Tag Archives: אימהות

לא דיברתי אז. רציתי להיות כמו כולם.

ריקי גלעד והלן מנשה. צילום: צביקה טישלר (ללאשה)

ריקי גלעד והלן מנשה. צילום: צביקה טישלר (ללאשה)

 

ריקי הייתה חברה שלי כשהיינו ממש ממש קטנות. אבל מי דיבר אז על החיים האמתיים. היינו עסוקות בהמצאת משחקים משונים בחצר הבית שלה, או בקשקושים אינסופיים בטלפון. נפגשו לגרמי במקרה בשדה התעופה הית'רו, והקשר ההוא, מלפני עשרות שנים, התחדש, בזהירות, עד שנולדה ההזדמנות לשמוע ממנה ומהלן (המיתולוגית, בת ה-91), את סיפור חייהן האמתי.

http://xnet.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4917171,00.html

 

שנים ברחתי מהסיפור הזה…בכתיבה היה לי אומץ

 

 

 

מרב

 

אחרי אבשלום היא נהגה לדקור את הרגל בקיסם, עד שזאת נראתה כמו פיתה מחוררת. "זה לא כואב", היא הסבירה לאחותה. "כואב זה לידה, כואב זה שהחבר שלך עוזב אותך… תאמיני לי… בשביל הדבר הזה עוד לא המציאו מילה". בספר הביכורים שלה, מרב זקס-פורטל לא חסה על הגיבורה שלה. אם צעירה שאיבדה את בנה התינוק ושנים אחר כך אינה מצליחה להתנער מאשמה וחרדות. אלה מעצבות את הזוגיות שלה, את יחסיה עם המשפחה המורכבת וכמובן, את יחסיה עם הילדים שנולדו אחרי. היא חשבה שהאושר הוא "תליית בני תינוק על חבל תחת אלכסוני שמש מאירים ברוך, בתוך ריח מרק עדשים וחלב אם" אבל אז גילתה שהאושר חמקמק עוד יותר מהארנב של אליסה, וכשמנסים לרדוף אחריו אין ברירה אלא ליפול לבור עמוק ומבהיל.

"מלאכים באופק" ("ידיעות ספרים") הוא סיפורה של ענבל, צעירה יוצאת קיבוץ, המוצאת את עצמה מרותקת הביתה אחרי פציעה בקרסול, כשבעלה – זה שמזמן הפסיקה להקשיב לו ואולי אפילו לראות אותו – בנסיעת עבודה בחו"ל והילדים במחנה קיץ. היא נסחפת למערבולת זיכרונות וניסיונות לפענח דרמות מודחקות, הזדמנויות שהוחמצו, בחירות רומנטיות ומיניות, חששות ופחדים עמוקים. היא מגלה את מה שזקס-פורטל מעידה שהיא יודעת היטב מחייה שלה "שמה שלא הורג אותך לא מחשל אותך אלא סודק אותך ומאיים לשבור".

מרב זקס-פורטל, בת 51, מתרגמת ותיקה, נולדה וגדלה בקיבוץ גבעת ברנר, להורים ששניהם בני הקיבוץ, כלומר למשפחה ותיקה ומכובדת, ממש כמו ענבל גיבורת "מלאכים באופק". "צד אחד של המשפחה בא מליטא וצד אחד מגרמניה ואז זה נחשב אינטגרציה", היא אומרת, "כי כל צד התנשא על השני".  אלא שמרב הצעירה אתגרה את התפיסה הנושנה ההיא כשהתאהבה דווקא באיציק פורטל, מקריית עקרון, המעברה שמעבר לכביש. "הייתה גזענות בקיבוץ", היא מסבירה. "וכמעט לא נפגשנו עם הילדים משם, עד שאחת המורות שלנו, הסופרת מירי ורון העבירה שיעורים משותפים וחברות שלי שהלכו לשם פגשו חברים שלו, וככה הכרנו. איציק היה חתיך ואחר מאוד, מרוקאי, עם תלתלים עד הכתפיים ועיניים שחורות ובעיקר מאוד לא מפה. ראיתי אותו מוקף להקת בנות, כמו תרנגולות נרגשות, ומיד אמרתי זה שלי, ועשיתי לו עיניים וזהו. לא שזה עבר בקלות, אימא שלי שאלה אותי אם אני עושה אינטגרציה ובקיבוץ היו מי ששאלו מה פתאום מישהו משם בא ולוקח אותי".

