Tag Archives: אהבה

סיפורי סבא (או איך הנכדות של סב נאצי וסב שורד שואה עשו על זה סרט).

 

הבמאיות: גיל לבנון (מימין) וקאת רוהרר. צילום: גלית רוזן

הכול התחיל לפני כארבע שנים, כשקאת הגיעה לבקר את גיל בתל אביב ונדהמה לפגוש כאן אנשים שמטיילים להם עם כלבי זאב. נדהמה. ממש. ולמה? כי כמי שגדלה באוסטריה ולמדה היסטוריה במערכת החינוך שם, כלבים מזן "רועה גרמני" מעוררים בה רק אסוציאציה אחת: נאצים. "ולא האמנתי", היא אומרת, "שיהודים מגדלים כאן כלבים כאלה כאילו כלום".

קאת רוהרֶר וגיל לבנון, שתיהן בימאיות קולנוע, לא פטרו את המחשבה הזו כעוד אנקדוטה, אחת מרבות, המתחייבת מן המפגש בין שתי התרבויות שלהן. הן תרגמו אותה לסרט. סרט העוסק בין השאר בשאלה איזה מין יחסים יכולים בני הדור השלישי לשואה, משני הצדדים, לקיים. סרט שכולל גם את הסיפורים האישיים שלהן משום שגיל היא נכדתו של ניצול שואה, וסבהּ של קאת היה, כהגדרתה, "סוּפּר-נאצי", שהצטרף למפלגה והתנדב לשרת בצבא בהתלהבות מופגנת. במהלך שנים ארוכות של חברות ביניהן הנושא הזה עלה לא פעם וטופל בנשק שבו שתיהן משתמשות במיומנות מרשימה: הומור. אלא שבעבודה על הסרט נוספו לסיפור מספר ממדים דרמטיים: השתיים התאהבו ועברו לגור ביחד, בווינה.

"בחזרה אל ארץ האבות", סרטן התיעודי של גיל לבנון וקאת רוהרר, הוקרן לאחרונה בפסטיבל חיפה ובמספר פסטיבלים באירופה. הוא עוקב אחר נכדים של ניצולי שואה, שבחרו לחזור ולגור בגרמניה ובאוסטריה – ארצות המוצא שמהן המשפחות שלהן גורשו או נאלצו לברוח – ואחרי דור הסבים המתקשה להבין (ועוד יותר מזה, להשלים) עם המשיכה הזו של צעירים ישראלים דווקא לתרבות שניסתה להשמיד אותם. כל המשתתפים בסרט עוברים במהלכו תהליכים רגשיים דרמטיים מאוד וכמוהם צמד הבמאיות. באחת הסצנות המרגשות בסרט יושב יוחנן, סבה של גיל, ואוחז בידי שתיהן בידיו הנרגשות. זמן לא רב לפני כן הוא עוד הכריז בנחישות שהוא לעולם לא יבטח בגרמנים או באוסטרים, ולא יוכל לנהוג כלפי מישהו מהם בחביבות, גם לא לחברים של נכדותיו.

קאת רוהרר, בת 37, נולדה וגדלה בווינה. היא בת לאם יחידה, העיתונאית והסופרת אנליזה רוהרר שעסקה במשך שנים בכתיבה פוליטית ופרסמה מאמרים גם בכתבי עת בינלאומיים כמו הניו יורקר והגארדיאן. את המשיכה העמוקה שלה לקולנוע היא חייבת, לדבריה, דווקא לדודתה, שחקנית התיאטרון האנה רוהרר שאליה היא קשורה במיוחד, "ובזכותה ביליתי בילדות ובנעורים שלי הרבה שעות בחדרי חזרות ומאחורי הקלעים, מוקפת בשחקנים ובמאים, והתאהבתי בעולם הזה. חשבתי להיות שחקנית בעצמי, אבל די מהר הבנתי שאני לא טובה בלקבל הוראות ושעדיף שאני אהיה הבמאית", אומרת קאת. אחרי התיכון היא נסעה למספר חודשים לניו יורק ונשארה שם כמעט 18 שנה. קורס צנוע ב"ניו יורק פילם אקדמי" הוביל להבנה ש"זהו זה. אין משהו אחר שאני רוצה לעשות בחיים", ורוהרר המשיכה מיד לתכנית לימודים מלאה בבית הספר הנודע לקולנוע School of Visual Arts The, לבימוי של פרסומות, סרטי מוזיקה, סרטים קצרים עטורי פרסים ולסרטי תעודה, שהאחרון בהם "הבטחה קטלנית" עוסק בסחר בבני אדם – נשים וגברים – והוקרן במבחר פסטיבלים בארה"ב ובאירופה.

בבית הספר לקולנוע בניו יורק התרחשה הפגישה הראשונה עם גיל. גיל לבנון, בת 39, הגיעה לשם מרעננה, אחרי שירות צבאי ביחידת ההסרטה של חיל החינוך ועבודה כעוזרת במאי בטלוויזיה. לבנון ידעה שהיא בדרך לקריירה בימאית משל עצמה, "הלוואי שיכולתי לעשות משהו אחר", היא אומרת. "זה היה עושה את החיים יותר פשוטים, אבל תמיד ידעתי שזה יהיה קולנוע".  אחרי שסיימה את לימודיה בהצטיינות, היא השתלבה בהפקת התכנית The Rolling Stones ברשת MTV, ובמחלקת הפרומו של NBC האמריקנית. כשחזרה לתל אביב המשיכה לביים סרטים מסחריים, עד שמצאה את עצמה שקועה כל כולה ב"בחזרה אל ארץ האבות".

רוהרר (משמאל) ולבנון, מתוך סרטן "בחזרה אל ארץ האבות"

הפגישה הראשונה ביניהם התרחשה ביום נובמבר קר להחריד על סט צילומים של חבר משותף ללימודים, ששתיהן התייצבו כדי לעזור לו. השיחה שלהן לא התגלגלה מיד למקומות הנפיצים שההיסטוריה זימנה לשתיהן.  "באוסטריה לא ממש הכרתי יהודים", היא אומרת. "לפחות לא במודע, כי זה לא משהו שאנשים מצהירים ואת גם לא שואלת. בבית הספר בניו יורק יצא לי לשוחח עם סטודנט ישראלי וכשהוא הבין שאני מאוסטריה הוא אמר לי 'הסבים שלך הרגו את הסבים שלי'. אז לא הייתה לי שום יכולת להתייחס לזה בהומור. למעשה, זה הכאיב לי כל כך שסחבתי את זה בתוכי המון זמן ובכל פעם שפגשתי מישהו ישראלי או יהודי ששאלו מאיפה אני, הייתי עונה כמעט בלחישה 'מאוסטריה', שלא ממש ישמעו. זה היה כרוך בכל כך הרבה אשמה, שלא נעלמה גם במפגשים הראשונים שלי עם גיל".

תחושת האשמה הזו ברורה עוד יותר על רקע סיפורה המשפחתי של רוהרר. סבהּ, הנס רוהרר, נהרג במלחמת העולם השנייה חודש לאחר הולדת אמה. סבתהּ, מריה, מתה כשקאת הייתה בת שלוש. "לא הכרתי את הסבים שלי בכלל, אבל גדלתי עם הסיפור הזה מגיל צעיר מאוד", היא אומרת. "כי אחותה של סבתא שלי נישאה ליהודי ונאלצה לברוח לאוסטרליה, וכילדה שאלתי למה הדודה שלנו שם ולא פה, ואימא שלי סיפרה לי שסבתי התאהבה בבחור נאה במיוחד, שהיה כנראה המועמד הטבעי להישבות בקסמו של היטלר והטירוף שלו. אני לא מנסה להמציא תירוצים, אבל זה היה סיפור קלאסי. אבא של הנס היה רוקח בווינה, והצליח מאוד מבחינה כלכלית אבל אחיו מת, והוא החליט לחזור לכפר קלאגנפורט (Klagenfurt)    שבו גדל כדי לנהל שם את העסק המשפחתי, חנות לכלי חרסינה, כסף, נברשות וכו'. ואז הגיע המשבר הכלכלי הגדול של 1929, ולאיש לא היה כסף לקנות סחורות כאלה, הם פשטו את הרגל וסב-סבי, אבי של הנס, התאבד. הנס היה בן 15 כשהוא מצא את אבא שלו תלוי. אמו הייתה גבירה וינאית מעודנת ולא ידעה להתמודד עם המצב והנס מצא את עצמו בגיל צעיר כשכל האחריות למשפחה על כתפיו והוא כנראה נמשך לאידיאולוגיה הנאצית".

וסבתא שלך גם?

"לא. היא כנראה התאהבה בו כי היה צעיר מקסים כזה, אבל היא לא הסכימה איתו פוליטית. כשאחותה התארסה לעורך דין יהודי אוסטרי ידוע, הנס רצה להגיע לחתונה במדים נאציים. זה היה בתקופה שבה המפלגה הנאצית עדיין לא הייתה חוקית באוסטריה, אז אני לא ממש יודעת באיזה מדים מדובר, אבל היו להם הסמלים שלהם. סבתא שלי איימה עליו שאם הוא יעשה את זה היא תבטל את האירוסין אתו. אז הוא נכנע, אבל רגע אחרי שנישאו הוא התנדב לצאת למלחמה, בלי לומר לה מילה, והשאיר אותה בבית שבורת לב. ואז, בכל פעם שהוא חזר הביתה, הוא הכניס אותה להיריון. היא כל כך לא רצתה לגדל משפחה לבד כשבעלה בשדה הקרב, שהיא ניסתה נואשות להפיל אבל לשמחתי פעם אחר פעם היא לא הצליחה, וכך נולדו שתי דודותיי ואימא שלי. אימא שלי נולדה בספטמבר 1944 וחודש לאחר הנס נהרג, וסבתי מצאה את עצמה לבדה עם שלוש בנות פעוטות, חווה שלא היה לה מושג איך לנהל, וחותנת ששנאה אותה".

את יודעת מה סבא שלך עשה בצבא הנאצי?

"שמעתי שמועות שהוא היה באס אס, אבל איש לא ידע בדיוק עד שאני החלטתי שאני חייבת לדעת את כל הפרטים. יש לי היום כל כך הרבה חברים יהודיים, והרגשתי שאני מוכרחה לדעת אם הוא היה במחנה ריכוז ואם כן אז באיזה. אימא שלי ואני הגענו יום אחד לברלין ובמקרה עברנו ליד הארכיון הצבאי. הצעתי שניכנס, ולתדהמתי אימא שלי הסכימה. אני חושבת שהיא לא רצתה לדעת. היא בת לדור השני, ואצלם היה מקובל שלא שואלים ולא מדברים".

חשבתי שזה מקובל רק בישראל

"לא, זה בדיוק אותו אצלנו. הוא מת, טוב שהוא מת, ואנחנו לא היינו שם בכלל ואין לנו שום קשר למה שקרה. זאת הגישה. אבל הכרחתי אותה לברר, וגילינו שהוא נשלח לנורבגיה ואחר כך ליוגוסלביה ולא ממש התקדם בסולם הדרגות".

למה רצית לדעת?

"כי הייתי חייבת להבין אם אני מרגישה אשמה כי הוא עשה מעשים נוראיים, בגלל שהוא היה אדם נורא שרצח המון אנשים או בגלל שהוא האמין במשהו שגרם לכל כך הרבה סבל. האשמה והכאב ליוו את הדור של סבתא שלי, של אימא שלי והגיעו אליי. אני לא הכרתי את סבתי, אבל כל החיים ביקרתי בבית הזה, בכפר, שבו הנוכחות שלה מורגשת מאוד ובנוסף אומרים לי שאני דומה לה מאוד. הייתי חייבת להבין אותה ואיך היא בחרה גבר כזה. "

ומצאת את עצמך כועסת עליו אישית?

"במהלך עשיית הסרט הבנתי שאני כועסת בעיקר על כך שהדברים שבהם הוא האמין גזלו מאחותה של סבתי, אישה שאהבתי מאוד, את ביתה ואת חייה".

במשפחתה של לבנון, לעומת זאת שתקו. והיא גם לא ממש שאלה. איש לא רצה לדבר על השואה בהתנדבות. סבה מצד אמהּ – שאגב נשא את אותו שם פרטי כמו סבה של קאת, הנס, אבל לימים שינה אותו ליוחנן – איבד את משפחתו בשואה ונמלט כילד מגרמניה ב"עליית הנוער". הסבא-רבא שלה, משה, היה בעל חנות בכפר קטן בשם לאופרסוויילר (Laufersweiler) נלחם בצבא האוסטרי במלחמת העולם הראשונה והתגלגל משם לגרמניה.  "הפעם הראשונה שבה שמעתי מה קרה למשפחה שלי הייתה כשעשיתי עבודת שורשים ושאלתי את סדרת השאלות הסטנדרטית: 'איפה נולדת? מתי ולמה עזבת?' אלוהים, זה עושה לי צמרמורת לחשוב על זה".

אז לא גדלת במודעות מתמדת לשואה?

"ממש לא, אם כי נסעתי עם בית הספר לאושוויץ, ואני חושבת שכמו כל מי שגדל בארץ זה הוטבע בי. כשעצרנו כדי לעשות פיפי באיזה יער ופתאום חשבתי כמה העצים האלה דקים ואיך אפשר לראות אותך בתוכם ממרחק גדול ואין איפה להתחבא, וכמה קל היה לירות בי אם הייתי בורחת כאן".

אחותה של גיל, שיר, מתגוררת בברלין כבר עשר שנים. "היא מגדלת את הילד שלה בעברית-ודויטש ביחד וזה חמוד ומוזר בו זמנות לשמוע אותו מדבר עברית במבטא יקי", אומרת גיל. "כששאלתי על זה את סבא יוחנן הוא אמר 'Schlecht', נורא. התגובה שלו הייתה הרבה יותר קשה מכפי שציפיתי, והרגשתי שאם אני אעבור לגור שם אני כאילו פוגעת בו, בוגדת בו".

מתי הנושא הזה עלה ביניכן בפעם הראשונה?

קאת: "אני לא ממש זוכרת, אבל אני זוכרת לילה אחד בפאב בניו יורק שבו ניהלנו על זה שיחה מאוד רצינית ועמוקה על הנושא. זה אף פעם לא עמד בינינו כחברות."

גיל: "בפגישה ההיא עוד לא ידעתי שסבא שלך היה… את יודעת.."

קאת: "בטח שידעת".

גיל: "כנראה הדחקתי".

זה השלב בשיחה שבו שתיהן מעדיפות להתבדח, בעיקר על חשבון העובדה שגיל, הבלונדינית הבהירה ותכולת העיניים נראית כמו "חלומו הרטוב של היטלר", וקאת הכהה בהרבה "תהיה הראשונה שיעמיסו על הרכבת עם זה יקרה שוב"; או כשגיל מתארת את הביקור ההיסטורי ההוא של קאת בתל אביב שהוליד את סרטן: "היא הגיעה עם אימא, חברה אוסטרית וחברה אירנית, שלא רצו לתת לה לנסוע לבדה למקום כל כך מסוכן, ואני מצאתי את עצמי מובילה בעיר משלחת של שלוש נאציות, טרוריסטית ויהודייה".

"לקח לנו זמן להגיע לשלב הבדיחות", הן מודות.  "הנושא כל כך נורא וכל כך קורע לב, שאיזה ברירה יש לנו חוץ מלהתבדח?".

אבל אין סיכוי שתשכחו שאחת מכן נכדה של ניצול שואה והשנייה נכדה של נאצי…

"זה יישמע נורא מתנשא מצדי", אומרת גיל, "ואני לא מתכוונת לזה כך, אבל קאת הרי לא עשתה בחייה שום דבר רע. היא נולדה במקום אחד ואני במקום אחר, אבל ההיסטוריה הזו היא לא ההיסטוריה האישית שלנו".

