ארכיון תג: אהבה

מתאהבים בה במבט שני – אבל עמוק, עמוק

alma

 

 

 

סצנת המקלחת הייתה לה קשה במיוחד. כמה לא מפתיע. אלמה דישי, שחקנית בראשית הדרך, וכבר בתפקיד נשי לצדו של יהודה לוי, עומדת במקלחת, בעירום, לצדו של הכוכב. "הוא היה נהדר", היא אומרת. "הוא עשה כל מה שהוא רק יכול היה כדי שאני ארגיש נוח. הזהרתי אותו שיסתכל לי בעיניים, ושלא יעז להוריד את המבט לשום חלק אחר של הגוף שלי".

ליהודה לוי אסור היה לראות את מה שחצי מדינת ישראל תכף תראה בטלוויזיה?

"את הצופים האחרים אני לא רואה ולא שומעת. הוא עמד ביחד אתי, מתחת למים, אם הוא לא היה כל כך נחוש לעזור לי לא הרגיש נבוכה, אין לי מושג איך הייתי עוברת את זה".

דישי, בת 27, מגלמת בסדרה "איש חשוב מאוד" (הוט בידור ישראלי) את רונה, סטודנטית שמתפרנסת ממלצרות ורחוקה שנות אור מעולם הסלבס ההזוי שבתוכו חי יהודה לוי. לוי, שמגלם גרסה אגוצנטרית (שלא לומר נרקיסיסטית) לא מודעת ומוקצנת מאוד של עצמו, נכנס במפתיע אל חייה, בעדינות של מערבל בטן הנחבט בקיר. היחסים ביניהם מלווים בהרבה סקס ובכל העליות והירידות המתבקשות מדרמה טלוויזיונית. דישי מלוהקת בתפקיד הבחורה שלוי נמשך אליה במפתיע ובניגוד לכל הכללים: היא לא הדוגמנית הזוהרת, לא היפהפייה שצלמים רודפים אחריה ברחוב, והיא אישה חזקה, עצמאית, דעתנית, אחת שבמציאות הייתה אולי מבריחה כוכבים שרוצים מישהי שתלקק להם את האגו, אבל תענוג לראות אותה על המסך.

המפגש שלנו הוא הריאיון הראשון של דישי לתקשורת, והיא זו שמבקשת לציין את זה בהתרגשות. באותה הזדמנות כדאי לציין שהיא קורנת וכובשת ובכלל, עושה רושם של מישהי שכל אחת הייתה שמחה שתהיה בארסנל החברות שלה.

אלמה ("נשמה" בספרדית) היא בתם היחידה של איש הקולנוע שאול דישי ואילנה עופרי, עורכת דין ואשת עסקים היא נולדה בתל אביב, בשיכון בבלי, ומגיל חמש גדלה בסביון. "תמיד הייתי קצת אחרת", היא אומרת. "למדתי בבית הספר לאומנויות ואחר כך בתלמה ילין, הגעתי הביתה מאוחר, אף פעם לא הייתי ממש מחוברת לשכונה. עשיתי תפקידים ראשיים, הייתי מוערכת, אהבתי את הבמה.  אני מתארת לעצמי שזה קשור למה שאבא שלי עושה, למרות שכל השנים היה הבדל ברור: הוא בעולם המצולם ואני על הבמה. הוא לא כל כך אוהב תיאטרון ואני רק עכשיו, בצילומים, הבנתי משהו מהעולם שלו, מהאינטימיות הזו שנוצרת על הסט, שהיא בעצם נורא פרוצה, אבל כשחווים אותה היא מאוד אינטנסיבית".

 

לא היית ילדה שמסתובבת על הסט ומקבלת תפקידים קטנים בסרטים של אבא

"יש לי תכונה כזו, שרק כשאני בשלה למשהו הוא קורה לי. באהבה, בחיים בכלל וגם בקריירה. לא הייתי ילדת פלא שרשומה אצל סוכנים מגיל אפס. בדיוק להפך. מדי פעם הלכתי עם חבר או חברה לאודישן ולא התקבלתי. וגם בצבא, לא התקבלתי להקה צבאית והחלטתי ללכת לכיוון אחר. הלכתי לחינוך, הייתי מפקדת של נערי מקא"ם בחוות השומר. ילדה בת 18 עומדת מול חבורת גברים עם מטען חיים כבד – הם פשוט קרעו אותי, השאירו אותי המומה ובוכה. אבל למדתי מהם המון, והיום אין סיטואציה אנושית שאני לא יודעת לפענח".

מפתיע ששום להקה לא קפצה עליך בזרועות פתוחות

"יש בי משהו שגורם לאנשים להתאהב בי רק ממבט שני. אני יודעת שרבים מאוהביי לא יסכימו לאמירה הזו, אבל זה ככה. יש משהו שנופל יותר טוב רגע אחרי, אבל מאוד עמוק. זה בדיוק התפקיד שאני עושה בסדרה. מישהי שלוקח זמן עד שהיא נכנסת לך מתחת לעור אבל אחר כך זה עמוק וחזק. החלטתי לעשות את השירות הצבאי ולראות מה ינצח אחרי הצבא – איזה סוג של חיים יהיו בעיני בעלי משמעות. אני כל הזמן בחיפוש אחרי ערך מוסף שאני יכולה להביא בתפקידים שאני עושה. זה לא בא לבד במקצוע הזה. אחרי ההקרנה לעיתונאים באה שלי מישהי ואמרה לי שזה היה לה נורא משמעותי לראות את הדמות הזו, מבחינה פמיניסטית, אז ידעתי שזה מה שאני מחפשת, מעבר למחמאה, מעבר להילולה שעושים סביבי בתור פנים חדשות, משהו שעשיתי נגע במישהו. מפחיד אותי שזה יהיה רק האגו".

להפתעתה התקשתה להתקבל לבתי ספר למשחק, ובסופו של דבר הצליחה להתקבל וללמוד בסמינר הקיבוצים. "גם שם לקח זמן עד שהבינו את הגובה שלי והגודל שלי והיופי, וגם לי לקח זמן להבין איפה החוזקה שלי. תוך כדי הלימודים הבנתי שאני לא אקבל תפקידים עד שאני לא אראה את עצמי כשחקנית ואגיד לעצמי שאני מתאימה לתפקידים כאלה, עד שלא אצליח לדמיין את ה"כן" הזה שיגידו לי אחרי האודישן".

העובדה שאת גבוה, כהה, לא כחושה כמו גבעול, יש לה משמעות גדולה בתחום?

"לא תמיד ברור מה הביצה ומה התרנגולת, אם זה באמת משמעותי או שזה משמעותי בעיני. בסופו של דבר חשוב הביטחון העצמי שאני מביאה אתי לתפקיד. כששירלי מושייף (יוצרת "איש חשוב מאוד") פגשה אותי בפעם הראשונה היא שאלה אותי אם התפקיד של רונה בכלל מדבר אלי, כי בעיניה אני מאוד יפה. לי היה ברור שזה מאוד מדבר אלי. שירלי תפסה אותי בנקודה שהיא אמנם הרבה אחרי סיום גיל ההתבגרות, אבל היא בדיוק הנקודה שבה אמרתי לעצמי שזאת אני, זה מה שיש, ואו שאני אתאהב בזה ואלך עם זה עד הסוף, או שאני אאבק".

איך מגיעים לרגע של השלמה? הרבה נשים משלימות עם המראה שלהן רק בגיל הרבה יותר מבוגר, אם בכלל

"זה פשוט קרה. לקח לי זמן לגלות שאני יפה. הגובה היה תמיד בעייתי. רק נשים היו מחמיאות לי. בתור נערה מתבגרת הייתי הולכת למסיבה ומקווה שיקרה משהו, ופתאום בחורה אחרת הייתה אומרת לי 'את ממש מיוחדת'. זה לא ממש מה שאת רוצה לשמוע בגיל הזה. תוך כדי הצילומים, ראיתי את עצמי במוניטור, והבנתי שאני מסתובבת עם דימוי אחר לגמרי של עצמי. פתאום אמרתי וואו, יש לי חזה, יש לי גודל. יש לי גבות. ראיתי אישה אחרת, יותר נשית, יותר רכה ממה שדמיינתי. זה הפתיע אותי, אבל החלטתי לקחת את זה".

מיד אחרי הלימודים דישי השתתפה בהצגה "הרדופים" של מאור זגורי, שעלתה בתיאטרון "תמונע" ("הוא שלף אותי מבית הספר, זה היה מצוין") ב"רגעים", של מיכל בת אדם וב"השולחן" של נולה צ'לטון בפסטיבל עכו.  בימים אלה היא משתתפת בסדרת אינטרנט מוצלחת "בקרוב אצלך", על חמש חברות בנות שלושים ומשהו, המציגה כל אחת מהן ברגע משברי-קריטי בחייה. בין לבין היא עבדה כמלצרית בקפה "נוח" התל אביבי. עכשיו כבר לא. "נפגשתי עם רינה ירושלמי שביימה אותי בסמינר", היא מספרת, "ושאלתי אותה ממה מתחילים, כן תיאטרון, לא תיאטרון, איך יודעים. היא אמרה לי: זה ייבחר בך. וככה קרה. לא חשבתי בכלל על טלוויזיה. תמיד אמרו לי שאישה עם נוכחות וגובה ותווי פנים כמו שלי זה בול לתיאטרון, ושטלוויזיה זה לאנשים קטנים. ופתאום זה בא. יחד עם חשיפה גדולה והערות שלא תמיד נעים לשמוע…"

היא מתכוונת בעיקר לטוקבקים מרושעים "קראתי בטעות, אסור, אסור, אסור לקרוא דברים כאלה", היא צוחקת. באחת התגובות מישהו שאל למה לקחו לתפקיד הראשי ספרנית טיפוסית מגבעתיים, כל כך לא מלבבת לעין ולנפש. "מצד אחד האגו נפגע", היא מודה. "מצד שני, מישהו ראה אותי וקיבל בשיא הרצינות את הדמות שאני מגלמת, את הסיפור. יש לי בסדרה סצנה עם ליאת אשורי, שאומרת לי שם 'את יודעת שאת יציאה', כלומר מה קרה ליהודה לוי שהוא מסתכל על אחת כמוך. ואז אני שואלת את עצמי, יהודה משחק את עצמו, ליאת משחקת את עצמה, אז מה אני בכל הדבר הזה? יש ברונה המון דברים שונים מאוד ממני, ובכל זאת – הסדרה הזו כל הזמן משחקת בין מציאות לבדיון וזה לא תמיד קל".

איזה מערכת יחסים נוצרה בינך לבין יהודה לוי?

"התיידדנו לאט לאט. אני חושבת שלו היה יותר קשה להתקרב אלי ולבטוח בי ולהיחשף. אני נורא התרגשתי לעמוד מולו, גם כשחקן, גם כגבר, גם כסלב. הייתי צריכה להתגבר על ההתרגשות הזאת, ולהגיד לעצמי שיהיה בסדר, שאני אעבוד קשה, שאני אלמד מה קורה לדמות הזו, של בחורה שפתאום איזה סלב נכנס לה לחיים והוציא אותה מאיזון וזה הכי לא היא, שאני אתמקד בסיפור האנושי הזה ואני אפסיק להתרגש מזה שאני משחקת עם יהודה לוי. האמת היא שכבר באודישן הראשון הוא חיבק אותי, עם העיניים הכחולות האלה שלו, כמו ילד בן 16 שקופץ בחדר. הרגשתי את הכימיה בינינו מהרגע הראשון".

היום את כבר לא מתרגשת כשאת פוגשת את יהודה…

"ועוד איך מתרגשת. בגלל זה אני כל כך מתאימה לתפקיד. אבל זה משתפר. עכשיו בדיוק ישבנו יחד ושאלתי אותו איך הוא מעביר את הימים האלה, התברר שהוא מתרגש בטירוף, אז מה אני מתפלאת שאני מתרגשת מזה. "

אתם חברים קרובים?

"עוד לא, אבל זה יקרה. בחיים לא שאלתי אותו על הפרידה מנינט, למשל. הייתה לי אינטואיציה פנימית שאמרה שזה הדבר הכי מדהים שאני יכולה להביא לקשר בינינו. הגענו לשיא של אינטימיות במשחק, נתנו אחד לשני שקט, והקשר בינינו רק מתחיל להתפתח עכשיו, שנה עכשיו. המבוכה בינינו נעלמה כבר מזמן. תארי לך. את מחכה לסצנת סקס, ערומה, מתחת לשמיכה, שוכבים אחד על השני. וזה כשלא ישבנו על בירות, לא ידענו שום דבר אחד על השני. ניקזנו הכול לתוך המשחק. ורואים שבלי לתאם עמדות, נחשפנו נורא במשחק. אני אוהבת את זה בשחקן שהוא. יהודה מביא כל כך הרבה עושר לתוך כל סצנה, שיש לי המון אפשרויות להגיב".

איך התגברת על המבוכה?

"אני אגיד לך מילה אחת: קאווה. וכמובן המקצועיות של יהודה. באתי אליו לפני סצנת הסקס הראשונה שלנו, ואמרתי לו, מה עושים עכשיו? והוא, בלי שום ציניות, פשוט הדריך אותי – תזיזי יד לשם, ורגל לשם, הכי טכני. אני בחיים לא אשכח את זה. היו רגעים מביכים, דווקא כשחשבתי שאני הכי טבעית ומשוחררת, למשל כשתוך כדי סצנת הסקס על הרצפה הרטובה, כשאני שוכבת שם עם משולש קטן שמסתיר לי את שערות הערווה וצריכה לחכות שהוא יגמור לרקוד ויוריד את המכנסיים, פתאום נתקע לי הראש במצלמה. הרגשתי מגושמת ועל המצח היה לי כדור אדום גדול".

רונה היא דמות מאוד קולית. היא מתנהגת כמו שהרבה נשים היו רוצות להיות מסוגלות להתנהג במערכת יחסים

"היא יותר קולית ממני. כשהוא הולך ממנה אחרי הלילה הראשון והיא פשוט אומרת לו "ביי, לילה טוב"… שירלי עבדה אתי על הרפליקה הזו כל כך המון, רק כדי שזה לא יצא נקמני, פאסיב- אגרסיב, מריר. בהמון מקומות שהם רונה לא עושה דרמה אני הייתי עושה דרמה או לפחות מראה שנפגעתי. למדתי מרונה. יש לה את עצמה, את המקום שלה, עלי, על אלמה, רואים הכול על הפרצוף ועליה לא".

העובדה שהייתה על הסט גם במאית אישה עזרה לך?

"מאוד. היא הייתה שם בשבילי כל הזמן. הייתה סצנה אחת שבה לא אמורים היו לראות את החזה שלי, ושירלי פתאום שאלה אותי מה דעתי שכן יראו, כי זה מספר את הסיפור יותר טוב." זאת הייתה סצנת המקלחת המפורסמת, מתחילת הכתבה. "הייתי צריכה אותו בטירוף, את התמיכה שלו", היא אומרת. "לא שיחקתי. פשוט התקלחתי. הייתי חשופה לגמרי. התאים לי. זאת הייתה סצנה מעולה ולטעמי הטובה ביותר בסדרה".

דישי מתגוררת בימים אלה בסביון, אצל ההורים. היה לה חבר ראשון בגיל 21 ובסך הכול שלוש אהבות גדולות. מבן הזוג האחרון נפרדה לפני חודשיים, והיא מחפשת דירה, שבה תתגורר לראשונה לבדה. "לקח לי זמן להבין איזה גבר אני רוצה. בהתחלה נמשכתי לגברים יותר קשים וסגורים, מתוך מקום טיפולי כזה שהרבה נשים מכירות. במשך השנים הבחירות שלי הלכו והשתפרו." החבר האחרון, היא אומרת, "פרגן לי במהלך העבודה בצורה ממש על אנושית". אחרי הצילומים הוא נסע לפריז ללמוד משחק, היא הצטרפה, "להתאושש ולעכל מה קרה כאן". חצי שנה נחה, טיילה, שבה בבתי קפה, פגשה אנשים מהעולם ולמדה צרפתית. ובכל זאת הם נפרדו. "זה מורכב", היא אומרת במבוכה.

היית יוצאת עם סלב, כמו רונה?

