו הייתה ללמד את כולנו איך להיות מאושרים. רובין, שלמדה משפטים באוניברסיטת "ייל" היוקרתית, סיימה את התואר בהצטיינות וערכה את כתב העת המשפטי האקדמי, התמחתה בבית המשפט העליון וקיבלה מבחר פרסים ומילגות על הישגיה בתחום – החליטה יום אחד לנטוש את כל זה ולהפוך לגורו של אושר וחיים טובים. וזה הצליח לה.

היא כתבה ספרים (ובלוג) וניסתה לפקוח לקוראיה את העיניים, על מנת שאלה יוכלו לראות כמה זה בעצם פשוט: תהיו נאמנים לעצמכם, תרשו לעצמכם לבזבז, תהיו קלילים, תעשו כל מה שצריך, אל תתקטטנו ואל תתחשבנו יותר מדי, תהיו מנומסים והוגנים, אל תדחו דברים שצריך או שאתם רוצים לעשות, ותכניסו המון אהבה לחיים, כי אהבה היא תמיד התשובה.  אחרי חדש כזה, הבנתי שגם אם אני אצמד בקפדנות לתוכנית האימונים הרוחנית של גרטשן רובין, ישאר פגם אחד קטן שלעולם לא אוכל להתגבר עליו: אני לא גרשטן רובין. אין לי את המוטיבציה מזיזת ההרים שלה, אני לא ניו יורקית שמגדלת בעל ושתי בנות מושלמות, ואין לי רגשות אשם נוראיים אם אני מתפרצת בטלפון על נציג של חברה מסחרית שמנסה לשכנע אותי שהחברה שלו מעולם לא התחייבה לתת לי שירות הוגן. להפך, כמו רובנו כאן, צימחתי קוצים, דרדרים, טפרים וניבים חדים במיוחד שנועדו לאפשר לי לשרוד במציאות הישראלית. אני לא מלקה את עצמי בגלל שריטות שנראות לה איומות, כמו נטייה להשאיר מגבת רטובה על רצפת חדר האמבטיה, בגלל שאני עסוקה בלסדר את הממ"ד כדי שיהיה לי מקום במתקפת הטילים הבאה, וברור שאני צינית, אחרת אאלץ לתלוש לעצמי את השער בכל שיחה עם הביטוח הלאומי/ מוקד קופת החולים/ הקופאית בסופרמרקט.

אבל רובין לא מרימה ידיים מול קוראות כמוני. האישה שכבר לפני שנתיים וחצי הגדרתי כגרסה הביתית של אליזבט גילברט ("לאכול, להתפלל, לאהוב") עמלה וטרחה בזמן הזה על ספר הדרכה נוסף, שנועד להעצים אותנו באמצעות הפניית תשומת הלב והמשאבים הנפשיים פנימה, לבועה הקטנה שהיא הבית שלנו. הבית הוא בעיניה תחנת הדלק של החיים, מקור האנרגיה, המחסה, המקום שאם נבין איך לטפל בו יהיה לנו טוב, ונהיה מאושרים.

לזכותה של רובין יאמר שבספרה הנוכחי "האושר מתחיל בבית" (כתר, מאנגלית: לינדה פניאס-אוחנה) היא לא עוסקת בדברים שתמצאו בירחוני עיצוב הבית. היא לא מלמדת איך להכין שיפודי פירות, לא ממליצה על פיזור איצטרובלים בין כלי ההגשה בארוחת החג, ולא ממליצה על בדים נהדרים לכריות נוי. גרטשן רובין נשארת נאמנה לדיבר הראשון שלה "היו נאמנים לעצמכם". זה היה נכון בעיניה אז, כשהעניקה עצות להתמודדות עם העולם, וזה נכון שבעתיים כעת, כשהיא מלמדת את קוראיה איך למצוא את האושר במקום הפרטי הסגור שלהם.