ואיך הגיבו חברים ובני משפחה לזוגיות שלכן, האוסטרית והיהודייה?

"זה לא הטריד אף אחד".

"שתינו נשים חזקות", אומרת קאת. "ויש לנו כל כך הרבה במשותף, שהנושא הזה לא הציק לנו מעולם, והוא לא מציק לנו כבנות זוג. בחיי היומיום שלנו זה בכלל לא משנה. אבל כשמדובר בקאת הבמאית ובגיל הבמאית הנושא אז הנושא הופך פתאום לבעייתי ובאמת היו לנו ויכוחים אדירים במהלך העבודה על הסרט. לכל אחת היו רגישויות אחרות בנוגע להצגת נושאים כמו אשמה, קורבנות, זיכרונות, כמה מדים נאציים להראות בסרט… הרקע השונה שלנו מילא תפקיד עצום בוויכוחים האלה".

לא חששת שהמרואיינים שלך יראו בך רק את הנכדה של הסבא הנאצי?

"שתינו התאהבנו לגמרי במרואיינים שלנו בסרט, אבל בחרנו בכוונה אנשים שמדברים בכנות, בלי פילטרים, ולמרות שיש לי עור עבה למדי, חששתי. היה ברור שתוך זמן קצר ישאלו אותי מה סבא שלי עשה בשנים ההן. אז לספר להם או לא? בסופו של דבר החיבור בינינו היה מדהים בזכות העובדה שדיברנו בגרמנית, חלקנו את אותו הומור, באנו מאותו רקע".  "זה קרה גם עם סבא שלי", אומרת גיל. "כמו שאר המרואיינים, גם הוא – ברגע שהוא התחיל לדבר בגרמנית עם קאת, העיניים שלו נדלקו, כאילו התעורר בו הילד הקטן שהוא היה פעם".

השינוי הדרמטי הזה שהחל במרואיינים ברגע שהם חוזרים "אל ארץ האבות" הוא חלק מטלטל ממש בסרט. קאת וגיל לקחו את המרואיינים שלהם לביקור בערים שמהן נמלטו. אותם מרואיינים שהיו נחושים למחוק כל זיכרון ורגש חיובי, שהיו משוכנעים ששנים בישראל מחקו כל בדל של געגוע, מתמוססים פתאום וברור מהבעת הפנים שלהם שמשהו בתוכם חזר הביתה. משהו שאולי מסביר את המשיכה העמוקה של נכדיהם אל המקום.

גיבורי הסרט שלהן הם הסב אורי בן רכב, שנשלח עם משפחתו לטרזינשטט, אבל נכדו גיא בחר לחיות עם אהובתו האוסטרית ולהתגורר בזלצבורג; ולאה רון-פלד שברחה מווינה כילדה (ומאז הצילומים הלכה לעולמה) ונכדהּ דן חי בברלין ומדבר ארוכות על הניכור שהוא חש בישראל. אלה, וקבוצה של צעירים ישראלים ואוסטרים, מעזים לגעת בנושאים כאובים ביותר החל בצורך או באפשרות לשכוח וכלה בלקחים מן השואה ובשאלה אם מה שקרה עלול לקרות שוב בעתיד, ואם כן, איפה. בהקרנות של הסרט בעולם הבמאיות הופתעו לגלות שגם פליטים ממקומות אחרים, שאין להם קשר לשואה ההיא, מזדהים עמוקות. אנשים מלבנון או ארמניה, למשל, הודו בפניהן בדמעות שהם מצאו בסרט את סיפור המשפחה שלהם, למרות שאין להם שום קשר לשואה.

הסצנה בסרט שמעוררת הכי הרבה שאלות מהקהל, היא הסצנה שבה נראות קאת וגיל מחטטות בעליית הגג של בית משפחת רוהרר בכפר. זה הבית שהיה ביתם של מריה והנס, ובין הארגזים הרבים שמעולם לא הושלכו לפח, קאת מצאה שם את מדי הצבא של סבהּ, עם הדרגות, צלב הקרס ושאר הסמלים הנאציים. קאת מצאה את המדים האלה במהלך עשיית סרט הגמר שלה בבית הספר לקולנוע, שעסק בסבתהּ. "הכנסתי יד לארגז והרגשתי בד, והתפללתי שזה לא יהיה מה שאני פוחדת שזה. אבל זה היה…", היא נזכרת.

והחלטת לחשוף את זה בסרט. הופתעת מהתגובות?

"בווינה הקהל היה משוכנע ששכרנו תחפושת רק בשביל האפקט הדרמטי. בחיפה שאלו אותי למה לא שרפתי או קברתי את המדים".

ומה ענית?

"קודם כל המדים האלה לא שייכים לי. יש במשפחה המורחבת 14 אנשים שהבית שייך להם, וזו צריכה להיות החלטה משותפת. אבל מעבר לזה, אני לא רוצה לשרוף אותם כי אני לא מוכנה לתת למדים האלה כל כך הרבה כוח ואני לא רוצה לערוך מזה פולחן. "

המשפחה שלך נופשת שם בקיץ. זה לא מטריד אותך שהמדים נמצאים שם?

"להפך. אני חושבת שזאת תזכורת טובה למה שהיה, ולכך שגם בימינו דברים כאלה עלולים להתרחש, מצבים פוליטיים עלולים להתדרדר במהירות ואסור לנו לשכוח".

קטעי וידיאו נוספים מתוך הסרט ניתן לראות כאן. 

*הכתבה התפרסמה במקור בשבועון לאשה. 

לא דיברתי אז. רציתי להיות כמו כולם.

ריקי גלעד והלן מנשה. צילום: צביקה טישלר (ללאשה)

ריקי גלעד והלן מנשה. צילום: צביקה טישלר (ללאשה)

 

ריקי הייתה חברה שלי כשהיינו ממש ממש קטנות. אבל מי דיבר אז על החיים האמתיים. היינו עסוקות בהמצאת משחקים משונים בחצר הבית שלה, או בקשקושים אינסופיים בטלפון. נפגשו לגרמי במקרה בשדה התעופה הית'רו, והקשר ההוא, מלפני עשרות שנים, התחדש, בזהירות, עד שנולדה ההזדמנות לשמוע ממנה ומהלן (המיתולוגית, בת ה-91), את סיפור חייהן האמתי.

http://xnet.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4917171,00.html

 

יופיה של אומללות משפחתית

מיכל פאר

מיכל פאר

 

 

זר שהיה מביט בהם מבחוץ יכול היה לטעות ולחשוב שמדובר במשפחה רגילה שברגילות: אבא, אימא, בת ובן. כמו בספרים. חוץ מבספרים כמו "אתם, שחיים יפה כל כך" – שם האב נוטש, האם מעניקה בעיקר אשליות, הבן בוחר לבלות את מרבית ימיו בשינה והבת נאלצת לשאת על כתפיה את שלמותם הנפשית של כל השאר. ולא, שיחות רגילות שברגילות לא מתקיימות במשפחה הזו, רק שיחות שבהן האב מאיים שייקח אתו למקום המסתורי שאליו הוא נוסע "ילדים אחרים" או מסנן פתאום קללה בשפה פרטית, שהיא כמו סיסמא "שנשלחה, השער נפתח ותהום ארבה לנו מאחוריו".

"אתם, שחיים יפה כל כך" הוא רומן הביכורים המרשים מאוד של מיכל פאר (וההימור, לא, ההמלצה שלי לפרס ספיר לספרי ביכורים). במרכזו – משפחה הנאבקת על קיומה בשכונת עוני בשולי תל אביב, במקום שיש בו בעיקר בוץ ושבילי עפר ורעש רכבות. האב, נוכל כריזמטי וגנב לבבות מיומן, נוטש וחוזר, מפנטז ומרמה ונע בעולם בשפע זהויות בניסיון למצוא את הגדולה שהוא משוכנע שהעולם חייב לו; האם נותרת מאחור ונאלצת להתמודד עם מי שמשוכנעים שגם היא מעורבת בתככיו והילדים, כמו ילדים, תקועים באמצע. מותר להמר שפאר, שכבר פרסמה סיפורים קצרים בכתבי עת נחשבים, עומדת בפתחה של קריירה ספרותית שתזכה לתשומת לב רבה מצד הביקורת והקוראים. לא רק משום שהיא מעזה לפורר לחלוטין את העיסה המשפחתית הדביקה ולהצביע על המקומות שבהם הורים חורכים את נשמותיהם של ילדיהם גם בלי לבצע פשעים נוראיים, ככה סתם, מתוך החולשות והניסיונות הנואשים והתקווה למצוא לעצמם מקום ומשמעות בעולם. אלא משום שפאר פשוט כותבת מצוין. היא יודעת לספר סיפורים, והיא עושה את זה בשילוב של הומור פרוע, רגישות גדולה ודייקנות פיוטית.

למרות שחלקו הגדול של הרומן כתוב בגוף ראשון, מפיה של אילזה, הבת הבכורה, היפה, הגבוהה והמבודדת חברתית, פאר מתעקשת שהיסודות האוטוביוגרפיים בספר מקריים לגמרי. למעט העובדה שהיא נולדה וגדלה בתל אביב, דור שלישי לניצולי שואה "ובלי אבא, מיום שאני זוכרת את עצמי". וכמו הגיבורה שלה, גם היא לא מרירה. להפך. היכולת של אילזה, בספר, ושל פאר, ככותבת, לגלות הבנה לאותן חולשות שהופכות הורים לבני אדם כמו כולם, מעוררת התפעלות. היא בת 50, אם לשני ילדים בוגרים, מלמדת קולנוע בבית ברל, עומדת כבר תשע שנים בראש המגמה לקולנוע ב"עירוני א'", עורכת ספרים וכותבת דוקטורט על שואה וקולנוע ובני הדור השלישי במרכז ללימודים גרמניים באוניברסיטה העברית. למרות סיפורי השואה הרבים ששמעה בבית מסבתא, שהגיעה ארצה מוורשה, היא מצאה את עצמה נמשכת משיכה עזה דווקא לגרמניה, ובעיקר לברלין, ושם היא מבלה מדי שנה שבועות של התבודדות, טיולים וכתיבה.

"לפני 12 שנה, כשהגעתי לברלין בפעם הראשונה לבדי, הרגשתי שחזרתי הביתה. מרחוק, חשבתי שלא אוהב להיות שם, ומה לי ולגרמניה בכלל, אבל הייתה לי מיד תחושה של בית. המקום היה מאוורר יותר, לא לחוץ כמו פה, בלי הרבה תיירים, היה עדיין הרבה הרס שנותר מהמלחמה, המון אמנות חדשנית, כאילו כל העיר נמצאת בתהליכי גילוי – מה שכמובן בינתיים נדרס על ידי הקפיטליזם. כשחיפשתי מקום לבלות בו קיץ כדי לכתוב והבנתי שבארץ יהיה יקר מדי לשכור בית מרוחק באיזה כפר, שכרתי דירה בברלין. לא הכרתי כלום, הייתי זרה לגמרי, סגרתי את עצמי בדירה ויצאתי החוצה רק כדי לקנות אוכל. הדירה לא הייתה באזור סימפטי מדי, רחוב מלא חנויות סקס ומועדונים, ולכן נעלתי את עצמי בדירה והחלטתי שאני כותבת רומן. "

 

מיכל פאר ספר

וכתבת רומן?

"לא ממש. במקרה הגעתי לחנות ספרים באנגלית ויצאתי מנה עם ערימה של קבצי סיפורים קצרים. הרגשתי מאושרת וזה היכה בי – שאני לא חייבת לכתוב רומן, שאני יכולה לכתוב סיפורים קצרים ארוכים, וכך נולדו חלקים שהיוו את הבסיס לספר הזה".

פאר מעידה כי בנשמתה היא נודדת. אחת שחולמת על חיים שבהם אין לה כלום, למעט הבגדים שלעורה והספרים שלה, והיא יכולה לקום וללכת מכל מקום ובכל זמן. בפועל היא חיה, מגדלת משפחה, עובדת ומלמדת ברדיוס מצומצם, למעט נדודיה השנתיים לצרכי כתיבה. יש לה פינת עבודה בחדר השינה שלה, ולאחרונה, בגלל כאבי גב שריתקו אותה למיטה, העבירה לשם את ערימות הדפים והספרים "אני יוצרת לי בבית איים של כתיבה", היא מסבירה. ממש כמו באמרה המפורסמת של מבקר הספרות האנגלי סיריל קונולי, שטען כי "העריסה במסדרון היא האויב הכי גדול של אמנות טובה", גם פאר מוצאת שקשה לה לכתוב בבית. "אמנם בתקופות של כתיבה אין לי מושג מי אני, אני לא מזהה את הילדים שלי, אני שקועה לגמרי בעולם שבראתי ואני מסוגלת לקרוא להם בשמות אחרים", היא אומרת, "אבל יש בי צד שכל הזמן מודע לזה שאני בבית, ולכן אני חייבת לצאת. יש משהו שמשתחרר בכתיבה רק מחוץ לבית, מחוץ למשפחה, במרחק".

והמרחק הזה הוא גרמניה?

"אולי במקרה ואולי לא. זה מורכב מאוד. יש לי הרבה חברים גרמנים ואני לא עושה אבחנה בינם לבין אנשים אחרים. חלק מהמכרים שלי שם נושאים תחושת אשמה גדולה בגלל השואה ומעלים את הנושא במפגשים הראשונים. הייתי אצל חבר שאבא שלו היה בזמנו בנוער ההיטלראי. מדובר באיש בן תשעים, אינטלקטואל, איש ספרות מרשים, שמכיר אותי הרבה שנים ובכל זאת כשביקש ממני לקרוא באוזניו בעברית הוא לא יכול היה להפסיק לבכות. בעיניו זה היה מדהים שיהודיה מישראל, דור שלישי לשואה, יושבת אצלו ומדברת עברית. סוג של סגירת מעגל, עבורו, כמובן, לא עבורי".

היא חלמה לקרוא קפקא בשפת המקור, גרמנית, ולכן למדה במכון "גתה" ואף קיבלה מלגה של שגרירת תרבות בברלין. "בכל מקום אחר, ובטח בארץ, תמיד הרגשתי זרות. יש בי משהו פנימי כזה. זה נשמע נורא אופנתי לומר שאני מרגישה זרות, אבל זאת תחושה שאני מרגישה כל חיי ודווקא שם כולם מרגישים ככה, ואני יכולה לנשום לרווחה ולא לשאת את הגיבנת הזו על גבי".

הדחף שלה לנדוד הגיע גם מהצד השני של המשפחה, מסבא וסבתא שהגיעו מחאלב. "להורים של סבתא הייתה חנות ממתקים, משובחת כל כך שאפילו ערבים היו באים לאכול ממתקים ערביים אצל היהודים שמכינים ממתקים ערביים יותר טוב מהערבים עצמם", היא אומרת בנשימה אחת. "ומאחר שידוע, כן ידוע, שבקיץ לא אוכלים מתוקים, היו סוגרים את החנות בקיץ, לוקחים מונית לירושלים ונוסעים לבקר חברים ולא חוזרים לסוריה אלא בתחילת שנת הלימודים. את מבינה שזה אומר שהמרחב שבתוכו אנחנו חיים היום היה פתוח?"

אותה סבתא גם החדירה בה את אהבת הקולנוע. "סבתא גרה ליד קולנוע גורדון וכשישנתי אצלה, היא הייתה לוקחת אותי לסרטים בלי שום התחשבות בגיל, בלי לשאול את עצמה אם הסיפור מתאים לי, אם אני מסוגלת להכיל את הדימויים, וכך יצא שבגיל שמונה כבר ראיתי את "פדרה פדרונה" ואת "קריאת העורב" וסרטים שהציתו בי אהבה גדולה לקולנוע. " בגיל שש שיחקה בסרטו של ניסים דיין "אור מן ההפקר" וכשנרשמה למגמת הקולנוע ב"תיכון חדש" כבר הייתה מכורה. "הלכתי אחרי המורה שנשא ערימות של סרטים ביד, רק כדי להריח את קופסאות המתכת ואת ריח הפילם".