"זה מביך אותי ונראה לי מאוד קשה לנהל זוגיות לאור הזרקורים, מאוד מבלבל, קשה לדעת מה מרגש יותר, הזוגיות או הדיבורים עליה וההופעות הפומביות. אני בנאדם של חברים מכיתה א'. אחרי הפרימיירה ישבתי עם חברות, פתחנו שמפניה, הן לימדו אותי איך להצטלם לעיתונות, באיזה פוזות. זאת תחושה מדהימה – שהצלחתי להגיע לאן שרציתי, ועדיין יש לי את החברות האלה שלי".

בעתיד, דישי רוצה גם לכתוב. היא נרשמה לבית הספר לתסריטאות "סם שפיגל", אבל החליטה שזה מוקדם מדי, ושהיא רוצה "קודם לתת לאדוות לעשות את שלהם" . "יש לי מתנה", היא אומרת. "להצליח להביא דברים אינטימיים בפומבי, לספר סיפור, להכניס חמש מאות איש לאולם ולרגש אותם או לספר להם דברים שאנשים לא מדברים עליהם. המפגש עם שירלי גרם לי להבין איזה כוח ואחריות יש בכתיבה. כשאת בוראת מציאות מחדש, את בוחרת איזה מודל נשי ללהק, איזה ערכים את מעבירה, מה יגע באנשים. זה אדיר".

 

סיפור קטן על מחסומים עצומים

דורית_רביניאן

אל תטעו. למרות שמו המשדר אופטימיות ירוקה ומלבלבת, "גדר חיה", הרומן החדש של דורית רביניאן אינו סיפור נאיבי ואין בו שורה אחת שמייפה את המציאות שבתוכה אנחנו חיים. ליאת וחילמי, ישראלית ופלסטיני, נפגשים, במקרה, בניו יורק, ומתאהבים. איש מהם אינו מגיע לקשר הזה נקי מהקשרים או מנותק מהרקע שבתוכו גדל ושאליו, בסופו של דבר, יצטרך לחזור, והאהבה, כמו בחיים, לא מנצחת. אבל היא גם לא מובסת. בעיקר משום ששניהם, ועמם הקוראים של רביניאן, לומדים לתהות על מה בכלל המהומה, ואיך יכול להיות שאנחנו כל כך דומים ובכל זאת עומדת בינינו גדר קוצנית גבוה מכפי שאנחנו מסוגלים לחצות.

"גדר חיה" (עם עובד) הוא הרומן השלישי של רביניאין, והוא עורר התרגשות עוד לפני שפורסם, משום שחלפו 15 שנה מאז ספרה הקודם. את רומן הביכורים שלה "סמטת השקדיות בעומריג'אן" פרסמה בגיל 22 והצלחתו המסחררת הפכה אותה ליקירת הקוראים והביקורת. חמש שנים לאחר מכן שחזרה את אותה הצלחה ב"החתונות שלנו" וכאילו לא הספיקו לה הפרסים הספרותיים המגוונים שהורעפו עליה, גם התסריט שכתבה ל"הבחור של שולי" (סרטו של דורון צברי) זיכה אותה בפרס האקדמיה לקולנוע, וספריה תורגמו ליותר מעשר שפות. בשנים שחלפו היא פרסמה רק ספר ילדים ("אז איפה הייתי אני?") וכתבה רומן, "במשך שש שנות כתיבה מלאות להט אינטנסיבי וקושי גדול שבסופן החלטתי לגנוז אותו".  "גדר חיה" שלדבריה "יצאתי לכתוב כמעין פעולת הצלה", נולד מניסיון לשחזר זיכרון פרטי – קשר עמוק שנוצר בינה לבין אמן פלסטיני שפגשה כשבילתה שנה בניו יורק. הסיפור הפרטי הזה צמח תחת ידיה לרומן מורכב הבוחן את שאלות הדמיון והזרות, החרדות הקולקטיביות והדעות הקדומות, תחושת החד פעמיות של המאוהבוּת מול הרצון להשתייך, לא להכזיב, למשל את המשפחה.

רביניאן, בת 41, נולדה וגדלה בכפר סבא, ושירתה ככתבת צבאית של "במחנה". "הגעתי לשם במקריות גדולה", היא נזכרת. "התערבתי עם מישהו. הייתי בדרך לנח"ל, והוא אמר שהוא הולך למבחנים לבמחנה ולגלי צה"ל. אמרתי שגם אני רוצה, והוא אמר לי 'לא נראה לי שמקבלים שם שחורים'. זה מאד עצבן אותי. ברור שאותי קיבלו ואותו לא. זיהו אצלי משהו מהכישרון התיאורי, אותו משהו שאחרי כמעט שנתיים גרם לזה שהעיפו אותי כי גילו שאני ממציאה את רוב הכתבות. אחרי שנהייתי סופרת, הם השוויצו שאת הפיקשן הראשון כתבתי אצלם".

זה נשמע מרדני מאוד, אבל רביניאן אומרת שלקח לה זמן להבין את ההבדל בין עיתונות לספרות. "בהתחלה זייפתי קצת, בדיאלוגים, כדי שהכתבה תזרום ואז הם אמרו 'את רואה, כשאת רוצה את יכולה', וזה עודד אותי להמשיך, אז הוספתי וקישטתי ובסוף גם המצאתי דמויות שלא קיימות וראיינתי אותן. "בעיניה, ספרות היא מופע של שליטה, להבדיל מעיתונות שמנסה לשקף את המציאות, וזו, כמובן, אינה מתארגנת בצורה של סיפור סדור. "גם במקרה של 'גדר חיה'", היא מסבירה. "היסוד האוטוביוגרפי שקיים בספר הוא הגרעין שממנו אני הנדסתי את הפרח ואחרי כל אחד מהקוראים קורא בתוכו פרח אחר משלו. הספרות לא מפסיקה לגנוב מהחיים, היא באה אליהם והולכת מהם, אבל היא רק המקפצה. שנתיים מתוך שש שנות הכתיבה ניסיתי להיזכר, אבל אם הייתי מסתפקת בזיכרון הספר היה נותר דל ושדוף במקום להפוך למעשה אומנותי".

יש ברביניאן להט שלא מאפיין סופרים שכבר חוו הצלחה גדולה. אולי משום שהייתה צעירה מאוד כשהתרחשה מהומת הפופולאריות בחייה, ואולי משום שהיא מבני המזל האלה, שהיצירה לעולם תרגש אותם. "המציאות לא מספיקה לספרות", היא אומרת. "הספרות חייבת את הסאונד של הפנטזיה כדי לראות את המציאות בכל הצבעים שלה, בכל הצלילים שלה, עם התודעה האנושית שקודמת לרגע המסופר. כשזה מצליח, הסיפור מגייס את הדופק של הקורא, משבש לו את התוכניות וסוחף אותו לתוך חיים של זר, זר מדומה".

כמי שנסחפה לתוך הסיפור שלך, תסכל אותי שהגיבורה שלך כל כך פסיבית. שהיא משלימה עם זה שלרומן שלה עם חילמי אין עתיד, שזו אהבה גדולה אבל זמנית

"לא עניין אותי לכתוב סיפור אהבה. עניין אותי לכתוב מהלך גדול של התנגדות לסיפור אהבה. אני מאמינה שלבני אדם יש רצון ומעצור. יותר משעניין אותי לגלוש על הרצון, עניין אותי להתבונן במעצור. שני אנשים טובים נפגשים ומוצאים את עצמם זה בזה. בעיני החדווה וההסתמאות שלנו כשאנחנו מתאהבים נובעת מגילוי הבבואה שלנו באחר, שם אנחנו עפים. גילוי האחר, הזולת, מהפנט וממלא כשלעצמו, אבל אנחנו יצורים נרקיסיסטיים שמתאהבים בעצמנו, שרואים את עצמנו באישון של האחר. רציתי לצייר את הגל העצום הזה כשהוא נבלם – את הדרמה הגדולה של הפחד, שהוא רגש לא פחות חזק מאהבה".

למה היא מפחדת יותר ממנו?

"היא לקחה על עצמה את תפקיד המפחדת. כשמחלקים את התפקידים בקשר, כשנחתם חוזה בין שניים, מישהו לוקח את תפקיד המאמין והאחר את תפקיד המפקפק. סיפור אהבה זה כמו משחק בחול בים, אם מישהו לא יעצור את הגלים, יהיה סחף גדול. ליאת היא המג"בניקית, שומרת הגבולות הגדולה של הקשר".

למה כל כך ברור לה שרומן כזה יהיה אכזבה גדולה להוריה?

"ליאת שייכת למשפחה שעשתה את הדרך משולי הישראליות למרכז ולא בקלות. היא הפנימה את הצו של הישראליות. יכולתי לספר על מישהי יותר שמאלנית, יותר רדיקלית, אחת שמתייחסת לרומן כזה יותר בקלות, אבל אז היה נגמר הסיפור".

ההרחקה של הסיפור לניו יורק בחורף, "ללובן השלגי הזה", כפי שהיא מגדירה זאת, אפשר לרבינאין להתמודד עם נושאים שיש בהם נפיצות גדולה. למשל, העובדה שבסצנת הפתיחה ליאת נחקרת על ידי סוכנים אמריקאים שמשוכנעים שהיא ערבייה.

בניו יורק כל כך ברור כמה הם דומים, כמה יש ביניהם יותר משותף ממבדיל

" כל עוד הם בניו יורק הדמיון הוא מקור לקרבה ולא למתח, אבל במחשבה על העתיד, על מה שצפוי כשהם יחזרו לכאן, דווקא המזרחיות שלה מקשה עליה להתמסר לרומן הזה, כי היא מעמידה אותה בסכנת הטעמות. בגלל הדמיון ביניהם סכנת ההתאחדות, ההתמוססות ואובדן העצמיות נוכחת הרבה יותר. הפחד הזה לאבד את הגבול קיים בכל זוגיות. אצלם הגבול הזה מוגדר בצורה כל כך חריפה, יש חומה, משוכה ברורה. כשליאת מדברת בלהט על שתי מדינות לשני עמים, היא מדברת על אותה חרדה גדולה מפני מצב שבו לא ברור איפה נגמר האני ומתחיל האתה, ואיך ל"אנחנו" יש כוח מוחק".

את כבר כותבת את הספר הבא או שנאלץ לחכות עוד 15 שנה?

"זה לא שנכנסתי למקלט אטומי. כל השנים כתבתי. אני לא יודעת להעביר את הימים בלי שיהיה לי מרכז של כתיבה. גם אם אני מתפרנסת כדי לממן את הכתיבה, ורק גונבת שניים וחצי ימים בשבוע לכתיבה, כי אלה חיי הסופר בישראל 2014. את "גדר חיה" הגשתי באוקטובר, אחרי שאימא שלי הציבה לי אולטימטום שאם אני לא גומרת את הספר אין לי מה להיכנס הביתה, והעורך שלי, יובל שמעוני, תלה בי מבט של 'למה את עושה את זה לעצמך, הרי הספר גמור'. תהליך העריכה גם מתסיס מאוד את הכוחות שפועלים מתחת לסיפור, כי פתאום את רואה את הסיפור במלאותו, ויש עוד משיכה אחורה ואת רוצה להוריד ולהזיז. אני זוכרת שישבתי עם יהודית קציר בשלב ההגהות האחרונות ואמרתי לה 'את לא מאמינה, אתמול בלילה זרקתי את פרק 2'. עכשיו אני קצת בשגעת של אחרי שהספר יצא, ואומרת תודה לאלוהים על ההתקבלות הנפלאה שלו. אני עדיין לא ממש בתהליך כתיבה חדש, אבל יש כבר איזה מצמוץ שפתיים כזה, כי אני חסרה את החיים הסודיים האלה שיש לסופר במקביל לחיים האמתיים".

 

אתרוג חרסינה שביר עם כוח של עדר פילים

 

 

 

אם למישהו נדרשה הוכחה שנֹעם פרתום היא אכן בלתי ניתנת לע-צי-רה, כפי שמצהיר אחד משיריה הפופולאריים ביותר, באו תגובות הקהל לספר הביכורים שלה "להבעיר את המים באש" והוכיחו שמשוררת צעירה אחת יכולה לעורר סערות גדולות. מצד אחד היו המבקרים שהתעלפו מעונג ומנגד היו העגבניות המילוליות הרקובות שהשליכו מטקבקים עוינים, מולם באו גלים של אינסוף אהבות שהרעיפו על פרתום קוראיה המעריצים ולבסוף גם שיר שפרסמה השבוע בפייסבוק ובו ציטטה מבחר דוקרני במיוחד של עלבונות שהטיחו בה: אישה מדיי, אשכנזייה מדיי, בורגנית, מכשפה, ביטניקית מסריחה, חופרת פמיניסטית דוחה, להכניס מיד לכלא, תעשי גבות דחוף, הוצאת לי את החשק לסקס, חולת נפש מתלהבת, מפוצצת מאהבה עצמית, אני אוהב שמנות אבל כזו עוד לא ראיתי וגם "כולה בוץ השיצופית הזאת". ופרתום? "לא מחיתי מילה ולא נפלו עלי השמים, נשארתי אני" היא כותבת. אמרנו כבר. פרתום, כמו שהבטיחה, היא בלתי ניתנת לע-צי-רה.

"להבעיר את המים באש" ראה אור לפני כמעט שנה וחצי ובימים אלה הביא לפרתום את פרס רמת גן. פרתום, בת 28, החלה לחלחל לתודעה הציבורית עוד לפני כן, כשהופיעה בערבי שירה וכשהעלתה לרשת את ערוץ השירה והפרפורמנס "פואֶטיוב" . בקליפים קצרים ועשויים היטב, שצברו עשרות אלפי כניסות, היא נראית משחקת ומקריינת את שיריה, במופעים של תעוזה חושפנית. לא, היא לא צריכה לרכוב ערומה על כדור בטון כדי למשוך תשומת לב. פרתום עושה את זה מצוין במילים: "אני מקלידה בגוגל כמה זמן זרע שורד בגוף ומגלה ששלושים ושש אלף ותשע מאות נשים שאלו את זה לפני בעברית… " היא כותבת ב"שירת הפוסטינור", שבו היא מתארת מעשה אהבים רומנטי במיוחד המסתיים בחרדת היריון, בעידן שבו הגלולה של אחרי שודדת ממך את האפשרות לבכות. ב"מישמשים" היא תוהה האם לגבר שאתה יש מישהי אחרת: "אפילו אם צומחים למהשמה על הראש זוג משושים, אפילו אם רק זה עתה הגיעה למצוות והיא מתכסה בתשמישים, אפילו אם היא בת חמישים או שישים, בין אם היא משעממת או מושלמת, אני לא רוצה, במטותא ממך, לא רוצה, לדעת". ואי אפשר בלי לצטט פסוק מתוך "בלתי ניתנת לעצירה": ואני יודעת כל הזמן מה אני אמורה ולא אמורה/ אך כשאתה איתי רק סדום ועמורה/ אש וגופרית בסחרור ממטרה/ אתה תופס במותניי, אני חדורה כמו קערה/ אני נציב של מלח ואני בערה/ אני זעם שמים ועברה וצרה/ אני נקיית-כפים וצחורה וברה/ אני מלאך החבלה והבשורה/ הו אני, צדיקה ארורה/ בלתי ניתנת ל ע צי רה".

לא מפתיע שפרתום מעוררת תגובות נסערות כל כך. לכתיבה שלה אין גבולות של צנזורה עצמית מתחסדת, והיא לא מתייחסת לשפה ביראת כבוד אלא מעזה לפרק ולנתץ ולשחק ולצחקק בה – בדרכים שכנראה מרגיזות את מי שמעדיפים את המשוררים שלהם מכייחים וחיוורים בעליית הגג, ומשרבטים שורות של שפת קודש. מה שכן מפתיע הוא יכולת העמידה של פרתום, ההתמודדות שלה עם הסלבריטאות שנפלה בחיקה עם פרסום הספר והביאה לכך שמזהים אותה ברחוב ומעירים לה הערות, העובדה שהיא ממשיכה לכתוב בקלילות, למרות שהוכתרה במגוון אמצעי תקשורת כקולו של הדור הצעיר, וממשיכה ללמד סדנאות כתיבה ולתרגם (בימים אלה סיימה לתרגם ספר שירים של שֶל סילברסטיין) ואולי הכי מפתיע – שבשיחה אישית היא נטולת רוח וצלצולים. בחורה שובת לב, מצחיקה, חמה, פתוחה ולא – כפי שאפשר היה לחשוד – בולעת את כל האוויר בחדר.

