עשר שעות עם אבא

סיון אלירזי עם אביה, בקייב

ברגעים האחרונים לפני שהמטוס נחת בקייב, סיון אלירזי הרגישה איך המתח משתלט על כל מילימטר בגופה. היא לא הייתה בטוחה שאבא שלה באמת יחכה לה שם, בשדה התעופה, בעיר שהותירה מאחור, ממש כמו את אביה, כשעלתה עם אמהּ ארצה בגיל חצי שנה. אבל הוא היה שם, ואת עשר השעות שבין טיסה לטיסה הם בילו ביחד. ואולי "ביחד" היא מילה חזקה מדי לתיאור המפגש המהוסס הזה, בין אב ובתו שאינם מכירים זה את זה, שמנסים להתקרב ומיד לאחר מכן חוזר ומפריד ביניהם מרחק של אלפי קילומטרים.

סדרת הצילומים של אלירזי "עשר שעות בקייב" לוכדת בדיוק את המתח הזה: סיון ואבא שלה, אנטולי, עומדים בשלג, בקייב הקפואה של פברואר 2016 ומנסים לכרות מתוך הפצע הפתוח של פרידתם לפני יותר מעשרים וחמש שנה רסיסים של חום, קרבה, דמיון, אהבה אפילו. אלירזי, בת 27, לומדת לתואר שני בצילום ב'בצלאל', ואת המפגש הזה עם אביה היא תיעדה כחלק מעבודתה שם. אלירזי יוצרת מתוך הפצעים הכי עמוקים שלה: ההגירה, הניכור, המשפחה שרצתה ומעולם לא הייתה לה, הפרידה הכפויה מאביה, מאחיה שנפטר מסרטן והאאוטסיידריות. למרות שאלירזי נוכחת כמעט בכל הצילומים שלה, היא תמיד מביטה מבחוץ. אפילו השם שלה, אינו השם שבו היא נולדה אלא שם – פרטי ומשפחה – שבחרה לעצמה לפני פחות מעשר שנים. "אחרי שאחי, יבגני, נפטר מסרטן, אימא שלי הייתה במצב מאוד קשה, והיא קצת פנתה למיסטיקה, והלכה למישהו שמשנה שמות בנומרולוגיה. היא שינתה את השם שלה ואני נכנסתי איכשהו לתהליך הזה".

היא נולדה, כאמור, בקייב, בדירת שיכון קטנה שאינה שונה מאוד במראה מזו שאליה הגיעה בגיל חצי שנה, במרכז הקליטה בקרית ים, אבל רחוקה ממנה מרחק כוכבים וגלקסיות. הוריה, שניהם מהנדסי תוכנה, נפרדו עוד קודם, ואימא שלה, דניאלה, החליטה במאי 1990  "לממש את החלום הציוני" ועלתה ארצה עם בן בן 14 ותינוקת. האב, מצדו, ניתק כל קשר. לדבריה, למעט ביקור קצר בארץ, שנולד אחרי אינספור שכנועים כשסיון הייתה כבר בת 20, הוא לא ענה לטלפונים, לא כתב מכתבים ושקע בחזרה לשגרת חייו בקייב. "אני לא יודעת למה", מודה אלירזי. "לא שאלתי ולא דיברנו על זה." בקורות החיים הקצרים והפיוטיים להפליא שהעלתה לאתר שלה, אלירזי כותבת: "גדלתי כילדה נטולת אב ורציתי לדעת הכול. 'איך עשית אותי, מאמה?' הייתי מתכרבלת על ברכיה כמו פרעוש בצנצנת. 'רציתי מאוד חזק וביקשתי מאלוהים ואז הגעת'".

אלירזי ואמהּ. מתוך הסדרה Skvaznak

"אימא שלי אומרת שהיא הייתה נורא נאיבית", היא מודה. "היא אומרת שבגיל 36 היא הייתה צריכה לדעת כמה קשה יהיה לה לבוא לכאן ולגדל שני ילדים לבד, כי ההורים שלה ואחותה נשארו באוקראינה. אבל בקייב הייתה אנטישמיות רבה, ולא נתנו לה ללמוד שם אלא הכריחו אותה לנסוע לליטא, וסיפרו להם על ישראל שפה כולם חברים, כולם עוזרים לכולם, חם ויש ים ולא קוראים לאף אחד 'יהודי מסריח'". המציאות התגלתה, כמובן, כשונה לגמרי מהחלום. איש אמנם לא קרא להם 'יהודים מסריחים', אבל בגיל עשר, כשגרו ברעננה, הילדים ועוד איך קראו לסיון 'רוסיה מסריחה'.

רעננה הייתה אחת מתחנות רבות שבהן עברו בארץ: ממרכז הקליטה הם עברו לקצרין, שאותה היא מכנה "גולאג קטן ליד הכנרת", שם היא התחילה ללכת לגן ולמדה עברית, אבל גם נשאלה אם השיער שלה לבן כי היא זקנה. מקצרין נדדו לאריאל "המקום הכי קרוב לתל אביב שיכולנו להרשות לעצמנו לגור בו", כהגדרתה. אחיה כבר יצא מהבית, לצבא ובהמשך לצבא קבע, ואמהּ "עבדה בכל יום בשלוש עבודות מזדמנות נורא קשות, כולל חלוקת עיתונים בלילה שהשאירה לה בערך שעתיים שינה". שמונה שנים חלפו עד שאימא שלה הצליחה למצוא עבודה במקצוע שלה, והתוצאה המידית הייתה שסיון החלה לבלות שעות רבות וארוכות לבדה, בבית, בחוץ, בימים מטיילת ברחובות ובשדות ובתוך ראשה משוחחת עם אלוהים ומספרת לו איך עבר עליה היום, ובלילות "סוגרת את החלונות כשהיה מחשיך כדי לא להניח לרוח הפרצים להיכנס הביתה ומחכה לאימא שתחזור מהעבודה." היא מספרת שחברה ל'ילדים משוטטים' אחרים בשכונה, וביחד הם היו מושא קנאתם של 'הילדים המבויתים', שהוריהם חיכו להם בבית כשחזרו מבית הספר.

סיון אלירזי. דיוקן עצמי

הילדוּת הזו, בבית כמעט ריק, הביאה לכך שהקשר בין סיון לאימא שלה הוא הדוק, אינטימי וחם במיוחד. אימא שלה גם מככבת ברבים מתצלומיה, וברור שהיא מתמסרת לעדשה בשלמות. בסדרת צילומים מרגשת במיוחד, אלירזי מביימת סצנות שבהן היא מציבה את עצמה ואת אימא שלה, בפוזות שונות בנופים ברחבי הארץ. "זה הפך להיות חלק מהבילוי שלנו, תענוג כזה. אני גרה בירושלים ואימא גרה היום בכפר סבא, אז בכל סופשבוע שבו חזרתי הביתה, היינו יוצאות ביחד למקום חדש ומצטלמות". בסדרת צילומים אחרת "בתים שבהם לא גרתי מעולם", היא מנסה לעומת זאת לבנות לעצמה ביוגרפיה חלופית – כזו שבה יש לה משפחה גדולה, שחיה ברווחה ובאושר. הצילומים האלה, שבהם היא נראית לצד גברים, נשים, ילדים ואפילו חיות מחמד, במה שנראה כמו תמונות שגרתיות מאלבומי משפחה, צולמו בוושינגטון, והמצולמים בהם הם אנשים זרים. זרים שהסכימו לדגמן עבורה את המשפחה שמעולם לא הייתה לה. היא עצמה נראית בהם אוחזת בכבל המפעיל את המצלמה – הסימן הברור שהיא בשליטה, שהסצנות האלה הן יצירה שלה, ולא התרחשו מעצמן.

אלירזי החלה לצלם בגיל הנעורים. כשאחיה חלה בסרטן היא הייתה בת 16. האם והאח נסעו לארה"ב לסדרה של טיפולים אלטרנטיביים, במסגרת הקרב, שלא צלח, במחלה. הם הביאו לה משם מצלמת 'ניקון' קטנה שבבת אחת חיברה אותה לעולם. עד אז, היא מעידה, היא לא בדיוק הבינה את הסביבה, והייתה בטוחה שאיש לא יהיה מסוגל לעולם להבין אותה. "את מסמנת את עצמך מראש כשונה, כי עברת דברים קיצוניים וקשים ואת לא חושבת שאי פעם יהיה מישהו שיהיה מסוגל להכיל אותך", היא אומרת. "זאת נטייה שיש לי גם היום, אבל אני נלחמת בה".

