שנים ברחתי מהסיפור הזה…בכתיבה היה לי אומץ

 

 

 

 

אחרי אבשלום היא נהגה לדקור את הרגל בקיסם, עד שזאת נראתה כמו פיתה מחוררת. "זה לא כואב", היא הסבירה לאחותה. "כואב זה לידה, כואב זה שהחבר שלך עוזב אותך… תאמיני לי… בשביל הדבר הזה עוד לא המציאו מילה". בספר הביכורים שלה, מרב זקס-פורטל לא חסה על הגיבורה שלה. אם צעירה שאיבדה את בנה התינוק ושנים אחר כך אינה מצליחה להתנער מאשמה וחרדות. אלה מעצבות את הזוגיות שלה, את יחסיה עם המשפחה המורכבת וכמובן, את יחסיה עם הילדים שנולדו אחרי. היא חשבה שהאושר הוא "תליית בני תינוק על חבל תחת אלכסוני שמש מאירים ברוך, בתוך ריח מרק עדשים וחלב אם" אבל אז גילתה שהאושר חמקמק עוד יותר מהארנב של אליסה, וכשמנסים לרדוף אחריו אין ברירה אלא ליפול לבור עמוק ומבהיל.

"מלאכים באופק" ("ידיעות ספרים") הוא סיפורה של ענבל, צעירה יוצאת קיבוץ, המוצאת את עצמה מרותקת הביתה אחרי פציעה בקרסול, כשבעלה – זה שמזמן הפסיקה להקשיב לו ואולי אפילו לראות אותו – בנסיעת עבודה בחו"ל והילדים במחנה קיץ. היא נסחפת למערבולת זיכרונות וניסיונות לפענח דרמות מודחקות, הזדמנויות שהוחמצו, בחירות רומנטיות ומיניות, חששות ופחדים עמוקים. היא מגלה את מה שזקס-פורטל מעידה שהיא יודעת היטב מחייה שלה "שמה שלא הורג אותך לא מחשל אותך אלא סודק אותך ומאיים לשבור".

מרב זקס-פורטל, בת 51, מתרגמת ותיקה, נולדה וגדלה בקיבוץ גבעת ברנר, להורים ששניהם בני הקיבוץ, כלומר למשפחה ותיקה ומכובדת, ממש כמו ענבל גיבורת "מלאכים באופק". "צד אחד של המשפחה בא מליטא וצד אחד מגרמניה ואז זה נחשב אינטגרציה", היא אומרת, "כי כל צד התנשא על השני".  אלא שמרב הצעירה אתגרה את התפיסה הנושנה ההיא כשהתאהבה דווקא באיציק פורטל, מקריית עקרון, המעברה שמעבר לכביש. "הייתה גזענות בקיבוץ", היא מסבירה. "וכמעט לא נפגשנו עם הילדים משם, עד שאחת המורות שלנו, הסופרת מירי ורון העבירה שיעורים משותפים וחברות שלי שהלכו לשם פגשו חברים שלו, וככה הכרנו. איציק היה חתיך ואחר מאוד, מרוקאי, עם תלתלים עד הכתפיים ועיניים שחורות ובעיקר מאוד לא מפה. ראיתי אותו מוקף להקת בנות, כמו תרנגולות נרגשות, ומיד אמרתי זה שלי, ועשיתי לו עיניים וזהו. לא שזה עבר בקלות, אימא שלי שאלה אותי אם אני עושה אינטגרציה ובקיבוץ היו מי ששאלו מה פתאום מישהו משם בא ולוקח אותי".

הביקורת לא הרתיעה אותך?

"זה היה חלק מהמרד שלי ודי נהניתי מזה. אני חושבת שאיציק עזר לי להתרחק מהקיבוץ".

את הרצון לעזוב את הקיבוץ היא זוכרת מגיל צעיר מאוד. למרות האכזבה העמוקה של אביה, שהיה מורה ומנהל בית ספר, מזכיר משק ודמות מרכזית מאוד בגבעת ברנר, היא, הבכורה, סירבה להשתכנע ובגיל 18 כבר גרה בעיר. "איציק נפצע קשה בצבא ואחר כך, כנכה צה"ל, קיבל דירה ולימודים ואני הלכתי לגור אתו".

 

האמת היא שניצני התשוקה הראשונים לנדוד למקומות אחרים נבטו בה עוד קודם, כשבכיתה ו' נסעה עם משפחתה לשליחות בארה"ב. "אני זוכרת שבילדות נורא פחדתי ממחבלים. היו בחדשות כל הזמן סיפורים על מחבלים שנכנסו לבתי ילדים ובתי ספר, וכשאמרו לי שנוסעים לארה"ב הדבר הראשון שאמרתי היה 'יופי, שם אין מחבלים'. היה לי חדר משלי, עם וילונות ורודים, ישנתי עם ההורים באותו בית, הייתה אינטימיות כזו ולמרות שלא ידעתי מילה באנגלית וחודשים ישבתי בכיתה כזרה, אילמת וחרשת, חשבתי שהגעתי לגן עדן".

לא התגעגעת ללינה משותפת?

"הלינה המשותפת הייתה לי קשה כילדה. נורא פחדתי לישון רחוק מההורים שלי והיו לילות שבהם הייתי בורחת, כמו כולם, לחדר של ההורים ולא אכפת היה לי שבבוקר ינזפו בי שוב על כך שישנתי שם."

אחרי שנתיים התגעגעה לקיבוץ וחזרה לפני הוריה, שערכו בדרך הביתה טיול באירופה. "נורא רציתי לפגוש את החברות שלי, אבל כשנחתתי ודרך מחיצת הזכוכית שהייתה אז באולם הנוסעים הנכנסים ראיתי אותן מחכות, נבהלתי נורא ובכל פעם שהגיע התור שלי לגשת לדלפק, לקחתי את המזוודה וחזרתי לסוף התור. ככה החברות חיכו לי שעות וכשהגענו לקיבוץ רצתי והתחבאתי בבית של דודה שלי ולא רציתי לצאת ולא באתי למסיבה שהכינו לכבודי. לקח לי זמן להתרגל מחדש".

היית ילדה רגישה נורא, כמו הגיבורה שלך…

"זה לא ספר אוטוביוגרפי לגמרי, אבל בהחלט יצרתי פסיפס מאבני הלב ומאבני המקום".

הרומן שלה ושל איציק פורטל, שהוא היום צלם טלוויזיה וקולנוע ("זגורי אימפריה", "פלפלים צהובים", "אחד העם 101", "אביבה אהובתי") נקטע אחרי מספר שנים "כשהוא אמר שבגלל שאנחנו ביחד מגיל אפס, זה בטח יתפוצץ בעתיד וכדאי לקחת הפסקה. אני חושבת שהוא הסתחרר מזה שבלימודים בבית צבי הוא היה מוקף בשחקניות צעירות, גם הוא הרי בא מהפריפריה ולא הכיר דברים כאלה, ואחרי שגמרנו לצלם את סרט הגמר שלו בדירה שלנו, הוא הודיע לי שנפרדים".

