הגבול שנחצה בעדינות, כאילו מעולם לא היה קיים

 

 

 

 

 

 

כמה תמים זה יכול להישמע מרחוק. "מה בסך הכול ביקשתי?" שאלה-טענה-דרישה שלרובנו יצא להפנות מתישהו כלפי מישהו קרוב. אלא שארבע המילים הקטנות האלה אינן תמימות כל כך, וכפי שעליזה גולדשטיין, פסיכולוגית קלינית, מזהירה, הן עלולות להוביל לעתים קרובות מדי למערכות יחסים מעוותות, מערכות של שליטה, השפלה, הקטנה, מערכות מעוותות שבהן טוב ורע מתערבבים וגבולות מטשטשים.

"מה בסך הכל ביקשתי?" הוא גם שם ספרה החדש של עליזה גולדשטיין. זהו ספרה השלישי, וכותרת המשנה שלו "סיפורי נפש" מעידה על מקורותיו: בספר 14 סיפורים המבוססים על מפגשים של גולדשטיין עם מטופליה. הסיפורים, כמובן, אינם חושפים מטופלים אמתיים, והם נרקמו ממאות מפגשים שהתקיימו במרפאה של גולדשטיין במהלך שנות עבודותיה הרבות. הדמויות נולדו מסינתזה של אנשים ומקרים שגולדשטיין הכירה במהלך השנים, וחשבה שכדאי לשתף את קוראיה בנושאים שחזרו ועלו בשיחות עמם. "זאת הדרך שלי לעשות טוב בעולם", היא אומרת.

הסיפור הנושא את שם הספר "מה בסך הכל ביקשתי?" (הוצאת מטר) עוסק באישה שופעת חרדות, שהולכת ומסתגרת בתוך עולמה הבועתי הצר, מצמצמת את מגעה עם העולם החיצון – ומגיעה לטיפול כשהיא מחליטה לעשות מעשה ולהשיל מעליה את עול החרדות שללו, בעקבות רצון לבנות קשר משמעותי עם נכדה שנולדה לה, ולא לכלוא את אותה נכדה בבית שבו היא עצמה מסתגרת.

האישה בסיפור לא הייתה תמיד חרדתית כל כך. היא התאהבה בצעירותה בגבר מבוגר ממנה, מלא קסם אישי וחשבה שנישאה לבן הזוג המושלם. הסיפור הרומנטי כל כך נתקל במהמורות: אותו גבר היה שמרן, נוקשה ובעל תפיסת עולם שונה משלה, לא אהב לבלות כמוה ומצד שני גם לא רצה שהיא תבלה בלעדיו. כאן נשמעה לראשונה אותה שאלה תמימה "מה בסך הכל ביקשתי?", שבמערכת היחסים הזו, כמו במערכות יחסים רבות מאוד, לא באה לבטא רצון להתחשבות, אלא סוג של כפייה על האחר – אני מעדיף לשבת אתך בבית, ואם לא תסכימי לבלות כך אתי, אני אכעס, אתעצב, אתאכזב ובכל מקרה תהיה בינינו אי נעימות גדולה. גולדשטיין אומרת שלכאורה מדובר בדרישה לוויתורים קטנים, אבל באמצעות הדרישות האלה אנחנו למעשה תובעים מהאחר לוותר על מי שהוא, לשנות באופן מהותי את חייו, לחצות גבולות שלא נוחים לו ועוד ועוד.

ונחזור לרגע לסיפור – משום שהוא מדגים בצורה כל כך בהירה את ההבדל בין בקשה תמימה, בקשה להתחשבות, לבין דרישה, תביעה לוויתור ולמעשה שליטה באחר. בן הזוג של אותה אישה לא הכריח אותה לעשות דבר. הוא רק שאל. ביקש. בשביל מה לך להמשיך ללמוד? למה ך להתלבש כל כך צמוד? למה לך לצאת בערב עם חברות? והכול נעשה בקול סמכותי, תוך הבהרה שאם לא יענה, אם היא לא תנהג כמו שהוא מבקש, זה יפריע לו, יעליב אותו, יכאיב לו ויציק לו.