ובכל זאת את כותבת ולא עושה סרטים

"כי חשובה לי נורא הלשון, וכי אני פרפקציוניסטית חסרת תקנה. כשאני כותבת יש לי מפה מסודרת ומלאה של ההתרחשויות, מאיפה כל דמות נכנסת לאן היא הולכת, מה היא רואה בדרך. אני בוראת ערים שלמות ומלאות פרטי פרטים של רחובות וחנויות ותחנות אוטובוס ונופים. אני יכולה לברוא מציאות שבה דברים קורים במרחב וזמן שאני ממציאה וגם לנדוד בין מציאות לחלום.

"כאדם כותב, אני יודעת שהכול נובע מתוכי. גם כשכתבתי מתוך חרדה עצומה סיפור על ניסיון לרצוח את הנשיא אובמה, זה נולד מאיזה דחף ופחד נוראי מרצח אב, שכולם חווים בצורה כזו או אחרת. גם התחושה שכל המשפחות האחרות רגילות ושלנו לא היא משהו שאני בטוחה שכולם מרגישים. איפה אני בסיפור הזה? אולי בשבילי הכורכר שבהם הלכתי בילדותי יחפה? בשיחות המצחיקות שהיו לי עם אח שלי וחלקן מופיעות בספר?"

פאר אומרת שאילזה, גיבורת הספר הצעירה, דומה לה, אבל חזקה ממנה פי כמה. "הלוואי שהייתי כמוה", היא אומרת. "היא חזקה נורא, היא שומרת על הבית והמשפחה שלא יתפוררו, שלא ייעלמו, שלא יותקפו מבחוץ. היא סוג של מגן לאימא שלה, שכל הזמן מחפשת ישועה אצל גברים. אין לה חברות כי היא בתפקיד השומרת, ויחסים חברותיים זה מותרות אצל שומרת".

היית חנונית כמוה?

"במידה רבה. ילדה שאהבה קולנוע וספרים, אבל בגיל 17 גם הלכתי לקורס דוגמנות אצל לאה פלטשר האגדית (חלוצת מדריכות מלכות היופי), למדתי אצלה גם נימוסים והליכות ואיך לעלות ולרדת מאניית פאר, למקרה שאוזמן אי פעם לשייט כזה, ועד אחרי הצבא דגמנתי בתצוגות אופנה סוג ג' וד', מין אירועים לא במיוחד נעימים במלונות זולים שבהם חברות בגדים מציגות את הקולקציות שלהם. זה היה שיפור לעומת הג'וב שהיה לי קודם – כמוכרת בלונים בגני התערוכה, שנגמר בטרגדיה, כי הסתובבתי לראות משהו וכל הבלונים עפו לי לשמיים ונאלצתי לשלם עליהם מכספי".

 

*

הראיון עם מיכל פאר התפרסם בשבועון לאשה

 

קראש גורלי

תמי גורלי. צילום: עדי אדר

תמי גורלי. צילום: עדי אדר

 

 

 

בפעם הראשונה שבה ולנטינו רוסי, אלוף העולם האגדי של מרוצי ה"מוטו ג'י פי", נופף לה בידידות, תמי גורלי הסתובבה לאחור כדי לראות למי בדיוק הוא מתכוון. בשנים שחלפו מאז היא הספיקה להתרגל. היא מבלה בטבעיות רבה בחברתם של רוסי, דני פדרוסה, חורחה לורנסו, מארק מרקז וכוכבים בינלאומיים אחרים מזירת אליפות מרוצי האופנועים היוקרתית בעולם, שהיא משמשת בה לא רק צופה נלהבת אלא גם פרשנית יחידה מסוגה.

גורלי, 41, היא האישה היחידה המשמשת בתפקיד פרשנית בזירה המרוצים הזו – המקבילה הדו גלגלית אבל הלא פחות עוצמתית, נוצצת, מתוקשרת ונוטפת כוחות סוס, נהמות, סלבריטאים וממון – של מרוצי הפורמולה אחת. בעונת המרוצים החדשה המתחילה ממש בימים אלה היא תעשה את זה מהאולפן וגם מהשטח, בנסיעות תכופות למסלולים ברחבי תבל שבהם יתקיימו 18 מרוצי אליפות המוטו ג'י פי ((Grand Prix. המסלולים האלה נמצאים בין השאר בספרד, הולנד, בריטניה, צרפת, ארה"ב, יפן, אוסטרליה וגם במקומות שאליהם אין לה גישה, כמו קטאר או מלזיה, וכמובן, היא חולמת להגיע גם לשם יום אחד.

גורלי מכורה לנושא. אם העזתי לפקפק בזה, בעיקר משום שהיא מציירת, מעצבת תכשיטים ובגדים ומתעניינת מאוד בכול מה שקשור באופנה – ההבעות הדרוכות על פניה במהלך השיחה, בכל פעם שאי שם בעיר חלף אופנוע, והסיפוק העצום שלה מכך שעל פי רעש המנוע ידעה לזהות בקלות באיזה דגם ונפח מדובר, הבהירו לי שמדובר באהבת אמת. גורלי גדלה בבית שבו לספורט המוטורי היה תמיד מקום של כבוד, אבל היא לא שיערה שימלא תפקיד כל כך מרכזי בעתיד שלה. אחרי האסון, כשאחיה הבכור אודי נהרג בתאונת דרכים, העניין באופנועים שכל כך אהב שימש לה דרך נוספת להרגיש קרובה אליו ובסופו של דבר, היא אומרת, "החזיר אותי מהתהום לחיים".

לקראת תחילתה של עונת המרוצים היא משקיעה שעות של קריאה, ניתוח, צפייה במרוצים שעברו ושרטוטים שנועדו להבהיר לה ולצופיה מה בדיוק עומד להתרחש על המסלול. היא בקיאה בתולדות חייהם, משטר האימונים שלהם ומצבם הבריאותי של 80 האתלטים הנערצים עליה, שכולם בנויים כמו דוגמני על ומפגינים מהירות תגובה של טייסי קרב. אחרי הכול, האופנועים שעליהם הם דוהרים מגיעים למהירות של 350 קמ"ש והם מסוגלים לשלוט בהם כאילו היו מאלפים של חיות פרא. היא מתמצאת גם בכל העסקאות, השמועות, התככים, החידושים הטכנולוגיים והדרמות הכלכליות המתרחשות לצד המסלול, בנבחרות הרוכבים השייכות ליצרני האופנועים הנודעים בעולם. ואחרי למעלה משש שנים של ריצה בין מסלולים, גם אין לה בעיה להרים טלפון למנהלים, סוכנים ורוכבים מפורסמים כדי לשאול שאלות ולדלות סקופים.

אבל את בעצמך לא רוכבת על אופנוע…

"רכבתי פעם, אבל אחרי מה שקרה החלטתי להפסיק. גם אחי הקטן לא רוכב היום. אפשר להמשיך לאהוב את התחום הזה מאוד גם בלי לרכוב בעצמך".

היא גדלה בחיפה. אמה, שלומית, הייתה אחראית מכרזים בבית החולים "בני ציון", אביה, גיורא, מהנדס מכונות, מרצה לאווירונאוטיקה ובוחן תאונות דרכים והאחים אודי (הגדול ממנה בשלוש שנים) ואמנון (הצעיר ממנה בארבע שנים) הם שסיפקו את הפסקול של הבית: "בית שלא רואים בו כדורגל וכדורסל אלא רק מכוניות ואופנועים, ובגלל שלא שידרו את זה בארץ ראינו את כל המרוצים בערוצים גרמניים והלכנו למסלולים בארץ – כשעוד התקיימו בארץ מרוצים –  לראות את הכוכב, דוד נמרי נוהג בסאאב. אודי לקח את כל זה צעד נוסף קדימה והביא הביתה אופנועים משלו, וכשאח גדול מתעניין במשהו, אין לך ברירה, את חייבת להיכנס לזה".

אהבת האופנועים של אודי, היא מספרת, הובילה אותו לטיולים ארוכים בארץ ובעולם, על אופנוע, והוסיפה קסם ומשיכה להופעה שלו, שגם ככה הייתה מרשימה. "הוא בא לבקר אותי בקורס קצינות על אופנוע, ופתאום המפקדות שלי היו אלי נורא נחמדות". תמי, אגב, הייתה קצינת חילוץ מהריסות בפיקוד העורף – תפקיד שגם אותו מילאה כאישה ראשונה בארץ. אודי, לעומתה, גר אצל משפחה בכרמל כ"אופר" וטיפל בילדים, בזמן שלמד בתכנית הבי איי למצטיינים באוניברסיטת חיפה. כמו רוכבים רבים גם הוא התחרה במרוצים לא רשמיים שנערכו, ואולי עדיין נערכים, עם עלות השחר בכבישים לא מאוד עמוסים בעיר. האופנוע שלו, היא מספרת, גם הובא ללוויה – כי היה חלק בלתי נפרד ממנו.

בימים ההם, אהבת האופנועים שלה הייתה יחסית מתונה. אחרי הצבא נסעה לעבוד ב"אל על" בתאילנד ומשם המשיכה להולנד, כדי ללמוד עיצוב תעשייתי. בהולנד התאהבה, התארסה והחלה לתכנן את חיה בין תעלות מים לטחנות רוח אלא שאז הגיעה שיחת הטלפון שבישרה לה שאודי שהיה אז בן 30, נהרג. לא על אופנוע, אלא בתאונת דרכים בעודו נוהג בכביש החוף, לפני כמעט 14 שנה, בל"ג בעומר, בדרכו חזרה מחתונה. "אחרי הלוויה, שהשתתפו בה אלפי אנשים, חזרתי להולנד כדי לסיים את התואר שלי", היא אומרת. "אחרי שנתיים החלטתי לחזור. היו לי שם חיים שלמים, אבל סגרתי אותם וחזרתי ארצה, כדי לא לפספס יותר חיים של אחרים".

אחרי מותו של אודי, כשהבינה עד כמה חסרות לאח הצעיר, אמנון, השיחות אתו על מרוצי מכוניות, הזמינה אותו לבוא אליה להולנד ויחד הלכו למסלול המרוצים. "ומאותו רגע אני עמוק בפנים. המשכתי לנסוע למרוצים בכול העולם וכשחזרתי ארצה, בראיון קבלה לעבודה כמנהלת השיווק של מיכל נגרין אמרתי חד משמעית, שבימי ראשון יש מרוצי אופנועים אז או שאאחר לעבודה או שאצא הביתה מוקדם, תלוי איפה בעולם המרוץ מתקיים. לא רק שהתקבלתי, בעלה של מיכל הודה שזה סיקרן אותו וגם הוא התמכר".

זה תחביב מסוכן

"זה לא תחביב. זאת אהבה אמתית. אופנוענים הם עם אחר, עם מיוחד שיש בתוכו חברויות עמוקות מאוד. יש לי אליהם כבוד גדול, ולרוכבים המקצועיים אני אפילו מרגישה סוג של הערצה. הם לא בנויים כמוני וכמוך. מבחינה גופנית ומבחינה נפשית אלה אנשים עם כוחות ויכולות יוצאי דופן. הם יושבים על כלי חזק ולא מוגנים בתוך שילדה כמו במכונית, ובכל זאת מסוגלים לעשות דברים שמשאירים אותי המומה".

לפני שש שנים הגיעה כמעט במקרה לערוץ הספורט. בפאב השכונתי שלה, שנבחר אחרי שמזווית העין הבחינה שמונחת בו קסדה ועל אחד המדפים ישנו דגם של אופנוע משובח במיוחד, פגשה את שדרן הכדורגל נדב יעקובי. הוא חיבר בינה לבין בועז קורפל, ששידר מרוצי אופנועים לצד הפרשן טל שביט, שלימים נהרג בתאונת אופנוע. "הגעתי ככוח מסייע", אומרת גורלי. "מוטיב ההפתעה היה שם – אנשים בהחלט לא ציפו לראות אישה עם ידע כזה בתחום – אבל עם הזמן כבשתי לי מקום מכובד בעולם הזה, ואני זוכה להערכה ופרגון מצופים ומקולגות".

יש לך חברות שמתעניינות במרוצי אופנועים?

"לא בארץ, אבל בעולם יש כבר לא מעט נשים שעוסקות בזה. אני הפרשנית היחידה בעולם, אבל יש הרבה עיתונאיות, שדריות קווים (שמדווחות על מה שמתרחש על המסלול), צלמות. במרוצים מליגה יותר נמוכה יש אפילו כבר אופנוענית אישה –הספרדייה מריה הררה. לא פשוט לנשים להתחרות מול בחורים צעירים מלאי טסטוסטרון, אבל אני בטוחה שבעתיד יהיו עוד. אני רואה בקהל לא מעט נשים ומשפחות שמגיעות לראות מרוץ בהרכב של שלושה דורות, כולל ילדות קטנות שמקבלות ליום הולדת שלוש אופנוע קטן ומתחילות להתאמן במסלולים או בשטח."

למרות הוותק, ההתרגשות שלה בכל פעם שהיא מגיעה למסלול עצומה. "אני שומעת את האופנועים ומרגישה את הרטט ברצפה, אני מתמלאת באנרגיות מטורפות שלעתים קרובות מגיעות לבכי מרוב אדרנלין. זה מדהים להיות שם, עם קהל שגם ממנו מגיעות אנרגיות אדירות, ובין האנשים האלה, שאני כל כך מעריכה. להקשיב לשיחות שלהם, לראות אותם מתרסקים התרסקות אדירה וקמים כאילו לא קרה כלום".

כל הרוכבים ברמה הזו עברו תאונות?

"בוודאי. ולרובם יש אצבעות עקומות כי הן נשברו שוב ושוב. חלק מהשרירים שלהם מנופחים בלי פרופורציות כי הם נלחמים בחיה הזו שעליה הם יושבים. לכולם יש צלקות. יש בזה משהו שמפעיל אצלי תחושות מיוחדות בגוף שלא דומות לשום דבר אחר."

גורלי עדיין מחסירה פעימה בכל פעם שאחד הרוכבים הגדולים משוחח אתה, למרות שעם רובם יש לה מערכות ידידות אישיות לגמרי. היא גם מציירת אותם, ותורמת את הציורים למכירות פומביות של עמותת רוכבים שבין השאר המסייעת לאנשי רפואה להגיע לכפרים מרוחקים ומנותקים באפריקה, ורוסי, לורנסו מרקז וחבריהם חותמים על הציורים על מנת להעלות את ערכם.

יותר מפעם אחת היא מצאה את עצמה חולקת סיפורים אישיים עם הרוכבים. כשאימא שלה חלתה בסרטן, רוסי – הרוכב המבוגר שבחבורה (בן 37, עם תשעה תארי אליפות עולם מאחוריו), שאותו אימא שלה חיבבה מכולם – נרתם בשמחה לצילום משותף עם שלט שנכתב בו "אוהבים אותך אימא" ובמרוץ הבא חיפש אותה במיוחד כדי לשאול מה שלום אימא. מנגד, כשהרוכב האיטלקי מרקו סימונצ'לי נהרג על המסלול, במרוץ ששדרה בשידור חי, הטראומה וההזדהות הובילו אותה לביקור אישי אצל משפחתו ושיחות ניחומים עם אימא שלו ועם החברה שלו. "במרוץ המסיים של אותה עונה היה לי נורא עצוב. התאונה של סימונצ'לי לא יצאה לי מהראש. אני עדיין רואה מולי את התמונות האלה. חיפשתי מה לעשות. הכנתי סיכות דש שעליהן המספר 58 שהיה המספר שלו וחילקתי לכולם על המסלול – ומאות אנשים ענדו אותן".

