Tag Archives: אומללות

יופיה של אומללות משפחתית

מיכל פאר

מיכל פאר

 

 

זר שהיה מביט בהם מבחוץ יכול היה לטעות ולחשוב שמדובר במשפחה רגילה שברגילות: אבא, אימא, בת ובן. כמו בספרים. חוץ מבספרים כמו "אתם, שחיים יפה כל כך" – שם האב נוטש, האם מעניקה בעיקר אשליות, הבן בוחר לבלות את מרבית ימיו בשינה והבת נאלצת לשאת על כתפיה את שלמותם הנפשית של כל השאר. ולא, שיחות רגילות שברגילות לא מתקיימות במשפחה הזו, רק שיחות שבהן האב מאיים שייקח אתו למקום המסתורי שאליו הוא נוסע "ילדים אחרים" או מסנן פתאום קללה בשפה פרטית, שהיא כמו סיסמא "שנשלחה, השער נפתח ותהום ארבה לנו מאחוריו".

"אתם, שחיים יפה כל כך" הוא רומן הביכורים המרשים מאוד של מיכל פאר (וההימור, לא, ההמלצה שלי לפרס ספיר לספרי ביכורים). במרכזו – משפחה הנאבקת על קיומה בשכונת עוני בשולי תל אביב, במקום שיש בו בעיקר בוץ ושבילי עפר ורעש רכבות. האב, נוכל כריזמטי וגנב לבבות מיומן, נוטש וחוזר, מפנטז ומרמה ונע בעולם בשפע זהויות בניסיון למצוא את הגדולה שהוא משוכנע שהעולם חייב לו; האם נותרת מאחור ונאלצת להתמודד עם מי שמשוכנעים שגם היא מעורבת בתככיו והילדים, כמו ילדים, תקועים באמצע. מותר להמר שפאר, שכבר פרסמה סיפורים קצרים בכתבי עת נחשבים, עומדת בפתחה של קריירה ספרותית שתזכה לתשומת לב רבה מצד הביקורת והקוראים. לא רק משום שהיא מעזה לפורר לחלוטין את העיסה המשפחתית הדביקה ולהצביע על המקומות שבהם הורים חורכים את נשמותיהם של ילדיהם גם בלי לבצע פשעים נוראיים, ככה סתם, מתוך החולשות והניסיונות הנואשים והתקווה למצוא לעצמם מקום ומשמעות בעולם. אלא משום שפאר פשוט כותבת מצוין. היא יודעת לספר סיפורים, והיא עושה את זה בשילוב של הומור פרוע, רגישות גדולה ודייקנות פיוטית.

למרות שחלקו הגדול של הרומן כתוב בגוף ראשון, מפיה של אילזה, הבת הבכורה, היפה, הגבוהה והמבודדת חברתית, פאר מתעקשת שהיסודות האוטוביוגרפיים בספר מקריים לגמרי. למעט העובדה שהיא נולדה וגדלה בתל אביב, דור שלישי לניצולי שואה "ובלי אבא, מיום שאני זוכרת את עצמי". וכמו הגיבורה שלה, גם היא לא מרירה. להפך. היכולת של אילזה, בספר, ושל פאר, ככותבת, לגלות הבנה לאותן חולשות שהופכות הורים לבני אדם כמו כולם, מעוררת התפעלות. היא בת 50, אם לשני ילדים בוגרים, מלמדת קולנוע בבית ברל, עומדת כבר תשע שנים בראש המגמה לקולנוע ב"עירוני א'", עורכת ספרים וכותבת דוקטורט על שואה וקולנוע ובני הדור השלישי במרכז ללימודים גרמניים באוניברסיטה העברית. למרות סיפורי השואה הרבים ששמעה בבית מסבתא, שהגיעה ארצה מוורשה, היא מצאה את עצמה נמשכת משיכה עזה דווקא לגרמניה, ובעיקר לברלין, ושם היא מבלה מדי שנה שבועות של התבודדות, טיולים וכתיבה.

