כשה – New York Magazine נתן שם ופנים למתלוננות נגד קוסבי, הוא עשה צעד חשוב נוסף במלחמה נגד ספיחיה של תרבות האונס. נפגעות אונס, תקיפה מינית והטרדה (כלומר, כולנו) נתבעות בדרך כלל לשתוק, או לפחות להסתיר את זהותן, כאילו הן אלה שצריכות להתבייש במה שהתרבות שלנו מעוללת להן.
השבוע גם "לאשה" מצטרף לקמפיין, בפרויקט מיוחד שבו נחשפות נשים אמיצות בפניהן ובשמותיהן (ומספרות על מה שעברו, בווידיאו, באתר) על שער השבועון. תראו.
השער שלנו והשער של ניו יורק מגזין
וזו תרומתי לפרויקט, שיחה עם הנשים שיזמו את המקור. כאן.
שני שטלריד לא דמיינה לעצמה שכשתספר, במילים פשוטות וישירות, את סיפור האונס שעברה, זה יעורר אלפי אנשים לקום ולצעוק בקול שהם לא מוכנים לשתוק יותר. שאחרי שנים של הסתתרות ובושה, הם לא רוצים יותר להתבייש – הם, ובעיקר הן, רוצות לספר איך גם הם עברו אונס, תקיפה מינית, הטרדה וכמה כואב להן. האלפים האלה כתבו לשטלריד את סיפוריהם, והיא, שקמפיין האותיות שיזמה בפייסבוק כדי להוכיח לכל אלה שהם לא לבד, ממשיכה להיות אוזן קשבת וליזום עוד ועוד פעילויות שלא יאפשרו לנו לא לשמוע אותם. אוסף סרטונים שהגתה והפיקה עלה בימים אלה לרשת. פשוטים, ישירים, ממש כמו הסיפור האישי של שני. מדברים על אונס במילים שאיש מאתנו לא יוכל לשכוח.
הסרטונים הקצרים האלה מציגים נפגעים אמתיים של תקיפה מינית ואונס, שיושבים מול המצלמה, בפנים גלויות, ומספרים את סיפוריהם האישיים. בלי להסתיר, בלי לטשטש, בלי לעוות את הקול. יש להם שמות, יש להם פנים, יש להם זיכרונות קשים וכאבים גדולים, והם לא מוכנים יותר שהתקשורת תכנה אותם "א" או "ש" ותהפוך אותם למישהו אחר מכולנו. בחלק אחר של אותה סדרה מדברים התוקפים, האנסים, המטרידים. שטלריד שמה בפיהם מילים קשות, אבל נפוצות בחברה הישראלית: "ראית איך היא מסתובבת? זה ברור שהיא רצתה את זה" ; "נשים אוהבות את זה בכוח, הן רק מתביישות להגיד" או "כל היום היא מפלרטטת, אז למה היא ציפתה?" . בהיפוך תפקידים פניהם של אלה –שגולמו בסרטים על ידי שחקנים – מטושטשות. הקול שלהם מסונן ואי אפשר לזהות אותם. הם הופכים להיות ה"לא כמונו", מקום אנונימי, מחוק, שבאופן אבסורדי שמור בדרך כלל לקורבנות.
שטלריד לא רואה בסרטונים תחנה אחרונה בקמפיין שלה. כשכתבה בפייסבוק, בערב יום כיפור האחרון, את סיפורה, תיאור האונס הבורטאלי שעברה כחיילת בת 19, לא תיארה לעצמה כמה תשומת לב הוא יעורר, ואיזו היענות מדהימה תהיה מצד נשים וגברים שנפגעו בעצמם, ורק חיפשו מישהו שיעודד אותם לספר: להורים, לבני זוג, לחברים קרובים, לאנשים שלא העזו לחלוק אתם את מה שעברו במשך שנים ארוכות. שטלריד רוצה שיהיה לזה המשך. עוד יוזמות, עוד טלטלות שיכריחו את הציבור לחשוב ולעצור את התופעה הנפוצה כל כך, גם אונס וגם האשמת הקורבנות.