היא מתגוררת עם בן זוגה אלעד רוזן, שהוא אומן פלסטי, ביד אליהו, מה שלפי עדותה מעורר חשד בקרב חבריה שתוהים איך בחרה לגור מזרחית לאיילון. "אבל ריח האזדרכת ממש משכר בימים אלה", היא אומרת.

תל אביבית מלידה שיודעת לזהות צמחים בשמותיהם?

"אני אמנם אורבנית עד העצם, אבל מה לעשות, ספגתי את זה מאימא שלי, שהיא רחובותית במקור וסוג של מגדיר צמחים מהלך. "

פרתום נולדה וגדלה ברמת אביב והייתה, כהגדרתה "ילדה מרקדת ושרה שהפכה ברבות הימים לבידורית ניידת". הילדות שלה כבת זקונים עם אחות המבוגרת ממנה ב – 15 וחצי שנה ואח מבוגר ב – 13 שנה וחצי, הייתה מגוננת מאוד, אבל למרות העליצות הטבעית הזו, בעומק רחשו גם זרמים אפלים יותר " אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה הבנתי שכולנו נמות – ישבתי עם חברה בגן שעשועים והיא שאלה אם אני יודעת מה קורה לגוף כשמתים, וכשאמרתי שלא היא הרימה חופן של חול ונתנה לגרגרים לעוף ברוח. זה ממש צרוב בתוכי. אני זוכרת שבגיל שמונה או תשע, היה לי ברור שכשאגדל אלך יום אחד לפסיכולוג כדי להתמודד עם הפחד שלי ממוות, כדי למצוא משהו שיקל עלי." בהמשך התברר לה שהחיים מורכבים יותר. אביה נפטר בפתאומיות מסרטן ריאות כשהייתה בת 15. הסירוב להאמין גרם לה, היא מספרת, לרוץ אחרי מכונית ברחוב שנדמה היה לה שראתה את אביה בתוכה. לאחרונה נתקלה במקרה בסופרמרקט גבר שצדודיתו דמתה לזו של אבא שלה, מה שהוליד שיר על כך שאבא לא מת, אלא נעלם משום שהוא סוכן כפול שחי במקום אחר בחשאי. "מותו הוא משהו נורא יסודי בזהות שלי, משהו שעיצב את התשתית שלי. פעם לא הייתי מעזה לשתף בזה בשיחה טריוויאלית, אבל מאז המשוררות אני מספרת על עצמי יותר בקלות".

הדיבור על זה, הכתיבה, מקהים את הכאב?

"אני חיה בקהות של היומיום, כאילו שאני רגילה להיות יתומה, אבל אז אני רואה מישהו שדומה לו והכל מתפורר, בוקע החוצה בעוצמה בלתי רגילה".

פרתום, אגב, קרויה על שם אביה, אבינועם, שהיה מאוד בחיים כשנולדה. "נולדתי בחודש שישי, בלידה בלתי צפויה לחלוטין ואימא שלי החליטה לתת לי את השם הזה כשהיא ראתה את אבא שלי מחזיק אותי בפעם הראשונה בחדר הלידה".

אחרי השירות הצבאי כמורה חיילת באור עקיבא, הלכה ללמוד שירה ב"רימון". "האחים שלי כבר אילפו את ההורים, שניהם מהנדסים בהיי טק, אז איש לא ציפה שאהיה רופאה, אבל אימא שלי רצתה משהו קונקרטי וסידרה לי אודישן. רציתי לשיר את עצמי, אבל לא היה לי ברור שזו המסגרת הנכונה. הלכתי בעיקר כדי צאת מהבית, כי פחדתי פחד מוות להישאר לגור בבית עם אימא שלי".

זה לא שבית אימא היה נטול אהבה, חלילה, אבל נעם חיפשה את עצמה ואת דרכה לעמוד על הרגליים. "במשפחה שלי לא כל כך מדברים על רגשות", היא אומרת. "זו משפחה של נראות ואני בחרתי במקום זה במהות. אין שיח רגשי, ואני יצאתי משוררת – את מתארת לעצמך כמה היה להם קשה לבלוע את זה? הרי במקור יועדתי להיות מציגנית. בגיל חמש הייתי מתלווה לאימא שלי ששרה במקהלות, עומדת על השולחן ושרה בג'יבריש כל מיני שירי אהבה צרפתיים בלי להבין מילה ומעפעפת ברגש רב, וכולם היו מתעלפים מהתפעלות. הייתי אמורה להיות כוכבת הילדים, בכוכב נולד, בפסטיגל. חיית מחמד כזו. ובמידה רבה בעטתי בכל זה. כשהבנתי שזה לא העולם שלי, חוויתי משבר אמון עמוק ועזבתי את "רימון". בעצם לא החלטתי לעזוב, נטשתי אחרי שנה, באמצע חזרות של אנסמבל נהדר שלקחתי בו חלק, קרסתי, יצאתי עם הזנב בין הרגליים."

את הקריסה הזו, נפשית וגופנית, היא מייחסת לא רק להבנה שמקומה לא בבית הספר למוזיקה אלא גם למערכת הזוגית שבתוכה הייתה אז, שלדבריה הייתה "רעה, מסובכת ומלאה ענייני שליטה".  היא מצאה מפלט בחוג לספרות וכתיבה יוצרת באוניברסיטת תל אביב "ובאבל בלתי צפוי לגמרי על המוזיקה. הייתי בטוחה שמעכשיו אני אהיה עכבר אפרפר שיושב בחדר אפל מאחורי מכונת כתיבה וזולל עוגיות בבדידות והולך ותופח".

ובמקום זה הפכת לכוכבת שהמונים באים לראות אותה קוראת את שיריה על במות

"זה מדהים, כי בשנה הראשונה ראיתי בעצמי מוזיקאית שסרחה. סוג של עריקה. כתבתי בלי סוף, ממש השפרצתי שירים כמו מזרקה, וביחד עם זוג חברים הקמתי כתב עת אזוטרי בשם "קטע" שצולם בזירוקס וחולק לתלמידים, שהיה מאוד חינני והצליח בעולמנו הקטן, עולם השירה שכל כולה נפיחה רכה".

נפיחה רכה? נסי להגיד את זה למשוררים ותיקים שמשוכנעים שהם במרכז העולם…

"נכון. אני כותבת עכשיו סדרת טלוויזיה שמבוססת על הספר שלי ודנה עדן, המפיקה, הגיעה להשקה ואמרה לי אחר כך שהיא הסתכלה בהשתאות על העולם הזה של השירה, שאין לו כמעט שום הדהוד בעולם החיצוני ובכל זאת מי שבתוכו מתייחס אליו כל כך ברצינות, ויש יריבויות וקנאות והכתב עת הזה מול הכתב עת הזה, ודרמות גדולות".

עם קבוצה של חברים ללימודים הקימה את "שירה בדירה", סדרת התכנסויות שבהן כל אחד קרא משיריו או ניגן או שר או הופיע בסגנון Spoken Word , מופע שירה דינאמי כזה שפרתום היא הכוכבת הבוהקת שלו. המפגשים האלה התפרסמו מפה לאוזן והפכו מ"אינטימיות חממתית של חברים, מעבדת ניסויים לשירים פרועים וטריים" כהגדרתה, לאירועים רבי משתתפים, ופרתום זרחה כמשתתפת מבוקשת שם ובכל ערב שירה שמתקיים בתל אביב. היום היא מופיעה בכאלה, במופע זוגי עם המוזיקאי יונתן כנען, ומעבירה סדנאות שירה, גם לילדים ובני נוער "מפתיע שהגעתי בכל זאת למקום הזה של להגיד את מה שיש לי בפני קהל, רק בדרך שיותר מתאימה לי. והמגע עם הקהל מדהים מבחינתי, מרגש נורא".

ההתרגשות שלה מלווה בהשתאות נמשכת מכך שמזהים אותה ברחוב וכשהיא יורדת למכולת בפיג'מה מדווחים על זה בעיתון, וכשהיא מעורבת במיני-סקנדל גם זה מגיע לעמודי החדשות. האירוע התרחש בתיכון עירוני א' כשהתבקשה לקרוא משיריה במסגרת קורס שעסק בשירת חשק. תחושת הבטן שלה אמרה לה לא להשתתף באירוע, משום שהמורה לספרות חזר ודרש ממנה לקרוא שירים "בוטים", והיא נדהמה כשכמעט הכריח אותה לפתוח בשיר שמתאר חוויה של כמעט אונס שאין בינה לבין חשק דבר. התקשורת ציטטה תלמידים מזועזעים ובהם בנו של שר האוצר, ליאור לפיד. החוויה הייתה עבורה טראומטית, אבל לא עצרה אותה מלהמשיך לכתוב את עצמה בכנות גמורה. "זה מה שאני יודעת לעשות", היא אומרת. "להתפשט במילים. לצבוע בצבע משלי את מה שמעסיק אותי".

איך בני המשפחה שלך מגיבים לשירה הכל כך חשופה שלך?

" כשהספר עמד להתפרסם חששתי מאוד מהתגובות במשפחה, כי פרט לה שקראתי באזכרות של אבא שלי הם לא נחשפו לשירים שלי. עוד לפני כן, כתבתי קטע על הלוויה של משה סילמן, שראיתי אותו מצית את עצמו ממש מולי במחאה החברתית, וכתבתי שם שאני רוצה שאימא שלי תזדקן בכבוד. אימא שלי סימסה לי שהיא מבקשת לא לערב אותה ואת המשפחה במה שאני כותבת. כנערה, דמיינתי שיום אחד אוציא דיסק ואלה יהיו התכנים שלו, כי לזה אני צריכה לתת פורקן, ואשים אותו בתיבת הדואר של אימא שלי ואסע לחו"ל לחודש עד שהדברים יתקררו. אלי הירש, העורך שלי, אמר לי שבסוף הכול יעבור, וכולם יהיו מסנוורים מגאווה והתרגשות".

והחבר שלך?

"הוא כבר התרגל. אנחנו שלוש וחצי שנים ביחד, ואחרי שכינויי האהבים שלנו הולאמו לטובת השירה, אנשים מזהים אותו ברחוב וקוראים לו "פריטי", אז לפעמים הוא מבקש שאני לא אמכור את כל מה שיש בינינו. נדמה לי שהוא השלים עם זה, כי אין ברירה. לא מזמן הוא אמר שפתאום הוא הבין שיש בספרייה הלאומית שיר על הזין שלו – אז שהוא לא יתגאה?"

 

*השיחה עם נעם פרתום המרשימה, המוכשרת והנעימה עד אין קץ התפרסמה בשבועון "לאשה".

השירה חיה היום, חיה מאוד

 

 

"אני אומר להם לשמוט עכבר אל תוך השיר / ולהתבונן בו כשהוא מגשש את דרכו החוצה. או להיכנס לחדרו של השיר/ ולמשש את הקיר בחיפוש אחרי מתג האור" – כותב המשורר האמריקאי בילי קולינס בשירו "מבוא לשירה". "אבל כל מה שהם רוצים לעשות, זה לקשור את השיר בחבל לכיסא/ ולסחוט ממנו הודאה באיומים / הם חובטים בו בצינור, כדי לגלות למה הוא בעצם מתכוון".

היחס הזה לשירה שקולינס מתאר, מוכר להרבה מאוד אוהבי קריאה, שבילו יותר מדי שעות בשעורי ספרות משמימים, קשורים לכיסאות וירטואליים ומנסים לענות לשאלות המורים "למה התכוון המשורר", שאלה שבמקום לעורר בהם סקרנות, כיבתה כל סיכוי שיגלו בשירה את הכוח, התחכום, הדיוק, היופי והיכולת לפלח את העולם לפלחים של רגש, בעדינות של כירורג. לכן מפתיע לגלות שדווקא כעת, בעידן של תקשורת המונים מצייצת ועילגת, ישנה פריחה מחודשת של ערבי שירה, ושהקהל מוכן להינתק מהמסך ולצאת מהבית כדי לשמוע משוררים.

ריקי כהן, בלוגרית ותיקה, עיתונאית ומשוררת מפרסמת את שיריה ברשת כבר מספר שנים, אבל רק לאחרונה העזה לצאת החוצה, אל העולם, בסדרת ערבי שירה שהיא מארגנת ביחד עם המשוררת טל ניצן, המושכים אליהם קהל רב. הערב האחרון בסדרה "הרחובות ממריאים לאט" התקיים בערב שמחת תורה, וכלל, כמו קודמיו, לא רק משוררים הקוראים משיריהם אלא גם מופעי מוזיקה ותערוכת צילום. כהן אומרת שהפורמט אחרי שנכחה במספר אירועי שירה שלא ממש הצליחו להמריא, ומתוך תחושה שיש צורך להמציא דברים מחדש. השילוב הרב תחומי הזה הוא שילוב אהבותיה שלה – והתגלית המפתיעה "שלמרות שאנשים אומרים תמיד ששירה היא לא משהו מובן הגיע קהל גדול, קרוב ל – 200 איש באירוע" הייתה משמחת מאוד.

כהן וניצן בחרו לערבי השירה שלהן מקומות מושכים: נמל תל אביב, האוזן בר – או כפי שכהן אומרת "באירועים כאלה יש משהו שמנגיש שירה". ולמה צריך להנגיש? "כי יש קוראים שטוענים שהם לא תמיד מבינים מה אני כותבת או מה כותבים משוררים אחרים, ואני לא מרגישה צורך לפרש. מצד שני אני מרגישה שאני סוג של מיסיונרית, אני רוצה שאנשים יקראו שירה, שיכירו משוררים, אני מרגישה שלמשוררים נורא חסרה במה."

כהן היא מהכותבות שגם בהיעדר אירועים מפרגנת לכותבים אחרים. היא מפרסמת קטעי שירה בבלוג שלה, מעלה צילומי שירים לאינסטגרם וחולקת את ההתפעמות שלה משיר משובח גם בפייסבוק. בעיניה שירה היא סוג של עבודת פרך שיש בה משהו "על טבעי, על מילולי". ואיך כל זה מסתדר על במה?

"לכל משורר יש את האישיות הבימתית שלו, ואת הפרפורמנס שלו. עדי עסיס, למשל, הוא ממש סטנדאפיסט, שחר מריו מרדכי מקריא בצורה חושנית נשפכת תיאטרלית נהדרת, טל ניצן קוראת שירה כאילו שהיא מכשפת, ונעם פרתום היא אחת שאין כמוה, שאנשים מחכים לה אחרי הופעה לקבל חתימה ואני לעומתם מופנמת מאוד – אני חושבת שהמופעים האלה פורצים איזה מסגרת, שיש בהם תעוזה."

נדמה לי שהם מאפשרים יותר מקום ביטוי לנשים…

"אני לא אוהבת את הגטאות האלה. יש והיו גם קודם נשים שכותבות שירים עם הרבה כוח, ויש גם גברים שכותבים שירים שיכולים להפוך לי את העולם. נדמה לי שבשני המקרים המגע עם הקהל עושה משהו לשיר, מוסיף לו כוח שלא היה לו כשיר כתוב".

לנעם פרתום יש, ללא ספק, כוח כזה, וגם הרבה הומור ושמחת חיים, למרות שהשירים שלה עמוסים גם במכאובים. פרתום, שהפכה לסוג של אלילת המונים כשהחלה להעלות ליו-טיוב קליפים עזי מבע ומתגרים של שיריה עוד לפני שספר הביכורים שלה "להבעיר את המים באש" ראה אור, היא כנראה המצליחה ביותר בתחום מופעי השירה, ואחת הראשונות שעברתו, גיירו ושיפצו למידות הארץ את הז'אנר המכונה Spoken Word. פרתום שכותבת שורות כמו "ורק אני ישבתי בחצי השני של הלב – זה שהיה בו ריק גמור – לא שירים, לא צרצרים, ושרף לי המנוש" , חורזת בקלילות דימוים סוריאליסטים של סוסים מרחפים וזוגות מתלטפים, מצווה על משוררים זקנים להזיז את התחת ולבוא אתה לשרוף חנויות וכרטיסי אשראי ובמערבולות של סלנג ושפה אישית חדשה לגמרי משלבת גם דימוים משל רחל המשוררת – היא כנראה, ממש כמו כותרת השיר הפותח את ספרה, בלתי ניתנת לעצירה.

