קודם היו לו חמישים או שישים דלתות והוא עשה אתן מה שהגיוני לעשות: פיזר אותן על קירות. אחר כך היו לו איש שמוביל פיל ואיש אחר שמוביל ג'ירפה, ומישהו שמחבק פנדה וסתם זונות שמשוחחות על דא ועל הא, או בגרסת האיסט אנד של לונדון על "אוי ועל דוי". גם אותם הוא פיזר על קירות, למטה, בגובה הנעל, במקום שבו אם לא מנמיכים את המבט מפספסים. קוראים לו פבלו דלגאדו והוא אמן מקסיקני שחי במזרח לונדון. ממש עכשיו, האזור כולו נראה על סטרואידים. האנגלים בונים את האולימפיאדה, שרובה תתקים בסטרפורד – בצפון מזרח העיר – וכל החלק שהיה מוזנח שנים התמלא בדחפורים ופועלים ומכונות שמעלות עשן ומלבישות את העיר בצבעים וצורות כאילו שהמלכה עומדת להגיע. דלגאדו עשה את זה עוד קודם, בקטן. הוא גר בוייטצ'אפל, בדירה כל כך קטנה, שקלסטרופוביה הייתה רק עניין של זמן. ככה התחילו הדלתות – הוא הוריד אותן מהרשת כדי לחפש לעצמו דרך יציאה לעולם מרווח יותר, והדביק על שולי מדרכות ובקצות הקירות ומיד אחר כך התחיל לתהות מה יכול להיות מאחורי הדלתות האלה, ואת התשובות האפשריות הוא מצייר ומחלק ברחובות. בספיטלפילד – אזור שהתחרה תמיד בהלחה ברובע החלונות האדומים – הוא פיזר את הזונות שלו, שמייחלות ליום שבו יגיעו המוני תיירים עשירים לעיר לראות את המשחקים ולשחק את המשחק; בשורדיץ' הוא פיזר את האנשים והחיות בצמדים ובשלישיות, כי כשמוציאים את הג'ריפה לטיול, זאת הזדמנות לפגוש חברים. חלק מהדמויות שלו נתלשו על ידי מעריצים שלקחו אותן הביתה. בראיון לגארדיאן דלגאדו אמר שלא אכפת לו. ברוב המקומות נשאר הצל שהוא מצייר לפיגורינות, מרחף עכשיו מעל המדרכה כמו רוח רפאים מחויכת.
המדור לאיבוד קרובים 