Tag Archives: אושר

החתונה שלי עם עצמי

לא, לא שלי. נשים חתרניות ממני, משתמשות באחד הטקסים הכי מיינסטרימיים כדי לצעוק בקולי קולות, שממש לא מוכרחות זוגיות כדי לחיות חיים מלאים.

 

נצאה אל היער, ולא נחפש חתן

נצאה אל היער, ולא נחפש חתן

 

קבוצת נשים במרכבה עגלגלה מקושטת עוצרת בלבו של יער עבות. הן לבושות בשמלות משי ומלמלה, אוחזות בידיהן זרי פרחים ונרות ומחייכות באושר. הן כלות, הן נרגשות והן מאושרות. ולא, אין חתן באופק. הנשים האלה מתחתנות עם עצמן.

"הכל התחיל לפני עשר שנים", משחזרת אלכסנדרה גיל, עיתונאית ומבקרת מסעדות מוונקובר, המציעה שירותי חתונה למי שרוצה להינשא לעצמה. "חברתי הטובה טלולה ערכה סדרה של ארוחות ערב אלגנטיות לנשים בלבד, שבהן כל המשתתפות לבושות בהידור. אחת המשתתפות הייתה מעצבת שמלות כלה בשם מלאני טולקינגטון. היא אמרה, 'למה שבשנה הבאה לא נלבש שמלות כלה לארוחות האלה?'. מפה, הדרך הייתה קצרה לרעיון שכבש את כולן. "פתאום חשבנו", אומרת גיל, "שכולנו נשים עצמאיות ואף אחת מאיתנו לא נשואה, אז למה שלא נוסיף לחגיגה נדרים ופשוט נתחתן עם עצמנו?".

בנות החבורה העליזה, בסך הכול שבע חברות טובות, כולן היו אז בראשית שנות השלושים שלהן –  התלהבו ומיהרו לממש את הרעיון יוצא הדופן. "לפני עשר שנים, בחתונה עצמה נסענו ברחובות ונקובר בגאווה גדולה, בקאדילק עם גג נפתח", משחזרת גיל. "אחרי עשר שנים החלטנו לערוך טקס חידוש נדרי חתונה – כמו שגם הרבה זוגות עושים. נסענו בכרכרה עם סוסים. אנשים ברחובות עצרו, מחאו כפיים והריעו. גרמנו לרבים לחייך.

"אחר כך התברר לנו שקארי בראדשו מ'סקס והעיר הגדולה' עשתה משהו דומה באחד הפרקים בסדרה, שכמובן כלל רשימת מתנות, נעליים של מנולו בלאניק וקיטורים מצד הבנות על כך שאיש לא מייצר כרטיסי ברכה שמצהירים 'מזל טוב על שלא נישאת לבחור הלא נכון'. זאת לא הייתה ההשראה שלנו, אבל אחרי שהתחתנו עם עצמנו, שמענו פתאום המון סיפורים על נשים שעושות את זה בכל העולם. אני בטוחה שזאת רק ההתחלה, ושיום אחד זאת תהיה תנועת נשים בינלאומית".

 

וגיל צודקת. לפחות בעניין הטרנד הבינלאומי. בעוד שבישראל, סביר להניח, לא נראה בקרוב נשים שעונדות טבעת לעצמן – ברחבי העולם הרעיון המהפכני הזה דווקא צובר תאוצה. לפני כשנתיים החלו חברות ביפן להציע חבילות חתונה לנשים בלבד, המציעות לנשים "להיות כלה כל עוד את צעירה ויפה" גם אם אין לך חתן. החבילה כוללת יומיים של הכנה ופינוקים לפני הטקס עצמו, שמלת כלה, שירותי איפור וצילום, את ארגון החגיגה עצמה – וכמובן יום של מנוחה ורגיעה במלון אחרי. אם מישהי מהלקוחות הפוטנציאליות מהססת, היפנים מציעים לה גם דוגמן שישמש כחתן חלופי לצילומים, גם אם לא לחיים.

בפסטיבל ברנינג מן הנערך מדי שנה בנוואדה, ארה"ב, מתקיים כבר למעלה מעשור טקס חתונה המוני, שבו לאיש מהמשתתפים אין בן זוג. גברים ונשים מתחתנים עם עצמם, במסגרת מיצג שבו שופט קורא בקול נוסח מסורתי של טקס נישואים, וגם דורש מהמשתתפים להתחייב "לחיות עם עצמם בטוב וברע, בעושר ובעוני, ולאהוב עד הסוף".

גיל וטלולה (הידועה רק בשמה הפרטי), העומדות מאחורי האתר Marry Yourself Vancouver, משוכנעות שחלפו הימים שבהם נשים נאלצו להתחתן כדי להבטיח לעצמן סטטוס חברתי, בעוד אלו שנותרו ללא בעל נידונו לנידוי חברתי, בוז ועוני. "יש חשיבות גדולה לטקס שבו נשים מפגינות את עצמאותן, ואת היכולת לקיים חיים מלאי תוכן ועניין מבלי להמתין לאביר המושיע", מכריזה גיל. "חתונה כזו מאפשרת לנשים לחגוג קבלה מוחלטת של עצמן, ובו בזמן גם ללעוג בקריצה קלה למוסכמות החברתיות, ולחשיבות העצומה שנהוג לייחס לחתונה.

"בחברה המערבית יש מחסור עצום בטקסים, וזה יוצר סוג של ריקנות רוחנית. בלי טקסים, איך תצייני תחנות חשובות בחיים? חתונה עצמית היא הזדמנות להביט לאחור ולראות עד לאן הגעת בחיים, ולהבטיח לעצמך הבטחות חשובות לעתיד. אנחנו תובעות לעצמנו מוסד שכל השנים שלט בנו. זה גם תירוץ נהדר להתלבש ולחגוג בכיף".

איך הגיבו חברים ובני משפחה כשהחלטת להתחתן עם עצמך?

"רובם היו מאוד משועשעים. היו גם כאלה שחשבו שזה מוזר. הרבה אנשים לא מבינים אותנו. אנשי דת חושבים שאנחנו עושות את זה כדי ללעוג למוסד הנישואים, וזה לא נכון. יש, כמובן, מי שחושבים שאנחנו נרקיסיסטיות ושזה חלק מהעידן האנוכי שבו אנחנו חיות. מבחינתי, אני ממליצה על זה בחום. לכולנו היו מערכות יחסים מכל מיני סוגים וגם מערכות יחסים רציניות, אבל לא כאלה שרצינו שייגמרו בחתונה. כולנו נשואות לעצמנו כבר עשר שנים, ועדיין מאוהבות עד עמקי נשמתנו! וברצינות, בקנדה יש כיום יותר נשים פנויות מנשים נשואות. זה שינוי חברתי עצום שהחל לפני כשלושים שנה. נשים כבר לא צריכות להתחתן, וזה מקובל לגמרי להישאר רווקה לנצח. זאת עצמאות נהדרת. חשוב לזכור שהאימהות והסבתות שלנו לא היו חופשיות להחליט, גם אם הן רצו להישאר רווקות. במידה שהיו מכריזות על כך, הן היו נחשבות למוזרות ולמוקצות".

בחלקים גדולים של החברה, נישואים הם עדיין סוג של מדליה לאישה – כאילו שאם אין לך בן זוג, כל ההישגים המקצועיים והאחרים שלך מתגמדים.

"נכון מאוד, ולנו נמאס לשמוע כל הזמן שכדי לממש את עצמנו אנחנו חייבות להתחתן וללדת ילדים. זה כבר לא הכרחי. הגישה הזו מיושנת, אבל נשים עדיין מרגישות את הלחץ החברתי. ג'ניפר אניסטון כתבה לאחרונה ב'הפינגטון פוסט' ש'אנחנו לא צריכות להתחתן או ללדת כדי להיות שלמות, כי היום אנחנו יכולות להגדיר בעצמנו איזה 'אושר ועושר' אנחנו רוצות'".

לאילו נשים חתונה שכזו מתאימה?