פרתום אומרת שהיתה ילדה מרקדת ומקפצת ובמסלול המקורי יועדה להיות שחקנית או זמרת, ולכן כהונתה כמשוררת-פרפורמרית היא מין חזרה לכור מחצבתה. פרתום למדה שירת אופרה, הלחנה וביצוע ב"רימון", הופיעה באנסמבל של הקאמריף למדה ספרות באוניברסיטה ולמדה בסדנאות השירה של "הליקון". היא כותבת שירה מגיל 13, אבל הקפידה על הפרדה גמורה בין החלק הזה, הדיסקרטי והמופנם, לבין עולם המופע החשוף. "עד שהבנתי שעולם הזמרות משעמם וחד ממדי לי, ריק וחלול, בלוטת הניראות שלי נשחקה ואני רוצה לחזור לעולם הכתיבה. הייתי בטוחה שאהיה עכבר אפור שמתקתק על הלפטופ, מכרסם עוגיות ומשמין".

משבר הזהות של פרתום נפתר כשביחד עם קבוצת חברים באוניברסיטה יזמה את "שירה בדירה", מפגשים שהתקיימו בכל פעם בביתו של חבר אחר, ובהם  קראו שירה לצד מופעי קרקס, ליצנות, מיצגים ומוזיקה. "הייתי משוררת הבית שקוראת בכל ערב גם אם היא לא בליין –אפ הרשמי", אומרת פרתום. "והכל הרגיש לי טרי, ניסיוני, משוחרר, אנשים התחילו להתייחס לא רק לשירים אלא גם לאיך שאני מתווכת אותם החוצה".

ונולד הדימוי שלך כמשוררת שמחה

"אני חיה אתו בשלום. אני שמחה להיות המשוררת שיוצרת חוויה שלא מתגמגמת ולא מסתתרת מאחורי דף, לא נבוכה ולא מבוהלת. יש במופע שלי משהו שמח, אבל אני לא מוותרת על העומק, כי זה חלק מהדי-אן-אי של השירה. אני מופיעה הרבה מאוד, הפכתי להיות מין "בידורית ניידת", אבל הקהל לא טמבל אז אני עושה את זה בלי להשטיח ולי להנמיך את מה שאני רוצה להגיד. "

פרתום חושבת שהפופולאריות הגואה של מופעי השירה נעוצה בין השאר בכך שהמשורר כבר אינו נישא מעם, ועדיין יש לו תפקיד להאיר בפרוז'קטור כתמים עיוורים במציאות שלנו.

העובדה שהקהל שלך כל הזמן מגיב וכותב לך לא מפריע לך לכתוב?

"בכלל לא. יש לי תשוקה גדולה להיות בקשר עם אנשים מבחוץ. זה לא אומר שלפעמים חירות הביטוי הזו והאינטנסיביות שבה כולם כל הזמן מתבטאים לא עושה לי לפעמים חררה, ואני תוהה אם האקט החתרני האמתי לא יהיה לשתוק."

 

ד"ר גלעד מאירי, ממקימי "מקום לשירה"  בירושלים, שם התקיים לאחרונה פסטיבל המשוררים "מטר על מטר" מדבר על מהפכת אמצעי הייצור בשירה העברית, מהפכה שהחלה בשנות התשעים והביאה לכך שהשירה הנכתבת כאן קלטה לתוכה את התרבות הפופולארית והפכה לתקשורתית מאוד, משוררים החלו להפנות משאבים לא רק לאסתטיקה של השיר אלא גם לצורת ההגשה שלו, ובזכות האינטרנט גם הגיעו לקהל גדול של קוראים (וכותבים) חדשים, שבשנים קודמות לא היו נחשפים אליהם.  מאירי אומר שכל זה בא לידי ביטוי באופי הכתיבה, שבשישה או שבעה פסטיבלי שירה שמתקיימים בארץ מדי שנה, משוררים בוחרים לקרוא שירים מצחיקים, קליטים, מטרידים אבל מאוד קומוניקטיביים – משום שהקהל בא לראות מה זה שירה, ומחכה לא רק ליצירה אומנותית אלא למופע.

האם ישנה כתוצאה מכך פגיעה באיכות השירה שנכתבת בארץ?

"לגמרי לא. אורי ברנשטיין, דוד אבידן, יהודה עמיחי, נתן זך – כולם היו נגישים וקריאים יותר מהיוצרים בדורות שקדמו להם, ונחשבו יותר אניגמטיים, ובכל זאת היצירות שלהן מחזיקות מעמד. העובדה ששירה יכולה לדבר במקומות שבהם לא דיברו עד כה, פותחת עבורה עוד טריטוריות. השירה היום כתובה בעברית הכי הומוריסטית מאי פעם – המשוררים הפכו מנביאים לגיבורי תרבות, אם אימצו את ההומור כמו שהתרבות כולה אימצה אותו, כמו שלהקות רוק מלהקת "כוורת" והלאה החלו לכתוב בהומור. יכול להיות שמאז שיש לנו מדינה, יותר קל לנו לחייך".

ישנן מקומות שגם המשוררים של היום לא מעזים לגעת בהם?

"מעט – כמעט לא כותבים על פורנו ועל זנות, תופעות חברתיות שהקולנוע והתיאטרון עוסקים בהם יותר מהשירה, אבל לעומת זאת בעשור האחרון ישנה שירה חברתית, וישנה נוכחות של שירה באירועים אומנותיים שפעם לא כללו משוררים. תחושת הנוכחות החזקה הזו של השירה קיימת למרות שישנם מעט קוראים שקונים ספרים, והחוגים לספרות מצטמצמים ומתחסלים", הוא אומר, "וזה הזמן לרשויות להתערב, כלומר לתת כסף, ולאפשר את המשך הפעילות הזו לפני שהיא תקרוס".

אל תדפדפו הלאה לפני שתקליקו על:

השירים של נעם פרתום ביו-טיוב:

http://tinyurl.com/px2shks

סדרת ערבי השירה של ריקי כהן וטל ניצן:

http://tinyurl.com/p58gudn

מקום לשירה:

http://www.poetryplace.org

 

 

 

 

 

 

 

 

הקלות הבלתי נסבלת שבה נשים יוצרות מתמלאות רגשי אשם

אורית שחם גובר

אורית שחם גובר

הן נולדו במרחק של כמעט מאה שלמה, למציאות שלכאורה נראית שונה לגמרי: האחת סופרת שעלתה ארצה לבדה, חייתה בצלם של גברים ששלטו בזירה התרבותית והלאומית בשנות השלושים, ומתה בגיל צעיר, משאירה אחריה מעט כתבים ועוד פחות זיכרונות; השנייה תסריטאית תל אביבית דעתנית, משוחררת, גרושה ואם, שרצה יותר מהר מהגברים בחייה ומשוכנעת שהיא מנהלת את גופה, זמנה וחייה בעצמה. ועדיין – הדמיון ביניהן רב. בעיקר משום ששתיהן משלמות מחיר גבוה על התשוקה העמוקה שלהן ליצור. התשוקה לכתוב, להתבטא, לזכות בהכרה, שגם היום, בתקופה שיש בה יוצרות לרוב ואיש לא רואה בהן תופעה תמוהה, מלווה ברגשות אשם מהסוג ששמור לנשים.

"האחרת" הוא הרומן הרביעי של אורית שחם-גובר. במרכזו קרין, תסריטאית, המתבקשת על ידי מפיקת-על ברַקוּדית להכין סרט תיעודי על אסתר חיות, סופרת נשכחת, שחייתה וכתבה בשולי הסצנה הספרותית של תל אביב בשנות השלושים והותירה אחריה שני רומנים ויומן שנכתב במספר מחברות. כצפוי, התחקיר מעלה בה שאלות הנוגעות גם לחייה שלה, כמי שגדלה בצלו של אב אינטלקטואל אך שתלטן שנטש אותה ואת אמה, ומעניק לשחם-גובר הזדמנות לזמן מגוון של דמויות נשיות, ולתהות האם המאבק הפמיניסטי רב השנים הביא עמו שינויים מהותיים, ולאן קשורות אותן שלשלאות שטרם הספקנו לנפץ. עלילה מקבילה העוקבת אחרי מותו המסתורי של איש עסקים עשיר ודורסני, שאותו חוקר יריב, שוטר ובן זוגה של קרין, מאפשרת לשחם-גובר להעלות שאלות מעניינות לא פחות, על מקומן של האמת והבדיה בין השורות ובחיים, על ההבדל בין חקירה בלשית המנסה לכבוש חלקים מהמציאות לעומת תחקיר ספרותי שמנסה לומר משהו חדש על אותה מציאות עצמה.

שחם-גובר, בת 60, היא האוצרת של מוזיאון בית התפוצות. היא נולדה בקיבוץ בית אלפא, למדה היסטוריה כללית (בתל אביב) ועשתה את כל הדרך עד לדוקטורט במוזיאולוגיה (דרך וושינגטון וחיפה). הרזומה שלה כולל את מוזיאון הרצל, מוזיאון הפלמ"ח, אתר מצדה, מוזיאון אסירי המחתרות בעכו, הבית השרוף ברובע היהודי בירושלים ועוד, ולא מפתיע שגם ארבעת הרומנים שכתבה עד כה עוסקים כולם באספקטים של הזיכרון הישראלי. היא כתבה על מלחמת יום הכיפורים ("איפה היית בשישה באוקטובר"), על השואה ("ובאתי על החתום") על ההתבגרות בקיבוץ ("טיסת יום") וכעת גם על מקומן של נשים יוצרות בתקופה שבה החזון הציוני לא השאיר מקום ליצירה אישית, או כמו שהיא מנסחת זאת ב"האחרת": "הרסטורציה של הכבוד היהודי נועדה רק לגברים".

היא בת למשפחה ספרותית מכובדת. סבה, אליעזר שטיינמן היה חתן פרס ישראל לספרות (1963) וכך גם אביה, נתן שחם (שהפרס הוענק לו ב – 2012). הסופר דוד שחם הוא דודה. את הדמויות שעליהן כתבה ב"האחרת" ואת השיחות שניהלו היא פגשה ושמעה בבית, אלא שכילדה לא התעניינה בהם במיוחד. "למרות שידעתי שיום אחד גם אני אכתוב", היא אומרת. "אבל יכולתי לממש את זה רק אחרי שהוכחתי לעצמי שעשיתי דרך ארוכה ומוצלחת משלי". כשהספר הראשון שלה ראה אור לפני 12 שנה, היא קיבלה טלפון מהמבקרת אריאנה מלמד, שכתבה עליו שהוא "הישג אומנותי נדיר, בוגר וחכם" וחזרה באוזניה על המחמאות. "עניתי לטלפון ממנה במכונית, והייתי בטוחה שאני לא שומעת נכון, שאני הוזה. הידיים התחילו לרעוד לי, עצרתי בצעד וכשהשיחה הסתיימה צלצלתי לבעלי ואמרתי לו תשמע, כנראה לא הבנתי מה היא אמרה לי". היום היא כותבת כמעט בלי יכולת להפסיק, מתוך אותו צורך ששתי הדמויות הראשיות בספרה מתארות אותו כבלתי ניתן לשליטה. ולא בגלל שהקריירה האחרת שלה הסתיימה. בימים אלה היא עסוקה ביצירת המוזיאון החדש ההולך ומוקם בבית התפוצות, עבודה שמשחררת אותה לעצמה רק בשעות מאוחרות. ומאחר שאנחנו מדברות גם על הקלות הבלתי נסבלת שבה נשים יוצרות מתמלאות רגשי אשם זה המקום לציין שהיא נשואה כבר כמעט 40 שנה (לדורון), אמא (לעופר, 39, שעוסק בביולוגיה מולקולרית של צמחים; לאסף, 35, מוזיקאי ומנהל, בין השאר את שב"ק ס' ואת "מרצדס בנד"; ולנועה, 24, סטודנטית "ונסיכה לא תיאורטית", שאני מקווה שיום אחד תכתוב), וסבתא (לרותם, 12, וניתאי, 7).

משום שהוא עוסק בתסריטאית שכותבת על סופרת, "האחרת" מכיל רומן בתוך רומן. זה שלכאורה נכתב על ידי אסתר חיות נקרא "חזון העלמה בכרך", ומתגלה כרומן מפתח, שבתוכו רמזים לחלומות, למאבק ולטרגדיה בחייה של הסופרת הנשכחת. מפתה לקרוא כך גם את סיפור המסגרת, שיש בו מערכת יחסים קשה, כואב ומלאת נתקים בין הגיבורה לאביה. אני שואלת, ושחם-גובר ממהרת לפנות את השטח מספקולציות: לא, היחסים שלה עם אביה, הסופר המוערך מאוד נתן שחם, מצוינים, והוא גם אחד הקוראים והמבקרים הראשונים שלהם היא מגישה כל כתב יד חדש. "אבא שלי היה אימא פולניה, איש רך ועדין שטען והתנהג כאילו אני הדבר הכי טוב שקרה לו בחיים. יש לי שני אחים, וגדלתי בקיבוץ, אז גדלתי כנסיכה תאורטית. ביני ובין אבא שלי היו יחסים קרובים מאוד, הוא האדם הראשון שסיפרתי לו כשקיבלתי ווסת. מיום שנולדתי הוא דיבר אתי כאדם מבוגר והיו לנו שיחות נהדרות על נושאים שברומו של עולם. קרין, בספר, כל חייה נשאה את עיניה לאבא שלה והוא לא הסתכל למטה. זה בדיוק הפוך מהיחסים שלי עם אבא שלי".

הגיבורה שלך אומרת בספר שאם היא לא תכתוב את הדבר שלה לעולם לא יכירו בה, וללא הכרה אין לשום דבר משמעות. גם את מרגישה ככה?

"זאת תחושה שיש להרבה אמנים, והקצנתי אותה כאן כי קרין היא דמות שהכל בחייה מוקצן. אני לא ממש מרגישה ככה, אולי בגלל שהתחלתי לכתוב בגיל יחסית מבוגר, בגיל 45, וכבר הייתה לי פרופורציה. הכתיבה בערה בעצמותיי, אבל קשה להגיד שהייתי מתה אם הספר היה מקבל ביקורות רעות. זה בטח היה כואב, אבל הייתי מתאוששת.  אני חושבת המון על מה שהוביל אותי לכתיבה, ואין לי תשובה חד משמעית. זה קשור להבשלה, להצטברות. את הספר הראשון כתבתי אחרי שנפתח בית הפלמ"ח, הפרויקט הגדול המוצלח מאוד הראשון שלי – ויכולתי לסמן "וי" על משהו שהגעתי אליו לגמרי לבד."

התחלת לכתוב ומעולם לא הפסקת

"הכתיבה גורמת לי שמחה גדולה. זה צורך שהוא גדול ממני, ואני פחות מאושרת בתקופות שאני לא כותבת. עכשיו למשל אין לי זמן, אבל הספר הבא כבר מתבשל לי בראש וכשהדמויות שבו יכעסו עלי מספיק, לא תהיה לי ברירה אלא להתיישב ולכתוב אותו".

השאלה מה מקומה של האמת בספרות מטרידה אותה לא אחת. "סיפור צריך להיות יותר אמין מהמציאות", היא אומרת. "הרי במציאות יש סיפורים שאם אני אכניס אותם לספר הוא יהפוך לטלנובלה. למציאות מותר להיות משוגעת לגמרי ולספרות צריכה להיות אמת פנימית, משהו שאת רוצה להגיד".

סיפורה של הנשכחת מבוסס על סיפור אמתי?

"כולו בדיה שלי, אבל ניהלתי פה דיאלוג שהתחיל בלי ששמתי לב אליו, והחלטתי ללכת עם זה. רציתי לכתוב על סופרת משנות השלושים, כדי לבחון מה השתנה מאז בעולמה של האישה היוצרת. החלטתי לכתוב בשפה של אז, כי לסופרת עצמה לא יהיה קול – פרט לספרים שלה וליומנים שלה. כדי להבין את העברית ההיא קראתי ברנר וגנסין ואמרתי אוקיי, ננסה את סבא, למרות שהוא לא קריא בעליל.  פתחתי את ספרו "אסתר חיות", שזכרתי שהיה נסבל, ונכבשתי. גיליתי שסבא שלי כתב בוורדה ב-1923, שש שנים לפני "חדר משלך",  ספר נורא פמיניסטי, שקובל על מר גורלה של האישה העברייה וכמה החברה לא שוויונית, על אישה שעוזבת בעל ושני ילדים כדי לחפש באודסה חיי רוח אבל אין לה שום סיכוי והיא מתאבדת. "

היא השתמשה בשמות הרוסיים, בתיאורים של אודסה, בשפה הגבוהה של סבא שלה ובקטע שירה שכתב,  "ולאט לאט סבא ואני התחלנו לנהל יחסי גומלין. היה לי ברור שאכניס את שמו לספר, כי הוא גם סופר נשכח, שאפילו האנשים שגרים ברחוב שטיינמן לא יודעים מי היה". "האחרת" הוא הספר הראשון בו הרשתה לעצמה להיכנס לשדה שלהם, של הסופרים האחרים במשפחה "אחרי שהעזתי לקרוא לעצמי סופרת, כי לא בטוח שעם שלושה ספרים זה מגיע לי, כשאבא שלי כתב 60 וסבא כתב 120 ספרים".

