המלכה שלהם בת 90. ההומור שלהם עדיין מפתיע

download (4)

לכו תסמכו על הבריטים. ב – 23 ביוני הם יידרשו להכריע במשאל עם שיקבע אם בריטניה תישאר חברה באיחוד האירופי או תעזוב. השאלה הפשוטה הזו, המכונה בתקשורת הבריטית Brexit (שילוב של "בריטניה" ו – exit) נוסחה בקפידה ואף עברה סדרת אישורים בפרלמנט, משום שידוע שניסוח עשוי להשפיע ולעתים קרובות אכן משפיע, על תוצאות ההצבעה.

אלא שאצל הבריטים, להצבעה הקרבה יש השפעה משמעותית בהרבה. מאחר שמדובר באומה משובחת-הומור, קשה להם להתאפק וכשמישהו כבר מציע להם להחליט בעצמם הם מנצלים את ההזדמנות לנופף באצבע משולשת מול פרצופיהם של פוליטיקאים ואנשי שררה. כך היה למשל רק לאחרונה כשה – NERC, המועצה לחקר הטבע והסביבה, ביקשה מהציבור להציע שמות לספינת המחקר החדשה שלה. הספינה הזאת עלתה מאות מיליוני ליש"ט ונבנתה כדי לאפשר ל-90 מדענים לבצע מחקרים בתנאים קשים ביותר באנטרקטיקה. הציבור בבריטניה בחר ברוב קולות בשם RSS Boaty McBoatface – משהו כמו "אניית הוד מלכותה ספינונת מסופנת", רק הרבה יותר מצחיק, ומצחיק עוד יותר היה לשמוע את קרייני החדשות המאופקים של הבי בי סי מנסים להתמודד עם השם מבלי להתיז סילוני ארל גריי מהנחיריים.

בין השמות שלא נבחרו, אבל זכו לפופולאריות בציבור הבריטי: "קר פה נורא" "קליפורד, הספינה האדומה הגדולה", ו"זאת לא הטיטניק". ובכל זאת, רבים בציבור הזה, שיש לו מלכה ואינספור כללי נימוס קפדניים, לא אוהבים חשיבות עצמית. כך קרה שכשה"גארדיאן" ערך בשנת 2000 משאל לבחירת הספרים המשובחים של המילניום, כיכב בעשיריה הראשונה ספר פיקטיבי, רומן שקוראת אחת הדמויות בתוך ספר של פי ג'י וודהאוס, הסופר שחשף בצורה משעשעת ביותר את ערוות המעמדות העליונים בבריטניה.

ג'יימס הנד, שדרן רדיו לשעבר של הבי בי סי, האיש שהציע את השם הנבחר לספינה, אמנם התנצל עמוקות – אחרי הכול, גם הוא בטח חולם על הזמנה לתה אצל המלכה – ואמר שהופתע מהתגובה הציבורית הנלהבת לבדיחה הקטנה שלו. מופתע? לא ברור למה. במפקד האוכלוסין האחרון בבריטניה כמעט 400 אלף איש ציינו בסעיף "דת" שהם מאמינים ב"ג'דיזם", דת פיקטיבית שמקורה בסדרת "מלחמת הכוכבים". בזכותם הגיעה ה"ג'דיזם" למקום רביעי ברשימת הדתות בבריטניה, אחרי נצרות, "חסרי דת", אסלם והינדואיזם ולפני יהדות ובודהיזם. הבריטים, מסתבר, לא מעוניינים שהמדינה תתחוב את אפה לענייניהם האישיים, כמו דת – אבל מאחר שהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שם לוקחת את עצמה ברצינות, כראוי, הדת החדשה זכתה לתיוג מספרי (896) ולרישום ראוי ומסודר במסמכים.

sutch_1421168c

בבחירות לפרלמנט שנערכו שם בשנה שעברה, 113 מצביעים רשמו בטופס שלהם "רוני קארול", הזמר שייצג את בריטניה באירוויזיון בשנים 1962 ו-1963 והלך לעולמו לפני שנה. 3,898 איש הצביעו למפלגת ה"מטורללים" (Official Monster Raving Loony Party), המתמודדת בבחירות מאז 1983, אז הוקמה על ידי המוזיקאי דיוויד סאץ', מעולם לא זכתה במושב בפרלמנט אבל הרבתה להציע חוקים ותקנות ולהגיב בסאטירה שנונה על הנעשה בפרלמנט. סאץ', שכונה גם "הלורד סאץ' הצורח" התאבד לפני 16 שנה, ובבחירות פנימיות קיבלו לידיהם אלן "הלורד המיילל" הופ והחתול שלו "קטמנדו" את הנהגת המפלגה. עוד בבחירות 2015: על אחד הטפסים צייר מישהו ציור ריאליסטי מפורט של איבר מין גברי, ומשום שהוא לא יצא מגבולות הריבוע שבו יש לסמן עבור מי מצביעים, החליטה ועדת הבחירות האזורית שהטופס כשר.

אז לכו תסמכו על הבריטים. ביוני הם יתבקשו לקבל הכרעה שתשפיע על יחסיהם הכלכליים עם מדינות אירופה, על חופש התנועה והעבודה שלהם ועל מאות אלפי אירופאים שחיים בתוכם, הסקרים האחרונים טוענים ש-51% מהם רוצים להישאר באיחוד האירופי, אבל אין לדעת אם דווקא לאלה לא יתחשק להצביע בעד, נניח, שיגור האוכלוסייה הדרושה להקמת מושבה על המאדים.

 

  • פורסם באתר "אלכסון".

 

שנפסיק לאכול רעל? ראיון עם ד"ר מייקל גרגר

 

ד"ר מייקל גרגר לא אוהב את המונחים "צמחונות" או "טבעונות". הוא אמנם משוכנע שרק תזונה המבוססת על ירקות ופירות (ולא כוללת מוצרים מהחי) היא המפתח לבריאות טובה והמגן האמתי נגד מחלות, אבל מעדיף לדבר על תזונה אחראית, שקולה, מבוססת הוכחות. באתר שלו "עובדות על תזונה" (NutritionFacts.org) הוא מעלה מדי יום (!) סרטון וידיאו חדש, שבו הוא דן במחקרים עדכניים הקשורים לתזונה. הוא מקפיד להיצמד לעובדות, אבל עושה את זה בכישרון של סטנדאפיסט-על.

 

 

 

מייקל גרגר

הסרטונים של ד"ר גרגר ברשת, ובעיקר הרצאת המבוא שלו http://tinyurl.com/9qgp2zpהמלווה את ספרו רב המכר "איך לא למות" צברו יותר ממיליון וחצי צפיות והפכו אותו לסוג של גורו לטבעונים. הספר יראה אור בקרוב בעברית תחת הכותרת "המזון כתרופה", וד"ר גרגר עצמו יגיע לכאן לראשונה כדי להשתתף בכנס "טבעונים בריאים יותר" של עמותת "ויגן פרנדלי" ("ידידותי לטבעונים"), וגם ירצה ב – 26 באפריל במרכז דוהל בת"א.

את השיחה אתי הוא מנהל (בסקייפ) תוך שהוא צועד על הליכון. בקצה השני של העולם בוקר, והוא מקפיד להתחיל כל יום בהליכה של כעשרה ק"מ. הוא בן 44, ומשנת 1990 ניזון מתפריט המבוסס על צמחים בלבד. הוא רופא, שלמד חקלאות (באוניברסיטת "קורנל") ורק אחר כך השלים תואר נוסף ברפואה והתמחה בבריאות הציבור ובתזונה קלינית. הוא עומד בראש האגודה להתייחסות הומאנית לבעלי חיים, חיבר מספר ספרים על בריאות ותזונה והוא ממקימי ארגון הרופאים האמריקאי לרפואה המקדמת אורח חיים בריא (American College of Lifestyle Medicine). את האתר שלו, שאינו למטרת רווח, הוא פתח לפני חמש שנים מתוך רצון להעמיד את המידע לתועלת הציבור. אחרי שצבר יותר מאלף סרטונים, העלה בכל שנה הרצאת סיכום שבה ניתן לשמוע על כל החידושים הנוגעים לתזונה ובריאות, החליט לכנס בספר את העצות שדלה מכל אלה, על הדרכים למנוע באמצעות תזונה בריאה, ואפילו לתקן נזקים מ – 15 גורמי המוות העיקריים בעולם המערבי, החל במחלות לב וכלי דם, דרך סוכרת, אסטמה, מחלות ריאה כרוניות וכלה בסוגים רבים של סרטן.

ספרו של ד"ר גרגר (שנכתב בשיתוף עם ג'ין סטון)  מבוסס על יותר משלושת אלפים מובאות ממחקרים שהתפרסמו בכתבי עת מדעיים מובילים, לכן הוא מקפיד להסביר את המנגנונים שבאמצעותם ירקות מעכבים ספיגה של סרטונין, ממש כמו שעושות תרופות נפוצות, או מורידים את רמת הכולסטרול, טוב יותר מתרופות אחרות. אבל מאחר שהוא נועד לקהל הרחב, המחפש לעצמו דרך לבריאות פשוטה, הוא בנוי מעצות מעשיות לגמרי, תפריטים והסברים לתזונה טובה.

תזונה בריאה מחייבת טבעונות אדוקה?

"תזונה שמבוססת על הצומח, ירקות, פירות, אגוזים, שורשים וכו' בריאה יותר. תפריט טבעוני שכולל צ'יפס, לחם, פסטה, כל מיני תחליפי בשר או חלב תעשייתיים, משקאות מסוכרים, ממתקים ואלכוהול מזיק מאוד. אני מעדיף שאנשים יאכלו כמה שיותר ירקות וכמה שפחות מצרכים אחרים. רוב מי שבחרו בטבעונות מסיבות מוסריות, של רצון לא לפגוע בבעלי חיים, לא מקפידים על אכילה בריאה".

 

 

dinosaur-veggie

האם גם אנשים שממשיכים לאכול בשר, דגים, ביצים או מוצרי חלב יכולים לשפר איכשהו את התזונה שלהם?

"מבחינה בריאותית, כדאי יותר להמשיך לאכול דגים מאשר להיות טבעוני שחי על סופגניות או מזון מעובד. זאת לא חוכמה להפסיק לאכול בשר ובמקום זה לצרוך אינסוף מוצרים שמכילים כל מיני כימיקלים שמזיקים לגוף. מבחינה בריאותית טהורה – הכי כדאי לאכול ירקות לא מעובדים, ירקות בצורתם הטבעית, דגנים מלאים, פירות וזרעים. ואני ממליץ לאכול כמה שיותר ירקות מדי יום. אי אפשר להגזים בזה.

"במחקר שבדק למעלה מאלף איש שחיו על תזונה דומה לזו שנהוגה, למשל באוקינאווה (האי היפני שתושביו ידועים באריכות ימים ובריאות) המבוססת בעיקר על צמחים, אבל לא רק, התברר שאם אתה צמחוני יש לך 50% סיכוי פחות ללקות בסוכרת לעומת מי שחי חיים כמעט-צמחוניים, לומר אוכל בעיקר ירקות אבל מוסיף מנת בשר אחת לכמה ימים.  אצל נשים ההבדלים היו יותר דרמטיים אפילו: לצמחוניות יש 75% פחות סיכוי ללקות בסוכרת לעומת נשים שאכלו בסך הכול מנת בשר אחת לשבוע. לא לגמרי ברור כמה מזון מהחי אפשר להמשיך לאכול ועדיין להיות בריא, אבל ישנם לא מעט מחקרים שמראים שאוכלי בשר שעברו לתזונה צמחית שיפרו באופן ניכר את כל המדדים הבריאותיים שלהם כבר אחרי שבועיים (!) והמדדים האלה השתפרו ככל שהתמידו בתזונה כזו. "

גם ההפך נכון?

"כן, צמחונים שהתחילו לאכול בשר פעם בשבוע או יותר בדרך כלל השמינו והגדילו את הסיכוי שלהם ללקות במחלות לב, שבץ וסוכרת. תוחלת החיים של אלה מהם שהמשיכו לאכול בשר יותר מעשר שנים ירדה ביותר משלוש שנים בממוצע".

אנחנו זקוקים לחלבונים. לא קל יותר לקבל אותם מהחי?

"מבוגר ממוצע צריך בערך 42 גרם חלבון ביום, וקל מאוד לקבל את זה מצמחים, מסויה, למשל. כשצורכים חלבון מהחי, הוא נכנס לגוף בתוספת שומנים רוויים וכולסטרול, לעומת חלבון מהצומח שמגיע בחבילה יותר אטרקטיבית, שכוללת סיבים תזונתיים, אשלגן ומינרלים חשובים אחרים".

ומה עם ויטמין בי-12. טבעונים לא מסתכנים במחסור בוויטמין שעלול לגרום בין השאר לדיכאון?

"טבעונות יכולה לחסל את הרוצח הגדול – התקפי הלב, שבארצות הברית בלבד רוצח מאה אלף איש בשנה ועולה למערכת הבריאות מיליארדים (והנתונים דומים בכל העולם המערבי), טבעונות יכולה למנוע סוכרת והמון מחלות לב וסרטן – מה זה לעומת ויטמין בי12? אפשר לקחת אותו כתוסף תזונה, זה זול מאוד ומחזיק מעמד המון זמן.

"נכון, צמחים לא מייצרים בי-12, אבל גם חיות לא מייצרות אותו. זהו ויטמין שמיוצר על ידי חיידקים שנמצאים באדמה וגם במעיים של חיות. החיות מקבלות את כל התצרוכת שלהן כי הן אוכלות חרקים ביחד עם הצמחים שהן לוחכות, וביחד עם חלקיקי צואה – מוצרים שאנחנו מקפידים להוציא מהמזון שלנו. יש חיידקים כאלה גם במעיינות ובארות – אבל אנחנו מטהרים אותם עם כלור. אז אין לנו כולירה, אבל גם לא בי-12. כשאנחנו אוכלים מזון מהחי, הוא מגיע כ"עסקת חבילה" עם כל כך הרבה דברים מזיקים: סידן מחלב מגיע עם המון הורמונים, חלבון מחזיר או פרות מגיע עם המון שומן, ויטמין בי-12 מביצים מגיע עם המון כולסטרול, כי כדי לספוג כמות מספיקה שלו צריך לאכול 200 ביצים ביום וגם אז, התוסף המלאכותי נספג הרבה יותר טוב בגוף".