"לנשים מכל הסוגים והגילאים, ואפילו לגרושות, שרוצות להינשא שוב – והפעם לעצמן. רק לאחרונה נתקלנו באישה שבהשראת טקס חידוש נדרי החתונה שלנו קנתה לעצמה טבעת, וברחה לירח דבש בלי לומר לאיש, שבוע שלם של שיט לבדה. זה סיפור נפלא בעיניי. זאת הסיבה שבגללה הקמנו את העסק הזה. הטקסים האלה יוצרים חיבורים עמוקים מאוד בין נשים, שמגלות את הרעיון וחושבות שהוא נפלא ועמוק".

אלו תגובות אתן מקבלות?

"אני כותבת  ב'גלוב אנד מייל', העיתון הנפוץ בקנדה. כתבתי בסך הכול שתי כתבות על החתונות האלה, וקיבלתי תגובות חיוביות יותר מעל כל כתבה אחרת שכתבתי ב-20 השנים האחרונות. נשים מכל העולם פנו אלי ואמרו שזה ריגש אותן ונתן להן השראה, ושהן מתכוונות לעשות את זה בעצמן".

סופי טאנר מתחתנת עם עצמה (פרטים מלאים אצלה ב: http://www.sophietanner.co.uk/)

סופי טאנר מתחתנת עם עצמה (פרטים מלאים אצלה ב: http://www.sophietanner.co.uk/)

סופי טאנר, בת 37 מלונדון, יועצת תקשורת בחברת היי טק, הוציאה בימים אלה את ספרהHappily , שהגיבורה שלה, קלואי, מתחתנת עם עצמה. טאנר לא הייתה צריכה ללכת רחוק כדי לקבל השראה: בשנה שעברה היא התחתנה עם עצמה ברוב הוד והדר, והפכה את הטקס למיצג במסגרת פסטיבל הפרינג' של ברייטון, אנגליה.

לא פחות מעשרים שושבינות ליוו את טאנר לחופה, לבושות בשמלות אדומות ובידיהן זרי חמניות, וכולן  – כולל כלבתה האהובה אלה, שהצטרפה ללהקת השושבינות – רקדו בשמחה ושתו הרבה מאוד שמפניה. טאנר גייסה חבר לשמש ככומר בתלבושת שנשכרה ממחסן תלבושות, ואת אבא שלה, שמסר אותה לעצמה, כמתחייב בטקס נישואים מסורתי. את הריקוד הראשון שאחרי הטקס היא רקדה לגמרי לא לבדה – הקהל, עשרות אנשים שהתקבצו כדי לצפות באירוע שהתקיים בפארק, הוזמן להצטרף אליה, ועשה זאת בהתלהבות. "את המשך אחר הצהריים בילינו בשתייה בבר על החוף", אומרת טאנר, המעידה כי חזרה הביתה שזופה ומאושרת, וכי היא הייתה מוכנה לחזור על טקס החתונה שלה שוב ושוב.

טאנר ניהלה מספר מערכות יחסים, גרה עם שלושה מבני זוגה (לא יותר משנה בכל פעם), ולא ממש התלהבה. הרעיון להינשא לעצמה צץ לפני כמה שנים בעקבות פרידה כואבת (שלדבריה, לוותה גם בהקלה גדולה), ואחרי שהבינה שבמהלך חיי הזוגיות היא נשאבה לשגרה, ולא הצליחה לנהל את חייה כמו שהיא רוצה.

בהזמנה לחתונה, טאנר הסבירה שהיא מעדיפה להינשא לעצמה, כי היא לא אוהבת את מאבקי הכוח, הציפיות והאכזבות שמלווים כמעט כל זוגיות. טאנר משוכנעת היא פנתה למשרד הפנים, שאלה אם תוכל להירשם כנשואה לעצמה ונענתה, כצפוי, בשלילה – אבל זה רק דרבן אותה עוד יותר. "בהתחלה התביישתי. חשבתי שהנה אני מסיימת את החיים לבדי, בשיער אפור, כשהחברה היחידה שלי היא כלבת לברדור. אבל אחרי מחשבה עמוקה מאוד, הבנתי שמדובר ברמה גבוהה מאוד של עצמאות, שאני לא מחכה לאיש, גם לא ל'אחד', אלא חיה היטב עם עצמי, ושאני חייבת לחגוג את זה. אם בעתיד יהיה מישהו שיתאים וירצה, הוא יוזמן להצטרף אליי למסע שלי", אומרת טאנר.

בהזמנה שפרסמה טאנר בעיתונות הבריטית – שהרי החתונה העצמית שלה הייתה גם סוג של מופע מול קהל –  היא סיפרה שבני משפחתה מאושרים לשמוע שהיא מתחתנת, עם עצמה, וכמו תמיד תומכים בה בכל לבם. היא בחרה לקרוא בטקס פסוקים של ג'ובראן חליל ג'ובראן, והיעד שבחרה לירח הדבש הוא אתיופיה, שם התנדבה במסגרת ארגון המסייע למקומיים. מבחינתה מדובר בטקס מעבר חשוב, שמאפשר התבוננות בחיים, צמיחה והתפתחות, כי הוא דורש ממנה מחויבות עמוקה  – לא אכפת לה שיש מי שלועג לרעיון החתונה העצמית, כי זו דרכה "להתמודד עם האכזבות שלי, לאמץ את החלומות שלי לעתיד, להבין מהן התקוות שלי ולקבל את המגרעות שלי בהבנה, פתיחות ורגישות גם כלפי אנשים אחרים בחיי".

הספר של טאנר. לא מוכרחות להתחתן, מוכרחות לפרגן לעצמנו

הספר של טאנר. לא מוכרחות להתחתן, מוכרחות לפרגן לעצמנו

כשגרייס גלדר, צלמת ויוצרת קולנוע מלונדון, כינסה את בני משפחתה כדי לספר להם שהחליטה להתחתן עם עצמה, סבתה, שבינתיים כבר הלכה לעולמה, אמרה בהתפעלות: "יש לך תמיד רעיונות מקוריים". היא גדלה בבית פתוח מאוד, היא אומרת, "הורי עודדו אותי תמיד לעשות כל מה שיגרום לי אושר. היו חברים שעקצו ולעגו לי, אבל בתוכי אני הרגשתי שזה הדבר הנכון עבורי. וכך מצאתי את עצמי בסצנה סוריאליסטית, כורעת ברך ומציעה לעצמי נישואים ליד ספסל בפארק בפרלמנט היל".

גלדר, בת 33, נישאה לעצמה כשמלאו לה 30, ואחרי שסיפרה לתקשורת המקומית על החתונה העצמית שלה, נדהמה לגלות שהיא מוצפת בבקשות להתראיין לעיתונות, לרדיו ולטלוויזיה בכל העולם. הראיון שלה לעיתון המקומי תורגם ל – 25 שפות, והטלפון שלה לא פסק לצלצל. היא הוטסה לראיונות באולפני טלוויזיה של תכניות אירוח בהוליווד ואפילו בביירות והחוויה חיזקה בה את התחושה שהמחויבות שלה לאהבה עצמית, קבלה וחמלה היא הדרך הנכונה, "וזה מתבטא גם ביצירה שלי", היא אומרת.

גלדר זוכרת איך בגיל 18, כשלמדה תיאטרון באוניברסיטה, שמעה בשיר של ביורק את השורה "קוראים לי איזבל ואני נשואה לעצמי". היא חשבה שזה מטורף, אבל הזדהתה לגמרי עם הצורך להבטיח לעצמה פרגון עצמי מוחלט. אחרי שנים של חיפוש רוחני, שכללו מדיטציה, ריקוד ומופעי במה שונים, היא הבינה שטקס שבו תבטיח את זה לעצמה בנוכחות קהל גדול הוא חלק חשוב בהתפתחות האישית שלה.