הביקורת לא הרתיעה אותך?

"זה היה חלק מהמרד שלי ודי נהניתי מזה. אני חושבת שאיציק עזר לי להתרחק מהקיבוץ".

את הרצון לעזוב את הקיבוץ היא זוכרת מגיל צעיר מאוד. למרות האכזבה העמוקה של אביה, שהיה מורה ומנהל בית ספר, מזכיר משק ודמות מרכזית מאוד בגבעת ברנר, היא, הבכורה, סירבה להשתכנע ובגיל 18 כבר גרה בעיר. "איציק נפצע קשה בצבא ואחר כך, כנכה צה"ל, קיבל דירה ולימודים ואני הלכתי לגור אתו".

 

האמת היא שניצני התשוקה הראשונים לנדוד למקומות אחרים נבטו בה עוד קודם, כשבכיתה ו' נסעה עם משפחתה לשליחות בארה"ב. "אני זוכרת שבילדות נורא פחדתי ממחבלים. היו בחדשות כל הזמן סיפורים על מחבלים שנכנסו לבתי ילדים ובתי ספר, וכשאמרו לי שנוסעים לארה"ב הדבר הראשון שאמרתי היה 'יופי, שם אין מחבלים'. היה לי חדר משלי, עם וילונות ורודים, ישנתי עם ההורים באותו בית, הייתה אינטימיות כזו ולמרות שלא ידעתי מילה באנגלית וחודשים ישבתי בכיתה כזרה, אילמת וחרשת, חשבתי שהגעתי לגן עדן".

לא התגעגעת ללינה משותפת?

"הלינה המשותפת הייתה לי קשה כילדה. נורא פחדתי לישון רחוק מההורים שלי והיו לילות שבהם הייתי בורחת, כמו כולם, לחדר של ההורים ולא אכפת היה לי שבבוקר ינזפו בי שוב על כך שישנתי שם."

אחרי שנתיים התגעגעה לקיבוץ וחזרה לפני הוריה, שערכו בדרך הביתה טיול באירופה. "נורא רציתי לפגוש את החברות שלי, אבל כשנחתתי ודרך מחיצת הזכוכית שהייתה אז באולם הנוסעים הנכנסים ראיתי אותן מחכות, נבהלתי נורא ובכל פעם שהגיע התור שלי לגשת לדלפק, לקחתי את המזוודה וחזרתי לסוף התור. ככה החברות חיכו לי שעות וכשהגענו לקיבוץ רצתי והתחבאתי בבית של דודה שלי ולא רציתי לצאת ולא באתי למסיבה שהכינו לכבודי. לקח לי זמן להתרגל מחדש".

היית ילדה רגישה נורא, כמו הגיבורה שלך…

"זה לא ספר אוטוביוגרפי לגמרי, אבל בהחלט יצרתי פסיפס מאבני הלב ומאבני המקום".

הרומן שלה ושל איציק פורטל, שהוא היום צלם טלוויזיה וקולנוע ("זגורי אימפריה", "פלפלים צהובים", "אחד העם 101", "אביבה אהובתי") נקטע אחרי מספר שנים "כשהוא אמר שבגלל שאנחנו ביחד מגיל אפס, זה בטח יתפוצץ בעתיד וכדאי לקחת הפסקה. אני חושבת שהוא הסתחרר מזה שבלימודים בבית צבי הוא היה מוקף בשחקניות צעירות, גם הוא הרי בא מהפריפריה ולא הכיר דברים כאלה, ואחרי שגמרנו לצלם את סרט הגמר שלו בדירה שלנו, הוא הודיע לי שנפרדים".

