צילום: רוברט פרנקנברג
הזיכרונות הראשונים של קים סוניי מלווים בתחושות של חוסר אונים, נטישה וציפייה שמישהו יציל אותה. התחושות האלה חוזרות ועולות בחלומותיה גם היום, שנים אחרי היום שבו אמא שלה לקחה אותה לשוק הסואן בקוריאה והשאירה אותה שם, ילדה בת שלוש, יושבת לבדה על הספסל וקומצת בידה פיסת לחם שהתפוררה לפרורים. גם היום, ממרחק 37 שנים של חיים מוגנים בארה"ב וברחבי אירופה, ממרחק ההצלחה האישית והמקצועית שלה, היא לא מסוגלת לשחרר לגמרי את זיכרון שלושת הימים והלילות שבהם ישבה על הספסל וחיכתה לאימא שמעולם לא שבה.
ספר הזיכרונות של סוניי, "שביל פרורי הלחם" (הוצאת אריה ניר, מאנגלית: נֹעה בן פורת) הוא ספר מאוד מיוחד. סוניי לא מסתפקת בתיאור הדרך המאוד ארוכה שעשתה מן הרגע שבו מצא אותה שוטר שחלף בשוק ועד להווה, שבו היא משמשת עיתונאית בכירה בתחום המזון בכתב העת האמריקאי "Cottage Living" – היא מספרת על ניסיונה המתמשך למצוא בית, שאיננו דווקא מקום פיזי אלא סוג של שייכות, שקשור בעיניה לא מעט לאוכל וגם, כמובן, לאהבה.
סוניי אומצה על ידי זוג אמריקאי מניו אורלינס, וגדלה ביחד עם אחותה, יתומה נוספת שאומצה על ידי אותם הורים בדרום קוריאה. היא כותבת על תחושת שונות ובדידות חריפות: היא נראתה אחרת מכולם, היה לה שם שונה, ומן הסתם היה בה, היא אומרת, צורך עמוק להיפרד ולעזוב. בגיל 17 קיבלה מלגה ללימודי כתיבה יוצרת בקולג' בפלורידה ועזבה את הבית. שנה לאחר מכן כבר חייתה בצרפת, כותבת ומבשלת ומנסה לספק בו זמנית את הדחפים המנוגדים: למצוא בית ולנדוד. הנדודים האלה הובילו אותה בסופו של דבר לשבדיה, שם הכירה דווקא איש עסקים צרפתי עשיר ומבוגר (אולבייה בסואן, בעל רשת loccitane) שמציע לה עבודה בפריז. מערכת היחסים בין השניים הופכת רומנטית ובגיל 21 סוניי מוצאת את עצמה בתפקיד אמה החורגת של בתו המתבגרת, מבשלת ומארחת את עשירי אירופה בפריז ובאחוזה הפרובנסאלית ולכאורה חיה בתוך חלום.
אלא שהזכרנו קודם את יצר הנדודים, נכון? סוניי כותבת על תחושת מחנק, על הצורך לפרק את הקשר הזה, לשכור לעצמה דירה בפריז ולהתמקד בכתיבה, בבישול, בחברים שלה ובסופו של דבר לחזור לאלבמה, ארה"ב. למרות השבריריות שעולה מזיכרונות הילדות שלה, הסיפור של סוניי איננו סיפור על אישה שחיכתה לגבר שיושיע אותה. את הבור שנפער אז, בגיל שלוש, היא מבינה שאיש מבחוץ לא יצליח למלא. היא מנסה בכוחות עצמה: בבישול וביצירה. הכתיבה שלה על תבשילים, החל במרק הדגים של סבתא פופי וכלה בכריכי הדגים המלוחים השבדיים ופטריות הכמהין הצרפתיות, מסחררת, לא פחות. היא גם מסיימת כל פרק במתכון, שלא תמיד קשור לרצף הסיפורי, אבל מעניק תחושה של נחמה. היא מלמדת אותנו, הקוראים, להכין סלט אפונה ברוטב נענע ומעדן תפוחי אדמה שבדי, עוף בקינמון ותמרים ופו-בוי תפוחי אדמה מטוגנים עם חזרת וקרם פרש (כמו שהיא אומרת, בלואיזיאנה לא מפחדים מפחממות). כאילו דרך האוכל סוניי מוצאת בית בכל מקום ובשום מקום בו זמנית.