הם מכירים את ההיסטוריה האישית שלך?

"ברור. אני מסתובבת להם בין הרגליים כבר שבע שנים, ובהתחלה זה היה מוזר, גם בחורה וגם מישראל, אז כולם שאלו איך ולמה הגעתי לזה וסיפרתי להם גם על אודי".

גם כשאימא שלה נפטרה לפני שלוש שנים, היא הייתה על המסלול בספרד. "אימא שלי בעצמה התעקשה שאני חייבת לנסוע, שאסור לי לוותר על זה. היא אמרה לי במפורש שהיא לא רוצה שאוותר על התכניות שלי רק בגלל שהיא חולה".

מפרגנים לך על המסלול?

"ברור. האושר הכי גדול שלי הוא כשמישהו אומר לי שבזכות השידורים שלי הוא גם נדלק על זה. כולם מרגישים שאני באה מתוך אהבה עצומה. אני גם מספרת להם שאני חייבת כל כך הרבה לענף הזה, שהציל אותי בזמן הכי קשה של החיים."

  • הכתבה התפרסמה בגליון השבוע של "לאשה".

 

היה או לא היה – סיפור אהבה

קפה נגלר 2

בשנות העשרים הסוערות, תור הזהב של ברלין, "קפה נגלר" היה ה-מקום שאליו הגיעו כל המי ומי של הבירה הגרמנית. רקדו שם, שתו שמפניה לאורן של נברשות קריסטל וניהלו פרשיות אהבה וויכוחים אינטלקטואלים סוערים. האמנם? זאת, פחות או יותר, הייתה הגרסה שנשתמרה במשפחה. מור קפלנסקי, שאיגנץ וקלרה-רוזה נגלר היו סבא וסבתא של סבתהּ שלה, שמעה את הסיפורים, זכתה לאכול בכלי הכסף ובפורצלנים המהודרים שנשאו את לוגו בית הקפה ההוא. ואז היא יצאה לברלין לעשות סרט על "קפה נגלר" ולא תאמינו מה היא מצאה שם.

גם הקהל שראה את הסרט בבכורה הבינלאומית שלו בפסטיבל הסרטים של ברלין בפברואר לא האמין. צופים מכל העולם צחקו, עצרו את נשימתם, הזילו דמעה, צחקו שוב וכשהסרט נגמר עמדו ולא הפסיקו למחוא כפיים ולשאוג "בראבו" עוד דקות ארוכות. גל נוסף של התלהבות דומה נרשם כשלבמה עלתה נעמי קפלנסקי, סבתהּ בת ה – 87 של מור, והאישה שבזכותה כנראה נולד הסרט הזה. ובעיקר כשנעמי אמרה את מה שחשבו כולם: "זה התחיל כסרט על בית הקפה, אבל הפך להיות סרט על אהבתה העמוקה של נכדה אחת לסבתא שלה".

הנכדה, מור, יצאה לברלין על מנת למצוא עדויות שיעזרו לה לספר את סיפורו של בית הקפה המהולל. במהלך החיפושים שלה, שארכו חודשים רבים וכללו ארבעה תחקירנים (שהוחלפו לאחר שכל אחד מהם מצא חומרים פוטנציאליים נהדרים לסרט שלא ממש התרוממו) ולקפלנסקי נדמה היה שהם פשוט לא עושים את עבודתם כמו שצריך, הלכה והתבררה לה האמת המאכזבת: "קפה נגלר" לא היה, כנראה, המוסד המרכזי, הנוצץ, המדובר והחשוב שנשתמר בזיכרונות המשפחה. ברכט, איינשטיין וחבריהם לא ניהלו בו שיחות עומק אינטלקטואליות, מרטין גרופיוס לא שרטט על המפיות תכניות לבניינים מהפכניים ומרלנה דיטריך לא שרה שירי אהבה חרוכי-קול. נברשות קריסטל מפוארות היו שם – כפי שהעידו התצלומים באלבומים של משפחת קפלנסקי, אבל אלה כנראה הביטו מלמעלה על התנהלות נעימה, צנועה ולא ממש יוצאת דופן באותם ימים בברלין.

 

קפה נגלר 4

אבל מור לא ויתרה. ביחד עם בן זוגה, יריב בראל, שגם צילם את הסרט, היא נברה בכל מקום אפשרי בברלין, גילתה קהילה גדולה של שוחרי שנות השמונים, היסטוריונים של תרבות, שוחרי מוזיקה, מלקטי עדויות וארכיבאים ושכנעה את כולם שהיא פשוט לא מסוגלת לאכזב את סבתא נעמי. והם? אחרי כחכוח או שניים הסכימו לספר סיפורים שמציאות ובדיון משמשים בהם בערבוביה ולהמציא לבית הקפה "נגלר" היסטוריה חלופית. התוצאה, כאמור, מצחיקה, מרתקת, מפתיעה ובעיקר ספוגה באהבה ונוגעת ללב.

השיחות של מור עם סבתא נעמי קפלנסקי משמשות בסרט כוח מניע רב עוצמה ("כן, סבתא, יש לנו המון חומר, לא מפסיקים לצלם"). קשה גם להתעלם מהעובדה שבבחירת המקצוע, קולנוע, היא הולכת בעקבות סבתה, שהיא אמנם בוגרת בית הספר לאחיות בהר הצופים, בירושלים, אבל את הקריירה עשתה דווקא בתחום הקולנוע. היא לקחה חלק חשוב בהקמת ארכיון הקולנוע הישראלי ולאחר מכן ביצירת סדרות התעודה היוקרתיות של רשות השידור כמו "עמוד האש", "ירושלים שהייתה בספרד" ו"הכוזרים".

נעמי קפלנסקי נולדה בבנימינה, גדלה בחיפה וכיום מתגוררת בקיסריה "ולמרות זאת כל שירי הערש וסיפורי הילדות שאני מכירה הם בגרמנית", היא אומרת. סבא שלה, איגנץ נגלר, הגיע כנער בשלהי המאה ה – 19 מבוקובינה לברלין והחל לעבוד כמלצר בבית הקפה של משפחת קמפינסקי, שעשתה אז את צעדיה הראשונים לקראת הקמת אימפריית המלונות הבינלאומית שלה. מכתב הברכה שכתב ברטולד קמפינסקי לסבא איגנץ כשזה החליט בשנת 1908 לצאת לעצמאות ולהקים בית קפה משלו, עדיין שמור אצלה. איגנץ וקלרה רוזה ניהלו את בית הקפה שלהם, גידלו את שלושת ילדיהם ולא חלמו לעלות לארצישראל, עד שהבנים, שהיו חברים בתנועת הנוער היהודי בגרמניה "בלאו וייס" ("כחול לבן") החליטו לעלות, והחלו לכתוב מכתבים מלאי התפעלות להורים "בואו לכאן, אין לכם מה לחפש יותר בגרמניה וכאן יש המון מה לעשות".

בכור הבנים, היינץ, הקים את מפעל "עסיס" ואחיו הקטן, פליקס, ייבש ביצות ליד בנימינה ולימים פתח חנות ספרים גדולה בחיפה.  האחות, סופי ("ג'ינג'ית עם טמפרמנט סוער") גמרה את לימודיה בתיכון בברלין בשנת 1924 וההורים החליטו שזה הזמן לקחת אותה מעיר החטאים . הם נסעו למצרים, משם הגיעו לפלשתינה, קנו מגרש רחב ידיים על הכרמל ובסיועו של האדריכל הנודע אלכסנדר ברוולד (שתכנן, בין השאר את בניין הטכניון הישן בחיפה והקים את הפקולטה לאדריכלות) בנו וילה במרכז הכרמל, מוקפת בארבעה דונמים של חורש אורנים וצמחייה עבותה, שהייתה מעין העתק של בקתת הציד המשפחתית ביער השחור.

 

קפה נגלר 3

"בית נגלר" משמש עד היום מרכז תרבות ומשכן אומנויות בחיפה. כשהמשפחה נכנסה לגור בו בשנת 1926, הוא רוהט ברהיטים שהובאו מברלין, אותם ספרים, פסלים, שידות, כורסאות וכמובן שולחנות מכוסים בשטיחים, כנהוג, ולא במפות, שולחן ביליארד גדול ופסנתר כנף. בבית הזה, שבו בישלו אוכל ברלינאי, ניגנו, שרו וחיו כאילו הם עדיין שם, בילתה נעמי את השנים הראשונות של ילדותה. אמה אמנם נישאה לאיכר מבנימינה וחלמה לטפל בסוסים ובפרות, אבל כשהתברר לה שבעלה מעדיף שתשב בבית ותקרא ספרים, החליטה לנסוע לברלין כדי ללמוד מקצוע (חינוך מיוחד) "ואותי שתלו אצל סבתא", אומרת נעמי, "וזה היה נהדר".

אימא שלה, היא נזכרת, לא ממש מצאה את עצמה במושבה. "ראיינתי פעם את הזקנות של בנימינה וגיליתי שהיו לה שתיים שלוש חברות והיו לא מעט נשים ששנאו אותה, כי הייתה עשירה. כי לכולם היו בתים של שני חדרים ולה בנו ארבעה חדרים וכי להורי היו שלושה פרדסים. הם אמרו שהיא 'לא הייתה משלנו' וזה היה לי מאוד עצוב לשמוע".

הוריה לא נפרדו, אבל היא ואמה עברו לחיות בחיפה ואביה, שמעון הכהן, הצטרף בכל סופשבוע. בימות החול עבד במשק שלו. הוא הגיע ארצה בגיל שבע מבלרוס, למד בגמנסיה הרצליה, שירת בגדודים העבריים במלחמת העולם השנייה ונסע לקליפורניה ללמוד חקלאות. "הרעיון המקורי היה לעשות סרט עליו", מספרת מור. "נעמי הזמינה אותי לעבור על מסמכים, על מכתבי אהבה נהדרים שכתב 'לעלמה סופי נגלר', המכתבים שכתבו הבנים להורים בגרמניה, תמונות – הכול מסודר אצלה במגרות וקלסרים ותוך כדי עבודה על החומרים דיברנו על "קפה נגלר" והבנתי פתאום שיותר בוער לי לעשות סרט על הקפה".

נעמי, איך זה שאת כקולנוענית, לא עשית אף פעם סרט על משפחתך?

"זה אפילו לא עלה בדעתי. ברשות השידור אי אפשר היה להציע לעשות סרט אישי, ולא עלה בדעתי להיות שוויצרית. עבדתי על הכוזרים, על ספרד. אף אחד לא התלהב אז משורשים".

נסעת לברלין לחפש את בית הקפה?

"בשנת 1979 נסעתי כעיתונאית עם קבוצה נהדרת שכללה את דוד ויצטום וחנה זמר. עבדתי אז עם יגאל לוסין על סרט על היינה וידעתי שבמזרח ברלין יש רחוב על שמו ומעריצים אותו מאוד. כישראלית לא יכולתי להגיע למזרח, אז השתמשתי בדרכון הבריטי שלי ואמרתי שאני מהבי בי סי. כך יכולתי להגיע גם למוריצפלאץ, שבו עמד בעבר בית הקפה, אבל לא נותר שם כלום. מזרח ברלין הייתה אז מקום כל כך אפור ואומלל. אני זוכרת שמשכתי כתפיים ואמרתי לעצמי 'טוב, זה כנראה היה ונגמר. אני לא יודעת אפילו אם הצטערתי במיוחד. "

 

קפה נגלר 5

בערך באותה תקופה התקשר אל נעמי נכדו של אחד החברים הטובים של סבא שלה, שגם לו היה בית קפה בברלין לפני מלחמת העולם השנייה. למרות שלחבר הייתה וילה ליד האגם, צמודה לווילה של יוזף גבלס, והילדים נהגו לשחק טניס ביחד, הוא כמובן נאלץ לברוח אך נתפס, הועבר למחנה טרזינשטט ושניים מילדיו נרצחו באושוויץ. בן אחד ברח לארה"ב והנכד, בנו של הבן הזה, גילה לפתע שאחרי המלחמה סבא שלו חזר לברלין, קיבל בחזרה את המפתחות לבית הקפה שלו והקים אגודה שנקראת "ברלין שוב חיה". הוא רצה לרתום אותה להכנת סרט תיעודי על משפחתו "נפגשתי אתו בברלין וראיינו המון אנשים", מספרת נעמי, "אני חושבת שזה היה טריגר שדחף אותי לעניין את מור בנושא".

המסמכים והתמונות ששמורים כל כך יפה אצל נעמי הגיעו אליה כמעט בדרך נס. בית הסבים שלה נמכר לפני שנים למשפחת רוטנברג – משפחתו של מייסד חברת החשמל – והאחיין, סנדי, שלמד אתה בבית הספר "הריאלי" טלפן אליה יום אחד וסיפר שבמרתף נמצאה כספת שלא ניתן לפתוח ויש לפוצץ. "אמרתי לו לשמור לי את מה שימצא בפנים בארגזים, ובאתי לקחת. היו שם שני רובי צייד מעוטרים של סבא שלי, שהמשטרה לקחה, וכל המסמכים והמכתבים האלה".

מור, בת 35, החלה לעבוד מתוך המסמכים האלה על הסרט שלה, לפני כארבע שנים, כשסיימה תואר שני בקולנוע. בשלב התחקיר נסעה לברלין ושמחה לגלות שבתערוכה שהוקדשה לחיים היהודיים בשכונת קרויצברג הוצגו תמונות וכלי אוכל מ"קפה נגלר". "התרגשתי נורא, אבל אז גיליתי שכל החומרים בתערוכה הגיעו בכלל מנעמי, שידיד שלה, עיתונאי גרמני, שכנע אותה להשאיל את החפצים".

איך נולד הרעיון להמציא סיפורים במקום אלה שלא מצאת?

"התחקירנית הפגישה אותנו עם קשיש גרמני שנשבע שיש לו זיכרונות מהקפה, שסבתא של נעמי החזיקה אותו על הברכיים… בדיעבד הסתבר שהוא די המציא את הסיפורים האלה וזה העלה בי את הרעיון לכתוב סיפורים משלי ולבקש מהמרואיינים שלי שיספרו אותם למצלמה כאילו הם סיפורים אמתיים. בדיעבד הסתבר שהאנשים האלה מאוד יצירתיים, הם חיים את התקופה הזו, עורכים מסיבות בסגנון שנות העשרים, מתלבשים ככה, מתרפקים על הימים ההם, והם רצו לספר סיפורים אמתיים לגמרי מההיסטוריה המשפחתית שלהם, סיפורים שקרו באותם ימים בברלין, במקומות אחרים, והם רק "הזיזו" אותם לקפה נגלר".

"הברלינאים היו זקוקים לסרט כזה", אומרת נעמי. "שנות העשרים היו התקופה היפה והתמימה שלהם, לפני כל הזוועות שקרו בגרמניה. הם מתגעגעים לימים ההם ו"קפה נגלר" ענה להם על צורך עמוק כל כך שהם היו מוכנים לבלוע גם את ה" בּוֹבֶּע מַיסֶעס".

"הדהים אותי באיזו קלות הם שתפו פעולה", אומרת מור. "גם גרמנים שנראו הכי קפוצים והכי לא זורמים, הסכימו לספר סיפורים שלא קשורים למציאות, ואם משהו השתבש בהקלטה וביקשתי שיחזרו על איזה משפט, בטייק הבא הם היו אפילו יותר משכנעים".

"הסרט הזה הוא בשבילי מתנה משמיים", אומרת נעמי. "מתנה מהנכדה שלי. וזה שחלק מהסיפורים לא ממש קשורים למציאות? זה לא נורא, כי זה מעניין ומצחיק וגם מוכיח שאפשר לאסוף סיפורים ולדמיין ולפנטז, ולבנות מזה היסטוריה. גם בתנ"ך נכתב ככה, הרי את לא חושבת שזה תיעוד של המציאות נכון? ככה בונים סיפור".