"אני לא דתייה", היא מסבירה. "אבל אני אוהבת טקסים. אני גם מאמינה שהם חשובים כי הם מציינים תחנות בחיים, ולכן יצרתי לי טקס משלי." היא הזמינה את החברים שלה במייל, והתיישבה לתכנן את הטקס ביחד עם חברה טובה שגם ניצחה עליו בסופו של דבר. הטקס התקיים בבית חווה באזור כפרי בדבון, אנגליה, בנוכחות 50 חברים בלבד. היא לבשה שמלה מיד שנייה שנרכשה בשוק מקומי. אחרי שקראה בפני כולם טקסט אישי שבו הבטיחה לעצמה בעיקר להעז יותר בחיים, היא נישקה מראה גדולה שבה השתקפה דמותה.  כל החיים הייתי מרדנית ובחרתי בדרכים שהתאימו לי, גם אם הן לא נחשבו 'נורמליות'. מצאתי את עצמי לבד, גיליתי שאני אוהבת לחיות ככה – ורציתי מאוד להזמין חברים ובני משפחה לטקס שבו אני מתחייבת להמשיך לבחור במה שעושה לי טוב, לדאוג לעצמי ולאהוב את עצמי בצורה הכי שפויה שאפשר".

גרייס גלדר בחתונה שלה עם עצמה (ראו גם: cegelder.co.uk)

גרייס גלדר בחתונה שלה עם עצמה (ראו גם: cegelder.co.uk)

המסעות בעולם העניקו לה נקודת מבט אנתרופולוגית מעניינת. "ראיתי איך בכל תרבות מגיבים לזה אחרת", מספרת גלדר. "בלבנון מיד ניסו לשדך לי גבר בשידור חי, ונאלצתי לסרב בנימוס. קיבלתי כחמישים הצעות נישואים מגברים ממדינות שונות, שהיו בטוחים שאני מתחתנת עם עצמי כי אני בודדה. היו גם כאלה שטענו שאני משוגעת, אבל כשעושים משהו לא שגרתי צפוי שזה יעורר התנגדות, ולכן זה לא מטריד אותי. אני נהנית מאוד מהוויכוחים והשיחות על זה".

לא גדלת, כמו הרבה ילדות, עם חלום על חתונה מהאגדות?

"בכלל לא. חשבתי שחתונה היא הזדמנות להתכנס ולחגוג אהבה. כשגדלתי הבנתי שלא כולם מתחתנים מאהבה, שיש שידוכים, שיש נישואים כפויים, שלעתים מחתנים ילדות נגד רצונן. לאורך ההיסטוריה נשים לא ממש יכלו לבחור. אני זוכרת שכילדה אפילו חשבתי שזה משונה שמצפים ממני להחליף את שם המשפחה שלי".

עד כה, את מרוצה מחיי הנישואים שלך?

"הנישואים מצוינים! אני מרגישה הרבה יותר בטוחה בעצמי, יותר קל לי לקבל החלטות, ויש לי תחושת ערך עצמי שתלויה הרבה פחות בדעותיהם של אחרים".

 

 

  • הכתבה התפרסמה בשבועון "לאשה".

 

 

 

 

 

 

 

 

היא ראתה בתים מאושרים

גרטשן המאושרת רובין

גרטשן המאושרת רובין

האושר מתחיל בבית - כריכה

לפני שנתיים, כש"פרויקט האושר", ספרה הקודם של גרטשן רובין ראה אור בעברית, עצמתי את העיניים וקפצתי ראש לתוכו. ממש קפצתי. חודש שלם ניסיתי לחיות על פי הדיברות החדשות שרובין הנפיקה, בספר שתכליתו הייתה ללמד את כולנו איך להיות מאושרים. רובין, שלמדה משפטים באוניברסיטת "ייל" היוקרתית, סיימה את התואר בהצטיינות וערכה את כתב העת המשפטי האקדמי, התמחתה בבית המשפט העליון וקיבלה מבחר פרסים ומילגות על הישגיה בתחום – החליטה יום אחד לנטוש את כל זה ולהפוך לגורו של אושר וחיים טובים. וזה הצליח לה.

היא כתבה ספרים (ובלוג) וניסתה לפקוח לקוראיה את העיניים, על מנת שאלה יוכלו לראות כמה זה בעצם פשוט: תהיו נאמנים לעצמכם, תרשו לעצמכם לבזבז, תהיו קלילים, תעשו כל מה שצריך, אל תתקטטנו ואל תתחשבנו יותר מדי, תהיו מנומסים והוגנים, אל תדחו דברים שצריך או שאתם רוצים לעשות, ותכניסו המון אהבה לחיים, כי אהבה היא תמיד התשובה.  אחרי חדש כזה, הבנתי שגם אם אני אצמד בקפדנות לתוכנית האימונים הרוחנית של גרטשן רובין, ישאר פגם אחד קטן שלעולם לא אוכל להתגבר עליו: אני לא גרשטן רובין. אין לי את המוטיבציה מזיזת ההרים שלה, אני לא ניו יורקית שמגדלת בעל ושתי בנות מושלמות, ואין לי רגשות אשם נוראיים אם אני מתפרצת בטלפון על נציג של חברה מסחרית שמנסה לשכנע אותי שהחברה שלו מעולם לא התחייבה לתת לי שירות הוגן. להפך, כמו רובנו כאן, צימחתי קוצים, דרדרים, טפרים וניבים חדים במיוחד שנועדו לאפשר לי לשרוד במציאות הישראלית. אני לא מלקה את עצמי בגלל שריטות שנראות לה איומות, כמו נטייה להשאיר מגבת רטובה על רצפת חדר האמבטיה, בגלל שאני עסוקה בלסדר את הממ"ד כדי שיהיה לי מקום במתקפת הטילים הבאה, וברור שאני צינית, אחרת אאלץ לתלוש לעצמי את השער בכל שיחה עם הביטוח הלאומי/ מוקד קופת החולים/ הקופאית בסופרמרקט.

אבל רובין לא מרימה ידיים מול קוראות כמוני. האישה שכבר לפני שנתיים וחצי הגדרתי כגרסה הביתית של אליזבט גילברט ("לאכול, להתפלל, לאהוב") עמלה וטרחה בזמן הזה על ספר הדרכה נוסף, שנועד להעצים אותנו באמצעות הפניית תשומת הלב והמשאבים הנפשיים פנימה, לבועה הקטנה שהיא הבית שלנו. הבית הוא בעיניה תחנת הדלק של החיים, מקור האנרגיה, המחסה, המקום שאם נבין איך לטפל בו יהיה לנו טוב, ונהיה מאושרים.

לזכותה של רובין יאמר שבספרה הנוכחי "האושר מתחיל בבית" (כתר, מאנגלית: לינדה פניאס-אוחנה) היא לא עוסקת בדברים שתמצאו בירחוני עיצוב הבית. היא לא מלמדת איך להכין שיפודי פירות, לא ממליצה על פיזור איצטרובלים בין כלי ההגשה בארוחת החג, ולא ממליצה על בדים נהדרים לכריות נוי. גרטשן רובין נשארת נאמנה לדיבר הראשון שלה "היו נאמנים לעצמכם". זה היה נכון בעיניה אז, כשהעניקה עצות להתמודדות עם העולם, וזה נכון שבעתיים כעת, כשהיא מלמדת את קוראיה איך למצוא את האושר במקום הפרטי הסגור שלהם.

האגדה האורבנית אומרת ש"האושר מתחיל בבית" נולד יום אחד כשרובין עמדה במטבח ועסקה במיני מטלות דומסטיות, כשהבינה שהיא מלאה תחושת געגועים הביתה. איך זה יכול להיות? היא שאלה את עצמה, ומיד הבינה, שתחושת הבית היא לא דבר שמגיע באופן אוטומטי עם הקירות והגג. התובנה הזו הובילה אותה, לדבריה, למחקר חדש, ובסיומו ספר, שגם הוא רב מכר בינלאומי, והוא עוסק בפרטנות האופיינית לה, בפתרונות מעשיים שאמורים להעצים את האושר שלנו – פתרונות בנוסח שאמורים לתת לנו תחושה של שליטה בחיינו, לסלק רגשות אשם, לשפר את היחסים שלנו עם בני זוג וילדים שאתם אנחנו חולקים את אותו בית, וכן, גם עצות לסילוק חפצים מיותרים, השתלטות על הבלגן כי סדר חיצוני מסייע ליצירת שלווה פנימית, ועיצוב הבית בסגנון אישי – אחרי שנגמור לחפש ולשאול את עצמנו מהו הסגנון האישי הזה, שאלה שמעצב פנים מן הסתם לא מסוגל לענות עליה, אבל היא חשובה אם אנחנו מנסים ליצור מקום שיש בו ביטוי לאישיותנו.