"מֶמוּאַר זה מין ז'אנר שיש מי שחושבים שהוא מוזר", מנסה סוניי להסביר לי את ההחלטה לכתוב קובץ זיכרונות סיפורי-פיוטי דווקא. "במיוחד אם את מחליטה לכתוב אותו בגיל צעיר, ואני רק בת ארבעים. זאת בעצם חתיכה מהחיים, לא ביוגרפיה שלמה, כך שבמהלך חיי אוכל לכתוב כמה קבצים כאלה. במקור רציתי בכלל לכתוב ספר בישול או ספר שירה, אבל הפעם יצא לי ספר זיכרונות…"
אני מניחה שהכתיבה לא הייתה קלה. היא עזרה לך למצוא דרך לבית הזה, הפנימי, שאת מחפשת?
"שאלה טובה. מוצא חן בעיני שקראת לזה בית פנימי. אני חושבת שהכתיבה עזרה לי להבין שהבית חייב להיות קודם כל בתוכי, שאני צריכה למצוא בעצמי מקום שבו אני מרגישה נוח עם עצמי ועם מי שאני ועם התשוקות שלי, לפני שאוכל למצוא לי בית בעולם שבחוץ".
במהלך החיפושים שלה, סוניי חזרה לדרום קוריאה, ביחד עם איש העסקים הצרפתי שהיה אז בן זוגה. זאת הייתה עבורה, בלשון המעטה, חוויה קשה. איש לא חיכה לה שם, איש לא הכיר בה כבת המקום. לא היה לה מושג איך לפענח שם את סוד נטישתה כילדה, והיא זכתה ללעג בציבור משום שמתברר כי נשים קוריאניות לא נוהגות להופיע בפומבי בחברת גבר לבן אלא אם הן זונות צמרת. הזוג אפילו מגורש בבושת פנים ממסעדה. "הבנתי", היא אומרת, "שאני חייבת למצוא את השלווה בתוכי ולא בחוץ. היום אני מסוגלת להרגיש בבית כמעט בכל מקום בעולם. לא הייתי מעולם בישראל, למשל, אבל מאחר שלמדתי וקראתי על התרבות ועל האוכל ועל האנשים בישראל אני יודעת שכשאגיע אוכל להגיש שם שיש לי מקום משלי, סוג של רוגע. לפני שנים אולי לא הייתי מסוגלת להרגיש ככה, אבל היום אני יודעת למצוא את תחושת הבית באנשים שסביבי, בני משפחה, מישהו שאני אוהבת, החברים שבחרתי לי. "
ראשית הכתיבה שלך, בקולג', הייתה שירה. את עדיין כותבת שירה? וגם שם את עוסקת באוכל?
"אני כותבת שירים ובהרבה מהם אני מתארת את מעשה הבישול והאכילה או טעימה או האפשרות לחלוק מזון עם אנשים אחרים, שזה בעיני סוג של הענקה לאחר. בישול ואכילה הם בעיני מעשים מאוד חושניים. הייתי שמחה מאוד לכתוב ספר של שירה ומתכונים".
בנית לעצמך חיים מאוד מלאים, בעשייה ויצירה. זה מקל עליך להתמודד עם זיכרונות הילדות הקשים?
"אני לא חושבת. אולי אפילו להפך. ככל שאני נראית לאנשים מבחוץ כ"מצליחנית", אני יותר מפקפקת בעצמי. לקח לי המון זמן עד שהעזתי לקרוא לעצמי סופרת, ואני עדיין מבועתת שמא אגלה פתאום שאני בסך הכול מתחזה. ויש לי אותן תחושות בנוגע להצלחה שלי. כל מה שאני יודעת, זה שאני מנסה לחיות את חיי בדרך שתאפשר ליצ ליצור ולכתוב ולטייל ולראות את העולם כמה שיותר, וכמובן לטעום ממנו ולחלוק את הטעמים האלה עם אחרים. עברתי טיפול בפסיכואנליזה, ואני חושבת שזה עזר לי מאוד לעבד את החלקים הקשים בילדות שלי".
