ארכיון תג: אוסטריה

סיפורי סבא (או איך הנכדות של סב נאצי וסב שורד שואה עשו על זה סרט).

 

הבמאיות: גיל לבנון (מימין) וקאת רוהרר. צילום: גלית רוזן

הכול התחיל לפני כארבע שנים, כשקאת הגיעה לבקר את גיל בתל אביב ונדהמה לפגוש כאן אנשים שמטיילים להם עם כלבי זאב. נדהמה. ממש. ולמה? כי כמי שגדלה באוסטריה ולמדה היסטוריה במערכת החינוך שם, כלבים מזן "רועה גרמני" מעוררים בה רק אסוציאציה אחת: נאצים. "ולא האמנתי", היא אומרת, "שיהודים מגדלים כאן כלבים כאלה כאילו כלום".

קאת רוהרֶר וגיל לבנון, שתיהן בימאיות קולנוע, לא פטרו את המחשבה הזו כעוד אנקדוטה, אחת מרבות, המתחייבת מן המפגש בין שתי התרבויות שלהן. הן תרגמו אותה לסרט. סרט העוסק בין השאר בשאלה איזה מין יחסים יכולים בני הדור השלישי לשואה, משני הצדדים, לקיים. סרט שכולל גם את הסיפורים האישיים שלהן משום שגיל היא נכדתו של ניצול שואה, וסבהּ של קאת היה, כהגדרתה, "סוּפּר-נאצי", שהצטרף למפלגה והתנדב לשרת בצבא בהתלהבות מופגנת. במהלך שנים ארוכות של חברות ביניהן הנושא הזה עלה לא פעם וטופל בנשק שבו שתיהן משתמשות במיומנות מרשימה: הומור. אלא שבעבודה על הסרט נוספו לסיפור מספר ממדים דרמטיים: השתיים התאהבו ועברו לגור ביחד, בווינה.

"בחזרה אל ארץ האבות", סרטן התיעודי של גיל לבנון וקאת רוהרר, הוקרן לאחרונה בפסטיבל חיפה ובמספר פסטיבלים באירופה. הוא עוקב אחר נכדים של ניצולי שואה, שבחרו לחזור ולגור בגרמניה ובאוסטריה – ארצות המוצא שמהן המשפחות שלהן גורשו או נאלצו לברוח – ואחרי דור הסבים המתקשה להבין (ועוד יותר מזה, להשלים) עם המשיכה הזו של צעירים ישראלים דווקא לתרבות שניסתה להשמיד אותם. כל המשתתפים בסרט עוברים במהלכו תהליכים רגשיים דרמטיים מאוד וכמוהם צמד הבמאיות. באחת הסצנות המרגשות בסרט יושב יוחנן, סבה של גיל, ואוחז בידי שתיהן בידיו הנרגשות. זמן לא רב לפני כן הוא עוד הכריז בנחישות שהוא לעולם לא יבטח בגרמנים או באוסטרים, ולא יוכל לנהוג כלפי מישהו מהם בחביבות, גם לא לחברים של נכדותיו.

קאת רוהרר, בת 37, נולדה וגדלה בווינה. היא בת לאם יחידה, העיתונאית והסופרת אנליזה רוהרר שעסקה במשך שנים בכתיבה פוליטית ופרסמה מאמרים גם בכתבי עת בינלאומיים כמו הניו יורקר והגארדיאן. את המשיכה העמוקה שלה לקולנוע היא חייבת, לדבריה, דווקא לדודתה, שחקנית התיאטרון האנה רוהרר שאליה היא קשורה במיוחד, "ובזכותה ביליתי בילדות ובנעורים שלי הרבה שעות בחדרי חזרות ומאחורי הקלעים, מוקפת בשחקנים ובמאים, והתאהבתי בעולם הזה. חשבתי להיות שחקנית בעצמי, אבל די מהר הבנתי שאני לא טובה בלקבל הוראות ושעדיף שאני אהיה הבמאית", אומרת קאת. אחרי התיכון היא נסעה למספר חודשים לניו יורק ונשארה שם כמעט 18 שנה. קורס צנוע ב"ניו יורק פילם אקדמי" הוביל להבנה ש"זהו זה. אין משהו אחר שאני רוצה לעשות בחיים", ורוהרר המשיכה מיד לתכנית לימודים מלאה בבית הספר הנודע לקולנוע School of Visual Arts The, לבימוי של פרסומות, סרטי מוזיקה, סרטים קצרים עטורי פרסים ולסרטי תעודה, שהאחרון בהם "הבטחה קטלנית" עוסק בסחר בבני אדם – נשים וגברים – והוקרן במבחר פסטיבלים בארה"ב ובאירופה.