כילדה רגישה, אינטליגנטית, שבילתה את רוב השעות בבית הספר בקריאה חשאית של ספרים מתחת לשולחן, היא התקשתה להתמודד עם הלעג והאלימות שחבורות הילדים הצברים חילקו במנות נדיבות כל כך לכל עולה חדש, כמוה. לפני שהחלה לצלם היא כתבה, והיא עדיין כותבת (וגם עובדת כעורכת תוכן ב-Xnet) ומקווה לפרסם יום אחד את סיפוריה. באתר שלה היא חולקת סיפור קצרצר וקורע לב על היום שבו כנופיית בנים מבית הספר ברעננה כיתרו אותה, ובוז'י השמן שלף לעומתה את האיבר. "הרגשתי את רוח הפרצים נושבת בשיערי, מחדדת את הסכין באישוניי, והסתכלתי לו בעיניים ואמרתי לו שיש לו קטן. זו הייתה הפעם האחרונה שהציקו לי בחיי".

מתוך סדרת 'בתים שמעולם לא גרתי בהם'

לא מפתיע לכן שהיא בחרה להסתגר, ובשלב מאוחר יותר גם הפסיקה לאכול. כשהגיעה למשקל של 43 קילו, כשהמחזור החודשי שלה נפסק והרופאה איימה עליה באשפוז, היא חזרה יום אחד הביתה ומצאה את אימא שלה בוכה. כך התברר לה שאחיה, שנפטר כעבור שלוש שנים, חולה, והיא עצמה חזרה לחיים אף שהיא מגדירה את התקופה כ"קיום מבוהל". "כל החיים הרגשתי נורא זקנה", היא מודה. "אנשים תמיד לוקחים כמובן מאליו את המשפחה שלהם, את הזמינות של ההורים שלהם, את האחים שלהם. אני ידעתי תמיד שכל זה לא מובן מאליו בכלל, והרגשתי שאני הרבה יותר מבוגרת מאחרים".

ניסית במהלך השנים ליצור קשר עם אבא שלך?

"אימא שלי ניסתה אבל הוא כנראה סינן אותה, לא ענה לה, התחמק. כשהייתי בת עשרים הוא פתאום כן ענה לה, והם התחילו להתכתב במייל ולדבר בסקייפ. אני חושבת שזה קשור לזה שהילדים הבוגרים שלו, מנישואים קודמים התבגרו. אימא שאלה אותי אם אני רוצה לדבר אתו ואמרתי כן, כי בדיוק התקבלתי לבצלאל והרגשתי פתאום מלאת כוח וחיים. בפעם הראשונה הרגשתי שייכת, פגשתי אנשים שדומים לי. אז ביקשתי ממנו שיבוא להכיר אותי. הוא הסכים ואז אימא איימה עליו שהוא חייב לעמוד בהבטחה שלו ולא להיעלם שוב. הייתה שתיקה רועמת והבנתי שהוא מרגיש מחויב".

והוא בא?

"כן. עשינו לו סיור בארץ הקודש ואז הוא שוב נעלם והייתה שתיקה של שנים."

השתיקה הזו נשברה כשאליזרי, המתגוררת כיום בירושלים עם בן זוגה אוהד בן משה (הלומד תקשורת חזותית) תכננה חופשה באמסטרדם. "כתבתי לאבא שלי שתהיה לי חניית ביניים של עשר שעות בקייב ושאני רוצה להיפגש. לא הייתי בטוחה שהוא יגיע. אוהד נורא גונן עליי, ואמר לי שאם אבא שלי לא יבוא, ניסע בעיר ונצלם את המקום שבו נולדת".

אימא שלה מעולם לא חזרה לקייב, ולה זה היה גם ביקור ראשון. האם העיר דמתה לזו שבדמיונה? לא לגמרי, למרות שהיא גדלה אפופה בסיפורים, אגדות, תיאורים, חלומות, והיא אוהבת מאוד את האור הרך, הלא צורב, האירופאי של המקום.

מתוך הסדרה 'עשר שעות בקייב'

מפגש כזה לא מייצר עומס רגשי עצום?

"ברור. לפני הנחיתה בקושי יכולתי לנשום. כשנפגשנו הוא לקח אותנו לטייל בשיא השלג והקור באיזה מוזיאון מטוסים גדול, והיה איזה מרחק כזה שהיה קשה להתגבר עליו. זה לא פשוט. אני נראית בתמונות מאופקת, אבל בפנים הכול השתולל. לא ככה דמיינתי. הוא חיבק אותי, אבל הרגשתי שהוא נכנס לדמות ומתפקד כמו שמצפים ממנו".

את לא מלאה כעס עליו?

"לא, כי אם יש לך אבא לא מתפקד, הוא מזיק פחות כשהוא רחוק. אם הוא היה עולה אתנו בעל כורחו לכי תדעי איזה פיצוצים היו יכולים להיות ואיזה נזק, יותר גדול, הוא היה עושה לי בחיים. אני מסתכלת על חצי הכוס המלאה. אני מתרגשת מזה שפגשתי באותה הזדמנות את שני הילדים האחרים שלו, ששמחו לגלות אותי פתאום, ואני חולמת לעשות פרויקט צילום גם אתם, בכל זאת – יש לי פתאום עוד מישהו בעולם,  ואני בוחרת לא לכעוס על זה שמיד אחרי הפגישה בקייב הייתה שוב שנה שלמה של שתיקה מצדו".

 (הכתבה פורסמה בשבועון 'לאשה'. האתר של אלירזי נמצא כאן)

תסתכלו עליה ותראו את עצמכם מתסכלים

את התמונות של היילי מוריס קאפיירו מצאתי את עצמי בוחנת מקרוב, מנסה להפעיל את הזום העוצמתי שהיה לי בעיניים לו הייתי גיבורת-על. מה היא בסך הכל מראה שם? את עצמה, בחורה גדולה בהרבה מהממוצע, עומדת ברחוב, יושבת בבית קפה, מסתכלת על בגדים בחנויות, הולכת לים. ובזמן שהיא עושה את כל הפעולות היומיומיות האלה, עוברים ושבים נועצים בה מבטים. מבטים מסוקרנים, מבטים ביקורתיים, משועשעים, נגעלים והכי הרבה – מבטים מלאי בוז. כאילו בעצם היותה שמנה היא נחותה מהם, וכבודה הפקר – היא ראויה לביקורת גם אם היא מעליבה.

העיתונות האמריקאית כינתה את התמונות האלה עוצמתיות, מהפנטות ושוברות לב. אין ספק שכדי לצלם את סדרת התמונות הזו, בפרויקט שנקרא Wait Watchers  (משחק מילים על "שומרי משקל" ועל מי שנועצים מבט) מוריס-קאפיירו נדרשה לאומץ לב שלרובנו אין. בעיקר אם כמוה, אנחנו שייכים לאוכלוסייה שדומה יותר לתמונות שמופיעות במרבית המגזינים תחת הכותרת "לפני", ולא ממש מתאימה לדגם היופי המקובל והנערץ. הצלמת האמריקאית בת ה – 38, העומדת בראש המחלקה לצילום בקולג' לאומנויות בממפיס, טנסי, אומרת שלמרות שכילדה סבלה מאנורקסיה, בעיות בתפקוד בלטות התריס שלה גרמו לה להשמנה בגיל הנעורים ומאז היא מרגישה שגודל הגוף שלה קובע במידה רבה את מקומה ומעמדה בחברה.

הפעם הראשונה שבה שמה לב שהיא מרגישה מאוד לא בנוח בגלל גודל הגוף שלה, הייתה כשעבדה על סדרת צילומים קודמת שכותרתה "לשקול את הדברים". היא לקחה אתה את המצלמה כשיצאה לחופשה, ובכל פעם שהסצנה נראתה לה מעניינת מבחינת הנוף או התאורה היא צילמה דיוקן עצמי. כשבחנה את התמונות מאוחר יותר, גילתה ברקע עוברים ושבים שמביטים בה בלעג. פה ושם היא גם שמעה הערות ארסיות שאנשים זרים לא ממש טרחו להסוות.. בפעם הבאה שהציבה את המצלמה, זה כבר היה במטרה ללכוד את המבטים האלה ולהניח לתמונות לדבר בעד עצמן.