ביממה הראשונה אחרי הפוסט ההוא שלה, היא לא ישנה, רק קראה מאות סיפורים אישיים שהציפו את תיבת הדואר שלה, התפתלה מכאבי בטן, דפיקות לב ושילשולים, קדחה והמשיכה לקרוא. "איך יכולתי ללכת לישון כשילדה בת 16 כותבת לי שהיא עברה אונס אכזרי ורק עכשיו מצאה את הכוחות לספר על זה לאימא שלה? איך יכולתי להירדם כשאישה בת 65 כותבת לי שאחרי שקראה את הפוסט שלי היא סיפרה לבעלה שנאנסה לפני יותר מארבעים שנה, ומעולם לא העזה לחלוק אתו את זה?"
שטלריד, בת 40, היא האישה שמאחורי הסרטונים ועוד קודם, מאחורי "אות הזדהות", הקמפיין הפייסבוקי שבמהלכו החליפו עשרות אלפי אנשים את תמונת הפרופיל שלהם לאות הראשונה בשמם על מנת לאותת לנפגעות אונס ותקיפה מינית שהן לא לבד. שהעובדה שזהותן מטושטשת כשהתקשורת מדווחת שנאנסו, אין בה כדי לרמוז שהן אשמות. שטלריד, כמו עשרות אלפי המצטרפים לקמפיין שלה, משוכנעת שאין אישה שלא חוותה משהו משלל החוויות הלא נעימות שבין הטרדה לתקיפה ואונס.
אנחנו נפגשות לשיחה למעלה משבועיים אחרי הלילה ההוא, שבו שטלריד נחשפה, חשיפה לא מתוכננת, ספונטנית, מתוך שילוב של זעם ומיאוס שגאו בה והתפרצו בבת אחת. תשומת הלב התקשורתית האדירה שהריצה אותה מתחנת רדיו אחת לאולפן טלוויזיה שני לא הצליחה לבלבל אותה. שטלריד, מורה ויועצת נדל"ן, אם יחידנית לשני בני עשרה, נראית מפוקסת מאוד, מלאת אנרגיה. "מצאתי את הייעוד שלי", היא אומרת. "זה מה שאני צריכה לעשות בחיים. להציף את הנושא הזה ולפעול כדי שעוד נשים יוכלו לקבל טיפול. "
את לא הראשונה שמשירה מבט למצלמה ומספרת שהיא נאנסה. לינור אברג'יל דיברה על זה. עוד נשים נחשפו. למה את חושבת שהפעם הייתה הענות כזו, והיו תגובות סוערות כל כך?
"כשלינור סיפרה את הסיפור שלה היו כל מיני תגובות ציניות שפקפקו באמינות שלה, וחשבו שזה קשור אולי לתשומת לב ולתחרות מיס תבל. גם עלי אמרו את זה. הייתה מישהי שכתבה לי "זה לא יאמן מה נשים יעשו כדי להתפרסם", מישהו אחר כתב לי "את בטח שונאת גברים ומתוסכלת מינית". אחד הגברים שכתבו לי סיפר שהוא הלך לפני כמה שנים למשטרה לספר שנאנס כילד. הוא הסתובב שעות כדי לאזור אומץ וכשהוא נכנס ואמר שהוא רוצה להתלונן על אונס, המוקדנית שאלה אותו 'אנסת מישהי?'. הוא הסתובב, יצא ולא דיבר עם איש עד היום. מצד שני, מאות קורבנות כתבו לי את הסיפורים שלהם בהודעות שהתחילו ב"תודה על מה שעשית". אני חושבת שבזכות הרשת נוצרה אווירה שאפשרה להמון נשים לספר אלה לאלה, לגלות שכולנו אותו דבר".
היא מתגוררת בבית חנניה, גרושה ואם לעמית בן 17 וחצי וטל בת 12 וחצי, מורה לאנגלית בתיכון אורט בנימינה ויועצת נדל"ן, כרגע בשנת שבתון שאינה משביתה את האקטיביזם שלה ברשת. "ומזל שכל זה קורה כשאני בשבתון, אחרת הייתי קורסת", היא אומרת. קצת לפני יום הכיפורים היא קראה פוסט שעסק בקציני משטרה שהואשמו בעבירות מין. לתוך הדיון בנושא השתרבבו גם תגובות שהציגו את הנשים, קורבנות העבירה, כאשמות בגלל התנהגות מתגרה ולבוש פרובוקטיבי, ורמזים שהן צריכות להתבייש. "זה כל כך הכעיס אותי שלא יכולתי יותר לשתוק", אומרת שטלריד. "לי עצמי לקח שנים עד שעזתי לספר על האונס שעברתי לקרובים לי ביותר, שנים עד שהבנתי שאני לא אשמה ושאין לי במה להתבייש. הרגשתי סוג של שלחות. קיוויתי שאם אני אצעק בקול רם, משהו ישתנה".