בבית הספר לקולנוע בניו יורק התרחשה הפגישה הראשונה עם גיל. גיל לבנון, בת 39, הגיעה לשם מרעננה, אחרי שירות צבאי ביחידת ההסרטה של חיל החינוך ועבודה כעוזרת במאי בטלוויזיה. לבנון ידעה שהיא בדרך לקריירה בימאית משל עצמה, "הלוואי שיכולתי לעשות משהו אחר", היא אומרת. "זה היה עושה את החיים יותר פשוטים, אבל תמיד ידעתי שזה יהיה קולנוע".  אחרי שסיימה את לימודיה בהצטיינות, היא השתלבה בהפקת התכנית The Rolling Stones ברשת MTV, ובמחלקת הפרומו של NBC האמריקנית. כשחזרה לתל אביב המשיכה לביים סרטים מסחריים, עד שמצאה את עצמה שקועה כל כולה ב"בחזרה אל ארץ האבות".

רוהרר (משמאל) ולבנון, מתוך סרטן "בחזרה אל ארץ האבות"

הפגישה הראשונה ביניהם התרחשה ביום נובמבר קר להחריד על סט צילומים של חבר משותף ללימודים, ששתיהן התייצבו כדי לעזור לו. השיחה שלהן לא התגלגלה מיד למקומות הנפיצים שההיסטוריה זימנה לשתיהן.  "באוסטריה לא ממש הכרתי יהודים", היא אומרת. "לפחות לא במודע, כי זה לא משהו שאנשים מצהירים ואת גם לא שואלת. בבית הספר בניו יורק יצא לי לשוחח עם סטודנט ישראלי וכשהוא הבין שאני מאוסטריה הוא אמר לי 'הסבים שלך הרגו את הסבים שלי'. אז לא הייתה לי שום יכולת להתייחס לזה בהומור. למעשה, זה הכאיב לי כל כך שסחבתי את זה בתוכי המון זמן ובכל פעם שפגשתי מישהו ישראלי או יהודי ששאלו מאיפה אני, הייתי עונה כמעט בלחישה 'מאוסטריה', שלא ממש ישמעו. זה היה כרוך בכל כך הרבה אשמה, שלא נעלמה גם במפגשים הראשונים שלי עם גיל".

תחושת האשמה הזו ברורה עוד יותר על רקע סיפורה המשפחתי של רוהרר. סבהּ, הנס רוהרר, נהרג במלחמת העולם השנייה חודש לאחר הולדת אמה. סבתהּ, מריה, מתה כשקאת הייתה בת שלוש. "לא הכרתי את הסבים שלי בכלל, אבל גדלתי עם הסיפור הזה מגיל צעיר מאוד", היא אומרת. "כי אחותה של סבתא שלי נישאה ליהודי ונאלצה לברוח לאוסטרליה, וכילדה שאלתי למה הדודה שלנו שם ולא פה, ואימא שלי סיפרה לי שסבתי התאהבה בבחור נאה במיוחד, שהיה כנראה המועמד הטבעי להישבות בקסמו של היטלר והטירוף שלו. אני לא מנסה להמציא תירוצים, אבל זה היה סיפור קלאסי. אבא של הנס היה רוקח בווינה, והצליח מאוד מבחינה כלכלית אבל אחיו מת, והוא החליט לחזור לכפר קלאגנפורט (Klagenfurt)    שבו גדל כדי לנהל שם את העסק המשפחתי, חנות לכלי חרסינה, כסף, נברשות וכו'. ואז הגיע המשבר הכלכלי הגדול של 1929, ולאיש לא היה כסף לקנות סחורות כאלה, הם פשטו את הרגל וסב-סבי, אבי של הנס, התאבד. הנס היה בן 15 כשהוא מצא את אבא שלו תלוי. אמו הייתה גבירה וינאית מעודנת ולא ידעה להתמודד עם המצב והנס מצא את עצמו בגיל צעיר כשכל האחריות למשפחה על כתפיו והוא כנראה נמשך לאידיאולוגיה הנאצית".

