ארכיון תג: אונס

כוחה העצום של הסליחה

"אנשים שואלים אותנו אם אנחנו נשואים, ואנחנו אומרים שזה סיפור ארוך מדי

"אנשים שואלים אותנו אם אנחנו נשואים, ואנחנו אומרים שזה סיפור ארוך מדי"

מכל אינספור הרגעים שהיא לעולם לא תצליח לעקור מראשה, הרגע שבו קצין המשטרה נכנס לביתה ובישר לה שהאיש שהיא מייחלת למותו כבר 13 שנה, הגבר שזיהתה בוודאות יותר מפעם אחת כמי שאנס אותה, האיש שנכלא למאסר עולם באשמת אינוסה – איננו האנס, ואחרי 11 שנה מאחורי סורג ובריח, הוא עתיד לצאת לחופשי.

ג'ניפר תומפסון מספרת לי על הרגע הזה בעיניים דומעות. היא שמעה ולא האמינה. הקרקע, היא אומרת, נשמתה מתחת לרגליה והעולם שלה התנפץ למיליוני רסיסים. "נמלאתי בתערובת נוראה ובלתי נסבלת של אשמה, פחד, אין אונים ובלבול. לא היה לי מושג איך אני אמשיך לחיות מעכשיו. הרגשתי שאכזבתי את כולם, שעשיתי מעשה נורא שאין שום דרך לכפר עליו".

ופחדת מאוד?

"המחשבה הראשונה שלי הייתה שהגבר הזה בטח שונא אותי שנאת מוות, ופחדתי נורא שהוא ירצה להתנקם בי על כל השנים האלה שהוא ישב בכלא. היו לי אז שלושה תינוקות, ופחדתי שהוא או מישהו מבני המשפחה שלו ירצה לפגוע בהם. רציתי לברוח, פיזית ונפשית, להגיד לעצמי שלא יכול להיות שזה קורה".

חשבת שיכול להיות שיבוא יום שבו תהיו חברים קרובים ואפילו תכתבו ביחד ספר על כל מה שקרה לכם?

"זה משהו שלא יכולתי לדמיין בכלל. בכל השנים שחלפו מאז האונס ועד לאותו יום לא רק שלא סלחתי למי שאנס אותי, אלא כל הזמן חיפשתי נקמה. היו לי סיוטים, הייתי כלואה באותו ערב, באותו אונס, מדמיינת את הפנים שלו ומאחלת לו כל רע שבעולם. כשהתברר שזה לא הוא, ובגלל הזיהוי השגוי שלי ישב בכלא 11 שנה איש חף מפשע, הייתי בטוחה שהוא לעולם לא ייסלח לי. חשבתי שהוא בטח בילה את כל הזמן הזה בכלא בתוכניות נקמה בי. הייתי אישה מרירה, כואבת, פגועה, כועסת והייתי משוכנעת שהוא מרגיש בדיוק את אותם רגשות".

הגבר שעליו מדברת תומפסון הוא רונלד קוטון. הוא נידון למאסר עולם באשמת אינוסה וישב בכלא 11 שנה, כשבכל יום טען מחדש שהוא חף מפשע. צפייה מקרית בטלוויזיה, בדיווחים ממשפטו של או ג'י סימפסון, למדה אותו על קיומן של בדיקות די אן איי. הוא כתב לעורך הדין שלו מכתב בפעם המי יודע כמה, ושאל אם אפשר לבצע בדיקה כזו, שהייתה אז יחסית חדשה, גם בחומרים ששימשו להרשעתו. אחרי בדיקת די אן איי בזרע שנלקח מגופה של תומפסון בליל האונס, 13 שנה קודם לכן, נמצא שהוא דובר אמת: הוא לא האיש שאנס אותה. הוא שוחרר מיד. "קראו לי למשרדים של הכלא", הוא משחזר, "ואמרו לי שאני הולך הביתה. שהאישום שלי באונס נמחק. לא האמנתי. חשבתי שצוחקים עלי. חשבתי שזה מרושע לצחוק עלי ככה, ואחר כך הציף אותי אושר".

בניגוד לכל מה שהוא יכול היה לדמיין במהלך השנים האיומות האלה, קוטון הפך לחבר קרוב של תמפסון, תומך נפשי ושותף. אחרי כמעט 30 שנה הם כתבו ביחד ספר ומאז הם מרצים ומספרים את סיפורם ברחבי ארה"ב, ופועלים ביחד לביטול עונש המוות ולהעלאת מודעות להפכפכות ושבריריות הזיכרון האנושי – כפי שלמדו על בשרם.

ג'ניפר תומפסון הייתה בת 22 באותו לילה נורא בשנת 1982. תלמידה מצליחה ואהובה בקולג' בצפון קרולינה, בחורה שהחיים שנפרשו בפניה נראו אופטימיים ומלאי כל טוב. באמצע הלילה פרץ לחדרה גבר והצמיד לגרונה סכין. הוא צרח עליה שתשתוק או שהוא ישסף את גרונה, הצמיד אותה למיטה ואנס אותה בכוח. היא העידה שהראש שלה התפוצץ מפחד, אבל אפילו לרגע אחד היא לא חשבה להיכנע. הוא אמנם אנס אותה, אבל היא הייתה נחושה להערים עליו, להציל את חייה ויותר מזה – לזכור היטב את תווי פניו ואת קולו על מנת שתוכל לזהות אותו. המחשבות הראשונות שלה היו שכשכל זה יסתיים היא ירצח אותו. המחשבות שבאו אחר כך היו יותר מציאותיות: היא מוכרחה לזהות אותו ולהביא ללכידתו. תומפסון אכן הצליחה לשכנע אותו שיניח לה להדליק את האור ולמזוג לעצמה כוס מים. היא התבוננה בו היטב, חורטת במוחה את שפתיו, אפו, הגבות שלו. היא הייתה אחוזת אימה, אבל לא הרפתה לרגע ממשימתה ולבסוף גם הצליחה להימלט מהדירה, ערומה ועטופה בשמיכה בלבד, לדפוק על דלתם של השכנים ולהגיע לבית החולים ומיד אחר כך לתחנת משטרה.