אתם בכל זאת ביחד, הורים לשלושה ילדים

"לא כל כך הצלחנו להיפרד. כל לילה גשום היה מוביל למפגש מחודש, אבל אז איציק נסע להודו ואני החלטתי שאני אראה לו מה זה ואתהולל ואקרע את העיר. לא ממש הצלחתי. הוא היה שולח לי גלויות ריקות מהודו, כדי שלא אשכח אותו, ולמרות שכעסתי נורא, לא הפסקתי לחשוב עליו. כשהוא חזר, הצעתי לו להתחתן, והייתי בטוחה שהוא יסרב, אבל הוא הסכים".

היום הם מתגוררים בגבעתיים ומגדלים את שלושת הילדים, רועי, בן 22, חייל בנח"ל, איתי, בן 18, ממש לפני צבא, ועדי, תיכוניסטית בבית הספר תלמה ילין. "כל הכישרון שלה מהמשפחה של איציק", אומרת זקס-פורטל. "והתלבטנו קשות אם לתת לה ללמוד שם, כי שנינו אמנים ויודעים כמה קשה להתפרנס מזה, אבל הבנו שזאת היא וככה זה".

בלבו של "מלאכים באופק" מונחת חוויית האובדן הנורא שחווה הגיבורה: התינוק שלה בוכה ללא הפסקה וכשהיא מבינה שמשהו כנראה מאוד לא בסדר ומבהילה אותו לבית החולים, זה מאוחר מדי. בחייה של זקס-פורטל לאותו סיפור עצמו היה סוף הטוב, בנה הבכור ניצל, אבל הטראומה שחוותה הייתה עמוקה מאוד והולידה חרדות שלא מרפות ממנה עד היום.  "כשרועי היה בן 6 שבועות הוא היה חולה מאוד. לא ידענו שהוא נולד עם פגם חמור בלב, שמאפשר לדופק לעלות לקצב מהיר מאוד. בהיריון היה לו דופק לא סדיר, אבל הלכתי לבדיקות וביקורות והקרדיולוג אמר לי שהכול בסדר. אחרי הברית הוא בכה מאוד. בדיעבד הבנו שהיה לו התקף ובגיל שישה שבועות זה קרה שוב. הוא לא הפסיק לבכות ואני הנקתי אותו, נענעתי אותו ושום דבר לא עזר. בשלוש לפנות בוקר צלצלתי לאימא שלי, והיא אמרה לי 'טוסו לבית החולים'. היא הצילה אותו.

"הייתי אמנם אם צעירה, אבל הייתי בטוחה בעצמי. הכרתי תינוקות, טיפלתי בתינוקות בקיבוץ. לא הייתי היסטרית וחשבתי שיהיה בסדר. כשהגענו לבית החולים הוא איבד דופק והפסיק לנשום ובבת אחת מהורים שחשבו שיגידו להם שהם היסטריים וישלחו אותם הביתה, פתאום הרחיקו אותנו, הרופא יצא בפנים חמורות ואמר שלתינוק יש מחלה קשה והם לא יודעים מהי ולקחו אותו על אלונקה כשהוא מביט בנו בעיניים גדולות ואבודות".

לרופאים, כאמור, לא היה מושג מה הבעיה, וכשלרגע נדמה היה להם שהגודש בשדיה אחרי יום שלם שבו לא הניקה הוא סוג של זיהום שהתינוק בוודאי נדבק בו, היא עצמה אושפזה "ואיציק רץ ביני לבין הילד, כשאני שוכבת שם ובוכה ומתחננת שיבינו שזאת טעות". אחרי שישה ימים של טיפול אנטיביוטי נדמה היה שהילד מתאושש, אבל אז בבת אחת הדרדר שוב וחזר לחיים רק אחרי טיפול בחשמל. "ורק אז הבינו שזה הלב שלו והתחילו לטפל בו, אבל הוא היה במצב כל כך ירוד שאמרו לנו להתפלל. מזל שהיה שם רופא אחד מלאך, שאמר לי 'תשאבי חלב כדי שיהיה לך מה לתת לו כשיתאושש' וכך נתן לי תקווה שיהיה בסדר".

 

איך העזת לכתוב בספר דווקא על המקרה שבו שום דבר לא בסדר והתוצאה של אותו אירוע מחרידה כל כך?

"שנים ברחתי מהסיפור זה, לא יכולתי בכלל לדבר על מה שקרה. הרגשתי אשמה איומה כי איך לא ראיתי שהילד שלי, שמחובר אלי, במצוקה. שנים הלכתי לטיפול פסיכולוגי ורק בכיתי, ולאט לאט הצלחתי לדבר על זה. מהחרדה לא השתחררתי. לא סתם גרנו 12 שנה ליד בית החולים קפלן – הייתי צריכה שתהיה אופציה לרוץ עם כל ילד לחדר מיון. כל לילה בדקתי שכולם עדיין נושמים. וכשהתחלתי לכתוב, זה הדבר הראשון שעלה. הפחד הכי גדול שלי היה מה היה קורה אילו… איך הייתי מתמודדת… האם הייתי חיה עם זה… בכתיבה פתאום היה לי אומץ לבדוק".

היה לך ברור שאסון כזה מפרק זוגיות?

"שום דבר לא היה לי ברור. ידעתי שלזוגיות קשה לשרוד טראומה כזו, כי יש משהו נורא אינטימי באימא-אבא ותינוק ואם משהו פתאום מפר את המשוואה זה שבר גדול".

הכתיבה לא הייתה בשבילה תרפיה, אם כי היא, שמילדותה כתבה שירה ("במחברת גדולה שאימא שלי לא שמרה, כי אין לה בגוף אפילו עצם סנטימנטלית אחת") העזה לכתוב רק כשהגיעה לנקודת שפל רגשית. אצל בעלה אובחן בגיל 40 גידול במוח "ואני הרגשתי שהאדמה מתמוטטת" היא אומרת. "זאת הייתה מבחינתי נקודת שבר, אחרי שנים שבהם הדחקתי והסתרתי את כל הקשיים אפילו מעצמי. גדלתי בבית שבו אמרו תמיד שמסכן רק מי שחושב שהוא מסכן. הקפדתי תמיד להפגין חיצוניות שבה הכול בסדר. כשאיציק נפצע בצבא הייתי בת 16 בסך הכול ולמרות שזה היה מבהיל, והייתה לו פציעת בטן קשה, חשבתי שזה מדליק ורומנטי שאני אצלו בבית החולים כל יום, לוקחת אותו על כסא גלגלים לעשן סיגריה. הרפתקה. אחר כך באה המחלה של רועי, ואז הגידול של איציק. פתאום הוא הרגיש חולשה, צלע קצת, היה לו קשה לעלות במדרגות. הוא עמד לנסוע לחו"ל לצלם איזו פרסומת ואני התעקשתי שילך לבדיקות וכשראיתי אותו יוצא מהסי טי מלווה באחות, ידעתי, לא היו צריכים לומר לי מילה. למרבה המזל הוציאו לו את הגידול והוא התאושש לא רע, אבל אני נשברתי לגמרי. הטראומות הקודמות לא חיזקו אותי אלא סדקו אותי עוד ועוד, עד שלא יכולתי יותר. הייתה לי תחושה שאי אפשר לסמוך בחיים האלה על שום דבר".