לדברי גולדשטיין, במערכות יחסים רבות הכפייה לא נעשית באלימות פיסית ואפילו לא בצעקות. לעתים קרובות כשהתובע לא נענה הוא שותק. מפגין כעס, אכזבה, גורם קושי גדול לבן או בת הזוג שאוהבים אותו ומאוד לא רוצים להכאיב לו או לאכזב אותו. ואלה, לרוב, מוותרים, כדי לשמור על אווירה נעימה, כדי לשמור על הזוגיות, כדי להימנע ממריבות.

בסיפור שהבאת בספר ה"דרישות" האלה מגיעות למצב קיצוני שבו היא לא רק עושה כל מה שהוא מבקש, היא אפילו שוכבת אתו נגד רצונה.

"זה לא קיצוני בכלל. זה נפוץ מאוד וקורה במערכות זוגיות רבות. היא שוכבת אתו כדי לא לריב, כי אמנם אין לה חשק אבל הדרישה שלו למין לא נראית לה מוגזמת. היא לא יכולה לסרב לו כי הבקשה שלו נראית לה סבירה. מה הוא בסך הכול ביקש?"

אבל היא מרגישה ממש כאילו היא נאנסת

"כי כשמישהי שוכבת עם גבר, גם אם היא אוהבת אותו, כשהיא לא רוצה, זה עלול להרגיש כמו אונס. הוא לא מודע לזה בכלל. למעשה, אם היא תגיד לו שככה היא מרגישה הוא יהיה בהלם. היא מתעוררת מבועתת בלילה, לא מבינה איך החיים שלה הפכו לסיוט, אבל גם מרגישה אשמה ולא מעזה לומר לו, כי מה הוא ביקש בסך הכול?"

התחשבות, ויתור, ראיית הצרכים של האחר – אלה הרי אבני יסוד של מערכת זוגית. איפה עובר הגבול בין זה לבין מערכת מעוותת שבה אחד שולט באחר?

"מערכת יחסים היא תמיד סוג של שדה קרב. לא תמיד הקרב גלוי, אבל בכל מקום שבו יש שני אנשים ושני רצונות יכולים להתעורר קונפליקטים, מאבקים ופשרות. בני הזוג תמיד נלחמים על הרצונות שלהם, על הביטוי העצמי שלהם, על המרחב שלהם. איש מאתנו לא נולד כחלק מזוג, ולקוח לנו זמן להסתגל. אנחנו נותנים ומקבלים, משלמים מחיר ודורשים תמורה, ולעתים אנחנו מוצאים את עצמנו משלמים מחיר מוגזם, כזה שמצמית אותנו".

"מה בסך הכל ביקשתי?" נשמעת שאלה מאוד תמימה ולגיטימית…

"לגיטימי לגמרי שנבקש מאחרים להתחשב בצרכים וברגשות שלנו. לא לגיטימי להרחיב את הבקשה הזו לתחומים שבהם אין לה מקום. גבר שמבקש לקבוע איך אשתו מתלבשת, עם מי היא נפגשת, על מה היא מציאה כסף, איך היא מתבטאת בכל מיני מקומות – מצמצם את חופש הבחירה והביטוי שלה. לזה קוראים שליטה. "

שליטה כזו נוצרת גם כשלא מופעלת אלימות פיסית?

"מאחורי כל התביעות האלה יש איום סמוי או איום גלוי – בן הזוג היותר חלש מרגיש מיד את האיום הזה. האיום מבוסס על מניפולציות רגשיות – שתיקה, כעס, ביטויי אכזבה או אפילו איום לפרק את המשפחה, את הנישואין. לעתים קרובות הקורבן מוותר בכלל בלי קרב – הוא מראש נמצא בעמדה רגשית שלא מאפשרת לו להילחם. הוא מאויים, הוא מפחד מהתגובה, והוא מעדיף לוותר ולהיכנע".