רובין רק בת 40. חמש שנים חלפו מאז שהחלה לכתוב על אושר, ואי אלו מיליונים נוספו לחשבון הבנק שלה. היא עדיין נשואה לאותו גבר שב"פרויקט האושר" לא שכחה לציין כמה הוא חתיך, ומגדלת שתי בנות מתבגרות. היא נולדה בקנזס, אבל חיה בניו יורק, באותה דירה, ומנהלת את אותה שיגרת עבודה קפדנית שניהלה קודם, ובזכותה הספיקה לכתוב גם שתי ביוגרפיות "ארבעים דרכים להתבונן בווינסטן צ'רצ'יל" ו"ארבעים דרכים להתבונן בג'ון פ. קנדי". וכן, היא מאושרת, ככל שפרפקציוניסטית כמותה יכולה להיות. "שינתי את חיי מבלי לשנות אותם", היא אומרת. "אושר הוא הרי ברובו שאלה של תפיסה, של היכולת להיות אסירת תודה על מה שיש לי, להעריך אנשים שסביבי, להכיר ביכולות שלי, לוותר לעצמי על מה שאני לא מסוגלת לעשות".

בתחילת השיחה שלנו, אני מספרת לגרטשן רובין על הניסיון הלא מוצלח ההוא שלי להיות גרטשן רובין לחודש, או לפחות לחיות בהשפעת הרוח הכללית של תורת החיים שלה. "נראה לי שאני מתאימה יותר למלנכוליה האירופאית, לעגמומיות הרומנטית של המשוררים השחפנים והקלושרים שישנים על ספסלים בכיכרות עם יונים", אני אומרת לה. והיא עונה בביטחון מעורר הערצה: "שמעתי מהרבה אנשים שיש תפיסות אושר שונות, שיש הבדלים תרבותיים בנוגע למה זה להיות מאושרים, שיש הבדלים בין גברים לנשים. אותי כל זה בכלל לא מעניין. אני מתעניינת באדם הפרטי, ובחוויה האישית שלו. ברור שזה משנה אם את יפנית או אמריקאית, אבל לא בזה אני רוצה שתתמקדי כשאת קוראת את הספר שלי. כדי להיות מאושרת, את צריכה להתמקד בחיים הפרטיים ובצרכים הפרטיים שלך. כשכתבתי את "האושר מתחיל בבית" חשבתי על עצמי כדוגמא, ולהדגים באמצעות החיים שלי איך אפשר להפוך את הבית ואת החיים בבית למה שמסב לנו אושר".

יכול להיות שהחברה שבה אני חיה, בישראל, רואה באושר האישי סוג של מותרות

"בעיני זאת טעות. אני לא מסכימה שצריך למלא קודם את כל החובות והמטלות ואחר כך לחפש דרכים להיות מאושרים, כאילו שמדובר בקצפת שמוסיפים על מנה של גלידה. האושר הוא חלק מהחיים, הוא צריך להיות נוכח שם בכל הדברים שאנחנו עושים".

לפני שהתחלת לעסוק בשאלות של אושר עסקת במשפטים – תחום שנדמה שמתמקד רק בקונפליקטים ובאנשים לא מאושרים. המעבר לא היה לך קשה?

"תמיד רציתי להיות סופרת, לכתוב, והעובדה שההכשרה שלי היא בעולם המשפט עזרה לי, כי מדובר בתחום אנליטי מאוד. העיסוק שלי במשפטים לימד אותי לנתח דברים בצורה מאוד בהירה. היה לי קשה לעזוב את תחום המשפטים, בגלל שהצטיינתי בו וזכיתי להערכה. זה לא פשוט להתחיל משהו חדש לגמרי מאפס, אבל הרצון לכתוב היה אדיר. להרבה אנשים קשה מאוד לבצע שינויים בחיים בגלל שהם יודעים את מה הם רוצים לעזוב, אבל הם לא יודעים מה הם רוצים לעשות במקום זה. רגע שידעתי לאן אני רוצה ללכת, כשהבנתי שאני רוצה לכתוב ספרים, התהליך היה פשוט מאוד".

בשני הספרים שלך את חוזרת ומדגישה שכדי למצוא אושר, אנחנו קודם כל צריכים לדעת מי אנחנו, אנחנו צריכים לדעת מה אנחנו רוצים, מה משמח אותנו, מה מרגיז אותנו, מה משעמם אותנו…  נדמה לי שזאת חוכמה שמגיעה עם הגיל. האם פירוש הדבר שאפשר להיות מאושרים רק כשמתבגרים?

"זאת שאלה טובה. אני יודעת על עצמי שככל שאני מתבגרת יותר קל לי להיות מרוצה מהחיים שלי, ויותר קל לי להיות מאושרת. לעומת זאת, אחותי הייתה כזו תמיד. אני מקנאה באנשים כמוה. אנשים שתמיד ידעו מה הם רוצים להיות, שהבינו מגיל צעיר מאוד מה עושה להם טוב ומה עושה להם רע. יש אנשים כאלה. אצל רובנו ההבנה וההשלמה עם האופי שלנו, עם הצרכים שלנו, עם ההעדפות שלנו מגיעות בגיל מבוגר יותר".

רובין נותנת בספרה רשימה של הוראות "עשו ואל תעשו" שכוללת בין השאר הפגנות חיבה מכוונות ומתוכננות כלפי שאר בני הבית – היא למשל מקפידה לנשק את בעלה כאות לכך שהיא אוהבת אותו; בחינה חסרת רחמים של חפצים ורכוש בבית, כדי לשמור רק את מה שדרוש ואהוב באמת; התחייבות למלא את היום בדברים שאנחנו אוהבים באמת; לסלוח לעצמנו על דברים שחשבנו שנוכל לעשות אבל הפכו מעיקים (היא קוראת לזה 'לנטוש פרויקט שבו התחלנו'); ולהכין בבית פינות אישיות, שהיא מכנה "מקדשים", עם תמונות או חפצים שיש לנו אליהם קשר רגשי. למי שרגילה להתרוצץ בין אינספור מטלות, אפילו ההוראות הלכאורה פשוטות האלה נשמעות מתישות.

נדמה לי שכדי להצליח למלא את העצות שלך, צריך המון משמעת עצמית…

"אני שמחה שאת מעלה את הנושא, כי הספר הבא שלי, שאותו אני כותבת בימים אלה, עוסק בהרגלים, ובקשר בין הרגלים טובים ורעים לבין האושר. אחרי שכתבתי שני ספרים וקיבלתי המון תגובות מקוראים, הבנתי שאני אדם שיש לו משמעת עצמית ברמה גבוה בהרבה משל הרבה אחרים, ושקל לו מאוד לשנות הרגלים רעים ולאמץ הרגלים טובים ולקבוע לעצמו יעדים ולעמוד בהם. אני מתארת בספר איזה הרגלים עושים אותי מאושרת אבל אני לא מתיימרת לטעון שזאת הדרך היחידה לאושר. כל אחד צריך להכיר את עצמו, ולדעת מהי הדרך שתסב לו אושר, ולנסות להגשים אותה".