הצעקה שלה נעשתה במשפטים מדודים, חסכוניים, מדויקים, שבהם תיארה איך כרב"טית בת 19 יצאה לבלות עם קצין שהכירה בבסיס וזוג חברים שלו. אחרי הבילוי כולם עלו ביחד לדירה, והזוג האחר הסתגר בחדר השינה. הקצין תקף אותה ואנס אותה באלימות שהותירה את כל גופה מכוסה חבלות. במהלך האירוע, היא אומרת, היא הייתה משוכנעת שלא תצא משם בחיים. "צרחתי, נאבקתי, ניסיתי לשכנע אותו שנצא משם למקום אחר, בכיתי, אפילו אמרתי לו 'אני אשמה, אני אשמה'. בתגובה הוא התנפל עלי כמו מפלצת".
כשחזרה הביתה, טלפנה לחברה טובה שאמרה לה 'ממי, עברת אונס' והתחילה לבכות, והיא, בתגובה אמרה: מה פתאום, זה לא אונס. חבר טוב שאל אותה למה עלתה אתו לדירה. "התקלחתי שעות ובכיתי שעות על איך עשיתי דבר כזה לעצמי.", היא נזכרת. למחרת בבוקר, כשישבה מול אימא שלה בארוחת הבוקר, מקפידה לכסות במדים את הסימנים הכחולים, לא הצליחה להוציא מפיה מילה. "לא יכולתי לשתף את ההורים", היא אומרת. "בבסיס ביקשתי עזרה, אבל הקב"ן והיועצת הארגונית פחות או יותר הבהיר לי שגם אם אני אתלונן לא יקרה לקצין הזה כלום ולכל היותר ינזפו בו, בעוד שאני אעבור תחקור כזה, שיגררו את ההיסטוריה המינית שלי ("את לא בתולה") שישפילו אותי, אז העדפתי לשתוק".
השתיקה הזו החלה כבר כשהייתה ילדה קטנה, ועברה תקיפה מינית והסביבה שידרה לה שמאחר שהיא כל כך יפה, לא מפתיע שנוגעים בה. "אחרי האונס היו 24 שעות, ואז נסתם לי הפה לשנים", היא אומרת. "לי נרצחה הנפש. ההחלמה הגופנית לקחה די הרבה זמן, אבל ההחלמה הנפשית הייתה הרבה יותר ארוכה."
שטלריד, הבת האמצעית בשלושת ילדי המשפחה, עזבה אחרי יומיים את הבית בראשון לציון ועברה להתגורר עם מחזר שלא באמת רצתה בתל אביב, מה שנראה לה כפתרון יחיד למצוקה שלה. "אחרי כמעט שנתיים חשבתי שהחלמתי, שאני סדר, וגיליתי שאני רחוקה מזה. הלכתי לטיפול ורק אז התחלתי לאט לאט להיפתח ולספר לאימא, לאחותי. עם אבא שלי עד היום אני לא מדברת על זה".
היא נישאה ("לגבר הראשון שהסכים שנעשה ילדים ומהר, נורא רציתי"), ילדה, וגם התגרשה. "ככל שנכנסתי יותר להיותי אימא ומורה, כך יותר בער לי לדבר ולשתף. הייתה לי תלמידה שנאנסה בכיתה יב. אז עדיין לא יצאתי מהארון – הקרובים שלי ידעו, אבל לא התלמידים. ליוויתי אותה ודיברנו המון ושיתפתי אותה אבל העמדתי פנים שאני מספרת סיפור של חברה טובה. כשהיא הבינה שזו אני, היא נורא כעסה. ממש הרגישה מרומה. היום אני מספרת להם. אני רוצה שהם ידעו שאין קשר בין אונס למין. שאונס זה אלימות, כעס, ושבמין צריך רגישות והכלה".