סוג כזה של שליטה קיים לא רק בזוגיות

"זה מאפיין גם מערכות יחסים בין הורים וילדים. הורים מניפולטיביים ששולטים בילדים שלהם. זה קיים ביחסי עבודה –  כשאחד העובדים יש לו נטייה לוותר או שהוא מפחד מעימותים ומחפש אישורים, קל להפעיל עליו את המניפולציה של "מה בסך הכל ביקשתי?" ולבקש ממנו בקשות לא סבירות".

זו מלכודת שנופלים לתוכה כי פשט לא רואים אותה?

"נכנסים לתוכה מלאים בכוונות טובות – בהדרגה, ומבלי לדעת לאן כל זה יוביל. בן זוג אחד מוותר, מרגיע, מפשר. האחר סמכותי יותר, תובעני יותר. קשה לראות איך מאבדים את העצמיות בתוך הקשר. וברגע שזה הדפוס שנקבע ביחסים, קשה מאוד לשנות אותו".

הצד ה"שולט" לא מאמין שהוא עושה את זה מתוך דאגה ואכפתיות?

"כשהורים דורשים שהילדים לא יעדרו משיעורים וילמדו היטב, זה מתוך אהבה ודאגה. כשבעל דורש שאשתו לא תרקוד או תבלה, הוא דואג לעצמו ובכלל לא רואה את צרכיה".

ולמה כל כך קשה להתקומם נגד זה?

"כי הצד הנשלט מאמץ כקול פנימי את השאלה "מה הוא בסך הכל ביקש?" ומתמלא אשמה לכן ממשיך לוותר. בסיפור שלנו, אין רע בזה שהבעל רוצה לבלות בבית עם אשתו, או לשכב אתה, אבל לא ראוי שהוא ידרוש ממנה לוותר על הקשרים החברתיים שלה או יהפוך את המין ביניהם למטלה וחובה שתגרום לה לתחושות נוראיות".

את כותבת שיש במקרה כזה אונס, גם אם אין אנס

"היא מרגישה כמו חפץ, היא מרגישה נאנסת אבל הוא לא אנס, הוא גבר אטום וחסר רגישות שלא רואה שהאישה שלו לא מסוגלת להגיד לו מה היא רוצה או לא רוצה בגלל שהיא חוששת להתבטא".

היא לא מציבה גבולות ברורים

"זאת התרומה שלה לקשר הלא בריא הזה. היא בחרה להיכנע ולוותר, אחרי שהפכה מייצור חופשי ועצמאי לייצור מבוהל וחרד. זו האחריות שלה. הוא מצדו לא הבין, לא ראה ואולי היה לו נוח ככה. היה לו קל יותר לבקש ממנה לוותר כל הזמן ולא להתחשב בה".

אמרת שכשדפוס יחסים כזה נקבע בזוגיות קשה מאוד לשנות אותו. קשה או בלתי אפשרי?

"קשה. יהיו אנשים שבטיפול מתאים ילמדו לבטא את עצמם, ויזכו להקשבה מבני הזוג. יהיו גם מקרים שההתעקשות על הצבת גבולות במקום ויתור אוטומטי יעלה במחיר של ניתוק קשר.  זה מחיר לא פשוט, אבל הוא פחות כבד מכתישה איטית ומתמשכת".

 