היא הציבה את המצלמה על חצובה במקומות הומים ופנתה לעסוק בעניינים פשוטים החל מאכילת גלידה דרך עצירת מונית או דיבור בטלפון. היא צילמה אלפי תמונות, שהיא רואה בהן ניסוי חברתי.  "אני לא בטוחה שכל מי שנראה בתמונות מעביר ביקורת על איך שאני נראית", היא אומרת בשיחת וידיאו שניהלנו השבוע. "אני לא יודעת מה בדיוק הם חושבים, כי לא עצרתי אותם ולא שוחחתי אתם. אני חושבת שמרבית האנשים הגדולים יותר חווים הרבה ביקורת בציבור, משום שאחרים מניחים שהם טיפשים ועצלנים".

ואנשים מרגישים חופשיים לומר להם את זה בפנים

"מניסיון, אני יודעת שאנשים חושבים שמשקל עודף זה משהו שאפשר לשלוט בו בקלות ולכן מעניקים לאחרים עצות איך לרזות, גם אם איש לא ביקש את זה מהם. הם גם משוכנעים שאם הם יגרמו לך להרגיש לא טוב עם זה שאת שמנה את "תצליחי" ותרזי".

איך את מתמודדת עם מבטים כאלה, עם אמירות כאלה?

"אני ממשיכה לצלם ולצלם".

סדרת התמונות שלה (שניתן לראות כאן) הופכת בימים אלה לספר, אחרי שהצליחה לגייס סכום כסף במימון-המון. העיתונות האמריקאית רואה בה חיילת בצבא הלוחם בתופעת בִּיוּש השמנים, תופעה מוכרת ולא רק בארה"ב, אבל מוריס-קאפיירו דווקא לא מעוניינת בתארים מילטנטיים כאלה. לה חשבה האומנות, היא אומרת, ואם בתוך הדימויים שהיא הצליחה ללכוד יש גם מסר שמביך את מי שנועצים מבטים או שופטים אנשים אחרים בגלל מראה, טוב שכך, אבל זה לא העיקר פה. "העיקר זה לעורר את הנושא לשיחה, להניח לצופים לשאול שאלות, להכריח אותם לדבר על מה שהם רואים בתמונות, על זה שאנחנו בונים לאדם זהות שלמה על סמך מראה – משקל, צבע עור, הבגדים שלו."

היא כבר עובדת על סדרת צילומים חדשה בשם "שיפור עצמי" שעתידה להיות מוצגת באפריל הבא. הסדרה הזו נולדה בעקבות התגובות לצילומיה. "אנשים טענו שאם הייתי מתעמלת יותר או מתלבשת אחרת, מתאפרת ומטפחת את עצמי, לא הייתי נתקלת בעוינות ברחוב, אז זה מה שעשיתי", היא אומרת. התמונות החדשות, שבהם היא נראית מתעמלת, למשל, זוכות בדיוק לאותם מבטי בוז.

 

זה לא קל. איך את מתמודדת עם התגובות האלה?

"הרבה אנשים אמרו שבעיניהם אני אמיצה ושהאמנות שלי עוזרת להם בדרכים שלא שיערתי.מישהי כתבה לי שבזכותי היא העזה לשים תמונת פרופיל שלה ברשת, ושתיארתי בדיוק את מה שעובר עליה.  זה משמח, כי אני מקווה לעורר השראה ולשמש קול לכל מי שמרגיש אאוטסיידר בגלל איך שהוא נראה".

יש לך עצה טובה למי שבכל זאת נבוכה כשזרים מעירים לה או מסתכלים עליה ככה?

"להתמקד בלאהוב את עצמך ולקבל את גופך כמו שהוא. זאת התרופה היחידה. זה לקח לי הרבה שנים, אבל בסופו של דבר למדתי לחיות עם עצמי בשלום ובאהבה. אם את מחליטה לרזות או להשתנות, תקפידי לעשות את זה רק כי זה מה שאת רוצה, ולא בגלל שמישהו אחר תובע את זה ממך. "

 

 

ובינתיים אצל הרזה-המתאימה-לתקן:

 

גם שושנה רוברטס בחנה את תגובות העוברים ושבים לגופה. היא אמנם לא שמנה, סתם שחקנית אמריקאית, והיא התפרסמה (מאוד!) כשהעלתה לרשת את הסרטון שתיעד עשר שעות שוטטות שלה ברחובות ניו יורק. עומס ההערות, הקריאות, השריקות וההצעות הלא נעימות מגברים שחשבו שאישה לבד פשוט מזמינה אותם להיכנס למרחב הפרטי שלה, היה מדהים.  הסרטון עורר תגובות מכל הסוגים – היו שנדהמו מעוצמת הלחץ והמתח שנשים נאלצות להתמודד אתם בסתם יום של חול, ממש כאילו הן דמות במשחק מחשב שמנסה לשרוד בלי להיטרף על ידי מפלצות. אחרים טענו כי העריכה מגמתית והעצימה את התופעה, וכי למעשה מדובר בגברים שפה ושם התפעלו מיופיה, ואין סיבה להיבהל. היו גם הרבה מכתבי שינאה ואיומים. רוברטס, בראיונות שונים, הדגישה שהסרטון דווקא לא כולל את ההטרדות הבאמת גסות רוח, ההצעות המגונות והאיומים שקיבלה כשניסתה להתעלם מגברים שדיברו אליה בגסות ברחוב. לרוברטס, אגב, יש חגורה שחורה בקראטה (אבל היא לא עשתה ביכולות שלה שימוש בסרטון):

קצת אחרי רוברטס ביצעה את אותו ניסוי גם שחקנית ניו זילנדית. ניקולה סימפסון יצאה לרחובות אוקלנד, ולוותה במשך עשר שעות במצלמה נסתרת

 

כמה קריאות מגונות היא קיבלה? אפס. אפילו לא אחת. כתבת "סלון" ג'ני קוטנר, שדיווחה על כך, נדהמה. מניסיונה האישי – ומניסיונן של כל הנשים שהיא מכירה – קריאות כאלה הן חלק מהחיים בעיר, ואין להן כל קשר למראה, מזג אוויר או מצב פוליטי. גם לינדסי, בת 28, תושבת מיניאפוליס, מכירה את התופעה על בשרה, ולכן יצרה סרט שבו היא עוצרת ועונה לגברים, ובעיקר שואלת אותם מה לכל הרוחות עובר להם בראש. תשובות מצוינות אין להם. אחרי הסרט היא החליטה למנף את חוויותיה, ויצרה סדרת כרטיסים שנשים יכולות לתת לגברים ברחוב עם המסר "נורא לא נעים לנו להיות מוטרדות ברחוב. אל תהיה אחד מהגברים האלה".

 

 

כל אחד מאתנו נולד כשבתוכו יש איזה 300 שירים גרועים

בילי קולינס בשיחה עם גריסון קילור. שני אנשים שיודעים משהו על כתיבה

בילי קולינס פרסם את ספר השירים הראשון שלו אחרי גיל ארבעים. עד אז הוא עשה את דרכו במסלול אקדמי אמריקאי מרהיב יחסית, שכלל את מיטב הקולג'ים ובסיומו, כמובן, דוקטורט בספרות – ואי אלו עשורים גם לימד ספרות. הוא כתב שירה מגיל צעיר, אבל – הוא מעיד – שירה גרועה במיוחד. "אני חושב שכל אחד מאתנו נולד כשבתוכו איזה שלוש מאות שירים גרועים, שצריך להוציא החוצה לפני שאפשר לכתוב שיר טוב".  בני המזל, לפי קולינס, מוציאים החוצה את השירים הגרועים מוקדם, נניח בתקופת התיכון. הוא לא עשה את זה כל כך מהר, ובערך עד גיל שלושים כתב שירים עגמומיים לא מובנים, וגרועים בתכלית. קולינס אומר שמשום שיש בתרבות שלנו משהו שמקשר עגמומיות ודכאון עם עומק אינטלקטואלי, כל השירים שכתב בצעירותו היו, כמובן, שירי דיכאון, במילים גבוהות, שאיש לא יכול היה לדעת מה בדיוק כתוב בהם. "לקח לי המון שנים למצוא את הקול שביטא אותי באמת", הוא אומר.