וסבתא שלך גם?

"לא. היא כנראה התאהבה בו כי היה צעיר מקסים כזה, אבל היא לא הסכימה איתו פוליטית. כשאחותה התארסה לעורך דין יהודי אוסטרי ידוע, הנס רצה להגיע לחתונה במדים נאציים. זה היה בתקופה שבה המפלגה הנאצית עדיין לא הייתה חוקית באוסטריה, אז אני לא ממש יודעת באיזה מדים מדובר, אבל היו להם הסמלים שלהם. סבתא שלי איימה עליו שאם הוא יעשה את זה היא תבטל את האירוסין אתו. אז הוא נכנע, אבל רגע אחרי שנישאו הוא התנדב לצאת למלחמה, בלי לומר לה מילה, והשאיר אותה בבית שבורת לב. ואז, בכל פעם שהוא חזר הביתה, הוא הכניס אותה להיריון. היא כל כך לא רצתה לגדל משפחה לבד כשבעלה בשדה הקרב, שהיא ניסתה נואשות להפיל אבל לשמחתי פעם אחר פעם היא לא הצליחה, וכך נולדו שתי דודותיי ואימא שלי. אימא שלי נולדה בספטמבר 1944 וחודש לאחר הנס נהרג, וסבתי מצאה את עצמה לבדה עם שלוש בנות פעוטות, חווה שלא היה לה מושג איך לנהל, וחותנת ששנאה אותה".

את יודעת מה סבא שלך עשה בצבא הנאצי?

"שמעתי שמועות שהוא היה באס אס, אבל איש לא ידע בדיוק עד שאני החלטתי שאני חייבת לדעת את כל הפרטים. יש לי היום כל כך הרבה חברים יהודיים, והרגשתי שאני מוכרחה לדעת אם הוא היה במחנה ריכוז ואם כן אז באיזה. אימא שלי ואני הגענו יום אחד לברלין ובמקרה עברנו ליד הארכיון הצבאי. הצעתי שניכנס, ולתדהמתי אימא שלי הסכימה. אני חושבת שהיא לא רצתה לדעת. היא בת לדור השני, ואצלם היה מקובל שלא שואלים ולא מדברים".

חשבתי שזה מקובל רק בישראל

"לא, זה בדיוק אותו אצלנו. הוא מת, טוב שהוא מת, ואנחנו לא היינו שם בכלל ואין לנו שום קשר למה שקרה. זאת הגישה. אבל הכרחתי אותה לברר, וגילינו שהוא נשלח לנורבגיה ואחר כך ליוגוסלביה ולא ממש התקדם בסולם הדרגות".

למה רצית לדעת?

"כי הייתי חייבת להבין אם אני מרגישה אשמה כי הוא עשה מעשים נוראיים, בגלל שהוא היה אדם נורא שרצח המון אנשים או בגלל שהוא האמין במשהו שגרם לכל כך הרבה סבל. האשמה והכאב ליוו את הדור של סבתא שלי, של אימא שלי והגיעו אליי. אני לא הכרתי את סבתי, אבל כל החיים ביקרתי בבית הזה, בכפר, שבו הנוכחות שלה מורגשת מאוד ובנוסף אומרים לי שאני דומה לה מאוד. הייתי חייבת להבין אותה ואיך היא בחרה גבר כזה. "

ומצאת את עצמך כועסת עליו אישית?

"במהלך עשיית הסרט הבנתי שאני כועסת בעיקר על כך שהדברים שבהם הוא האמין גזלו מאחותה של סבתי, אישה שאהבתי מאוד, את ביתה ואת חייה".