"לפני 12 שנה, כשהגעתי לברלין בפעם הראשונה לבדי, הרגשתי שחזרתי הביתה. מרחוק, חשבתי שלא אוהב להיות שם, ומה לי ולגרמניה בכלל, אבל הייתה לי מיד תחושה של בית. המקום היה מאוורר יותר, לא לחוץ כמו פה, בלי הרבה תיירים, היה עדיין הרבה הרס שנותר מהמלחמה, המון אמנות חדשנית, כאילו כל העיר נמצאת בתהליכי גילוי – מה שכמובן בינתיים נדרס על ידי הקפיטליזם. כשחיפשתי מקום לבלות בו קיץ כדי לכתוב והבנתי שבארץ יהיה יקר מדי לשכור בית מרוחק באיזה כפר, שכרתי דירה בברלין. לא הכרתי כלום, הייתי זרה לגמרי, סגרתי את עצמי בדירה ויצאתי החוצה רק כדי לקנות אוכל. הדירה לא הייתה באזור סימפטי מדי, רחוב מלא חנויות סקס ומועדונים, ולכן נעלתי את עצמי בדירה והחלטתי שאני כותבת רומן. "

 

מיכל פאר ספר

וכתבת רומן?

"לא ממש. במקרה הגעתי לחנות ספרים באנגלית ויצאתי מנה עם ערימה של קבצי סיפורים קצרים. הרגשתי מאושרת וזה היכה בי – שאני לא חייבת לכתוב רומן, שאני יכולה לכתוב סיפורים קצרים ארוכים, וכך נולדו חלקים שהיוו את הבסיס לספר הזה".

פאר מעידה כי בנשמתה היא נודדת. אחת שחולמת על חיים שבהם אין לה כלום, למעט הבגדים שלעורה והספרים שלה, והיא יכולה לקום וללכת מכל מקום ובכל זמן. בפועל היא חיה, מגדלת משפחה, עובדת ומלמדת ברדיוס מצומצם, למעט נדודיה השנתיים לצרכי כתיבה. יש לה פינת עבודה בחדר השינה שלה, ולאחרונה, בגלל כאבי גב שריתקו אותה למיטה, העבירה לשם את ערימות הדפים והספרים "אני יוצרת לי בבית איים של כתיבה", היא מסבירה. ממש כמו באמרה המפורסמת של מבקר הספרות האנגלי סיריל קונולי, שטען כי "העריסה במסדרון היא האויב הכי גדול של אמנות טובה", גם פאר מוצאת שקשה לה לכתוב בבית. "אמנם בתקופות של כתיבה אין לי מושג מי אני, אני לא מזהה את הילדים שלי, אני שקועה לגמרי בעולם שבראתי ואני מסוגלת לקרוא להם בשמות אחרים", היא אומרת, "אבל יש בי צד שכל הזמן מודע לזה שאני בבית, ולכן אני חייבת לצאת. יש משהו שמשתחרר בכתיבה רק מחוץ לבית, מחוץ למשפחה, במרחק".

והמרחק הזה הוא גרמניה?

"אולי במקרה ואולי לא. זה מורכב מאוד. יש לי הרבה חברים גרמנים ואני לא עושה אבחנה בינם לבין אנשים אחרים. חלק מהמכרים שלי שם נושאים תחושת אשמה גדולה בגלל השואה ומעלים את הנושא במפגשים הראשונים. הייתי אצל חבר שאבא שלו היה בזמנו בנוער ההיטלראי. מדובר באיש בן תשעים, אינטלקטואל, איש ספרות מרשים, שמכיר אותי הרבה שנים ובכל זאת כשביקש ממני לקרוא באוזניו בעברית הוא לא יכול היה להפסיק לבכות. בעיניו זה היה מדהים שיהודיה מישראל, דור שלישי לשואה, יושבת אצלו ומדברת עברית. סוג של סגירת מעגל, עבורו, כמובן, לא עבורי".