 

'It's your lucky day. I just went vegan.'

'It's your lucky day. I just went vegan.'

מילדות אמרו לנו שלשתות חלב זה בריא ונותן כוח לעצמות

"מוצרי חלב מזיקים לנו מאוד. אנחנו אמנם יכולים לקבל מהם סידן, אבל גם שומן רווי שחוסם לנו את כלי הדם והמון אלרגנים. בחלב יש גם מוגלה ואנטיביוטיקה, צואה והורמונים – יש אפילו מחקרים שעוסקים בשאלה עד כמה עטינים מודלקים משפיעים על טעם החלב. חלב זה מזון נהדר לעגלים, והם באמת משמינים וגדלים בעזרתו במהירות. אם אנחנו רוצים להשמין במהירות גדולה חלב יכול להיות מזון לא רע. מקורות מצוינים לסידן הם, למשל, קייל, ברוקולי, בק צ'וי, ירקות ירוקים נוספים ממשפחת המצליבים. הסידן מהם נספג פי שניים טוב יותר מסידן שמגיע מחלב, ויש בו גם ברזל וויטמין K  שמחזק עצמות.

על איזה ירקות אסור לנו בשום אופן לוותר?

"על ירקות ירוקים ממשפחת המצליבים כמו כרוב, ברוקולי, כרוב ניצנים ובעיקר קייל, שהוא ממש ירק-על מלא בוויטמינים, מינרלים וסיבים; על בטטות, שהן החטיף האהוב עלי, ובחורף אני אפילו צולה אותן זמן קצר במיקרו, מניח בכיסי המעיל כדי להתחמם וכשהן מתקררות מכרסם אותן בהנאה; ועל קטניות. הרבה דיאטות אופנתיות מתעלמות לגמרי מקטניות, אבל בכל המחקרים שבדקו את התזונה של אוכלוסיות מאריכות חיים, גילו שהם אוכלים קטניות לפחות שלוש פעמים בשבוע בכמות של יותר משתי כפות ביום. היפנים אוכלים סויה, טופו ומיזו, השוודים אוכלים שעועית שחורה ואפונה ואנשי הים התיכון אוכלים עדשים, חומוס ושעועית לבנה. "

 

אפשר לצרוך את הירקות שלנו גם קפואים או משומרים?

"מזון תעשייתי תמיד פחות מומלץ ממזון טרי, אבל מאחר שחשוב מאוד שיהיה לנו נוח, קל, נעים ולא יקר מדי לאכול בריא, אפשר לקנות שעועית בקופסא, ירקות ופירות טריים, ירקות קפואים ואפילו סוגים של אוכמניות, פטל וגרגרים קפואים. "

 

אוכל בריא הוא גם יותר יקר, לא?

"ישנה טענה שרובנו לא אוכלים אוכל בריא, בגלל המחיר. זה מאוד תלוי איך בודקים את המחיר. בדורות קודמים מדדו מחיר לפי קלוריות – אם אתה פועל בניין את רוצה לשלם כמה שפחות ולקבל כמה שיותר קלוריות, אז אתה צורך המון סוכר כי הוא זול יחסית לשעועית. היום אנחנו כבר יודעים שיש במזון לא רק קלוריות, ושכדי שמזון יתן דלק טוב לגוף הוא צריך שיהיו בו ויטמינים ומינרלים וסיבים תזונתיים. ג'אנק פוד ובשר הם מזונות זולים יחסית לערך הקלורי שלהם, אבל בכלל מדד אחר ירקות ופירות זולים בהרבה. ב – 100 קלוריות של גבינה, עוף, סוכריות או לחם יש פחות ערכים תזונתיים מב-100 קלוריות של פירות וירקות. בירקות יש פי 20 ערכים תזונתיים מבג'אנק פוד או במוצרים מהחי. "

מה אסור לנו בשום אופן לא לאכול?

"בשר מעובד וכל מה שמכילי שומן טרנס, מזון תעשייתי שיש בו שמנים מוקשים כמו מרגרינה או נקניקיות. גם אם אתם לא עוברים לתפריט טבעוני, נסו לכלול במזון שלכם כמה שיותר ירקות (תנו להם לתפוס את רוב המקום בצלחת) ואל תקנו בשרים מעובדים או מזון תעשייתי עם המון תוספים וכימיקלים".

 

אתה כותב על ירקות שעוזרים לגוף להילחם בסרטן

"הרבה מאוד ירקות עוזרים למנוע סרטן ואפילו לעצור התפתחות גידולים ולתקן נזקים שכבר קרו. אחד הירקות הפלאיים בתחום הזה הוא תרד.  בהרבה מחקרים התברר שתרד מצטיין במלחמה נגד סרטן שד, סרטן כליות, גידולים במוח, סרטן ריאות, סרטן לבלב, סרטן ערמונית וגידולים סרטניים בילדים. במחקרים על סרטן בקיבה תרד הגיע רק למקום 17, אחרי 16 ירקות שהתגלו כמועילים יותר, אבל בציון הכללי – נגד מגוון סוגי סרטן – הוא ירק מצטיין. במקום השני – אחרי התרד – נמצא עולש העלים האדום Radicchio ."

לא כל הירקות מחסנים אותנו נגד סרטן?

"לכל הירקות יש יתרונות בריאותיים, אבל לא כולם נמצאו במחקרים כמועילים נגד סרטן. למשל גזר, מלפפונים, עגבניות ותפוחי אדמה לא. זאת בעיה, כי כשרובנו כבר אוכלים ירקות, אנחנו בוחרים את אלה שיש הם השפעה טובה קטנה יחסית. מבין הירקות הפופולאריים יותר, לסלק ולשום יש השפעה מצוינת גם נגד סוגים רבים של סרטן. אני ממליץ על רוטב שום בסלט – ושימי לב – בניגוד להרבה תרופות, הוכח ששום פוגע בגידולים סרטניים אבל לא משמיד תאים בריאים!".

יש גיל שבו מאוחר מדי לעבור לתזונה כזו?

"הגוף שלנו מדהים, אם רק נתייחס אליו יפה הוא יאפשר לנו לתקן נזקים שכבר עשינו בתזונה לקויה. גם שינויים קטנטנים יכולים לעזור – אם אכלת חמישים שנה בשר ותעברי עכשיו לצמחונות, אין ספק שתראי שיפור גדול בהרבה מדדים בריאותיים וגם תרגישי יותר בריאה. מחקרים שעקבו משל שנים אחרי אוכלי בשר שעברו לתזונה מבוססת צמחים בגיל יחסית מבוגר, הראו שאפילו אצלם יש פחות סוכרת, סרטן ומחלות לב לעומת מי שהמשיכו לאכול בשר.  זה נכון לגבי אוכלוסיות מכל הסוגים – רזים, שמנים, מעשנים, לא מעשנים. מעבר לתזונה צמחית צמצם בצורה משמעותית הופעת מחלות.

"לעומת זאת, במדינות שעברו לתזונה מערבית, כמו כפריים בסין שהפסיקו לאכול ירקות שהם גידלו ועברו לצרוך בשר מהסופרמרקט, או אצל אוכלוסיות מהגרים שהגיעו מסביבה כפרית לסביבה עירונית מערבית, שבה יש לחץ מסחרי עצום (פרסומות, המלצות תזונה שנקבעות בהשפעת תעשיית המזון) נראתה עלייה דרמטית במחלות שכולנו מכירים ושיעור התמותה שלהם מסרטן הערמונית, ממחלות לב וכלי דם ומסוכרת יישר קו עם זה שלנו".

אבל רוב הירקות שלנו מרוססים בכמויות רעל אדירות

"בארה"ב משתמשים במיליוני קילוגרמים של חומרי ריסוס, ויש להם השפעה נוראית על חקלאים. במחקרים שבהם בדקו דגימות שתן של ילדים עירוניים בני 3 עד 11, שמעולם לא היו בחווה או באזורי גידול ורק אכלו ירקות שרוססו אבל נשטפו היטב לפני שהוגשו להם, התגלה שהם ספגו כמויות גדולות של ריסוס כזה דרך המזון. אז כן, לא מספיק לשטוף את הירקות והפירות. עדיף לאכול ירקות אורגניים, שלא רוססו בכלל וגם לא טופלו בהורמונים שעלולים לגרום לנו מגוון מחלות".

זה נכון שטבעונים פחות שמנים?

"כדי לשמור על משקל תקין צריך לאכול מזון כמה שיותר מזין עם כמה שפחות קלוריות – זה פחות או יותר מתאר את רוב הירקות. אפשר לאכול מהם כמויות עצומות, לא צריך לחשוש מגודל המנה או לספור קלוריות. זה אוכל עם הרבה סיבים תזונתיים שמקטינים את תחושת הרעב שלנו ומשפיעים על חילוף החומרים. כשלא אוכלים מספיק ירקות מקלקלים לגוף את מנגנון הרעב והשובע, אוכלים יותר מדי ומשמינים הרבה יותר בקלות.

"גם טבעונים שאוכלים הרבה מאוד קלוריות משמינים פחות מהר. הסיבה עדיין לא לגמרי ברורה. משערים שאולי החיידקים בקיבה שלהם שונים או שהמיטוכונדריה שלהם שורפת אנרגיה יותר מהר. לאחרונה יש מחקרים שמצביעים על כך שהסיבים שנספגים בגוף לא רק מתרוקנים לאט מהקיבה אלא גם מאכילים את החיידקים שלנו, כמו פרוביוטיקה, אנחנו מאכילים את החברים הקטנים שעוזרים לנו לאכול פחות ונותנים לנו תחושת שובע".

אז למה אנשים כל כך מהססים לעבור לטבעונות?

"כי הרופאים שלהם לא ממליצים להם על זה וממהרים לחלק להם תרופות במקום ללמד אותם לאכול בריא. חלק מהרופאים בכלל לא מודעים לאפשרות להילחם בעשרות מחלות באמצעות תזונה, וחלק מהרופאים עצלנים או אפילו מתנשאים. לפני חמישים שנה רופאים גם לא אמרו לאנשים לא לעשן, הם הניחו שאם המטופל אוהב לעשן הוא לא יסכים לוותר. ככה הם חושבים היום על מזון מהחי. לכן הם אומרים 'תאכלו בשר אבל לא הרבה' במקום להגיד בכנות: 'זה מזיק, אל תאכלו בשר'".

יש היום תרופות נפלאות שיודעות לעשות מה שסלט שלם לא יודע…

"זה לא נכון. הפרסום והכסף שחברות התרופות משקיעות גורם לנו לחשוב שהתרופות נורא יעילות. סקרים מגלים שאנשים מייחסים לתרופות פי 20 יותר תועלת ממה שמראים הנתונים. אני חושב שעדיף לטפל במקור הבעית: לנקות את הגוף באמצעות תזונה בריאה ולהפסיק להכניס לתוכו עלים. זה יותר בטוח, יעיל וזול – המחלות שלנו אינן בלתי נמנעות אם נאכל כראוי. "

טבעונים יכולים לחיות בלי תרופות בכלל?

"כשאוכלים מספיק ירקות, פירות, קטניות ואגוזים, הגוף מתפקד הרבה יותר טוב והמחלות הנפוצות האלה בכלל לא מתעוררות. אחד המחקרים הכי מדהימים בדק מה קורה לאנשים שאוכלים מספר _עד 8) אגוזי ברזיל ביום. רמות הכולסטרול של הנבדקים השתפרו כמעט מיד. הכולסטרול הרע ירד תשע שעות אחרי האכילה בעשרים נקודות. אפילו תרופות לא פועלות על כך מהר, וזה עוד לא הכול –למרות שלא המשיכו לאכול אגוזי ברזיל, אחרי חודש רמות הכולסטרול הרע עדיין היו נמוכות, ורמת הכולסטרול הטוב עלתה. זה לא נראה מציאותי נכון? ובכן, אפשר לחכות שיהיו עוד מחקרים שיחזרו על התוצאה הזו ובינתיים לפקפק, אבל אני אומר – מה יכול להיות? אני ממליץ לאכול אגוזים עד שיוכח אחרת."

אפילו לא תרופות נוגדות חרדה ודיכאון – שנדמה שכולם לוקחים?

"אני מדיף להילחם במצבי רוח ודיכאונות באמצעות תזונה ופעילות גופנית.  אצל מי שאוכלים תזונה מבוססת ירקות לפחות שלוש פעמים בשבוע, יש 50% פחות סיכוי לדיכאון לעומת אנשים שבכל שאר הנתונים מנהלים אורח חיים דומה, אבל אוכלים מזון מהחי. כל המחקרים מראים שהפחתה במזון מהחי מקטינה את הסיכוי ללקות בדיכאון. מנגד יש רשימה של מזונות שמעכבים את הירידה ברמות הסרטונין במוח, ממש כמו שעושות התרופות הפופולאריות, אבל בלי תופעות הלוואי: קינמון ואורגנו. נכון, קשה לאכול כמויות גדולות של תבלינים כאלה, אבל אפשר לאכול תותים (Berries) מסוגים שונים, קייל, ענבים, תה ירוק ובצל וגם זרעים כמו שומשום וגרעיני חמנייה. הם משפיעים על הביולוגיה של המוח, משפרים את מצב הרוח ולא מזיקים. על פי מחקרים, מי ששילב אותם במזון ונמנע מאכילת בשר חווה שיפור משמעותי בסוגים שונים של חרדה, כולל חרדה חברתית, תוך שלושה שבועות".

 

שיא האופנה בתחום הטבעונות זה לאכול רק מזון לא מבושל, רו-פוד, מה דעתך?

"חשוב לאכול ירקות טריים וגם מבושלים. יש כאלה שמועילים יותר בצורה טרייה ואחרים כמו גזר, סלרי, שעועית ירוקה וכדומה טובים יותר אחרי בישול. יש גם ירקות כמו בצל, ארטישוק וסלק שכמעט לא משתנים בבישול. כדי לא לאבד חומרים נוגדי חמצון, השתמשו במיקרוגל. אל תרתיחו ואל תבשלו בסיר לחץ. אפשר לאפות ירקות אבל אני ממליץ לא לטגן וממש לא להשתמש בטיגון עמוק, כי הוא משפיע על החלבונים ומקלקל את הערכים התזונתיים של הירק."