האגדה האורבנית אומרת ש"האושר מתחיל בבית" נולד יום אחד כשרובין עמדה במטבח ועסקה במיני מטלות דומסטיות, כשהבינה שהיא מלאה תחושת געגועים הביתה. איך זה יכול להיות? היא שאלה את עצמה, ומיד הבינה, שתחושת הבית היא לא דבר שמגיע באופן אוטומטי עם הקירות והגג. התובנה הזו הובילה אותה, לדבריה, למחקר חדש, ובסיומו ספר, שגם הוא רב מכר בינלאומי, והוא עוסק בפרטנות האופיינית לה, בפתרונות מעשיים שאמורים להעצים את האושר שלנו – פתרונות בנוסח שאמורים לתת לנו תחושה של שליטה בחיינו, לסלק רגשות אשם, לשפר את היחסים שלנו עם בני זוג וילדים שאתם אנחנו חולקים את אותו בית, וכן, גם עצות לסילוק חפצים מיותרים, השתלטות על הבלגן כי סדר חיצוני מסייע ליצירת שלווה פנימית, ועיצוב הבית בסגנון אישי – אחרי שנגמור לחפש ולשאול את עצמנו מהו הסגנון האישי הזה, שאלה שמעצב פנים מן הסתם לא מסוגל לענות עליה, אבל היא חשובה אם אנחנו מנסים ליצור מקום שיש בו ביטוי לאישיותנו.

רובין רק בת 40. חמש שנים חלפו מאז שהחלה לכתוב על אושר, ואי אלו מיליונים נוספו לחשבון הבנק שלה. היא עדיין נשואה לאותו גבר שב"פרויקט האושר" לא שכחה לציין כמה הוא חתיך, ומגדלת שתי בנות מתבגרות. היא נולדה בקנזס, אבל חיה בניו יורק, באותה דירה, ומנהלת את אותה שיגרת עבודה קפדנית שניהלה קודם, ובזכותה הספיקה לכתוב גם שתי ביוגרפיות "ארבעים דרכים להתבונן בווינסטן צ'רצ'יל" ו"ארבעים דרכים להתבונן בג'ון פ. קנדי". וכן, היא מאושרת, ככל שפרפקציוניסטית כמותה יכולה להיות. "שינתי את חיי מבלי לשנות אותם", היא אומרת. "אושר הוא הרי ברובו שאלה של תפיסה, של היכולת להיות אסירת תודה על מה שיש לי, להעריך אנשים שסביבי, להכיר ביכולות שלי, לוותר לעצמי על מה שאני לא מסוגלת לעשות".

בתחילת השיחה שלנו, אני מספרת לגרטשן רובין על הניסיון הלא מוצלח ההוא שלי להיות גרטשן רובין לחודש, או לפחות לחיות בהשפעת הרוח הכללית של תורת החיים שלה. "נראה לי שאני מתאימה יותר למלנכוליה האירופאית, לעגמומיות הרומנטית של המשוררים השחפנים והקלושרים שישנים על ספסלים בכיכרות עם יונים", אני אומרת לה. והיא עונה בביטחון מעורר הערצה: "שמעתי מהרבה אנשים שיש תפיסות אושר שונות, שיש הבדלים תרבותיים בנוגע למה זה להיות מאושרים, שיש הבדלים בין גברים לנשים. אותי כל זה בכלל לא מעניין. אני מתעניינת באדם הפרטי, ובחוויה האישית שלו. ברור שזה משנה אם את יפנית או אמריקאית, אבל לא בזה אני רוצה שתתמקדי כשאת קוראת את הספר שלי. כדי להיות מאושרת, את צריכה להתמקד בחיים הפרטיים ובצרכים הפרטיים שלך. כשכתבתי את "האושר מתחיל בבית" חשבתי על עצמי כדוגמא, ולהדגים באמצעות החיים שלי איך אפשר להפוך את הבית ואת החיים בבית למה שמסב לנו אושר".

יכול להיות שהחברה שבה אני חיה, בישראל, רואה באושר האישי סוג של מותרות

"בעיני זאת טעות. אני לא מסכימה שצריך למלא קודם את כל החובות והמטלות ואחר כך לחפש דרכים להיות מאושרים, כאילו שמדובר בקצפת שמוסיפים על מנה של גלידה. האושר הוא חלק מהחיים, הוא צריך להיות נוכח שם בכל הדברים שאנחנו עושים".

לפני שהתחלת לעסוק בשאלות של אושר עסקת במשפטים – תחום שנדמה שמתמקד רק בקונפליקטים ובאנשים לא מאושרים. המעבר לא היה לך קשה?