 

*** קפה נגלר הוצג בפסטיבל הסרטים בחיפה, מוצג כרגע בסינמטקים ברחבי הארץ ובעתיד יוקרן בשידורי "קשת" (וברשתות השידור האירופאיות גם).

לא רוצה לשים שקית נייר על הראש, מה תעשו לי?

גיל 17 היה קשה במיוחד לליזי ולסקז. היא כבר כמעט התרגלה למבטים, להערות המרושעות, ללטישת העיניים וללעג שבהם נתקלה כמעט בכל יום בחייה – אבל אז, בגיל 17, גילתה פתאום שמישהו העלה לרשת סרטון שבו היא נראית, תחת הכותרת "האישה המכוערת ביותר בעולם". הסרטון התפאר בלא פחות מארבעה מיליון צפיות ותחתיו השתרשרו הערות מרושעות כמו "למה הניחו לה להיוולד?", "שימי שקית נייר על הראש, מי שיראה אותך עלול להתעוור" או "למה המפלצת הזאת לא מתאבדת?"

איך הגבת?

"הלב שלי צנח, הבטן התהפכה לי. לא בכיתי עד שראיתי את אימא שלי צופה בסרטון ובוכה. הייתי בהלם. כל הביטחון העצמי שלי נמחק ונעלם בבת אחת והיו רגעים שבהם חשבתי שאולי הם צודקים. אם כל כך הרבה אנשים אומרים שאין לי ערך אולי אני לא אמורה לחיות. אבל בתוכי לא באמת האמנתי להם. אבא שלי אמר לי לסלוח לאנשים האלה ובאותו רגע החלטתי שלא אתן להם לקבוע איזה חיים יהיו לי, שלא אתן להם להפוך אותי לדמות שיש להם בראש. ידעתי שהדרך הכי טובה להוכיח להם עד כמה הם טועים היא להיות טובה מהם".

ולסקז, בת כמעט 27, נולדה עם תסמונת נדירה הגורמת למראה חריג. אין לה תאי שומן ולכן היא אינה מסוגלת לעלות במשקל, למרות שהיא אוכלת עשרות פעמים ביום. היא שוקלת רק 30 ק"ג. הגוף הזעיר הזה שלה נאלץ להתמודד עם לקויות נוספות: בגיל ארבע איבדה לחלוטין את הראייה בעין אחת, וגם בשנייה הראייה שלה קלושה. היא נאלצה לעבור אינספור ניתוחים ובדיקות ורק בשנה שעברה הצליחו הרופאים לאבחן אותה במדויק. היא לוקה בתסמונת שרק עוד שלושה אנשים מלבדה לוקים בה.

כשנולדה,  חודש לפני הזמן, פגה במשקל קצת יותר מקילוגרם אחד, הרופאים אמרו להוריה של ולסקז שהיא כנראה לא תוכל לדבר וגם לא ללכת. היא הפתיעה אותם בגדול. כמו שהפתיעה את הוריה וחבריה, וגם שהפתיעה את עצמה. ליזי ולסקז לא רק מדברת. היא נואמת בפני קהל של עשרות אלפי מאזינים בכול העולם ויש לה ערוץ "יו טיוב" משלה, בלוג אישי שבו היא מספרת למיליוני עוקבים על חייה. היא גם הולכת, למעשה – היא הגיעה רחוק מאוד. עד לקונגרס האמריקאי, כשהיא מקדישה את עצמה למטרה שהפכה לה לשליחות: המלחמה בבריונות בבתי ספר.

ליזי נולדה באוסטין, טקסס. בת בכורה להוריה, ריטה וגוואדלופה ולסקז, היא מתנדבת בכנסייה והוא מנהל בית ספר יסודי. בסרט "לב אמיץ" (חפשו אותי ב – VOD) היא חושפת את הדרך המאוד לא פשוטה שעברה עד שהפכה לנואמת הכריזמטית, המצחיקה ושובת הלב שהיא היום. "עד שהגעתי לגן הילדים לא ידעתי שאני נראית שונה. חשבתי שכולם נראים כמוני. פתאום שמתי לב שילדים מתרחקים ממני, מפחדים ממני, מציקים לי בכל מיני הערות ומצאתי את עצמי מנסה להסתתר מאחורי עמודים במסדרון כדי שלא יראו אותי".

אבא שלה, המתגלה במהלך הסרט כמעין נובע של הומור ואופטימיות, נהג להציג אותה בפני הכיתה בתחילת כל שנה "הוא סיפר לתלמידים על הבעיות הרפואיות שלי, כדי שיפסיקו להתלחש ולהצביע עלי", היא אומרת. "עד שבכיתה ב' אמרתי לו די, אני כבר אסתדר עם זה".

איך הסתדרת?

"שנים נהגתי לומר לכל אדם חדש שפגשתי 'שלום, קוראים לי ליזי ואין לי הפרעות אכילה'. זה שבר את הקרח".

מאיפה מצאת את האומץ?

"גדלתי בבית שבו הייתי מאוד אהובה ומקובלת, וקיבלתי יחס דומה גם מקרובי משפחה וחברים. הייתי ילדה מאוד חברותית ופתוחה. ידעתי שיש לי גוף קטן וחלש ולכן יותר קשה לי לעשות דברים שאחרים עושים בקלות, אבל ההורים תמיד אמרו לי שאני יכולה לעשות הכול".

ברוח הזו ולסקז נבחנה – והתקבלה – לנבחרת המעודדות של בית הספר, התאמנה בלי סוף בחצר האחורית של הבית והפכה לתלמידה שחבריה ממש נלחמו על קרבתה. עד גיל 17, כאמור – עד ליום שבו התברר לה שבחוץ, בעולם הגדול שמחוץ לחממה הקטנה שלה, ישנם בריונים שלא מהססים לשלוח אליה חיצים מורעלים.

בסרט את מציגה הודעות ומיילים מאוד נבזיים ששלחו לך, איומים, עלבונות – ואת מקפידה למחוק את שמות השולחים. למה את מגינה עליהם?

"אני לא מגינה עליהם. אני חושבת שאם מישהו מגיע לשפל כזה שהוא מנסה להתעלל באדם אחר, לכתוב לו הודעות אלימות ולהתנהג כמו בריון – זה סימן שהחיים שלו עוד יותר קשים משלי. ברור לי שבריונים הם אנשים שרע להם, רע להם כל כך שהם מתעסקים בחיים של מישהו אחר ומוציאים שם את הכעס והתסכול על החיים שלהם. בגלל זה אני לא רוצה לחשוף אותם, אני לא רוצה להשתתף בסיפור שלהם, אני לא מוכנה לתת להם להגדיר אותי".

ולסקז משוחחת אתי ב"סקייפ" מדירתה שבאוסטין, טקסס – שם היא גרה לבד –  כשכלב הפודל שלה, אוֹלי, על ברכיה ומשתתף בשיחה באופן פעיל. "זאת פעם ראשונה שהוא נחשף בציבור", היא צוחקת. "בדרך כלל אני מקפידה לא לחשוף חברים וקרובים ולא לדבר על חיי האהבה שלי בראיונות".

למה? הרי בסרט לקחת את המצלמה והצופים אתך לכל בדיקה רפואית, לכל רגעי המשבר, הבכי, אפילו ראינו אותך כמעט קורסת גופנית.

"כי אני זקוקה למקום פרטי שיישאר רק שלי ולא יהיה בו חלק לאף אחד אחר. זה עוזר לי לשמור על שפיות ואיזון. אני יודעת שאנשים אוהבים לדעת את כל הפרטים על סלבס, גם אני כזאת, ולכן אני מרגישה לא נוח להתעקש, אבל אין לי ברירה".

מה את אוהבת לעשות בזמן הפרטי הזה?

"לבלות עם החברים המדהימים שלי, שבשבילם אני לא 'ליזי הדוברת' אלא 'ליזי, סתם אחת מהחבר'ה, לשיר ולבלות עם הכלב שלי".

האמת היא שאין לה הרבה פרטיות. אחרי שערוץ הווידיאו שלה צבר מיליוני צופים, ולסקז רואיינה בכל אמצעי התקשורת האמריקאים והוזמנה להרצות ב"טד". ההרצאה שלה שם, שסיפרה בחושפנות על ההתעללות שעברה ברשת, זכתה לתשעה מיליון צפיות. מאז היא כמעט לא מסוגלת לעבור ברחוב בלי שיעצרו אותה מעריצים, ינשקו אותה וידרשו להצטלם אתה. היא מקבלת מכתבי אהבה, היא מוזמנת לשוחח עם בני נוער, עם הורים, עם פוליטיקאים, היא נפגשת עם מפורסמים כמו אופרה וינפרי, ברברה קרטלנד והילרי קלינטון, וכשהיא עולה על הבמה לדבר (בלי נאומים כתובים מראש!) נדמה שמדובר בפרפורמרית מקצועית.

 

כבר יצא לך לדבר עם קהל של עשרות אלפים וכולם קמו על רגליהם ומחאו לך כפיים. סליחה, אבל איך לא התעלפת?

"זה שהראייה שלי קלושה מאוד עוזר לי. אני לא רואה את כל הפרצופים ואני יכולה להתמקד במה שאני רוצה לומר".

למרות האשפוזים התכופים, שכללו גם טיפולים מייסרים כמו ניתוח לשחזור כף הרגל, שהייתה מעוותת ולא אפשרה לה ללכת בנוחות, היא הצליחה לסיים את לימודיה בתיכון ולהמשיך לאוניברסיטה ויש לה תואר ראשון בתקשורת. כשרואים אותה מתמסרת בנחישות לכתיבה, לפגישות ולהרצאות שבהם היא תומכת באחרים ומסבירה להם שהם בלבד אדונים לגורלם, אפשר לטעות ולחשוב שהיא למדה איזה סוד שהפך את חייה לפשוטים וקלים.

"זה לא נכון", מסבירה ולסקז. "אני זוכרת שנים שבהן הייתי מביטה במראה ומנסה לקרצף מעליי את התסמונת הזאת. הייתי מתפללת לאלוהים, הולכת לכנסייה ומדליקה נרות ובלב מבקשת ממנו שייקח את זה ממני. כל כך רציתי להיות כמו כולם".

ליזי, אחיה כריס ואחותה מרימה, גדלו בבית קתולי וכשנולדה אבא שלה נדר שאם תשרוד הוא יקפיד לבקר בכנסייה. הוא אכן מקפיד, ועמו המשפחה כולה, כולל ליזי שאומרת שהאמונה מעניקה לה כוח, אם כי יש לה רגעי כעס ותסכול וצלקות שהיא לעולם לא תצליח למחוק. "הצלקות יהיו שם תמיד", היא אומרת. "מכל הפעמים שבהן לעגו לי או קראו לי מפלצת. אני זוכרת את עצמי לא מסוגלת להביט במראה, מסתכלת על הפרצוף שלי, מתמלאת רחמים עצמיים ושואלת למה זה מגיע לי. "

איך התגברת על זה?

"המשפחה שלי היא סוג של צוות מלוכד ואוהב כל כך, שלא יכולתי להמשיך לרחם על עצמי לאורך זמן. הם לימדו אותי שאני בדיוק כמו כולם, רק יותר קטנה. עם הזמן למדתי אפילו לאהוב אופנה. זאת אחת החולשות הגדולות שלי. אני מתה על שמלות, וכשיש לי בגד חמוד במיוחד, אני רוצה שכמה שיותר אנשים יראו אותו".

היום את נהנית מזה שכולם מסתכלים עליך?

"ברור. אחרי שנים שבהן התביישתי ורציתי להתחבא, למדתי ליהנות מתשומת הלב".

החשיפה המרגשת שלה בתקשורת הביאה אל ולסקז אלפי פניות מצד בני נוער שעברו התעללות ומצד הורים, שחלקם איבדו את ילדיהם שהתאבדו אחרי התעללות דומה. היא הבינה שהיא יכולה לרתום את תשומת הלב האינסופית לטובת אותם בני נוער. היא מנסה לקדם חוק שיחייב בתי ספר לדווח ולפעול במקרה של בריונות, היא כתבה שלושה ספרים על חייה וחוויותיה, שנים מהם לבני נוער, ובימים אלה היא עובדת על ספרה הרביעי. היא אחת המפיקות של הסרט על חייה והיא מרגישה שיש לה סוג של שליחות.

"כנראה הגעתי לכאן כדי להראות לאחרים שהם יכולים להתמודד עם קשיים. אם אני מסוגלת לקום ולהתנער מאכזריות מאוד גדולה שגילו כלפיי, גם הם מסוגלים. אם אני יכולה לתפקד ולצחוק ולהישאר אופטימית גם בבקרים שבהם אני מקבלת פתאום סמס שכתוב בו "מפלצת, למה את לא קופצת מהגג?" גם אחרים יכולים".

את עדיין מקבלת הודעות כאלה?

"כן ומה אני אגיד לך, זה לא נעים. זאת לא דרך נחמדה להתחיל את היום. אבל מרגע שהחלטתי שאני לא אתן לאנשים האלה מקום, ההודעות שלהם מחזקות אותי, הן מוכיחות לי שאני בדרך הנכונה ושיש לי עוד הרבה עבודה במאבק נגד בריונות".

הפעילות הציבורית שלך מפגישה אותך עם הרבה מאוד מצוקות של אחרים

"אני אסירת תודה על כך שאנשים מרשים לי לעזור להם, אבל זה לא פשוט. בתשע השנים האחרונות שמעתי הרבה מאוד סיפורים קשים ולקח לי זמן ללמוד להגיד "לא" לפעמים, כשאני ממוטטת מדי ועייפה וכבר לא מסוגלת להכיל, לקח לי זמן להבין שאם לא אשמור על עצמי לא אוכל לעזור גם לאחרים".

איזה תכניות יש לך להמשך הקריירה?

"זאת הייתה שנה משוגעת לגמרי. אני מקדמת את הסרט, נוסעת בלי הפסקה בעולם וכותבת כל הזמן. רק בשנה האחרונה נודע לי ממה בדיוק אני סובלת, וגם זה מעורר מחשבה ודורש עיבוד. הרופאים אומרים שיש לי סיכוי לחיות מספר שנים רגיל, אבל בתנאי שהלב שלי יעמוד בזה. זה מלחיץ, אבל אני אופטימית".

***

הראיון עם ליזי ולסקז התפרסם בשבועון "לאשה".

תופסת מקום של כבוד

מיכל גרינוולד, יוזמת הפרויקט

מיכל גרינוולד, יוזמת הפרויקט

"כשאת יודעת שאימא שלך ויתרה עליך, את בטוחה שאין לך בכלל מקום בעולם הזה, שאת ילדה סוג ב', שאיש לא רוצה לשמוע מה יש לך לומר, שאת בכלל לא נחשבת. כל החיים נלחמתי בעצמי כדי לתפוס מקום, זה היה התיקון שלי", אומרת מיכל גרינוולד. היא בת 34, מטפלת בפסיכודרמה, שחקנית ו(לגמרי במקרה) גם יפהפייה. גרינוולד יזמה את פרויקט "תופסות מקום", תערוכת צילומי עירום וסרטון וידיאו של נשים גדולות ממדים, שבשבוע הראשון להפצתו זכה ליותר מחצי מיליון צפיות, כדי להעניק לאחרות, שאולי מרגישות כמוה, מקום. פיזי ונפשי, כמובן.