היא חלמה לקרוא קפקא בשפת המקור, גרמנית, ולכן למדה במכון "גתה" ואף קיבלה מלגה של שגרירת תרבות בברלין. "בכל מקום אחר, ובטח בארץ, תמיד הרגשתי זרות. יש בי משהו פנימי כזה. זה נשמע נורא אופנתי לומר שאני מרגישה זרות, אבל זאת תחושה שאני מרגישה כל חיי ודווקא שם כולם מרגישים ככה, ואני יכולה לנשום לרווחה ולא לשאת את הגיבנת הזו על גבי".

הדחף שלה לנדוד הגיע גם מהצד השני של המשפחה, מסבא וסבתא שהגיעו מחאלב. "להורים של סבתא הייתה חנות ממתקים, משובחת כל כך שאפילו ערבים היו באים לאכול ממתקים ערביים אצל היהודים שמכינים ממתקים ערביים יותר טוב מהערבים עצמם", היא אומרת בנשימה אחת. "ומאחר שידוע, כן ידוע, שבקיץ לא אוכלים מתוקים, היו סוגרים את החנות בקיץ, לוקחים מונית לירושלים ונוסעים לבקר חברים ולא חוזרים לסוריה אלא בתחילת שנת הלימודים. את מבינה שזה אומר שהמרחב שבתוכו אנחנו חיים היום היה פתוח?"

אותה סבתא גם החדירה בה את אהבת הקולנוע. "סבתא גרה ליד קולנוע גורדון וכשישנתי אצלה, היא הייתה לוקחת אותי לסרטים בלי שום התחשבות בגיל, בלי לשאול את עצמה אם הסיפור מתאים לי, אם אני מסוגלת להכיל את הדימויים, וכך יצא שבגיל שמונה כבר ראיתי את "פדרה פדרונה" ואת "קריאת העורב" וסרטים שהציתו בי אהבה גדולה לקולנוע. " בגיל שש שיחקה בסרטו של ניסים דיין "אור מן ההפקר" וכשנרשמה למגמת הקולנוע ב"תיכון חדש" כבר הייתה מכורה. "הלכתי אחרי המורה שנשא ערימות של סרטים ביד, רק כדי להריח את קופסאות המתכת ואת ריח הפילם".

ובכל זאת את כותבת ולא עושה סרטים

"כי חשובה לי נורא הלשון, וכי אני פרפקציוניסטית חסרת תקנה. כשאני כותבת יש לי מפה מסודרת ומלאה של ההתרחשויות, מאיפה כל דמות נכנסת לאן היא הולכת, מה היא רואה בדרך. אני בוראת ערים שלמות ומלאות פרטי פרטים של רחובות וחנויות ותחנות אוטובוס ונופים. אני יכולה לברוא מציאות שבה דברים קורים במרחב וזמן שאני ממציאה וגם לנדוד בין מציאות לחלום.

"כאדם כותב, אני יודעת שהכול נובע מתוכי. גם כשכתבתי מתוך חרדה עצומה סיפור על ניסיון לרצוח את הנשיא אובמה, זה נולד מאיזה דחף ופחד נוראי מרצח אב, שכולם חווים בצורה כזו או אחרת. גם התחושה שכל המשפחות האחרות רגילות ושלנו לא היא משהו שאני בטוחה שכולם מרגישים. איפה אני בסיפור הזה? אולי בשבילי הכורכר שבהם הלכתי בילדותי יחפה? בשיחות המצחיקות שהיו לי עם אח שלי וחלקן מופיעות בספר?"

פאר אומרת שאילזה, גיבורת הספר הצעירה, דומה לה, אבל חזקה ממנה פי כמה. "הלוואי שהייתי כמוה", היא אומרת. "היא חזקה נורא, היא שומרת על הבית והמשפחה שלא יתפוררו, שלא ייעלמו, שלא יותקפו מבחוץ. היא סוג של מגן לאימא שלה, שכל הזמן מחפשת ישועה אצל גברים. אין לה חברות כי היא בתפקיד השומרת, ויחסים חברותיים זה מותרות אצל שומרת".