עצות ידידותיות למזדקנת המתחילה

לא חייבות להרים ידיים באמצע הדרך. שו ראדוק

באמצע שנות הארבעים לחייה, ג'יל שו ראדוק החלה לתהות מי זאת האישה הזרה הזאת שמתגוררת בגופה. היא לא העלתה בדעתה שמדובר במנופאוזה. "חשבתי שזה קורה רק לנשים זקנות", היא אומרת, "ואני לא הייתי זקנה". היא ניסתה לשוחח עם חברות על מה שקורה לה. על גלי חום ודפיקות לב ומצבי רוח רעים וגילתה לתדהמתה שאף אחת מהן לא ממש יודעת מה לומר. היא מצאה בחנויות ספרים טובים, היא אומרת, כאלה שמייעצים איך להתגבר על המנופאוזה, איך להישאר יפה למרות המנופאוזה, ובעיקר איך לא להרגיש זקנה בגיל 50. "כאילו שמדובר בגיל מאגי – חמישים ", היא מסבירה. "ומה עם גיל שישים ושבעים ושמונים?… פתאום הבנתי שכשאנחנו גדלות מדברים אתנו על הווסת, על השינוי שהגוף שלנו עתיד לעבור ואיש לא מספר לנו שמצפה לנו בהמשך עוד שינוי גדול, ושנצטרף לחיות אתו את כל המחצית השנייה של חיינו, ושאין לנו סיכוי להישאר כמו שהיינו, רק קצת יותר זקנות. המנופאוזה משנה אותנו לגמרי, גופנית ונפשית, ואנחנו צריכות להתכונן לקראתה באופן מעשי, משום שמדובר בשארית חיינו".

הספר ששו ראדוק כתבה בעקבות התובנה הזו הוא מדריך מעשי מאוד לכל תחומי החיים. "לחיות נכון במחצית השנייה שלך חייך" ("כתר", מאנגלית: ניצן לפידות) הוא כבר להיט באנגליה, שם היא מתגוררת, והכנסותיו מוקדשות לעמותה שהקימה ונועדה לסייע לנשים מבוגרות באמצעות הקמת מרכזים לנשים שיציעו חוגים, הרצאות, מפגשי הדרכה, מפגים חברתיים, ייעוץ עסקי, ייעוץ כלכלי, הפניות רפואיות ועוד. שו ראדוק אומרת שכתיבת הספר והקמת המרכז הראשון (במה שהיא מקווה שתהיה רשת שלמה של מרכזים כאלה) עשתה בשבילה בדיוק את מה שהיא מייעצת לנשים לעשות במחצית השנייה של חייהן: לצאת להגשים חלומות, למצוא תכלית, לא להסתגר בבית כפי שעשו אמא שלה ובנות דורה כשהגיעו לגיל 60, ולא להתמכר לקשיים הגופניים. ההצלחה שלה, אגב, נשענה על כישורים ששו ראדוק טיפחה כל חייה. היא אמריקאית שהגיעה ללונדון בעקבות עסקי ועסקי בעלה – שניהם באו מתחום הבנקאות והפיננסים ושניהם היום פעילים מאוד בדירקטוריונים של מוסדות תרבות (היא בתיאטרון הנחשב "דונמאר וורהאוס" והוא במוזיאון "ויקטוריה ואלברט"). האנרגיה שלהם, ואין ספק שגם הסטטוס, גייסו לפרויקט שלה מבחר סלבריטאים בריטים וגם המון תשומת לב תקשורתית.

אבל הספר שלה לא נשען רק על ניסיונה האישי. לצורך כתיבתו, שו ראדוק ראיינה 150 נשים בגילים 50-92, מכל שכבות האוכלוסייה בבריטניה ובארה"ב, וגם עשרות רופאים, סוציולוגים, עובדים סוציאליים ופסיכולוגים. בתום הראיונות האלה היא הגיעה למסקנה המעודדת הבאה: ככל שאנחנו מתבגרות, וההורמונים ששלטו במחצית הראשונה של חיינו, האסטרוגן והפרוגסטרון, הולכים ונעלמים הם מפנים את מקומם לטסטוסטרון, שהוא כידוע ההורמון הדומיננטי אצל עמיתנו הגברים. כתוצאה מכך, דווקא נשים מבוגרות יותר הופכות אסרטיביות יותר, נחושות ומלאות בטחון עצמי, ואם הן רק יהיו מודעות לכך, הן יוכלו להפוך את המחצית השנייה של חייהן לטובה ומספקת. "אנחנו לא צריכות לנסות להישאר צעירות", היא אומרת. "אנחנו צריכות להבין שאנחנו כבר לא יכולות ללדת, אבל אנחנו יכולות להגשים חלומות, ללדת את עצמנו".