גרינוולד והצלם אילן בשור החלו לעבוד על "תופסות מקום" (ראו מסגרת) לפני מספר חודשים, ונדהמו מעוצמת ההיענות. מאות נשים "גדולות" רצון להשתתף. גרינוולד, מלאת התפעלות והערכה, בחרה עשר מהן והניחה להן לספר את סיפוריהן, הכוללים גם התעללות, הפרעות אכילה, דחייה והתמודדות אמיצה שהובילה אותן למצוא לעצמן מקום בחברה. הריאיון האישי שקיימנו, הראשון בחייה של גרינוולד, נולד מתחושת המחויבות שלה לאותן נשים ולעצמה.

היא נולדה בשם אחר ובמקום אחר, ואלה נמחקו לגמרי מחייה. מגיל ארבע, מרגע שאומצה (ביחד עם אחיה) "על ידי ציפי ואמנון, ההורים המאוד מיוחדים ויוצאי דופן שלי", היא מיכל גרינוולד. ילדה מטופחת מרמת השרון, שהובאה לביתה החדש ביחד עם אחיה, שהיה אז בן חצי שנה. הזיכרונות מזהותה הקודמת מעטים ורובם קלושים מאוד, אבל כפי שקורה לילדים מאומצים רבים, הם נותרו בתוכה כל חייה "כמו מין בור, סימן שאלה ענק, חור שחור עם המון שאלות שאין עליהן תשובות".

כשכבר קיבלה תשובות והתברר לה כי הסיפור שהוביל להוצאתה מהבית ומסירתה לאימוץ הוא טראגי, קשה ואפל, היו רגעים רבים שבהם התחרטה ששאלה. "האמת זעזעה את עולמי, לא רציתי לשמוע פרטים, לא רציתי לדעת עוד, לא רציתי לפגוש קרובי משפחה שאולי יש לי, רק לטרוק את הדלת וללכת משם".

היא הגיעה לשירות למען הילד, חיילת במדים ירוקים עם קוקו גבוה, והוריה המאמצים אוחזים בידיה משני הצדדים. "ואז הפקידה אומרת לי 'אין לי דרך יפה להגיד לך את זה. אבא שלך רצח את אימא שלך'. התחלתי לבכות ולבכות, דליים של דמעות. 18 שנה של ציפייה, של פחד, של הדחקה. הכול התפוצץ. כולנו בכינו. זה גרם לי להסתגר, לחיות בחרדות, לעבור מסע ארוך כדי לבנות מחדש את האמון שלי בעולם. "

לא הרגשת צורך לצאת לתחקיר, להבין מה קרה, איך קרה, איפה היו בני המשפחה האחרים?

"זה הבהיל אותי נורא. בואי נגיד שלא היה לי גיל 18 מגניב. כשאנשים אחרים עשו טיול בהודו, אני שאלתי את עצמי שאלות קיומיות. הייתי בדיכאון עמוק, החיים איבדו את הטעם. הייתי הולכת ברחוב ואומרת 'איך זה שהשמש זורחת אם אימא שלי נרצחה'. מצד שני, בתוכי ידעתי שאם הטרגדיה הזאת לא הייתה קורית, מי יודע איפה הייתי היום, שההורים המאמצים שלי היו הנס שלי".

עד לאימוץ היא שהתה שנתיים בבית ילדים "בית ברוריה" בירושלים. "זאת הייתה ההצלה שלי, כי לא נדדתי בין אומנות כמו ילדים אחרים אלא הייתה לי מטפלת שליוותה אותי צמוד ודאגה לי. זה לא שלא היו קשיים, אבל זה לא היה כמו ב'אוליבר טוויסט'. היינו עשרה ילדים שחיכו לאימוץ, שחיכו שיהיה להם בית, ויש בזה גם קשיים רגשיים. הפרעת האכילה שלי התחילה כבר שם. הייתי נורא רזה ולא הסכמתי לאכול. זאת הייתה הדרך שלי לקבל תשומת לב. עד שהגעתי להורים שלי הייתי עושה שביתות רעב של ימים שלמים".

את המפגש הראשון עם "אימא ציפי" היא מתארת כמו "דייט שבו את מרגישה שאת מכירה את מי שמולך המון זמן. רצתי אליה וישר חיבקתי אותה. אחרי שהם סיימו את כל התהליך וחתמו על כל המסמכים, הם קנו לי שמלה כמו של ירדנה ארזי, שאותה נורא אהבתי אז, עפתי בכול המסדרון עם הבלונים שאבא שלי הביא ונופפתי לכולם שלום בהתרגשות עצומה".

שמחת ללכת אתם הביתה?

"שמחתי, אבל הפרידה הייתה לי עצובה וגם פחדתי מאוד. עברתי נטישה, ובגיל ארבע לא ידעתי למה. אמרו לי שאימא שלי נפטרה, אבל לא סיפרו לי שום דבר מעבר לזה. זה מייצר פחד גדול מאוד – אולי גם ההורים האלה יעזבו אותי. הייתי ילדה דעתנית, מלאכת כעסים, שכול הזמן בודקת גבולות, צועקת 'את לא האימא האמתית שלי' ועמוק בתוכי גר לו "דובון לא-לא". היום אני אישה חייכנית, שיודעת לשמוח, אבל הדובון לא-לא הזה נמצא בתוכי, וגם חרדת הנטישה הנוראית. למדתי להתנהל אתה אבל זה לקח שנים של טיפולים ועבודה קשה ואני חייבת להודות, שפרידות עדיין מחרידות אותי, בעיקר פרידות מבני זוג".

ההורים המאמצים דיברו אתך על המשפחה הביולוגית שלי?

"גם הם לא ידעו פרטים. כילדה כל הזמן פנטזתי למה אימא שלי נפטרה. אולי תאונת דרכים, אולי מחלה, אולי משהו רפואי גנטי תורשתי. התחלתי למלא את הראש בכול מיני רעיונות. כדי לנחם את עצמי דמיינתי אימא מאוד מוצלחת, כוכבת קולנוע מפורסמת, נסיכה, אולי עם דם כחול וחיה בארמון, זוהרת כזאת, שקרתה לה טרגדיה והיא נאלצה לתת אותי. את מתארת לך את גודל האכזבה?"

לא שאלת איפה אבא?

"לא. אולי בתת מודע שלי ידעתי שהוא בטח לא בנאדם שמסוגל היה לגדל אותנו. תמיד שאלתי איפה אימא שלי. אימא-ציפי חזרה ואמרה לי שהיא אוהבת אותי, ושגם אם היא לא ילדה אותי, היא אימא שלי. פעם לקחתי כרית, הכרזתי שאני יוצאת לחפש את האימא הביולוגית שלי וטרקתי את הדלת. עמדתי מהצד השני, הצמדתי אוזן לדלת וחיכיתי לראות אם יבואו אחריי. היא עמדה מהצד השני והקשיבה משם – ואחרי כמה זמן היא פתחה ואמרה לי 'זה הבית שלך, בואי הביתה'".

התקפי זעם, כעסים, חוסר שקט, ניסיונות אינסופיים לבדוק גבולות והפרעות אכילה קשות  – בולימיה שהחלה בגיל 12 ונמשכה עד גיל 30 – ליוו אותה, היא אומרת כל החיים. "אינסוף ניסיונות לתפוס מקום. גם במערכות זוגיות, תמיד עשיתי דרמות, כמו בגיל ארבע, כדי לבדוק עד כמה אוהבים אותי ואם יעזבו אותי או לא. היום אני מודעת לזה וזה משהו שאני מקווה שעוד יתגשם בחיי – זוגיות וילדים".

גרינוולד מדברת על ילדים עתידיים משלה כעל "סגירת מעגל ומימוש של תחושת שייכות". למרות אהבתה להוריה המאמצים, היא אומרת שתמיד חסרה לה תחושת שייכות "אימא שלי ג'ינג'ית עם עיניים ירוקות ואני עורב שחור", היא אומרת. "הלכתי לבית ספר שבו כולן היו בלונדיניות סנוביות עם מותגים ורק אני שונה, כמו ברווזון מכוער, הרגשתי סוג ב', חשבתי שבגלל זה מסרו אותי. יש לי על הצוואר צלקת גדולה, תוצאה של תאונה ביתית  – בגיל חצי שנה נשפכו עלי מים רותחים – וחשבתי שאולי בגלל זה לא רצו אותי. היו ילדים שהיו קוראים לי 'חצי ילדה חצי זקנה' וככה הרגשתי. זאת החוויה של ילדה מאומצת – מצד אחד טוב לי שבחרו אותי, הצילו אותי, מצד שני – איפה אימא ואבא, איפה הבית שהיה לי, זה כמו לחיות בסרט מתח, באי-ודאות מטריפה".

עם אחיה, שגדל אתה, לא חלקה את התחושות האלה ("הוא לא אדם פתוח והוא מתייחס לזה כאל 'הגלגול הקודם') וגם לא עם האח השלישי, שאומץ למשפחה כשהייתה בת עשר ("אנחנו הברנג'לינה המקוריים", היא אומרת). בלית ברירה ספרה את הימים עד גיל 18, עד שתורשה לפתוח את תיק האימוץ. "מגיל שש אמרתי שאני אהיה חברת כנסת, כדי לשנות את החוק. הייתי ניגשת לזרים ואומרת להם 'אתה יודע, אני מאומצת'. בכיתה ב' עליתי על כיסא וביקשתי להגיד לכולם שאני מאומצת. הילדים מחאו לי כפיים, אבל לא באמת ידעו מה זה".

חיפשת במה לסיפור שלך

"זה תמיד היה חלום שלי. אני חולמת לכתוב על זה ספר, או סרט, ואולי להגיע להוליווד, לאנג'לינה ג'ולי. תמיד הייתי ילדה דרמתית, ולכן בחרתי ללמוד בבית צבי ולהיות שחקנית (בתיאטרון "אספקלריה"). בעקבות הסרטון פנו אלי ממגזין בינלאומי שאתרגם את הטקסט ואולי זה צעד ראשון. היום אני מבינה שהסיפור האישי שלי, שפעם ראיתי בו חולשה, ושכילדה כל הזמן נלחמתי שלא יראו עליי מבחוץ שלא טוב לי ושאני לא מושלמת, הוא בעצם מנוע אדיר שאני יכולה לרתום ליצירה".

המחשבות על יצירה אומנותית הביאו אותה לחפש פרטים על סיפורה האישי. היום היא יודעת שהוריה היו עולים שהגיעו ארצה בשנות השמונים, ושאחרי הרצח, קרובי משפחה לא יכלו לטפל בהם ולכן נמסרו לאימוץ. "אימא שלי הייתה אישה פשוטה, דלה, מוכרת בקיוסק. בת 36 כשנרצחה. לא אימא צעירה, ואומרים לי שאבא שלי היה מבוגר ממנה בהרבה, אז אני בכלל לא יודעת אם הוא עדיין בחיים. הם כנראה לא התאקלמו פה. הוא רצח אותה כשהיו בחופשה, בעיר אירופאית. מה שמוזר זה שהגעתי לעיר הזאת בטיול בת מצווה שלי, ובלי לדעת כלום, הרגשתי שם נורא ואיום וממש ברחתי משם לעיר אחרת. "

לא רצית לפגוש את אבא שלך ולשאול אותו למה?

"פחדתי ממנו נורא. היה לי בראש דימוי של מפלצת. קראתי את הכתבות שהיו אז בעיתונים, וידעתי שהוא לא תכנן את זה, אבל כל פעם שראיתי גבר דומה ברחוב רעדתי, כאילו שעכשיו הוא יבוא לרצוח אותי. היו רגעים שבהם חשבתי לקחת חוקר פרטי ולעקוב אחרי האיש הזה, מה הוא עושה, איפה הוא מסתובב. אבל אחרי הבומבה לפרצוף נרגעתי. עזבתי את זה. זה כל כך דרמטי, שאני מעדיפה להשאיר את זה מאחוריי."

זה אפשרי?

"הכתבה הזו (שהתפרסמה בשבועון 'לאשה') היא הפעם הראשונה שבה אני מספרת את הסיפור הזה. הרבה אנשים סביבי לא יודעים, כי שנים הסתובבתי עם סודות. על הבולימיה דיברתי, אבל על הסוד הגדול הזה, שהתביישתי בו שנים, לא דיברתי. היו ימים שהסתכלתי במראה ושאלתי את עצמי 'את בת של רוצח, אולי גם בך יש את זה?'. גם עכשיו עשר פעמים כמעט ביטלתי את הריאיון. אני בטוחה שיהיו תגובות, אבל אני במקום טוב בחיים שלי, במקום שבו אני מצליחה להגשים דברים גדולים, מצליחה לתפוס מקום, אז אני אתמודד גם עם זה".

תראו את הווידיאו היפה הזה:

"תופסות מקום" הוא פרויקט המנסה לבטא באמצעים חזותיים מרהיבים את הצורך הנשי לחזור ולתבוע מקום – פיזי ורעיוני – בעולם. הפרויקט, המורכב מתערוכת צילומים של אילן בשור וסרט וידיאו (ויראלי בטירוף, עם יותר מחצי מיליון צפיות ברשת), מציג עשר נשים גדולות גוף ובעלות נוכחות, הנחשפות בעירום ומספרות את סיפוריהן האישיים ואת חוויותיהן כנשים שאינן תואמות את מודל היופי הצנום המקובל.

מיכל גרינוולד, יוזמת הפרויקט, הצליחה לגייס בהתנדבות שמות גדולים כמו המפיקה לליה לב ארי, הבימאית נועה אהרוני ("עד סוף הקיץ") והמלבישה (המיתולוגית) רונה דורון, וכמובן הצלם אילן בשור. ביחד הם יצרו תמונות מרהיבות של נשים המזכירות ציורים של אמני הרנסאנס וציירים אימפרסיוניסטים גדולים. "השתמשנו בנשים גדולות שנדרשות בדרך כלל להצטמצם והחברה דורשת מהן לתפוס כמה שפחות מקום", אומרת גרינוולד, "אבל הרעיון הוא לעודד נשים מכול גודל לתבוע לעצמן מקום בעולם ולא לפחד להתבטא".

גרינוולד אומרת שהפרויקט (שהוצג מחוץ לרשת בגלריה "קסטיאל As Is" בתל אביב וישמח לקבל הזמנות למקומות נוספים) הוא מתנה שלה לעצמה "גדלתי מוקפת במסרים על נשיות פגומה. מצד אחד אימא שנרצחה, שלא זכתה לתפוס מקום, ומצד שני אימא שלא יכלה ללדת – וזה משהו שבתת מודע משדר לי פגם בנשיות. אז מה הייתי אמורה לעשות עם זה? מה הייתי אמורה לחשוב על הנשיות שלי? הפרויקט הוביל לאינספור שיחות בכול המדיה החברתית. את צריכה לראות איזה מהומה יש בפייסבוק שלי וכמה נשים מדברות על זה בהתרגשות. זה מבחינתי ניצחון גדול".

*** הראיון עם מיכל גרינוולד התפרסם בשבועון "לאשה".

העולם שלו לא שייך לצעירים

חורי באפריקה. בשמורת אריות, שמשום מה לא הזכרנו בכתבה

חורי באפריקה. בשמורת אריות, שמשום מה לא הזכרנו בכתבה

"נולדתי זקן", אומר לי אוהד חורי. כל הנתונים בשטח מעידים על ההפך: חורי הוא צעיר נמרץ, שכל חושיו דרוכים לקלוט את העולם. באמצעות החושים המחודדים האלה, הוא אוסף בשטח סיפורים, חוויות ואנקדוטות מהעולם שבו הוא חי, עולם המאוכלס בקשישים וקשישות ובאינטראקציות המורכבות והנוגעות ללב שלו אתם. חורי, בן 37, הוא עובד סוציאלי במרכז לדיור מוגן של קשישים ובעמותה המטפלת בניצולי שואה, והוא גם האיש מאחורי "קשישת היום", עמוד פייסבוק הצובר פופולאריות מפתיעה בעולם שנדמה היה ששייך רק לצעירים.