קולינס, היום בן 73, היה לפני כעשור המשורר הלאומי האמריקאי. יש מדינות שבהן יש משרה ציבורית כזו, שהמכהנים בה מקדישים את זמנם לקידום השירה בתרבות. קולינס, שמאז אותו ספר הראשון באחרי שמלאו לו ארבעים פרסם לא פחות מ – 13 קבצי שירים, ערך אי אלו אנתולוגיות משובחות, וככב במאות מופעי שירה שגם תועדו בווידיאו, אומר שהבריחה מההוראה היא אחד הדברים הטובים שקרו לו. למרות שהידיעה שקבוצות של תלמידים מחכות לו – וזה בהחלט מפיג את בדידותו של הכותב, קולינס אומר שקריאה של מאות עבודות של תלמידים, שרובן ככולן כתובות רע מאוד, מפריעה לכתיבה ולא בריאה לנשמה, וגם השאירה אותו עיף וחסר תקווה "כמו שאומרים על המוזיקה של ווגנר", הוא אומר, "יש לה את הרגעים שלה. אבל יש לה גם את השעות שלה".

בווידיאו כאן הוא מרואין על ידי איש הרדיו (והסופר, והכותב, והשחקן, ועורך אנתולוגיות השירה, והזמר) גריסון קילור. אפשר להרגיש את השדה המגנטי שנוצר ביניהם כשהם מדברים על משפחה, על כתיבה, על הטלוויזיה. על המיתוס שקושר בין כשרון וגאונות לבין הרס עצמי ואלכוהוליזם למשל, ועל ילדים (קילור אומר לו: "השירה שלך קלילה יותר, כי אין לך ילדים ומעולם לא סבלת כמו כולנו"). לצפות ולהתענג. ועוד שמחה קטנה: ספר חדש של קולינס (Aimeless Love) עתיד לראות אור באוקטובר הקרוב.

רשמות נוספות על בילי קולינס כאן (עם שיר מתורגם), ופה (עם הרצאה שלו בטד) . האיש אומר על שירה שהיא משהו שמצליח להאריך את התקופה הזו, שבין שני זמני מותך.

אני אנרכיסטית שגרה בלב הבורגנות

לפני תשע שנים, כשהמוות היה בן חמש, נעמי שלו ידעה שהיא בחרה להמשיך לחיות ולא ללכת בעקבותיו.  עד אז, מותו של בנה הצעיר איתי (והיא מדברת עליו, על המוות, כאילו הוא עוד יצור, בן משפחה, שהיא מגדלת וסופרת את שנותיו) איים לכבות את האש שהיא מצליחה בכל פעם להצית מחדש בחייה. שלו, למרות שבדיבורה היא מנסה להצטייר כאישה לא סנטימנטלית ובטח לא רכה, בחרה בחיים בזכות חיים חדשים שנולדו במשפחה. נכד אחד, שנולד בזמן הנכון, החזיר לה את הרצון לחיות והחיים האלה שלה היום מלאים מתמיד, בעיקר בגלריה שהקימה שם היא אצרה עד כה שורה של תערוכות נועזות ובימים אלה החליטה לשנות את אופיה ולהקדיש אותה לאמנים-ילדים, דור העתיד של האומנות הישראלית.

 שלו, אמנית ואוצרת, בעלת "גלריה גרוס" בלב תל אביב, כבר בת 73, אבל נראית, נשמעת, חושבת ומתנהגת כאישה צעירה בהרבה, למרות שלדבריה "הייתי מאושרת רק עד גיל ארבע. נולדתי בקיבוץ, וארבע השנים הראשונות בחיי היו לא פחות ממופלאות. אחר כך עזבנו, ואז התחיל הגיהינום". גיהינום היא קוראת לילדות שלה, בצלה של אם לא מאוד מאוזנת, בתוך סבך של יחסים משפחתיים עכורים, בעוני קשה  והשפלה, ילדות שהותירה את חותמה גם על שנת נעוריה ובגרותה, וכמובן על החיים מאז לכתו של איתי, שהיה בן 29 כשהתאבד והותיר אותה שבורה, עד שהחליטה בפעם המי יודע כמה בחייה להמשיך. שלו הקימה את הגלריה שבה היא מארחת אומנים שחשוב בעיניה לקדם. היא משתדלת להיות חתרנית בבחירותיה, או לפחות מרדנית ולא בורגנית – "כי אחרי הכול אני קיבוצניקית בנפשי". היא נשואה לאבנר שלו, יו"ר "יד ושם", אם לשלוש בנות נוספות וסבתא לתשעה נכדים. בימי שישי בערב היא מארחת את כולם לארוחה אצלה בבית, ברמת השרון, אבל עדכונים יומיומיים שוטפים, כמו למשל העובדה שהיא אמורה להתאשפז לצורך ניתוח, בני משפחתה יכולים לקבל רק אם הם עוקבים אחריה בפייסבוק, שם הם מהווים חלק מ-4300 החברים שהיא מעדכנת בהגיגיה לעתים תכופות מאוד.

 

 

שלו מזכירה שוב ושוב את העובדה שנולדה בקיבוץ. זה מקור הגאווה שלה וגם מקור כוחותיה הנפשיים. היא הבת הבכורה של מעין צבי, שנולדה בימים של מצוקה כלכלית שבגללה האסיפה אסרה על החברים ללדת. "לא היה כסף לאוכל, אז בטח לא היה כסף לגדל ילדים", היא אומרת, "אבל אימא שלי, קלאצ'י (קלרה) אייזנברג, שהגיעה מזלצבורג ותרגמה את שמה במצוות בן גוריון לנורית, תמיד עשתה מה שהיא רצתה, ומסיפורים אני יודעת שהיא התעקשה על ההיריון הזה ואמרה 'על הזין שלי הקיבוץ, הקולקטיב ומה שלא יהיה', וילדה אותי. אבא שלי, הייני (היינריך) גרוס, שבא מברלין ותרגם את שמו מאותה סיבה לצבי, השלים אותה. כשנולדתי לא היה בית ילדים, אבל לאט לאט באו עוד משפחות עם ילדים וכשהיינו ארבעה כבר קיבלנו מטפלת.

"אין לי ספק שהשנים האלה עם המטפלות הצילו את חיי. כי אני נולדתי להורים מאוד מופרעים, לאמא שהייתה גבולית־אוטיסטית וחולת נפש, והמטפלות שאהבו אותי אהבת נפש הן שסידרו לי את החיים בהמשך, חיים שהיו קולקציה של צרות".

כשהייתה בת ארבע, עזבה המשפחה את מעין צבי ועברה לרמת גן. "אבא היה נשאר בקיבוץ ברצון, אבל אמא הייתה מאוד אינדיבידואליסטית ורצתה לעזוב, אז עברנו בלי גרוש לדירה עלובה בשכונה עלובה. אני זוכרת איך אמא ואני שכבנו במיטה, מכוסות בשמיכה, ופתאום זחל על השמיכה נחש, ירד מהצד השני ויצא מהבית. העוני היה מוחלט".

במה עסקו הורייך?

"אבא שלי היה אלוף הארץ בקרב־עשר ועבד כמאמן ספורט בהפועל תל אביב וכמורה להתעמלות בבית ספר. אמא שלי רצתה רק ללמוד. לא עניין אותה שום דבר חוץ מלקרוא וללמוד ולעשות ילדים, שאותם היא בכלל לא יכלה לגדל. לדעתי, היא רצתה עוד ועוד תינוקות כי חסרה לה אהבת ההורים שלה. היא אהבה אותם אהבת נפש, אבל מהסיפורים שלה עולה כי הם אהבו את האחיות שלה ואותה לא. אחרי שהיא ילדה אותי, היא רצתה נורא עוד ילדים, ובסופו של דבר היא ילדה את שני האחים שלי, שרגא ועמירם".

עמירם גרוס, אחיה הצעיר של נעמי, הוא איש הסטנד אפ הידוע שהיה מבעלי "דומינו גרוס" ועמד מאחורי קבוצות "פלטפוס", "ילדים סורגים לאלוהים" ועוד. "הוא איש מדהים, במאי מדהים, אבל פחות מדהים ביחסי ציבור", היא אומרת עליו. "אחינו שרגא מנהל כל חייו פיצריה בדיזנגוף סנטר".

נשמע שאמא שלך דווקא גידלה אתכם לא רע אם ככה יצאתם.