 

כצרכנית תקשורת, נדמה לי שהמחקרים משתנים והמדענים משנים את דעתם כל יומיים

"יש באמת הרבה מחקר מדעי שקשור לתזונה, אבל מי שעוקב באמת ולא רק מחפש כותרות רואה שיש עקביות ויש מגמות ברורות. הידע מצטבר ומתבסס. בדיוק בגלל זה אני סוקר מדי יום (בעזרת 15 תחקירנים) את כל המאמרים הכי חדשים ומעדכן באתר שלי. קריאה מעמיקה וניתוח נכון בהחלט מצביעים על כך שיש יותר ויותר עדויות לנזקים באכילת מזון מהחי וליתרונות והתועלות באכילה מבוססת צמחים".

 

 

והנה הפן המעשי של כל השיחה הזאת:

 

הכי חשוב – לדברי גרגר:

  • לאכול צמחים לא מעובדים – שעועית, קטניות, תותים ופירות אחרים, ירקות מצליבים, ירקות ירוקים, זרעים, אגוזים, כמון, דגנים מלאים.
  • להפחית במזונות מעובדים צמחיים ובמזונות מהחי.
  • לא לאכול בכלל בשר מעובד.
  • אכלו מגוון גדול של ירקות שונים, כדי לקבל את התועלת שיש בצמחים שונים.
  • אל תוותרו על: קייל ברוקולי, תותים, זרעי פשתן, הל, כורכום, זעפרן, תה ירוק, שום.
  • אכלו לפחות  שלוש מנות ביום של ירקות ירוקים ומנה אחת של אגוזים.
  • אם אתם קונים שימורים, למשל שעועית, בחרו בזו שאין בה תוספת מלח.
  • אם אתם קונים פירות יבשים, בחרו את אלה ללא תוספת סוכר.
  • אם אתם אוכלים אשכוליות, ספרו על זה לרופא, כי אשכוליות מתנגשות עם הרבה תרופות נפוצות.
  • שתו בעיקר מים.
  • העדיפו מי ברז ולא מים מבוקבקים, ואם הטעם לא נראה לכם הוסיפו פיסת פרי או עשב תיבול כמו מנטה.
  • קפה, בכמות מתונה דווקא מועיל (למשל לדלקות כבד), אבל בלי חלב (לא, תחליפי חלב הם לא עניין בריא אלא תעשייתי).
  • התעמלו, אפילו התעמלות קלה, לכו ברגל במקום לנסוע, עשו משהו כדי להזיז את הגוף.

 

 

 

גרגר מסביר: איך לעבור לתזונה בריאה

 

  • נסו להכין מזון שאהוב עליכם, בגרסה בריאה יותר. אוהבים פסטה? עברו לפסטה מקמח מלא והוסיפו ירקות לרוטב.
  • חפשו תחליף צמחי: החליפו בשר טחון בצ'ילי בשעועית. השתמשו באותם תבלינים ובחמישה סוגים של שעועית כדי לקבל מרקם נעים.
  • נסו לאכול ירקות שעוד לא טעמתם.
  • חפשו מתכונים שונים וגוונו. אל תאכלו בכל יום אותו דבר, כדי שלא ישעמם לכם ולא יימאס לכם.
  • השליכו את הג'אנק פוד מהבית. קחו בחשבון שעם המעבר לתזונה מבוססת צמחים הטעם שלכם ישתנה ולא תוכלו לסבול טעמים עזים של מזון תעשייתי.

 

הרבה או מעט? ההמלצות של גרגר:

  • הרבה: עלים, קייל, ארגולה, קולורבי, צנוניות, כרוב אדום, לפת, גרגר נחלים, סלק, תרד.
  • הרבה: אגוזים: זהובים וחומים, אפשר לכתוש בבלנדר או במטחנת קפה או לקנות טחונים.
  • במידה: כורכום, שיש לו אמנם יתרונות בריאותיים רבים, אבל גם עלול לעורר כאב אצל מי שסובלים מאבנים בכיס מרה. יותר מדי כורכום – סכנה לאבנים בכליות.
  • מעט: ג'ינג'ר (זנגוויל), אם את בהיריון. הגבילי את צריכת הג'ינג'ר ל – 20 גרם ביום (4 כפיות ג'ינג'ר טרי).
  • מעט: הגבילו שימוש בזרעי פרג ובאגוז מוסקט לתיבול בלבד

 

  • אכלו רק דגנים מלאים, וכדאי יותר לאכול אותם בצורתם המקורית ולא אחרי עיבוד (כמו לחם או פסטה).
  • למי שאין רגישות לחיטה אין סיבה לצרוך מזון נטול גלוטן, לא יהיה בזה שום יתרון.
  • כדי לדעת איזה מוצרים מחיטה מלאה לקנות, בדקו את היחס בין פחמימת לסיבים תזונתיים. אם הוא עולה על 5 (נניח 30 גרם פחמימות ו – 3 גרם סיבים, היחס הוא 10)  – ותרו.

 

  • הראיון עם ד"ר מייקל גרגר פורסם בשבועון "לאשה".

מוזיקת לילה זהירה

נמים בציבור. ברלין

נמים בציבור. ברלין

 

 

האפשרות להירדם בהופעות וקונצרטים הולכת והופכת נוחה יותר. אצל המוזיקאי הבריטי מקס ריכטר היא משתלבת ביצירה, ולא רק באמצעות נחירות המנסרות את תקרת האולם בנוסח איורי התזמורת של ג'רארד הופנונג.

הקונספט של ריכטר מרתק, ולמען האמת משותף לאמנים לא מעטים. השינה, בעיניו, איננה פרק הזמן שבו אנחנו מושבתים מכל יצירה, אלא להפך. במהלך השינה המוח שלנו חופשי לעבד מידע והרהורים, לעצב אותם מחדש וליצור מתוכם דברים שרובנו היינו מסננים ולא מקדישים להם תשומת לב בשעות הערוּת. היצירה של ריכטר, "שינה", נמשכת שמונה שעות ומוגדרת רשמית כשיר ערש. בגלל מגבלות טכניות, גרסת התקליט (ויניל, ממש) כללה רק קטע של שעה מהיצירה, אבל הרדיו של הבי בי סי הרהיב עוז לשדר את "שינה" במלואה. בספטמבר האחרון "שינה" שודרה ב"רדיו 3" של רשות השידור הבריטית, בהשמעת בכורה עולמית. היצירה, שנרכשה לאוסף האומנות הלונדוני הנחשב The Wellcome Collection בוצעה באמצע מרץ לראשונה בהופעה חיה בברלין, במהלך שלושה לילות רצופים במסגרת פסטיבל מוזיקלי המוקדש כולו ל"זמן וזמניות".

הקונצרטים בברלין החלו בתשע בערב, על מנת לאפשר לבאים למצוא לעצמם מיטה – כן, האולם היה ערוך כולו לשינה – ואילו הנגינה החלה בחצות ונגמרה בשמונה בבוקר. הברלינאים, כדרכם, מצאו דרכים משלהם לתרום לאירוע, וחלקם הגיעו בפיג'מות, כולל מצנפות שינה מסורתיות, אחרים הגיעו עם כריות ועזרים אחרים מהבית, הביאו את הילדים (כולל הדובי שאתו הם ישנים), היו מי שאחרי שעה של האזנה שלפו קינדל, או ספר וגם הדליקו פנס קריאה זעיר וכולם התמסרו בשלמות לשיר הערש הזה, אירוע שלכאורה אמור להיות אינטימי מאוד,  במרחב הציבורי.

ריכטר, המגדיר את עצמו כ"מלחין פוסט מינימליסטי" מבצע את "שינה" בעצמו, על פסנתר, מלווה באנסמבל זעיר וזמרת, ששרה חלקים מהקונצרט ללא מילים,  והם יושבים באולם חשוך יחסית, מואר בתאורה כחלחלה עדינה בלבד. ריכטר משוכנע שישנו קשר עמוק בין מוזיקה לשינה, קשר שהוליד את שירי הערש, כמובן, במרבית התרבויות בעולם. בראיון לבי בי סי לפני שידור "שינה" ברדיו, האמן יליד גרמניה שגדל ולמד מוזיקה בבריטניה וגם – כמה לא מפתיע – באיטליה, אצל לוצ'נו בריו – אמר שהוא מנסה להעניק לקהל שחרור זמני מעומס המידע המציף את חיינו. "ההתמקדות ביצירה אחת גדולה כל כך, נועדה לאפשר למאזינים לשקוע בהרהורים עמוקים, החוויה שהם עוברים בעת ההאזנה היא למעשה נושא היצירה והיא מתקשרת לעניין המחודש בטכניקות של Mindfulness (קשיבות)."

מרינה נמה (כמעט)

מרינה נמה (כמעט)

 

כריס נם

כריס נם

 

הניסיון הזה לפענח את השינה, קרבתה למוות (כמובן) וקרבתה ללידה מחודשת (מדי התעוררות) אינו חדש, כמובן. מאות שנים של אומנות פלסטית הניבו אינספור דימויים של שינה ובשנים האחרונות גם מיצגים, כמו זה של כריס ברדן, האמן הקליפורני שהעלה ב – 1972 יצירה בשם Bed Piece  במסגרתה הציג מיטה בגלריה, התפשט וישן. המופע שלו נמשך 22 יום וכצפוי, משך עשרות אלפי צופים שהמראה – הלכאורה שגרתי, ועם זאת תלוש כל כך מהקשר – ריתק אותם וגם הפחיד אותם מאוד. מרינה אברמוביץ', נועזת כמו בכול עבודותיה, הציגה בשנת 2002 את "בית עם נוף לאוקיאנוס" – היא בילתה 12 ימים רצופים בתוך תפאורה פתוחה וחשופה, בגלריה בניו יורק, לא אכלה, לא דיברה אבל גם ויתרה לגמרי על הפרטיות שלה והקהל יכול היה להציק לה כרצונו,  גם בעת שישנה. כמו אצל ברדן, גם הצופים של אברמוביץ נרתעו. שעות השינה שלה היו השעות שנראו בעיניהם אינטימיות אפילו יותר מהרחצה באמבטיה. השחקנית הבריטית טילדה סווינטון עשתה משהו דומה לפני כשלוש שנים במוזיאון היוקרתי לאומנות מודרנית בניו יורק (Moma), כשנכנסה לתיבת זכוכית ונמה על מזרון, כאילו היא מונחת במוזוליאום, בלבוש מלא. במקרה שלה, הקהל הסתפק בצילומים לטובת רשתות חברתיות ונדמה שהיצירה לא ממש הובילה איש למחשבות חדשות על שינה.

 

 

טילדה נמה גם

טילדה נמה גם

האמת היא שבברלין, מרבית המאזינים של ריכטר פשוט נרדמו. זה קרה כנראה גם למאזיני הרדיו, שהחלו להאזין לו בחצות ובוודאי התעוררו ושתו כוס תה של שחרית כש"שינה" עדיין התנגנה ברקע. אבל לריכטר לא אכפת. במהלך הכתיבה, הוא נועץ עם חוקר המוח דיוויד אנגלמן על האופן שבו המוזיקה משפיעה על השינה שלנו, ושילב את התובנות שלו משיחות אלה ביצירה.  "זה ניסוי שנועד לבחון את ההשפעה של המוזיקה על המוח במצב של מודעות שונה לגמרי מהרגיל", אמר, "מצב שבו אנחנו מבלים חלק גדול מהחיים ולמרות מחקרים, מבינים רק חלק קטנטן ממנו. "

  • פורסם ב"אלכסון".

קראש גורלי

תמי גורלי. צילום: עדי אדר

תמי גורלי. צילום: עדי אדר

 

 

 

בפעם הראשונה שבה ולנטינו רוסי, אלוף העולם האגדי של מרוצי ה"מוטו ג'י פי", נופף לה בידידות, תמי גורלי הסתובבה לאחור כדי לראות למי בדיוק הוא מתכוון. בשנים שחלפו מאז היא הספיקה להתרגל. היא מבלה בטבעיות רבה בחברתם של רוסי, דני פדרוסה, חורחה לורנסו, מארק מרקז וכוכבים בינלאומיים אחרים מזירת אליפות מרוצי האופנועים היוקרתית בעולם, שהיא משמשת בה לא רק צופה נלהבת אלא גם פרשנית יחידה מסוגה.

גורלי, 41, היא האישה היחידה המשמשת בתפקיד פרשנית בזירה המרוצים הזו – המקבילה הדו גלגלית אבל הלא פחות עוצמתית, נוצצת, מתוקשרת ונוטפת כוחות סוס, נהמות, סלבריטאים וממון – של מרוצי הפורמולה אחת. בעונת המרוצים החדשה המתחילה ממש בימים אלה היא תעשה את זה מהאולפן וגם מהשטח, בנסיעות תכופות למסלולים ברחבי תבל שבהם יתקיימו 18 מרוצי אליפות המוטו ג'י פי ((Grand Prix. המסלולים האלה נמצאים בין השאר בספרד, הולנד, בריטניה, צרפת, ארה"ב, יפן, אוסטרליה וגם במקומות שאליהם אין לה גישה, כמו קטאר או מלזיה, וכמובן, היא חולמת להגיע גם לשם יום אחד.

גורלי מכורה לנושא. אם העזתי לפקפק בזה, בעיקר משום שהיא מציירת, מעצבת תכשיטים ובגדים ומתעניינת מאוד בכול מה שקשור באופנה – ההבעות הדרוכות על פניה במהלך השיחה, בכל פעם שאי שם בעיר חלף אופנוע, והסיפוק העצום שלה מכך שעל פי רעש המנוע ידעה לזהות בקלות באיזה דגם ונפח מדובר, הבהירו לי שמדובר באהבת אמת. גורלי גדלה בבית שבו לספורט המוטורי היה תמיד מקום של כבוד, אבל היא לא שיערה שימלא תפקיד כל כך מרכזי בעתיד שלה. אחרי האסון, כשאחיה הבכור אודי נהרג בתאונת דרכים, העניין באופנועים שכל כך אהב שימש לה דרך נוספת להרגיש קרובה אליו ובסופו של דבר, היא אומרת, "החזיר אותי מהתהום לחיים".