חורי גדל בקריית אונו ובכפר סבא, בנם הצעיר של הורים צעירים למדי "והייתי תמיד הסוציאליסט הקטן במשפחה, ואחר כך בצבא למרות שהייתי חייל קרבי תמיד מצאתי את הנישה של להקשיב ולטפל באחרים", כך שהבחירה בעבודה סוציאלית הייתה לו טבעית. ההחלטה לעבוד עם קשישים נפלה במהלך הלימודים "כשהבנתי שעבודה עם צעירים תכלול יותר מדי דרמות, אנרגטיות מטורפת ותזזיתיות, והקצב שמתאים לי הוא הקצב של הקשישים. זאת הייתה פעם ראשונה שבה ישבתי עם מבוגרים מחוץ למשפחה והקשבתי להם, ונכבשתי".  במילים אחרות: חורי התאהב. באנשים, בהיסטוריה שלהם, במבט שלהם על החיים ובאפשרות לשמוע מהם סיפורים שאף אחד אחר לא מספר.

אתה נחשף לסיפורים שלהם ולחכמת החיים שלהם, אבל אתה גם חשוף לדעיכה, לאובדן יכולת ולפעמים גם למוות

"זה נכון, אבל אני מקבל סיפוק ענק מזה שכל עזרה קטנה יכולה לשנות לקשישים את העולם. אני רואה את הדעיכה, אבל אני גם רואה בתוכה המון חיוּת, המון הומור, המון סימני חיים שאסור להתעלם מהם. זאת אחת הסיבות שבגללן פתחתי את "קשישת היום".

ב"קשישת היום" חורי מתעד מפגשים שלו עם קשישים, ובעיקר קשישות, ושיחות מעניינות, מצחיקות או מרחיבות לב שהוא מנהל אתם כשהוא מגיע אליהם לביקור. חלק מהמפגשים האלה שלו מתפתחים לכיוונים הזויים או מביכים. חורי מלקט ולפני שהוא מפרסם הוא מקפיד  לנכש מהסיפור פרטים מזהים או כאלה שעלולים לפגוע בכבודם של הקשישים. "אני רוצה להציג את הפן האחר, האנושי של הזִקנה". לעמוד יש קהילת מעריצים (למעלה מ – 2600 עוקבים ועוד מאות שמשוחחים על העמוד ברחבי הרשת) שלהפתעתו של חורי גם משתפים בסיפורים משלהם על קשישים בסביבתם. לאחרונה חורי זכה בתחרות סיפורים קצרים של ספריית בית אריאלה בתל אביב, בזכות אחד מהסיפורים בעמוד.

לתואר "קשיש" – מציין חורי – אין הגדרה ברורה לגמרי. כלומר, בספרים יש, אבל בחיים זה לגמרי תלוי באופן שבו האדם המבוגר רואה את עצמו ואת חייו, ביכולות שלו ובהגדרה שאתה נוח לו ולא גורמת לו לתחושה שלילית. כרגע חורי מטפל באוכלוסייה מבוגרת מאוד, בני (ובעיקר בנות) שמונים, תשעים ויותר. אחרי היכרות קצרה אתו ברור למה הם נפתחים בפניו, משוחחים אתו, מספרים לו על עברם ולמה קל להם להתבטא בנוכחותו בחופשיות גדולה.

"חלק מהם רואה בי בן משפחה, משהו כמו נכד שאפשר לספר לו דברים אישיים, ולפעמים גם סיפורים מהעבר שלהם שדווקא לבני משפחה אין סבלנות לשמוע. אחרים מדברים אתי בחופשיות, פשוט כי הם הגיעו לגיל שכבר לא כל כך אכפת להם מה חושבים עליהם, הם לא מצנזרים, הם מבינים שזה לגיטימי לדבר על עצמם ועל הצרכים שלהם ולא כל הזמן להתחשב באחרים – שזה מה שהם כנראה עשו רוב חייהם".

היחס אליו כמו אל נכד מתבטא, הוא אומר, למשל בצורך העז של קשישות לדאוג לו, בעיקר להאכיל – שלא לומר להאביס – אותו, ובטבעיות שבה גם במהלך הארוחה יהיו בהן שיניחו על השולחן את הרגל כדי להראות לו פצע שמדאיג אותן. חלק גדול מהמטופלים שלו הם ניצולי שואה, שמוצאים אצלו אוזן קשבת וחולקים את סיפוריהם האישיים כילדים ובני נוער בשואה "ולהפתעתי עושים את זה בחוש הומור מושחז, שהוא כנראה כלי מצוין להתמודדות עם כאב ואובדן וזיכרונות קשים".

צילום של חורי מתוך העמוד "קשישת היום". הסיפורים שלו שם לא פחות רגישים ודקי אבחנה

צילום של חורי מתוך העמוד "קשישת היום". הסיפורים שלו שם לא פחות רגישים ודקי אבחנה

נשים יותר מצחיקות מגברים?

"אני משוחד, כי אני מאוהב בנשים האלה. הן מצחיקות ומרגשות ואני אוהב לראות את ה"שואו" שלהן. "

איזה שואו?

"כולן מציגות איזו דמות. ככה יותר נוח להן להופיע ברבים. אני מאוד אוהב לנסות לזהות את הסדקים ולפעמים עם הזמן חלק מרשות לעצמן להסיר את המסכות ואחרות לא. את צריכה לראות איזו התרגשות ותחרות מתחילה כשמגיע לסביבה קשיש זכר חדש והן רבות על תשומת הלב שלו, ומצד שני יהיו אלה שיגידו 'עזבו אותי, אני עם גברים כבר גמרתי מזמן'".

אתה לומד מהן?

"המון, בעיקר לעשות דברים עכשיו, ליהנות, להגשים חלומות כדי שלא יהיו חרטות אחר כך. שמעתי מהן הרבה סיפורים על אהבות שלא מומשו וכבר אין זמן לממש אותן, על הצורך באינטימיות, על טיולים בעולם שמעולם לא יצאו לפועל. רובן היו עקרות בית ולא היו להן בכלל הזדמנויות לצאת מהבית, ללמוד מקצוע, להגשים את עצמן. "

הסיפורים שאתה מביא רובם מלאי הומור, אבל אי אפשר לא לשאול: אתם מדברים גם על המוות?

"זה תמיד נוכח. רובם רוצים לדבר על זה, אבל פוחדים לדבר על זה. לא רוצים להפחיד או להכביד על בני המשפחה, ומצד שני, בני משפחה לא מעזים להעלות את הנושא. כתוצאה מזה ישנו צורך שלא בא על סיפוקו, וזה המקום שבו אני נכנס לתמונה ומאפשר שיחה חופשית על כל הפחדים והמועקות והתוכניות לעתיד".

*הכתבה התפרסמה בשבועון "לאשה".

 

שאיש לא ייקח אותה ממני

 

צילום: גל חרמוני

צילום: גל חרמוני

רותי שפירא נושאת אתה בתיק פיסת מצה כמעט מתפוררת, כרוכה היטב בשקית ניילון. זהו חלק מהמצה השמורה שחולקה בלילה הסדר לפני 18 שנה, ממש לפני שנסעה לווייטנאם, להביא משם את התינוקת שאימצה. זהו הקמע שלה, שעובר אתה מתיק לתיק, ביחד עם כתב הוויתור שעליו חתמה האם הביולוגית של הילדה. "שלא יקרה משהו, שחס וחלילה איש לא ייקח אותה ממני", היא אומרת.

שפירא מספרת לי על המסע המפותל שהוביל לכך שבגיל 47 יצאה לבדה לווייטנאם, כדי לאמץ בת,  את הבת "שגדלה אצלי בלב ולא בבטן", כפי שהיא כותבת בספרה "הירח אותו ירח – אודיסיאה לווייטנאם" שראה אור בימים אלה ("פרדס" ו"בוקסילה"). בתה נועם לין (היא לא משתמשת ב"לין" ששפירא הקפידה לשמר משום שהיה השם שניתן לה בלידתה) מצטרפת אלינו לקראת סוף השיחה, אבל לא צריך שאול אותה כדי לדעת. האהבה ביניהן חזקה, כל כך חזקה – כותבת שפירא – עד שהיא כואבת.

רותי הייתה בת 23 בלבד כשהתאלמנה. בעלה יגאל שפירא, נהרג במלחמת יום הכיפורים, כשהיו נשואים שנה ויומיים בדיוק. הוא שימש קצין תצפית בראש כוח צנחנים ונפגע מירי מארב צלפים מצרי במבואות העיר סואץ. הוא עבר את המלחמה כולה בלי שריטה, ונפגע בפעולה שנמשכה שעות ספורות אחרי הפסקת האש הרשמית. "הכרנו עוד בתיכון", היא מספרת. היא התגוררה ברמת השרון והוא בתל אביב, אבל חברה משותפת הכירה ביניהם והם הפכו ידידים ואחרי שנים גם לזוג. בתוך האושר שלהם ריחף איזה שכנוע של יגאל שהוא עתיד למות צעיר, ושהוא צריך להספיק הכל כי הזמן דוחק.  כשהודיעו לה שנהרג (אחרי שלושה שבועות של חרדה ואי ודאות) המשפט הראשון שיצא מפיה היה "חבל שאני לא בהריון". היא ידעה שילד היה משמח אותו והצטערה שלא יהיה לו המשך. "בשבעה אימא שלו אמרה לי שאם אי פעם יהיו לי ילדים, גם הם – הוריו של יגאל, בלה וג'ימי, יהיו להם סבא וסבתא. נדרשו לי 24 שנים לפרוע את השטר הזה, והם לא הכזיבו, הם שימשו סבא וסבתא לכל דבר".

למה כל כך הרבה שנים?

"היו לי הזדמנויות להרות, אבל עד גיל ארבעים בערך זה לגמרי לא עניין אותי וזה נראה לי מפחיד אפילו. רציתי להיות חופשיה, לעוף, וכשכבר רציתי , זה לא הלך. אבל אני באמת חושבת שלא הייתי בשלה לזה יום לפני שזה קרה. וגם אז, אל תחשבי, היו לי פחדים. "

את כותבת בספר שכשהפכת לאימא, הרגשת שהתקבלת כחברה שווה בחברה הישראלית

"אני כותבת את זה קצת בציניות, כי זו האווירה ברחוב, בבניין, בשכונה. המשפחה והחברים שלי לא לחצו עלי, אבל מסביב הייתה תחושה שעם תינוקת, את מתקבלת פתאום למשפחת האדם. זה ערך עליון בארץ, וכולם טרחו להודיע לי כל השנים כמה חבל שאני לא עושה ילד. כשחזרתי עם נועם, זכיתי לפרגון ורצון טוב מעל ומעבר למה שציפיתי. יכול להיות שאם הייתי יולדת בעצמי היו מעבירים ביקורת, אומרים שזה צעד אגואיסטי, לגדל ילד בלי אבא, אבל האימוץ הוציא מהאנשים רק פרגון".

שפירא נולדה בהלסינקי, בקהילה היהודית הקטנה של פינלנד, שהייתה אז ציונית מאד. אביה, יליד פינלנד, שהיה מהנדס מכונות, ואימא שלה, שהגיעה לפינלנד בגיל 8 מעיר הולדתה שעל שפת הים הבלטי (אז פרוסיה, גרמניה) בעקבות עסקיו של הסב שהיה סוחר עץ, ילדו שלושה ילדים וכאשר רות, הבכורה, הייתה בת 13, והחליטו לעלות לישראל. בשלב זה כבר היו לה שלוש שפות אם: פינית (שפת בית הספר), שוודית (שפת הבית, שכן פינלנד היא דו לשונית) וגרמנית (שפת הסבים) ולימים הצטרפה לזה העברית, כמובן.

 

Spira

המעבר מפינלנד לנווה מגן שברמת השרון היה לה קשה מאוד. "הגרעין בבית הספר היה ילדי גנרלים והאווירה הייתה קרתנית מאוד", נזכרת שפירא. "המנטליות הייתה שונה לגמרי, לא ידעתי יותר מאלף בית, לא הייתי מעורה בכלום, והרגשתי שהפכתי מתלמידה מעולה לאפס". אחרי שירות צבאי ביחידת המחשבים של צה"ל (שהייתה אז בחיתוליה) הגיעה לירושלים כדי ללמוד ספרות אנגלית, אבל לימודיה נקטעו באמצע כשבעלה נהרג. "לקח לי כמה שנים להשלים את התואר כי אחרי שיגאל נהרג הייתי די מאובנת. הייתה לי הרגשה שאני מין פנקייק כזה, שהחיים יכולים להפוך אותי על המחבת בתוך רגע. זה מילא אותי פחד מכל התקשרות מחייבת מדי, כי ידעתי שהכול יכול שוב להילקח ממני".

שפירא, שהיא היום מתרגמת בכירה וחתומה על מיטב הלהיטים שהגיעו לעברית מארצות סקנדינביה (כולל יצירת המופת של יורן רוזנברג "עצירה קצרה בדרך מאושוויץ", "הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם", טרילוגיית המילניום של סטיג לרסון וספרי ילדים של אסטריד לינדגרן) השלימה בסופו של דבר תואר שני, עבדה כמתאמת פעולות תרבות בבית ציוני אמריקה ושימשה כתבת תרבות ב"מעריב". ואז, בשנת ואז בשנת 1997 הגיעה שיחת הטלפון מעורכת הדין שתיאמה את האימוצים מווייטנאם, והיא ארזה מזוודה שכללה בגדי תינוקות, חיתולים ושאר חפצים שלא האמינה שתשתמש בהם אי פעם ויצאה לדרך.

שלוש שנים בלבד היה חלון ההזדמנויות הזה פתוח בפני ישראלים. מאוחר יותר ישראל חתמה על אמנה בינלאומית המסדירה אימוץ ילדים בין מדינות, ווייטנאם לא נכללה ברשימת המדינות שנחשבו מפוקחות מספיק. כששפירא הגיעה לשם בפעם הראשונה, היא פגשה זוגות ישראלים נוספים שקיבלו את התינוק שחיכו לו די מהר. היא נאלצה להמתין, ומסיבות שונות, הילדה שיועדה לה לראשונה לא ניתנה לה. במתח, בעצבים מרוטים, היא המשיכה לחכות, תוהה איך תרגיש ומה יהיה אם לא תתקשר לתינוקת. כל השאלות האלה נמוגו בבת אחת כשלין הזעירה הונחה בזרועותיה. "הרגשתי שאני נמצאת אתה בתוך בועה. רק היא ואני וזהו. כל שאר העולם רחוק", מספרת שפירא. "פרצתי בבכי. זה היה בכי של הקלה ואושר וגם חמלה על תינוקת רכה שאמה לא הייתה מסוגלת לגדל אותה. היה לי צורך עצום לגונן עליה".

מכל ההליכים הבירוקרטיים המתישים וההתרחשויות המוזרות שהיא מתארת בספרה, מפגש אחד בלתי צפוי היכה אותה ממש בתדהמה: המפגש עם  האם הביולוגית. איש לא הזהיר אותה מראש, ורק כשהתינוקת כבר הייתה אצלה, התברר כי חלק מהתהליך הוא ויתור רשמי של האם על הבת שילדה, המתבצע במחלקה המשפטית, בנוכחות שתיהן. היא מצאה את עצמה פנים אל פנים מול אישה נמוכת קומה, שאת שמה ופרטיה ידעה מתעודת הלידה, "והייתה לה הבעה מרדנית, דעתנית, מישהי שהגורל התאכזר אליה אבל היא בשום אופן לא סמרטוט".

זאת בטח הייתה חוויה מטלטלת

"לא יכולתי לא לחשוב שהאושר שלי כרוך בכאב הלב שלה. ידעתי שהיא לא מוותרת עליה למעני אלא כי היא לא מסוגלת לגדל אותה, אבל המשכתי לחשוב עליה שנים אחר כך. בכל יום הולדת של בתי תהיתי, האם היא חושבת עליה עכשיו? האם יש עוד מישהו בווייטנאם שחושב עליה היום?"

