ארכיון תג: אופרה

לשיר זה כמו להיות ליבידו מזוקק

צילום: גליה אלוני דגן
 
במרכז המוזיקה של יפו מתקיימת בימים אלה סדנת הקיץ הבינלאומית של האופרה. זו השנה ה – 25 שבה מתקיימת הסדנה, שמפגישה זמרים לעתיד עם מורים גדולים ועם קולגות מכל העולם. המסגרת הרשמית כוללת העלאה של חמש אופרות – השנה אלה יהיו שיקוי אהבה של דוניצטי, לה בוהם של פוצ'יני, דון ג'ובאני של מוצרט, המדיום של ז'ן קרלו מנוטי ואריאדנה בנקסוס של ריכארד שטראוס. חוץ מאלה יהיו עוד ערבי מוזיקה מגוונים, אבל נדמה לי שההזדמנות האמיתית לראות משהו אחר לגמרי ניתנת בכיתות האמן. אתמול נכחיתי בכיתה כזו שהגישה ג'ואן דורנמן, מדריכה קולית ותיקה, מוערכת ומשובחת מאוד במטרופוליטן אופרה הניו יורקית. דורנמן היא המנהלת האומנותית של הסדנה מאז הקמתה והיא גם פרופרמית משובחת שתענוג לראות על הבמה. בכל כיתת אמן כזו, דורנמן פוגשת ארבעה או חמישה זמרים צעירים שמבצעים עבורה אריה אחת, על מנת לקבל ממנה הערות והארות. דורנמן – שחושיה המחודדים מעידים על כך שבעץ המשפחתי שלה מסתתרים נץ, שועל, חתול, ינשוף וצ'יטה – פותחת את בית החזה של מי שנראים בתחילה כמו שבלונות דהויות של זמרי אופרה ומוציאה מתוכם יצרים ופראות ורעב ותשוקה ופלרטטנות וכריזמה, כל מה שצריך כדי לכבוש את העולם בשירה.
דורנמן עושה את זה בנגיעות רכות ובהומור מנומס ובהרבה חוכמה. נדמה לי שאת העצות שלה כדאי לקחת גם לכל תחום אחר של יצירה: אל תנסו להיות נחמדים, תייצרו יופי מבלי לייצר בידור, תדברו אל מישהו – לא משנה אל מי, אבל אי אפשר להגיד שום דבר משמעותי אם לא מדברים אל אף אחד, אל תנסו להיות כמו מישהו אחר, אל תדברו על דברים שאתם לא מכירים, על כאבים שלא כאבתם, על מרירות שלא חוויתם, ותגידו רק את האמת, כי אם תחשבו רק על הקול שלכם ולא על מה שאתם אומרים בו איש לא ירצה להקשיב.
 

ביס קטן ממוזיקה נהדרת

כשגדלים בבית יקי קשה לדבר על זיכרונות קולינאריים. לא שחלילה האוכל לא היה טוב… היו נקניקים מעולים וגבינות משובחות וחביתות מטוגנות בחמאה על פומפרניקל ריחני. אבל אלה הגיעו הביתה בזכות הורי (ובעיקר אבא שלי, שכנראה לא יכול היה להשלים עם העובדה שהוא בן לעדה שהתבלין הנועז ביותר בארסנל שלה הוא שמיר) ולא היו מעוגנים באיזו מסורת רב דורית מפוארת, כמו זו שיש לאוכלי המטבוחה והחמין וזוללי הגפילטע פיש. המאכלים העממיים שלנו, יקים בני יקים, היו אחרים: מוזיקה, הרבה מוזיקה ובדיחות קרש. ואני מתכוונת, בחיבה רבה ועמוקה מאוד, להומור הלשוני חוצה השפות שהכרתי מסבא שלי, למקאמות המחורזות שהוא וחבריו היו כותבים זה לזה באירועים חגיגיים (יום הולדתו התשעים, למשל), ושכולנו, ילדים, נכדים, נינים ובני נינים, ירשנו, בגנים.

הפעם נועדה ההקדמה הארוכה הזו להסביר את העונג העמוק, הגופני כמעט, שחשתי בהופעה של מקס ראבה שראיתי השבוע פה, בתל אביב. ראבה, רק בן 48,נותן שואו שנלקח ישירות מברלין של לפני מלחמת העולם השנייה. הוא מבצע ג'אז ישן משנות העשרים והשלושים, חלקו אמריקאי, חלקו גרמני מקורי, בעיבודים והגשה שזרקו אותי ישירות למועדוני הלילה האפלוליים שאולי היו פעם באונטר-דן-לינדן ולמסיבות צוהלות בחצרות בירה, שבהן שירים על קקטוסים דוקרניים הנופלים על אפו של השכן הזועם הֶר קראוס, קרוקודילים המרקדים בבאר יין ויוהנה, ששורקת להנאתה שירים עממיים מצחיקים את הקהל עד דמעות. גם אותי, אגב, מתוך איזה זיכרון גנטי עלום שמחבר אותי מיד לימים שבהם לא הייתי ולמקומות שכבר מזמן אי אפשר לבקר.

ראבה, שנראה (כמו שדני הגדיר במדויק) כמו הכלאה בין מנהל פנימייה לסלרי, מבצע בעיקר שירים של ה – Comedian Harmonists, להקה גרמנית שהסעירה את אירופה כולה בשנות העשרים והשלושים ונאלצה להתפרק עם עליית הנאצים לשלטון, גם משום שהמוזיקה שלהם הוכתרה "דקדנטית" וגם משום ששלושה מששת חבריה היו יהודים שנמלטו, כמובן, לארה"ב (ושם ניסו לשחזר את ההרכב, בהצלחה חלקית מאוד). ראבה, זמר אופרה בהכשרתו, החליף את ההרמוניות הקוליות המופלאות של ההרמוניסטס בתזמורת (ה"פאלאסט אורקסטרה") הכוללת חצוצרות, טרומבונים, קלרינטים, תופים, גיטרות, כינורות ופעמונים ומאחר שהוא יודע שהוא לוקח את הקהל שלו למסע בזמן, הוא לא חושש להפגין מבחר מרהיב של מניירות. ראבה הוא לא היחיד שמבצע מחדש את השירים של ההרמוניסטס. יש עוד להקות כאלה בגרמניה וגם בארה"ב, אבל ראבה מעיז יותר – הוא מבצע גם שירים של טום ג'ונס ובריטני ספירס וכותב שירים משלו וכמובן מופיע בכל סרט אמריקאי אפשרי, בכל פעם שהשחזור ההיסטורי מחייב מאורת זימה אפלולית וזמר צחור שיער נשען בנון שלנטיות על הפסנתר.

סבא וסבתא שלי היו שניהם זמרי אופרה בברלין של אותם ימים. הנס שר בריטון וזלמה אלט. ושניהם, אני מרשה לעצמי לדמיין, היו שם, בקהל העצום שבא לשמוע את ההרמוניסט בפוטסדאמר פלאץ. אני מקשיבה לראבה ומנסה להצטרף אליהם שם, אם כי לא ברור מה היו חושבים על הביצוע הביזארי הזה שלו ל"סקס בומב":