"אני לא אספר לך את כל הפרטים הכי אינטימיים עלינו, אבל תאמיני לי שהיא לא ידעה לגדל ילדים. כילדה הערצתי אותה. היא הייתה כל כך משכילה, כל כך חכמה. היא לבשה סמרטוטים כי הנשיות שלה לא עניינה אותה למרות שהיא הייתה יפה כמו נסיכה. כשרק הייתה לה אפשרות כלכלית, היא נרשמה לאוניברסיטת בר אילן ועשתה שם תארים. היה לה תואר באנגלית, בצרפתית, בסוציולוגיה, והיא לימדה שיעורים פרטיים באנגלית ובצרפתית ועזרה בכלכלת הבית, אבל כשחזרתי מבית הספר היא ישבה בחדר שלה ולמדה. אם שאלתי: 'אמא, מה יש לאכול?', היא ענתה: 'תסתכלי במטבח מה מצב תפוחי האדמה'. הבית לא עניין אותה".

אז מי גידל אותך?

"השכונה. אלה היו זמנים קשים מאוד, אבל אנחנו הילדים היינו יחד. גידלנו אחד את השני. אכלנו יחד, עשינו קומזיצים, שרנו, שיחקנו. אחר כך הלכתי לנוער העובד וגם זה היה סוג של הצלה. את בעלי הכרתי במחנה קיץ של התנועה. היינו חברים ארבע שנים, למדתי בסמינר, היינו יחד בנח"ל, ואז התחתנו. גרנו בקיבוץ משמר השרון בחדר בלי כיור, שירותים או מקלחת, ואני לימדתי כיתה א'".

 

אחרי שנה בקיבוץ הזוג הצעיר עבר לגור בירושלים. בעלה של נעמי, אבנר שלו, למד מזרחנות באוניברסיטה והחל את הקריירה הצבאית שלו, שהובילה אותו מאוחר יותר לתפקידי מפתח: הוא היה ראש לשכתו של הרמטכ"ל דוד אלעזר, לקח חלק בדיוניי הפסקת האש עם מצרים בקילומטר המאה ואחד, שימש קצין חינוך ראשי והשתחרר בדרגת תת אלוף. לאחר שירותו הצבאי (במהלכו נפצע במלחמת ששת הימים) היה מנהל מינהל התרבות ויו"ר המועצה הציבורית לתרבות ואמנות, הקים את בית הספר לקולנוע וטלוויזיה ע"ש סם שפיגל, וכיהן בהנהלות של מספר מוזיאונים ומוסדות תרבות.

בשלוש השנים הראשונות לנישואיהם, כשבעלה התרכז בלימודיו, נעמי לימדה בבית שמש. הדרך לשם הצריכה נסיעה בשלושה אוטובוסים, "ומאחר שהיינו עניים נורא, רציתי לחסוך כסף ונסעתי בטרמפים. בשנים האלה עברתי שני הריונות, ולמרות זאת, בגשם, ברוח ובשרב, אני והמטרייה נסענו בטרמפים. אבל לא הרגשתי אומללה. רציתי נורא להתקדם בחיים".

רצית לברוח מהחיים שהיו להורייך?

"ההורים שלי לא היו רק עניים ומטורפים, הם גם נפרדו. יותר נכון, אבא שלי עזב את אמא שלי. הזוגיות שלהם הייתה מאוד מאוד מאוד קשה. הוא היה בליין והיא אינטלקטואלית, וזה לא הסתדר. היחסים ביניהם היו ממש אכזריים. בסופו של דבר הוא עזב את הארץ לברלין כשהיה בן 63 וחי שם עוד חמש שנים עם בת זוג שהייתה צעירה ממנו בארבעים שנה, עד שהוא נפטר מהתקף לב".

ואמא שלך?

"היא חייתה עד גיל 93. אהבתי את זה שהיא שורדת, למרות הבדידות הגדולה שבה היא הייתה שרויה. היו לה ילדים, נכדים, נינים, ומכולם רק אני ביקרתי אותה בקביעות. בעלי טיפל בכל העניינים שלה, טפסים, בנקים, בית אבות, ואני הייתי זו שבאה, לוקחת אותה לבית חולים אם צריך, והכל. היא הייתה אישה קשה מאוד ואני הייתי אז חלשה מאוד. בכל פעם שניקיתי אצלה היא הייתה כועסת עליי. אסור היה לי לגעת בדברים שלה. הכול היה מאוד כפייתי. ליד הגז היו שתי קופסאות גפרורים – אחת לחדשים ואחת למשומשים. אם זרקתי את זו של המשומשים, היא הייתה ברוגז איתי שבוע. אם הייתי שוטפת רצפה, היא לא דיברה איתי יומיים. אבא שלי היה מחטיף לי מכות, והיא, שלא נגעה בנו, הייתה נועצת מבט מאיים. בשלב מסוים, כשאבא שלי עזב את הבית ואני לא הייתי ברוגז איתו, היא ניתקה איתי את היחסים. הברוגזים שלה היו לנצח נצחים – היא הייתה ברוגז עם האחיות שלה לנצח, ועם רוב השכנים שלה לנצח נצחים. אותי היא חתכה מחייה למשך שש שנים".

איך השלמתן?

"ענת, הבת הבכורה שלי, שהיא גם הנכדה הבכורה והאהובה שלה, עמדה להתחתן ולא השלימה עם האפשרות שסבתא לא תהיה בחתונה. היא פשוט דפקה אצלה בדלת, ואין לי מושג על מה הן דיברו, אבל אמא שלי באה לחתונה, לא לפני שהיא הלכה לפסיכולוג ולגרפולוג ולכל היועצים האפשריים לשאול האם לוותר לי ולבוא. התאומים שלי, שנולדו בתקופת הברוגז, לא הכירו אותה בכלל. הם חיכו בהתרגשות לראות מי זאת האישה הזאת, סבתא שלהם. זאת הייתה חתונה מאוד מרגשת ומבלבלת ואני לא הפסקתי לבכות".

 

החתונה הייתה מרגשת מאוד גם בגלל שענת נישאה לבחור דתי, יוסי צוריה, שהיה מעצורי המחתרת היהודית ואף ישב בכלא. למרות שבית משפחת שלו היה בית חילוני לגמרי, ונעמי היא "אפיקורסית מוחלטת" כהגדרתה, ענת אימצה אורח חיים דתי, וברוח זו היא גם מגדלת את חמשת ילדיה. ענת צוריה היא היום יוצרת סרטים דוקומנטריים מוערכת שזכתה בפרס וולגין, ובין סרטיה "טהורה", העוסק בחוויית הטבילה במקווה, "מקודשת" על סרבניות גט, ו"סוררת" על נשים חרדיות שחזרו בשאלה.

איך קיבלת את העובדה שבתך נישאת פתאום לגבר דתי?

"אני הרי אישה מאוד קיצונית, אבל יוסי הוא איש מתון ואפשר לדבר איתו על כל דבר.  בעבר נזהרתי ולא התבטאתי לידו בחופשיות. היום אני מרשה לעצמי יותר. הוא וענת אוהבים אהבה כמו בסרטים, אהבה ענקית. זאת אהבה יותר גדולה מכל הוויכוחים, ויש ויכוחים, כי לענת יש המון ביקורת על הדת, היא פמיניסטית והיא חושבת שהדת פוגעת בנשים".

מלבד ענת, היא ילדה עוד שלושה ילדים: שרון חזקיה, נשואה  ואם לשניים, העומדת בראש עמותת "הזנק" לקידום ילדים מאוכלוסיות מוחלשות, ואחריה התאומים איתי ונועה. נועה ריטר היא היום בת 38, נשואה ואם לשניים, בוגרת תואר שני בעבודה סוציאלית המטפלת באוטיסטים. איתי, כאמור, כבר אינו בין החיים.

זה בטח לא היה פשוט לעבוד, ללמוד, לטפל באמא זקנה וגם לגדל משפחה גדולה.

"זה היה תובעני כמו שאת לא מתארת לעצמך. זה במיוחד קשה כשאין לך בעל בבית, כי את נשואה לגבר מאוד מאוד מאוד קרייריסט, שלא נמצא שם כדי לקחת חלק בגידול הילדים. איכשהו עשיתי את זה וגם למדתי אומנות ב'בצלאל' ולימדתי קרמיקה בבית. התעקשתי לעשות הכול בדיוק ההפך ממה שראיתי בבית הוריי – הם התגרשו, אז היה לי ברור שאני לא אתגרש לעולם, למרות ששני האחים שלי התגרשנו. הם מעכו אותי, אז השתדלתי נורא לא למעוך את הילדים שלי. בבית שבו גדלתי לא היה אוכל, אז אצלי תמיד היה אוכל. גם היום יש ארוחות ענק ביום שישי עם כל המשפחה, רק שהיום בעלי מבשל. 45 שנה אני עשיתי הכול, ועכשיו התחלפנו. אני מכינה רק סלט חסה, וגם את זה אני מגישה ואומרת להם שלא רציתי להכין אבל הכריחו אותי".