איך הגיבו הילדים שלך לפרסום?
"הם הכירו את הסיפור עוד קודם. אחרי שכתבתי את הפוסט נתתי לבן שלי לקרוא, והוא חיבק אותי ואמר שהוא גאה בי. הוא הראה לי הודעות מחברים שלו 'אימא שלך מלכה'. גם הבת הקטנה חזרה מפגישה עם חברות, וסיפרה שמישהי שאלה אותה אם היא לא מרגישה מושפלת ומתביישת כיי אימא שלה נאנסה, והיא ענתה שאין לה במה להתבייש ואימא שלה עוזרת לאנשים.
גם אחרי שדיברה וכתבה וסיפרה והצטלמה ואפילו שרה על זה – בשיר "ילדה יפה" שהקליטה ושודר ברדיו לפני מספר שנים – היא חשה היטב בצלקות הפנימיות שהותיר בה אותו אירוע. "הרגעתי אותן", היא אומרת. "אני מרגישה שאני קורבן חזק, שהוא לא הצליח להרוס לי את כל החיים, אבל זה קייים בתוכי וזה יהיה חלק ממני לנצח".
אחת מאלה שקראו את שטלריד והרגישו שנשימתם נעתקת, הייתה דני, בת שש עשרה וחצי. היא כתבה לה על כך, ובמקביל גם סיפרה בבלוג שלה את מה שעבר עליה כשהייתה בסך הכול בת 12. גבר שהטריד אותה מינית במשך שנה שלמה, אנס אותה בחדר השירותים של בית הספר. "הייתי כל כך מבוהלת, הגוף שלי לא הצליח לתפקד בכלל לא הצלחתי להוציא מילה מהפה, ואז הצלחתי לאסוף את עצמי ולהגיד לו דיי, אני לא רוצה, תעזוב אותי, צעקתי הצילו ואז הוא דפק לי מכות ואמר סתמי ת'פה אני אשבור עליך משהו". דני חזרה הביתה מכוסה דם וסימנים כחולים. היא חתכה את עצמה, כפי שנהגה מאז החלו ההטרדות המיניות. הוריה לקחו אותה לבית החולים, וכעבור זמן, כשגילתה שהיא בהיריון גם עברה הפלה. "המצב שלי לא היה טוב בכלל. ניסיתי להתאבד ואז אישפזו אותי במחלקה פסיכיאטרית ורק שם הצלחתי לדבר על זה".
דני לומדת היום בפנימייה, עובדת ומתכוננת במקביל לבגרויות. היא מטופלת ומעידה שהיא מרגישה חזקה מתמיד. ארבע השנים האחרונות היו לה קשות ביותר, והוא מאמינה שהעובדה שעכשיו הפסיקה לשתוק, היא שלב נוסף בהחלמה. "רציתי לספר את זה מזמן", היא אומרת. "אבל לא היה לי אומץ. כשזה קרה לא שיתפתי אף אחד, והשתיקה מובילה לדיכאון. אני חושבת גם שאם ממשיכים לשתוק, אותם אנשים יכולים לעשות את זה שוב לאנשים אחרים".
בחרת לספר את הסיפור שלך ברשת – לא חששת מתגובות?
"זה לא קל לדבר על זה, ועדיין יש לי פלאשבקים, אבל אני מקבלת תמיכה מאנשים מסביב ושואבת מהם כוחות. ברגע שסיפרתי את הסיפור שלי, קיבלתי עוד הרבה תגובות של הזדהות ותמיכה, גם מבני נוער שעברו דברים דומים, וזה מעודד מאוד לדעת שאני לא לבד".
גלית, בת 35, החליטה גם היא לשבור את השתיקה הממושכת מאז שעברה תקיפה מינית. היא מוזיקאית, שמוצאת נחמה רבה ביצירה ובתמיכה של אמנים אחרים המתמודדים עם מצבי משבר ומצוקה בחייהם האישיים. "הייתי בטיפול", היא מספרת, "והרגשתי שאני בעיקר מדחיקה את מה שקרה לי, שאני חווה סוג של קיפאון ולא מסוגלת לטפל בזה. כשנתקלתי בפוסט של שני וב"אות הזדהות", הרגשתי שאני שוב כואבת את מה שקרה. זה ישמע לך מוזר, אבל זה היה סימן טוב, נזכרתי בכל מה שעברתי, והרגשתי שאני שוב בחיים".