במשפחתה של לבנון, לעומת זאת שתקו. והיא גם לא ממש שאלה. איש לא רצה לדבר על השואה בהתנדבות. סבה מצד אמהּ – שאגב נשא את אותו שם פרטי כמו סבה של קאת, הנס, אבל לימים שינה אותו ליוחנן – איבד את משפחתו בשואה ונמלט כילד מגרמניה ב"עליית הנוער". הסבא-רבא שלה, משה, היה בעל חנות בכפר קטן בשם לאופרסוויילר (Laufersweiler) נלחם בצבא האוסטרי במלחמת העולם הראשונה והתגלגל משם לגרמניה.  "הפעם הראשונה שבה שמעתי מה קרה למשפחה שלי הייתה כשעשיתי עבודת שורשים ושאלתי את סדרת השאלות הסטנדרטית: 'איפה נולדת? מתי ולמה עזבת?' אלוהים, זה עושה לי צמרמורת לחשוב על זה".

אז לא גדלת במודעות מתמדת לשואה?

"ממש לא, אם כי נסעתי עם בית הספר לאושוויץ, ואני חושבת שכמו כל מי שגדל בארץ זה הוטבע בי. כשעצרנו כדי לעשות פיפי באיזה יער ופתאום חשבתי כמה העצים האלה דקים ואיך אפשר לראות אותך בתוכם ממרחק גדול ואין איפה להתחבא, וכמה קל היה לירות בי אם הייתי בורחת כאן".

אחותה של גיל, שיר, מתגוררת בברלין כבר עשר שנים. "היא מגדלת את הילד שלה בעברית-ודויטש ביחד וזה חמוד ומוזר בו זמנות לשמוע אותו מדבר עברית במבטא יקי", אומרת גיל. "כששאלתי על זה את סבא יוחנן הוא אמר 'Schlecht', נורא. התגובה שלו הייתה הרבה יותר קשה מכפי שציפיתי, והרגשתי שאם אני אעבור לגור שם אני כאילו פוגעת בו, בוגדת בו".

מתי הנושא הזה עלה ביניכן בפעם הראשונה?

קאת: "אני לא ממש זוכרת, אבל אני זוכרת לילה אחד בפאב בניו יורק שבו ניהלנו על זה שיחה מאוד רצינית ועמוקה על הנושא. זה אף פעם לא עמד בינינו כחברות."

גיל: "בפגישה ההיא עוד לא ידעתי שסבא שלך היה… את יודעת.."

קאת: "בטח שידעת".

גיל: "כנראה הדחקתי".

זה השלב בשיחה שבו שתיהן מעדיפות להתבדח, בעיקר על חשבון העובדה שגיל, הבלונדינית הבהירה ותכולת העיניים נראית כמו "חלומו הרטוב של היטלר", וקאת הכהה בהרבה "תהיה הראשונה שיעמיסו על הרכבת עם זה יקרה שוב"; או כשגיל מתארת את הביקור ההיסטורי ההוא של קאת בתל אביב שהוליד את סרטן: "היא הגיעה עם אימא, חברה אוסטרית וחברה אירנית, שלא רצו לתת לה לנסוע לבדה למקום כל כך מסוכן, ואני מצאתי את עצמי מובילה בעיר משלחת של שלוש נאציות, טרוריסטית ויהודייה".

"לקח לנו זמן להגיע לשלב הבדיחות", הן מודות.  "הנושא כל כך נורא וכל כך קורע לב, שאיזה ברירה יש לנו חוץ מלהתבדח?".

אבל אין סיכוי שתשכחו שאחת מכן נכדה של ניצול שואה והשנייה נכדה של נאצי…

"זה יישמע נורא מתנשא מצדי", אומרת גיל, "ואני לא מתכוונת לזה כך, אבל קאת הרי לא עשתה בחייה שום דבר רע. היא נולדה במקום אחד ואני במקום אחר, אבל ההיסטוריה הזו היא לא ההיסטוריה האישית שלנו".

ואיך הגיבו חברים ובני משפחה לזוגיות שלכן, האוסטרית והיהודייה?

"זה לא הטריד אף אחד".