למה ההתנגדות הזו שלך?

"לא יודעת, אבל בשנים האחרונות איבדתי לגמרי עניין בכל המושג הזה שנקרא משפחה. פעם הייתי אישה שהיו לה המון חברות וחברים, והייתי מבלה בבתי קפה והשתייכתי לשכבה הבורגנית העשירה והעשירה מאוד. אבל פתאום חברות הפסיקו לעניין אותי, התחלתי לנהל שיחות רק עם אלוהים. אני אפיקורסית, אבל יש לי את אלוהים שלי, שלא קשור לשום דת, והוא כמו חבר כזה שם למעלה, שרק איתו אני מדברת".

זה קשור למותו של איתי?

"יכול להיות. זאת הייתה התדרדרות בשלבים. אני לא רוצה להפיל שום דבר על המוות הזה, אם כי מבחינת לוח הזמנים זה קרה בערך באותה תקופה".

איזה מין ילד היה איתי?

"הוא היה גאון, אבל לפני שאני מספרת עליו, בואי נתחיל מזה שכמו אמא שלי גם אני העדפתי בנים. ללדת בנים היה בעיניי כבוד. אני עצמי הייתי ילדה־בן, פראית, היפראקטיבית, עם המון כוח פיזי. כשהתברר לי שיש לי בת, הייתי בשוק. לא רציתי בת, רציתי בן. כשענת הייתה בת שנה נכנסתי להריון השני, וכשילדתי עוד בת התביישתי נורא. חודש ימים לא יצאתי מהבית כדי שלא יראו שהבאתי עוד בת".

התיקון התרחש בהריון השלישי, עשר שנים מאוחר יותר – הריון שבו נולדו התאומים. שלו מתארת את הבשורה כ"אושר עילאי", שגרם לבנות הקטנות לרוץ מבית לבית ולבשר לכל השכנים שיש להם תאומים. "איתי היה כמובן האלוהים שלי", היא אומרת. "הוא היה הפייבוריט שלי. הבן היחיד שלי. אבל מההתחלה הוא היה חריג. הוא היה ילד מאוד חכם ומאוד לא משתלב בחברה. הוא לא השתלב בשום מקום שבו היו בני אדם, ובסוף הוא מת".

איתי היה בן 29 כשהתאבד בדירה השכורה שלו. לפני כן התקשר כהרגלו לפנות בוקר לנועה, אחותו התאומה, והודיע לה על כוונתו.

"הוא אהב אותה מאוד, אבל מערכת היחסים ביניהם הייתה מורכבת", אומרת נעמי. "זה לא פשוט לחיות ליד ילד נערץ, עם אמא שסוגדת לו, ולא פשוט לתפקד על יד אח שתמיד עושה בעיות. חריג. זה קשה".

נועה היא זו שנסעה לדירתו ומצאה אותו, והיא זו שהזעיקה את ההורים. על הקבר שלו ברמת השרון נעמי הקימה מצבה שהיא גלריה, מעין תא זכוכית שבו מציגים אמנים שונים את עבודותיהם ומשמרים את המקום כמקום חי ופעיל.

"הוא עשה ניסיונות התאבדות מגיל 18. בכל פעם שבת זוג הייתה עוזבת אותו, הוא היה אומלל. הוא כל הזמן רצה אהבה, רצה מישהי, כמו כולנו. כשזה נעלם לו, הוא לא יכול היה לשאת את זה. איתי היה אמן פלסטי וכתב פרוזה וצילם. הוא עבד הרבה שנים בחנויות מוזיקה ובמטבחים כעוזר טבח".

האהבה העצומה שהרעפתם עליו לא הגנה עליו?

"להפך. אהבה כזו דופקת אותך, כנראה. לא היו לנו איתו גבולות בכלל, הוא קיבל כל מה שהוא רצה בעולם. הוא היה ילד מאוד אומלל. הוא גם לא הגיע למקומות שאליהם הגיעו האחיות שלו. הוא רצה אורח חיים נורמטיבי כמו שיש לאחיות שלו, עם בית ובני זוג וילדים, אבל זה לא הצליח לו".

איך שרדת? מאיפה הכוח?

"גם הבנות שלי שואלות אותי את זה. במשך שלוש שנים היה לי דחף עצום להיכנס מתחת לרכבת. כל הזמן חשבתי על רכבת, אבל תפקדתי לגמרי, תפקוד מלא, החל מיום אחרי השבעה. כשהמוות היה בן שלוש, נועה נכנסה להריון. אני החלטתי להתמקד בהריון הזה, בניתי עליו, והתינוק הזה הציל את חיי. לא שאם הוא לא היה נולד הייתי מתה, אבל החיים החדשים האלה עזרו לי מאוד".

אז גם פתחת את "גלריה גרוס".

"הגלריה קמה עוד קודם. הייתי אוצרת בבית האמנים, ועבדתי שם בהתנדבות, עד שהפעילות נמאסה עלי וידעתי שאני רוצה לבנות משהו לבד. הצעתי להנהלת דיזנגוף סנטר להקים תא זכוכית שבו אציג אמנים, ובניתי כמה תאים שבהם הוצגו במשך 12 שנה יצירות אמנות פלסטית ועיתון הרחוב שלי. בגלל שלא שילמתי להם, הם הזיזו אותי בכל פעם למקום אחר בסנטר, ואני בכיתי עד שנזכרתי שיש לי ולבעלי דירה בבוגרשוב. החלטתי להוציא את הדיירים ולפתוח פה גלריה".

הגלריה שלה (ברחוב בוגרשוב 86), שהיא אומרת עליה שהיא "הנשמה שלי, החיים שלי". היא מקום מיוחד. לא רק שהיא מנוהלת בדירה בקומה שנייה ומשתלטת גם על חדר המדרגות המשותף, היא גם עומדת לרשות אמנים ללא תשלום – אקט נדיר בזירה האמנותית – ונעמי עצמה מציגה עבודות פוליטיות שהיא מכנה בשם "תא תקשורת" בחדר השירותים שלה. היא מכסה את קירות השירותים בגזרי עיתונים, בכל פעם בנושא אחר שמציק לה, ומדביקה שכבה על שכבה. החדר עצמו, אגב, מתפקד עדיין כחדר שירותים לכל דבר, רק שהדלת שלו עשויה זכוכית שקופה.

"זאת מחווה לתאי הזכוכית שהיו לי קודם, וחוץ מזה אני גם המנקה היחידה פה", היא אומרת, "אז אני לא רוצה שלאנשים יהיה נוח לעשות שם מספר שתיים".

יש קו מנחה ביצירות שאת מציגה?

"לצערי, לא ממש. אני חולמת להפוך אותה לגלריה לוחמנית או לפחות לגלריה שמציגה נון־סנס, יצירות שהולכות לקצה. אני אפילו שוקלת להפוך את זה לגלריה של ילדים בני 4 – 14 כדי שאוכל לגלות אנשים צעירים. אני חולמת על מקום אנרכיסטי".

החלומות שלך רחוקים מאוד מהמציאות שבה את חיה: את מתנגדת למושג המשפחה אבל הקמת משפחה גדולה, את לא מאמינה בזוגיות ואת נשואה כבר 52 שנה, ואת רוצה להיות אנרכיסטית אבל חיה בלב הבורגנות, בבית מידות, בשכונה נאה…

"זה לגמרי ככה, ואני באמת חיה בין שני עולמות שונים. מצד אחד ישנה הגנטיקה המופרעת שלי, ומצד שני לא הייתי רוצה לעזוב את העולם הנוח שבו אני חיה, שבו יש לי בית וגינה ואוטו ואוכל ובגדים ואני נותנת המון מתנות לילדים ולנכדים. זה לא קל, אבל אני לא אעזוב את העולם הזה, מטעמי נוחות".

 

 

 

ובחזית היצירה: עיריית תל אביב

אומרים שאם תתנו למיליון קופים לתקתק באופן אקראי על מכונת כתיבה, בסופו של דבר הם יכתבו את כל הסונטות של שייקספיר.

האם אפשר לומר אותו דבר גם על פועלי עיריית תל אביב?

על פי התמונה הבאה הם לפחות מנסים. צילמתי ברחוב הגלבוע. מה שנראה כמו יצירת אומנות מופשטת, עשויה אריחי רחוב משתלבים, חלקם צבועים לבן ואחרים צבועים רק בקצוות.