לקראת תחילתה של עונת המרוצים היא משקיעה שעות של קריאה, ניתוח, צפייה במרוצים שעברו ושרטוטים שנועדו להבהיר לה ולצופיה מה בדיוק עומד להתרחש על המסלול. היא בקיאה בתולדות חייהם, משטר האימונים שלהם ומצבם הבריאותי של 80 האתלטים הנערצים עליה, שכולם בנויים כמו דוגמני על ומפגינים מהירות תגובה של טייסי קרב. אחרי הכול, האופנועים שעליהם הם דוהרים מגיעים למהירות של 350 קמ"ש והם מסוגלים לשלוט בהם כאילו היו מאלפים של חיות פרא. היא מתמצאת גם בכל העסקאות, השמועות, התככים, החידושים הטכנולוגיים והדרמות הכלכליות המתרחשות לצד המסלול, בנבחרות הרוכבים השייכות ליצרני האופנועים הנודעים בעולם. ואחרי למעלה משש שנים של ריצה בין מסלולים, גם אין לה בעיה להרים טלפון למנהלים, סוכנים ורוכבים מפורסמים כדי לשאול שאלות ולדלות סקופים.

אבל את בעצמך לא רוכבת על אופנוע…

"רכבתי פעם, אבל אחרי מה שקרה החלטתי להפסיק. גם אחי הקטן לא רוכב היום. אפשר להמשיך לאהוב את התחום הזה מאוד גם בלי לרכוב בעצמך".

היא גדלה בחיפה. אמה, שלומית, הייתה אחראית מכרזים בבית החולים "בני ציון", אביה, גיורא, מהנדס מכונות, מרצה לאווירונאוטיקה ובוחן תאונות דרכים והאחים אודי (הגדול ממנה בשלוש שנים) ואמנון (הצעיר ממנה בארבע שנים) הם שסיפקו את הפסקול של הבית: "בית שלא רואים בו כדורגל וכדורסל אלא רק מכוניות ואופנועים, ובגלל שלא שידרו את זה בארץ ראינו את כל המרוצים בערוצים גרמניים והלכנו למסלולים בארץ – כשעוד התקיימו בארץ מרוצים –  לראות את הכוכב, דוד נמרי נוהג בסאאב. אודי לקח את כל זה צעד נוסף קדימה והביא הביתה אופנועים משלו, וכשאח גדול מתעניין במשהו, אין לך ברירה, את חייבת להיכנס לזה".

אהבת האופנועים של אודי, היא מספרת, הובילה אותו לטיולים ארוכים בארץ ובעולם, על אופנוע, והוסיפה קסם ומשיכה להופעה שלו, שגם ככה הייתה מרשימה. "הוא בא לבקר אותי בקורס קצינות על אופנוע, ופתאום המפקדות שלי היו אלי נורא נחמדות". תמי, אגב, הייתה קצינת חילוץ מהריסות בפיקוד העורף – תפקיד שגם אותו מילאה כאישה ראשונה בארץ. אודי, לעומתה, גר אצל משפחה בכרמל כ"אופר" וטיפל בילדים, בזמן שלמד בתכנית הבי איי למצטיינים באוניברסיטת חיפה. כמו רוכבים רבים גם הוא התחרה במרוצים לא רשמיים שנערכו, ואולי עדיין נערכים, עם עלות השחר בכבישים לא מאוד עמוסים בעיר. האופנוע שלו, היא מספרת, גם הובא ללוויה – כי היה חלק בלתי נפרד ממנו.

בימים ההם, אהבת האופנועים שלה הייתה יחסית מתונה. אחרי הצבא נסעה לעבוד ב"אל על" בתאילנד ומשם המשיכה להולנד, כדי ללמוד עיצוב תעשייתי. בהולנד התאהבה, התארסה והחלה לתכנן את חיה בין תעלות מים לטחנות רוח אלא שאז הגיעה שיחת הטלפון שבישרה לה שאודי שהיה אז בן 30, נהרג. לא על אופנוע, אלא בתאונת דרכים בעודו נוהג בכביש החוף, לפני כמעט 14 שנה, בל"ג בעומר, בדרכו חזרה מחתונה. "אחרי הלוויה, שהשתתפו בה אלפי אנשים, חזרתי להולנד כדי לסיים את התואר שלי", היא אומרת. "אחרי שנתיים החלטתי לחזור. היו לי שם חיים שלמים, אבל סגרתי אותם וחזרתי ארצה, כדי לא לפספס יותר חיים של אחרים".

אחרי מותו של אודי, כשהבינה עד כמה חסרות לאח הצעיר, אמנון, השיחות אתו על מרוצי מכוניות, הזמינה אותו לבוא אליה להולנד ויחד הלכו למסלול המרוצים. "ומאותו רגע אני עמוק בפנים. המשכתי לנסוע למרוצים בכול העולם וכשחזרתי ארצה, בראיון קבלה לעבודה כמנהלת השיווק של מיכל נגרין אמרתי חד משמעית, שבימי ראשון יש מרוצי אופנועים אז או שאאחר לעבודה או שאצא הביתה מוקדם, תלוי איפה בעולם המרוץ מתקיים. לא רק שהתקבלתי, בעלה של מיכל הודה שזה סיקרן אותו וגם הוא התמכר".

זה תחביב מסוכן

"זה לא תחביב. זאת אהבה אמתית. אופנוענים הם עם אחר, עם מיוחד שיש בתוכו חברויות עמוקות מאוד. יש לי אליהם כבוד גדול, ולרוכבים המקצועיים אני אפילו מרגישה סוג של הערצה. הם לא בנויים כמוני וכמוך. מבחינה גופנית ומבחינה נפשית אלה אנשים עם כוחות ויכולות יוצאי דופן. הם יושבים על כלי חזק ולא מוגנים בתוך שילדה כמו במכונית, ובכל זאת מסוגלים לעשות דברים שמשאירים אותי המומה".

לפני שש שנים הגיעה כמעט במקרה לערוץ הספורט. בפאב השכונתי שלה, שנבחר אחרי שמזווית העין הבחינה שמונחת בו קסדה ועל אחד המדפים ישנו דגם של אופנוע משובח במיוחד, פגשה את שדרן הכדורגל נדב יעקובי. הוא חיבר בינה לבין בועז קורפל, ששידר מרוצי אופנועים לצד הפרשן טל שביט, שלימים נהרג בתאונת אופנוע. "הגעתי ככוח מסייע", אומרת גורלי. "מוטיב ההפתעה היה שם – אנשים בהחלט לא ציפו לראות אישה עם ידע כזה בתחום – אבל עם הזמן כבשתי לי מקום מכובד בעולם הזה, ואני זוכה להערכה ופרגון מצופים ומקולגות".

יש לך חברות שמתעניינות במרוצי אופנועים?

"לא בארץ, אבל בעולם יש כבר לא מעט נשים שעוסקות בזה. אני הפרשנית היחידה בעולם, אבל יש הרבה עיתונאיות, שדריות קווים (שמדווחות על מה שמתרחש על המסלול), צלמות. במרוצים מליגה יותר נמוכה יש אפילו כבר אופנוענית אישה –הספרדייה מריה הררה. לא פשוט לנשים להתחרות מול בחורים צעירים מלאי טסטוסטרון, אבל אני בטוחה שבעתיד יהיו עוד. אני רואה בקהל לא מעט נשים ומשפחות שמגיעות לראות מרוץ בהרכב של שלושה דורות, כולל ילדות קטנות שמקבלות ליום הולדת שלוש אופנוע קטן ומתחילות להתאמן במסלולים או בשטח."

למרות הוותק, ההתרגשות שלה בכל פעם שהיא מגיעה למסלול עצומה. "אני שומעת את האופנועים ומרגישה את הרטט ברצפה, אני מתמלאת באנרגיות מטורפות שלעתים קרובות מגיעות לבכי מרוב אדרנלין. זה מדהים להיות שם, עם קהל שגם ממנו מגיעות אנרגיות אדירות, ובין האנשים האלה, שאני כל כך מעריכה. להקשיב לשיחות שלהם, לראות אותם מתרסקים התרסקות אדירה וקמים כאילו לא קרה כלום".

כל הרוכבים ברמה הזו עברו תאונות?

"בוודאי. ולרובם יש אצבעות עקומות כי הן נשברו שוב ושוב. חלק מהשרירים שלהם מנופחים בלי פרופורציות כי הם נלחמים בחיה הזו שעליה הם יושבים. לכולם יש צלקות. יש בזה משהו שמפעיל אצלי תחושות מיוחדות בגוף שלא דומות לשום דבר אחר."

גורלי עדיין מחסירה פעימה בכל פעם שאחד הרוכבים הגדולים משוחח אתה, למרות שעם רובם יש לה מערכות ידידות אישיות לגמרי. היא גם מציירת אותם, ותורמת את הציורים למכירות פומביות של עמותת רוכבים שבין השאר המסייעת לאנשי רפואה להגיע לכפרים מרוחקים ומנותקים באפריקה, ורוסי, לורנסו מרקז וחבריהם חותמים על הציורים על מנת להעלות את ערכם.

יותר מפעם אחת היא מצאה את עצמה חולקת סיפורים אישיים עם הרוכבים. כשאימא שלה חלתה בסרטן, רוסי – הרוכב המבוגר שבחבורה (בן 37, עם תשעה תארי אליפות עולם מאחוריו), שאותו אימא שלה חיבבה מכולם – נרתם בשמחה לצילום משותף עם שלט שנכתב בו "אוהבים אותך אימא" ובמרוץ הבא חיפש אותה במיוחד כדי לשאול מה שלום אימא. מנגד, כשהרוכב האיטלקי מרקו סימונצ'לי נהרג על המסלול, במרוץ ששדרה בשידור חי, הטראומה וההזדהות הובילו אותה לביקור אישי אצל משפחתו ושיחות ניחומים עם אימא שלו ועם החברה שלו. "במרוץ המסיים של אותה עונה היה לי נורא עצוב. התאונה של סימונצ'לי לא יצאה לי מהראש. אני עדיין רואה מולי את התמונות האלה. חיפשתי מה לעשות. הכנתי סיכות דש שעליהן המספר 58 שהיה המספר שלו וחילקתי לכולם על המסלול – ומאות אנשים ענדו אותן".

הם מכירים את ההיסטוריה האישית שלך?

"ברור. אני מסתובבת להם בין הרגליים כבר שבע שנים, ובהתחלה זה היה מוזר, גם בחורה וגם מישראל, אז כולם שאלו איך ולמה הגעתי לזה וסיפרתי להם גם על אודי".

גם כשאימא שלה נפטרה לפני שלוש שנים, היא הייתה על המסלול בספרד. "אימא שלי בעצמה התעקשה שאני חייבת לנסוע, שאסור לי לוותר על זה. היא אמרה לי במפורש שהיא לא רוצה שאוותר על התכניות שלי רק בגלל שהיא חולה".

מפרגנים לך על המסלול?

"ברור. האושר הכי גדול שלי הוא כשמישהו אומר לי שבזכות השידורים שלי הוא גם נדלק על זה. כולם מרגישים שאני באה מתוך אהבה עצומה. אני גם מספרת להם שאני חייבת כל כך הרבה לענף הזה, שהציל אותי בזמן הכי קשה של החיים."

  • הכתבה התפרסמה בגליון השבוע של "לאשה".

 

כולנו נמשכות לנשים. מתברר.

 

עד לפני עשור או שניים עוד היו מי שהעזו לנסות לומר לנשים שהן אמורות לא לפרגן זו לזו, לחשוף שיניים ולנשוך אישה את רעותה נשיכה רעה מכל נשיכה שמציעה להן הפטריארכיה (על בסיס יומיומי). קריסטל ואלקסיס מ"שושלת" היו הפרזנטוריות של הגישה הזו – נשים מעוצבות, גופנית ונפשית, בהתאם לכללי העולם הגברי, המצר את צעדיהן בחצאיות מיני וכופה עליהן למרוט כל שערה מכל מילימטר בגופן – וכל אינטראקציה ביניהן הייתה מסתיימת במשפטי תרעלה איומים שהידרדרו במהירות ותכיפות למשיכות שיער והתגוששות על הרצפה.

לא עוד. מה שנותר מהתיאוריה הזו – אחרי גילוי האוקסיטוצין, ההורמון שעושה לנו שמח בלב בכל פעם שאנחנו מבלות עם החברות שלנו; ואחרי אינספור מפעלים פמיניסטיים שגרמו לנו להבין שמאחורי כל אישה מאושרת עומד גדוד של חברות שמספרות לה כמה היא נהדרת (וכמה הוא לא שווה את הדמעות) – מגיע תור המחקר המבשר שכולנו, בעצם, נמשכות לנשים. מינית. בגוף. לא רק בשכל, בחוש ההומור, בנפש ובאמפטיה.

ממחקר שנעשה על ידי חוקרים מהמחלקה לפסיכולוגיה של אוניברסיטת אסקס הבריטית נטען כי כולנו נמשכות לנשים. שלא במפתיע, לסביות מגלות משיכה ותשוקה עזות יותר לנשים, אבל גם נשים המגדירות את עצמן סטרייטיות נמשכות מינית לנשים אחרות ומתגרות כשהן צופות בסרטים שבהם נראות נשים ערומות.

החוקר העומד בראש המחקר, הנושא את השם הנפלא ד"ר גרלוף ריגר, הקרין סרטים ובהם דמויות נשיות וגבריות ערומות בפני 235 נשים ותיעד את תגובותיהן באמצעות מדידה של שורת תגובות גופניות ובהן התרחבות האישונים. התוצאה? 82% מהנשים הפגינו עוררות מינית בתגובה למראות עירום גבריים ונשיים כאחד. 74% מקרב הנשים שהגדירו את עצמן כסטרייטיות הפגינו עוררות מינית גדולה ושווה בעוצמתה מול סרטים של נשים וגברים כאחד. נשים שהגדירו עצמן כלסביות הפגינו תגובות עוררות חזקות בהרבה כשראו סרטים של נשים ערומות.

 

מסקנותיו של ד"ר ריגר הן כי למרות שמרבית הנשים מגדירות את עצמן כסטרייטיות ומציינות שהן נמשכות מינית לגברים בלבד, רובן, אם לא כולן, ביסקסואליות או לסביות, ולעולם אינן נמשכות לגברים בלבד. המסקנות האלה יכולות היו להיות מרעישות אלמלא התברר עוד קודם, מסקר שנערך גם הוא בבריטניה, כי 49% מהצעירים בני 18-24 שם הגדירו את עצמם כ"לא לגמרי הטרוסקסואלים". בכלל האוכלוסייה עמד שיעור המגדירים את עצמם כך על 23% בלבד, ומותר להניח כי בקרב מבוגרים יותר קיימת פחות פתיחות, וכי הדור הצעיר בבריטניה מייחס יותר גמישות למיניות ולהגדרה עצמית.