רונלד קוטון היה גם הוא בן 22, כששמע שמועה שאומרת שהמשטרה מחפשת אחריו בחשד לאונס. גם הוא גדל בצפון קרולינה, בעיירה קטנה, בשכונת מצוקה, ונעצר בעבר בגלל עבירות קלות, שלא הובילו להרשעה פלילית. במקרה אחד נחשד שהתפרץ לבית, אחרי שבגיל 16 נכנס לחדרה של חברתו דרך החלון ואימא שלה תפסה את שניהם מתמזמזים.  אבל הביאו לכך שהתמונה שלו הייתה באלבום המשטרה, אותה תמונה שתומפסון זיהתה בטעות.  קוטון היה משוכנע שבמקום לחכות לשוטרים שידפקו לו בדלת, הצעד הטוב ביותר יהיה לגשת לתחנת משטרה ולהבהיר שאין לו שום קשר לאונס, ולתדהמתו נעצר והוגש נגדו כתב אישום. תומפסון זיהתה אותו בוודאות פעמיים: פעם אחת באלבום התמונות  ופעם שנייה במסדר זיהוי, מתוך שורה של חשודים. בינואר 1985 הוא נשלח למאסר עולם, והיא חגגה עם בקבוק שמפניה את מה שחשבה שהוא היום המאושר בחייה. הוא ישב בכלא עד שחרורו בשנת 1996.

האמנת שאי פעם תצא מהכלא?

קוטון: "לא. הייתי משוכנע שנגמרו לי החיים. המשכתי לכתוב לכל מי שרק יכולתי שאני חף מפשע ושחייבים לתת לי הזדמנות להוכיח את זה, אבל פחדתי שאין סיכוי שיקשיבו לי."

בניגוד לתומפסון, שגם אחרי המשפט וההרשעה של קוטון המשיכה לחיות כל כולה בתוך הסיוט, הוא השלים עם המציאות החדשה, ומיד עם כניסתו לכלא החליט להרפות מהכעס והתסכול ולהסתגל לחיים החדשים שלו שם. איך הוא עשה את זה? "באמצעות האמונה שלי באלוהים", הוא אומר. קוטון הוא נוצרי מאמין, והוא מצא לעצמו אפיקים של חיים לכאורה נורמליים בכלא: התאמן בחבטות בשק איגרוף, הצטרף למקהלת הכלא, קרא שוב ושוב בתנ"ך והשתדל להאמין במה שאבא שלו שב ואמר לו, שיום אחד תוכח חפותו. "בלי אלוהים לא הייתי יכול לשרוד", הוא אומר. "אחרי לא הרבה זמן גם סלחתי לג'ניפר על הטעויות שלה. ידעתי שהיא במצוקה נוראית. ידעתי שאין לה מושג שהיא טועה ושהיא לא יודעת שזיהתה את האדם הלא נכון. ברור שכעסתי נורא, אבל לאט לאט הרגשתי את השינוי מתחולל בלבי. למדתי לחיות, לאהוב ולסלוח".

לסלוח ולשכוח?

"לגמרי לא. אני לעולם לא אוכל לשכוח את השנים בכלא, אבל הבנתי שאני מסוגל לסלוח ולהמשיך לחיות את חיי, התעקש שיהיו בחיים שלי שמחה ושלווה ואושר, למרות העוול הגדול שהוביל אותי לכלא. הרבה אנשים לא מבינים איך זה יכול להיות, איך אני לא מלא כעס ושנאה ורצון לנקמה, והאמת פשוטה מאוד: אני אדם מלא רגש, ואכפת לי מאנשים. כואב לי, אני בוכה, ואני נאחז באמונה שלי. אני מאושר מזה שיצאתי לחופשי, וכדי להמשיך בחיי, אני חייב להרפות ולסלוח".

הדרך לסליחה הזו עברה במסלול הצפוי כמעט של מחשבות על רצח. כשנתיים אחרי שנכלא, הגיע לאותו בית סוהר אסיר אחר, בובי פול שמו, שנידון למספר מאסרי עולם על סדרה של מעשי אונס ותקיפה. הוא התרברב באוזני קוטון שהוא האיש שאנס את תומפסון, ושלמעשה, במקרה הזה, קוטון "יושב" במקומו. קוטון הכין לעצמו כלי נשק זעיר מפיסת מתכת שמצא, ותכנן לרצוח אותו, אבל אבא שלו שביקר בכלא ושמע על הכוונה הזו שלו, שכנע אותו לוותר. קוטון השליך את הנשק לביוב. שנתיים לאחר מכן הצליח קוטון להשיג משפט חוזר – זכות שניתנה לו בהסתמך על עדויות של אסירים נוספים ששמעו את בובי פול מתרברב שהוא-הוא האנס האמתי. במשפט הזה תומפסון נקראה להעיד, התבוננה בשני הגברים, קוטון ופול, וזיהתה שוב בוודאות את קוטון. היא טענה שאת פול לא ראתה מימיה. "קראתי ולמדתי מאז בלי סוף על תעתועי הזיכרון האנושי, ואני יודעת היום כמה עדויות ראייה אינן מהימנות. אני יודעת שבמשטרה הראו לי את התמונה של רונלד, שהייתה הכי דומה באלבום שלהם לזו של הדיוקן שצויר על פי תיאורי, השתכנעתי שזה הוא, וזהו, אי אפשר היה כבר לשנות את המחשבה הזו שלי. היום חוקרים כבר יודעים כמה אנחנו מושפעים וחושבים שאנחנו זוכרים דברים, כשבעצם הזיכרון לא דומה למציאות. אז לא היה לי מושג שיכול להיות שאני טועה".