היית חנונית כמוה?

"במידה רבה. ילדה שאהבה קולנוע וספרים, אבל בגיל 17 גם הלכתי לקורס דוגמנות אצל לאה פלטשר האגדית (חלוצת מדריכות מלכות היופי), למדתי אצלה גם נימוסים והליכות ואיך לעלות ולרדת מאניית פאר, למקרה שאוזמן אי פעם לשייט כזה, ועד אחרי הצבא דגמנתי בתצוגות אופנה סוג ג' וד', מין אירועים לא במיוחד נעימים במלונות זולים שבהם חברות בגדים מציגות את הקולקציות שלהם. זה היה שיפור לעומת הג'וב שהיה לי קודם – כמוכרת בלונים בגני התערוכה, שנגמר בטרגדיה, כי הסתובבתי לראות משהו וכל הבלונים עפו לי לשמיים ונאלצתי לשלם עליהם מכספי".

 

*

הראיון עם מיכל פאר התפרסם בשבועון לאשה

 

סרנה מדבר על יונה וולך

 

היא יכולה הייתה להיות פנסיונרית פראית

 בעולם אידיאלי, שבו משוררים מובילים מהפכות ושירים הופכים סדרי עולם, ולא רק קרבַים, תפקיד המנהיגה הנערצת היה שמור בוודאי ליונה וולך. לא שהתפקיד היה מעניין אותה במיוחד. וולך, המשוררת שפרצה כל גבול וניתצה כל קונבנציה, הייתה – כמו שמגדיר אותה יגאל סרנה מחבר הביוגרפיה "יונה וולך" – משק אוטרקי, מדינה משל עצמה, מבוצרת, שלא היה בה מקום אמיתי לאדם אחר, "מדינת יונה".

וולך נפטרה, כתוצאה מסרטן שד, לפני 25 שנה. אם נדמה היה שהתעוזה, הבוטות והכנות חורכת הנפש שאפיינו את שיריה קהו מאז, בא המיני-סקנדל האווילי שהתרחש בבית ספר אחד בכפר סבא (שם התקוממו הורים נגד הקריאה בשיר "אתה החברה שלי", שוולך כתבה בו בין השאר "הרי המוח מה שמשנה/ ולא הצורה הגופנית/ ביצים מדומות/ המסתירות כוס תאוותני/ או כוס/ המסתיר ביצים") והוכיח שוולך אולי פרצה שבילים רחבי ידיים בשפה ובתודעה, אבל רבים עדיין מסרבים ללכת בהם.

הביוגרפיה של וולך, שראתה אור לראשונה לפני 17 שנה, זכתה לאחרונה למהדורה מחודשת. סרנה ועורכיו ב"כתר" סבורים, ומן הסתם בצדק, שהעניין בוולך מעולם לא גווע, וששיריה – שחלק זעיר מהם משולב בספר – עדיין מרגשים, מעוררים ומסעירים גם את הקהל שלא הכיר אותה בחייה. מאיר ויזלטיר כתב, כשמלאו עשרים שנה למותה, שהייתה בה תשוקה להפוך את הישראלים המצויים לקהל מרותק ומשתאה נוכח ביצועיה הנועזים ואת עצמה לבת אלים. סרנה חושב שסוד הקסם שלה פשוט וברור יותר: "היא העזה להכניס לשירה את שפת היומיום, שפת הרחוב. השירים שלה עוסקים בנושאים שכל אדם מתלבט בהם במהלך חייו, נושאים של זהות, זהות מינית, משיכה – אין אדם צעיר שלא מרגיש שהדברים שלה רלוונטיים לחייו".