האמת מאחורי התמונה?

במקור היה שם סימון של "אין חנייה", איקס כזה בצבע לבן תחום בריבוע.

פועלי העירייה (מע"צ?) פתחו, כנראה כדי לתקן משהו מתחת לרחוב, והחזירו למקום בצורה אקראית, ואולי אפילו רבת השראה, פורצת גבולות וחדשנית ממקודם.

 

המדינה מתאבדת לנו מול העיניים

 

יאיר גרבוז. צילום: גל חרמוני

יאיר גרבוז משוכנע שהמדינה שלנו מתאבדת לנו מול העיניים. זאת הסיבה בגללה כשסקר, בטורו המצולם בתוכנית "תיק תקשורת", מופע שבו יותר מנרמז כי מדיניות משרד הפנים כלפי עובדים זרים ופליטים מזכירה את גרמניה הנאצית, הוא לא התרגש. "כשאני ישן בבית בוער", הסביר, "אני רוצה שיעירו אותי, ולא ממש אכפת לי אם עושים את זה בוולגריות". ספרו החדש "אוי ארצי", הוא מעין טלטול השכמה כזו. אמנם מדובר בספר מצחיק מאוד, וגרבוז, כדרכו, לא מתאפק מלאהוב את מושאי הביקורת שלו, אבל מתוך הספר עולה דאגה כנה לגורל החברה הישראלית, שבעיניו של אחד היוצרים הפוריים, המצליחים, הרבגוניים והדעתניים פה, מפגינה התנהגות אובדנית.

"אוי ארצי" נולד כאוסף של מכתבים שנשלחו על ידי גרבוז בדואר אלקטרוני לידיד צרפתי, ששקל לעשות עלייה. אל תחשבו שזה היה פשוט – קודם כל בגלל הטכנולוגיה: גרבוז לא ממש מיודד עם המחשב שלו, ומודה שכשהוא מקבל מייל, הוא בדרך כלל מצלצל לשולח כדי לברר מה כתבו לו, ושנית – בגלל החלוקה הברורה בתוכו, בין הראש שאומר שהמקום הזה הוא לא ממש מקום לחיות בו, לבין הלב שיודע שזה הבית ושמשום בחינה אין לו תחליף. "אוי ארצי" (הוצאת דניאל די-נור) הוא לכן מין יומן אישי, של מי שגדל פה בשנות החמישים, יצר אומנות וסאטירה ופובליציסטיקה, חינך דורות של אומנים, חיבר ספרים, גידל ילדים ובנה את ביתו בתוך המקום והזמן והשפה ועתה מה בדיוק קרה ואיך אפשר להמשיך לחיות פה למרות הכול.

גרבוז, בן 65, כותב על הכול. על הילדות, שעברה עליו כמנשא לסמלי השבט (נר חנוכה, למשל, או זר הביכורים), על יחסיו עם ההורים ("יש אנשים שמנחשים בקפה, אני נאלצתי לנחש את אימא שלי בקציצות"), על האווירה הסוציאל מזוכיסטית, כהגדרתו, שבה גדל, על ימיו בקיבוץ ("הייתי רוצה שייצקו את גופי בברונזה ויניחוני בסימטה פריזאית ליד ספסל ופנס רחוב היכן שיונים ינקרו מראשי את שרידי הקיבוץ) וגם על מבחר נושאים הפורצים את גבולות הביוגרפיה האישית שלו (החל אומנות וכלה בטרנד הירוק ובצימרים בגליל). הוא ביקורתי מאוד, לא נוסטלגי ולא מתמכר לרגשנות, מקטר הרבה, אבל גם מודה שיש לא מעט דברים שהוא אוהב. הידיד הצרפתי שלו, כמובן, עלה בסופו של דבר ארצה. הפיכחון הגרבוזי לא הרתיע אותו, אולי משום שהוא, כאמור, ספוג אהבה.

 

מהרשימות ב"אוי ארצי" אתה נשמע סובל מאוד, אז איך זה שעדיין לא ברחת למקום אחר?

"קודם כל ישנו השיקול של אין ברירה, זה המקום היחיד שיש לנו, וזה שיקול כבד מאוד, שעולה במשקלו על כל הביקורת שיש לי. שנית, אני עושה הפרדה שהיא הכרחית לאדם שרוצה לשמור על שפיותו, בין מה שאני חושב על אנשים פה כפרטים לבין מה שאני חושב עלינו כציבור. יש בארץ חום אנושי וחברות שאין להם שום תחליף. בתחום הכי קרוב ללבי אני אדם מאושר, יש פה אנשים מופלאים ומוכשרים מאוד שיוצרים ציור, ושירה וספרות. גם דברים שניסיתי לא לאהוב, כמו פזמונים עבריים, נכתבים פה ברמה מאוד גבוהה, כך שזה היה חזק ממני וממש נאלצתי לאהוב אותם. "

אתה כותב הרבה על אהבתך לעברית. קצת מפתיע לגלות שצייר כמוך, שלכאורה יוצר בשפה בינלאומית, מחובר כל כך דווקא לשפה המקומית…

"הציור שלי היה כל השנים רווי בעברית, תמיד כתבתי בתוך הציורים. אני צייר ספרותי מאוד, או סופר  ציורי מאוד או מה שתרצי. בגיל יותר צעיר עשיתי חלוקה, שהייתה מלאה בושה וייסורי מצפון בין מה שאני עושה לפרנסה ובין מה שאני עושה כי אני רוצה. היום אני משלים עם מה שקראתי לו אז "פרנסה" ובעצם הם חלק מהותי ממני, דברים שתרמתי בהם כמיטב יכולתי ואני חושב שזו הייתה תרומה משמעותית ואני מתנצל בפני התחומים האלה על מידה מסוימת של הירארכיה לא מוצדקת שיצרתי. למשל הסאטירה. שנים עסקתי בזה, והיא חדרה באופן עמוק מאוד לציורים שלי. פעם רציתי רק לצייר כי זה הדבר הכי "חשוב", לא רציתי ללמד, והיום אני חושב שלהיות איש חינוך זה הדבר הכי חשוב, בטח במצבה הנוכחי של ישראל. "

 

גרבוז עמד משך שנים רבות בראש המדרשה להכשרת מורים לאומנות בבית ברל. הוא פרש לפני כשנתיים, אבל עדיין מבכה את הקיצוצים שנאלץ להיות חלק מהם. בעיניו, מצב ההשכלה הגבוה ומערכת החינוך בכלל, הוא אחד האיומים הגדולים על האפשרות שיום אחד עוד תחזור להתנהל פה חברה נורמאלית. "הקיצוצים במערכת החיוך זה ממש כאילו חופרים לך מנהרה מתחת לרגליים. אמנם לא ממלאים אותה בחומר נפץ, אבל מחכים שהיא תקרוס ואתה פשוט תיקבר תחת ההריסות".

 

החינוך , כמו הרבה תחומים אחרים במדינה, מקבל פחות תשומת לב בגלל מה שקרוי "המצב", לא?

"אף אחד ממנהיגינו לא יודה שיש לו מגמה להרוס את מערכת החינוך, אבל המשטרים שלנו בשנים האחרונות מאוד אקטיביים בכיוון הזה. הם נבנים על קואליציות שהם יודעים בבירור שאינן תורמות לעתיד התרבותי של המדינה הזו, קואליציות עם הדתיים ובעיקר עם ש"ס, שזה כמו לגדל בורות. בקיבוץ היו קוראים לזה 'להפוך את הבורות לענף'. נותנים בערות, תמורות קולות ותמיכה. השלטון שלנו רוצה שהציבור לא יהיה חכם ולא יתקומם".

הציבור מתקשה להעביר ביקורת על מעשי המנהיגים שלו, כי יש לו כל כך הרבה סיבות חיצוניות לפחד: האיום האירני, פיגועים, משבר כלכלי.

"ומנהיגנו מנצלים כל אפשרות להזין את הפחדים האלה. פחד מייצר קרבה בין אנשים. אנחנו רוצים להתקרב כדי להתגבר על הפחד ביחד, ולשם כך מוכנים לוותר על הדברים הכי חשובים, על החיים. תל אביב היא המקום היחיד בארץ שחי למרות כל הפחדים ובגלל זה את ואני כל כך אוהבים אותו, וכל כך הרבה אנשים שונאים אותו. רוב האנשים חושבים מה יהיה אחרי שהאיום האירני יוסר, אחרי שיפסקו הפיגועים, הם לא חיים בהווה".