לסבא שלה, שהיה עילוי, ידע תשע שפות, הוסמך לרבנות בגיל 16 ומיד אחר כך התפקר, הייתה אמנם תודעה פמיניסטית, אבל סבתה, שלמדה ברוסיה שירה אופראית  אבל בארץ לא הייתה לה הזדמנות לעסוק בזה. גם אימא שלה, קטינה פניץ' (בת 86 וחצי) עבדה בבתי הילדים, ניהלה את המתפרה "ובזבזה חלק ניכר מכישרונותיה על העניין הקיבוצי" . כמעט כמתבקש, הספר הבא שלה יעסוק בארבעה דורות של נשים במשפחה אחת, וגם בקשיים ובמרירות שנולדה מתוכם. לעומת  הנשים הללו, לאבא שלה (בן ה-89) היה חדר כתיבה, בנפרד מחדר המגורים של ההורים "בקומה שנייה, עם מדרגות חורקות שתמיד בקיץ נח עליהן נחש שבגללו פחדתי לעלות".

וכשאת נותנת לו לקרוא טקסט שלך, הוא מסוגל להיות מבקר אובייקטיבי למרות שאת הנסיכה שלו?

"אין דבר כזה מבקר אובייקטיבי. הוא מעיר הערות, פעם יותר ועכשיו פחות. אל תשכחי שהוא לא רק אבא שלי אלא גם שמוצניק ופלמחניק והוא נורא מודאג מה יגידו. "

עם אביה, נתן שחם, בחנוכה 1958

עם אביה, נתן שחם, בחנוכה 1958

כששואלים מחשב מה זאת אהבה

הא'צינס

ניל באסט הפסיק לפנות לאבא שלו בתואר "אבא", כשהאחרון התאבד. זה נשמע לו סנטימנטלי מדי, וכל ההתמודדות הזו עם רגשות לא הייתה לו נוחה. אלא שהוא לא הפסיק לשוחח אתו. שיחות קצרות בהתחלה, שהלכו והתארכו, ולעתים קרובות גם הפתיעו אותו. ניל באסט עובד בעמק הסיליקון, בחברה שמנסה ליצור מחשב שיש לו מודעות, ואת המודעות הזו הוא שואל מאבא שלו, שאת היומנים העמוסים והמפורטים שלו הוא מזין לתוככי המוח של המחשב, וזה, בתגובה, מהמהם, מזמזם ומנהל אתו שיחות עמוקות יותר מאלה שניהל אי פעם עם אביו החי.

ניל באסט, גיבור "אהבה, תיאוריה זמנית", הוא גיבור מאוד עכשווי ומעודכן – גרוש בן שלושימומשהו, שנע ונד בין עולם הבינה המלאכותית לחיי הבארים והדייטים של סן פרנציסקו – הוא שנון, הוא רגיש, הוא מוכן לשקר כדי למצוא לעצמו סטוצים, הוא פתיין, יש לו מערכות יחסים לא סגורות, הוא הולך לקבוצת תמיכה שבה גברים לומדים איך למצוא את הדגדגן, והוא מנסה לפרק לאט, ולא תמיד בהצלחה, את המטענים הרגשיים הכבדים של ילדותו. מפתה להשוות אליו את סקוט האצ'ינס, מחבר "אהבה, תיאוריה זמנית" (כתר, מאנגלית: עידית שורר) בגלל הדמיון החיצוני הרב, אלא שהאצ'ינס, שזהו ספר הביכורים שלו, מכחיש.

האצ'ינס, יליד ארקנסו, בן 39, פרסם לפני הרומן הזה סיפורים קצרים במיטב הבמות הספרותיות של ארה"ב, החל ב"אסקוויר" וכלה בניו יורק טיימז, וכצפוי זכה לביקורות גדושות בסופרלטיבים. כיום הוא מתגורר בסן פרנציסקו, מלמד כתיבה יוצרת ב"סטנפורד" ואת שיחת הווידיאו שלנו הוא מנהל מפריז, שם הוא מבלה תקופה ב"סיטה", כאמן השקוע בכתיבת ספרו הבא. וכן, הוא נשוי. כשהתחיל לכתוב את הספר הוא היה רווק, והתקופה הזו בחיי גברים שלדבריו זוכה בדרך כלל לייצוג רק בקומדיות או בקומיקס, עניינה אותו, אבל בינתיים פגש, התאהב, התחתן וגו'.

צירו המרכזי של הספר הוא, כאמור, הניסיון ליצור מחשב שיוכל לעבור בקלות את "מבחן טורינג" – אתגר למתכנתים המנסים לכתוב תוכנה שתוכל לנהל תכתובת שתיצור אצל הצד השני רושם שמדובר במענה אנושי. במילים אחרות: תוכנה שתוכל להיות גמישה, להשתמש באסוציאציות, לשאול שאלות לא צפויות ולהשתמש במשפטים מורכבים שנשענים על מקורות מידע גלויים וסמויים. במקרה של ניל באסט המחשב אמור ללמוד לעשות את כל זה, מתוך היומנים של אבא שלו, שהוא מזין לזיכרון שלו – למעלה מחמשת אלפים עמודים שמתוכם המחשב שואב את קולו של ד"ר באסט המנוח, שהתאבד כשבנו היה בן 19 בלבד. היומנים האלה מכילים את כל מגוון החוויות האנושיות, וניל כמובן מנסה לדלות מתוכם, באמצעות שיחות שהופכות מוזרות יותר ויותר עם מחשב, למה אבא שלו בחר למות, והאם הוא אהב אותו. ניל מבלה שעות במעבדה עם "דרבאס" כפי שמכונה המחשב, עם מתכנת אינדונזי וגם גאון אירופאי קשיש, הנרי ליבורנו – צוות שחולק איזו תחושה יהירה של יכולת לגלות במכונה את מה שעושה את כולנו אנושיים.

וזאת אולי השאלה האמתית שעומדת במרכז "אהבה, תיאוריה זמנית". כי האצ'ינס, אחרי שגמר ללהטט בשאלות של מודעות ותבניות חשיבה, ואחרי שגמר לבנות את התפאורה המושלמת לחיי המטרוסקסואל שיש לו דירה מפוארת, גאדג'טים משוכללים ונוף קליפורני נפלא מהחלון – מתעניין בפן האנושי של הסיפור, והוא מסכים לגמרי עם האמירה המפורסמת של צ'כוב, שלפיה תפקידו של כל אמן הוא לשאול שאלות, ולא לספק תשובות.

"הספר נולד מתוך פנקס שבתוכו כתבתי את ההתרשמויות שלי מהחיים בסן פרנציסקו", מספר האצ'ינס. "כשרק הגעתי לכאן עבדתי בכל מיני עבודות, הייתי מלצר, עבדתי בבנייה, עבדתי בבנייה, עבדתי כברמן, והיו לי כל מיני מחשבות על החיים בעיר, שיש לה תפקיד גדול מאוד בספר. מעולם לא עבדתי בהיי טק, אבל אי אפשר לחיות פה בלי להיחשף לתחום, וכשנתקלתי בנושא של בינה מלאכותית, פתאום הכל התגבש לסיפור אחד".

בתרבות הפופולארית מחשבים שלומדים לחשוב כמו בני אדם מובילים תמיד לאיזה אסון, משהו מרושע נורא שקורה, מכונות שמחסלות את כל מה שאנושי בתרבות שלנו…

"זה מעניין שאנחנו תמיד מדמיינים עתיד נורא ואיום, גרוע בהרבה מההווה שלנו. אני לא חושב שבינה מלאכותית עדיין נחשבת למין חזון עתידני כזה, זה נושא שהפך מזמן למיינסטרימי. תראי את גוגל, הם חושבים על עצמם כעל מין בינה מלאכותית, ואם חושבים על המוח האנושי כעל סוג של מחשב, אין סיבה לא לדמיין עתיד שבו מחשב עשוי סיליקון יהיה מסוגל לעשות כל מה שהמוח יכול. אבל נדמה לי שיעברו עוד שנים רבות עד שיהיו מחשבים שיוכלו ממש "לחשוב" כמונו. אני עצמי שימשתי שופט בניו יורק במבחן טורינג של כמה תוכנות, ואף אחת מהן לא הייתה ממש משכנעת. השפה האנושית מורכבת מאוד, ואנחנו עדיין לא מבינים בדיוק מה אנחנו בעצם עושים כשאנחנו מדברים אלה עם אלה, משתמשים בשפה. מחשבים הם לא יצורים חברתיים במהותם אז אני מניח שיהיה לנו קשה להפוך אותם לכאלה שמביעים רגשות, למשל. "

מחשבים שיוכלו לאהוב?…

"אם בשלב מסוים נבין לגמרי את הרגשות שלנו, ונוכל לבנות מודל מושלם שעל פי נוכל לבנות מחשב, אז למה לא? כרגע יש לנו רק מושג קלוש ועמום ביותר על האופן שבו רקמות אנושיות מעבירות מידע, על האופן שבו המוח מתפקד. אנחנו מאוד רחוקים מהבנה מושלמת של כל זה".

האצ'ינס מצליח לשזור בטבעיות את התהיות האלה שלו על שכלתנות ותבניות מחשבה עם תהיות אחרות על אהבה וסקס, למשל. הגיבור שלו מחפש בת זוג באתר הכרויות בתהליך שהאצ'ינס מגדיר כ"ניסיון לבצע את הרכישה המושלמת מתוך קטלוג, ממש כמו שמחפשים מוצר שימלא את הצרכים שלך, ישתלב בחיים שלך, יתאים לסגנון שלך. ניל מוצא ככה את האישה שאמורה להתאים לו, אלא שהחיים מחוץ לאינטרנט מפתיעים אותו כשהוא פוגש אישה אחרת, ששום דבר בה לא נראה מתאים ובכל זאת…"

ה"תיאוריה הזמנית" שבכותרת הספר קשורה, כמובן, לחיבור הזה, בין החיים האישיים, הרגשיים, הלא מדויקים, הלא ניתנים לתכנון אמיתי, לבין המדע והפער בין הדרך שבה אנחנו מקבלים החלטות אישיות, אינטואיטיביות לעומת בחינה מדעית לוגית של תאוריות מדעיות. האם הוא מתכוון לומר שממש כמו שאנחנו אמורים להתייחס למחשב מתוחכם מספיק שיוצר בנו רושם של מחשבה אמיתית כאילו הוא "חושב", כך אנחנו אמורים להתייחס למה שנראה כמו אהבה כאילו הוא הדבר עצמו? האצ'ינס צוחק. "זאת אחת האפשרויות. רציתי לשאול את השאלה הזאת, ולא בהכרח לענות. אני מעדיף שהקוראים שלי יתחבטו בזה ויענו לעצמם".

זה פרויקט שאפתני מאוד לספר ביכורים

"אני שמח שזאת התחושה. כתבתי לא מעט סיפורים לפני שהעזתי לנעוץ שיניים ברומן שלם. בימים אלה אני כבר כותב את הרומן הבא, ונדמה לי שהוא אפילו יותר שאפתני. הוא מתרחש, כמובן, גם בקליפורניה משום שאני נמשך לנופים האלה ולתרבות הזאת וחי בתוכם ויש להם משמעות גדולה בחיי. פה אפשר למצוא הדים לכל החלומות האמריקאים הגדולים, רק בעוצמה כפולה מבכל מקום אחר. והוא מתרחש במהלך יותר ממאה שנה ועוסק בנושאים קטנים, את יודעת, כמו אהבה ונישואים והחלום האמריקאי ומדע. ואת יודעת כמה שאפתני זה יהיה? הדמות הראשית שלי הפעם תהיה אישה".

שיהיו שם חיים, כמה שיותר חיים

עמנואל ואמיר קרטן

עמנואל ואמיר קרטן

על זרועו של עמנואל קרטן מקועקע דיוקנו של גבר צעיר ונאה. לרגע נדמה שאלה פניו שלו, מגיל צעיר יותר – אלא שלא מדובר כאן במפגן יוהרה או נוסטלגיה. אלה פניו של בנו, אמיר, שנפטר לפני כמעט שלוש שנים מסרטן. גם בתו, קרן, נפטרה מסרטן כשהייתה רק בת שבע, ואחריה אמה, אשתו הראשונה, רונית. השלושה, מסתבר, נשאו גן פגום שהביא בסופו של דבר למותם. האובדן הנורא לא הכריע את קרטן. את עומס הכאב והגעגועים הוא מפנה בימים אלה לארגון של מסע ג'יפים וערב מוזיקלי לזכר אמיר – המוזיקה, הטיולים, אלה היו כוח החיים של בנו, ומה שהחזיק אותו בחיים הרבה יותר זמן מכפי שמישהו צפה לו. "אני רוצה להקדיש את הערב לאמיר", מסביר קרטן, "אבל אמיר הוא סמל. הוא היה בן 29 וחצי במותו, חבר קרוב, בן שיכולתי לתקשר אתו, אבל הוא סמל של המשפחה שהיינו, שכולה נכחדה".

עד לפני שלוש שנים, קרטן, בן 57, אפילו לא שמע על החלבון P53 על תפקידו בהגנה על הגוף מפני התפתחות מחלת הסרטן. היום, אחרי ששכל בת ובן שנשאו פגם בגן האחראי לייצור החלבון הזה, הוא מדבר עליו כמעט ברהיטות של מדען. "מדובר בפגם בגן שמייצר חלבון שהוא מעין שומר, השין גימיל של התאים, שמתריע מפני התפתחות של גידולים כשהחומר הגנטי שלנו נפגע. כשהוא לא מתפקד כמו שצריך אין לגוף מספיק הגנה מפני סרטן ומתפתחים גידולים בכל מיני מקומות בגוף". קרטן, רונית, אם ילדיו שגם היא הלכה לעולמה בגלל אותה מחלה, ואיש מבני משפחתם לא ידע על קיומו של גן כזה ובוודאי לא חלם איזו מכה הוא עתיד להנחית על המשפחה. "למדנו על זה לגמרי במקרה הרבה אחרי שאמיר כבר חלה, ופתאום היה מי שהצליב את המידע והבין שגם אמא שלו וגם אחותו חלו בסרטן ואולי יש פה משהו גנטי".

וזה כבר היה מאוחר מדי

"זה לא השפיע על אמיר. הוא המשיך לחיות את חייו למרות הגן, למרות המחלה, ולעשות את כל מה שהוא אהב. מאחר שאשתו מיקה הייתה בהריון היה חשוב לערוך בדיקה שתגלה האם העובר נושא גם הוא את הגן ולשמחת כולנו התשובה הייתה שלילית. שני בניו של אמיר, ינאי (היום בן 4) ובארי (בן שנתיים) אינם נשאים".

קרטן משוויץ בתמונות הנכדים שלו, שהפעוט בהם נולד אחרי מותו של אמיר. חשוב לו להדגיש שהמשפחה כולה ממשיכה לחיות, שיש להם – לו, לאשתו השנייה אופיר, לבתם יעל, לאשתו של אמיר, מיקה ולנכדים – קשר חם והדוק מאוד, ששומר עליהם, עליו, מפני התפרקות ומאפשר להם להתמודד.

ההתמודדות הזו החלה לפני כמעט שלושים שנה, כשקרן, בתו הבכורה של קרטן, שהייתה רק בת שבע, התלוננה על סחרחורת ואמרה שהיא לא מרגישה טוב.  "אחרי כמה ימים שלחנו אותה לבית הספר, והמורה צלצלה לרונית שתבוא לקחת אותה. היא לקחה אותה לרופאה, שמיהרה להפנות אותה לבית החולים". קרטן, שניהל אז חנות לכלי נגינה בנתניה, מיהר הביתה, אבל כבר לא הספיק לראות את בתו בחיים. בבית החולים ההורים הנדהמים התבשרו שלקרן יש גידול בגזע המוח, ובאותו יום מתה.