הסקלה הרציפה שאינה מכריחה בני אדם להגדיר את עצמם בשחור לבן כ"הומו" או "הטרו" סקסואליים הומצאה כבר בשנות הארבעים. האיש שהגה אותה, היה אלפרד קינסי, החוקר האמריקאי שנחשב אבי הסקסולוגיה למרות שהכשרתו המקורית הייתה דווקא כחוקר חרקים. אי אז בשנות הארבעים קינסי טלטל את אמריקה השמרנית והקפוצה במחקריו ומאמריו על המיניות האנושית, בראיונות עומק שכללו שאלות על הרגלים מיניים ופנטזיות ובחשיפת סיפורים מחיי המין הפתוחים שלו ושל אשתו – שכללו, מצדו, גם יחסים עם גברים ואפילו עם תלמידיו.  הדו"ח שלו על "ההתנהגות המינית בנקבת האדם", שפורסם ב – 1953, סלל את הדרך להכרה בכך שגם לנו יש תשוקה וגם אנחנו יצורות מיניות, שאפילו מאוננות. עובדות אלה, כמו העובדה שרובנו נמצאים במקום כלשהו על הסקלה, בכל הקשור למיניות שלנו (גם אם לא בפועל) הודחקו מאז על ידי החברה המערבית במאמצים משותפים של פוליטיקאים, מטיפים ומחנכים.

המחקר האמור של אוניברסיטת אסקס אינו מסתפק בציון העובדה שכולנו, נשים מכל גזע, מין ודת, נמשכות גם לנשים – אלא מציין גם שללסביות, כמו לגברים, יש תגובה יותר מובחנת וחד משמעית. אלה ואלה נמשכים רק לסוג אחד של מושא תשוקה, ובין הגברים – מתברר – מעטים מאוד הביסקסואלים.

האם פירוש הדבר שרובנו מדחיקות את המיניות האמתית שלנו? שאנחנו מבטאות אותה אולי באמפטיה, אהבה וחום לנשים אחרות, אבל לא מעזות להודות בפני עצמנו שהיינו רוצות לשכב אתן? ואולי אנחנו נתונות להתניה חברתית הקובעת שעלינו להמשך לזכרים, חזקים, גדולים, אינטלקטואלים, עשירים, גם אם לא נקבל מהם את החיבה והקרבה שנשים יכולות לתת לנו? ד"ר ריגר טוען כי התשובה מסובכת בהרבה. "המיניות הנשית מאוד מורכבת", הוא אמר בראיון לבי בי סי. "בכל הקשור למיניות יש פער עצום בין מה שנשים אומרות לבין מה שהגוף שלהן אומר ואני מסיק מזה שאנחנו עדיין לא מבינים הרבה בכל מה שקשור למיניות נשית".

 

 

*פורסם ב"אלכסון".

 

 

 

 

היה או לא היה – סיפור אהבה

קפה נגלר 2

בשנות העשרים הסוערות, תור הזהב של ברלין, "קפה נגלר" היה ה-מקום שאליו הגיעו כל המי ומי של הבירה הגרמנית. רקדו שם, שתו שמפניה לאורן של נברשות קריסטל וניהלו פרשיות אהבה וויכוחים אינטלקטואלים סוערים. האמנם? זאת, פחות או יותר, הייתה הגרסה שנשתמרה במשפחה. מור קפלנסקי, שאיגנץ וקלרה-רוזה נגלר היו סבא וסבתא של סבתהּ שלה, שמעה את הסיפורים, זכתה לאכול בכלי הכסף ובפורצלנים המהודרים שנשאו את לוגו בית הקפה ההוא. ואז היא יצאה לברלין לעשות סרט על "קפה נגלר" ולא תאמינו מה היא מצאה שם.

גם הקהל שראה את הסרט בבכורה הבינלאומית שלו בפסטיבל הסרטים של ברלין בפברואר לא האמין. צופים מכל העולם צחקו, עצרו את נשימתם, הזילו דמעה, צחקו שוב וכשהסרט נגמר עמדו ולא הפסיקו למחוא כפיים ולשאוג "בראבו" עוד דקות ארוכות. גל נוסף של התלהבות דומה נרשם כשלבמה עלתה נעמי קפלנסקי, סבתהּ בת ה – 87 של מור, והאישה שבזכותה כנראה נולד הסרט הזה. ובעיקר כשנעמי אמרה את מה שחשבו כולם: "זה התחיל כסרט על בית הקפה, אבל הפך להיות סרט על אהבתה העמוקה של נכדה אחת לסבתא שלה".

הנכדה, מור, יצאה לברלין על מנת למצוא עדויות שיעזרו לה לספר את סיפורו של בית הקפה המהולל. במהלך החיפושים שלה, שארכו חודשים רבים וכללו ארבעה תחקירנים (שהוחלפו לאחר שכל אחד מהם מצא חומרים פוטנציאליים נהדרים לסרט שלא ממש התרוממו) ולקפלנסקי נדמה היה שהם פשוט לא עושים את עבודתם כמו שצריך, הלכה והתבררה לה האמת המאכזבת: "קפה נגלר" לא היה, כנראה, המוסד המרכזי, הנוצץ, המדובר והחשוב שנשתמר בזיכרונות המשפחה. ברכט, איינשטיין וחבריהם לא ניהלו בו שיחות עומק אינטלקטואליות, מרטין גרופיוס לא שרטט על המפיות תכניות לבניינים מהפכניים ומרלנה דיטריך לא שרה שירי אהבה חרוכי-קול. נברשות קריסטל מפוארות היו שם – כפי שהעידו התצלומים באלבומים של משפחת קפלנסקי, אבל אלה כנראה הביטו מלמעלה על התנהלות נעימה, צנועה ולא ממש יוצאת דופן באותם ימים בברלין.

 

קפה נגלר 4

אבל מור לא ויתרה. ביחד עם בן זוגה, יריב בראל, שגם צילם את הסרט, היא נברה בכל מקום אפשרי בברלין, גילתה קהילה גדולה של שוחרי שנות השמונים, היסטוריונים של תרבות, שוחרי מוזיקה, מלקטי עדויות וארכיבאים ושכנעה את כולם שהיא פשוט לא מסוגלת לאכזב את סבתא נעמי. והם? אחרי כחכוח או שניים הסכימו לספר סיפורים שמציאות ובדיון משמשים בהם בערבוביה ולהמציא לבית הקפה "נגלר" היסטוריה חלופית. התוצאה, כאמור, מצחיקה, מרתקת, מפתיעה ובעיקר ספוגה באהבה ונוגעת ללב.

השיחות של מור עם סבתא נעמי קפלנסקי משמשות בסרט כוח מניע רב עוצמה ("כן, סבתא, יש לנו המון חומר, לא מפסיקים לצלם"). קשה גם להתעלם מהעובדה שבבחירת המקצוע, קולנוע, היא הולכת בעקבות סבתה, שהיא אמנם בוגרת בית הספר לאחיות בהר הצופים, בירושלים, אבל את הקריירה עשתה דווקא בתחום הקולנוע. היא לקחה חלק חשוב בהקמת ארכיון הקולנוע הישראלי ולאחר מכן ביצירת סדרות התעודה היוקרתיות של רשות השידור כמו "עמוד האש", "ירושלים שהייתה בספרד" ו"הכוזרים".

נעמי קפלנסקי נולדה בבנימינה, גדלה בחיפה וכיום מתגוררת בקיסריה "ולמרות זאת כל שירי הערש וסיפורי הילדות שאני מכירה הם בגרמנית", היא אומרת. סבא שלה, איגנץ נגלר, הגיע כנער בשלהי המאה ה – 19 מבוקובינה לברלין והחל לעבוד כמלצר בבית הקפה של משפחת קמפינסקי, שעשתה אז את צעדיה הראשונים לקראת הקמת אימפריית המלונות הבינלאומית שלה. מכתב הברכה שכתב ברטולד קמפינסקי לסבא איגנץ כשזה החליט בשנת 1908 לצאת לעצמאות ולהקים בית קפה משלו, עדיין שמור אצלה. איגנץ וקלרה רוזה ניהלו את בית הקפה שלהם, גידלו את שלושת ילדיהם ולא חלמו לעלות לארצישראל, עד שהבנים, שהיו חברים בתנועת הנוער היהודי בגרמניה "בלאו וייס" ("כחול לבן") החליטו לעלות, והחלו לכתוב מכתבים מלאי התפעלות להורים "בואו לכאן, אין לכם מה לחפש יותר בגרמניה וכאן יש המון מה לעשות".

בכור הבנים, היינץ, הקים את מפעל "עסיס" ואחיו הקטן, פליקס, ייבש ביצות ליד בנימינה ולימים פתח חנות ספרים גדולה בחיפה.  האחות, סופי ("ג'ינג'ית עם טמפרמנט סוער") גמרה את לימודיה בתיכון בברלין בשנת 1924 וההורים החליטו שזה הזמן לקחת אותה מעיר החטאים . הם נסעו למצרים, משם הגיעו לפלשתינה, קנו מגרש רחב ידיים על הכרמל ובסיועו של האדריכל הנודע אלכסנדר ברוולד (שתכנן, בין השאר את בניין הטכניון הישן בחיפה והקים את הפקולטה לאדריכלות) בנו וילה במרכז הכרמל, מוקפת בארבעה דונמים של חורש אורנים וצמחייה עבותה, שהייתה מעין העתק של בקתת הציד המשפחתית ביער השחור.

 

קפה נגלר 3

"בית נגלר" משמש עד היום מרכז תרבות ומשכן אומנויות בחיפה. כשהמשפחה נכנסה לגור בו בשנת 1926, הוא רוהט ברהיטים שהובאו מברלין, אותם ספרים, פסלים, שידות, כורסאות וכמובן שולחנות מכוסים בשטיחים, כנהוג, ולא במפות, שולחן ביליארד גדול ופסנתר כנף. בבית הזה, שבו בישלו אוכל ברלינאי, ניגנו, שרו וחיו כאילו הם עדיין שם, בילתה נעמי את השנים הראשונות של ילדותה. אמה אמנם נישאה לאיכר מבנימינה וחלמה לטפל בסוסים ובפרות, אבל כשהתברר לה שבעלה מעדיף שתשב בבית ותקרא ספרים, החליטה לנסוע לברלין כדי ללמוד מקצוע (חינוך מיוחד) "ואותי שתלו אצל סבתא", אומרת נעמי, "וזה היה נהדר".

אימא שלה, היא נזכרת, לא ממש מצאה את עצמה במושבה. "ראיינתי פעם את הזקנות של בנימינה וגיליתי שהיו לה שתיים שלוש חברות והיו לא מעט נשים ששנאו אותה, כי הייתה עשירה. כי לכולם היו בתים של שני חדרים ולה בנו ארבעה חדרים וכי להורי היו שלושה פרדסים. הם אמרו שהיא 'לא הייתה משלנו' וזה היה לי מאוד עצוב לשמוע".

הוריה לא נפרדו, אבל היא ואמה עברו לחיות בחיפה ואביה, שמעון הכהן, הצטרף בכל סופשבוע. בימות החול עבד במשק שלו. הוא הגיע ארצה בגיל שבע מבלרוס, למד בגמנסיה הרצליה, שירת בגדודים העבריים במלחמת העולם השנייה ונסע לקליפורניה ללמוד חקלאות. "הרעיון המקורי היה לעשות סרט עליו", מספרת מור. "נעמי הזמינה אותי לעבור על מסמכים, על מכתבי אהבה נהדרים שכתב 'לעלמה סופי נגלר', המכתבים שכתבו הבנים להורים בגרמניה, תמונות – הכול מסודר אצלה במגרות וקלסרים ותוך כדי עבודה על החומרים דיברנו על "קפה נגלר" והבנתי פתאום שיותר בוער לי לעשות סרט על הקפה".

נעמי, איך זה שאת כקולנוענית, לא עשית אף פעם סרט על משפחתך?

"זה אפילו לא עלה בדעתי. ברשות השידור אי אפשר היה להציע לעשות סרט אישי, ולא עלה בדעתי להיות שוויצרית. עבדתי על הכוזרים, על ספרד. אף אחד לא התלהב אז משורשים".

נסעת לברלין לחפש את בית הקפה?

"בשנת 1979 נסעתי כעיתונאית עם קבוצה נהדרת שכללה את דוד ויצטום וחנה זמר. עבדתי אז עם יגאל לוסין על סרט על היינה וידעתי שבמזרח ברלין יש רחוב על שמו ומעריצים אותו מאוד. כישראלית לא יכולתי להגיע למזרח, אז השתמשתי בדרכון הבריטי שלי ואמרתי שאני מהבי בי סי. כך יכולתי להגיע גם למוריצפלאץ, שבו עמד בעבר בית הקפה, אבל לא נותר שם כלום. מזרח ברלין הייתה אז מקום כל כך אפור ואומלל. אני זוכרת שמשכתי כתפיים ואמרתי לעצמי 'טוב, זה כנראה היה ונגמר. אני לא יודעת אפילו אם הצטערתי במיוחד. "

 

קפה נגלר 5

בערך באותה תקופה התקשר אל נעמי נכדו של אחד החברים הטובים של סבא שלה, שגם לו היה בית קפה בברלין לפני מלחמת העולם השנייה. למרות שלחבר הייתה וילה ליד האגם, צמודה לווילה של יוזף גבלס, והילדים נהגו לשחק טניס ביחד, הוא כמובן נאלץ לברוח אך נתפס, הועבר למחנה טרזינשטט ושניים מילדיו נרצחו באושוויץ. בן אחד ברח לארה"ב והנכד, בנו של הבן הזה, גילה לפתע שאחרי המלחמה סבא שלו חזר לברלין, קיבל בחזרה את המפתחות לבית הקפה שלו והקים אגודה שנקראת "ברלין שוב חיה". הוא רצה לרתום אותה להכנת סרט תיעודי על משפחתו "נפגשתי אתו בברלין וראיינו המון אנשים", מספרת נעמי, "אני חושבת שזה היה טריגר שדחף אותי לעניין את מור בנושא".