אתם בכל זאת ביחד, הורים לשלושה ילדים

"לא כל כך הצלחנו להיפרד. כל לילה גשום היה מוביל למפגש מחודש, אבל אז איציק נסע להודו ואני החלטתי שאני אראה לו מה זה ואתהולל ואקרע את העיר. לא ממש הצלחתי. הוא היה שולח לי גלויות ריקות מהודו, כדי שלא אשכח אותו, ולמרות שכעסתי נורא, לא הפסקתי לחשוב עליו. כשהוא חזר, הצעתי לו להתחתן, והייתי בטוחה שהוא יסרב, אבל הוא הסכים".

היום הם מתגוררים בגבעתיים ומגדלים את שלושת הילדים, רועי, בן 22, חייל בנח"ל, איתי, בן 18, ממש לפני צבא, ועדי, תיכוניסטית בבית הספר תלמה ילין. "כל הכישרון שלה מהמשפחה של איציק", אומרת זקס-פורטל. "והתלבטנו קשות אם לתת לה ללמוד שם, כי שנינו אמנים ויודעים כמה קשה להתפרנס מזה, אבל הבנו שזאת היא וככה זה".

בלבו של "מלאכים באופק" מונחת חוויית האובדן הנורא שחווה הגיבורה: התינוק שלה בוכה ללא הפסקה וכשהיא מבינה שמשהו כנראה מאוד לא בסדר ומבהילה אותו לבית החולים, זה מאוחר מדי. בחייה של זקס-פורטל לאותו סיפור עצמו היה סוף הטוב, בנה הבכור ניצל, אבל הטראומה שחוותה הייתה עמוקה מאוד והולידה חרדות שלא מרפות ממנה עד היום.  "כשרועי היה בן 6 שבועות הוא היה חולה מאוד. לא ידענו שהוא נולד עם פגם חמור בלב, שמאפשר לדופק לעלות לקצב מהיר מאוד. בהיריון היה לו דופק לא סדיר, אבל הלכתי לבדיקות וביקורות והקרדיולוג אמר לי שהכול בסדר. אחרי הברית הוא בכה מאוד. בדיעבד הבנו שהיה לו התקף ובגיל שישה שבועות זה קרה שוב. הוא לא הפסיק לבכות ואני הנקתי אותו, נענעתי אותו ושום דבר לא עזר. בשלוש לפנות בוקר צלצלתי לאימא שלי, והיא אמרה לי 'טוסו לבית החולים'. היא הצילה אותו.

"הייתי אמנם אם צעירה, אבל הייתי בטוחה בעצמי. הכרתי תינוקות, טיפלתי בתינוקות בקיבוץ. לא הייתי היסטרית וחשבתי שיהיה בסדר. כשהגענו לבית החולים הוא איבד דופק והפסיק לנשום ובבת אחת מהורים שחשבו שיגידו להם שהם היסטריים וישלחו אותם הביתה, פתאום הרחיקו אותנו, הרופא יצא בפנים חמורות ואמר שלתינוק יש מחלה קשה והם לא יודעים מהי ולקחו אותו על אלונקה כשהוא מביט בנו בעיניים גדולות ואבודות".

לרופאים, כאמור, לא היה מושג מה הבעיה, וכשלרגע נדמה היה להם שהגודש בשדיה אחרי יום שלם שבו לא הניקה הוא סוג של זיהום שהתינוק בוודאי נדבק בו, היא עצמה אושפזה "ואיציק רץ ביני לבין הילד, כשאני שוכבת שם ובוכה ומתחננת שיבינו שזאת טעות". אחרי שישה ימים של טיפול אנטיביוטי נדמה היה שהילד מתאושש, אבל אז בבת אחת הדרדר שוב וחזר לחיים רק אחרי טיפול בחשמל. "ורק אז הבינו שזה הלב שלו והתחילו לטפל בו, אבל הוא היה במצב כל כך ירוד שאמרו לנו להתפלל. מזל שהיה שם רופא אחד מלאך, שאמר לי 'תשאבי חלב כדי שיהיה לך מה לתת לו כשיתאושש' וכך נתן לי תקווה שיהיה בסדר".

 

מלאכים

איך העזת לכתוב בספר דווקא על המקרה שבו שום דבר לא בסדר והתוצאה של אותו אירוע מחרידה כל כך?