אני מניחה שהתגובות ל"שביל פירורי הלחם" , שגם זיכה אותך בפרס תגלית השנה של "בארנס אנד נובל" ותורגם לשפות זרות, היו מעודדות מאוד
"רוב התגובות, בעיקר בעיתונות ומבבקרים, היו חיוביות עד מדהימות. קיבלתי מכתבים מבחורות צעירות שרוצות לצאת לעולם וללמוד אותו כמוני וגם מגברים ונשים מבוגרים יותר שרצו לחלוק איתי את סיפורי האהבה וההרפתקאות שלהם. ויש גם קוראים שלא העזתי לדמיין שיכתבו לי ובכל זאת קיבלתי מהם הרבה מכתבים – מילדים מאומצים. כל כך הרבה מאומצים יצרו איתי קשר והודו לי על שכתבתי איך זה להרגיש נטושה ואבודה וחסרת בית. הם כתבו לי את הסיפורים האישיים שלהם וזה מבחינתי היה החלק הכי מתגמל של הקשר עם הקוראים. בסופו של דבר הספר שכתבתי כבר לא שייך רק לי, הוא שייך לקוראים שלו, וכל קוראת שיכולה לקחת ממנו משהו ולהפוך בזכותו את החיים שלה לעשירים יותר".
כשבחרת לקרוא לספר "שביל פירורי הלחם", חשבת גם על האגדה על עמי ותמי?
"ברור. שם הספר עלה בראשי שנים לפני שהבנתי איך בדיוק אני מתכוונת לכתוב אותו. האגדה של האחים גרים שמספרת על הניסיון למצוא את הדרך הביתה דרך אוכל אף פעם לא יצאה לי מהראש. בעיני זאת הייתה המטאפורה המושלמת".
נדמה לי שמצאת דרך לשלב בין כל סוגי המאכלים שהכרת בעולם, ואולי גם בין כל החלקים השונים כל כך של חייך. האם זה מפצה באופן כלשהו על כך שאת לא באמת יודעת מאיפה באת? מאפשר לך לבחור בעצמך מי את?
"אני מאוד אוהבת את השאלה. אני באמת נהנית מאוד מכל סוגי הבישול השונים. אנשים שמביטים בי ולא יודעים עלי שום דבר מניחים שאני בטח מבשלת אוכל אסיאתי. והאמת היא שאני מבשלת הכול, אבל הכי אוהבת אוכל צרפתי מפרובנס ואוכל איטלקי טוסקני. ביליתי את רוב הקיץ הקודם בעבודה עם פרנסיס מאיס על ספר הבישול החדש שלה, בישול תחת השמש הטוסקנית, שיצא לאור בשנה הבאה, וחזרתי עם מזוודה מלאה פסטה נהדרת, יינות ועוד. אל תשכחי שגדלתי בדרום ארה"ב כך שאני יודעת להכין עוף מטוגן עם ירקות ירוקים ולחם תירס. אני מבשלת אוכל הודי וספרדי ופירות ים בסגנון לואיזיני. אם נחזור לשאלתך – אז כן, זאת הדרך שלי לומר שאני מכל מקום וגם משום מקום. "
החיבור הזה בין אוכל לרגשות הוא עמוק מאוד…
"כן, אוכל הוא ביטוי לחלק מאוד רגשי בחיים שלנו, לטוב ולרע. אנחנו זוכרים ארוחות שאהבנו וארוחות ששנאנו. ולעתים קרובות האוכל מחבר אותנו לאנשים שהיו בחיינו, לאנשים שאליהם אנחנו מתגעגעים. לבני משפחה, למאהבים, לחברים. אני מכירה הרבה אנשים שנאבקים בקשר הזה, כי אוכל יכול להיות גם תחליף למשהו שחסר להם בחיים. רעב הוא הרי דימוי מצוין לכל מה שחסר לנו – אהבה, בית, תחושה של שייכות. זיכרונות של אוכל אהוב הם זיכרונות חמים ומנחמים, ובעיני לחלוק עם מישהו אוכל זו הבעת אהבה עצומה".
איך בסופו של דבר בחרת את המקום שבו את נמצאת כיום?
"את כל הקיץ שעבר ביליתי בנסיעות בין אלסקה לטוסקנה, מטעמי אהבה ועבודה. כרגע אני בעיצומו של מעבר, ואני מקווה להשליך עוגן ב… טוב, נו, עוד נראה איפה…"
*** הראיון עם קים סוניי התפרסם במוסףהספרים המשובח ביותר של לאישה.
המדור לאיבוד קרובים 