"תמיד רציתי להיות סופרת, לכתוב, והעובדה שההכשרה שלי היא בעולם המשפט עזרה לי, כי מדובר בתחום אנליטי מאוד. העיסוק שלי במשפטים לימד אותי לנתח דברים בצורה מאוד בהירה. היה לי קשה לעזוב את תחום המשפטים, בגלל שהצטיינתי בו וזכיתי להערכה. זה לא פשוט להתחיל משהו חדש לגמרי מאפס, אבל הרצון לכתוב היה אדיר. להרבה אנשים קשה מאוד לבצע שינויים בחיים בגלל שהם יודעים את מה הם רוצים לעזוב, אבל הם לא יודעים מה הם רוצים לעשות במקום זה. רגע שידעתי לאן אני רוצה ללכת, כשהבנתי שאני רוצה לכתוב ספרים, התהליך היה פשוט מאוד".

בשני הספרים שלך את חוזרת ומדגישה שכדי למצוא אושר, אנחנו קודם כל צריכים לדעת מי אנחנו, אנחנו צריכים לדעת מה אנחנו רוצים, מה משמח אותנו, מה מרגיז אותנו, מה משעמם אותנו…  נדמה לי שזאת חוכמה שמגיעה עם הגיל. האם פירוש הדבר שאפשר להיות מאושרים רק כשמתבגרים?

"זאת שאלה טובה. אני יודעת על עצמי שככל שאני מתבגרת יותר קל לי להיות מרוצה מהחיים שלי, ויותר קל לי להיות מאושרת. לעומת זאת, אחותי הייתה כזו תמיד. אני מקנאה באנשים כמוה. אנשים שתמיד ידעו מה הם רוצים להיות, שהבינו מגיל צעיר מאוד מה עושה להם טוב ומה עושה להם רע. יש אנשים כאלה. אצל רובנו ההבנה וההשלמה עם האופי שלנו, עם הצרכים שלנו, עם ההעדפות שלנו מגיעות בגיל מבוגר יותר".

רובין נותנת בספרה רשימה של הוראות "עשו ואל תעשו" שכוללת בין השאר הפגנות חיבה מכוונות ומתוכננות כלפי שאר בני הבית – היא למשל מקפידה לנשק את בעלה כאות לכך שהיא אוהבת אותו; בחינה חסרת רחמים של חפצים ורכוש בבית, כדי לשמור רק את מה שדרוש ואהוב באמת; התחייבות למלא את היום בדברים שאנחנו אוהבים באמת; לסלוח לעצמנו על דברים שחשבנו שנוכל לעשות אבל הפכו מעיקים (היא קוראת לזה 'לנטוש פרויקט שבו התחלנו'); ולהכין בבית פינות אישיות, שהיא מכנה "מקדשים", עם תמונות או חפצים שיש לנו אליהם קשר רגשי. למי שרגילה להתרוצץ בין אינספור מטלות, אפילו ההוראות הלכאורה פשוטות האלה נשמעות מתישות.

נדמה לי שכדי להצליח למלא את העצות שלך, צריך המון משמעת עצמית…

"אני שמחה שאת מעלה את הנושא, כי הספר הבא שלי, שאותו אני כותבת בימים אלה, עוסק בהרגלים, ובקשר בין הרגלים טובים ורעים לבין האושר. אחרי שכתבתי שני ספרים וקיבלתי המון תגובות מקוראים, הבנתי שאני אדם שיש לו משמעת עצמית ברמה גבוה בהרבה משל הרבה אחרים, ושקל לו מאוד לשנות הרגלים רעים ולאמץ הרגלים טובים ולקבוע לעצמו יעדים ולעמוד בהם. אני מתארת בספר איזה הרגלים עושים אותי מאושרת אבל אני לא מתיימרת לטעון שזאת הדרך היחידה לאושר. כל אחד צריך להכיר את עצמו, ולדעת מהי הדרך שתסב לו אושר, ולנסות להגשים אותה".

מה קורה אם את מגלה את אורח החיים שיגרום לך אושר גדול, אבל לבני הבית האחרים יש הרגלים שונים לגמרי, וצרכים אחרים לגמרי