איך מצאת בתוכך כוח לדבר על זה עם אחרים?
"דיברתי עם שלוש נשים שכמוני, הצטרפו ל "אות הזדהות". שלוש נשים שלא הכרתי קודם, ופניתי אליהן שם, בפייסבוק, כי ממה שהן כתבו זיהיתי שהן עברו דברים דומים למה שאני עברתי. דיברנו, שיתפנו. שמחתי להכיר אותן ולהרגיש שאני לא לבד".
לפני כן רצית ולא הצלחת לדבר על זה?
"לפני כן לא הייתי חזקה מספיק. היו תקופות שדיברתי בפורום של "שוברות שתיקה", אבל מעולם לא נחשפתי. כל מה שקרה עכשיו, זה שפייסבוק הוצף אותיות ואפשר היה לראות שפשוט כולן חוו את זה כך או אחרת. קראתי עוד ועוד דברים שאחרות כתבו, וזה העלה בי את הרצון לספר את הסיפור שלי".
לא חששת שזה יזרוק אותך שוב לאחור, למקום שהיית בו מיד אחרי שזה קרה?
"אני מספיק חזקה ויודעת לשמור על עצמי ולהרגיע את עצמי. אני מקווה שבחורות אחרות שכותבות וקוראות שם נמצאות בטיפול ויש להן תמיכה, אחרת זה בהחלט יכול לעורר אצלן תחושות קשות מאוד".
אביה ברוש, בת 32 היא שחקנית. היא פרסמה את סיפור התקיפה שעברה ברשת, ממש כששטלריד פרסמה את סיפורה שלה, וגם היא – כך היא אומרת – עשתה זאת בעקבות דיון בפייסבוק שעסק באב שהורשע באונס בתו, ובכותרת שדיווחה על כך נכתב שהוא "הורשע בעקבות חלום". "המגמתיות והעיוות הזה כל כך הרגיזו אותי, כאילו שכל העולם מלא נשים משוגעות שחולמות על אנסים ורוצות להכניס את כל הגברים שסביבן לכלא, שלא יכולתי יותר לשתוק". היא פרסמה את סיפורה "ובכוונה לא הגבלתי את קהל הקוראים. כל מי שרצה יכול היה לקרוא וגם לשתף. הרגשתי שבאווירה שנוצרה בארץ, אני כבר לא מסוגלת לשתוק".
ברוש, שמשתתפת גם בסרטון שהפיקה שטילרד, אומרת שהסיפור שלה בער בה במהלך 11 השנים שחלפו מאז התרחש. "שנים לא הצלחתי להבין מה בדיוק קרה שם", היא משחזרת. "חמש שנים אחרי המקרה מצאתי את עצמי מספרת עליו כאילו בדרך אגב, בכל מיני הזדמנויות מוזרות. לא בשיחות מלב אל לב עם חברה טובה, אלא בנסיעה, במושב האחורי של המכונית, פתאום בשיחת אגב חשפתי את עצמי. הרגשתי המון תחושות סותרות ומבלבלות, והבנתי שאני כל הזמן שואלת את עצמי אם אני אשמה במה שקרה, שאני פוחדת לחשוף את הגבר ואולי להזיק לו, כל מיני דברים שלא נשמעים נורא הגיוניים למי שלא עברה את זה בעצמה".
מה אפשר לך עכשיו לדבר על זה בצורה כל כך גלויה?
"בשנתיים האחרונות גיבשתי תודעה פמיניסטית ברורה. הבנתי שאנחנו חיים בתרבות אונס, שבה כל אישה עברה או תעבור הטרדה מינית, תקיפה או אונס. זה כל כך מטורף וכל כך בלתי נסבל בעיני. הפכתי להיות רגישה נורא לחוסר הביטחון האישי שנשים חוות בעולם הזה, והרגשתי שהגבולות שלי מתחדדים יותר ואני מסוגלת להגן עליהם. חלק מההגנה הזו הייתה לספר, לדבר, לא לשתוק".