המסמכים והתמונות ששמורים כל כך יפה אצל נעמי הגיעו אליה כמעט בדרך נס. בית הסבים שלה נמכר לפני שנים למשפחת רוטנברג – משפחתו של מייסד חברת החשמל – והאחיין, סנדי, שלמד אתה בבית הספר "הריאלי" טלפן אליה יום אחד וסיפר שבמרתף נמצאה כספת שלא ניתן לפתוח ויש לפוצץ. "אמרתי לו לשמור לי את מה שימצא בפנים בארגזים, ובאתי לקחת. היו שם שני רובי צייד מעוטרים של סבא שלי, שהמשטרה לקחה, וכל המסמכים והמכתבים האלה".

מור, בת 35, החלה לעבוד מתוך המסמכים האלה על הסרט שלה, לפני כארבע שנים, כשסיימה תואר שני בקולנוע. בשלב התחקיר נסעה לברלין ושמחה לגלות שבתערוכה שהוקדשה לחיים היהודיים בשכונת קרויצברג הוצגו תמונות וכלי אוכל מ"קפה נגלר". "התרגשתי נורא, אבל אז גיליתי שכל החומרים בתערוכה הגיעו בכלל מנעמי, שידיד שלה, עיתונאי גרמני, שכנע אותה להשאיל את החפצים".

איך נולד הרעיון להמציא סיפורים במקום אלה שלא מצאת?

"התחקירנית הפגישה אותנו עם קשיש גרמני שנשבע שיש לו זיכרונות מהקפה, שסבתא של נעמי החזיקה אותו על הברכיים… בדיעבד הסתבר שהוא די המציא את הסיפורים האלה וזה העלה בי את הרעיון לכתוב סיפורים משלי ולבקש מהמרואיינים שלי שיספרו אותם למצלמה כאילו הם סיפורים אמתיים. בדיעבד הסתבר שהאנשים האלה מאוד יצירתיים, הם חיים את התקופה הזו, עורכים מסיבות בסגנון שנות העשרים, מתלבשים ככה, מתרפקים על הימים ההם, והם רצו לספר סיפורים אמתיים לגמרי מההיסטוריה המשפחתית שלהם, סיפורים שקרו באותם ימים בברלין, במקומות אחרים, והם רק "הזיזו" אותם לקפה נגלר".

"הברלינאים היו זקוקים לסרט כזה", אומרת נעמי. "שנות העשרים היו התקופה היפה והתמימה שלהם, לפני כל הזוועות שקרו בגרמניה. הם מתגעגעים לימים ההם ו"קפה נגלר" ענה להם על צורך עמוק כל כך שהם היו מוכנים לבלוע גם את ה" בּוֹבֶּע מַיסֶעס".

"הדהים אותי באיזו קלות הם שתפו פעולה", אומרת מור. "גם גרמנים שנראו הכי קפוצים והכי לא זורמים, הסכימו לספר סיפורים שלא קשורים למציאות, ואם משהו השתבש בהקלטה וביקשתי שיחזרו על איזה משפט, בטייק הבא הם היו אפילו יותר משכנעים".

"הסרט הזה הוא בשבילי מתנה משמיים", אומרת נעמי. "מתנה מהנכדה שלי. וזה שחלק מהסיפורים לא ממש קשורים למציאות? זה לא נורא, כי זה מעניין ומצחיק וגם מוכיח שאפשר לאסוף סיפורים ולדמיין ולפנטז, ולבנות מזה היסטוריה. גם בתנ"ך נכתב ככה, הרי את לא חושבת שזה תיעוד של המציאות נכון? ככה בונים סיפור".

 

*** קפה נגלר הוצג בפסטיבל הסרטים בחיפה, מוצג כרגע בסינמטקים ברחבי הארץ ובעתיד יוקרן בשידורי "קשת" (וברשתות השידור האירופאיות גם).

רבותיי! יש לנו חללית-אם פולנייה!

 

 

 

KEREN

 

קחו את סיפורי המדע הבדיוני של קרן לנדסמן, נקו מהם את החייזרים, החלליות והמושבות על כוכבים אחרים ותקבלו עיסוק כן, מרגש ומשעשע בנושאים שמעסיקים את רובנו, החל בתהייה מי בכלל רואה אותנו ואיך קורה שאנחנו מניחים לשגרה לבלוע אותנו ככה וכלה בחרדות על גורלו של העולם שאנחנו משאירים לדורות הבאים. לנדסמן, רופאה במקצועה, משתמשת בתפאורה הזו, תחנות חלל, כלי נשק משוכללים ופרוטוקולים של זקני נאס"א, כמו שעמיתיה משתמשים בחלוק לבן, כדי לטשטש את העובדה שעמוק בפנים פועם לב אנושי לגמרי.

"שמים שבורים" (הוצאת סיאל) הוא אוסף סיפורים קצרים שרובם התפרסמו בכתבי עת המוקדשים לז'אנר וחלקם אף זכו ב"פרס גפן" המוענק מדי שנה לכותבי מד"ב. לנדסמן כתבה הקדמה קצרה לכל סיפור, שבו היא משתפת את קוראיה בנסיבות שהובילו להולדת הרעיון ולכתיבה. ההקדמות האלה מאששות את החשד הראשוני: לנדסמן כותבת מתוך חוויות היומיום שלה. בסיפורים שלה מופיעה חללית-אם שלא מפסיקה לעורר רגשות אשמה בדייריה ואפילו מוכנה לשבת לבד, בחושך, ולחכות שיבינו כמה הקריבה למענם; מכשפה קשישה שזיכרונה, ועמו מקומה בשבט, הולך ומתפוגג – בסיפור ששאב את השראתו מסבתה; מסיבת טאפרוור שלוקחת את משתתפותיה עד לקצה, האלים, אבל ההכרחי כדי לעמוד בתקן המראה הנוקשה, שמסתבר ממשיך לרדות בנשים גם בעתיד ונשים שכחלק משגרת היום שלהן נלחמות במפלצות ומצילות את העולם. "המשיכה הראשונה שלי למדע בדיוני",היא אומרת, "נבעה מזה שאלה היו סיפורים שבהן היו גיבורת נשים, שלא התעניינו רק בבנים." וזה ניכר היטב בכתיבתה.

לנדסמן, בת 38, נשואה ליואב, מהנדס אווירונאוטיקה וחלל, ומגדלת את ילדיה ברק וקשת ואת החתולה נמש. הם מתגוררים בהוד השרון (בחדר העבודה שלהם תלויה, כמובן, תמונה מנחיתת "אפולו 11" על הירח) והיא עובדת במחלקה לאפידמיולוגיה בבית החולם "כרמל" בחיפה. היא כותבת בלילות, או בסלולארי, בדרך לעבודה או בכל מקום שבו הרעיונות מציפים אותה "אני כותבת כי אחרת הסיפורים לא יצאו לי מהראש וימשיכו לרדוף אותי בלי סוף", היא אומרת. ואיפה היא מוצאת זמן וכוח? "אה, נו, שינה זה לחלשים".

היא גדלה בפתח תקווה וידעה תמיד שהיא רוצה להיות רופאה "לעזור לאנשים". הבחירה שלה במחקר מגפות ובבריאות הציבור, ובכלל זה סרטן, קשורה, היא אומרת  "לצורך לעזור לכמה שיותר אנשים במקום לחולה אחד בכל פעם". אותו צורך הקפיץ אותה מכיסאה  לפני כשנה, בשיאה של מגפת האבולה, כשהיא נחושה לנסוע לאפריקה ולהתנדב שם, כדי לסייע בריסון המגפה. "היה לי ברור שהנה, יש משבר אפידמיולוגי אדיר ומקומי שם. בעבודה פרגנו לי, כמו שמקובל שם, ורק ביקשו שאשתדל לא למות". התוכניות שלה להצטרף למשלחת סיוע אמריקאית בוטלו מסיבות טכניות, אבל חלום אפריקה לא הרפה ממנה, והיא נסעה לדרום סודן, כדי להעביר קורסים לאחיות ופרמדיקים בנושאי בריאות הציבור. היא מצאה את עצמה בלניה, עיר הנמצאת במרחק 80 ק"מ מלבד מהבירה ג'ובה "אבל בגלל הדרכים, הנסיעה אליה לוקחת בין ארבע לשמונה שעות, תלוי אם יורד גשם,  עם אזורים שאסור בשום אופן לעצור בהם כי ירו בך."

מה מצאת שם?

"אנשים מדהימים. אנשים שמטפלים במגפות בעזרת שתי הידיים שלהם בלבד. בגלל שיש להם כמות מוגבלת בלבד של אנטיביוטיקה, המים בברזים שלהם מזוהמים וכדי לעשות צילום רנטגן צריך לנסוע לעיר אחרת, שלוש או ארבע שעות נסיעה משם ואפילו חשמל אין להם רוב הזמן – ובכל זאת הם עושים רפואה טובה ככל שהם יכולים, בתנאי השדה הכי גרועים שפגשתי בחיים.

איך מתפקדים שם?

"את עושה כמיטב יכולתך, מאבחנת רק בעזרת סטטוסקופ, כי זה מה שיש לך, ואחרי שאת עושה רשימת תרופות שאת חושבת שצריך לתת לחולה, והרופאים במקום אומרים לך 'יפה מאוד, אבל אין לנו שום דבר מזה פה', את נותנת טיפול תומך ומקווה לטוב".

המגפות הנפוצות באזורים האלה, מלריה, שחפת ואיידס, כולן מדבקות מאוד. "לא פחדתי", אומרת לנדסמן. "היה לי ברור שאני חייבת לעשות משהו ושכדאי שאעשה את זה במקום שבו המצב גרוע, כי שם יש לי סיכוי לשנות. אפריקה היא המקום שבו בכל פעם שמשהו משתפר, משהו אחר מתמוטט ונעשה יותר גרוע. בני הדור שלי, למשל, נמחקו כמעט לגמרי. אין שם אנשים בגילי. האיידס הרג אותם, והילדים שלהם גודלו על ידי הסבים והסבתות. האזור הזה, שמדרום לסהרה, סובל מכל מה שרק אפשר לדמיין – רעב, מגפות, תקופות בצורת, מלחמות בלתי פוסקות ושחיתות. תמיד חלמתי להגיע לשם, והיה לי ברור שזה יהיה כרופאה ולא כתיירת".

לא חששת להידבק?

"כשאת יודעת איך להיזהר, את לא פוחדת מזה אלא מתנהגת בתבונה. הכללים נורא פשוטים: את לא נוגעת בהפרשות של חולים בידיים חשופות, לא יוצאת החוצה בשרוולים קצרים כדי שיתושי מלריה לא יוכלו לעקוץ אותך, את מתמרחת ב"סנו די" כל היום, לא שוהה תקופה ממושכת בחברת חולי שחפת ולא נחשפת למצבים שבהם את יכולה להידבק ב – HIV. אחד הדברים היפים באפריקה זה שאת הסכנות את יכולה לראות בעיניים. את רואה את היתושים, את יכולה להיזהר מהם. זה לא כמו פה, שלוקח המון זמן את שאת מבינה למה משבר הדיור הוא סכנה גדולה".

זה נשמע מפחיד להשאיר בבית שני ילדים ולנסוע למקום מוכה מחלות…

"יואב השביע אותי שאני אחזור. שאם תפרוץ שם מהפכה או משהו, אמצא דרך לעלות על מטוס ולצאת משם ולא אשאר שם. היה לי חשוב שהילדים ידעו שאני אימא שלהם אבל עדיין בן אדם ושיש בחיים שלי דברים אחרים שמעניינים אותי ומשמעותיים בעיניי. היה להם נורא קשה, כי רוב הזמן הייתי במקום שבו אפילו לא יכולתי להתקשר, כי לא היו רשתות סלולאריות, ורק כשהגעתי לעיר הבירה יכולתי לטלפן או לדבר בסקייפ. אבל בעיני זה נורא מעצים שילד יכול לומר 'אימא שלי עושה דברים שנורא נורא חשובים לה'.

"היו אתי באפריקה רופאים מכל העולם שחיים ככה, נוסעים בין מקום מוכה אסון אחד לשני כדי לעזור, וחלקם לוקחים אתם את המשפחות שלהם. היו ביניהם אפילו רופאות שהביאו איתן תינוקות קטנטנים, שפשוט חיו אתן שם, כדי שהן יוכלו להיות שם תקופות ארוכות. השהות שם הבהירה לי שכדי לעשות שינוי אמתי צריך להיות שם תקופה ארוכה יותר, אז אני מהרהרת באפשרות… אבל לומר לך את האמת? אם מחר יתקשרו אלי מ"Isra-Aid", ארגון הסיוע שפעיל באפריקה, ויגידו לי שיש להם מקום בשבילי לחודש וחצי, אני מיד עולה על המטוס".

ולא שכשהיא פה, בארץ, היא לא עוסקת בפעילות התנדבותית שנועדה לתרום לבריאות הציבור. זה התחיל בפוסט שכתבה לפני כשש שנים בבלוג שלה, "סוף העולם, מבט מהיציע") המוקדש לענייני רפואה "כחלק מהרצון שלי לתרום להנחלת ההשכלה הרפואית של הציבור". היא עודדה את קוראיה לחסן את הילדים נגד פוליו, וזכתה לקבל מטר מכאיב ותוקפני של תגובות עוינות. "אני מבינה את הפחד שיש למתנגדי חיסונים. אומרים להם שהילדים לא יגדלו, יקבלו סוכרת וכל מיני דברים והם חוששים. אבל החשש הזה נובע מחוסר ידע, ואני משתדלת לספק להם מידע שיפוגג את הפחד הזה".

הרשת עדיין מוצפת מאמרים עוינים נגדך בנושא הזה

"המתנגדים האידיאולוגים לחיסונים הפכו אותי לשק חבטות, וזה בהחלט היה לא נעים, אבל יצא מזה דבר מצוין. פגשתי את אדוה לוטן והקמנו ביחד את "מדעת"  שהיא עמותה ללא כוונת רווח שפועלת לקידום בריאות הציבור בתחום הרפואה המונעת. אני המנהלת המקצועית של הארגון, ואני מקדישה המון זמן לתשובות על אינספור השאלות בנושא שבהן אנחנו מוצפים כל הזמן".

ובתוך כל זה את מוצאת זמן לכתוב?