ספרם המשותף Picking Cotton (משחק מילים על "לזהות את קוטון" אבל גם "לקטוף כותנה", עם רמז עבה ביותר לאפליית שחורים בארה"ב) מוקדש לעיוות הדין הנורא שהתחולל במשפטו של רונלד קוטון ולמאבק הנחוש של שניהם להחלים ממה שקרה. קוטון שוחרר, תומפסון, אחרי שאזרה אומץ ופנה אליו, זכתה, לדבריה, בחנינה משלה ובחיים חדשים, והאיש שבאמת אנס אותה וזוהה על פי דגימת הזרע שנלקחה אז מגופה, הוא הודה באונס, הורשע ומת בכלא מסרטן בשנת 2000. תומפסון וקוטון משתפים פעולה עם עמותה שפועלת על מנת לזכות חפים מפשע שהואשמו בטעות. היא גם תומכת בנפגעות אונס, מייעצת למחוקקים, כותבת מאמרים בניו יורק טיימז ועיתונים מכובדים אחרים, ומרצה בפני תלמידים, מורים ושופטים על אלימות מינית, גזענות ודעות קדומות במערכת המשפט וקלישותן של עדויות ראייה.  האם היא לא מפחדת שהפעילות הציבורית הזו בעצם מקבעת אותה בתוך סיפור האונס, שהיא, אחרי הכול, לא בחרה שיתרחש? "עד לרגע שנפגשתי עם רון חשבתי שחיים של עקרת בית, אם לשלושה, שאופה בראוניז ומסיעה לחוגים יספקו אותי לגמרי. מרגע שנפגשנו הבנתי שאני צריכה לייצג את מי שנעשה להם עוול וללמד על כוחה המבריא של הסליחה".

תומפסון זוכרת את בלש המשטרה מייק גולדין עומד במטבח שלה ומחפש את המלים המתאימות כדי לספר לה שהאיש שישב 11 שנה בכלא אינו מי שאנס אותה. היא הסתחררה וכמעט התעלפה. "כשרונלד יצא מהכלא, כמעט טבעתי במערבולת של רגשות. איך מחזירים לאדם 11 שנה? איך העזתי לאכזב ככה את המשטרה ואת הפרקליטות? שנים אחר כך התברר לי גם שבובי פול, האנס, המשיך לתקוף נשים רבות באותה שכונה וגם זה עורר בי בושה ואשמה. "

איך גייסת אומץ לבקש לפגוש את רונלד ולדבר אתו?

"לא הייתי קוראת לזה אומץ. כשהוא השתחרר, עקבתי אחריו בחדשות, בטלוויזיה, וראיתי גבר מדהים ששרד שנים קשות מאוד, וכולם שאלו אותו אם הוא שמע משהו מהבחורה. ידעתי שהם מדברים עלי ומנסים למצוא אותי ופחדתי מאוד שישפטו אותי וישנאו אותי. הסכמתי להשתתף בסרט תיעודי, בתנאי שלעולם לא אפגוש אותו, ואמרתי שם שלמרות שאני יודעת שזה לא הוא, הפנים שלו עדיין מופיעות בסיוטים שלי. באותו רגע הבנתי שאני תקועה שם, ושלאיש הזה מגיעה לכל הפחות התנצלות".

שנתיים אחרי שיצא מהכלא, תומפסון בקשה לפגוש אותו ונסעה לכנסייה בעיירה שבה נאנסה. "רציתי לבקש סליחה, אבל לא העליתי בדעתי שהוא ייסלח לי", היא נזכרת. "חשבתי שהוא יצרח עלי, ינסה להרביץ לי, יגיד לי שהלוואי שאני אמות. "

בני משפחה שלו ניסו ליצור אתך קשר במהלך השנים?

"לא. יש לו משפחה גדולה ותומכת, שתמיד האמינה בחפותו. בית המשפט לא סיפר להם איך למצוא אותי, וחוץ מזה וכמו רוב בני המשפחה של אסירים שנכלאו למרות חפותם עניות, שחורות וחסרות אונים".

איך הגיבו בני משפחתך לרעיון שתפגשי את קוטון?

"כולם אמרו לי לא ללכת. ההורים שלי אמרו לי שאני לא חייבת לו שום דבר, כי הוא בטח איש רע ולא שילם על פשעים אחרים שביצע. אבא שלי, שאני אוהבת מאוד, אמר לי שכשמרימים את המכסה של פח הזבל, החדר מסריח. שכדאי שלא אגע במה שהיה."

ובכל זאת התעקשת

"למרות שטעיתי בזיהוי, כל החיים ניסיתי לעשות את הדבר הנכון. זה חלק מאישיות שלי, לנסות לתקן או לכפר על טעויות גם אם המשפחה שלי חושבת שהשתגעתי".