חזרת ארצה עם ילדה שנראית אחרת לגמרי מילדים אחרים. איך מסתגלים?

"האימוץ לא היה החלק הקשה בכל הסיפור וגם לא העובדה שהיא נראית שונה. ההורות החד הורית היא לא פשוטה, כי אין עם מי להתייעץ לטוב ולרע, אין עם מי לחלוק חששות. עניין האימוץ היה על השולחן מהרגע הראשון, דיברתי אתה, סיפרתי לה, הכנתי לה ספר שתיעד הכול, עם תמונות, עם סיפור ההגעה ארצה, המפגש עם המשפחה. ברור שהיא מושכת תשומת לב בכל פעם שהיא יוצאת מהבית, אבל מאחר שהיא מאוד יפה ומרשימה, זו תשומת לב חיובית."

כשנועם הייתה בת 7, שפירא לקחה אותה לשוודיה, לשליחות בת שנתיים, שבה שימשה קונסולית התרבות בשגרירות ישראל. נועם למדה בבית ספר יהודי בשפה השוודית. שפירא, שבפתח הספר מאחלת לבתה להיות נטועה כל חייה במקום אחד, הפכה אותה כמעט בלי לשים לב לאזרחית העולם: ילידת וייטנאם, המחזיקה דרכון ישראלי ופיני ומדברת גם שוודית. "חשבתי שנדודים זה קשה, כי לי הייתה חוויה קשה, ואני מקווה שלה יהיה המון בטחון בחיים".

בגלל זה גיירת אותה?

"גיירתי אותה כי בתעודות שלה היו יותר מדי שורות שנכתב בהן "לא ידוע". אב לא ידוע, לאום לא ידוע, דת לא ידועה. הדת והלאום הוחלפו ב"יהודי"."

השחזור המפורט של שפירא את הימים בווייטנאם ואת החזרה שלהן ארצה התאפשר הודות לעובדה שהיא נוהגת לשמור הכול: קבלות, כרטיסים, יומני פגישות, דפי מידע. הגרסה הסופית עברה תחת עיניה של נועם וקיבלה את אישורה המלא לפני הפרסום. "הספר לא חידש לי כלום", אומרת נועם, שכאמור, מצטרפת לרגע, בין עיסוקיה, לשיחה. "תמיד שאלתי הרבה שאלות ואימא גם סיפרה לי מיוזמתה. "

אימא שלך כותבת שלמרות שהייתה אתך בביה"ס עוד ילדה שהגיעה מווייטנאם, לא עשית מאמצים להתחבר דווקא אליה

"זה לא נראה לי רלוונטי לחיים שלי. גדלתי פה, אני מרגישה לגמרי שייכת, זו החברה שלי ואין לי איזו תשוקה אדירה דווקא לווייטנאם".

יש לך מחשבות על נסיעה לווייטנאם?

"עוד לא פתחתי את תיק האימוץ, מה שאפשר לעשות אחרי גיל 18, ועד שאעשה את זה אני לא שואלת את עצמי יותר מדי שאלות. ברור שתהיה נסיעה, כי מעניין אותי מאיפה באתי, אבל זה לא בראש סדרי העדיפויות שלי".

 

"אולי אני לסבית שכלואה בגוף של גבר"

 

ראש העיר, סטו רסמוסן

ראש העיר, סטו רסמוסן

(Photo by Brent Drinkut, Gannett / Statesman Journal)

אירוע היסטורי התרחש לאחרונה בעיר קטנה בהודו. מדהוּ קינאר, בת 35, נבחרה לראשות העיר ריגאר, הסמוכה לגבול בנגלדש, והייתה לטרנסג'נדרית הראשונה אי פעם שנבחרה לתפקיד כזה בתת היבשת. בעוד קינאר (ראו מסגרת) עושה את צעדיה הראשונים בהיכל העירייה, בקצה השני של העולם מתכונן סטו רַסמוּסן לסיים את הקדנציה השלישית שלו כראש עיר בסילברטון שבאורגון, ארה"ב. רסמוסן, גם הוא טרנסג'נדר, נבחר לשתי הקדנציות הראשונות שלו כגבר, ולשלישית כאישה.

האמת היא שהסיפור של רסמוסן קצת יותר מורכב וקצת פחות ניתן להגדרה. הוא בן 56. הוא נולד וחי רוב חייו כגבר, וגם היום, אחרי שעבר ניתוח להשתלת שדיים והוא מתלבש כאישה (מיני, עקבים, ציפורניים, כל הסט הזה) הוא מעדיף שיפנו אליו כגבר. הוא לא לוקח הורמונים נשיים ואין לו כוונה לעבור ניתוח לשינוי מין, והעובדה שכל זה מאוד מבלבל את מי שמחפשים כותרות ברורות משעשעת אותו. אם תלחצו עליו הוא יסביר לכם שהוא לסבית, שכלואה בגוף של גבר. אבל שככה נוח לו, שהוא מאושר בגוף הנוכחי שלו.

רסמוסן חולק את חייו עם ויקטוריה סייג', זוגתו מאז 1974.  רק עשר שנים אחרי שנפגשו הוא העז לצאת מהארון, ולספר לה שהוא אוהב ללבוש בגדי נשים. עד אז הוא היה משוכנע שהוא הגבר היחיד שמרגיש כך, ושמדובר באיזו סטייה נוראה וחולנית. התמיכה של זוגתו, והאינטרנט, הוא אומר, הביאו לו את שלוות הנפש, ואת חדוות הגילוי: יש לזה שם, ויש עוד המון גברים כמוהו. לאט לאט החל לשנות את הופעתו החיצונית, ומתישהו באמצע שנות התשעים החל לצאת לרחוב בבגדי אישה. "חששתי", הוא מודה, "אבל להפתעתי הקהילה לא נידתה אותי אלא קיבלה אותי בזרועות פתוחות. היו לפעמים לחישות מאחורי הגב, אבל מי שהכירו אותי קיבלו את זה באהבה והתברר לי שהפחדים היו בעיקר אצלי בראש".

כשאימץ לעצמו מופע נשי, רסמוסן כבר היה דמות מוכרת בסילברטון, עיר בת כעשרת אלפים תושבים שעיקר פרנסתה היתה אז על מנסרות עצים. הוא כיהן פעמיים כראש עיר, ובין הקדנציות שימש במבחר תפקידים ציבוריים במועצת העיר.  הוא בעלים שותף של בית הקולנוע הוותיק והפופולארי בעיר, ושל עוד מספר עסקים הכוללים בין השאר ערוצי טלוויזיה בכבלים, חומרה ותוכנה. "המהפך שעברתי במראה החיצוני היה הדרגתי מאוד, והקהילה המקומית עקבה אחריו בתערובת של סקרנות עמוקה ואימה", הוא אומר לי בראיון ברשת. "וחברים קרובים הביעו התעניינות אבל תמיד תמכו".

כדי שכולם ירגישו חופשיים לשאול אותו מה בדיוק עובר עליו, הוא החל להסתובב ברחבי סילברטון כשהוא לבוש בטי שירט שכתוב עליה "למה סטו עושה את זה? כי בנות נהנות הרבה יותר". "היו ותמיד יהיו גם אנשים טיפשים שיגיבו בצורה מבולבלת או מלאת שינאה", הוא אומר. "אלה אנשים שאין להם חיים משלהם והם מקנאים במי שמעזים לחיות את החיים במלואם. אחרי הבחירות בשנת 2008 הגיעה לעיר חבורה של אנשי הכנסייה הבפטיסטית "ווסטבורו", גרעין קטן של נוצרים בורים ומלאי שינאה, אבל התושבים גירשו אותם. "

רש העיר, בחצאית של Rethreadz, בעיצוב האמנית המקומית פם אלטיר (http://www.rethreadzclothing.com/)

רש העיר, בחצאית של Rethreadz, בעיצוב האמנית המקומית פם אלטיר
(http://www.rethreadzclothing.com/)

 

הבחירות ב – 2008 היו הבחירות שבהן רסמוסן נבחר בפעם השלישית לכהונת ראש העיר סילברטון, אלא שהפעם לא בדמות גבר מחוספס בחולצת פלנל משובצת, אלא בדמותו הנשית, עם מחשוף נדיב שממנו ניבטים השדיים שהוא מכנה "התאומים". רסמוסן העלה לרשת תיאור חושפני של הניתוח שעבר להשתלת שדיים וחתם עליו בשם שהוא משתמש בו לעתים "קרלה פונג". הוא מתאר את הכמיהה העמוקה לשדיים משל עצמו, תשוקה שהביאה אותו בשנת 1998 לנסות לראשונה ללבוש שדיים מלאכותיים מתחת לבגדים. "התחושה הייתה משונה. בפעם הראשונה שיצאתי לרחוב מתתי מפחד", הוא אומר. "ניסיתי להסתיר אותן מתחת לחולצה, אבל ידעתי שהם שם ונדמה היה לי שכולם מרוכזים רק בזה. אנשים צחקו בקול רם מאחורי גבי, ילדים רצו אחרי וזרקו אבנים, נשים דתיות צרחו עלי שאני סוטה. לא, האמת היא שכל זה לא קרה, דמיינתי את זה, אבל אנשים רק הסתכלו, היו מי ששאלו את זוגתי מה לעזאזל אני עושה, ואחרי כמה חודשים זה כבר לא עניין אותם והם עברו לדבר על נושא אחר".

 

זוגתו, ויקטוריה סייג', בת 59, היא בעליה של חנות לשכפול והדפסה. "סטו סיפר לי על הרצון שלו ללבוש בגדי נשים לא הרבה אחרי שגיליתי בין החפצים שלו חזייה, וחששתי רגע שיש לו קשרים עם נשים אחרות. הרגשתי פחות מאוימת כשהבנתי שזה הוא שלובש את זה".

לא היית המומה?

"לא… אימא שלי שכחה להזהיר אותי מגברים כאלה".

את הפעם הראשונה שבה הביט בגופו החדש במראה רסמוסן מתאר כ"חמש שניות של הלם מוחלט וחרטה 'אוי מה עשיתי', שהתחלפה מיד באושר עצום". הוא היה רוצה שדיים גדולים יותר, אבל זה מה שהרופא המליץ, ואם אפשר גם פנים אחרות, גבריות פחות.

 

אתה מרגיש שאתה אותו אדם, או שהמראה הפך אותך למישהו אחר?

 

"אני אותו אדם שהייתי, אבל בזכות היכולת לבטא את מהותי בפומבי, אני מרגיש יותר משוחרר. זה תהליך מומלץ ביותר".

 

סייג' ליוותה אותו לניתוח, עזרה לו לרכוש חזייה ראשונה כשחזר הביתה עם שדיים משל עצמו והוא אומר עליה שהיא האישה "הכי זורמת בעולם".

העובדה שבן זוגך נראה כעת כמו אישה משנה לך?

"בסולם של 1 עד 10 אני אבחר מספר שלילי. פחות מאפס. תסתכלי מסביב, אנשים מתלבשים בכל מיני צורות, לפעמים מסיבות תרבותיות לפעמים בגלל זהות אישית, השתייכות קבוצתית, נוחות. למה שזה בכלל ישנה לי? אלוהים אדירים, מראה הוא רק מראה. כשאנשים מתחילים לדבר על מה מתאים לבנות ומה מתאים לבנים זה מוציא אותי מדעתי".

היה לך ברור מראש שתתמכי בו ותישארי אתו בכל מצב?

"ממש לא… את לא יודעת שכל מערכת יחסים היא תהליך שלא נגמר?"

סייג' ורסמוסן נפרדו לפני כ – 12 שנה, בגלל משבר ביחסיהם, ששניהם מקפידים לומר לי שלא היה קשור בשום צורה לזהותו המינית של סטו. סייג' עברה לגור בניו זילנד, אבל אחרי שנה וחצי בערך שניהם הבינו שהגעגועים עזים מדי, ושהם מעדיפים לנסות שוב. מאז הם ביחד, ורסמוסן, כאמור, נבחר פעם נוספת לראש עיר, כהונה המסתיימת ממש בימים אלה.  רסמוסן אומר שאנשי סילברטון הכירו אותו כראש עיר יעיל ומסור, ולכן "התגברו מהר מאוד על האריזה החיצונית, ובחרו באדם שהם ידעו שישרת אותם היטב". סייג' אומרת שמאחר שבעיר הוא מוכר כאדם חכם שהקדיש את עצמו לטובת המקום, השאלה אם הוא גבר או אישה לא עלתה בכלל  "ורוב האנשים התפלאו מתשומת הלב התקשורתית לנושא".

תשומת הלב הזו כללה, אגב, גם מחזמר "סטו מסילברטון" שעלה בתיאטרון בסיאטל לפני שנה. את רסמוסן זה שימח. "אני חושב שלפני שנבחרתי הייתה פחות פתיחות לנושאים של טרנס, ולשמחתי עכשיו העולם הזה משתנה במהירות, יש דמויות טרנס בטלוויזיה, בקולנוע, ויש הרבה יותר קבלה והבנה. אני מקווה שבעתיד הזהות המגדרית של אדם תהיה לא יותר חשובה מצבע עיניו".

 

 

***

 

זכות הראשונים שמורה לג'ורג'ינה באייר, הפוליטיקאית הניו זילנדית, שהייתה לא רק ראש עיר אלא גם חברת פרלמנט טרנסג'נדרית ראשונה בעולם. באייר, עמדה בראש עיריית קרטרטון בין השנים 1995-1999  ומיד אחר כך ייצגה את מפלגת הלייבור המקומית בפרלמנט. היא נולדה כג'ורג', ועברה ניתוח לשינוי מין בגיל 27. הקריירה הטרום פוליטית שלה כללה משחק, שירה, מופעי דראג ועם עבודה בתעשיית המין. עיקר פעילותה הפוליטית היה בתחום זכויות האדם, הזכות להגדרה עצמית ומינית. היא פרשה מהפרלמנט לפני למעלה מעשור, בגלל מחלת כליות חמורה, ועתה שוקלת האם להתמודד מחדש כנציגה של תנועה חברתית התומכת בזכויות הילידים .

מדהו קינאר, הטרנסג'נדרית שנבחרה החודש לעמוד בראש העיר ריגאר בהודו, יכלה לעשות זאת אחרי שהמכשלה הבירוקרטית האחרונה הוסרה מדרכה לפני כשנה, אז הכיר בית המשפט העליון בהודו בטרנסג'נדרים כב"מגדר שלישי", משוחררים מהצורך להצהיר על עצמם כנשים או גברים. קינאר עשתה היסטוריה ביותר ממובן אחד: היא נבחרה כמועמדת עצמאית, ואת מערכת הבחירות מימנה מהופעותיה בשירה וריקוד ברכבת האזורית. קינאר, שלתדהמת כלי התקשורת המערביים שניסו לראיין אותה אינה מחזיקה טלפון סלולארי, היא בת לקסטת הטמאים ההודית, הנחשבת שם נחותה, וגם נודתה ממשפחתה, אחרי שמגיל צעיר אימצה זהות נשית, ומאמציהם של הוריה ואחיה "לשנות אותה" לא עלו יפה. בראיון ל"אינדיאן אקספרס" סיפרו קרובי משפחה כי הוריה חיתנו אותה בגיל צעיר ואף נולדה לה שלושה ילדים, לפני שהחליטה לנטוש את תפקיד אבי המשפחה ולחיות את חייה כאישה.  שלא במפתיע, המצע שעל פיו נבחרה קינאר לתפקיד כולו חברתי ומבטיח תמיכה בקבוצות מוחלשות.

 

(הכתבה פורסמה במדור "חדר משלך" בשבועון "לאשה")