"זה קורה. הרי יש אנשים שבכלל לא רואים שהם משאירים אחריהם בלגן ואם הם חיים עם מישהו שצריך סביבה נקייה ומסודרת בבית, עלול להיווצר קונפליקט. זה יקרה גם אם את למשל לא רוצה פיתויים בבית, כמו גלידה או אלכוהול, ובני המשפחה שלך דווקא צריכים את זה. לי יש מזל, כי בעלי ואני דומים מאוד ויכולים לתפעל ביחד בית באותה צורה. אני בהחלט מסוגלת לדמיין זוג שנישא בגיל צעיר, ואז אחד מהם חשב שהשני נור מדליק ומרגש כי הוא מעז להשאיר כלים בכיור ובגדים מלוכלכים על הרצפה כשהוא יוצא מהבית ולא אכפת לו כלום – ואחרי שנים, זאת תהיה בעיה שתפריע להם להיות מאושרים. בעיני חשוב מאוד לזכור שהאושר שלנו מבוסס גם על שמירה על מערכת יחסים יציבה בבית, ואנחנו צריכים למצוא דרכים לפתור את השוני הזה, לוותר זה לזה, להבין במה אנחנו שונים אלה מאלה, ולמצוא אמצע שבו כולנו נוכל להיות מאושרים ".

את מספרת על המון קוראים שכותבים לך בעקבות קריאת הספר. מותר לי לנחש שמדובר בעיקר בנשים?

"את טועה. אני מקבלת מכתבים מנשים וגם מגברים, וההפתעה הגדולה מבחינתי הייתה לקבל הרבה מאוד מכתבים מבני נוער. לא דמיינתי שהם קוראים את הספרים שלי, אבל מסתבר שגיל הנעורים הוא גיל מלא בלבול, ובני 15 או 17 מתחבטים בשאלות שנוגעות לאושר שלהם, והם מחפשים עצות והדרכה".

כשאת מדברת על "בית", הנטייה הכמעט אוטומטית היא לדמיין בתוכו משפחה. האם גם אנשים שחיים לבד יכולים למצוא אצלך עצות שיעזרו להם להיות מאושרים בבית?

"בטח. הספר נכתב בהתבסס על הניסיון האישי שלי, אבל יש לי המון חברים שחיים לבד, ובהרבה מובנים אני חושבת שלהם יהיה אפילו יותר קל ליישם את העצות שלי, כי להם יש שליטה מלאה במה שמרחש בבית שלהם. הם לא צריכים להתפשר כדי להכיל צרכים של מישהו אחר, והם באמת יכולים להפוך את המקום שבו הם גרים למקום שבו ירגישו הכי נוח בעולם. בית זה מצב נפשי, לא פחות משזה מקום פיסי".

את עובדת בבית?

"לפעמים. יש לי בבית משרדון קטן-קטן. בדרך כלל אני עובדת בספרייה מקומית כי כשאני יוצאת מהבית קל לי יותר להתמקד בעבודה ולא ללכת לאיבוד באינטרנט. אני קמה מוקדם, עובדת כמה שעות, מעירה את הבנות ומכינה להן ארוחת בוקר, וכשהן יוצאות מהבית גם אני יוצאת כדי לעבוד בחוץ. לפעמים אני עובדת בקפה של חדר הכושר שלי, כדי שכשלא אוכל יותר לשבת מול המחשב תהיה לי אפשרות לחלץ עצמות ולעשות כושר. את רואה? יש לי הרגלים מאוד קשיחים, שאנשים אחרים היו מתקשים לקיים, אבל אותי הם הופכים למאושרת".

צובעת את החיים בוורוד

ahern

כשלוסי סילצֶ'סטֶר פוגשת יום אחד גבר מרופט למראה, שטוען שהוא-הוא החיים שלה, ולא במובן המטאפורי רומנטי של המלה, היא לא לגמרי מופתעת. עד לאותו יום היא מילאה את היומיום שלה במטלות ממסכות מחשבה ונעה בין עבודה שהיא לגמרי לא אוהבת, לדרמות הרבות בחייהם של בני משפחתה. בין לבין היא האכילה את החתולה שלה, שיקרה פה, התחמקה שם, והתעלמה מעוד ועוד מעטפות מוטבעות בזהב שהופיעו על השטיח בביתה, והזמינו אותה לפגישה עם החיים. כך שכשהפגישה הזו לבסוף מתקיימת, לוסי – ועמה אנחנו הקוראים – כבר יודעים שהגיע הזמן, ושאם הגבר הזה אומר שהוא חייה, ושהיא חייבת לעשות משהו כדי להציל אותו מהתפוררות סופית, יש כנראה טעם להקשיב לו.