איך חיים בהווה?

"יש המון שמתארים כמה יפה ונכון היה שאנשים המשיכו לכתוב שירה ולצייר ולאהוב אפילו בשואה. קוראים לזה רוח האדם – הם ידעו שחייהם עלולים להיקטע בקרוב מאוד, בצורה איומה, ובכל זאת יצרו חוויות רוחניות. פה אנחנו לא מרשים לעצמנו, אנחנו מבוהלים ולכן אפשר לעצור את החיים ולא לעשות כלום".

אמרת שיש פה יצירה משובחת

"יחידים יוצרים, השלטון לא עושה כלום, מלבד שחיתות. אני לא רוצה לחטוא במה שאני מאשים בו אחרים. אם אני אומר שהממשלה איומה והמדינה במצב אובדני, אני יכול לעבור לחיות במקום שבו אני לא רוצה ולא יכול נפשית להתקיים, או להתאבל ולא לחיות כי איך אני מרשה לעצמי לעסוק בעניינים יומיומיים כשבונים גדר הפרדה ומגרשים פליטים. אני מרגיש שאני חייב להיות מופת לילדים ולנכדים שלי, להראות להם שבהפוגה בין קרב לקרב אפשר לכתוב שיר. "

"האומנות לא מנחמת אותי, אבל אני לא יכול לחיות בלעדיה" (צילום: גל חרמוני)

זו תפיסה מאוד רומנטית

"בכלל לא. זו תפיסה מעשית מאוד. היצירה בכל מצב היא טעם הקיום שלי. מה יש לנו בכלל? יצירה או צריכה של אומנות, אהבה, משפחה, חברים. אני לא מוכן לזרוק את כל זה בגלל המצב. אני יוצא להפגה וכשאני חוזר מותר לי ליהנות משרימפס."

דווקא שרימפס?

"זה נהיה מין סמל כזה לנהנתנות, שהיא הטריפה החילונית. יש בארץ גישה שאומרת שחילוני, רצוי שלא יהנה יותר מדי…"

אולי בגלל שאנחנו כל הזמן חיים בהרגשה שהכל זמני, שאולי לא נשרוד

"אם זה המצב, אנחנו אמורים להיות עסוקים בדיוק הדברים ההפוכים, בניסיון ליצור תנאים שבהם כן נשרוד, בניסיון להגיע למי שחיים סביבנו ולמצוא איזו פשרה איתם. המדינה הזו עוסקת כל הזמן בביטחון,אז איך זה שיש בה כל כך הרבה חוסר ביטחון? איך יכול להיות שכל כך הרבה אנשים מצביעים למפלגות שלא מעוניינות בפשרה? השקפת עולם הימנית היא לגיטימית בעיני, אני רק תוהה איך זה יכול להיות שמצביעי הימין לא רואים שכל המנהיגים שהם מריעים להם בכיכרות, נעשים מיד פחות ימניים כשהם מגיעים לשלטון. איך זה שרוב האנשים מוכנים לפשרות, אבל לא מבטאים את זה בקלפי?"

יש לך פתרון לאנומליה הזאת?

"אני חושב שצריך לקצר את הקדנציה של ראש עיריית תל אביב לשבועיים. זה תפקיד שעושה כל כך טוב לאנשים שחבל לבזבז אותו על אדם אחד. ציץ' הגיע לתפקיד כימני קיצוני שוויצר ליכודניק מיליטריסט. הלך לכמה פתיחות שמע כמה קונצרטים נהיה בן אדם. רוני מילוא הגיע לתפקיד עם הטענה ששלום עכשיו ממומנים על ידי הסי אי איי וראה רק קונספירציות. יצא משם טוב. זה ממש תפקיד מרפא."

השואה היא כמובן אחד ממקורות הפחד הגדולים שלנו

"מערכת החינוך שלנו עשתה בשואה שימוש שגובל בפשע. כל השנים פימפמו לנו את האימה, כדי שלא נקיים פה שיגרת חיים נורמאלית. לא הניחו לנו להתייחס לנושא הזה בצורה אנושית, בביקורתיות, רצו שרק נפחד כל הזמן".

לא היית רוצה להיכנס בעצמך לפוליטיקה?

"לו הייתי מגיע לתובנות האלה, ובעיקר לתחושה שבוערת בי שהחינוך הוא עתיד המדינה, בגיל צעיר יותר, הייתי מוצא את עצמי בפוליטיקה. היום כשאני טועם קצת רוגע, לפחות ביחס להיפראקטיביות שלי, זה כבר לא יקרה".

למרות שהספר שכתבת מצחיק, נדמה שאתה חושב שהכל היום יותר גרוע

"ממש לא. המון דברים היום יותר טובים, אבל הם לא במישור הציבורי הכללי. אם היה קם עכשיו מנהיג (ובואי נהיה רגע מינימליסטיים ונבקש שזה יהיה מנהיג בלי כתב אישום) ויצור פה תשתית לחזרה לנורמאליות, נוכל לראות שיש פה דברים נהדרים: פועלות שלוקחות מתפרה ומחיות אותה, קומונות של נוער שעושות רטרו של תנועות נוער, תיירות פנים, יצירה. אנחנו אוכלים יותר טוב, שותים יותר טוב, מבלים יותר טוב, אנשים יותר קשובים, פחות שוביניסטיים, וגילינו את האינטימיות. בשנות השישים הייתי רגיל לשבת בשולחנות של שלושים ארבעים איש, היום אני רוצה לבלות באינטימיות. כשאני יוצא מהבית, אני נותן נשיקה כמו שצריך,  כי אולי אני אתפוצץ באוטובוס וזו תהיה הנשיקה האחרונה. השנים הקשות של הפיגועים באוטובוסים גרמו לרבים לרצות לחיות נכון יור, לא במובן של לאכול בלי כולסטרול, אלא חיים שבהם הם מביעים את מה שהם מרגישים, את אסירות התודה, את החברות, ולא בצעקות".

אתה כותב שאתה פותח עיתון בבוקר כדי לראות איזה מעשים מגונים עשו בנו מנהיגנו. זה לא מעורר בך כעס גדול?

"כבר לא. אנחנו מעבר לשיא. המצב במדינה הוא גרוטסקה מוחלטת. שר אוצר יושב בבית סוהר, ראש ממשלה בעשרות חקירות, הנשיא נאשם באונס. אז אתה אומר לעצמך נקרא ספר חדש, נלך לראות תערוכה, נקיים מחתרת, שנלחמת על החיים שלה, רק בלי רובים. "

האומנות מנחמת אותך?

לא, היא לא מנחמת, היא פשוט משהו שבלעדיו אני לא יכול לחיות".

איך זה שאתה בכלל לא נוסטלגי?

"יש דברים שאני מתגעגע אליהם, אבל הם לא הדברים הצפויים כמו תנועת הנוער או הפינג'אן ואני לא רוצה לאכול תפוחי אדמה מהמדורה. אהבתי מפגשם כמו שהיו בכסית או בקפה תמר, אבל לא אהבתי את ההתנהגות גסת הרוח והקולנית של הבוהמה ואת הריבים המטומטמים בין משוררים ומו"לים. אני זוכר בחמלה את גבעתיים של ילדותי, שבה אנשים היו מוכרים על פי מקצועם, ואת בית הספר העממי שבו היו מורים שהיו מומחים בתחומם ולא רק למדו הוראה, והם היו משוגעים לדבר, ובעיני שיגעון זאת אחת המילים הכי חיוביות בשפה".

ובתוך כל זה אתה ממשיך לכתוב?

"כרגע לא. המכתבים היו לי צורה נוחה מאוד והייתי רוצה להמשיך בה. בכלל, אני רגיל להגיב – גם כשכתבתי סאטירה זו תגובה, וגם כשיצרתי קולאז'. אני הרי חי בפרובינציה, ומה שנוצר שם הוא תמיד תגובה לעשייה שבמרכז. המרכז בעיני הוא ניו יורק, ואנחנו בשוליו. היתרון הגדול הוא שממי שחי בפרובינציה גם נחסכות טעויות, הוא מגיע אחרי שכולם כבר הלכו בשביל וסימנו את המכשולים שהוא יכול להיזהר מהם, כך שאני בכלל לא מתלונן".

***הראיון התפרסם השבוע במוסף הספרים המשובח של לאישה.