בניסיון להתגבר על המשבר, הם חזרו לקיבוץ. "הוא חשב על הקיבוץ כעל מקום נהדר ואני ידעתי שזאת טעות, אבל נתתי לעצמי להתפתות לזה שלילדים תהיה חצר ויהיה לנו עץ מנגו והכול יהיה בסדר. מהרגע הראשון הרגשתי ערומה וחשופה לגמרי, שנאתי את זה שאני מכירה את כל מי שאני פוגשת בשביל והתחיל אצלי תהליך הדרדרות שאפילו לא שמתי לב אליו".

מה זאת אומרת?

"אני תמיד אסופה מאוד ויש לי חומות הגנה, ולכאורה הכול תמיד בסדר ואני מתפקדת כרגיל. אבל הנפש היא כמו רצפת האגן – היא הולכת ומתרופפת עם השנים ואני היום יותר חרדתית מאי פעם, לא יותר קשוחה. בביקור אצל רופאת המשפחה התחלתי פתאום לבכות ולא ידעתי למה, הכול נראה לי מפחיד. היא אמרה לי שאני בדיכאון. פתאום הבנתי מה עובר עלי וחוויתי התמוטטות לא פשוטה, שכמובן הקפדתי להסתיר. מבחוץ איש לא ידע".

עזבתם את הקיבוץ?

"לא מיד, כי שיפצנו שם בית וכלכלית היה לנו קשה לקום וללכת, אבל איציק עודד אותי לחשוב מה אני רוצה לעשות. הוא אופטימי מטבעו ולא קיבל את הטענה שלי שבגיל 45 האופק שלי הולך ומצטמצם. החלטתי ללמוד כתיבה יוצרת באוניברסיטת בן גוריון ושם התפרצה מתוכי הכתיבה".

זקס-פורטל נמצאת כבר באמצעו של רומן שני, סוג של תעלומה בלשית שהיא יודעת את ראשיתה ומכירה את גיבוריה אבל עדיין אין לה מושג לאן תתגלגל. "כמו קיבוצניקית טובה, הייתי צריכה אישור שאני יודעת לכתוב ושיש לי מה לומר", היא אומרת. "כמתרגמת באתי עם ארגז כלים טוב, כמו צבע שיודע לבחור צבע ומכחולים לפני שהוא מתחיל לצייר, אבל נזקקתי לאישורים מהמורים שלי, אתגר קרת, שמעון אדף, חיים באר. אחרי שקיבלתי ביקורות מצוינות דווקא כשהייתי במקום רע כל כך, העזתי ועכשיו ברור לי שזאת רק ההתחלה".

 

 

*** גרסה מקוצרת של הכתבה התפרסמה הבוקר במדור הספרים של "לאשה".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מזל שהרבי היה נמוך וכולם יכלו לראות מעבר לכתפו שאני עושה את הדבר הנכון

 

 

 

"אומרים שאני דרמה קווין", אומרת לי ורדה הורביץ, אחרי שלוש שעות של שיחה בבית קפה יפואי קטן, בלילה קריר, כשלשתינו ברור שהסיפורים שלה לא יפסיקו לגלוש מתוך הספר, מתוך החיים, גם אם נשב ככה עוד שעות ארוכות. "אבל החיים שלי באמת דרמטיים".

ההצהרה הזו יכולה כנראה להתחרות על תואר ההצהרה המאופקת של השנה. קחו למשל את הסצנה הזו: הורביץ, עיתונאית ותיק, הייתה שקועה בשנים האחרונות בכתיבת רומן כמעט אוטוביוגרפי. הגיבורה שלה, נעמי שפיגל, בתם של ניצולי שואה המתגוררת בדירה קטנה וחולמת חלומות גדולים, מבטיחה לאמה המזדקנת שתמצא את חיים, אחיה שחזר בתשובה וניתק כל קשר על המשפחה. זאת הייתה אמורה להיות עלילת המשנה בסיפור שכל כולו ניסיונותיה של אישה צעירה למצוא את זהותה: בין רומן עם צעיר ערבי, לצורך לגונן על הוריה והרצון ליישר קו עם החברה הישראלית באמצעות נישואי בוסר לבן של "ותיקים". הורביץ נסעה לגליל כדי לסיים את הכתיבה, ושם קיבלה את הבשורה: אחיה הצעיר אברהם נפטר מדום לב. "כל השנים האלה לא היה לי מושג שהוא גר בבני ברק, במרחק של עשרים דקות ממני", היא אומרת.

רב המכר של הורביץ "התנ"ך של אמא" (ידיעות ספרים) הביא לחייה עוד הפתעות רבות, קשרים שחודשו, קרובי משפחה שלא ידעה על קיומם. אולי זה לא מפתיע, כי הספר כולו כתוב כמו ציור מורכב ועשיר לא רק של משפחה אחת אלא של דור, דור הילדים של אותם שורדים, שהגיעו ארצה מהשואה, הקימו משפחות חדשות בשיכונים צפופים ולוהטים, נאחזו בשרידי התרבות זרה שממנה באו וניסו לגונן על ילדיהם בכל דרך אפשרית, גם אם לשם כך נאלצו להכות בהם – גופנית ונפשית – מכות שפעם חשבנו כולנו שהן מחשלות.

הורביץ, בת 59, גדלה ממש כך, בשיכוני הרכבת בחולון. בת לאב ניצול שואה שגדל במשפחה דתית "אבל אלוהים שלו נשאר שם, במקום שבו הוריו ואחיו רצחו" ולאם שגדלה ברוסיה, ולנין היה תחליף האלוהים שלה. הבית הזה, ביתם של תופרת ופועל בניין שלא תמיד מצא עבודה, היה ספוג בתרבות האירופאית. ורדה הקטנה התמכרה למוזיקה, ניגנה שופן, האזינה לאופרות וחלמה שאלביס יבין סוף סוף שהוא אמור להתחתן אתה ולקחת אותה משם. בגיל צעיר מאוד היא הבינה שהיא נושאת על כתפיה את החובה לא לצער את הוריה וגם לגונן על אחיה, מפניהם ומפני שאר העולם. שתי המטלות האלה, מתברר, עיצבו את האישה שגדלה להיות: זו שלימים חששה להודות אפילו בפני עצמה שהיא רוצה להתגרש, זו שמחפשת כל ימיה את התשוקה הגדולה לחיים, זו שכללי היסוד של החיים, הלא הם התנ"ך של אמא שהעניק לרומן הביכורים שלה את שמו, הנחו אותה עד ליום שבו הבינה שהיא מסוגלת לסלול לעצמה דרכים עצמאיות.

"פעם חברה אמרה לאימא שאם היה לנו בבית אפילו טיפ טיפה אלוהים אחי לא היה לוקח את זה כל כך קשה, לא היה מרגיש צורך למרוד ולא היה מחפש אבא אחר", היא אומרת. אבל תשובות לשאלות הגדולות האלה – מה גרם לאחיה להינתק? למה היא עצמה דחתה שוב ושוב את החיפוש אחריו?  – אין לה. בספרה, הגיבורה אומרת לאמה הקשישה "אני לא מצטערת על כלום, רק על דבר אחד, שלא אמרתי לך אז, כשעוד היה לך כוח, לכי, חפשי את הבן שלך". התשובה של האם קורעת לב: "לא הלכתי אחריו כי לא מפריעים לבנאדם שבורח בשביל להציל את עצמו". רוזה שפיגל, כך מכונה באם הבלתי נשכחת בסיפור, אומרת לבתה שזאת לא חכמה. לדור הזה יש אמא ואבא שאפשר ללמוד מהשגיאות שלהם – אבל להם, ממי יכלו בכלל ללמוד מה מותר ומה אסור?