"בלילה שבו אשפזו את קרן, שלחו אותנו הביתה ולמחרת כשבאנו בבוקר, האחות עמדה מולנו וירדו לה דמעות. כשהרופא הגיע, רונית שאלה אותו אם הכול נגמר ואני חשבתי שהיא משוגעת, מאיפה יש לה רעיונות כאלה חולניים, אבל הרופא נאנח אומר 'מצטער ניסינו לעשות הכול'. קרן שכבה על המיטה ואני לא קלטתי שהיא כבר לא בחיים".

הנישואים שלכם לא שרדו את האבל על קרן

"נישאתי בגיל 22", מספר קרטן. "הייתי רומנטיקן גדול, ממש חסר פרופורציות, והתאהבתי ברונית התאהבות אובססיבית שעד היום אני לא ממש מצליח להבין. שעה אחרי החתונה כבר שאלתי את עצמי מה עשיתי. אני חשבתי שאהבה זה משהו שיימשך כל החיים, אבל הייתה בינינו אי התאמה והנישואין היו מאוד לא מוצלחים. אני לא ממליץ לאיש להתחתן בגיל כל כך צעיר. עד שהבנתי את זה, כבר נולדה ילדה, וכבר הסתובבתי בגאווה גדולה עם הילדה היפה והמתוקה שלי בין בתי הקפה בדיזינגוף שבהם ישבו החבר'ה שלי שהיו עדיין סטודנטים.

"אחרי מותה של קרן מצאתי את עצמי בפרשת דרכים. האם לאחות את החיים הלא טובים שהיו לי עם רונית, או לפרק את החבילה ולנסות לבנות חיים אחרים. אמיר היה אז תינוק, וכאב לי נורא לחתוך את הכול וללכת".

ההלם על מותה של קרן נתן לך אומץ לקום ולהתגרש?

"תראי, לאדם שמתחתן בגיל 22 יש ערכים משפחתיים. הנה, אני כבר חי עם אשתו השנייה אופיר 28 שנה כמעט, באושר ובאהבה בלתי רגילה. תשע שנים לא היה לי אומץ להודות שעשיתי טעות ושהייתי צריך ללכת מהנישואים האלה אחרי חצי שנה".

קרטן ובת זוגו החדשה עברו להתגורר בנס ציונה, מושבה שמשפחתה של אופיר הייתה ממקימיה. אמיר בן השלוש נשאר בבית המשפחה ברמת אביב. "יום אחד קיבלתי טלפון מרונית שגילו אצלה סרטן בצוואר הרחם, שהיא חייבת לעבור טיפולים ושהיא מבקשת שניקח את אמיר אלינו כי היא לא מסוגלת להתמודד כרגע. אמיר הגיע אלינו והתקבל מיד על ידי כל המשפחה בחום גדול, ואז נולדה לנו יעל וחודש אחר כך התחתנו".

כשאמיר היה בן 17 התברר שגם הוא חולה. "הוא חלם להתגייס ליחידה מובחרת וביחד עם חברים התאמן אצל מאמן כושר שאמור היה להכין אותם לצבא. הוא עבר את הגיבוש של קורס טייס והיה מיועד ללכת לקורס, אבל יום אחד בזמן שטיפס על איזה סלע הוא הרגיש כאב בעקב שהציק לו, והלך לבדיקה. הרופאים היו מאוד ערניים וערכו את הבדיקות המתאימות והתברר שמדובר בסרטן".

אמיר, שאיבד את אחותו הבכורה ואת אמו לסרטן, שרד את המערכה הראשונה בהתמדדות עם המחלה, וחי אחריה עשר שנים בריאות לחלוטין, ומלאות בטיולים ואתגרים. קל לכתוב "הוא שרד", אבל קרטן אומר שמדובר היה במאבק גופני ונפשי קשה ביותר, במהלכו הגיע גופו של אמיר – שהתברר כי הוא סובל מסוג נדיר של סרטן עצמות בעקב הרגל, ונזקק לניתוח קשה ומסובך מאוד – למצבים שאיש לא יכול היה לדמיין שיצא מהם בחיים.

אתה מתאר אותו כבחור צעיר עם כוחות אדירים

"הוא היה אופטימי ונחוש לצאת מזה. בעודו חסר שערות לגמרי בגלל הטיפולים, מדדה בגלל נכות שהניתוח גרם לו ברגל, הוא החליט שהוא יוצא לטייל בעולם והודיע לרופאים שלו שהוא נוסע. הוא ניגש לרופא ורצה לדעת איזה תרופות לקחת, כי אין מצב שהוא מוותר, והוא באמת נסע עם תיק מלא תרופות וטייל כמה חודשים. הוא התחיל את חייו בצורה הכי מלאת חיות שאפשר. מאותו יום הוא פשוט טרף את החיים".

איך הגבת כשגילו אצל אמיר סרטן?

"התחושה הראשונה היא של עלבון צורב. אתה שואל את אלוהים מה אתה רוצה ממני. אני אדם מאוד לא מאמין אבל אי אפשר לא לכעוס, לא לנהל חשבון ארוך עם הבורא. עד היום לא הבנתי מה הוא רוצה ממני. הדמות השנייה שאני מכיר ועברה דברים דומים היא איוב. אני הרי לא חטאתי, לא עשיתי רע, אז למה זה צריך לקרות? יש את זה ומצד שני, אני לא מקדיש את החיים לשאלות האלה. שבוע אחרי השבעה על קרן יצאתי להופעות עם מיכל טל ועם ישראל גוריון, ואמרתי לעצמי 'אתה תלך הלאה'. כשאמיר אובחן זה שיתק אותי. מבחינתי הוא היה הפייטר, המאצ'ו, שבגיל 16 כבר רץ על ג'בלאות, ולא הצלחתי לקלוט בכלל שהילד הזה יהיה חולה. במבט לאחור השנה הזו שעברה עלינו ליד המיטה של אמיר, הייתה הקשה בחיי".

למרות שהיא נגמרה בצורה אופטימית?

"אני אדם רך מאוד מטבעי וכל החיים היה לי אפילו קשה לראות דם. פתאום מצאתי את עצמי מסתובב בבית החולים, במחלקת הילדים שבה אמיר אושפז, ונחשף למראות קשים ביותר. "

מה עזר לך להתמודד?

"הייתה לי תמיכה מאוד חזקה מהמשפחה. הזוגיות המצוינת שלי עם אופיר, האחריות המשותפת שלקחנו על כל המצב, יעל הקטנה שהייתה בבית. זה עזר לי לבחור – ידעתי שבמצב כזה אפשר להיכחד או לשרוד, והחלטתי לשרוד".

את החיים שאחרי ההחלמה אמיר חילק, אומר קרטן, בין חבריו "הרגילים" לחבריו האחרים "קבוצת המסורטנים". אלה האחרונים יצאו למסע ביוון עם הרופא שלהם, פרופסור יצחק מלר, ושימשו קבוצת תמיכה זה לזה. אמיר, שכבר לא יכול היה להתגייס לצבא, יצא לטיולי ג'יפים בכל העולם, טייל במזרח הרחוק ועשה טראקים בדרום אמריקה, למד תואר שני בכימיה ("ריתק אותו לדעת מה דפקו לו לתוך הגוף, וקיווה להיכנס למחקר), עבד במחלקת הפטנטים של חברת התרופות "טבע", התחתן והפך לאב.

בשלב הזה, שבו ציפה אמיר לילד, הרופאים המליצו לערוך בדיקות גנטיות – שעולות כמה מאות אירו –  ולברר האם העובר אינו נושא מוטציה מסוכנת וגילו שהתינוק בסדר, אבל האב הצעיר נושא גן פגום. "שמענו, ומיד הדחקנו", אומר קרטן. "לא ידענו מה לעשות עם הבשורה הזאת. אמיר נושא גן פגום, אז מה? שיזהר? שילבש סוודר? אם זה מתגלה במהלך ההריון אפשר להחליט לא להמשיך את ההריון, אבל בגיל 27 אין מה לעשות, אז השתדלנו לא לחשוב על זה".

ואז אמיר חלה בפעם השנייה

"אמיר הרגיש פתאום שקשה לו לבלוע. הוא לא חשב שזה משהו אבל גילו אצלו גידול. הייתי בטוח שהוא יצא מזה כמו כלום, שאף אחד לא יכול על אמיר, שיהיו כמה טיפולים וזהו.".

אמיר התחיל לקבל סדרת טיפולים בהרצפטין. התרופה, שנכללת בסל התרופות לטיפול בסרטן שד, אינו מסובסדת לחולי סרטן בוושט ועולה כ – 16 אלף שקל לטיפול. חברת "טבע" התנדבה לממן את כל הטיפולים ואמיר קיבל טיפולי יום, המשיך לעבוד מהבית וקרטן, שלמד גם רפואה אלטרנטיבית "שמר עליו" כהגדרתו, באמצעות מיצים ותוספי מזון צמחיים שנועדו לחזק את גופו. האופטימיות הזהירה שאפפה את המשפחה בראשית הטיפולים הללו, הלכה ונסדקה כשהתברר שמצבו של אמיר מחמיר, שהסרטן הגיע לעמוד השדרה ושיש צורך לטפל בו בהקרנות.

"זה היה נורא", אומר קרטן. "אמיר הלך ודעך. הוא סבל מכאבים נוראיים ובכל זאת היה מתעורר מדי פעם ומשוחח ומתבדח, עד שהמצב שלו החמיר כל כך והוא הסכים לקבל מורפיום. עד אז הוא לא הסכים כי הוא לא רצה לאבד שליטה. אני כל כך האמנתי בעוצמה שלו, שגם כשהרופאים אמרו לי שאין להם יותר מה לעשות, אמרתי לעצמי שהם טועים, שייקח אולי זמן אבל הבין שלי יצא מזה".

בתום חצי שנה של ייסורים, אמיר נפטר. "אני מספר לך על זה", אומר קרטן, "אני מסתכל מהצד על החיים שלי ואני רואה שמדובר בטרגדיה נוראה, אבל אני לא רוצה לדבר על זה ככה, אלא על החיים שאחרי, על הכוח להמשיך".

לא מעט אנשים היו נכנסים אחרי מכה כזו לאיזה מקלט רגשי, מכבים את האורות ולא מעזים לצאת משם…

"אני לא כזה. אני לא נכנס לבונקרים ואני חושב שאסור לכבות אורות. גם את אמיר חינכתי תמיד להתמודד באופטימיות ואני בטוח שזה עזר לו בכל התהליכים שהוא עבר עד מותו. אני תיעלתי את הכאב שלי לכתיבת מוזיקה. בערב לזכרו של אמיר יבוצע הדיסק שאת כולו הלחנתי, לחנים שכתבתי לפני ואחרי מותו. אלה לא שירי זיכרון אבל באמצעותם אני מתכוון לזכור".

אחד השירים שקרטן הלחין נכתב, לבקשתו, על ידי המשורר רוני סומק ונקרא "אבא לא ידע". השיר מדבר על ההחלטה של קרטן להסתיר את מחלתו של אמיר מאביו, הסבא של אמיר, שהיה בעצמו חולה. "ביקשתי ממנו סליחה, כי בחודשים האחרונים לחייו הוא לא ידע שאמיר נפטר, והוא לא הבין למה הנכד לא מתעניין בו ולא בא לבקר אותו".

קרטן אומר שלא הייתה לו ברירה אלא להיות מוזיקאי. הוא נולד וגדל בתל אביב, בדירה הקטנה ברחוב שלמה המלך, שבה אבא שלו, אגון, לימד גיטרה את הצעירים המוכשרים שלימים הפכו להיות מיטב אומני ישראל. אגון קרטן, שנפטר לפני חודשים ספורים בגיל 92, היה הגורו של נגני הגיטרה בישראל, ורשימת תלמידיו כוללת בין השאר את שלום חנוך, ברי סחרוף, יצחק קלפטר, שלמה יידוב, מיקי גבריאלוב, ארז נץ, סי היימן ודודו טסה. עמנואל אומר שאבא שלו אמר לו תמיד לחפש לעצמו מקצוע יותר רציני, כי ממוזיקה אי אפשר לעשות כסף, אלא שהוא היה שומע את השיעורים שאבא לימד בבית, ומשקיף מהחלון לעבר החנות שממול, שמכרה במרתף ג'ינסים מוברחים שהביאו ימאים לתל אביב ולא יכול היה אלא להתאהב בתדמית הרוקיסט ולהתמכר גם הוא למוזיקה.

"בגיל 14 וחצי כבר ניגנתי בתזמורת של מקהלת צדיקוב, שהיו בה הילדות חני נחמיאס ועירית ענבי, וניגנתי בהצגות בהבימה. בגיל 17 הייתי מנהל מוזיקלי של ערב יחיד של אילי גורליצקי שיוסי בנאי ביים ובצבא הייתי מעבד מוזיקלי של להקות צבאיות וניגנתי בשלישיית דני גרנות.  אבל מה שאבא שלי אמר נחרט לי בראש, ונשארתי אאוטסיידר, שלא רוצה ממש להיכנס פנימה לעולם הזה", נזכר קרטן. "אז ביום השחרור מהצבא התחלתי לעבוד במפעל לפיברגלס שייצר סירות מפרש בתחנה המרכזית של תל אביב. אני קיוויתי ללמוד את הענף ולהקים מפעל לייצור אריזות לכלי נגינה מפיברגלס. כשהתברר לי שזה חלום שאי אפשר להגשים, הקמתי לי בית מלאכה והתחלתי לעבוד בנגרות. המוזיקה נשארה ברקע תמיד, כל יום אחרי העבודה, גם אם נפצעתי בידיים, הייתי מנגן".

קרטן ינגן, כמובן, בערב לזכר בנו. הערב הזה, שעתיד להתקיים בסוף אפריל 2013, יחתום מסע ג'יפים מדברי שיערכו חבריו הטיילים ההרפתקנים של אמיר. בימים אלה מתגבש הקונספט הסופי של האירוע. קרטן חולם על חגיגה ענקית של זמר עברי, על חבריו המוזיקאים שישירו לא רק את השירים החדשים שכתב אלא גם להיטים שלהם, ולצדם מסכים ואירועי שירה בציבור וכינוס ענק של ג'יפאים שגם יעסקו בקולינריה. במילים אחרות: חיים. כמה שיותר חיים הוא רוצה שיהיו שם, ושיהיה ברור באופן שאינו משתמע לשתי פנים שהוא בחר להמשיך לחיות.

עכשיו יהיה לי קשה לרצוח את אשתי בלי להפוך לחשוד העיקרי

ראיון עם אדם רוס מחבר "מר בוטן"

מאת: דפנה לוי

 

"מר בוטן" הוא ספר על נישואים. לא סתם עוד ספר, אלא כזה שמנתח בכנות דוקרנית את הצדדים השונים (והמשונים) של אחד המוסדות היקרים ביותר ללבה של החברה שלנו, ומדבר בפשטות מטרידה על הקרבה הגדולה שבין אלימות לאהבה. האלימות, יש לציין, היא בעיקר בפנטזיה, אבל פנטזיות הן כלי נפלא לחקר הנפש האנושית, תשוקותיה והדברים שהיא מפחדת לומר אפילו לעצמה בקול רם.

 

דיוויד ואליס פפין נשואים כבר 13 שנה. הוא – מתכנת משחקי מחשב מצליח, מאחל לה כל סוג של מוות אלים, ויום אחד מוצא אותה – מורה בחינוך המיוחד שסובלת מהשמנה חולנית ודיכאון קליני – מתה, מהתקף אלרגיה אחרי אכילת בוטנים. דיוויד נחשד ברצח אשתו, ונחקר על ידי שני בלשים, שכל אחד מהם מגיע לזירה כשעל גבו גיבנת נישואים משלו. אשתו של וורד האסתרול (היפוך אותיות של לארס תורוולד, רוצח הנשים של היצ'קוק ב"חלון אחורי") לא יוצאת כבר חודשים מהמיטה; וגם אצל השפרדים המצב לא ממש שמח. סם שפרד, הבלש השני, נושא את שמו של מי שהורשע בשנות החמישים בארה"ב ברצח אשתו וזוכה אחרי שנים בכלא, אותו סם שפרד ששימש השראה לסרט "הנמלט" עם הריסון פורד.