המציאות הלא ממש מציאותית הזו היא רק תכסיס קטן שבו משתמשת הסופרת האירית הצעירה והמצליחה ססיליה אַהֶרן בספרה החדש "פגישה עם החיים". את המשך הסיפור היא תוחמת כמעט לגמרי בגבולות המציאות ההגיונית המקובלת, ומספקת כמו בשורת הרומנים הקודמים שלה, עליות, מורדות, רגעי אושר, שניות של יאוש ובעיקר הזדמנויות רבות שבהן הגיבורה שלה יכולה לבחור בחירות אישיות, לצמוח ולהשתפר, מה שמבטיח את הסוף הטוב: לוסי, שהייתה צעירה חביבה אבל נוטה לכלומניקיות נאלצת להתבונן לחיים שלה בעיניים ולשנות כיוון, ובסופו של דבר משתנה באופן שמאפשר לה לאהוב את עצמה וכן, כן, גם אחרים.

"פגישה עם החיים" (זמורה ביתן. מאנגלית: דנה אלעזר הלוי) הוא ספרה השביעי של אהרן, והיא כבר כתבה שלושה נוספים אחריו, שהאחרון בהם ("איך להתאהב") יראה אור באירלנד באוקטובר. אז היא כבר תעבוד על הבא אחריו. היא פרסמה את הרומן הראשון שלה "נ.ב. אני אוהב אותך" (ספריית מעריב, וזה המקום לגילוי נאות: בתרגום שלי) כשהייתה בת 21 בלבד, ולהפתעתה – כך היא אומרת – הוא הפך מיד לרב מכר בינלאומי. קודם כיכב 19 שבועות בראש טבלת רבי המכר באירלנד, מולדתה, משם היגר לבריטניה, לארה"ב ומהר מאוד נרכש ותורגם בלא פחות מארבעים מדינות. רומן הביכורים שלה גם עובד ב – 2007 לסרט קולנוע בכיכובה של הילארי סוונק. אז היא כותבת ספר אחד לפחות בשנה: מתחילה בינואר, מסיימת במרץ, עוברת על ההגהות והעריכה עד יוני בערך, ולקראת החגים (שלהם) הספר רואה אור והיא יוצאת למסע קידום מכירות, ראיונות וכו' וחוזר חלילה. ולא, השגרה לא ממאיסה עליה את החיים. להפך "יש לי כל כך הרבה רעיונות לעוד ספרים", היא אומרת בראיון טלפוני מפורטוגל, "הלוואי שהיה לי זמן לכתוב את כולם".

אהרן, כמעט בת 32, נולדה ומתגוררת בדבלין. היא בתו של ברטי אהרן, מי שהיה ראש ממשלת אירלנד בין השנים 1997-2008. היא דיגמנה, שרה (בלהקת "שימה" שהגיעה למקום השלישי בקדם ארוויזיון האירי. "איזה מזל שזה לא הצליח", היא אומרת. "לא הייתי מגיעה לכתיבה שאני כל כך אוהבת") וגם למדה עיתונות, אבל לא עסקה במקצוע, משום שההצלחה שלה כסופרת מילאה את חייה בעשייה, וגם בנסיעות אינסופיות סביב העולם. הספרים שלה, שעד כה נמכרו בלמעלה מ – 13 מיליון עותקים, מופצים ב – 46 מדינות. מלבדם היא כותבת סיפורים קצרים, שאחד מהם ("מר וופי") היא הפכה למחזה; היא כתבה סדרת טלוויזיה "סמנתה, מי?" ששודרה בארה"ב ברשת ABC  (עם כריסטינה אפלגייט וג'ניפר אספוזיטו). "כל החיים כתבתי בלילות, או בזמנים שהצלחתי לפנות בין לבין ורק את הספר האחרון שלי כתבתי במשרד שלי. אני יוצאת מהבית והולכת לעבודה, כותבת מתשע עד חמש וחצי כל יום וחוזרת הביתה, כדי להפריד לגמרי בין העבודה לבין חיי המשפחה שלי".  חיי המשפחה סובבים סביב בעלה, דיוויד, שהוא שחקן, לשני הצאצאים: רובין בת הארבע וסוני בן הכמעט שנה. הם, אגב, נישאו באירוע פרטי שהיו בו רק 170 אורחים וגם אלה הוטעו לחשוב שהם מוזמנים לטקס ההטבלה של התינוקת שהייתה אז בת חצי שנה. היו סלבריטאים בטקס, בעיקר משום שאחותה, ג'ורג'ינה, נשואה לניקי בירן סולן "ווסטלייף".

כשכתבת בגיל צעיר כל כך סיפור רומנטי, הופתעת מעוצמת ההצלחה?