לדברי שו ראדוק,  כל עוד אנחנו נשלטות על ידי האסטרוגן, אנחנו מתוכנתות להעדיף את צרכיהם של אחרים על פני הצרכים שלנו. "אנחנו אימהיות, אנחנו מגדלות אחרים ומטפלות באחרים. כשהאסטרוגן מדלדל, הטסטוסטרון הופך להיות ההורמון הדומיננטי, ואנחנו רוצות לצאת מהבית, לעשות דברים בעולם, לדאוג לעצמנו ולמה שאנחנו רוצות".

רובנו מעדיפות לקחת תחליפי הורמונים ולא לחוות את זה, כי זה קורה במחיר של עור מדלדל וגלי חום ושיער פחות מלא וקמטים…

"במקום לקחת תחליפי הרומונים, שעל פי ארגון הבריאות העולמי חשודים בהעלאת הסיכוי שלנו לחלות בסרטן, אני ממליצה לקדם את השינוי הזה בברכה. ברור שאם כל החיים את מתמקדת רק באיך את נראית ואם את אובססיבית לגבי המראה החיצוני שלך ואין לך קשרים חברתיים ואין בחיים שלך תוכן אמיתי, את תצטערי על כל שערה אפורה וכל קמט ותרגישי שכשאת מתבגרת את הופכת לבלתי נראית. אם אין בחיים שלך שום דבר חוץ מהגזרה שלך ומצב עור הפנים שלך, תהיי אומללה, אין ספק. הנשים הכי מדהימות הן אלה שמסוגלות להתייחס לאובדן הזה של המראה החיצוני, ולהבין שהן חוות סוג של לידה מחדש – אני לא מנסה לומר שגיל חמישים שהוא השלושים החדש. אני מנסה להגדיר אותו כגיל חמישים החדש, להעלות למודעות את העובדה שהמוח שלנו משתנה ופותח לנו אפשרויות חדשות".

איזה למשל?

"זה עניין מאוד אישי ותלוי בחלומות של כל אישה. זה גיל שבו אנחנו משתחררות מהרבה מגבלות, ויכולות להשקיע בעצמנו. כל זה אפשרי בתנאי שאנחנו דואגות לעצמנו באמת: לתזונה, לקשרים עם בני משפחה וחברים, ליציבות הכלכלית שלנו. אני ממליצה על חמישה דברים שאנחנו חייבות לתחזק מדי יום: תזונה בריאה, פעילות גופנית ששומרת על הגוף וגם על תפקוד המוח שלנו, קשרים בקהילה – כי בדידות זה משהו שמעורר המון מחלות גופניות ונפשיות וגם הורג בסופו של דבר, תשוקה – ואני לא מדברת על ליבידו ומין אלא על כל מה שגורם לנו להתלהבות, כל מה שמעניין אותנו, ותכלית – משהו שאנחנו רוצות להגשים ופועלות למענו".

ראדוק מדגישה שכדי ליהנות מהמחצית השנייה של החיים, נשים צריכות להחליף את הפריון הביולוגי, שנגמר, בפריון אחר: יצירה של מחשבות חדשות, גילוי תחביבים, שינוי הרגלים ישנים שמקבעים אותנו ומונעים מאתנו להתפתח. "אנחנו מזדקנות אבל זה לא אומר שאנחנו מוכרחות להיות זקנות", היא מדגישה. "אנחנו צריכות לקבל בהבנה ובאהבה את השינויים שאין לנו ברירה אלא לחוות – את העובדה שהעצמות שלנו הופכות לשבריריות ושהגוף יתפקד אחרת ופחות בקלות – ולהשקיע עבודה בשימור ופיתוח שלה מה שבידינו.". למשל? לדבריה אסור לקחת שום דבר כמובן מאליו. כשאנחנו מתבגרות אנחנו צריכות להשקיע הרבה בפיתוח קשרים חברתיים כדי שיהיה לנו את מי לשתף, במי להיוועץ, במי לתמוך ולהיתמך הדדית; אנחנו צריכות לקרוא את הספרים שמעניינים אותנו, או ללמוד שפה זרה, או לטייל בעולם או לשחק טניס – כל מה שמעורר את הגוף ואת המוח ומשפר לנו את מצב הרוח; אנחנו צריכות להתחייב למטרה שיקרה ללבנו כמו התנדבות באגודה למען בעלי חיים, או הצטרפות לפוליטיקה מקומית או חזרה לאוניברסיטה או הקמת עסק. משהו שיגרום לנו להרגיש מועילות; אסור להפסיק לזוז ולהתעמל, כי חצי שעה שבשבוע של פעילות תגרום לנו להרגיש צעירות בעשור; וחשוב לאכול היטב – אוכל בריא יתן לגוף את רוב הסיכויים להיאבק בצרות שהגיל מניח לרגליו. "