"הקשר שלי עם אמי עמוק מאוד", מודה הורביץ. "היא בת 91, ובכל פעם שאני באה לבקר אותה אני קוראת לה מהדלת ומחכה לשמוע את אותן מילות חיבה שעדיין מרעידות לי את הלב". מיד עם צאתו לאור של "התנ"ך של אמא" הורביץ עברה להתגורר מספר ימים בדירתה של אמא שלה, כדי לשמור עליה מהשכנים, מהתקשורת, מהבשורה שאברהם שלהן כבר לא בחיים. אמא שלה קוראת רק ברוסית, וורדה מקריאה לה קטעים מצחיקים במיוחד מהספר. לא, היא לא סיפרה לאימא שלה את הבשורה המרה "כי חשבתי שאין טעם שהיא תסיים את חיה בכאב עצום כל כך", היא מסבירה. הפעם האחרונה שבה ראו את אברהם הייתה בביקור חפוז שלו, כשישבו שבעה על אביה, ומיד לאחר מכן הוא חזר ונעלם בעולמו. "כל השנים האלה סיפרתי לאמא שהוא חי בברוקלין, שיש לו משפחה, שהוא שמח. המצאתי לו סיפור חיים. הוא היה גאון מוזיקלי, אז סיפרתי לאמא שהוא מנגן באירועים. אפילו כתבתי מכתבים בשמו ודאגתי שישלחו לה אותם מארה"ב. "

לא הצלחת למצוא אותו במדינה הקטנה שלנו?

"מדי כמה חודשים ביררתי במשרד הפנים איפה הוא ונסעתי כדי לראות שהוא עדיין חי. אני מודה שחששתי למצוא אותו, חששתי מהחזרה שלו חיים שלנו כי הוא היה כל כך שונה. אני לא מרגישה שאני אשמה במותו, אבל לא יכולה לא לחשוב שאם הייתי מתעקשת ועוזרת לו הוא יכול היה להמשיך לחיות עוד שנים. בדירת החדר שבה חי מצאנו יומנים שבהם הוא כתב את סיפור חייו. לפעמים אני חושבת שבמקום שהשואה מרחפת מילדות, כבר רגילים לחיות בלי הנוכחים נפקדים. עכשיו רובצת עלי תחושה של החמצה גדולה. הפסדתי אותו. לא הספקתי להגיד לו  כמה חשבתי עליו. אחי הגדול חנוך ואני דאגנו לו לקבורה. אימא שלי מתגעגעת אליו נורא, ויכול להיות שממש לפני מותה אעז להגיד לה שהיא הולכת לפגוש אותו."

ורדה איננה נעמי, גיבורת הספר. היא מבוגרת ממנה (נעמי בת 40 וקצת)  ומנוסה הרבה יותר – במהלך הספר, נעמי מגששת את צעדיה בניסיון להבין מי היא באמת. הורביץ, כך נדמה, כבר הבינה,  אחרי לא מעט תהפוכות רגש. ואולי לא לגמרי – כי נדמה שאשה סוערת כמותה עוד תפתיע, את קוראיה ואת עצמה. היא הכירה את מי שלימים היה בעלה כשהייתה בת 17  ונישאה בגיל 21. היא גידלה שתי בנות (עמית, בת 35, מהנדסת תעשייה וניהול וגל, בת 30 בימאית תיאטרון) והתגרשה בגיל 45. "הוא איש מדהים, אבל אלה היו נישואי בוסר", היא מודה. "נישואים שנועדו לאפשר לי לברוח מהבית וגם למלא את ייעודי – שאז חשבתי שהוא להינשא וללדת ילדים, כמובן. "התחתנת מצוין, דוצ'ה, כל כך מצוין", אומרת לה אמה בספר. "מצוין שהתחתנתי" היא עונה.

 

 

וזוהי ורדה

לחצו עליך להתחתן מוקדם?

"לא, אבל שידרו לי שתפקידי להקים עבורם משפחה חדשה. שמלת הכלה שלי הייתה דגל ניצחון על הנאצים".

ההחלטה להתגרש לא הייתה פשוטה, אבל הורביץ רואה בה חלק מהמסע שלה לגילוי האמת על חייה. חשיפת הצרכים האמתיים שלה ובראשם הצורך העמוק באהבה והתרגשות. חלפו שנים ארוכות עד שהעזה להודות שחיי נישואיה, הבטוחים והמרופדים הם לא מה שהיא מחפשת. היא לא רצה, לדבריה, להיות כמו הזוגות האלה שכאילו עושים חיים משוגעים אבל בעיניים רואים להם את החלודה. "הוא העניק לי ביטחון, האמין ביצירתיות שלי, פתח לי עולמות שלא הכרתי, הכיר לי את הביטלס, הרולינג סטונס, הפינק פלויד. בגיל 17, בדירה שכורה ביפו, הרגשתי מלכת ההיפיות, עם פרחים בשיער ותחושה של חיים חדשים. אלה היו חיים שהוכתבו לי, כמו התווים של המוזיקה שניגנתי, מוזיקה שמישהו אחר כתב".

היום היא סבתא לשתי נכדות ועוד אחת שבדרך וכבר עשור חולקת את חיה עם אורי שידורסקי, במאי ומרצה לקולנוע. מהתכנית המקורית להיות פסנתרנית כוכבת, שהוחלפה בתכנית להיות מורה לפסנתר והסתכמה בלימודי חינוך מיוחד בסמינר הקיבוצים – היא התגלגלה לעיתונות, ויותר מעשרים שנה כתבה ב"ידיעות אחרונות" וב"לאשה" ראיונות אישיים שפרשו סיפורי חיים קשים ולדבריה – כל אחד מהם טלטל אותה והשאיר חותם עמוק בנפשה. עד שהבינה שהיא רוצה לספר גם את הסיפור שלה. הספר שנולד בעקבות ההבנה הזו חושף לא מעט סיפורים שהקפידה לשמור בחייה כסודות כמוסים. אחד מהם, למשל, הוא סוד הכמעט-תקיפה המינית שחוותה בגיל שמונה, במקלט הבית המשותף שלהם.

"זה היה איש מקצוע שעבר אצלנו בבית עם אבא שלי. אהבתי את הריח של הצבע וכשהוא קרא לי לקלט ירדתי לשם והוא ניסה לתקוף אותי. ברחתי, אבל לא סיפרתי לאיש. במיוחד לא לאמא. גוננתי עליה. פחדתי לעורר מהומה. פחדתי שאבא שלי יהרוג אותו במכות. שנים סחבתי את הסוד ואת האשמה על זה שירדתי למקלט, את הריח המגעיל שנדף ממנו, זיעה מהולה בסיגריות, את הנשיפות שלו על השיער שלי. כשהתחתנתי ראיתי אותו פתאום ברשימת המוזמנים לחתונה שלי אז צרחתי, ממש צרחתי, תמחקו אותו ואז סיפרתי לאימא והיא כנראה סיפרה לאבא. אני כבר לא זוכרת".