את רגע הפגישה, שבו צעד לקראתה גבר בחיוך מלא חום ואמר לה שהוא סולח לה, היא מתארת כרגע ש"טילטל את עולמי בכל מובן חיובי שאפשר להעלות על הדעת. הייתה לי תגובה גופנית אדירה בעוצמתה, כאילו כל הגוף שלי וכל הנשמה שלי התאחדו פתאום והתחילו להפשיר, פציעה עמוקה שנמשכה 13 התחילה פתאום להחלים. המשפחות חיכו בעצבנות בחוץ ואני בכיתי ובכיתי. השאלה היחידה שלו הייתה למה הייתי כל כך בטוחה שזה הוא. עד היום אין לי תשובה".

אפילו כתבת מכתב לאנס האמתי ואמרת לו שאת סולחת לו

"הסליחה שלי הייתה הדרך להשתחרר מהכלא הפנימי שלי, שסגר עלי בחומות של שנאה ומרירות.  חייתי חיים שלמים בכלא הזה, חיים של קורבן שרואה את העולם דרך עדשה של פחד ואלימות, רציתי להחליף עדשה, לא רק בשבילי, גם כדי שהילדים שלי לא יגדלו אצל אימא שכל הזמן מלאת טינה לכל העולם. החלטתי לכתוב לו בלי לצפות לתגובה. רק כדי להגיד לו מה הוא עשה לי, איזה נזק נורא הוא גרם".

ולא קיבלת תשובה

"זה כבר לא שינה שום דבר. מרגע ששחררתי את זה בתוכי פתאום הייתי מסוגלת לקבל אהבה, לראות את העולם אחרת, אפילו לנסות להבין למה מישהו גדל להיות אלים, לתקוף, לאנוס נשים ואיך החברה חייבת לעזור לילדים כדי שלא יגדלו ככה. באותו רגע הפסקתי לראות בבובי פול חיה איומה וראיתי בו את הילד שהיה, הילד שמישהו בטח אהב".

השלישייה שלה, מורגן, בריטני ובלייק, כבר בני 24. הם היו בני חמש כשקוטון שוחרר "הם ראו אותי בוכה כל הזמן, אז הסברתי להם שכמה שנים קודם איש רע פגע באימא, והוא בכלא, והאיש שיצא עכשיו הוא לא האיש הרע". הנושא היה נוכח בבית ללא הפסקה, אבל עלה לשיחה מחודשת כשהיו בני עשר. תומפסון דיברה במסיבת עיתונאים מתוקשרת נגד עונש מוות והעיתונאים צרו על ביתה.

איך הילדים הגיבו?

"כל אחד בדרכו. לבת שלי היו סיוטים נוראים. בגלל שנאנסתי בלילה, במיטה, היא סירבה ללכת לישון וכל עניין הלילות הפך לעניין של חיים ומוות. זה השתנה במשך הזמן, אבל לא הפסקנו לדבר על זה, והם לא קראו את הספר. הם לא מסוגלים".

תומפסון, שנישאה בגיל צעיר התגרשה מאז, ונישאה בשנית. "הסליחה אפשרה לי את החיים החדשים", היא אומרת. קוטון עבר שנים לא קלות, של עבודה בשתי משרות ויותר כדי לנסות ולהשתקם, מאחר שהפיצוי שקיבל היה זעום, אבל גם הוא נישא ונולדה לו בת, רייבן, כיום בת 16. הם מתראים לפחות אחת לחודש. "אנחנו חברים קרובים", אומר קוטון. "אנחנו קורבנות של אותו עיוות דין". תומפסון מדברת עליו באהבה עמוקה. "לפעמים, כשרואים אותנו ביחד, אנשים שואלים אותנו אם אנחנו זוג נשוי, ואז אנחנו אומרים שזה סיפור ארוך, ארוך מדי".

(ראיון שפרסמתי ב"לאשה" כבר לפני מספר חודשים, ואיכשהו השתכח מהבלוג, אף שהוא ראוי להישמר פה).

יש להן שמות, ופנים וקול

 

 

 

שני שטלריד לא דמיינה לעצמה שכשתספר, במילים פשוטות וישירות, את סיפור האונס שעברה, זה יעורר אלפי אנשים לקום ולצעוק בקול שהם לא מוכנים לשתוק יותר. שאחרי שנים של הסתתרות ובושה, הם לא רוצים יותר להתבייש – הם, ובעיקר הן, רוצות לספר איך גם הם עברו אונס, תקיפה מינית, הטרדה וכמה כואב להן. האלפים האלה כתבו לשטלריד את סיפוריהם, והיא, שקמפיין האותיות שיזמה בפייסבוק כדי להוכיח לכל אלה שהם לא לבד, ממשיכה להיות אוזן קשבת וליזום עוד ועוד פעילויות שלא יאפשרו לנו לא לשמוע אותם. אוסף סרטונים שהגתה והפיקה עלה בימים אלה לרשת. פשוטים, ישירים, ממש כמו הסיפור האישי של שני. מדברים על אונס במילים שאיש מאתנו לא יוכל לשכוח.

הסרטונים הקצרים האלה מציגים נפגעים אמתיים של תקיפה מינית ואונס, שיושבים מול המצלמה, בפנים גלויות, ומספרים את סיפוריהם האישיים. בלי להסתיר, בלי לטשטש, בלי לעוות את הקול. יש להם שמות, יש להם פנים, יש להם זיכרונות קשים וכאבים גדולים, והם לא מוכנים יותר שהתקשורת תכנה אותם "א" או "ש" ותהפוך אותם למישהו אחר מכולנו. בחלק אחר של אותה סדרה מדברים התוקפים, האנסים, המטרידים. שטלריד שמה בפיהם מילים קשות, אבל נפוצות בחברה הישראלית: "ראית איך היא מסתובבת? זה ברור שהיא רצתה את זה" ; "נשים אוהבות את זה בכוח, הן רק מתביישות להגיד" או "כל היום היא מפלרטטת, אז למה היא ציפתה?" . בהיפוך תפקידים פניהם של אלה –שגולמו בסרטים על ידי שחקנים – מטושטשות. הקול שלהם מסונן ואי אפשר לזהות אותם. הם הופכים להיות ה"לא כמונו", מקום אנונימי, מחוק, שבאופן אבסורדי שמור בדרך כלל לקורבנות.