"שנים ברחתי מהסיפור זה, לא יכולתי בכלל לדבר על מה שקרה. הרגשתי אשמה איומה כי איך לא ראיתי שהילד שלי, שמחובר אלי, במצוקה. שנים הלכתי לטיפול פסיכולוגי ורק בכיתי, ולאט לאט הצלחתי לדבר על זה. מהחרדה לא השתחררתי. לא סתם גרנו 12 שנה ליד בית החולים קפלן – הייתי צריכה שתהיה אופציה לרוץ עם כל ילד לחדר מיון. כל לילה בדקתי שכולם עדיין נושמים. וכשהתחלתי לכתוב, זה הדבר הראשון שעלה. הפחד הכי גדול שלי היה מה היה קורה אילו… איך הייתי מתמודדת… האם הייתי חיה עם זה… בכתיבה פתאום היה לי אומץ לבדוק".

היה לך ברור שאסון כזה מפרק זוגיות?

"שום דבר לא היה לי ברור. ידעתי שלזוגיות קשה לשרוד טראומה כזו, כי יש משהו נורא אינטימי באימא-אבא ותינוק ואם משהו פתאום מפר את המשוואה זה שבר גדול".

הכתיבה לא הייתה בשבילה תרפיה, אם כי היא, שמילדותה כתבה שירה ("במחברת גדולה שאימא שלי לא שמרה, כי אין לה בגוף אפילו עצם סנטימנטלית אחת") העזה לכתוב רק כשהגיעה לנקודת שפל רגשית. אצל בעלה אובחן בגיל 40 גידול במוח "ואני הרגשתי שהאדמה מתמוטטת" היא אומרת. "זאת הייתה מבחינתי נקודת שבר, אחרי שנים שבהם הדחקתי והסתרתי את כל הקשיים אפילו מעצמי. גדלתי בבית שבו אמרו תמיד שמסכן רק מי שחושב שהוא מסכן. הקפדתי תמיד להפגין חיצוניות שבה הכול בסדר. כשאיציק נפצע בצבא הייתי בת 16 בסך הכול ולמרות שזה היה מבהיל, והייתה לו פציעת בטן קשה, חשבתי שזה מדליק ורומנטי שאני אצלו בבית החולים כל יום, לוקחת אותו על כסא גלגלים לעשן סיגריה. הרפתקה. אחר כך באה המחלה של רועי, ואז הגידול של איציק. פתאום הוא הרגיש חולשה, צלע קצת, היה לו קשה לעלות במדרגות. הוא עמד לנסוע לחו"ל לצלם איזו פרסומת ואני התעקשתי שילך לבדיקות וכשראיתי אותו יוצא מהסי טי מלווה באחות, ידעתי, לא היו צריכים לומר לי מילה. למרבה המזל הוציאו לו את הגידול והוא התאושש לא רע, אבל אני נשברתי לגמרי. הטראומות הקודמות לא חיזקו אותי אלא סדקו אותי עוד ועוד, עד שלא יכולתי יותר. הייתה לי תחושה שאי אפשר לסמוך בחיים האלה על שום דבר".

בניסיון להתגבר על המשבר, הם חזרו לקיבוץ. "הוא חשב על הקיבוץ כעל מקום נהדר ואני ידעתי שזאת טעות, אבל נתתי לעצמי להתפתות לזה שלילדים תהיה חצר ויהיה לנו עץ מנגו והכול יהיה בסדר. מהרגע הראשון הרגשתי ערומה וחשופה לגמרי, שנאתי את זה שאני מכירה את כל מי שאני פוגשת בשביל והתחיל אצלי תהליך הדרדרות שאפילו לא שמתי לב אליו".

מה זאת אומרת?

"אני תמיד אסופה מאוד ויש לי חומות הגנה, ולכאורה הכול תמיד בסדר ואני מתפקדת כרגיל. אבל הנפש היא כמו רצפת האגן – היא הולכת ומתרופפת עם השנים ואני היום יותר חרדתית מאי פעם, לא יותר קשוחה. בביקור אצל רופאת המשפחה התחלתי פתאום לבכות ולא ידעתי למה, הכול נראה לי מפחיד. היא אמרה לי שאני בדיכאון. פתאום הבנתי מה עובר עלי וחוויתי התמוטטות לא פשוטה, שכמובן הקפדתי להסתיר. מבחוץ איש לא ידע".