"שתינו נשים חזקות", אומרת קאת. "ויש לנו כל כך הרבה במשותף, שהנושא הזה לא הציק לנו מעולם, והוא לא מציק לנו כבנות זוג. בחיי היומיום שלנו זה בכלל לא משנה. אבל כשמדובר בקאת הבמאית ובגיל הבמאית הנושא אז הנושא הופך פתאום לבעייתי ובאמת היו לנו ויכוחים אדירים במהלך העבודה על הסרט. לכל אחת היו רגישויות אחרות בנוגע להצגת נושאים כמו אשמה, קורבנות, זיכרונות, כמה מדים נאציים להראות בסרט… הרקע השונה שלנו מילא תפקיד עצום בוויכוחים האלה".

לא חששת שהמרואיינים שלך יראו בך רק את הנכדה של הסבא הנאצי?

"שתינו התאהבנו לגמרי במרואיינים שלנו בסרט, אבל בחרנו בכוונה אנשים שמדברים בכנות, בלי פילטרים, ולמרות שיש לי עור עבה למדי, חששתי. היה ברור שתוך זמן קצר ישאלו אותי מה סבא שלי עשה בשנים ההן. אז לספר להם או לא? בסופו של דבר החיבור בינינו היה מדהים בזכות העובדה שדיברנו בגרמנית, חלקנו את אותו הומור, באנו מאותו רקע".  "זה קרה גם עם סבא שלי", אומרת גיל. "כמו שאר המרואיינים, גם הוא – ברגע שהוא התחיל לדבר בגרמנית עם קאת, העיניים שלו נדלקו, כאילו התעורר בו הילד הקטן שהוא היה פעם".

השינוי הדרמטי הזה שהחל במרואיינים ברגע שהם חוזרים "אל ארץ האבות" הוא חלק מטלטל ממש בסרט. קאת וגיל לקחו את המרואיינים שלהם לביקור בערים שמהן נמלטו. אותם מרואיינים שהיו נחושים למחוק כל זיכרון ורגש חיובי, שהיו משוכנעים ששנים בישראל מחקו כל בדל של געגוע, מתמוססים פתאום וברור מהבעת הפנים שלהם שמשהו בתוכם חזר הביתה. משהו שאולי מסביר את המשיכה העמוקה של נכדיהם אל המקום.

גיבורי הסרט שלהן הם הסב אורי בן רכב, שנשלח עם משפחתו לטרזינשטט, אבל נכדו גיא בחר לחיות עם אהובתו האוסטרית ולהתגורר בזלצבורג; ולאה רון-פלד שברחה מווינה כילדה (ומאז הצילומים הלכה לעולמה) ונכדהּ דן חי בברלין ומדבר ארוכות על הניכור שהוא חש בישראל. אלה, וקבוצה של צעירים ישראלים ואוסטרים, מעזים לגעת בנושאים כאובים ביותר החל בצורך או באפשרות לשכוח וכלה בלקחים מן השואה ובשאלה אם מה שקרה עלול לקרות שוב בעתיד, ואם כן, איפה. בהקרנות של הסרט בעולם הבמאיות הופתעו לגלות שגם פליטים ממקומות אחרים, שאין להם קשר לשואה ההיא, מזדהים עמוקות. אנשים מלבנון או ארמניה, למשל, הודו בפניהן בדמעות שהם מצאו בסרט את סיפור המשפחה שלהם, למרות שאין להם שום קשר לשואה.

הסצנה בסרט שמעוררת הכי הרבה שאלות מהקהל, היא הסצנה שבה נראות קאת וגיל מחטטות בעליית הגג של בית משפחת רוהרר בכפר. זה הבית שהיה ביתם של מריה והנס, ובין הארגזים הרבים שמעולם לא הושלכו לפח, קאת מצאה שם את מדי הצבא של סבהּ, עם הדרגות, צלב הקרס ושאר הסמלים הנאציים. קאת מצאה את המדים האלה במהלך עשיית סרט הגמר שלה בבית הספר לקולנוע, שעסק בסבתהּ. "הכנסתי יד לארגז והרגשתי בד, והתפללתי שזה לא יהיה מה שאני פוחדת שזה. אבל זה היה…", היא נזכרת.