שטלריד לא רואה בסרטונים תחנה אחרונה בקמפיין שלה. כשכתבה בפייסבוק, בערב יום כיפור האחרון, את סיפורה, תיאור האונס הבורטאלי שעברה כחיילת בת 19, לא תיארה לעצמה כמה תשומת לב הוא יעורר, ואיזו היענות מדהימה תהיה מצד נשים וגברים שנפגעו בעצמם, ורק חיפשו מישהו שיעודד אותם לספר: להורים, לבני זוג, לחברים קרובים, לאנשים שלא העזו לחלוק אתם את מה שעברו במשך שנים ארוכות. שטלריד רוצה שיהיה לזה המשך. עוד יוזמות, עוד טלטלות שיכריחו את הציבור לחשוב ולעצור את התופעה הנפוצה כל כך, גם אונס וגם האשמת הקורבנות.

ביממה הראשונה אחרי הפוסט ההוא שלה, היא לא ישנה, רק קראה מאות סיפורים אישיים שהציפו את תיבת הדואר שלה, התפתלה מכאבי בטן, דפיקות לב ושילשולים, קדחה והמשיכה לקרוא. "איך יכולתי ללכת לישון כשילדה בת 16 כותבת לי שהיא עברה אונס אכזרי ורק עכשיו מצאה את הכוחות לספר על זה לאימא שלה? איך יכולתי להירדם כשאישה בת 65 כותבת לי שאחרי שקראה את הפוסט שלי היא סיפרה לבעלה שנאנסה לפני יותר מארבעים שנה, ומעולם לא העזה לחלוק אתו את זה?"

שטלריד, בת  40, היא האישה שמאחורי הסרטונים ועוד קודם, מאחורי "אות הזדהות", הקמפיין הפייסבוקי שבמהלכו החליפו עשרות אלפי אנשים את תמונת הפרופיל שלהם לאות הראשונה בשמם על מנת לאותת לנפגעות אונס ותקיפה מינית שהן לא לבד. שהעובדה שזהותן מטושטשת כשהתקשורת מדווחת שנאנסו, אין בה כדי לרמוז שהן אשמות.  שטלריד, כמו עשרות אלפי המצטרפים לקמפיין שלה, משוכנעת שאין אישה שלא חוותה משהו משלל החוויות הלא נעימות שבין הטרדה לתקיפה ואונס.

אנחנו נפגשות לשיחה למעלה משבועיים אחרי הלילה ההוא, שבו שטלריד נחשפה, חשיפה לא מתוכננת, ספונטנית, מתוך שילוב של זעם ומיאוס שגאו בה והתפרצו בבת אחת. תשומת הלב התקשורתית האדירה שהריצה אותה מתחנת רדיו אחת לאולפן טלוויזיה שני לא הצליחה לבלבל אותה. שטלריד, מורה ויועצת נדל"ן, אם יחידנית לשני בני עשרה, נראית מפוקסת מאוד, מלאת אנרגיה. "מצאתי את הייעוד שלי", היא אומרת. "זה מה שאני צריכה לעשות בחיים. להציף את הנושא הזה ולפעול כדי שעוד נשים יוכלו לקבל טיפול. "

את לא הראשונה שמשירה מבט למצלמה ומספרת שהיא נאנסה. לינור אברג'יל דיברה על זה. עוד נשים נחשפו. למה את חושבת שהפעם הייתה הענות כזו, והיו תגובות סוערות כל כך?

"כשלינור סיפרה את הסיפור שלה היו כל מיני תגובות ציניות שפקפקו באמינות שלה, וחשבו שזה קשור אולי לתשומת לב ולתחרות מיס תבל. גם עלי אמרו את זה. הייתה מישהי שכתבה לי "זה לא יאמן מה נשים יעשו כדי להתפרסם", מישהו אחר כתב לי "את בטח שונאת גברים ומתוסכלת מינית". אחד הגברים שכתבו לי סיפר שהוא הלך לפני כמה שנים למשטרה לספר שנאנס כילד. הוא הסתובב שעות כדי לאזור אומץ וכשהוא נכנס ואמר שהוא רוצה להתלונן על אונס, המוקדנית שאלה אותו 'אנסת מישהי?'. הוא הסתובב, יצא ולא דיבר עם איש עד היום. מצד שני, מאות קורבנות כתבו לי את הסיפורים שלהם בהודעות שהתחילו ב"תודה על מה שעשית". אני חושבת שבזכות הרשת נוצרה אווירה שאפשרה להמון נשים לספר אלה לאלה, לגלות שכולנו אותו דבר".