"יש ילדים שאימא שלהם מכינה ארוחת ערב ומתיישבת לאכול אתם, ויש ילדים – כמו שלי – שרגילים שאימא יושבת בפינת הסלון, עם המחשב, וכותבת בלי הפסקה. לשמחתי, נורא טוב לי לכתב כשכל המשפחה מסביבי. אני ממש צריכה את הרעש שלהם כדי להתרכז. יש לנו תרגולת קבועה, לי ולילדים: אני אומרת שאני צריכה שקט כדי לכתוב, והם מרשים לעצמם לבוא ולשאול ולבקש כל מה שהם צריכים".

Blank bookcover with clipping path

הכתיבה שלך היא לא בריחה מהמציאות?

"לא. היותי מדענית בהחלט מכתיב את האופן שבו אני מתכננת את הסיפור כמו שכל דבר בכתיבה שלי נובע מחיי וממי שאני, כל הדמויות שלי הן אני, בצורה זו או אחרת. חברים אומרים שאני האדם הכי שמח, שכותב סיפורים הכי עצובים. אני מניחה שזה נכון, אני כותבת כדי לטפל בכל הפחדים, שיקרה משהו לילדים, שיקרה משהו לאהובים וקרובים – אין לי דרך אחרת לטפל ברגשות האלה, אז אני כותבת".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

איש לא יאנוס אותן לשתוק

כשה – New York Magazine נתן שם ופנים למתלוננות נגד קוסבי, הוא עשה צעד חשוב נוסף במלחמה נגד ספיחיה של תרבות האונס. נפגעות אונס, תקיפה מינית והטרדה (כלומר, כולנו) נתבעות בדרך כלל לשתוק, או לפחות להסתיר את זהותן, כאילו הן אלה שצריכות להתבייש במה שהתרבות שלנו מעוללת להן.

השבוע גם "לאשה" מצטרף לקמפיין, בפרויקט מיוחד שבו נחשפות נשים אמיצות בפניהן ובשמותיהן (ומספרות על מה שעברו, בווידיאו, באתר) על שער השבועון. תראו.

השער שלנו והשער של ניו יורק מגזין

השער שלנו והשער של ניו יורק מגזין

וזו תרומתי לפרויקט, שיחה עם הנשים שיזמו את המקור. כאן.

 

 

לא רוצה לשים שקית נייר על הראש, מה תעשו לי?

גיל 17 היה קשה במיוחד לליזי ולסקז. היא כבר כמעט התרגלה למבטים, להערות המרושעות, ללטישת העיניים וללעג שבהם נתקלה כמעט בכל יום בחייה – אבל אז, בגיל 17, גילתה פתאום שמישהו העלה לרשת סרטון שבו היא נראית, תחת הכותרת "האישה המכוערת ביותר בעולם". הסרטון התפאר בלא פחות מארבעה מיליון צפיות ותחתיו השתרשרו הערות מרושעות כמו "למה הניחו לה להיוולד?", "שימי שקית נייר על הראש, מי שיראה אותך עלול להתעוור" או "למה המפלצת הזאת לא מתאבדת?"

איך הגבת?

"הלב שלי צנח, הבטן התהפכה לי. לא בכיתי עד שראיתי את אימא שלי צופה בסרטון ובוכה. הייתי בהלם. כל הביטחון העצמי שלי נמחק ונעלם בבת אחת והיו רגעים שבהם חשבתי שאולי הם צודקים. אם כל כך הרבה אנשים אומרים שאין לי ערך אולי אני לא אמורה לחיות. אבל בתוכי לא באמת האמנתי להם. אבא שלי אמר לי לסלוח לאנשים האלה ובאותו רגע החלטתי שלא אתן להם לקבוע איזה חיים יהיו לי, שלא אתן להם להפוך אותי לדמות שיש להם בראש. ידעתי שהדרך הכי טובה להוכיח להם עד כמה הם טועים היא להיות טובה מהם".

ולסקז, בת כמעט 27, נולדה עם תסמונת נדירה הגורמת למראה חריג. אין לה תאי שומן ולכן היא אינה מסוגלת לעלות במשקל, למרות שהיא אוכלת עשרות פעמים ביום. היא שוקלת רק 30 ק"ג. הגוף הזעיר הזה שלה נאלץ להתמודד עם לקויות נוספות: בגיל ארבע איבדה לחלוטין את הראייה בעין אחת, וגם בשנייה הראייה שלה קלושה. היא נאלצה לעבור אינספור ניתוחים ובדיקות ורק בשנה שעברה הצליחו הרופאים לאבחן אותה במדויק. היא לוקה בתסמונת שרק עוד שלושה אנשים מלבדה לוקים בה.

כשנולדה,  חודש לפני הזמן, פגה במשקל קצת יותר מקילוגרם אחד, הרופאים אמרו להוריה של ולסקז שהיא כנראה לא תוכל לדבר וגם לא ללכת. היא הפתיעה אותם בגדול. כמו שהפתיעה את הוריה וחבריה, וגם שהפתיעה את עצמה. ליזי ולסקז לא רק מדברת. היא נואמת בפני קהל של עשרות אלפי מאזינים בכול העולם ויש לה ערוץ "יו טיוב" משלה, בלוג אישי שבו היא מספרת למיליוני עוקבים על חייה. היא גם הולכת, למעשה – היא הגיעה רחוק מאוד. עד לקונגרס האמריקאי, כשהיא מקדישה את עצמה למטרה שהפכה לה לשליחות: המלחמה בבריונות בבתי ספר.

ליזי נולדה באוסטין, טקסס. בת בכורה להוריה, ריטה וגוואדלופה ולסקז, היא מתנדבת בכנסייה והוא מנהל בית ספר יסודי. בסרט "לב אמיץ" (חפשו אותי ב – VOD) היא חושפת את הדרך המאוד לא פשוטה שעברה עד שהפכה לנואמת הכריזמטית, המצחיקה ושובת הלב שהיא היום. "עד שהגעתי לגן הילדים לא ידעתי שאני נראית שונה. חשבתי שכולם נראים כמוני. פתאום שמתי לב שילדים מתרחקים ממני, מפחדים ממני, מציקים לי בכל מיני הערות ומצאתי את עצמי מנסה להסתתר מאחורי עמודים במסדרון כדי שלא יראו אותי".

אבא שלה, המתגלה במהלך הסרט כמעין נובע של הומור ואופטימיות, נהג להציג אותה בפני הכיתה בתחילת כל שנה "הוא סיפר לתלמידים על הבעיות הרפואיות שלי, כדי שיפסיקו להתלחש ולהצביע עלי", היא אומרת. "עד שבכיתה ב' אמרתי לו די, אני כבר אסתדר עם זה".

איך הסתדרת?

"שנים נהגתי לומר לכל אדם חדש שפגשתי 'שלום, קוראים לי ליזי ואין לי הפרעות אכילה'. זה שבר את הקרח".

מאיפה מצאת את האומץ?

"גדלתי בבית שבו הייתי מאוד אהובה ומקובלת, וקיבלתי יחס דומה גם מקרובי משפחה וחברים. הייתי ילדה מאוד חברותית ופתוחה. ידעתי שיש לי גוף קטן וחלש ולכן יותר קשה לי לעשות דברים שאחרים עושים בקלות, אבל ההורים תמיד אמרו לי שאני יכולה לעשות הכול".

ברוח הזו ולסקז נבחנה – והתקבלה – לנבחרת המעודדות של בית הספר, התאמנה בלי סוף בחצר האחורית של הבית והפכה לתלמידה שחבריה ממש נלחמו על קרבתה. עד גיל 17, כאמור – עד ליום שבו התברר לה שבחוץ, בעולם הגדול שמחוץ לחממה הקטנה שלה, ישנם בריונים שלא מהססים לשלוח אליה חיצים מורעלים.

בסרט את מציגה הודעות ומיילים מאוד נבזיים ששלחו לך, איומים, עלבונות – ואת מקפידה למחוק את שמות השולחים. למה את מגינה עליהם?

"אני לא מגינה עליהם. אני חושבת שאם מישהו מגיע לשפל כזה שהוא מנסה להתעלל באדם אחר, לכתוב לו הודעות אלימות ולהתנהג כמו בריון – זה סימן שהחיים שלו עוד יותר קשים משלי. ברור לי שבריונים הם אנשים שרע להם, רע להם כל כך שהם מתעסקים בחיים של מישהו אחר ומוציאים שם את הכעס והתסכול על החיים שלהם. בגלל זה אני לא רוצה לחשוף אותם, אני לא רוצה להשתתף בסיפור שלהם, אני לא מוכנה לתת להם להגדיר אותי".

ולסקז משוחחת אתי ב"סקייפ" מדירתה שבאוסטין, טקסס – שם היא גרה לבד –  כשכלב הפודל שלה, אוֹלי, על ברכיה ומשתתף בשיחה באופן פעיל. "זאת פעם ראשונה שהוא נחשף בציבור", היא צוחקת. "בדרך כלל אני מקפידה לא לחשוף חברים וקרובים ולא לדבר על חיי האהבה שלי בראיונות".

למה? הרי בסרט לקחת את המצלמה והצופים אתך לכל בדיקה רפואית, לכל רגעי המשבר, הבכי, אפילו ראינו אותך כמעט קורסת גופנית.

"כי אני זקוקה למקום פרטי שיישאר רק שלי ולא יהיה בו חלק לאף אחד אחר. זה עוזר לי לשמור על שפיות ואיזון. אני יודעת שאנשים אוהבים לדעת את כל הפרטים על סלבס, גם אני כזאת, ולכן אני מרגישה לא נוח להתעקש, אבל אין לי ברירה".

מה את אוהבת לעשות בזמן הפרטי הזה?

"לבלות עם החברים המדהימים שלי, שבשבילם אני לא 'ליזי הדוברת' אלא 'ליזי, סתם אחת מהחבר'ה, לשיר ולבלות עם הכלב שלי".

האמת היא שאין לה הרבה פרטיות. אחרי שערוץ הווידיאו שלה צבר מיליוני צופים, ולסקז רואיינה בכל אמצעי התקשורת האמריקאים והוזמנה להרצות ב"טד". ההרצאה שלה שם, שסיפרה בחושפנות על ההתעללות שעברה ברשת, זכתה לתשעה מיליון צפיות. מאז היא כמעט לא מסוגלת לעבור ברחוב בלי שיעצרו אותה מעריצים, ינשקו אותה וידרשו להצטלם אתה. היא מקבלת מכתבי אהבה, היא מוזמנת לשוחח עם בני נוער, עם הורים, עם פוליטיקאים, היא נפגשת עם מפורסמים כמו אופרה וינפרי, ברברה קרטלנד והילרי קלינטון, וכשהיא עולה על הבמה לדבר (בלי נאומים כתובים מראש!) נדמה שמדובר בפרפורמרית מקצועית.

 

כבר יצא לך לדבר עם קהל של עשרות אלפים וכולם קמו על רגליהם ומחאו לך כפיים. סליחה, אבל איך לא התעלפת?

"זה שהראייה שלי קלושה מאוד עוזר לי. אני לא רואה את כל הפרצופים ואני יכולה להתמקד במה שאני רוצה לומר".

למרות האשפוזים התכופים, שכללו גם טיפולים מייסרים כמו ניתוח לשחזור כף הרגל, שהייתה מעוותת ולא אפשרה לה ללכת בנוחות, היא הצליחה לסיים את לימודיה בתיכון ולהמשיך לאוניברסיטה ויש לה תואר ראשון בתקשורת. כשרואים אותה מתמסרת בנחישות לכתיבה, לפגישות ולהרצאות שבהם היא תומכת באחרים ומסבירה להם שהם בלבד אדונים לגורלם, אפשר לטעות ולחשוב שהיא למדה איזה סוד שהפך את חייה לפשוטים וקלים.

"זה לא נכון", מסבירה ולסקז. "אני זוכרת שנים שבהן הייתי מביטה במראה ומנסה לקרצף מעליי את התסמונת הזאת. הייתי מתפללת לאלוהים, הולכת לכנסייה ומדליקה נרות ובלב מבקשת ממנו שייקח את זה ממני. כל כך רציתי להיות כמו כולם".

ליזי, אחיה כריס ואחותה מרימה, גדלו בבית קתולי וכשנולדה אבא שלה נדר שאם תשרוד הוא יקפיד לבקר בכנסייה. הוא אכן מקפיד, ועמו המשפחה כולה, כולל ליזי שאומרת שהאמונה מעניקה לה כוח, אם כי יש לה רגעי כעס ותסכול וצלקות שהיא לעולם לא תצליח למחוק. "הצלקות יהיו שם תמיד", היא אומרת. "מכל הפעמים שבהן לעגו לי או קראו לי מפלצת. אני זוכרת את עצמי לא מסוגלת להביט במראה, מסתכלת על הפרצוף שלי, מתמלאת רחמים עצמיים ושואלת למה זה מגיע לי. "

איך התגברת על זה?

"המשפחה שלי היא סוג של צוות מלוכד ואוהב כל כך, שלא יכולתי להמשיך לרחם על עצמי לאורך זמן. הם לימדו אותי שאני בדיוק כמו כולם, רק יותר קטנה. עם הזמן למדתי אפילו לאהוב אופנה. זאת אחת החולשות הגדולות שלי. אני מתה על שמלות, וכשיש לי בגד חמוד במיוחד, אני רוצה שכמה שיותר אנשים יראו אותו".

היום את נהנית מזה שכולם מסתכלים עליך?

"ברור. אחרי שנים שבהן התביישתי ורציתי להתחבא, למדתי ליהנות מתשומת הלב".

החשיפה המרגשת שלה בתקשורת הביאה אל ולסקז אלפי פניות מצד בני נוער שעברו התעללות ומצד הורים, שחלקם איבדו את ילדיהם שהתאבדו אחרי התעללות דומה. היא הבינה שהיא יכולה לרתום את תשומת הלב האינסופית לטובת אותם בני נוער. היא מנסה לקדם חוק שיחייב בתי ספר לדווח ולפעול במקרה של בריונות, היא כתבה שלושה ספרים על חייה וחוויותיה, שנים מהם לבני נוער, ובימים אלה היא עובדת על ספרה הרביעי. היא אחת המפיקות של הסרט על חייה והיא מרגישה שיש לה סוג של שליחות.

"כנראה הגעתי לכאן כדי להראות לאחרים שהם יכולים להתמודד עם קשיים. אם אני מסוגלת לקום ולהתנער מאכזריות מאוד גדולה שגילו כלפיי, גם הם מסוגלים. אם אני יכולה לתפקד ולצחוק ולהישאר אופטימית גם בבקרים שבהם אני מקבלת פתאום סמס שכתוב בו "מפלצת, למה את לא קופצת מהגג?" גם אחרים יכולים".