בספר את אומרת שנשים לעולם לא מפסיקות ללחוש, שתמיד יש לנו סודות שחייבות להסתיר

"אני זוכרת שהתגרשתי ואמרתי לעצמי שסוף סוף נגמרו הלחישות. איזה נגמרו ואיזה נעליים. כשהתאהבתי שוב, חששתי שידעו, שייפגעו. רוזה שפיגל אומרת לנעמי שאישה בלי סוד היא כמו חג בלי וודקה, ולא סתם – אנחנו ילדות שמסתירות מההורים, נשים שמסתירות מבעלים, קשישות שמסתירות מהילדים המבוגרים שלהן".

הדיבור הזה על סודות גורר אותנו, כמובן, לווידויים הדדיים, שלא יכללו בכתבה. הורביץ נפתחת בקלות, אבל לא מאמינה בלב שלם בחברויות ללא תנאי. היא נתקלה גם בנשים שעמדו לצדה כשהיה לה קשה אבל העדיפו לא לשמוע כשטוב לה. "גיליתי שבחלק מהחברויות אני נאלצת לגמד את הרגעים המאושרים שלי, כי יש מי שלא מסוגל לשאת את השמחות שלי, אז ניסיתי להיות נחמדה מקצועית עד שהבנתי שקשרים בריאים לא תובעים עבודה קשה אלא זרימה ונעימות".

את תהליך הכתיבה היא מתארת כסוג של חפירה פנימית אינסופית, שלא ממש נגמרה. אחרי שעות של שיחה, שנמשכו לאחר המפגש גם בטלפון, הורביץ שולחת לי מייל עם סיפורים נוספים, כדי שלא אשכח, כדי שאבין. ונדמה לי שאני מבינה, כי הספר שלה חורך ופוצע ומצחיק ומרענן, ואני בכלל מוצאת בתוכו את עצמי, למרות שגדלתי בזמן אחר ובמקום אחר לגמרי. הורביץ, שבעקבות הספר נודדת מבמה לבמה עם מופע המבוסס על מונולוגים שלה בליווי זמרת, כבר כותבת בראשה את הרומן הבא. הוא נולד ממפגש שלה עם מרואיינת, אבל המשיך משם למקומות שעדיין רגישים אצלה.

את כותבת רומן וכוללת בו כל כך הרבה נקודות השקה עם חייך. לא חששת שאנשים ייפגעו?

" לכל דבר יש מחיר, אבל אין מחיר ליושר ולדמיון, ובלי שני אלה – אני מתה".

 

*פורסם בשבועןן לאשה.

תמיד אמרו לו שהוא מכוער

דיל קינס. עושה את זה בעולם הזוהר

כילד שגדל בשכונת עוני מוזנחת בדרום לונדון, הדבר האחרון שדֶל קינס חשב שיקרה זה שהוא יהפוך יום אחד לדוגמן מבוקש שיככב בעמודי האופנה של ווג וקוסמופוליטן, ובפרסומות של קלווין קליין, דיזל,  או ליווייס. וזה קרה כמעט כמו באגדות: ילד הרחוב, שלא הלך לבית הספר כי שם חיכו לו הבריונים שהיו מכים אותו וקוראים לו מכוער ומפלצת והמורים שלא הפסיקו לומר לו שלא יצא ממנו שום דבר, עבד כשליח על קטנוע ובאחת השליחויות נכנס למשרדיה של חברת Ugly (מכוערים). קינס הוריד את הקסדה ומרק פרנץ', המייסד והבעלים של סוכנות הדוגמנים יוצאת הדופן הציע לו מיד חוזה.

אחרי בדיוק דקה וחצי של שיחה עם קינס קשה מאוד לקרוא לו "מכוער". הביטחון העצמי, האישיות, המשהו הזה התוסס שקורן ממנו – אין ברירה אלא להגדיר את כל אלה ככריזמה. וזה כנראה סוד הצלחתו. קינס, שאינו מתאים בשום צורה לקריטריוני היופי המקובלים של תקופתנו, הפך בעשרים השנה האחרונה לא רק לדוגמן מצליח אלא גם לסוג של גורו, שאחרים, שכמותו חוו דחייה ולעתים גם התעללות מצד החברה בגלל המראה החריג שלהם, נושאים אליו עיניים ומנסים לשאוב ממנו כוח להתמודד. במקרה של קינס, אגב, לא מדובר בסתם התמודדות. הוא מעדיף לראות את עצמו כמי שחורץ לשון ומניף אצבע משולשת מול המיינסטרים שקיווה לדון אותו לחיים מבוישים בשוליים. "אני עושה מהמראה שלי המון כסף, אז מי בדיוק פה אוכל אותה?" הוא שואל.

קינס הוא כוכב הסרט "הדוגמן המכוער ביותר בעולם" (המוקרן ב"יס").  הסרט עוקב אחרי ניסיונו להקים בברלין סוכנות דוגמנות משלו, לבעלי מראה חריג כמובן. לסוכנות שהוא מקים קוראים Misfit Models, ורשומים בה היום כבר כמעט 400 דוגמנים, שאיש מהם לא מתאים לתבנית המקובלת. רגליים ארוכות, גזרה אנורקסית, שדיים גדולים ושיניים בוהקות אינם חלק מהקריטריונים אצל קינס. להפך. הוא מחפש דמויות אחרות, מה שהוא מכנה "דוגמני אישיות", גברים ונשים בעלי מראה יוצא דופן, שבניגוד לכותרת הסרט אינם בהכרח מכוערים. קינס, כמו פרנץ' לפניו, מנסה לאתגר את תפיסת היופי החד גונית המקובלת, ולכן הפורטפוליו שלו כולל זקנים (המבוגר ביותר בן למעלה משמונים), שמנים, רזים, גבוהות, נמוכות, גידמים, קיטעים, מצולקים ובעלי נכויות מסוגים שונים וכמובן כאלה שביצעו בגופם שינויים החל בקעקועי ענק, פירסינג, הזרקת צבע שחור או כחול ללובן העין, עקירה של חלק מהלחי (ויצירת "חלון" שדרכו אפשר להוציא את הלשון) והשתלה של חלקי עצם וגושי סיליקון שיוצרים בפנים קרניים וצורות אחרות.

סיסי (ולמטה: קונראד)

"הסוכנות שלי היא לא קרקס", מבהיר קינס. "אני לא מספק דוגמנים לאנשים שרואים בזה סוג של פריק-שואו. אני מקבל לעבודה רק אנשים שבטוחים בעצמם, שמרגישים נוח עם הגוף שלהם, עם המראה שלהם והם יודעים בדיוק לאיזה קליפ, סרט, סדרה או מודעה הם מצטלמים. בהרבה מקרים מדובר באנשים שלוקחים שליטה בחיים שלהם. במקום להיכנע למבטים שמבקרים אותם או לועגים להם, הם מפגינים נוכחות, הם נחשפים, הם מתפרנסים מאיך שהם נראים. זאת חוויה מאוד מעצימה".