את רוב הדברים האלה צריך להתחיל לתכנן הרבה שנים לפני המנופאוזה…

"ברור שקשרים חברתיים, ובסיס כלכלי יציב שיאפשר לך לעשות מה שאת באמת רוצה בגיל מבוגר צריך להתחיל לטפח קודם, וגם תחזוקת הגוף והמוח לא מתחילה עם המנופאוזה, אבל מעולם לא מאוחר לשנות דברים. בגיל מבוגר את יכולה לראות את הטעויות שעשית ולתקן אותן – אם את במערכת זוגית שלא מתאימה לך, את יכולה לפרק אותה. אם את עושה טעויות ביחסי אנוש, את יכולה לתקן אותן ואת גם יודעת כבר כמה חשוב לא לריב. את כבר מכירה את עצמך  – ואם תביטי קדימה באופטימיות, לא תבזבזי זמן באבל על האובדנים שכרוכים בהתבגרות, אלא תתמקדי באפשרויות החדשות, האפשרות להגשים את עצמך, למלא את חייך בעניין ולמלא חללים רגשיים בדברים שבאמת משמחים אותך ולא רק בטיפול באחרים".

מבחר עצות של ג'יל שו ראדוק למזדקנות מתחילות:

• עברי את כל הבדיקות הגופניות הנדרשות: רמת הורמונים בדם, צפיפות עצם, ממוגרפיה, בדיקת עור, שמיעה, בדיקת עיניים. הפסיקי לעשן והיכנסי לשגרת שינה שמתאימה לצרכיך. טפלי בעצמך וחפשי את הפתרונות שמתאימים לכל בעיה שתתגלה. נשים בריאות וחזקות אינן שורדות, הן פורחות.
• שמרי על המשקל שלך – עודף משקל יכול לחולל שמות בפעילות ההורמונאלית בגופך ולסכן את בריאותן.
• בדקי האם הדיכאון שאת חשה הוא יותר מסתם דכדוך – רשימת הדאגות בגיל הזה ארוכה מאוד (הורים מזדקנים, חששות כלכליים, אובדן החשק המיני, אובדן חלק מהתפקידים שהעניקו לחייך משמעות) – נשים פגיעות מאוד לדיכאון. זו מחלה שיש איך לטפל בה.
• שמרי על לבך – מחלות לב הן גורם מוות מספר אחת בנשים לאחר המנופאוזה. צמצמי את צריכת האלכוהול ואכלי נכון והתייעצי עם רופא להערכת מידת הסיכון שלך.
• התעמלי לפחות חצי שה בכל יום – עשי משהו שמחבר אותך לגופך. התעמלות שומרת על חילוף חומרים, מטיבה את השינה, משפרת את טונוס השרירים ומקלה על מפרקים מודלקים שעלולים לגרום לך לאי נוחות וכאבים, משפרת את תפקוד המוח, כולל את הזיכרון, ומקטינה את הסיכון לחלות מחלות ניווניות, סוכרת, שבץ ועוד. היא אפילו משפרת את גוון העור וגמישותו.
• מצאי לך תשוקה – שאלי את עצמך מה גורם לך לחייך, מה מרגש אותך, במה את טובה, האם יש לך זמן ללכת בעקבות התשוקה שלך ואם לא, איך תוכלי לפנות לעצמך זמן?
• מצאי את האישה שהשארת מאחור – האם יש לך חלום ישן שמעולם לא הגשמת? הצתה מחדש של התשוקה הנושנה הזו תעניק לך מרץ ורצון להמשיך לחיות.