 

"מר בוטן" (ידיעות ספרים) כתוב כמעין מבוך שדורש פיענוח.  ההתייחסויות להיצ'קוק, למשל, או שמו של הרוצח שהבלשים חושדים שפפין שכר, "מוביוס" – על שמה של צורה גיאומטרית שמייצרת אשליה אופטית, סוג של מישור מתעקל בלי התחלה או סוף, ונגיעות בציורים של מ.ס. אֶשֶר שגם הם רצופים ערבוביה של שחור ולבן ואי-הגיון. "מר בוטן" מצטט מתוך עצמו ונע בין מציאות לדמיון – אלא שרוס, שזהו ספר הביכורים שלו, שנכתב במשך למעלה מ – 15 שנה, לא מאבד לרגע את הפוקוס: "מר בוטן" בוחן את הזירה המורכבת של הנישואים ואת מושגי האהבה והזוגיות שכל כך היינו רוצים לחבק ולשמר בצמר גפן. דרך העיניים שלו קשה שלא לראות כי מדובר בזירת התמודדות אכזרית, כזו שאין לה חוקים, ובתוכה כל אחד מבני הזוג מאשים את השני בכישלונות ובאכזבות הכי עמוקים שלו. באופן מפתיע, רוס הקדיש את הספר לאשתו .

רוס, יליד ניו יורק,  בן 45, חי עם אשתו בת' ושתי בנותיהם בנאשוויל. הוא היה ילד שחקן שהופיע בפרסומות, תוכניות טלוויזיה ותסכיתי רדיו והיה אלוף ניו יורק לנוער בהאבקות. הוא סיים בהצטיינות תואר בספרות אנגלית בווסר קולג' היוקרתי, ותואר שני בכתיבה יוצרת באוניברסיטת וושינגטון. הוא כותב טור קבוע בעיתון מקומי בנאשוויל – שסוקר דמויות צבעוניות החל במלך הפורנו המקומי וכלה בשחקנית ריס וית'רספון שהגיעה לביקור. הוא כותב על ספרות וקולנוע בכתבי עת נחשבים, ובימים אלה מפרסם קובץ סיפורים קצרים. הוצאת אלפרד קנופף המכובדת, שתחת המטרייה שלה ראו אור שמות כמו הרוקי מורקמי, ריימונד קארבר וקורמק מקארת'י, החתימה אותו מראש על חוזה לשני ספרים.

 

את "מר בוטן" רוס החל לכתוב אחרי שאבא שלו סיפר לו סיפור אמיתי על בת דודה שהייתה אלרגית לבוטנים, החביאה את כל המזרקים נוגדי האלרגיה שלה, ובנוכחות בעלה הכניסה לפה חופן חמאת בוטנים ואמרה לו "תקרא לאמבולנס". היא מתה מול עיניו, והחשד ברצח לא פסק לרחף ממעל. רוס שמע את הסיפור, התיישב לכתוב והשלים בבת אחת את שלושת הפרקים הראשונים של הרומן. אחר כך תיקן והרכיב ותפר והטליא וגיהץ וערבב והסמיך וסינן במשך שנים בתהליך כתיבה שהוא מתאר כ"לא יעיל בצורה מחרידה, בלי חוקים או שיטה". התוצאה נועזת ומשובחת: סיפור על שלוש מערכות נישואים שכל אחת מדממת לתוך השנייה, ורק באחת מהן – דווקא זו של השפרדים – מוצאת תקווה לעתיד.

התחלת לכתוב את "מר בוטן" ב – 1995. מה לקח לך כל כך הרבה זמן?

"אני נוטה להתחיל לכתוב סיפור או רומן כשההתחלה והסוף ברורים לי. כשהתחלתי לכתוב ידעתי בדיוק מה תהיה השורה האחרונה בספר, אלא שאחרי שלושה פרקים שמתי לב שאני לא יודע מה בדיוק אני כותב. כמו שדיוויד פפין אומר בספר על נישואים ועל כתיבה ועל כל תהליך יצירתי, "החלק האמצעי הוא הארוך והקשה". הדרך הייתה קשה ומפותלת ולעתים מתסכלת מאוד, והיו בה תקופות ארוכות של תחקיר, תהיות, הערכות מחדש, כתיבה מחדש וחיפוש מתמיד אחרי צורה שתתאים לתוכן של הרומן.

"כל הזמן הזה עבדתי כעיתונאי במשרה מלאה וכמורה, וכשנתקעתי בכתיבת הספר, כתבתי את הסיפורים הקצרים באוסף "גבירותיי ורבותיי" כדי להתרענן כך שהשלמתי שני ספרים בבת אחת. זה הצליח לי, אבל לא זירז את התהליך".

בחרת מבנה מאוד מורכב לסיפור שלך

"כמו שאומרים, הצורה מכתיבה את התוכן. "מר בוטן" בנוי כמו רצועת מוביוס, הוא מתחיל במקום שבו הוא נגמר ומשתמש במשטח שיש לו לכאורה צד אחד בלבד בסמל, ככלי לספר סיפור, כלי לחקירת המעברים האינסופיים בנישואים בין אינטימיות לחוסר סיפוק, אמון ובגידה, ייאוש והתחדשות, רגע אחרי רגע ושנה אחרי שנה בחייהם של שלושה זוגות. האמן ההולנדי אֶשֶר היה אובססיבי בנוגע לרצועת מוביוס והיא חוזרת בעבודות שלו – זה מהדהד ברומן, כי דיוויד פפין יוצר משחקי מחשב מבוססים על העולם של אשר. ככל שחשבתי על זה הבנתי שזו הצורה המדויקת של הנישואים. למה? כי כשמניחים שתי דמויות על רצועה כזו, נדמה שהן נמצאות משני צדדים שונים אבל למעשה הן על אותו צד. תראי:

 

 

שלא לדבר על זה שלפעמים אנחנו מרגישים שאנחנו כאילו אנחנו מסתובבים במעגל אינסופי של אותן בעיות עם בני הזוג שלנו, עד שהמוות או הגירושין או הרצח מפרידים בינינו. גם במשחקי וידיאו צריך לפעמים "למות" כדי לעבור לשלב הבא".

כמה זמן היית נשוי כשהתחלת לכתוב את "מר בוטן"? מאיפה היה לך אומץ לבחון את הנישואים בכנות כזאת? לא היה קשה לכתוב בכנות (בוטות?) על זוגיות כשאתה יודע שאשתך תקרא את זה?

"כל הזמן שואלים אותי אם מדובר בווידוי או סיפור אוטוביוגרפי. האמת היא שכולנו לפעמים חולמים להשתחרר מבני הזוג, ואם לוקחים את הפנטזיה הזו לקצה המוסרי שלה, מגיעים לרצח. מאחר שהספר מציג חקירה משטרתית באור מגוחך ומצחיק, אני מקווה שהבחינה הכנה הזו של הנישואים היא שמעניקה לו משהו מעבר לתרגיל באירוניה, ונותנת לדמויות פאתוס.

"אני לא חושב על הקוראים כשאני כותב, זה רק יגביל אותי כיוצר. אשתו קוראת כל מה שאני כותב, החל בטיוטות וכלה בכתב היד, ויודעת היטב מה בדוי ומה קשור למציאות אפילו בעקיפין. החופשה בהוואי, למשל, שדיוויד ואליס יוצאים אליה… באמת נסענו לשם, אבל בעוד הנישואים שלהם כמעט חרבו בגלל הטרגדיה שמתרחשת שם, הטיול שלנו היה נפלא, שם התגלה לנו שאנחנו מצפים לילד. דמיינתי תקופה נפלאה בנישואיי, דרך עדשה עכורה מאוד. הספר לא עוסק בנישואים שלי, אבל משהו בכתיבה גורם לאנשים לחשוש לחייה של אשתי או לתהות כמה אני אמיץ – ובעיני זו מחמאה".

אתה חושב שכתיבת הספר שינתה אותך כבן זוג? נדמה שיצאת למסע ארוך שבדק את כל ההתרחשויות בזוגיות…

"אני מניח שיהיה לי קשה לרצוח את אשתי בלי להפוך מיד לחשוד עיקרי. אין לי ברירה אלא להמשיך להוציא אותה מדעתה. לדעתי, כל מי שנשוי במשך תקופה ארוכה (אנחנו חוגגים הקיץ 18 שנה) עובר מסע כזה בכל יום ויום. אני רק תרגמתי את זה לספר".

 

המעבדה שבתוכה שני אנשים נשארים ללא עור

שמונה עשרה שנה שענת לויט אוספת חומרים לרומן הזה. בראיון היא טוענת ש"יומנה של אישה מודרנית" איננו ספר אוטוביוגרפי, ואני מאמינה לה –  כי מדובר ביצירה ספרותית שנולדה אחרי שנעשה העיבוד האומנותי הנדרש, ממרחק הצעדים המתבקשים מהמציאות – אבל ברור לגמרי שמדובר בטקסט שחלקיו, ובעיקר הניואנסים שביניהם, לוקטו בפינצטה והונחו על משטח לבחינה תחת מיקרוסקופ. התוצאה היא דו"ח מעבדה פיוטי ורגיש על זוגיות, נשיות וכמיהה סודקת לב לחום והגנה.

"יומנה של אישה מודרנית" (כנרת זמורה ביתן) כתוב בשפה עולה ויורדת בהתאם למצבי הרוח והנפש של הגיבורה – במין משחקיות לשונית שמאפשרת ללויט לפעמים להיכנס לתוך הסיפור בהזדהות שלמה עם נוגה, ולפעמים להביט מהצד, להטביע את הקורא בשלוליות רגשניות מצד אחד ולחייך אליו באירוניה מתוחכמת מצד שני. התוצאה, אם תהיתם, סוחפת, מהנה ומעוררת מחשבה.

נוגה, המספרת, מתאהבת בדוב, גבר שפגשה באתר הכרויות באינטרנט, ומשליכה את עצמה מיד על פסי הרכבת הרגשיים, נכונה להידרס. הציפייה שלה מגשימה את עצמה די מהר – בזכות זיכרונות הילדות שלה, המורכבים מאינספור דחיות בעיקר מצדו של אב מתנכר, בזכות הפנטזיות הקולקטיביות על אהבה טוטלית ונשיות כנועה שהיא מכירה מסביבתה ובשל היכולת של דוב, המאהב הכרסתן והשכלתני, לזהות את כל אלה ולשחק בהם להנאתו. מערכת היחסים ביניהם מובילה את נוגה לאינספור רגעים של רעב רגשי, אבל גם להיכרות עם יכולות נפשיות שלא ידעה שיש לה – בעיקר כשנכנסת לתמונה נטשה, האישה האחרת. לויט כותבת את כל זה בכנות מכאיבה אבל גם בהומור עצמי.

לויט, בת 53, גרושה ואם לתמר (23) ודנה (21), היא משוררת, סופרת ועורכת ותיקה. היא בעלת תואר שני בספרות, עבדה כעורכת לשון בשלל עיתונים וגם בספריית ידיעות אחרונות ושמונה ספרי השירה והפרוזה שפרסמה עד "יומנה של אישה מודרנית" זיכו אותה בפרס ברנשטיין (1987) ובפרס ראש הממשלה (1988). גם הביקורות על ספריה היו משובחות, מה שלא מקטין את התסכול מכך שהפריצה הגדולה, זו שמבטיחה לכותבת קהל מיידי, טרם הגיעה.

 

"אני כל פעם חושבת שאני אפרוץ", אומרת לויט. "יורם קניוק כתב פעם ביקורת נהדרת על "ניקול ופייר" וחשבתי שאז זה בטח יקרה. זה לא קל וזאת שאלת השאלות. אני מוציאה ספר, אחרי שהשקעתי בו את דם לבי ואין לי שום מושג מה קורה אתו. שלושים שנה אני יוצרת ואני עדיין מופתעת כשאנשים אומרים לי שהם קראו אותי. לסופר שלא מגיע לרבי המכר, אין מגע עם הקהל. אני כותבת מתוך ייעוד, יש לי מסרים, אני אדם תקשורתי במהות שלי והיצירה היא תקשורת עילית, רק שהיא לא דו צדדית – אני מאוד זקוקה לקהל שמגיב, ואני ממשיכה ליצור כנגד כל סיכוי".

הדחף להמשיך לכתוב, שלויט מעידה כי הוא גדול מכל תחושה אחרת, הוא שהוליד את "יומנה של אישה מודרנית". "הספר נוצר מהחומרים הכי כואבים בנשמתי", היא אומרת. "כל האנשים שמוזכרים בו גרמו לי ועדיין גורמים לי יותר כאב מכפי שכתוב בספר. כשהתגרשתי, ממש זעקתי לאלוהים והתחננתי שיוציא אותי למסע, שיניח לי להגיע לעצמי האמיתי שלי שאני מרגישה אותו קבור מאחורי חומות ומוקף בעשבים שוטים. מאותו רגע הוא שלח לי שליחים, בזה אחר זה והשליח האחרון הוא זה שמבחינתי הביא אותו לסוף המסע".

את מתכוונת למעורבויות רומנטיות? לגברים שנכנסו לחייך?

"אני מתכוונת לגברים וגם לנשים. היו לי מערכות יחסים גם עם נשים אם כי אני לא לסבית, יש לי נפש שפתוחה לנשמה אחרת ולא מבחינה בין גברים לנשים. אני מתכוונת לכל האנשים שהיו לי אתם קשרים, שעוררו בי רגשות עזים מאוד. בערוב ימי אני שונאת את המילה רומנטיקה, שהיא בעיני עלה תאנה לפגיעות נפש חמורות שאנחנו פוגעים אלה באלה. זו המעבדה שבתוכה שני אנשים מתחברים ונשארים חשופים, בלי עור. "

זה רע? זאת הזדמנות לחוות את עצמך בקיצוניות…

"הצרה היא שמאז שהושלכנו מגן עדן, הרומנטיקה מכילה כל כך הרבה התמודדויות ופגיעות וכאבים. כל החיים נמנעתי מרגשות עמוקים כל כך, אבל במסע הזה משהו בי נפתח כמו שלא קרה קודם, וכל אחד מהאנשים האלה, השליחים, חיבר אותי למקום שלא הכרתי קודם. הייתה לי ילדות בעייתית מאוד. נולדתי להורים שלא היו טובים זה לזה וגם לא כלפי, ולאט לאט נוצרו בי שיבושים, משהו השתנה בחומר הגלם הצרוף הראשוני שנקרא 'ענת'. אני, כמו רובנו, לא זוכרים איך היינו בראשית הדרך, לפני השיבושים האלה. מערכות היחסים החשופות שעברתי בשנים האחרונות החזירו אותי למקומות שזיהיתי באינטואיציה שהם המקומות הפגועים שלי, אלא שהפעם, כבוגרת, עשיתי את אותה דרך בעיניים פקוחות. יכולתי לשחזר את החוויה, בלי פסיכולוגים ובלי כלום, רק אני ואלוהים, ולא להשתגע ממנה אלא לצמוח. עכשיו אני מבינה מה זאת גאולה דרך הביבים".

במובן הזה את דומה מאוד לגיבורת הספר. היא מזהה מהר מאוד שדוב, הגבר הבלתי מושג שהיא כמעט נובלת בקשר אתו, משחזר את הפגיעות שאבא שלה פגע בה

"אני דומה לה מאוד. עד נישואי לגבר שמבוגר ממני רק בשבע שנים, מעולם לא היו לי קשרים עם גברים צעירים. בגיל 26 היה לי קשר זוגי עם המלחין בן ציון אורגד עליו השלום, שהיה מבוגר ממני ב – 32 שנה. היה לי ברור שחסר לי אבא. בעשר השנים אחרי גירושי התנזרתי מגברים. לקח לי שנים להשתחרר מהמקום שלו בנשמה שלי. לקחתי את הזמן להכשיר את עצמי למערכת יחסים עם גבר שאתו ארגיש אחרת, שלא ישתבשו בי דברים כמו שתמיד קרה ברגע שהתאהבתי. נוגה היא כמוני, היא דעתנית, היא קרייריסטית, היא מפרנסת ובכל זאת כשהיא פוגשת גבר, משהו בה משתבש. היא אישה מודרנית, היא קורבן של המהפכה הפמיניסטית שדפקה לנו את החיים. אנחנו עושות הכול, אבל עדיין מחפשות את החיבוק ולא יודעות איך לבנות זוגיות".