"הופתעתי מאוד ושמחתי מאוד. פתאום מצאתי את עצמי נוסעת בעולם ומחוזרת כסלבריטי, וזה היה חדש ומשונה מאוד. זה עדיין משונה לי, ואני משתדלת לשמור על החיים הפרטיים שלי מחץ לתקשורת".

גדלת  כבתו של ראש הממשלה… אפשר להניח שרוב חייך היית דמות מוכרת

"גדלתי כזו שעומדת מאחור עם שאר בנות המשפחה ותומכת באבא ראש הממשלה. ברור שכתבו עלינו וצילמו אותנו, אבל אבא שלי היה תמיד במרכז, ואנחנו היינו כמו צוות סיוע ברקע. כשהספר שלי הצליח כל כך, פתאום הפנו אלי את הזרקורים, התעניינו בי, ראיינו אותי, הזמינו אותי לכל מיני מקומות. זה די הדהים אותי, ואני חושבת שלמרות שאני פוגשת הרבה קוראים ומתראיינת לא מעט, אני עדיין מתקשה להתרגל לזה".

הספרים שלך תמיד אופטימיים מאוד. "נ.ב. אני אוהב אותך" מספר על אלמנה צעירה שאיבדה את הגבר שאהבה מאוד, ובכל זאת היא לומדת מחדש איך לחיות בלעדיו. גם "פגישה עם החיים" הוא ספר על צעירה שעוברת כברת דרך, ולוקחת אחריות על חייה.

"אני מטבעי אדם מאוד אופטימי, ואני מאמינה שאנחנו יכולים לקחת אחריות על החיים שלנו בצורה כזו, ואנחנו יכולים ללמוד ולהתפתח. כמעט בכל הספרים שלי יש גיבורות, נשים שלא מחכות שיבוא איזה אביר להציל אותן, ולמרות שהן מאוד רוצות אהבה , הן מגיעות אליה אחרי שהן לומדות איך לעמוד על הרגליים שלהן בכוחות עצמן".

זה מפריע לך שמקטלגים אותך לעתים קרובות כ"צ'יק ליט"?

"אני לא אוהבת את ההגדרה הזאת. אני לא חושבת שהנשים בספרים שלי או הקוראות שלי הן "צ'יקס", ואני לא אוהבת את הניחוח המתנשא בהגדרה הזאת. אני אמנם כותבת הרבה על נשים, ואני עוסקת גם בנושאים רומנטיים, אבל אני חושבת שהדמויות שלי הן לא סטריאוטיפיות ושבאמצעות הדרך שהן עושות אני מצליחה לכתוב על נושאים רגשיים ואחרים שמעסיקים קוראים וקוראות. "

אולי זה בגלל שאת כותבת בהומור, שאת מרשה לעצמך מין סוריאליזם כזה כמו ב"פגישה עם החיים"…

"אני כותבת בשפה קלילה, אבל אין בספרים שלי שום דבר קליל או שטחי. אני כותבת על הקושי של אנשים להתמודד עם אירועים שקורים להם בחיים, על השאלות הגדולות שאנחנו שואלים את עצמנו בקשר לחיים, על התהיה איך החיים מתמוססים לנו בין האצבעות. אני נותנת לגיבורות שלי להתפתח וכשיש סוף טוב, זה בגלל שהן מגלות כמה כוח יש להן".

ויש לגיבורה שלך, כמובן, חתולה בשם הילארי, והקשר ביניהן מצחיק מאוד… נדמה לי שאין סופרת אחת שראיינתי שאינה מגדלת חתול או שניים או עשרה…

"לי דווקא אין חתולים. בעלי אלרגי נורא לחתולים כך שגם בעתיד לא יוכלו להיות לנו חתולים… נתתי ללוסי חתולה משום שרציתי לכתוב על היחס הרגשי שהיא מגלה אליה, רציתי שיהיה לה מישהו שהוא רק שלה והיא לא חולקת עם איש ולא רציתי לכלוא אותה בבועה רגשית. אגב, זו הפעם הראשונה שיש למישהי מהדמויות שלי חיית מחמד…"

"החיים" של גיבורת "פגישה עם החיים הוא כאמור גבר, גבר אמיתי שקוראים לו קוזמו בראון (חובבי הקולנוע בטח שורקים לעצמם כרגע את "שיר אשיר בגשם", מתוך הסרט שבו כיכבה דמות כזו). אהרן אומרת שהיא רצתה לאתגר את לוסי שלה במה שקשור ליחסים שלה עם גברים, "כל השיחות שרצו לי בראש כשחשבתי על הספר היו בין גבר לאישה", ולכן בחרה דמות של גבר. לא מפני שהוא עתיד להיות המושיע, להפך, בספר הזה, העלמה במצוקה היא שאמורה להושיע אותו. "רציתי שזה יהיה סיפור אהבה, שלוסי תתאהב מחדש בחייה” היא אומרת, "כי אני חושבת שככה אנחנו צריכים לנהל את החיים שלנו, מתוך אהבה גדולה אליהם".