והחלטת לחשוף את זה בסרט. הופתעת מהתגובות?

"בווינה הקהל היה משוכנע ששכרנו תחפושת רק בשביל האפקט הדרמטי. בחיפה שאלו אותי למה לא שרפתי או קברתי את המדים".

ומה ענית?

"קודם כל המדים האלה לא שייכים לי. יש במשפחה המורחבת 14 אנשים שהבית שייך להם, וזו צריכה להיות החלטה משותפת. אבל מעבר לזה, אני לא רוצה לשרוף אותם כי אני לא מוכנה לתת למדים האלה כל כך הרבה כוח ואני לא רוצה לערוך מזה פולחן. "

המשפחה שלך נופשת שם בקיץ. זה לא מטריד אותך שהמדים נמצאים שם?

"להפך. אני חושבת שזאת תזכורת טובה למה שהיה, ולכך שגם בימינו דברים כאלה עלולים להתרחש, מצבים פוליטיים עלולים להתדרדר במהירות ואסור לנו לשכוח".

קטעי וידיאו נוספים מתוך הסרט ניתן לראות כאן. 

*הכתבה התפרסמה במקור בשבועון לאשה. 

אמי וליאו עושים את זה באי-מייל

"טוב נגד רוח הצפון" הוא תופעה. הוא לא רומאן המכתבים הראשון וגם לא המשובח שבהם, אבל הוא עושה באי-מייל את מה שקודמיו עשו בהתפייטות ושירה (ויוני דואר). הקצב? המסתורין? משהו גרם למאות אלפי קוראים בכל העולם לחטוף אותו מהמדפים. ראיון עם המחבר – דניאל גלטאואר:

 

צילום: הרברט קורן

אם אמי וליאו, שני זרים שהגיעו לגמרי בטעות זה לתיבת המייל של האחר, יסקרנו אתכם, יש סיכוי שתקראו את "טוב נגד רוח הצפון" בשעה-שעתיים רצופות, ואולי אפילו תיאנחו בסוף, מנגבים קלות את העין מדמעה בלתי נראית. למרות שמו המוזר (התרגום מגרמנית חייב, כנראה, הסתרבלות מסוימת) מדובר בספר זליל, מהיר, מתוקתק ומתקתק, סנטימנטלי במידה. סוג של ספר-בנות אינטליגנטי שבעיבוד הקולנועי שלו (ואין ספק שיהיה כזה) אפשר היה ללהק, נגיד, את ג'וליה רוברטס מול, נגיד, ג'ונתן ריס מאיירס ולהעניק חלומות נעימים לצופים מכל המגדרים.

"טוב נגד רוח הצפון" הוא ספרו השלישי של דניאל גלטאואר, עיתונאי אוסטרי, אך הראשון שהפך לרב מכר בלא פחות מ – 33 מדינות והראשון שתורגם לעברית. המשכו – נו, ברור שיש לו המשך – "כל שבעת הגלים", עתיד לראות אור בשנה הבאה. ההמשך הזה נדרש משום שהספר הנוכחי מסתיים באניגמאטיות מסוימת. לא ברור מה עתידו של הקשר בין אמי וליאו, שהחל, כאמור, במקרה אך נמשך והעמיק למרות שעל פניו נדמה היה כי אין לו סיכוי להתחבר אי פעם למציאות החיים של השניים. גלטאואר חיבר רומן מכתבים קלאסי, שבו הדמויות מדברות לסירוגין, ומביאות בכל פעם נקודת מבט חדשה על אותם אירועים. אין פה פרוזה מרגשת, משום שהכתיבה קצרה, תמציתית ולרוב נעדרת ניואנסים, כמקובל בדואר האלקטרוני. מצד שני, גלטאואר לא חסך מקוראיו הפתעות והמסע שעורכים ביחד אמי (נשואה ומגדלת את ילדיו של בעלה) וליאו (אקדמאי רווק המנסה להתאושש מקשר שהתפרק) מצליח לשבות את הדמיון.