היא מחפשת את החיבוק אצל גברים שממש כמו אבא שלה, מענישים אותה בהתעלמות. בעלה אפילו לובש תחתונים, מסרב להסיר אותם במיטה ומעניש אותה על ידי מניעת מין

"לכל החוויות האלה יש רגליים במציאות. כשפגשתי את הדוב, זיהיתי מיד שהוא בן דמותו של אבא שלי וקיוויתי שהדמיון הזה יאפשר לי לעשות תיקון לאבא, שלתחושתי לא אהב אותי. גדלתי בבית שואתי, פה בתל אביב, אצל אבא מכונאי ואימא עקרת בית. הם רבו והתפייסו כל הזמן, וכבת בכורה הייתי כל הזמן ביניהם ובעיקר מצדדת באימא ומגיל אפס קיבלתי מכות ואבא שלי – שלפני מותו אמר שהייתי ילדה טובה – היה עושה אתי ברוגזים. ימים הוא לא היה מדבר אתי. כשעושים את זה למישהו מאיינים אותו. הוא היה אדם אכזרי ביותר שגם הכה אותי ואת אמא שלי. הדוב האמיתי בחיי קלט את זה בשנייה הראשונה שנפגשנו. הסיפור האמיתי שלנו היה יותר מסויט מזה שבספר. אני אולי לא אראה אותו לעולם אבל יש לו מקום נצחי בנשמה שלי".

נדמה לי שבסוף הספר נוגה מצליחה לעשות תיקון, אבל במחיר נפשי כבד מאוד. את הצלחת?

"הגעתי למקום שבו אין לדובים ולאריות ולנמרים בעולם הזה שום סיכוי להתקרב אלי אם יש באוויר ריח קל של סכנת פגיעה. כל זה לא מונע ממני לשמור בתוך נפשי את האנשים האלה. אני סוג של בית קברות לאנשים חיים, אבל אני לאדם שיכול לפגוע בי אפילו להתקרב".

התחספסת? צימחת שריון?

"השתחררתי מהתפישה המוטעית שנשים הן חלשות. לא נולדנו חלשות, רק לימדו אותנו להיות כאלה. אני בת 53 ואני מרגישה שאני רק עכשיו מתחילה את החיים. עברתי את כל הדרך, בדם, יזע ודמעות, עד שהגעתי לייאוש העמוק, למקום שממנו אין ברירה ואי אפשר לסבול יותר. בסוף המסע הזה הייתי כל כך מותשת, שידעתי שאם אפול עוד פעם כבר לא אוכל לקום. הרי יש לנו מכסה של אנרגיות, זה לא אין סופי. זה המקום שבו אני מתחילה להיות תמימה עם עצמי, עם הרצונות והצרכים האמיתיים שלי, שבו אני הופכת לאדם עם עור".

ויתרת על זוגיות?

"ויתרתי על ההתניה שהייתה לי להיות קשובה לצרכים של אחרים. אני לומדת לאט לאט את קצב הנשימה שלי ומקווה שהמשיכה הקמאית הלא בריאה שלי הגיעה לסופה. יהיה לי קשר אם אמצא מישהו שישמח אותי, שיפריח אותי. רק זה ולא פחות מזה".

 

 

תמונה קבוצתית עם ייאוש – ראיון עם פול אוסטר

 

 

בעשרת העמודים הראשונים של "סאנסט פארק" נדמה שפול אוסטר חיבר עוד גירסא לסיפור פיגמליון, גברתי הנאווה, לוליטה – סיפור חניכה של ילדה על ידי גבר מבוגר ומנוסה ממנה, שלוקח לו את תפקיד האל המעצב את עולמה. אלא שאוסטר הוא כותב רגיש ומתברר שגם מחובר הרבה יותר למציאות, ועד מהרה מתברר שברומן החדש שלו אין מקום לאלים, גם לא לגורואים או מורים או מחנכים – הדמויות שלו כולן אבודות במידת מה, מחפשות, נתלות זו בזו כדי למצוא את הכוח להמשיך ללכת בחיים שמרחוק נדמים שופעי הזדמנויות אבל מבט מקרוב חושף את השריטות והחתכים והתלות.

"סאנסט פארק", הרומן החדש של פול אוסטר, הוא סוג של תמונה קבוצתית עם ייאוש. תחושת אין האונים מרחפת בין דפיו, למרות שבמרכזו קבוצה של צעירים, נשים וגברים, החיים ביחד בבית פלוש בברוקלין, כולם מוכשרים, יצירתיים, לכולם הייתה הזדמנות לקבל השכלה גבוה וגם לרכוש מקצוע וכולם מוצאים בדרך זו או אחרת מגע אנושי מנחם. אוסטר, בראיון טלפוני, אומר לי שהוא לא חושב ש"סאנסט פארק" (עם עובד, מאנגלית: ברוריה בן ברוך) הוא ספר פסימי, למרות שהוא משקף קשיים לא קטנים שהחברה האמריקאית מציבה בפני הדור הצעיר שלה: התפוררות כמעט מוחלטת של הסולידריות החברתית, אבטלה, אינפלציה, שכר לימוד גבוה כל כך שמביא כל בוגר אוניברסיטה להתחיל את החיים כשעל גבו חוב של עשרות או מאות אלפי דולרים. "כל דור מקווה שלילדים שלו יהיה יותר קל ופשוט", אומר אוסטר. "אני מסתכל מסביב ואני לא בטוח שהצלחנו ליצור חברה שבה לילדים שלנו יותר קל לחיות מכפי שהיה לנו. אולי להפך".

"סאנסט פארק"  מסופר במספר קולות, אבל הראשי והנוכח ביותר הוא קולו של מיילס הלר, צעיר שעזב את הלימודים ואת בית הוריו בעקבות תאונה שבה נהרג אחיו החורג, וברח לפלורידה, שם הוא עוסק בפינוי בתים שננטשו על ידי דייריהם בגלל חובות, ומצלם את החפצים שהשאירו אחריהם. הוא מנהל רומן עם פילאר התיכוניסטית, וכשנדמה הוא עתיד להסתבך בגלל גילה הצעיר, הוא חוזר לניו יורק ומצטרף לחבורה הכוללת בין השאר חבר ותיק שלו שמנהל "בית חולים לחפצים שבורים", מתקן מכונות כתיבה וממסגר תמונות,צעירה שמנה שחושדת שהחבר שלה הומו וצעירה אחרת הכותבת תזה על התפוררות המשפחות אחרי מלחמת העולם השנייה. כולם – כולל דור ההורים שאוסטר מתאר בחמלה גדולה – חוו אובדנים גדולים לפני תחילת הסיפור וכולם מנסים למצוא את זהותם, לתהות לאיזו משפחה הם בעצם שייכים ולמצוא חום ומגע, זמני או קבוע. החברה, נדמה שהוא אומר, יכולה להרוס אותך, אבל משום שלכולנו יש צורך עמוק ועז להשתייך, לא לחיות בבדידות, החברה היא גם ההצלה שלנו.

אוסטר, בן 64, נולד בניוארק, ניו ג'רזי, במשפחה יהודית, שאביה היה סוחר רהיטים ואח"כ איש נדל"ן. הוריו, סמיואל וקוויני, התגרשו בנעוריו. הוא מספר שבבית היו רק מעט ספרים, אבל דוד שנסע לחו"ל השאיר להם את ספרייתו, והכיר לו את העולם שיהפוך למרכז חייו. הוא החל לכתוב בגיל צעיר מאוד, קודם שירה ("איומה") ואחר כך סיפורים ואמר לא אחת שבעיניו הכתיבה נובעת מתוך בדידות. אחרי הלימודים הוא עבד על מיכלית נפט והתיישב בפריז, שם השלים תואר שני, התקיים בצמצום וחזר לארה"ב בגיל 27 כשהונו מסתכם בתשעה דולרים. הוא פרסם ספר שירה ותרגומים לספרות צרפתית, וחי אצל אבא שלו עד שהצליח לשכור דירה משלו. אבא שלו ניסה לשכנע אותו למצוא משרה נורמלית, אבל אוסטר הצעיר לא הצליח להפסיק לכתוב ומאז שנות השמונים פרסם 16 רומנים ונחשב לאחד הכותבים החשובים בספרות האמריקאית. אביו מת לפני שהתפרסם, ואמא שלו – הוא אומר, שומרת את כל ספריו אבל הוא לא חושב שהיא קוראת אותם. הוא היה נשוי לסופרת לידייה דיוויס, ממנה נולד בנו דניאל (שהופיע בסרט "עישון" שכתב וביים), והיום נשוי לסופרת סירי הוסטוודט, ויש להם בת אחת, סופי שהיא זמרת ושחקנית.

אוסטר לא אוהב להתראיין. הוא עושה את זה, כחלק מהמחויבות שלו למו"לים, אבל בעיניו שיחה על הספר היא ניסיון לפשט את מה שאנחנו לא אמורים בכלל לפשט. בכלל, הא מעדיף להתמסר לכתיבה שלו ולהדוף הפרעות חיצוניות. בגלל זה הוא לא קורא ביקורות ולא מתחבר לאינטרנט. למעשה, הוא כותב ביד, בדירה שאין בה דבר מלבד שולחן כתיבה, ואחר כך מקליד את הטקסט על מכונת כתיבה ישנה. "אני מרגיש חופשי בלי העומס של חידושים טכנולוגיים" הוא אומר. "אני מאוד עקשן בנושא הזה. מתאים לי לכתוב ככה ואני לא רוצה לשנות שום דבר. אני שומע מאנשים כמה הרשת יכולה להיות תובענית ומסיחת דעת ואני לא רוצה לקבל הודעות ולהצטרך לענות להן, אני לא רוצה להיות נגיש מדי ולהיות מוצף בפניות של אנשים".

כבר מזמן הפסיקו לייצר מכונות כתיבה. איפה אתה בכלל מוצא סרטי דיו?

"עדיין מיצרים כאלה באינדונזיה ויש חנות מחוץ לניו יורק שמייבאת אותם. קניתי מלאי שכנראה יספיק לי לכל חיי. אני כותב על מכונת כתיבה מסוג אולימפיה שקניתי ב – 1974 מחבר של חבר שלא השתמש בה, היא עלתה לי 40 דולר והיו בה פיסות מתכת שהחלידו אבל קרה לי נס, אבא של חבר אחר מת והוא הביא לי מכונה נוספת זהה, ומצאתי בניו יורק את ד"ר שווייצר שלי, את פול שוויצר שמשקם מכונות כתיבה והוא הרכיב לי משתיהן אחת שנראית חדשה לגמרי. זה קרה במפתיע, אחרי שהמצאתי את בית החולים לחפצים שבורים שמופיע בספר…"

הגיבור הראשי שלך מיילס, הוא סוג של גיבור אמריקאי קלאסי, מופנם, נערץ ולמעשה אבוד ושבור, אינטלקטואל עירוני, אבל מזכיר קאובוי מהמערב הפרוע.

"זה סוג של מודל שקיים בחברה האמריקאית, ומאוד קשה לחיות אותו. גברים צעירים שמתבוננים פנימה ולא מצלחים להיפתח החוצה. יש בו משהו קפוא, אבל הוא מנסה להשתנות וכשהוא יוצר קשר עם בחורה צעירה משהו בו נמס. הוא דומה להרבה גברים שלא מצליחים לדבר על רגשותיהם, אבל מאוד קל להתאהב בהם".

לכל הצעירים האלה יש נתוני פתיחה מצוינים. הם יפים, הם חכמים, הם מוכשרים. למה הם לא מצליחים לעשות עם זה כלום?

"קשה להיות צעיר באמריקה של היום, כי אנחנו עושים לצעירים שלנו משהו נורא – אנחנו מעמיסים עליהם הלוואות ענק רק כדי ללמוד, ושמים להם על הגב אבן ענקית שבגלל הם לא יכולים להתחיל לנוע בחיים. אנשים בחובות חושים לקחת סיכון ונהיים שמרנים. הם מוצאים עבודה שהם לא מרוצים ממנה, אבל לא מעיזים ליזום או לשנות כי הם צריכים לשלם חובות. הדמויות בסיפור שלי מתקדמות מתוך המצב הזה לאט לאט, בזכות מגע עם אנשים אחרים. אני חושב שהעתיד שלהם יהיה טוב מההווה. אם הייתי כותב ספר המשך הייתי מגלה לך שמיילס מגזים בחרדה שלו מפני הצרות שמחכות לו, הוא אמנם יעמוד למשפט בסוף הספר, אבל זו עבירה ראשונה שלו ויסלחו לו, אני צופה עתיד ורוד לאהבה שלו. אני חושב שהצעירים האלה מסוגלים להילחם על החיים שלהם ולכן בסופו של דבר יהיה להם טוב".

הסרט "שנות חיינו היפות ביותר" (של ויליאם ויילר, 1964) מככב בספר

"מלבד העובדה שזה סרט שאני מאוד אוהב, אני חושב שהוא אומר משהו על אמריקה של אחרי מלחמת העולם השנייה וגם על אמריקה של היום – הוא מתאר את האנשים שחוזרים מזוועות המלחמה ולא מצליחים להשתלב ולחזור להיות מה שרצו להיות, אבל הוא גם מדבר על היכולת של האהבה לתקן מצבים".

זו תפיסה כל כך רומנטית…

"יכול להיות שהיא נובעת מכך שאני חי כבר שלושים שנה עם אשה שההיכרות שלי אתה, שהייתה מקרית לגמרי – נפגשנו בערב ספרותי ששנינו יכולנו לא להזדמן אליו ולא להיפגש לעולם – היא האירוע הכי חשוב בחיי גם כאדם וגם ככותב. היא המבקרת הכי חדה והכי אינטליגנטית שלי ולא הייתה הערה אחת שהעירה לי שלא אימצתי. אני עושה בשבילה את אותו דבר".

אוסטר לא רק כותב. הוא ערך והגיש תוכניות רדיו, שהמפורסמת בהן הייתה סדרת תוכניות שהזמינו את הציבור לכתוב סיפורים קצרים שאותם הקריא "קיבלתי אלפי סיפורם", הוא מספר. "וקראתי בממוצע עשרה ביום. זה היה נפלא, אבל לא משהו שאני רוצה לעשות תמיד.". בשנים האחרונות הוא מקריין את הרומאנים שלו, לטובת מי שמעדיפים להאזין לספרים מדברים (כמוני). "אני חושב שלקוראים הכי כדאי לשמוע את הסיפור בקולו של הכותב, אלא אם הוא לגמרי לא מוכשר לזה", הוא אומר. "שחקנים נוטים לעשות דרמטיזציה מיותרת וכשאתה קורא סיפור שלך, זה מרגיש טבעי. אני מקריין ספרים בערך שנה אחרי שכתבתי אותם, וזו חוויה משונה, כי אני כבר רחוק מהם ושקוע כל כולי בספר חדש שעליו אני עובד".

מה אתה כותב עכשיו?

"ספר שאינו בדיוני. את האוטוביוגרפיה של גופי – אני לא כותב על המרפקים והברכיים שלי אלא על החוויה של להית בחיים, חוויית העונג והכאב, אוכל וסקס, פגיעות ותאונות שבהן הייתי קרוב למות. יש פסקה ארוכה על אימא שלי ועל המוות שלה, שחשבתי שהיא לגיטימית כי הגוף שלי התחיל בתוך הגוך שלה. ישנם תיאורים ארוכים של מקומות שבהם חייתי, מקומות שביליתי בהם למעלה משנה, מקומות שהיה לי משהו מעניין לומר עליהם, כי הם היו המקלטים של גופי בעולם. חייתי ב – 21 מקומות שונים, וזה די מוזר, כי כאן, בברוקלין, אני כבר 19 שנה רצופות".

אתה חוזר וכותב על המקומות שבהם אתה חי. ניו יורק משתנה בספרים שלך כמו שהיא משתנה במציאות

"הבית שבו מתרחש "סאנסט פארק" הוא בית אמתי, שעמד נטוש. ביקרתי בו כמה פעמים וצילמתי אותו כדי שיהיה לי יותר קל לכתוב עליו, בית שעמד לא רחוק מבית הקברות גרינווד שאני מזכיר בספר, בית קברות ענק חצי מגודלו של סנטרל פארק וקבורים בו שש מאות אלף איש, שזאת עיר שלמה. בינתיים חזרתי לבית הזה במסגרת תוכנית תיעודית שנעשתה לכבוד הספר, והתברר שהוא נהרס ובונים במקומו משהו אחר לגמרי".