וולך עצמה הייתה צעירה במותה. בת 41 בלבד. היא נולדה ב – 1944 בכפר אונו (לימים קריית אונו), ואביה, מיכאל, נהרג מכדור תועה במלחמת העצמאות, כשהייתה בת ארבע בלבד. היא גרה כל חייה באותו בית, ברחוב הקרוי על שמו של אביה, ביחד עם אמה, אסתר, שנפטרה פחות משנה לפניה. שיריה הראשונים התפרסמו בכתב העת "עכשיו" כשהייתה כמעט בת 20, ושנה לאחר מכן אשפזה את עצמה בבית חולים פסיכיאטרי על מנת לעבור טיפול באל-אס –די. היא כתבה על הכול, כולל מסע האל-אס-די שלה, החוויות המיניות שלה עם מאות גברים (ונשים), חרדת המוות, השיגעון, דיכוי חברתי ודיכוי מיני.

"בגלל שאני עיתונאי, חיפשתי דרמה, חיפשתי סיפור שיעמוד בפני עצמו גם אם לא ידעו שלדמות קוראים יונה וולך", אומר סרנה על ההחלטה שלו לכתוב את הביוגרפיה שלה. "היא היתה הדמות היחידה מכל גלריית אנשי התרבות שהכרתי והערכתי, שחיה חיים שהייתי רוצה לקרוא עליהם, לשמוע עליהם".

 אתה חושב שיש אנשים שמכירים רק את הדרמה, את הפרובוקציות, את הזעם שעוררה כשכתבה ב"תפילין" "העבר אותם על הדגדגן שלי", או כשמיכה קירשנר צילם אותה לצד גבר ערום עם תפילין?

 "לא, אני חושב שאנשים הולכים ישר לשירים שלה. יש מעגל רחב של צופי האח הגדול ששמע שיש משוררת פרובוקטיבית אחת, אבל במעגל קוראי הספרים, אנשים מגיעים לשירים שלה לפני שהם מגיעים לביוגרפיה שלה. יונה מתקיימת הודות לשירה שלה, שנוגעת בכל האנשים הצעירים שמתלבטים בהגדרה העצמית שלהם, בשאלה מי הם ולאן הם הולכים. יונה היא הא' ב' שלהם. אין משורר אחר שכותב כך, מהקרבים, על מה שמתלבט בו כל אדם צעיר ואינטליגנטי. בגלל זה היא גם לא התיישנה".

העוצמה בשירים שלה מפתה לאמץ אותה כמודל פמיניסטי…

"היא לא התעסקה בזה. לא הייתה לה אג'נדה פוליטית. היא הייתה ציפור מאוד משונה שעסקה רק במה שקרה לה באותו רגע ולא התאימה לשום הגדרה. היא חייתה עם אנטון שמאס, הפלסטינאי, בלי להיות דווקא פרו פלסטינאית. היא הייתה מאוד פמיניסטית במהותה, בדרך שבה פעלה עם גברים, בלי להיות מעורה בעולם הזה. דוד אבידן, שהיה כנראה משורר טוב, אבל שובניסט לא קטן, אמר שהיא המשוררת הכי טובה, אבל משוררים זה כבר ליגה אחרת. יונה הפריכה את החלוקות האלה. היא הייתה גבר, אישה, משורר, משוררת."

 ככה פעל עולם השירה הישראלי משך שנים, לא? חבורות של גברים, שנותנים מקום פה ושם לאישה אחת שהם מטפחים

"יונה ניפצה את זה. אדם כמוה צץ אחת לכמה זמן, תקראי לזה משורר מקולל או כמו שהלית ישורון אמרה עליה שהיא עברה את העולם כאדם אחוז אש. היא לא השתייכה לשום מחנה, היא הייתה שליחה של הבטן שלה, של המעיים שלה בלבד. היא יכלה להחליט שבמשך שנה אחת שוכבת עם 365 גברים, וזו החלטה מאוד יוצאת דופן בשנות השבעים. היא יכלה להלחם בכולם או להשתייך לכולם".

מה נתן לה את האומץ להיות כל כך יוצאת דופן בחיים ובכתיבה?