גלטאואר, בן 50, הוא עיתונאי אוסטרי. הוא נולד, גדל ומתגורר בווינה, אך מבלה חלקים גדולים מזמנו בבית הכפר שלו בוואלפירטל, אזור כפרי מבודד שאותו הוא מגדיר "גן עדן לכתיבה". הוא החל לכתוב בגיל צעיר מאוד, קודם שירי אהבה ואחר כך סיפורים קצרים. אחרי הלימודים (חינוך ותולדות האומנות) החל לעבוד כעיתונאי. הוא כתב בעיקר בתחומי החוק והמשפט וכן טור אישי הומוריסטי שפורסם בעמודו הראשון של היומון השמאלני הליבראלי "דר שטאנדרד". ספריו הקודמים זכו להצלחה בארצו, אך "טוב נגד רוח הצפון" עשה את ה"בום" שגלטאואר ייחל לו והמשכו, כך הוא מדווח, מצליח עוד יותר.

איך הוא מסביר את ההצלחה הזו? גלטאואר משוכנע שהוא פשוט קלע לרוח התקופה. סיפור האהבה בין אמי וליאו מתרחש בעולם וירטואלי, שבו השניים מפתחים קרבה גדולה ועם זאת נשארים מרוחקים, כמעט מנותקים זה מזה. השילוב הזה, הוא חושב, מוכר למרבית הקוראים לו, וגם אם לא, הרי לכולנו ישנו הרצון העז הזה למצוא נפש קרובה, ליצור קשר, וכמאמר השיר, לחוות מקרה שיקרה, אם אפשר, במקרה. הבחירה שלו בפורט הרזה והתמציתי הזה, המבוסס כולו על חילופי מיילים, הייתה – כך הוא אומר – כמעט מקרית. "חשבתי להתחיל את ההיכרות ביניהם במייל, בטעות, ואחר כך להמשיך לספר מה קורה להם בצורה של רומאן רגיל, סיפור. כתבתי כמה עמודים וגיליתי שאני ממש מתענג על הכתיבה הזו. לא רק שהיא לא מגבילה אותי, היא מושכת אותי, אז המשכתי לבנות את כל סיפור האהבה הזה באותה צורה. "

במהלך הקריאה נדמה היה לי שהגיבורים שלך מתבצרים בעולם הוירטואלי שלהם, כאילו שהם משוכנעים שמצאו שם, אצל הזר/ה בצד השני של המייל, משהו שהם חיפשו במציאות והם פוחדים שכל זה יעלם אם אי פעם יפגשו

"כשמנהלים רומן וירטואלי, באמת קשה מאוד לדעת אם המציאות תוכל להתחרות בו. זה תלוי בכל כך הרבה גורמים. בעיקר בכימיה שנוצרת בין שני אנשים, והעובדה שהם יודעים לכתוב יפה לא מבטיחה שום דבר מעבר לזה…"

הספר מבוסס על ניסיון אישי שלך? היו לך רומנים וריטואליים?

"לא, מעולם לא היה לי קשר דומה לזה שנוצר בין ליאו ואמי. יכול להיות שזה מפני שרוב החיים הייתי במערכות יחסים ולא חיפשתי מישהו אחר באינטרנט. כתיבת הדמויות שלהם אפשרה לי להתנסות בסיפור כזה, ואני יודע שזה יכול היה לקרות גם לי, זה לא משהו שאני פוסל מראש.  אנשים שאתה פוגש באינטרנט יכולים בקלות רבה לעורר את הסקרנות שלך באמצעות מילים,  אתה יכול להתקרב מאוד אבל גם לשמור על מרחק. "

נדמה שהשניים האלה מסוגלים להיות כל כך רומנטיים ולחשוב שהם מצאו נפש תאומה, דווקא בגלל שהם בכלל לא מכירים ואולי לעולם לא יכירו…

"גם אני חשבתי ככה, ולכן סיימתי את הספר כמו שסיימתי… אבל אז כתבתי את ספר ההמשך  – בלחץ הקוראים שלא השלימו עם האפשרות שליאו ואמי לא יפגשו לעולם – שאני מקווה שיגיע אליכם בישראל בקרוב מאוד, ושם הם מקבלים הזדמנות נוספת להתקרב ולהכיר אחד את השני, ולהוציא את הרגשות שלהם מהעולם הוירטואלי אל העולם האמיתי".