מה קורה אם את מגלה את אורח החיים שיגרום לך אושר גדול, אבל לבני הבית האחרים יש הרגלים שונים לגמרי, וצרכים אחרים לגמרי

"זה קורה. הרי יש אנשים שבכלל לא רואים שהם משאירים אחריהם בלגן ואם הם חיים עם מישהו שצריך סביבה נקייה ומסודרת בבית, עלול להיווצר קונפליקט. זה יקרה גם אם את למשל לא רוצה פיתויים בבית, כמו גלידה או אלכוהול, ובני המשפחה שלך דווקא צריכים את זה. לי יש מזל, כי בעלי ואני דומים מאוד ויכולים לתפעל ביחד בית באותה צורה. אני בהחלט מסוגלת לדמיין זוג שנישא בגיל צעיר, ואז אחד מהם חשב שהשני נור מדליק ומרגש כי הוא מעז להשאיר כלים בכיור ובגדים מלוכלכים על הרצפה כשהוא יוצא מהבית ולא אכפת לו כלום – ואחרי שנים, זאת תהיה בעיה שתפריע להם להיות מאושרים. בעיני חשוב מאוד לזכור שהאושר שלנו מבוסס גם על שמירה על מערכת יחסים יציבה בבית, ואנחנו צריכים למצוא דרכים לפתור את השוני הזה, לוותר זה לזה, להבין במה אנחנו שונים אלה מאלה, ולמצוא אמצע שבו כולנו נוכל להיות מאושרים ".

את מספרת על המון קוראים שכותבים לך בעקבות קריאת הספר. מותר לי לנחש שמדובר בעיקר בנשים?

"את טועה. אני מקבלת מכתבים מנשים וגם מגברים, וההפתעה הגדולה מבחינתי הייתה לקבל הרבה מאוד מכתבים מבני נוער. לא דמיינתי שהם קוראים את הספרים שלי, אבל מסתבר שגיל הנעורים הוא גיל מלא בלבול, ובני 15 או 17 מתחבטים בשאלות שנוגעות לאושר שלהם, והם מחפשים עצות והדרכה".

כשאת מדברת על "בית", הנטייה הכמעט אוטומטית היא לדמיין בתוכו משפחה. האם גם אנשים שחיים לבד יכולים למצוא אצלך עצות שיעזרו להם להיות מאושרים בבית?

"בטח. הספר נכתב בהתבסס על הניסיון האישי שלי, אבל יש לי המון חברים שחיים לבד, ובהרבה מובנים אני חושבת שלהם יהיה אפילו יותר קל ליישם את העצות שלי, כי להם יש שליטה מלאה במה שמרחש בבית שלהם. הם לא צריכים להתפשר כדי להכיל צרכים של מישהו אחר, והם באמת יכולים להפוך את המקום שבו הם גרים למקום שבו ירגישו הכי נוח בעולם. בית זה מצב נפשי, לא פחות משזה מקום פיסי".

את עובדת בבית?

"לפעמים. יש לי בבית משרדון קטן-קטן. בדרך כלל אני עובדת בספרייה מקומית כי כשאני יוצאת מהבית קל לי יותר להתמקד בעבודה ולא ללכת לאיבוד באינטרנט. אני קמה מוקדם, עובדת כמה שעות, מעירה את הבנות ומכינה להן ארוחת בוקר, וכשהן יוצאות מהבית גם אני יוצאת כדי לעבוד בחוץ. לפעמים אני עובדת בקפה של חדר הכושר שלי, כדי שכשלא אוכל יותר לשבת מול המחשב תהיה לי אפשרות לחלץ עצמות ולעשות כושר. את רואה? יש לי הרגלים מאוד קשיחים, שאנשים אחרים היו מתקשים לקיים, אבל אותי הם הופכים למאושרת".

מסתבר שכן באנו לכאן ליהנות

 

המשפט הראשון בספרה של סוניה ליובומירסקי הרגיש כמו סטירת לחי מצלצלת. "כולנו רוצים להיות מאושרים", היא אמרה, ובבת אחת גרמה לי להטיל ספק במסורת נכבדה ומיוסרת שבצילה גדלתי. מסורת של אנה קרנינות המשליכות את עצמן לפני רכבת נוסעת, ואן-גוכים הקוטמים את אוזניהם ורחמנינובים הכותבים את הטובות שביצירותיהם בין אשפוז לאשפוז במוסד. האמנם כולנו רוצים להיות מאושרים? האם האושר הוא לא אותו מצב מטופש שבו חיוכים אוויליים מפריעים לנו לחשוב? האם אפשר ליצור אומנות גדולה בלי ייסורים? ושאלה קטנה עוד יותר – נניח שאנחנו באמת רוצים להיות מאושרים, האם זה אפשרי?

ב"הדרך אל האושר" מציעה סוניה ליובומירסקי, פרופסור לפסיכולוגיה מאוניברסיטת קליפורניה וחוקרת בתחום הלהיטי מאוד "פסיכולוגיה חיובית", תוכנית מעשית לחיים שמחים. בעיניה, כולנו – וזה כולל את כל כולנו – רוצים להיות מאושרים, בין אם אנחנו מודעים ומודים בכך ובין אם אנחנו קוראים למטרות שלנו בשמות אחרים, החל בהצלחה מקצועית וכלה באהבה ומין. בניגוד לספרים רבים אחרים שמבטיחים את אותה הבטחה, ליובומירסקי מבססת את האנליזה שלה, וגם את כל הצעדים המעשיים שהיא מציעה לבצע, על מחקרים אמפיריים, ובהתחשב בעובדה שהיא אחת העורכות של כתב העת האמריקאי לפסיכולוגיה חיובית וכרגע עסוקה במחקר ארוך שנים שנושאו שימור האושר לטווח ארוך ואשר ממומן על ידי המוסד הלאומי האמריקאי לבריאות הנפש – כדאי להיזהר ולא לקטלג אותה בהיסח הדעת כעוד מורת דרך רוחנית אופנתית. ה"דרך אל האושר" (מאנגלית: קטיה בנוביץ', הוצאת כנרת) קיבל ביקורות מצוינות בארה"ב, זכה לאפליקציית איי-פון משלו (Live Happy) ואפילו לשיר (שניהם באתר שלה: www.faculty.ucr.edu/~sonja) שנועד לסייע לכם לזמזם את עיקרי השיטה שלה כאילו היו פסוקי תפילה נושנה.

הנחת היסוד של "הדרך אל האושר" היא שחמישים אחוזים מהיכולת שלנו להיות מאושרים נקבעים על ידי גורמים גנטיים (ליובומירסקי מבססת את הטענה הזו בין השאר על מחקרים שנעשו בתאומים). עשרה אחוזים נוספים נקבעים על ידי נסיבות החיים שלנו – המקום שבו נולדנו, המצב הפוליטי, יחסי משפה, עושר, חםצים, תנאי עבודה, אירועים שאינם תלויים בנו ונקלענו אליהם, מחלות ועוד. בארבעים האחוזים הנותרים – היא אומרת – אנחנו יכולים לשלוט. לדבריה, לא כולנו יכולים להפוך פתאום לאנשים עולצים, שמחים בחלקם ורווים נחת, אבל כולנו יכולים להיות מאושרים יותר מכפי שאנחנו, באמצעות שורה של צעדים מעשיים, מכוונים, שניתן לבצע בתשומת לב ובמאמץ מינימאלי. למסע שהיא מציעה ליובומירסקי לא קוראת רדיפה אחר אושר – ביטוי שיש לו מן הסתם קונוטציות שליליות, שטחיות, אגוצנטריות ולעתים גם דורסניות. במקום זה היא מדברת על "הבניית אושר" ועל העובדה שביכולתנו לשנות הרגלים, צורת ראייה של התרחשויות ומצבים ודפוסי מחשבה – כך שבתוך אותה מציאות ממש, נוכל להיות יותר מאושרים.

ולמה זה חשוב? "כי אנשים מאושרים יותר נוטים להיות יותר בריאים", מסבירה ליובומירסקי (וגם זה, כאמור, מגובה במחקרים אמפיריים), "הם עובדים יותר ביעילות, כך שיש לזה גם אספקט חברתי חשוב, יש להם יותר מרץ והם באופן כללי אנשים יותר נינוחים, שמחים,  ומועילים. לאושר יש תגמולים רבים גם מבחינה חברתית וגם בחיים האישיים: המערכת החיסונית שלנו טובה יותר כשאנחנו שמחים, אנחנו מנהלים מערכות יחסים מספקות וארוכות יותר, החיים שלנו זורמים יותר ויש לנו אפילו סיכוי לחיות יותר שנים".