• הפעילי את המוח – חשוב להמשיך להפעיל את המוח על ידי התנסויות חדשות וגירוי כל החושים במהלך היום. אפילו פעילויות פשוטות כמו לשבת על ספסל ציבורי, להתבונן ולנסות לשחזר מה ראית – שומרות על מוח פעיל.
• למדי לנגן, שחקי ברידג', למדי שפה חדשה, טיילי, הצטרפי לחוג צפרות, רכבי על אופניים, הצטרפי לקבוצת אנשים שעוסקת יחד בתחביב משותף, הישארי מחוברת לעולם: קראי מגזינים, קראי ספרים בתחום שאינו מוכר לך כמו מכונאות רכב או תולדות האומנות, כתבי מכתב למערכת המקומון, למדי להשתמש במחשבים או מכשירים חדשניים, תכנני חופשה למקום שמעולם לא היית בו, רכשי מנוי לחדש כושר, למדי לבשל מנות שמעולם לא ניסית.
• למדי את עצמך ליהנות מהזמן שאת מבלה לבד. בילוי זמן ביחידות הוא חלק מחוויית ההזדקנות ולכן חשוב להתכונן אליו; עם זאת חשוב ליצור קשרים חברתיים חדשים. ראי בזה עבודה שנייה, הצורך בחברת אנשים הוא צורך פיזי ולכן למדי ליהנות מרגעי הלבד, אבל אל תניחי לעצמך להתבודד מהעולם.
• תכנני קדימה: חשוב שיהיו פעילויות שאת מצפה להן בעתיד.
• קחי פיקוד על חיי המין שלך. אם אין לך חשק מיני בכלל וזה מפריע לך, אל תחששי להתייעץ עם רופא. אם את מעדיפה לבלות עם הוויברטור שלך במקום לעשות דברים אחרים – הרשי לעצך לעשות את זה. אם יש לך בן זוג שאת אוהבת, אל תחששו לדבר על כל דבר שמפריע לך בתחום – הוא עשוי להפתיע ולעזור לך למצוא פתרונות שישמרו את האינטימיות שלכם.
• אם את מחליטה לפרק את מערכת היחסים שבתוכה את חיה, כדאי שתעשי את זה בשיקול דעת ותוך תכנון מראש. שאלי את עצמך האם אתם באמת צריכים להתגרש, הם יכול להיות שאת סובלת מדיכאון וכדאי לטפל בזה לפני קבלת החלטות כאלה, האם יש לך סיבות להישאר נשואה לבעלך והאם אתם יכולים לשנות את מערכת היחסים שלכם. בכל מקרי פני לייעוץ כלכלי ומשפטי, כי תהליכים כאלה מוציאים את הרע באנשים ופרידות מלוות בדרך כלל במלחמות.
• למדי לנהל את כספיך: דעי איפה הכסף שלך נמצא ובמה הוא מושקע, קבלי ייעוץ בנושאי השקעות והון, דעי כמה עולה לך לנהל את חיי היומיום שלך וקבעי סדרי עדיפויות, בדקי מה תהיה הכנסתך לאחר שתפרשי מעבודה, אל תסכני כסף שאינך יכולה להרשות לעצמך להפסיד, בדקי  איך להטיב את התנאים שאת מקבלת מחברת הטלפון, המשכנתא, השכירות וכו'.
• כשאת עוזרת לחברות שחולות או חוות אובדן, את מחזקת גם את עצמך. היי נוכחת, הקשיבי, בואי לבקר, עזרי לסדר את הבית ולנקות, היי חיובית – לעולם לא מאוחר מדי לבלות עם האנשים שיקרים ללבך ולמצוא דרכים חדשות לתקשר אתם.
• כתבי יומן, התחילי להעלות זיכרונות ילדות, זיכרונות מהוריך, מחברייך, עצות שאת חושבת שיוכלו לעזור לדור הבא.