קינס טוען באוזניי שהוא בן 21. אני זוכרת אותו מתוכנית אירוח של השדרן הפרוע כריס אוונס ששודרה בבריטניה בשנות התשעים, והוא מודה שהוא בן 43, "אבל אחרי 40 הפסקתי לספור, כי מה זה משנה בכלל". הוא היה אורח קבוע בתוכנית של אוונס, תחת הכותרת "הבחור המכוער". הפינה הזו זעזעה את הציבור ואת המבקרים, אבל בעיני קינס זאת הייתה פרנסה קלה, והוא אהב את הפרסום ואת הכסף. הכסף, ומדובר היה לדבריו בהרבה מאוד כסף, אפשר לו להגשים כל מיני פנטזיות. אחת מהן הובילה אותו לנורבגיה, שם בילה שנה כשומר סף במועדון חשאי שמכר אלכוהול מחוץ לשעות ולכמויות המותרות שם על פי החוק. "את מכירה את הסדרה "לילהאמר" (סדרה על מאפיונר ניו יורקי שנמלט לנורווגיה. ד"ל)? ככה חייתי. גם אחרי רדפו סוכנים חשאיים, שהיו משוכנעים שאני מבריח נשק ומוכר אותו לכל השיכורים האלה. זה מילא אותי סיפוק, כי אני מאוד אוהב לחיות מחוץ לכל מסגרת".

הדוגמנים של דל

הוא נולד וגדל, כאמור, בדרום לונדון. הוא מעולם לא אהב את השכונה, את הילדים שחלקם התעללו בו, ואת בית הספר. "כמו המורים, גם ההורים שלי לא האמינו שאצליח במשהו", הוא נזכר. "היום הם מתגאים בי, אבל מתקשים את הצלחה שלי. הם לא חשבו שאהיה דוגמן". המשפחתיות שלהם מעולם לא הייתה מגוננת או מנחמת. עם אחיו יש לו קשר, אבל עם אחותו לא "כי אני לא מחבב אותה. זה הכול", הוא אומר ומסרב לפרט. "רשמית עזבתי את בית הספר בגיל 15, אבל למעשה כבר שלוש שנים קודם הפסקתי ללכת לכיתה ורק הסתובבתי ברחובות, עשיתי כל מיני עבודות מזדמנות."

מה חלמת להיות?

"חלמתי? לא יודע אם חלמתי. גדלתי במקום שבו סביר היה שאהיה סוחר סמים או שודד בנקים ואם אתה כבר מצליח לא להידרדר לפשע, אז תהיה מכונאי. אולי. אני נחשבתי לאחד עם פה גדול והרבה חוצפה, אחד שתמיד שואל שאלות, שלא נותן שייכפו עליו דעות מקובלות או מסגרות. שנאתי מסגרות. אני עדיין שונא מסגרות. ההצלחה שלי היא במידה רבה בזכות ההתעקשות שלי להיות מי שאני. אני דמות חריגה, אני לא דומה לאף אחד, אני אני!"

מאיפה הביטחון העצמי הזה? לא קל להיות חריג, שונה

"נכון, זה לא קל. בילדות היו ילדים שקראו לי בשמות גנאי, שהתעללו בי. בגלל המראה שלי הייתי ילד מנודה. צחקו עלי, היכו אותי. הייתה לי תקופת זוהר שבה הייתי פופולארי בבית הספר, כי הייתי היחיד שהעז לברוח משיעורים ולטייל בשכונה והכרתי את כל המקומות הכי שווים ונחשבתי אחד שמבין עניין. בנעוריי היה לי רק חבר אחד, שחיבבתי מאוד, אבל נדמה לי שהתקרבנו כי שנינו היינו דחויים על ידי שאר החברה. הוא היה הומו, ולכן הציקו לו בלי סוף, ואני הייתי מה שקוראים מכוער, ולכן הציקו לי. אנחנו חברים עד היום. אני סובל את כל המגרעות שלו והוא את שלי, ובסך הכול זאת הייתה חברות יפה".

 

"אני זורם עם ההומור. זאת דרך מצוינת להתפרנס"

ואיך התייחסו אליך הבנות?

"היו כאלה שהתרחקו ממני אחרי מבט אחד, כי הם חשבו שעם פרצוף כזה אני בטח איזה מסומם או מישהו מפוקפק. כשהתבגרתי וקיבלתי אומץ להתחיל עם בנות, היו לי חברות, כי אלה שהעזו להתקרב, גילו שאני בעצם בחור די נחמד ושנעים להיות אתי".

לא התפתית מעולם לעבור ניתוח פלסטי? לתקן את השיניים?

"כילד קטן רציתי לתקן את השיניים, אבל לא היה לי כסף וזה לא היה ריאלי. כשכבר כן הרווחתי מספיק כסף, הבנתי שאסור לי לשנות את המראה שלי, כי מזה אני מתפרנס. זה הייחוד שלי. כשהייתי בן 25 הייתי מעורב בקטטה בין נהגים ושברו לי את האף. הגעתי לתצוגת אופנה נפוח ומעוות, והלקוח לא הסכים שאופיע ככה, למרות שלי לא היה אכפת. להפך. רציתי ללכת עם זה עד הסוף. בינתיים גם הבנתי באופן הכי עמוק עד כמה אנחנו שבויים בדימויים לגמרי לא אנושיים של דוגמנים שהם מין אנשי על, וכמה סבל נגרם לאנשים שרוצים להיות כמותם למרות שהם מעוותים ממתיחות והזרקות ושעות בחדר כושר. אני חושב שיש לכל אחד מתנה נפלאה – להיות הוא עצמו".

אתה תומך נפשית באנשים שמגיעים לחפש עבודה בסוכנות שלך? אתה מלמד אותם איך לאהוב את גופם?

"לא ממש. חלק רואים שאני ממש שמח במי שאני, ומקבלים מזה השראה. למי שלא, אני לא יכול לעזור. אני לא פסיכיאטר ולא מטפל. אני מחתים רק את מי שטוב לו עם המראה שלו, שמוכן להיחשף בציבור, שיש לו שמחת חיים. אלה אנשים שבוטחים בי – וכשמדובר במי שיש לו זיכרונות לא נעימים מתגובות של אחרים, אמון זה הדבר הכי חשוב. אחת הדוגמניות שלי היא בחורה שבגיל צעיר נכוותה קשות ויש לה צלקות בכל הגוף, ואחרי שנפגשנו, יצאנו לפאבים ולבתי קפה, ופתאום היא הסירה את הצעיפים שלה ואת הכיסויים והתהלכה בחופשיות כשהצלקות שלה גלויות. דוגמן אחר, גמד, היה רגיל שמתייחסים אליו כמו לדמות מסיפורי ילדים, בהתנשאות, בזלזול. אחרי שהוא קיבל עבודה ב"משחקי הכס" הוא מתנהל בחברה בהרבה יותר ביטחון עצמי. הוא שחקן. הוא כוכב. לא מישהו ששמים לב אליו רק בחג המולד".

הדוגמנים שלך לא תמיד נשכרים לתפקידים רציניים, ובטח לא כמודלים לחיקוי כמו הדוגמנים הזוהרים שעל שערי המגזינים.