היא מתגוררת בבית חנניה, גרושה ואם לעמית בן 17 וחצי וטל בת 12 וחצי, מורה לאנגלית בתיכון אורט בנימינה ויועצת נדל"ן, כרגע בשנת שבתון שאינה משביתה את האקטיביזם שלה ברשת. "ומזל שכל זה קורה כשאני בשבתון, אחרת הייתי קורסת", היא אומרת.  קצת לפני יום הכיפורים היא קראה פוסט שעסק בקציני משטרה שהואשמו בעבירות מין. לתוך הדיון בנושא השתרבבו גם תגובות שהציגו את הנשים, קורבנות העבירה, כאשמות בגלל התנהגות מתגרה ולבוש פרובוקטיבי, ורמזים שהן צריכות להתבייש. "זה כל כך הכעיס אותי שלא יכולתי יותר לשתוק", אומרת שטלריד. "לי עצמי לקח שנים עד שעזתי לספר על האונס שעברתי לקרובים לי ביותר, שנים עד שהבנתי שאני לא אשמה ושאין לי במה להתבייש. הרגשתי סוג של שלחות. קיוויתי שאם אני אצעק בקול רם, משהו ישתנה".

הצעקה שלה נעשתה במשפטים מדודים, חסכוניים, מדויקים, שבהם תיארה איך כרב"טית בת 19 יצאה לבלות עם קצין שהכירה בבסיס וזוג חברים שלו. אחרי הבילוי כולם עלו ביחד לדירה, והזוג האחר הסתגר בחדר השינה. הקצין תקף אותה ואנס אותה באלימות שהותירה את כל גופה מכוסה חבלות. במהלך האירוע, היא אומרת, היא הייתה משוכנעת שלא תצא משם בחיים. "צרחתי, נאבקתי, ניסיתי לשכנע אותו שנצא משם למקום אחר, בכיתי, אפילו אמרתי לו 'אני אשמה, אני אשמה'. בתגובה הוא התנפל עלי כמו מפלצת".

כשחזרה הביתה, טלפנה לחברה טובה שאמרה לה 'ממי, עברת אונס' והתחילה לבכות, והיא, בתגובה אמרה: מה פתאום, זה לא אונס. חבר טוב שאל אותה למה עלתה אתו לדירה. "התקלחתי שעות ובכיתי שעות על איך עשיתי דבר כזה לעצמי.", היא נזכרת. למחרת בבוקר, כשישבה מול אימא שלה בארוחת הבוקר, מקפידה לכסות במדים את הסימנים הכחולים, לא הצליחה להוציא מפיה מילה. "לא יכולתי לשתף את ההורים", היא אומרת. "בבסיס ביקשתי עזרה, אבל הקב"ן והיועצת הארגונית פחות או יותר הבהיר לי שגם אם אני אתלונן לא יקרה לקצין הזה כלום ולכל היותר ינזפו בו, בעוד שאני אעבור תחקור כזה, שיגררו את ההיסטוריה המינית שלי ("את לא בתולה") שישפילו אותי, אז העדפתי לשתוק".

השתיקה הזו החלה כבר כשהייתה ילדה קטנה, ועברה תקיפה מינית והסביבה שידרה לה שמאחר שהיא כל כך יפה, לא מפתיע שנוגעים בה. "אחרי האונס היו 24 שעות, ואז נסתם לי הפה לשנים", היא אומרת. "לי נרצחה הנפש. ההחלמה הגופנית לקחה די הרבה זמן, אבל ההחלמה הנפשית הייתה הרבה יותר ארוכה."

 

 

 

שטלריד, הבת האמצעית בשלושת ילדי המשפחה, עזבה אחרי יומיים את הבית בראשון לציון ועברה להתגורר עם מחזר שלא באמת רצתה בתל אביב, מה שנראה לה כפתרון יחיד למצוקה שלה. "אחרי כמעט שנתיים חשבתי שהחלמתי, שאני סדר, וגיליתי שאני רחוקה מזה. הלכתי לטיפול ורק אז התחלתי לאט לאט להיפתח ולספר לאימא, לאחותי. עם אבא שלי עד היום אני לא מדברת על זה".

היא נישאה ("לגבר הראשון שהסכים שנעשה ילדים ומהר, נורא רציתי"), ילדה, וגם התגרשה. "ככל שנכנסתי יותר להיותי אימא ומורה, כך יותר בער לי לדבר ולשתף. הייתה לי תלמידה שנאנסה בכיתה יב. אז עדיין לא יצאתי מהארון – הקרובים שלי ידעו, אבל לא התלמידים. ליוויתי אותה ודיברנו המון  ושיתפתי אותה אבל העמדתי פנים שאני מספרת סיפור של חברה טובה. כשהיא הבינה שזו אני, היא נורא כעסה. ממש הרגישה מרומה. היום אני מספרת להם. אני רוצה שהם ידעו שאין קשר בין אונס למין. שאונס זה אלימות, כעס, ושבמין צריך רגישות והכלה".

איך הגיבו הילדים שלך לפרסום?

"הם הכירו את הסיפור עוד קודם. אחרי שכתבתי את הפוסט נתתי לבן שלי לקרוא, והוא חיבק אותי ואמר שהוא גאה בי. הוא הראה לי הודעות מחברים שלו 'אימא שלך מלכה'. גם הבת הקטנה חזרה מפגישה עם חברות, וסיפרה שמישהי שאלה אותה אם היא לא מרגישה מושפלת ומתביישת כיי אימא שלה נאנסה, והיא ענתה שאין לה במה להתבייש ואימא שלה עוזרת לאנשים.

גם אחרי שדיברה וכתבה וסיפרה והצטלמה ואפילו שרה על זה –  בשיר "ילדה יפה" שהקליטה ושודר ברדיו לפני מספר שנים – היא חשה היטב בצלקות הפנימיות שהותיר בה אותו אירוע. "הרגעתי אותן", היא אומרת. "אני מרגישה שאני קורבן חזק, שהוא לא הצליח להרוס לי את כל החיים, אבל זה קייים בתוכי וזה יהיה חלק ממני לנצח".