את עדיין מקבלת הודעות כאלה?

"כן ומה אני אגיד לך, זה לא נעים. זאת לא דרך נחמדה להתחיל את היום. אבל מרגע שהחלטתי שאני לא אתן לאנשים האלה מקום, ההודעות שלהם מחזקות אותי, הן מוכיחות לי שאני בדרך הנכונה ושיש לי עוד הרבה עבודה במאבק נגד בריונות".

הפעילות הציבורית שלך מפגישה אותך עם הרבה מאוד מצוקות של אחרים

"אני אסירת תודה על כך שאנשים מרשים לי לעזור להם, אבל זה לא פשוט. בתשע השנים האחרונות שמעתי הרבה מאוד סיפורים קשים ולקח לי זמן ללמוד להגיד "לא" לפעמים, כשאני ממוטטת מדי ועייפה וכבר לא מסוגלת להכיל, לקח לי זמן להבין שאם לא אשמור על עצמי לא אוכל לעזור גם לאחרים".

איזה תכניות יש לך להמשך הקריירה?

"זאת הייתה שנה משוגעת לגמרי. אני מקדמת את הסרט, נוסעת בלי הפסקה בעולם וכותבת כל הזמן. רק בשנה האחרונה נודע לי ממה בדיוק אני סובלת, וגם זה מעורר מחשבה ודורש עיבוד. הרופאים אומרים שיש לי סיכוי לחיות מספר שנים רגיל, אבל בתנאי שהלב שלי יעמוד בזה. זה מלחיץ, אבל אני אופטימית".

***

הראיון עם ליזי ולסקז התפרסם בשבועון "לאשה".

למעט שניים שלושה בראד-פיטים כאלה

פיליפ רות' היה בוודאי גאה ביהושוע. הוא אמנם עובד במרכז המיון של הדואר, מתגורר בדירת שהיא למעשה מחסן בשיכון ירושלמי מתפורר ולא מצליח לנהל אלא מערכות יחסים קטועות, לא ברורות ונעדרות תקשורת עם נשים וגברים כאחד, הוא בהחלט מקיים את הסיסמא שרות' טבע עוד ברומן הראשון שלו "מה מעיק על פורטנוי" – "להחזיר את האיד ליִיד!". יהושוע, שהוא לכאורה האנטי תזה של הגבריות הישראלית המוחצנת, הנעה בין כיבוש לתקיעה, גם הוא שקוע כולו במחשבות יצריות וכמיהתו לקרבה ספוגה באלימות, ייאוש ותשוקה עזה להיפטר מבתוליו.

 

אלי שמואלי

אלי שמואלי

יהושוע הוא גיבור "אישוליים", רומן הביכורים של אלי שמואלי, שהוא משורר וגם, כהגדרתו, "לבלר", העובד בחברה בקמפוס המדעים של האוניברסיטה העברית בירושלים וכותב הצעות מחקר בנושאים ביו רפואיים עבור מדענים מכול העולם. איכשהו השימוש במונח המיושן "לבלר", וגם העובדה שבשאלון בבלוג "קורא בספרים" שמואלי בחר את "יסורי ורתר הצעיר" של גתה כספר האהוב עליו, אינם מפתיעים. "אישוליים" הוא ספר עוצר נשימה, לא מפני שמתרחשים בו אירועים מדהימים כל כך, אלא מפני שיש לו יכולת להכות בחיבורים שבין הריאות ללב ובין הכליות למוח. התרחשויות בו דחוסות וחסרות רחמים. יהושוע, וגם גיבורי המשנה הנכנסים ויוצאים מחייו, מנופפים בחולשותיהם כמו קריאות איום מול הזולת ומתאמצים לפלס לעצמם דרך בירושלים המתישה והמותשת או לפחות להבין מה מצופה מהם, איך הם אמורים להתנהל בחיים האלה, ולמה הם ורק הם חווים תחושה עמוקה של כישלון.

שמואלי אומר ש"יהושוע מבוסס בעיקר עליי, עם כמה כיסים של בדיה", אבל גם טוען שחוויית האימה, הכישלון, ההתבוססות בסחי, והחרדה הנוראה מפני דחייה על ידי נשים היא מה שחווים כל הגברים שסביבנו, "למעט אולי שניים שלושה בראד-פיטים כאלה, שכול הבחורות נופלות לרגליהם".

סליחה, רוב הגברים בספרות הישראלית לא דומים ליהושוע. אתה כתבת גבר שכל נפשו גבים חרבים, שמתמלאים מים רק כשנכנסת לחייו אישה, גם אם זה לדקה או שתיים…

"אני מעז לומר שזאת חוויה של גברים רבים, אם לא של כולם. סופרים גברים בעיקר מתכחשים לחוויה הגברית האמתית. אפילו המוסכניק המזדקן המלוכלך בשמן ב"המאהב" של א.ב. יהושע, מקבל הזדמנות עם בחורה צעירה, החברה של הבת שלו. אצל גריסה מרקס, ב"אהבה בימי כולירה", פלורנטינו אריסה, איש מבוגר, עם התנהגויות מוזרות ומשקפיים עבים נורא, לא מפסיק לשכב עם נשים. אני קורא את זה ושואל 'הם חיים באותו עולם כמוני או בעולם אלטרנטיבי?' אין בספרים האלה חוויית כישלון, ספקות עצמיים, שבעיני הם הגרעין שסביבו נוצרת הנפש הגברית".

הספרות, הקולנוע, הטלוויזיה – מספרים לנו שאנחנו תלותיות ואתם נמלטים כדי שלא נפיל אתכם ברשת

"זו הונאה מוסכמת. גברים מציגים את עצמם ככובשים, מצליחים, מהללים את ההצלחות שלהם, ואפילו סופרים, אנשים שמוכנים להתמודד עם מה שאחרים יתקפו מולם חרדה, לא מעזים הודות בכישלון".

אולי סופרים מצליחים לא חווים חוויות ששמורות לגברים פחות מפורסמים מהם?

"הדחייה, אי ההבנה למה יש מישהי שלא רצתה אותי, הניסיון להבין את הנפש הנשית אלה חוויות בסיסיות שלא קשורות להצלחה בעולם האחר. אני בטוח שאם תיקחי גבר מפורסם, עשיר, שמקיף את עצמו בסממנים כמו מכוניות יוקרה נניח, והוא יהיה מוכן להמיר את כל זה תמורת מה שיראה לו כמו מימוש מיני מספק".

שמואלי, בן 38, הוא גרסה משוכללת, מהודרת, חריפה יותר ובעיקר מצחיקה יותר של יהושוע, ולא רק בגלל שהוא מבוגר מגיבורו הספרותי ביותר מעשור וזה מכבר השאיר אותו מאחור, בארץ נוכרייה רחוקה – העבר. הוא אכן מתגורר בירושלים, עם אשתו, אירינה, ועם הכלב זיגי, זיגמונד פרויד, שקרוי כך – הוא מקפיד לציין – למרות שהוא חולק על מרבית קביעותיו של אבי הפסיכואנליזה. בדרכו להיות סופר, הוא עבר מסלול לא שיגרתי, רווי אקדמיה ותהפוכות אינטלקטואליות ורגשיות. הוא טעם קצת תל אביב לפני שנים, לא אהב את העיר וחזר לבירה כדי ללמוד. הוא השלים תואר ראשון בפסיכו-ביולוגיה (במילים אחרות: תואר שלם בביולוגיה, תואר שלם בפסיכולוגיה ועוד קצת תוספות ממדעי המוח), שהיה צעד ראשון שלו בחיפוש תשובות מדעיות לשאלה "מהי מודעוּת?", לקח לעצמו שנה הפסקה להתאוששות כשאביו נפטר והחל לעבוד בהוסטל פסיכו-גריאטרי כמדריך חברתי, שחלק ממטופליו בני השמונים חיו מאז נעוריהם באשפוז ובבידוד מוחלט מהחברה. חוויות שעבר בחברתם, שכללו מצבים מבהילים כמו למשל אובדן שליטה באמצע הרחוב, של אנשים ש"חווים מצוקה בעוצמה שאין לה שום דרך להתמודד אתה" תרמו – הוא מודה – לעיצובה של תפישת העולם שלו, שאינה רואה בקיום האנושי סוג של ריקוד עם מתמשך.

כשחזר ללימודי תואר שני בחר בפילוסופיה של המדע "אבל השתפנתי וחשבתי שלא אמצא עבודה בזה, אז במקביל למדתי עוד תואר שני, בנוירו-ביולוגיה. המחקר, שעסק בכאב, חייב אותו לבצע ניסויים על בעלי חיים. "לא אהבתי את זה, אבל התמדתי, מתוך חרדה שלא אצליח להתפרנס מפילוסופיה או מלקרוא, שאלה הדברים שאני אוהב. לאשתי, שהיא הרגליים על האדמה ואני הראש בעננים, היה חשוב שאשמור על רצף הכנסה, אז למרות שלא כל כך רציתי, נרשמתי לדוקטורט".

דוקטורט שמעולם לא השלמת

"התחלתי במחקר, ויום אחד פשוט ישבתי בחדר הדוקטורנטים באוניברסיטה ולא הצלחתי לקום. שיתוק. הצלחתי לגרד באף, אבל לא יותר מזה. אחרי שנים ארוכות כצמחוני, שאפילו ביקש מהמפקדת שלו בצבא לפטור אותו מניכוש עשבים, כדי לא להשמיד צמחים, הרעיון של ניסויים בבעלי חיים היה עבורי קורבן מאוד גדול. במשך חודשים הייתי מתחיל ניסוי ומפסיק, הרגשתי שאני ממשיך מתוך יצר הישרדות, אבל הגיע רגע שבו כבר לא יכולתי, הרגע שבו הרגשתי שאני עם הגב לקיר וידעתי שאני צריך לעזוב הכול ולהתיישב לכתוב".

האמת היא שהוא מעולם לא הפסיק לכתוב. לאורך כל המסלול הלימודי הארוך שלו, שמומן כולו ממלגות הצטיינות, הוא כתב סיפורים ושירים, פרסם בכתבי עת, כתב ב"פי האתון" בטאון הסטודנטים של האוניברסיטה, כתב באתר חדשות של "אגד" ירושלים וערך אתר חדשות לרופאים – וגם נתן דרור לדעותיו הפוליטיות (אחרי תקופה קצרה בפעיל במפלגת העבודה ואח"כ במרץ) בעמוד פייסבוק שהקים "ליבוביץ צדק" (ככה, בלי גרש ב-ץ, להבדיל מעמודים אחרים). "כשישבתי במעבדה הרגשתי שאני לא עושה את מה שאני אמור לעשות, שאני מוכרח לכתוב רומן, שאני לא יכול יותר לחכות עם זה".

ואיך הגיבה זוגתך?

"היא איבדה את העשתונות. אל תחשבי שזה היה קל. הבנתי בדיוק למה היא נלחצת מזה שאין לי עבודה או איזשהו אופק תעסוקתי, אבל הרגשתי שאני חייב לעשות את הדבר שלי בלי לחכות לתעודה מטעם האקדמיה שיש לי דוקטורט ולכן אנשים צריכים להאמין למה שאני אומר".

 

אישוליים

מותר להניח שכסופר יהיה לך קהל גדול בהרבה למרבית המדענים

"ובצדק. אני חושב שקריאה – לא כתיבה חלילה – היא אמצעי תרפויטי. כך אני משתמש בה, ואילו הייתי היום מטפל, הייתי רושם לאנשים ספרים כאמצעי טיפולי. כמדברים אתי על מדע ועל טיפול פסיכולוגי, אני עונה בשירה. אני משוכנע שהמזור האמתי והתשובה הנכונה לשאלות עמוקות נמצאים בשירה. לאנשים שמחפשים תשובות בניו אייג', בכתות, באמונה דתית, אני מציע לבדוק שירה. אם מצאת משורר שאתה אוהב – יש לך על מה להישען".

שמואלי מדבר בהתרגשות על התגלית האחרונה שלו בתחום השירה, יחזקאל קדמי, כותב ותיק שרק לאחרונה זוכה לפרסום יחסי, ובעיניו הוא מהקולות הצלולים ביותר הנכתבים כיום בעברית.

שירה או אומנות בכלל היא הרבה יותר סובייקטיבית , לא?

"שירה טובה היא הניסוח הטוב ביותר של ההוויה האנושית. היא לא מדויקת, ולא צריכה להיות מדויקת. היא לא מנסה להתחרות במדע ולנסח את הנפש, היא לא עושה סריקות מוח כדי לדעת באיזה אזור אני עצוב ואם אני מרגיש את זה מאחורי האוזן או מתחת למצח, אבל היא ההיטל הכי אמתי של הנפש, פסגת המאמץ האנושי לנסח את מה זה להיות זרוק בערימת בוץ".

"אישוליים" נולד אחרי חודשי כתיבה ארוכים ואחרי רומן ראשון שנשאר במגרה הווירטואלית. אם משיחתנו עד כה קיבלתם רושם שמדובר בספר שכולו חיבוטי נפש, הרשו לי לתקן. "אישוליים" הוא ספר מיני מאוד. למעשה, מבעד לעיני הגיבור רוב הנשים אינן אלא ישבניהן ושדיהן, והוא עצמו אינו אלא הרעב שלו והזין שלו. שמואלי משוכנע שהמיניות העזה, העיסוק הכמעט כפייתי בגוף האישה, גם היא חוויה גברית אותנטית, שרובנו מעדיפים להותיר אותה כמוסה, ושאם יהושוע שלו היה מעז לפעול ולא רק להרהר, הוא היה נחשב מטרידן כפייתי. "אחרי שהספר יצא לאור היו לי סיוטים על פמיניסטיות שרודפות אותי ומנסות לסרס אותי", הוא אומר. "באחד הסיוטים אפילו שכרתי ארבעה שומרי ראש סמויים, ורק ככה יכולתי לצאת לשוטט ברחוב".

כאישה, המיניות של יהושוע דווקא שימחה אותי. הוא משתוקק לנשים שנראות אחרת לגמרי מהמראה המעוצב הממושטר שמוכרים לנו כל הזמן מסביב

"אני חושב שהניסיון לייצר תבנית אחת שתהיה האישה הנחשקת היא עוול גדול לכול המגדרים".