כל אחד מאתנו נולד כשבתוכו יש איזה 300 שירים גרועים

בילי קולינס בשיחה עם גריסון קילור. שני אנשים שיודעים משהו על כתיבה

בילי קולינס פרסם את ספר השירים הראשון שלו אחרי גיל ארבעים. עד אז הוא עשה את דרכו במסלול אקדמי אמריקאי מרהיב יחסית, שכלל את מיטב הקולג'ים ובסיומו, כמובן, דוקטורט בספרות – ואי אלו עשורים גם לימד ספרות. הוא כתב שירה מגיל צעיר, אבל – הוא מעיד – שירה גרועה במיוחד. "אני חושב שכל אחד מאתנו נולד כשבתוכו איזה שלוש מאות שירים גרועים, שצריך להוציא החוצה לפני שאפשר לכתוב שיר טוב".  בני המזל, לפי קולינס, מוציאים החוצה את השירים הגרועים מוקדם, נניח בתקופת התיכון. הוא לא עשה את זה כל כך מהר, ובערך עד גיל שלושים כתב שירים עגמומיים לא מובנים, וגרועים בתכלית. קולינס אומר שמשום שיש בתרבות שלנו משהו שמקשר עגמומיות ודכאון עם עומק אינטלקטואלי, כל השירים שכתב בצעירותו היו, כמובן, שירי דיכאון, במילים גבוהות, שאיש לא יכול היה לדעת מה בדיוק כתוב בהם. "לקח לי המון שנים למצוא את הקול שביטא אותי באמת", הוא אומר.

Billy Collins

קולינס, היום בן 73, היה לפני כעשור המשורר הלאומי האמריקאי. יש מדינות שבהן יש משרה ציבורית כזו, שהמכהנים בה מקדישים את זמנם לקידום השירה בתרבות. קולינס, שמאז אותו ספר הראשון באחרי שמלאו לו ארבעים פרסם לא פחות מ – 13 קבצי שירים, ערך אי אלו אנתולוגיות משובחות, וככב במאות מופעי שירה שגם תועדו בווידיאו, אומר שהבריחה מההוראה היא אחד הדברים הטובים שקרו לו. למרות שהידיעה שקבוצות של תלמידים מחכות לו – וזה בהחלט מפיג את בדידותו של הכותב, קולינס אומר שקריאה של מאות עבודות של תלמידים, שרובן ככולן כתובות רע מאוד, מפריעה לכתיבה ולא בריאה לנשמה, וגם השאירה אותו עיף וחסר תקווה "כמו שאומרים על המוזיקה של ווגנר", הוא אומר, "יש לה את הרגעים שלה. אבל יש לה גם את השעות שלה".

בווידיאו כאן הוא מרואין על ידי איש הרדיו (והסופר, והכותב, והשחקן, ועורך אנתולוגיות השירה, והזמר) גריסון קילור. אפשר להרגיש את השדה המגנטי שנוצר ביניהם כשהם מדברים על משפחה, על כתיבה, על הטלוויזיה. על המיתוס שקושר בין כשרון וגאונות לבין הרס עצמי ואלכוהוליזם למשל, ועל ילדים (קילור אומר לו: "השירה שלך קלילה יותר, כי אין לך ילדים ומעולם לא סבלת כמו כולנו"). לצפות ולהתענג. ועוד שמחה קטנה: ספר חדש של קולינס (Aimeless Love) עתיד לראות אור באוקטובר הקרוב.

רשמות נוספות על בילי קולינס כאן (עם שיר מתורגם), ופה (עם הרצאה שלו בטד) . האיש אומר על שירה שהיא משהו שמצליח להאריך את התקופה הזו, שבין שני זמני מותך.

מן החוץ אל השפה – שלושה יוצרים שכותבים עברית למרות שנולדו רחוק ממנה

 

 

 

00ella article