אנחנו חיים בתקופה מאוד מבולבלת – מצד אחד ישנה מגמה אינדיבידואליסטית שמחייבת כל אחד לחפש את האושר האישי שלו, מצד שני, קצת מביך להודות שזה מה שמעניין אותנו. לאושר יש איזה מוניטין של משהו נהנתני, שטחי, לא מוסרי…

"החיפוש אחר האושר באמת נתפש כמשהו מאוד אגואיסטי ולא מתחשב באחרים – זה משהו שאנחנו עושים רק בשביל עצמנו. עם זאת, המחקרים מראים שאנשים שמחים יותר הם גם אנשים נדיבים יותר, פרודוקטיביים והרבה יותר חמים כלפי בני אדם אחרים. הם גם מנהלים מערכות יחסים יותר מספקות – מה שמוכיח שכשאנחנו מאושרים, לא רק אנחנו מרוויחים מזה אלא כל החברים שלנו, בני המשפחה שלנו והקהילה שבה אנחנו חיים".

כל אחד יכול להיות מאושר?

"אני חושבת שכל אחד יכול להיות מאושר יותר מכפי שהוא כרגע. אנשים נולדים עם טווח קבוע ומוגבל לאושר, ולכן אנחנו יכולים להיות מאושרים רק עד קצה הטווח הזה. כדי להגיע לפסגת האושר האישית, צריך להתאמץ – יש מי שזה יבוא לו בקלות יותר ויש מי שיידרש ליותר מחויבות ומאמץ. עם זאת – רק בגלל שכל אחד מאתנו יכול להיות מאושר, זה לא אומר שכל אחד חייב להיות מאושר!!! יש אנשים שלא רוצים, ויש אנשים שדי להם ברמת האושר הנוכחית שלהם".

התפישה הרומנטית רואה באושר את ההפך מיצירתיות אמתית, כאילו אמנים חייבים לסבול

"יש לזה מידה של סימוכין מדעיים אפילו. אמנים שסובלים מדיכאון מגלים יצירתיות גבוהה במיוחד בין התקף דיכאון אחד לשני. כשהם בדיכאון ממש הם לא יכולים לעשות שום דבר. זה לא אומר שאנחנו צריכים לסבול כדי ש – 0.01% מאתנו שהם אמנים מבריקים יוכלו להרוויח מזה. ישנם גם מחקרים שמראים שבמצב רוח שמח אנשים מגלים יצירתיות, לפחות בחלק מהזמן".

זאת עבודה קשה להיות מאושר? התוכנית שלך דורשת הרבה השקעה?

"אם יש לך מזל ונולדת עם היכולת להיות מאושרת מאוד, לא תצטרכי לעבוד קשה בשביל זה. אני מניחה שרוב קוראי אינם כאלה. אני משערת שלפחות בהתחלה, רוב האנשים צריכים להיות מודעים למה שהם עושים ולהשקיע הרבה וגם להתחייב לתוכנית הזו. עם הזמן, המעשים שעליהם אני ממליצה יהפכו להרגלים שלהם, ולכן לא יחייבו מודעות מתמדת ואנשים לא ירגישו שהם מתאמצים".

את מדברת בספר על דת ואמונה. אפשר להיות מאושר גם בלי זה? במילים אחרות:  כאתאיסטית צינית בת 47 – יש לי סיכוי?

"בהחלט. דת ורוחניות הן בעיני רק אסטרטגיה אחת מרבות שאנשים יכולים ליישם כדי להיות יותר שמחים. יש חוקרים שמאמינים שהכוח העיקרי בדת הוא התמיכה החברתית והקהילתית שהיא מספקת, וזה מה שגורם לאנשים דתיים להיות מאושרים יותר. אם את יכולה ליצור מערכות יחסים מספקות ומשמעותיות בלי להיות דתית, יהיו לך כנראה אותם יתרונות. דת יכולה להעניק משמעות ותכלית לחיים, אבל אפשר למצוא כאלה גם בדברים אחרים כמו ילדים, תרומה לחברה, כתיבה, יצרה, סיוע לאחרים וכו'.

את עצמך מאושרת?

"באופן כללי אני אדם די שמח ואני מיישמת את ההמלצות שאני מביאה בספר, כמובן. אלה ההרגלים שלי. יש כמה שיטות שאני מנסה ליישם ביותר כוונה – אני חיה בהווה. זה קשה מאוד כשאת עובדת במשרה מלאה ויש לך ילדים אבל אני מנסה להעריך את הרגע, ליהנות בכל רגע שבו אני נמצאת ולא להתמקד בדבר הבא שאני צריכה לעשות. לאחרונה אני למשל מבלה זמן רב בלהסתכל על התינוק החדש שנולד לי כשהוא מתכרבל והולך לישון ביחד עם האחים הגדולים שלו, ואני לא חושבת על רשימת המטלות שמחכה לי".

 

העצות שלה נשמעות גורואיות, אבל מאחר שנשבעתי להניח את הציניות הצד, כדי שלא תגדל לי פטרוזיליה מהאף (אומרים שזה קורה בסביבה חומצית מאוד), הנה כמה מהן:

ליובומירסקי מציעה לענות על סדרת שאלות שהן מין "מבחן אושר", ואחר כך לבחור באמצעות סט שאלות והכוונות נוסף פעילויות שיתאימו להם אישית. היא קוראת לזה "פעילויות אושר". הנה תקציר של מבחר דוגמאות קלות יחסית ליישום, מתוך שפע ההצעות שלה:

• הכירו תודה – כשאנחנו מכירים תודה, שמחים בחלקנו, סלחניים ואמפטיים אנחנו נוטים פחות לדיכאון. נסו לראות בכל דבר את הפן החיובי, לשמוח ולהתענג לעומק בכל דבר טוב שיש לכם או קורה לכם. אם אתם כותבים נסו לכתוב יומן ולתעד בכל יום שלושה או חמישה דברים שמשמחים אתכם (הבוילר תוקן, הלחמניה הייתה ממש טעימה, הפרחים נפתחו); זהו מחשבות של כפיות טובה שחולפות בראשכם ("אחותי שכחה את היומולדת שלי") והחליפו אותן במחשבות של הכרת תודה ("היא תמיד עוזרת לי"); טלפנו או כתבו למישהו שאתם חייבים לו תודה והודו לו.
• טפחו אופטימיות – דמיינו עתיד שבו כל הציפיות שלכם מתגשמות – כתבו כל מה שעולה בדמיונכם, זהו סוג של טיפוח שרירי האופטימיות, הכתיבה עשויה להביא אתכם לתובנות חדשות; כשאתם מציבים לעצמכם מטרות, נסו לחלק אותן לתת מטרות ולבחרו דרכים להגשים אותן – זה יחזק את האמונה שלכם ביכולתכם; זהו מחשבות פסימיות אוטומטיות, אלה חוסמות אתכם. נסו לחשוב על מצבים שמעלים בכם מחשבות כאלה מזווית אחרת – האם יכול לצאת מהם משהו טוב? האם יש לקח שאפשר ללמוד וליישם בעתיד?
• הימנעו מהשוואה חברתית – אנחנו אמנם לא יכולים לא לשים לב אם אנשים סביבנו יותר עשירים, יפים, מצליחים, בריאים או מושכים ורובנו נוטים להסתכל מעלה, ולהרגיש קטנים ונחותים. כדי להשתחרר מהנטייה הזו מומלץ לשוחח עם אדם אוהד ומפרגן שיאיר את חייכם באור חיובי יותר ויגרום לכם להעריך נכונה את הישגכם; ערכו רשימה של מקומות, מצבים ואנשים שמעוררים בכם מחשבות כאלה ונסו להימנע מקרבתם, בדיוק כמו שנגמלים נמנעים ממצבים שמעודדים אותם לעשן.
• השקיעו בקשרים חברתיים – הפגינו נדיבות – זה לא בהכרח מצריך כסף או זמן ולא מחייב  יציאה מהבית, מדובר בגישה הבסיסית כלפי בני הזוג, הילדים, ההורים וכו' ותרו למישהו על התור בסופרמרקט, פנו למישהו דרך בכביש בלי להתרגז; פנו זמן לבילוי עם אנשים שיקרים לכם, עשו מאמץ לבלות אתם, להתעניין במה שחשוב להם, לשתף אותם במה שקורה בחייכם; הביעו חיבה – בטאו את הערצתכם, הערכתם, תמכו בקרובים לכם; שתפו אותם בחיים הפנימיים שלכם; למדו לנהל עימותים, כדי שאלא לא יביאו לקטיעה של מערכת יחסים חשובה.
• למדו לסלוח – מחשבות על נקמה, התחשבנות וכו' מפריעות לנו להיות מאושרים. כדי ללמוד לסלוח, חשבו על מקרה שבו מישהו סלח לכם והעריכו אותו; דמיינו את הסליחה – נסו לחוש אהדה כלפי מי שפגע בכם ולראות את המצב מבעד לעיניו; מצאו בו תכונות חיוביות; כתבו מכתב סליחה; אל תחשבו כל כך הרבה – מחשבות טורדניות על הפגיעה מפריעות לחיי היומיום וחשוב לאמץ טכניקות של הסחת דעת מהן.
• חיו בהווה – נסו להעריך, ליהנות ולנצור את מה שיש לכם כרגע מבלי לחשוב בכל רגע נתון על הצעד הבא. נסו ליהנות גם אם עדיין לא הגשמתם את מטרותיכם, היו פתוחים לחוויות חדשות, אל תפסיקו ללמוד (ספרדית, סריגה, בישול יפני, הרכבת פאזלים). שנו מטלות שמשעממות אתכם – כשאתם מחכים לאוטובוס דמיינו בראש דמויות קומיקס שהייתם רוצים לצייר, כשאתם אצל השיננית נסו לחבר חמשירים מצחיקים וכו'; כשאתן משוחחים שימו לב לתגובות של בני השיח שלכם לדבריכם והעניקו להם מרחב להגיב; נהלו את שעות הפנאי שלכם בתבונה;