"ברור. כשאני ועוד שני גברים לא מאוד חתיכים מצטלמים בביקיני, ברור לנו שזו פרסומת הומוריסטית וככה אנחנו מתייחסים לזה. כשדוגמנית שמנה מאוד מצטלמת כשהיא רוקדת ומרטיטה את כל הגוף שלה, היא יודעת איך מסתכלים על זה, והיא בפירוש אומרת למי שמסתכל, 'זאת אני, תראו כמה טוב לי ככה'. יש לי דוגמנים קטועי איברים או דוגמן שאין לו עין שהצטלמו לסרטים הוליוודיים, לבושים ומאופרים כמו חיילים פצועים. אנשים עם צלקות על הפנים שמככבים בסרטים על זומבים. זאת לא השפלה, זאת הזדמנות לעבוד. להתפרנס. זה מה שכל דוגמן עושה. הם משתמשים בגוף שלהם, ממש כמו שפמלה אנדרסון משתמשת בגוף שלה".

רוב האנשים מתקשים להיחשף אם הם שוקלים שני ק"ג יותר ממה שהם אמורים לשקול…

"גם אני פעם לא אהבתי להצטלם, עד שהבנתי שאלה החיים וכדאי לחיות אותם ולא להתחבא. "

לך יש עדיין קשיים חברתיים?

"בכלל לא. אני יודע שיש לי כישרון לחבור לאנשים והם מחפשים את קרבתי. אני גר בברלין כבר שנתיים וחצי, ובלי שהתכוונתי, הפכתי לדמות מוכרת ופופולארית. תיכנסי לכל באר בקרויצברג ומיד יספרו לך על דל, הבחור האנגלי שהם מחבבים."

קינס הגיע לברלין בפני שלוש וחצי שנים בעקבות בת זוגו, והחליט להישאר גם אחרי שהרומן ביניהם נגמר. הוא חולק את דירתו המעוצבת עם החתול שלו, אלוויס, שמלווה אותו גם לטיולים בפארקים הרבים של העיר. הוא מאוד אוהב את ברלין, למרות שקשה לו יותר למצוא בה עבודה. "באנגליה יש יותר פתיחות. כוכבי טלוויזיה ודוגמנים יכולים להיראות כמו אנשים פשוטים מהרחוב. בגרמניה מעדיפים סלבריטיז נוצצים, אבל אני, והרבה דוגמנים מהסוכנות שלי, מציעים גם אופי, פנים מעניינות, יכולת משחק, וזה משהו שמוכר לא פחות מיופי".

אתה חושב שהעבודה שלך מצליחה להשפיע במשהו על מושגי היופי בחברה?

"אני בטוח שדברים משתנים ככל שנחשפים ליותר וריאציות, לסוגים של בני אדם. פעם קעקועים נחשבו משהו שרק פושעים ומלחים עושים, והיום יש לכולם קעקועים. אני לא אומר שמחר כולם ירוצו לעשות לעצמם חור בלחי ולצחצח שיניים דרך החור כמו שהדוגמן שלי עושה, אבל כשרואים אותו, מבינים שיש הרבה הגדרות שונות למושג היופי".

אם אבוא לגור בברלין, תציע לי עבודה בסוכנות שלך?

"אני רואה אותך בסקייפ די מטושטש, אז אני לא יודע מה לענות לך".

***

הראיון עם דל קינס התפרסם ב"לאשה", כמובן.

 

הגבול שנחצה בעדינות, כאילו מעולם לא היה קיים

 

 

 

 

 

 

כמה תמים זה יכול להישמע מרחוק. "מה בסך הכול ביקשתי?" שאלה-טענה-דרישה שלרובנו יצא להפנות מתישהו כלפי מישהו קרוב. אלא שארבע המילים הקטנות האלה אינן תמימות כל כך, וכפי שעליזה גולדשטיין, פסיכולוגית קלינית, מזהירה, הן עלולות להוביל לעתים קרובות מדי למערכות יחסים מעוותות, מערכות של שליטה, השפלה, הקטנה, מערכות מעוותות שבהן טוב ורע מתערבבים וגבולות מטשטשים.

"מה בסך הכל ביקשתי?" הוא גם שם ספרה החדש של עליזה גולדשטיין. זהו ספרה השלישי, וכותרת המשנה שלו "סיפורי נפש" מעידה על מקורותיו: בספר 14 סיפורים המבוססים על מפגשים של גולדשטיין עם מטופליה. הסיפורים, כמובן, אינם חושפים מטופלים אמתיים, והם נרקמו ממאות מפגשים שהתקיימו במרפאה של גולדשטיין במהלך שנות עבודותיה הרבות. הדמויות נולדו מסינתזה של אנשים ומקרים שגולדשטיין הכירה במהלך השנים, וחשבה שכדאי לשתף את קוראיה בנושאים שחזרו ועלו בשיחות עמם. "זאת הדרך שלי לעשות טוב בעולם", היא אומרת.

הסיפור הנושא את שם הספר "מה בסך הכל ביקשתי?" (הוצאת מטר) עוסק באישה שופעת חרדות, שהולכת ומסתגרת בתוך עולמה הבועתי הצר, מצמצמת את מגעה עם העולם החיצון – ומגיעה לטיפול כשהיא מחליטה לעשות מעשה ולהשיל מעליה את עול החרדות שללו, בעקבות רצון לבנות קשר משמעותי עם נכדה שנולדה לה, ולא לכלוא את אותה נכדה בבית שבו היא עצמה מסתגרת.

האישה בסיפור לא הייתה תמיד חרדתית כל כך. היא התאהבה בצעירותה בגבר מבוגר ממנה, מלא קסם אישי וחשבה שנישאה לבן הזוג המושלם. הסיפור הרומנטי כל כך נתקל במהמורות: אותו גבר היה שמרן, נוקשה ובעל תפיסת עולם שונה משלה, לא אהב לבלות כמוה ומצד שני גם לא רצה שהיא תבלה בלעדיו. כאן נשמעה לראשונה אותה שאלה תמימה "מה בסך הכל ביקשתי?", שבמערכת היחסים הזו, כמו במערכות יחסים רבות מאוד, לא באה לבטא רצון להתחשבות, אלא סוג של כפייה על האחר – אני מעדיף לשבת אתך בבית, ואם לא תסכימי לבלות כך אתי, אני אכעס, אתעצב, אתאכזב ובכל מקרה תהיה בינינו אי נעימות גדולה. גולדשטיין אומרת שלכאורה מדובר בדרישה לוויתורים קטנים, אבל באמצעות הדרישות האלה אנחנו למעשה תובעים מהאחר לוותר על מי שהוא, לשנות באופן מהותי את חייו, לחצות גבולות שלא נוחים לו ועוד ועוד.

ונחזור לרגע לסיפור – משום שהוא מדגים בצורה כל כך בהירה את ההבדל בין בקשה תמימה, בקשה להתחשבות, לבין דרישה, תביעה לוויתור ולמעשה שליטה באחר. בן הזוג של אותה אישה לא הכריח אותה לעשות דבר. הוא רק שאל. ביקש. בשביל מה לך להמשיך ללמוד? למה ך להתלבש כל כך צמוד? למה לך לצאת בערב עם חברות? והכול נעשה בקול סמכותי, תוך הבהרה שאם לא יענה, אם היא לא תנהג כמו שהוא מבקש, זה יפריע לו, יעליב אותו, יכאיב לו ויציק לו.