ברוש קוראת וכותבת בפורומים פמיניסטיים ברשת "זה קשה וכואב ומתיש", היא מודה. "אבל גם נותן כוח, כי העובדה שאנחנו תומכות זו בזו ומשתפות מביאה אותי להיות מסוגלת להגיב להטרדות ברחוב – כאילו שאימנתי את המוח, שבמקום לספוג אגרוף קטן בבטן בכל פעם שגבר אומר לי משהו קשה, אני מצליחה להגיב. זה כרוך בהרבה פחד ודפיקות לב, אבל לפחות אני לא מרגישה ששולטים לי במרחב ומלכלכים לי את האוויר".
בחרת להיחשף בפני ציבור שאת רובו את לא מכירה
"קראתי את הפוסט של שני על האונס שהיא עברה, בצורה כל כך פשוטה, עובדתית, כמעט בלי סנטימנטים, ואמרתי "וואו, איזה דבר היא עשתה!". פתאום הבנתי שכשמסתירים את הפנים שלנו, נותנים לנו אות במקום שם פרטי ומטשטשים לנו את הקול, אנשים חושבים שהדברים האלה קורים למישהי רחוקה, שאין לה זהות, שלא דומה להם בשום דבר ואולי אפילו יש לה אישיות מפלצתית. היה לי חשוב לצעוק שיצאו מהסרט הזה, שזה קורה לכולם, שזו לא מישהי אחרת, זו אני. הבנתי שאני בשלה להצטרף לחשיפה הזו. "
איך הרגשת אחרי הכתיבה והפרסום?
"תוך כדי כתיבה ממש רעדתי. סיפרתי על מה שהרגשתי כשהמקרה קרה, ושיחזרתי את הטראומה. זה היה קשה מאוד – כי תוך כדי ניסיתי להגיד לו שאני לא רוצה, שזה לא נעים לי, ומצד שני ניסיתי להיות מגניבה וזורמת. כשסיפרתי על זה עלה בי זעם נורא גדול. כל השנים פחדתי שיגידו לי שזה קרה באשמתי, ולכן לא סיפרתי לאימא שלי, לאחותי, לחברים הכי קרובים שלי. עכשיו זה בחוץ, ואני יודעת שאני לא אשמה – שהקושי והבושה והחשש שישפטו אותי הם תחושות שמלוות את השתיקה, כשאני מדברת אני יכולה לומר בקול רם שאני הייתי בסדר, שהוא ניצל אותי, שהוא הזיק לי. "
חששת שיהיו תגובות מאשימות?
"הרגשתי בשלה, הרגשתי שאם מישהו יבחר להכאיב לי בתגובה, אני אדע להתמודד. אם אנחנו רוצות לשבור את מעגל ההשתקה והטשטוש של מה שאנחנו עוברות, של החוויות שלנו, אנחנו חייבות לדבר על זה. לפני שכתבתי את הסיפור שלי, הסתובבתי ברחובות וחשבתי על משפטים שיגרמו לאנשים לשנות את צורה החשיבה שלהם. תבינו, אם הייתם יודעים ש -50% מהתינוקות שנולדים יהיו מעורבים בכל אקט אחר של אלימות קשה, הייתם הופכים את העולם. ובכן, זה המצב. כל תינוקת שנולדת, תעבור מתישהו פגיעה מינית. זה לא מוציא מהדעת?"
אחת מתוך אחת – לשיתוף בסיפורים אישיים (בימים אלה נבנה שם מאגר מידע שיאפשר הצלבת שמות של תוקפים ואנסים. המאגר חסוי, אבל יאפשר לנשים לדעת אם מי שפגע בהן פגע בנשים נוספות ואולי לשתף פעולה בתלונה ותביעה):
היום מתפרסמות ב"לאישה" תמונות הלפני ואחרי שלי ושל גליה. יחד ירדנו בתשעת החודשים שבהן כתבנו את המדור "המכחישות" (יומני הדיאטה האישיים שלנו) כמעט 70 קילו.
מה היה קורה אם לא היינו מחליטות לקחת את עצמנו בידיים? כמה שנים שמנות, מעיקות, מחניקות עוד היינו עוברות? מתי הייתי מעזה להודות כמה זה מפריע לי? איך בכלל הייתי מגייסת את הכוח לעשות כזה שינוי?
המדור לאיבוד קרובים 