את לא חייבת להיות נחמדה. מספיק שהארון שלך יהיה מסודר

א' אושר, ב' זה בית, ג' זה גמל גדול

 

גרטשן רובין היא הגרסה הבייתית של אליזבט גילברט. בעוד הראשונה יצאה לחפש את האושר ולשם כך השמיטה מחייה את הבעל והבית, טיילה בעולם, אכלה, התפללה ואהבה כל מה שנקרה בדרכה, השנייה החליטה לעשות את אותו דבר בקטן, בלי לטלטל את החיים. רובין אומרת שהיא מצאה את האושר ממש מתחת לאף. ב"פרויקט האושר", הספר המסכם את החיפוש שלה ומציע שיטה תכליתית מאוד באמצעותה כל אחת מאתנו יכולה להפוך למאושרת יותר, רובין מסכמת את מסע החיפושים הזה. למרבה ההפתעה הוא לא כולל אימוץ של גורו, אין בו אפילו בדל מחשבה על גירושין או המרת דת ואפילו לא דיאטה. הדרך אל האושר, מסתבר, מתחילה בצעד קטן וממשיכה בשורה ארוכה מאוד של צעדים עוד יותר קטנים. "פרויקט האושר" ("כתר", מאנגלית: לינדה פניאס אוחנה) אגב, הוא רב מכר בינלאומי, ולכן מותר להניח שרובין – ממש כמו גילברט – הפכה באותה הזדמנות למיליונרית. מה שמחזק את האימרה הידועה לפיה הכסף אינו יכול לקנות עבורנו את האושר, אבל הוא בהחלט מאפשר לנו לשכור אותו, לפחות לזמן מה.

 

למרות שרובין אינה מטיפה, כאמור, לשום שינוי דרמטי בחיים, לא קל לנסות ללכת בעקבותיה. אני אפילו מעזה לחשוב שלו הייתי צריכה לנסות משהו קיצוני יותר, הכולל שבועות של התבודדות, פולחנים לאור ירח, אכילה מוגזמת של ירקות שורש וריקודים בעירום במדבר היה לי קל יותר. גם כשעשיתי דיאטה והשלתי יותר מ-40 קילו ממשקלי, זה התחיל בדרמה: דמעות ובכי אצל הדיאטנית וחשבון נפש פומבי מעל גבי העיתון. בלי הדרמה הזו מאוד קשה לי להתחייב לשינויים בחיים. כי השינויים הקטנים, אלה שנעשים במתינות אבל מחייבים תחזוקה יומיומית, נראים מרחוק מפתים פחות ולטווח ארוך הם – כך נדמה לי – משעממים יותר.

רובין לא מנסה לשנות את העולם. רשימת המגבלות האישיות שהיא מנסה לתקן מינורית עד פיהוק: היא מבטיחה לעצמה, בין השאר, להפסיק לשחק בשיער שלה, לנעול רק נעלי ספורט, לאכול שיבולת שועל, לזכור ימי הולדת של חברים, לא להרשות לבת שלה לצפות בטלוויזיה בזמן ארוחת הבוקר ולא לפחד לנהוג. הרשימה האישית שלי כוללת הרבה יותר פריטים. האם זה משום שאני אדם פחות מאוזן, אמיץ או נורמאלי מרובין? לא ברור, אבל כמעט כל מה שהיא מכנה בשם "מגבלות" אני הייתי מעדיפה לראות כתכונות אנושיות, שאין כל פגם בלשאת אותן על הגב עד אין קץ. אני לא מצפה מחברותיי להיות נטולות כל פגם, ואני ממהרת לסלוח גם לעצמי על דברים כאלה. אני, למשל, מבזבזת המון זמן בלהגיע לפגישות לפני המועד, לא זוכרת לעולם לקטלג מסמכים בקלסר המיוחד המיועד להם, נוטה לצבור ערימות כביסה לא מקופלות שמהן הבגדים לעולם לא חוזרים לארון ומשתיקה את החתולות שלי באמצעות מעדנים לחתולים כשהן מעירות אותי באמצע הלילה, למרות שכל מומחה לחינוך היה מלקה אותי על כך בשוט. אצל רובין ה"מגבלות" האלה עוררו תחושת חוסר סיפוק, סוד של דכדכת ולא מעט הלקאה עצמית. ואצלי? לא נעים להגיד. אני די מחבבת את המוזרויות והשריטות שלי. לא עד כדי כך שאהיה מוכנה לפרט את כולן כאן, בפומבי, אבל מספיק כדי להרגיש נוח בתוך עצמי, כמו שאנשים אחרים מרגישים בתוך נעל בית מרופטת.

 

ולמרות זאת החלטתי להקדיש חודש ולנסות בעצמי את עצותיה של רובין. בעיקר בגלל שההישגיות הזו שלה הציפה אותי ברגשי אשמה. הרי לרובין עצמה יש לא מעט סיבות להיות מרוצה מחייה: היא נשואה לגבר שהיא אוהבת (והיא לא שוכחת לציין שהוא נאה וגבוה), יש לה שתי בנות, היא עורכת דין בהכשרתה ועוסקת בכתיבה, היא בריאה, היא גרה בניו יורק והיא אפילו לא צריכה לצבוע את שערה. בתוך התפאורה הלכאורה מושלמת הזו מתגוררת אישה שלא סולחת לעצמה אם היא מתפרצת בזעם על איש שירות של הכבלים, שוכחת להחזיר טלפון לחברה או נתקפת חוסר ביטחון מול מכשולים בעבודה. אין לי ספק שאינטקלטואליות אירופאיות (שכמותן אני הרי חולמת להיות) היו מאנפפות בזלזול נוכח הבהלה שאוחזת את רובין, האמריקאית כל כך, ברגע שמחלחלת לחייה אפילו טיפה זעירה אחת של דיכאון. במסורת שלהן, זהו המעיין הנובע של היצירה וגם של הזיכוך העצמי. על פי רובין, אין מקום לשטויות האלה – ולמה לא לייצר לעצמנו חיים שיתנו לנו רק סיבות לחייך? אז ניסיתי, ואני מצטערת לבשר, שזה לא קל כמו שנדמה, ולא פשוט כמו שכוהנת האושר החדשה מנסה לטעון שזה.