אחת מאלה שקראו את שטלריד והרגישו שנשימתם נעתקת, הייתה דני, בת שש עשרה וחצי. היא כתבה לה על כך, ובמקביל גם סיפרה בבלוג שלה את מה שעבר עליה כשהייתה בסך הכול בת 12. גבר שהטריד אותה מינית במשך שנה שלמה, אנס אותה בחדר השירותים של בית הספר. "הייתי כל כך מבוהלת, הגוף שלי לא הצליח לתפקד בכלל לא הצלחתי להוציא מילה מהפה, ואז הצלחתי לאסוף את עצמי ולהגיד לו דיי, אני לא רוצה, תעזוב אותי, צעקתי הצילו ואז הוא דפק לי מכות ואמר סתמי ת'פה אני אשבור עליך משהו". דני חזרה הביתה מכוסה דם וסימנים כחולים. היא חתכה את עצמה, כפי שנהגה מאז החלו ההטרדות המיניות. הוריה לקחו אותה לבית החולים, וכעבור זמן, כשגילתה שהיא בהיריון גם עברה הפלה. "המצב שלי לא היה טוב בכלל. ניסיתי להתאבד ואז אישפזו אותי במחלקה פסיכיאטרית ורק שם הצלחתי לדבר על זה".

דני לומדת היום בפנימייה, עובדת ומתכוננת במקביל לבגרויות. היא מטופלת ומעידה שהיא מרגישה חזקה מתמיד. ארבע השנים האחרונות היו לה קשות ביותר, והוא מאמינה שהעובדה שעכשיו הפסיקה לשתוק, היא שלב נוסף בהחלמה. "רציתי לספר את זה מזמן", היא אומרת. "אבל לא היה לי אומץ. כשזה קרה לא שיתפתי אף אחד, והשתיקה מובילה לדיכאון. אני חושבת גם שאם ממשיכים לשתוק, אותם אנשים יכולים לעשות את זה שוב לאנשים אחרים".

בחרת לספר את הסיפור שלך ברשת – לא חששת מתגובות?

"זה לא קל לדבר על זה, ועדיין יש לי פלאשבקים, אבל אני מקבלת תמיכה מאנשים מסביב ושואבת מהם כוחות. ברגע שסיפרתי את הסיפור שלי, קיבלתי עוד הרבה תגובות של הזדהות ותמיכה, גם מבני נוער שעברו דברים דומים, וזה מעודד מאוד לדעת שאני לא לבד".

גלית, בת 35, החליטה גם היא לשבור את השתיקה הממושכת מאז שעברה תקיפה מינית. היא מוזיקאית, שמוצאת נחמה רבה ביצירה ובתמיכה של אמנים אחרים המתמודדים עם מצבי משבר ומצוקה בחייהם האישיים. "הייתי בטיפול", היא מספרת, "והרגשתי שאני בעיקר מדחיקה את מה שקרה לי, שאני חווה סוג של קיפאון ולא מסוגלת לטפל בזה. כשנתקלתי בפוסט של שני וב"אות הזדהות", הרגשתי שאני שוב כואבת את מה שקרה. זה ישמע לך מוזר, אבל זה היה סימן טוב, נזכרתי בכל מה שעברתי, והרגשתי שאני שוב בחיים".

איך מצאת בתוכך כוח לדבר על זה עם אחרים?

"דיברתי עם שלוש נשים שכמוני, הצטרפו ל "אות הזדהות". שלוש נשים שלא הכרתי קודם, ופניתי אליהן שם, בפייסבוק, כי ממה שהן כתבו זיהיתי שהן עברו דברים דומים למה שאני עברתי. דיברנו, שיתפנו. שמחתי להכיר אותן ולהרגיש שאני לא לבד".

לפני כן רצית ולא הצלחת לדבר על זה?

"לפני כן לא הייתי חזקה מספיק. היו תקופות שדיברתי בפורום של "שוברות שתיקה", אבל מעולם לא נחשפתי. כל מה שקרה עכשיו, זה שפייסבוק הוצף אותיות ואפשר היה לראות שפשוט כולן חוו את זה כך או אחרת. קראתי עוד ועוד דברים שאחרות כתבו, וזה העלה בי את הרצון לספר את הסיפור שלי".

לא חששת שזה יזרוק אותך שוב לאחור, למקום שהיית בו מיד אחרי שזה קרה?

"אני מספיק חזקה ויודעת לשמור על עצמי ולהרגיע את עצמי. אני מקווה שבחורות אחרות שכותבות וקוראות שם נמצאות בטיפול ויש להן תמיכה, אחרת זה בהחלט יכול לעורר אצלן תחושות קשות מאוד".

אביה ברוש, בת 32 היא שחקנית. היא פרסמה את סיפור התקיפה שעברה ברשת, ממש כששטלריד פרסמה את סיפורה שלה, וגם היא – כך היא אומרת – עשתה זאת בעקבות דיון בפייסבוק שעסק באב שהורשע באונס בתו, ובכותרת שדיווחה על כך נכתב שהוא "הורשע בעקבות חלום". "המגמתיות והעיוות הזה כל כך הרגיזו אותי, כאילו שכל העולם מלא נשים משוגעות שחולמות על אנסים ורוצות להכניס את כל הגברים שסביבן לכלא, שלא יכולתי יותר לשתוק". היא פרסמה את סיפורה "ובכוונה לא הגבלתי את קהל הקוראים. כל מי שרצה יכול היה לקרוא וגם לשתף. הרגשתי שבאווירה שנוצרה בארץ, אני כבר לא מסוגלת לשתוק".