לדברי גולדשטיין, במערכות יחסים רבות הכפייה לא נעשית באלימות פיסית ואפילו לא בצעקות. לעתים קרובות כשהתובע לא נענה הוא שותק. מפגין כעס, אכזבה, גורם קושי גדול לבן או בת הזוג שאוהבים אותו ומאוד לא רוצים להכאיב לו או לאכזב אותו. ואלה, לרוב, מוותרים, כדי לשמור על אווירה נעימה, כדי לשמור על הזוגיות, כדי להימנע ממריבות.

בסיפור שהבאת בספר ה"דרישות" האלה מגיעות למצב קיצוני שבו היא לא רק עושה כל מה שהוא מבקש, היא אפילו שוכבת אתו נגד רצונה.

"זה לא קיצוני בכלל. זה נפוץ מאוד וקורה במערכות זוגיות רבות. היא שוכבת אתו כדי לא לריב, כי אמנם אין לה חשק אבל הדרישה שלו למין לא נראית לה מוגזמת. היא לא יכולה לסרב לו כי הבקשה שלו נראית לה סבירה. מה הוא בסך הכול ביקש?"

אבל היא מרגישה ממש כאילו היא נאנסת

"כי כשמישהי שוכבת עם גבר, גם אם היא אוהבת אותו, כשהיא לא רוצה, זה עלול להרגיש כמו אונס. הוא לא מודע לזה בכלל. למעשה, אם היא תגיד לו שככה היא מרגישה הוא יהיה בהלם. היא מתעוררת מבועתת בלילה, לא מבינה איך החיים שלה הפכו לסיוט, אבל גם מרגישה אשמה ולא מעזה לומר לו, כי מה הוא ביקש בסך הכול?"

התחשבות, ויתור, ראיית הצרכים של האחר – אלה הרי אבני יסוד של מערכת זוגית. איפה עובר הגבול בין זה לבין מערכת מעוותת שבה אחד שולט באחר?

"מערכת יחסים היא תמיד סוג של שדה קרב. לא תמיד הקרב גלוי, אבל בכל מקום שבו יש שני אנשים ושני רצונות יכולים להתעורר קונפליקטים, מאבקים ופשרות. בני הזוג תמיד נלחמים על הרצונות שלהם, על הביטוי העצמי שלהם, על המרחב שלהם. איש מאתנו לא נולד כחלק מזוג, ולקוח לנו זמן להסתגל. אנחנו נותנים ומקבלים, משלמים מחיר ודורשים תמורה, ולעתים אנחנו מוצאים את עצמנו משלמים מחיר מוגזם, כזה שמצמית אותנו".

"מה בסך הכל ביקשתי?" נשמעת שאלה מאוד תמימה ולגיטימית…

"לגיטימי לגמרי שנבקש מאחרים להתחשב בצרכים וברגשות שלנו. לא לגיטימי להרחיב את הבקשה הזו לתחומים שבהם אין לה מקום. גבר שמבקש לקבוע איך אשתו מתלבשת, עם מי היא נפגשת, על מה היא מציאה כסף, איך היא מתבטאת בכל מיני מקומות – מצמצם את חופש הבחירה והביטוי שלה. לזה קוראים שליטה. "

שליטה כזו נוצרת גם כשלא מופעלת אלימות פיסית?

"מאחורי כל התביעות האלה יש איום סמוי או איום גלוי – בן הזוג היותר חלש מרגיש מיד את האיום הזה. האיום מבוסס על מניפולציות רגשיות – שתיקה, כעס, ביטויי אכזבה או אפילו איום לפרק את המשפחה, את הנישואין. לעתים קרובות הקורבן מוותר בכלל בלי קרב – הוא מראש נמצא בעמדה רגשית שלא מאפשרת לו להילחם. הוא מאויים, הוא מפחד מהתגובה, והוא מעדיף לוותר ולהיכנע".

סוג כזה של שליטה קיים לא רק בזוגיות

"זה מאפיין גם מערכות יחסים בין הורים וילדים. הורים מניפולטיביים ששולטים בילדים שלהם. זה קיים ביחסי עבודה –  כשאחד העובדים יש לו נטייה לוותר או שהוא מפחד מעימותים ומחפש אישורים, קל להפעיל עליו את המניפולציה של "מה בסך הכל ביקשתי?" ולבקש ממנו בקשות לא סבירות".

זו מלכודת שנופלים לתוכה כי פשט לא רואים אותה?

"נכנסים לתוכה מלאים בכוונות טובות – בהדרגה, ומבלי לדעת לאן כל זה יוביל. בן זוג אחד מוותר, מרגיע, מפשר. האחר סמכותי יותר, תובעני יותר. קשה לראות איך מאבדים את העצמיות בתוך הקשר. וברגע שזה הדפוס שנקבע ביחסים, קשה מאוד לשנות אותו".

הצד ה"שולט" לא מאמין שהוא עושה את זה מתוך דאגה ואכפתיות?

"כשהורים דורשים שהילדים לא יעדרו משיעורים וילמדו היטב, זה מתוך אהבה ודאגה. כשבעל דורש שאשתו לא תרקוד או תבלה, הוא דואג לעצמו ובכלל לא רואה את צרכיה".

ולמה כל כך קשה להתקומם נגד זה?

"כי הצד הנשלט מאמץ כקול פנימי את השאלה "מה הוא בסך הכל ביקש?" ומתמלא אשמה לכן ממשיך לוותר. בסיפור שלנו, אין רע בזה שהבעל רוצה לבלות בבית עם אשתו, או לשכב אתה, אבל לא ראוי שהוא ידרוש ממנה לוותר על הקשרים החברתיים שלה או יהפוך את המין ביניהם למטלה וחובה שתגרום לה לתחושות נוראיות".

את כותבת שיש במקרה כזה אונס, גם אם אין אנס

"היא מרגישה כמו חפץ, היא מרגישה נאנסת אבל הוא לא אנס, הוא גבר אטום וחסר רגישות שלא רואה שהאישה שלו לא מסוגלת להגיד לו מה היא רוצה או לא רוצה בגלל שהיא חוששת להתבטא".

היא לא מציבה גבולות ברורים

"זאת התרומה שלה לקשר הלא בריא הזה. היא בחרה להיכנע ולוותר, אחרי שהפכה מייצור חופשי ועצמאי לייצור מבוהל וחרד. זו האחריות שלה. הוא מצדו לא הבין, לא ראה ואולי היה לו נוח ככה. היה לו קל יותר לבקש ממנה לוותר כל הזמן ולא להתחשב בה".

אמרת שכשדפוס יחסים כזה נקבע בזוגיות קשה מאוד לשנות אותו. קשה או בלתי אפשרי?

"קשה. יהיו אנשים שבטיפול מתאים ילמדו לבטא את עצמם, ויזכו להקשבה מבני הזוג. יהיו גם מקרים שההתעקשות על הצבת גבולות במקום ויתור אוטומטי יעלה במחיר של ניתוק קשר.  זה מחיר לא פשוט, אבל הוא פחות כבד מכתישה איטית ומתמשכת".