12 הדיברות של "פרויקט האושר" פשוטות למדי:

  1. להיות אני עצמי
  2. להרפות
  3. להתנהג כמו שאני רוצה להרגיש
  4. לעשות את זה עכשיו
  5. להיות מנומסת והוגנת
  6. ליהנות מהתהליך
  7. לבזבז
  8. לזהות את הבעיה
  9. להיות קלילה יותר
  10. לעשות מה שצריך
  11. לא לעסוק יותר מדי בהתחשבנויות
  12. רק אהבה – זו הדרך

אני מודה שהרשימה הזו עיצבנה אותי עוד לפני שגמרתי לקרוא אותה. אני לא חושבת שאני אדם נרגן באופן מיוחד (להוציא ימים שבהם אני נמנעת מלאכול פחמימות וכל יקירי נאלצים להיכנס למקלט ולאטום את הפתחים בפתי-בר), אבל אני נגועה בציניות ההכרחית להישרדות במדינת ישראל, בברנז'ה העיתונאית, בתל אביב, במשפחה שבה גדלתי. במבט שני התברר לי שאני כועסת לשווא – את רוב הסעיפים פה אני מקיימת בלאו הכי. הקלילות, הבזבזנות וגו' הם הרי חלק מהסלחנות העצמית המופלגת שלי, שאולי מועילה לשלוות הנפש שלי, אבל לא הפכה אותי לאדם הישגי במיוחד ורובין הייתה בטח מעקמת מולי את פרצופה. את הסעיפים הנוגעים למודעות עצמית אני משתדלת לקיים, אבל מה לעשות, בגיל 47 עדיין יש שטחים מתים ונקודות עיוורות גם למי שמנסה לחפור בעצמה בכל הזדמנות, ובנוגע לשני הסעיפים האחרונים – הם נשמעים כל כך ניו אייג'יים שגופי ונפשי כאחד מגיבים אליהם בפריחה. אני רוצה לאהוב, בטח שאני רוצה לאהוב, אבל איך אפשר רק לאהוב? ואם בכל מערכות היחסים האישיות שלי לא אתחשבן אפילו קצת, לאן אוליך את כל הקיטור הזה שבסופו של דבר מחפש מקום להתפוצץ?

 

מאחר שרובין פרשה את המסע שלה אל האושר על פני שנה, ואני התחייבתי לחודש אחד בלבד מצאתי את עצמי מנהלת לו"ז שינויים ושיפורים צפוף: נפטרתי מאינספור ספרים שאיימו לבלוע אותי חיים בתוך ביתי, השלכתי את כל בגדי על הרצפה והשלטתי סדר מופתי בארון הבגדים שלי, התחלתי ללכת ברגל לכל מקום (מנהג שממנו יש לי כל הכוונה להיפטר בתחילת הקיץ), ניהלתי מו"מ עם חברות הכבלים והסלולאר לרכישת חבילות זולות יותר ובמשך יומיים רצופים דיברתי עם העציצים במרפסת כדי לעודד אותם לפרוח לקראת האביב. כתוצאה מכל אלה אכן הלכתי לישון מוקדם יותר, כמו שרובין ממליצה בחום, אבל ממש לא הרגשתי יותר חיונית ונמרצת, כפי שהיא ממליצה להרגיש. להפך, הרגשתי מותשת, מוטרדת וחסרת סיפוק. הכיתוב החביב על ספל הקפה שלי "בית נקי הוא סימן לחיים מבוזבזים" מעולם לא נראה לי רלוונטי יותר, ולא היה לי ספק  שאילו הייתי משקיעה את האנרגיה שלי בדברים חביבים עלי יותר, כמו צפייה באופרות סבון בריטיות או משחק "ציפורים זועמות" באי-פון, הייתי נטענת פי כמה אנרגיה וישנה טוב בהרבה.

 

זה לא שהסדר והניקיון מסביב לא נעימים לי. אפילו לכתוב קל יותר כשהבית נקי, וכשהבלגאן לא מאיים להתמוטט על המחשב ועל המוח. אלא שאני לא מצליחה לייחס לכל אלה חשיבות עצומה כמו שרובין עושה. גם את המטלות האחרות שהיא לקחה על עצמה, בתחום הזוגיות (לדעת לריב, להפסיק לנדנד, לא להטיל את הבעיות על הזולת), בתחום העבודה (ליהנות גם מכישלון, לעבוד בחוכמה) ובתחום הפנאי ( לגלות מקורות הנאה נוספים) נראות לי בהחלט ראויות, אבל האם באמת מספיק להחליט ולעשות? את רוב העצות האלה אני מוצאת קשות מאוד ליישום. אני, למשל, מוהגת לנג'ס לבן זוגי כשאנחנו מתכוננים לצאת מהבית, כדי שלא לאחר. כשניסיתי לשתוק, מצאתי שאני מתפרצת עליו שעה לאחר מכן, לכאורה בלי שום סיבה. בעוד שלא הייתה לי שום בעיה עם עצות כמו "להשתטות לפעמים" (עשרות לקוחות אומללים בשופרסל עדיין מנסים להתאושש ממראה האישה הדוחפת את עגלתה אגב צעדי ריקוד ושרה בעודה ממשמשת תפודים) "לכתוב בלוג" (https://thedaphna.wordpress.com)  או "לרכוש שלושה חברים חדשים" (במקצוע שלנו זה קל יחסית) – הניסיון ליישם המלצות כמו "לא לרכל" או "לוותר על משהו" עלו לי בדם יזע ודמעות.  ולא שלא ניסיתי, אלא שהחביבות והשלווה הסטואית שניסיתי לדגמן החזיקה מעמד בערך שבוע, ונדמה לי שאפילו הפחידה למוות חלק מחברותיי הקרובות. אחת מהן, שסיפרתי לה שאני מנסה על עצמי את פרויקט האושר, אמרה לי (אחרי עיון בספר): "אל תהיי מצחיקה. את לא צריכה להיות נחמדה, מספיק שהארון שלך יהיה מסודר".

 

מפרק אחד בספר של רובין התכוונתי מראש להתעלם. היא ממליצה בו לקרוא ספרי זיכרונות של אנשים שחוו אסונות. הרעיון הוא לבחון את החיים שלך מול אפשרויות גרועות יותר, וכך לחוש אסירת תודה על כל הטוב שנפל בחלקך. אלא שבניגוד לרובין, שספרים על מוות ומחלות קשות ואסונות ממלאים אותה תחושה שחייה קלים וצרותיה אפסיות, והיא אפילו מצליחה לחפש ולמצוא בהם חכמת חיים, אני, הנוירוטית בהרבה, ביליתי את כל חיי הבוגרים בהתחמקויות מחומר קריאה כזה. מאז "פוליאנה" שקראתי בגיל שבע, אני יודעת שצרות של אחרים מעוררות בי חרדות עמוקות. ממש כמו שדיבור על כינים גורם לי אינסטינקטיבית לגרד את הראש, כך תיאורי זוועה ממלאים אותי ציפייה לאסון מתרגש. אז לא קראתי, אבל בחודש שנשבעתי להקדיש להשגת האושר, אי אפשר היה להתעלם מסיפורים כאלה שגדשו את החדשות בצפיפות גבוהה במיוחד: טבח של משפחה בשטחים, רעידת אדמה, צונאמי ודליפה גרעינית ביפן, מהומות ברחבי העולם הערבי, טילים על דרום הארץ, לצד הידיעות השיגרתיות על מעשי אונס ורצח ותקיפות ומחלות חשוכות מרפא. יכול להיות שבמנהטן הייאוש היה נעשה לי קצת יותר נוח. בתל אביב הוא לא סייע לי להיות מאושרת מתמיד.

רובין הכתירה את עצמה בסוף הספר כתלמידה מצטיינת. ואני? בתעודה של סוף חודש הניסוי הזה ראוי היה שייכתב "התלמידה משתדלת, אבל עדיין לא מממשת לגמרי את הפוטנציאל שלה".