הקפדת שכל ההתכתבות ביניהם תהיה קצרה מאוד. מכתבי אהבה מסורתיים, בעיקר בספרות, היו תמיד ארוכים, מפותלים ומלאים משפטים שדורות אחר כך אהבו לצטט…

"מיילים זה משהו אחר לגמרי ממכתבים רגילים. הם מיציגים עולם יותר מודרני, פחות מסובך, יותר גמיש ויותר ספונטני. אפשר לשלוח ולקבל אותם ברווחי זמן גדולים, כמו שמקובל היה במכתבים, ואפשר לענות בתוך שניות, אפשר באלף מילים ואפשר בחמש. חילופי הרגשות פה הרבה יותר מהירים וישירים מאשר כשמישהו מנסח מכתב ושולח אותו. זאת לא חייבת להיות מגבלה, אגב, אם לסופר מתחשק הוא יכול לנסח גם מיילים מאוד פואטיים…"

רומנים כאלה, שמתחילים ברשת, לא עוברים אחרי חמש דקות לטלפון?

"את צודקת, אבל שתי הדמויות שלי היו מאוד סבלניות וזהירות. שניהם רצו להימנע מהאכזבה שתבוא אולי כשייפגשו. אפילו שיחת טלפון נראתה להם מסוכנת מדי. הם פחדו לאבד משהו שנולד בטעות, אבל נראה להם כבר מהתחלה חשוב מדי. ההתכתבות הזו במייל הייתה משהו שהם לא הצליחו לוותר עליו, ולא יכלו להסתדר בלעדיו. חשבתי שזה נכון להשאיר את זה ככה, כי רציתי לספר על הפנטזיות שיש לכל אחד מאיתנו, על האופן שבו כל אחד מדמיין את השני וזה לא תמיד קשור למה שמתקיים במציאות, ועל הדרך שזה מאפשר לנו לחצות גבולות ולממש את הרצונות שלנו. זה משהו שאנחנו עושים לעתים קרובות גם בקשרים שמתקיימים בעולם שמחוץ לרשת".

יש מי שסבור שרומנים וריטואלים כאלה יכולים דווקא לתרום לחיזוק של קשרים שיש לנו בעולם האמיתי. מה אתה חושב?

"שזה תלוי באישיות ובמצב. יש מי שזה משלים להם הרפתקאות, דמיון ופנטזיות שחסרות להם עם בן הזוג האמיתי שלהם, ויש כאלה שזה יטלטל את מערכת היחסים שלהם וישבור אותה. זה בוודאי מעלה הרבה שאלות. "

אתה גבר רומנטי?

"כמובן! ואני חושב שכל אחד נושא בתוכו את האפשרות להיות רומנטי. רבים, בעיקר גברים, לא רוצים לחשוף את הרגשות האלה שלהם. גם אני מסוגל להתכנס בעצמי ולא לחשוף בפומבי את הפן הרומנטי שלי, אבל אני בוכה בסרטים ואני מתרגש מאוד ממוזיקה ובכלל נוטה לרגשנות גדולה. תני לי סיפור רומנטי ואת יכולה להיות בטוחה שיהיו דמעות".

אז מתבקשת השאלה, האם אתה – כמו הגיבורים שלך – חושב שלכל אחד מאיתנו מיועד "האחד", או שאתה חושב שגם אהבות גדולות נגמרות עם הזמן והשגרה?

"אני לא חושב שיש דבר כזה, "האחד", אבל אני גם לא חושב שאהבה חייבת בהכרח להיגמר יום אחד. אנשים יכולים ללמוד להיות יחד למרות שהם משתנים עם השנים. אפשר לראות את השינויים האלה ואפילו להעריך אותם. ברור ששום דבר לא מרגש כמו ההתחלה, שיש בה המון תשוקה, אבל גם בשלבים מאוחרים יותר אפשר ליהנות עם מי שאוהבים".

This article was first published in the Laisha Literature Supplement, but you heard about it here first.