ברוש, שמשתתפת גם בסרטון שהפיקה שטילרד, אומרת שהסיפור שלה בער בה במהלך 11 השנים שחלפו מאז התרחש. "שנים לא הצלחתי להבין מה בדיוק קרה שם", היא משחזרת. "חמש שנים אחרי המקרה מצאתי את עצמי מספרת עליו כאילו בדרך אגב, בכל מיני הזדמנויות מוזרות. לא בשיחות מלב אל לב עם חברה טובה, אלא בנסיעה, במושב האחורי של המכונית, פתאום בשיחת אגב חשפתי את עצמי. הרגשתי המון תחושות סותרות ומבלבלות, והבנתי שאני כל הזמן שואלת את עצמי אם אני אשמה במה שקרה, שאני פוחדת לחשוף את הגבר ואולי להזיק לו, כל מיני דברים שלא נשמעים נורא הגיוניים למי שלא עברה את זה בעצמה".

מה אפשר לך עכשיו לדבר על זה בצורה כל כך גלויה?

"בשנתיים האחרונות גיבשתי תודעה פמיניסטית ברורה. הבנתי שאנחנו חיים בתרבות אונס, שבה כל אישה עברה או תעבור הטרדה מינית, תקיפה או אונס. זה כל כך מטורף וכל כך בלתי נסבל בעיני. הפכתי להיות רגישה נורא לחוסר הביטחון האישי שנשים חוות בעולם הזה, והרגשתי שהגבולות שלי מתחדדים יותר ואני מסוגלת להגן עליהם. חלק מההגנה הזו הייתה לספר, לדבר, לא לשתוק".

ברוש קוראת וכותבת בפורומים פמיניסטיים ברשת "זה קשה וכואב ומתיש", היא מודה. "אבל גם נותן כוח, כי העובדה שאנחנו תומכות זו בזו ומשתפות מביאה אותי להיות מסוגלת להגיב להטרדות ברחוב – כאילו שאימנתי את המוח, שבמקום לספוג אגרוף קטן בבטן בכל פעם שגבר אומר לי משהו קשה, אני מצליחה להגיב. זה כרוך בהרבה פחד ודפיקות לב, אבל לפחות אני לא מרגישה ששולטים לי במרחב ומלכלכים לי את האוויר".

בחרת להיחשף בפני ציבור שאת רובו את לא מכירה

"קראתי את הפוסט של שני על האונס שהיא עברה, בצורה כל כך פשוטה, עובדתית, כמעט בלי סנטימנטים,  ואמרתי "וואו, איזה דבר היא עשתה!". פתאום הבנתי שכשמסתירים את הפנים שלנו, נותנים לנו אות במקום שם פרטי ומטשטשים לנו את הקול, אנשים חושבים שהדברים האלה קורים למישהי רחוקה, שאין לה זהות, שלא דומה להם בשום דבר ואולי אפילו יש לה אישיות מפלצתית. היה לי חשוב לצעוק שיצאו מהסרט הזה, שזה קורה לכולם, שזו לא מישהי אחרת, זו אני. הבנתי שאני בשלה להצטרף לחשיפה הזו. "

איך הרגשת אחרי הכתיבה והפרסום?

"תוך כדי כתיבה ממש רעדתי. סיפרתי על מה שהרגשתי כשהמקרה קרה, ושיחזרתי את הטראומה. זה היה קשה מאוד – כי תוך כדי ניסיתי להגיד לו שאני לא רוצה, שזה לא נעים לי, ומצד שני ניסיתי להיות מגניבה וזורמת. כשסיפרתי על זה עלה בי זעם נורא גדול. כל השנים פחדתי שיגידו לי שזה קרה באשמתי, ולכן לא סיפרתי לאימא שלי, לאחותי, לחברים הכי קרובים שלי. עכשיו זה בחוץ, ואני יודעת שאני לא אשמה – שהקושי והבושה והחשש שישפטו אותי הם תחושות שמלוות את השתיקה, כשאני מדברת אני יכולה לומר בקול רם שאני הייתי בסדר, שהוא ניצל אותי, שהוא הזיק לי. "

חששת שיהיו תגובות מאשימות?

"הרגשתי בשלה, הרגשתי שאם מישהו יבחר להכאיב לי בתגובה, אני אדע להתמודד. אם אנחנו רוצות לשבור את מעגל ההשתקה והטשטוש של מה שאנחנו עוברות, של החוויות שלנו, אנחנו חייבות לדבר על זה. לפני שכתבתי את הסיפור שלי, הסתובבתי ברחובות וחשבתי על משפטים שיגרמו לאנשים לשנות את צורה החשיבה שלהם. תבינו, אם הייתם יודעים ש -50% מהתינוקות שנולדים יהיו מעורבים בכל אקט אחר של אלימות קשה, הייתם הופכים את העולם. ובכן, זה המצב. כל תינוקת שנולדת, תעבור מתישהו פגיעה מינית. זה לא מוציא מהדעת?"

 

 

*********************

מקומות שחשוב להכיר:

"אות הזדהות" – עמוד הפייסבוק של קמפיין אותיות :

https://www.facebook.com/ot.hizdahut

שוברות שתיקה – פורום לדיבור ותמיכה הדדית:

http://www.shovrotshtika.co.il/

אחת מתוך אחת – לשיתוף בסיפורים אישיים (בימים אלה נבנה שם מאגר מידע שיאפשר הצלבת שמות של תוקפים ואנסים. המאגר חסוי, אבל יאפשר לנשים לדעת אם מי שפגע בהן פגע בנשים נוספות ואולי לשתף פעולה בתלונה ותביעה):

http://www.oneofone.org.il

 

מרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית (כולל קו חירום):

http://tlv.1202.org.il