 "המיוחדות שלה. הפראות שלה. היא נעה כל הזמן על הגבול בין שפיות להפרעת אישיות. מצד אחד היא חיה כל החיים עם האימא החולה שלה, בבית קטן בקריית אונו, כותבת בתוך צריף, ומצד שני כתבה שירה חובקת עולם שכל אדם יכול להזדהות איתה בכל שפה. היא מעולם לא נסעה לחו"ל אבל עשתה מסעות גדולים דרך החלון, הגינה שהיא אהבה, המחסן שהיא גרה בו והאנשים שבאו והלכו."

 בעיקר גברים

 "גברים הרגישו מאוימים על ידה. המשורר דניס סילק אמר שאם יעזבו את יונה היא לא תתאבד, היא תרצח את מי שעזב אותה. היא הייתה אישה חזקה מאוד. את יונה אי אפשר היה להטריד. היא ידעה לבוא לגבר בצורה שמרוקנת אותו מכל ההיבריס שלו. מבחינה יש מה ללמוד ממנה, אם אפשר ללמוד ממישהו כל כך שונה ומשונה".

 זה עלה לה במחיר של אומללות גדולה?

"אני לא חושב שהיא הייתה אומללה בגלל זה. ילדה שאבא שלה, היצור שהיא הכי אוהבת בעולם נעלם מחייה בגיל ארבע, זה לא מתכון לאושר. יונה הצליחה להפוך את היתמות והאומללות לשירה גדולה. אני חושב שזה אושר עצום. "

אתה אוהב את כל שיריה?

"לא. חלקם הרמטיים בעיני, אני לא מסוגל לחדור לתוכם, אבל רובם גדולים. היתה לה יכולת המצאה ומשחק בשפה, שבאה לידי ביטוי גם בפתקים קטנים שהשאירה לאנשים. מדהים אותי לחשוב שהיא הביאה את זה משום מקום, היא לא למדה את זה בבית, היא לא הייתה משוררת צרפתייה שנולדה במשפחה שכבר אלך שנה דוברת צרפתית".

 כל הענקים שלפניה, מביאליק ועד אלתרמן ולאה גולדברג, כתבו בשפה שלא הייתה שפה אמם…

"היא הלכה עוד צעד. היא שינתה את השפה, התפרעה בה, הפכה אותה לשלה".

 את כל הביוגרפיה העשירה שלה ואת כל היצירה שלה, וולך הספיקה בזמן קצר מאוד. איפה אתה חושב שהיא הייתה היום, לו נשארה בחיים?

"אדם ברוך אמר שלו הייתה חיה, הייתה נרמסת על ידי המקומונים והטלוויזיה. היא הייתה צריכה להיות היום בת 66, פנסיונרית, פראית. הייתה לה הפריבילגיה הדי אומללה למות צעירה. כך אתה נשמר בזיכרון ביופי שלך ולא מתפוגג לעיני המצלמות, כמו החברים שלי ממלחמת יום כיפור שנשארו צעירים לנצח. אנחנו חיים בארץ שההתבגרות וההזדקנות בה לא נעימה. בתי אבות הם מקומות מאוד עצובים. לא מכבדים פה אף זקן חוץ משמעון פרס…"

 אתה חושב שהכוח בכתיבה שלה היה נשמר גם היום, כשהרבה יותר קשה לזעזע?

 "אני בטוח. היא פרצה דרך, ומרגע שדרך נפרצת עוברים בה עוד אנשים, אבל יונה נגעת במשהו עמוק הרבה יותר, בנושאים שכל אדם מתלבט בו. נכון שהיום אפשר לפתוח אינטרנט ולהגיע לאתרי פורנו מטורפים, אבל השירים של יונה הם הרבה יותר מזה, הם – כמו שירים בכלל – פוקדים את הדמיון במקומות שאליהם הפורנו לעולם לא יגיע".

* הראיון התפרסם במוסף הספרים המשובח של לאישה.