עזבתם את הקיבוץ?

"לא מיד, כי שיפצנו שם בית וכלכלית היה לנו קשה לקום וללכת, אבל איציק עודד אותי לחשוב מה אני רוצה לעשות. הוא אופטימי מטבעו ולא קיבל את הטענה שלי שבגיל 45 האופק שלי הולך ומצטמצם. החלטתי ללמוד כתיבה יוצרת באוניברסיטת בן גוריון ושם התפרצה מתוכי הכתיבה".

זקס-פורטל נמצאת כבר באמצעו של רומן שני, סוג של תעלומה בלשית שהיא יודעת את ראשיתה ומכירה את גיבוריה אבל עדיין אין לה מושג לאן תתגלגל. "כמו קיבוצניקית טובה, הייתי צריכה אישור שאני יודעת לכתוב ושיש לי מה לומר", היא אומרת. "כמתרגמת באתי עם ארגז כלים טוב, כמו צבע שיודע לבחור צבע ומכחולים לפני שהוא מתחיל לצייר, אבל נזקקתי לאישורים מהמורים שלי, אתגר קרת, שמעון אדף, חיים באר. אחרי שקיבלתי ביקורות מצוינות דווקא כשהייתי במקום רע כל כך, העזתי ועכשיו ברור לי שזאת רק ההתחלה".

 

 

*** גרסה מקוצרת של הכתבה התפרסמה הבוקר במדור הספרים של "לאשה".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

האישה שחשבה שבן זוגה הוא מאו צה-שוונג

נעמה תורן כפי שצולמה במצלמה נסתרת על ידי סוכן הוד מלכותו גל חרמוני

נעמה תורן כפי שצולמה במצלמה נסתרת על ידי סוכן הוד מלכותו גל חרמוני

 

 

נעמה תורן הבטיחה לעצמה שבגיל חמישים היא תעלה על הבמה עם מופע סטנד אפ משלה. גיל חמישים הגיע, וסטנד אפ? "השתגעתי לעמוד מול קהל? אתם נורמליים?!"  במקום זה היא כתבה מחזה. "רוצי איילה", שאת כתיבתו חלקה עם בן זוגה אורן נאמן, נושא גם את כותרת המשנה "מחזה על פי תהום", ארבע מילים שממצות את תחושותיה של מי שמנסה להתנהל בין הפרנסה, גידול הילדות וחיי האהבה, ורואה איך בחריצים שבין אלה לאלה הולכת ונוזלת מחייה השפיות.

איילה, גיבורת המחזה (בגילומה של שירי גדני) מבוססת במידה רבה על חוויותיה האישיות של תורן, חוויות שמוכרות היטב לנשים בנות גילה המנהלות את חייהן בין טלפונים מהבנק לטלפונים לגרוש, כי המרדף אחר המזונות מצריך כושר גופני ונפשי של אתלטית-על; יוצאות לדייטים בתקווה לגלות את הגבר הקשוח-אך-רגיש האחד שאולי עוד נותר על המדף; ועל הדרך גם לעשות קריירה ולעמוד בכל הקריטריונים שיעניקו להן את תואר אם השנה. ערב אחד, בעודה מכינה ארוחת ערב לילדות, תורן מצאה את עצמה מנסה לתפוס אבוקדו מכורסם שעף מהשולחן, מנגבת את השיירים בגרב לחה תוך שהיא דוחסת כביסה למייבש ומנסה, ללא הצלחה, להציל את המחשב, שעמד כמובן על שולחן האוכל (כי שם היא כותבת) משקית חלב שהחליטה להצטרף למופע. "הצורר מהפרברים", כפי שהיא מכנה את בן זוגה, המחזאי אורן נאמן ("יהודי בחושך", "האני") ישב מולה פעור פה ופסק "את סמוראית מטורללת מהגיהינום, חובה לכתוב על זה".

תורן היא אישה אינטליגנטית ונורא מצחיקה. בנוסף, היא גם מפוזרת, חסרת כל יכולת קשב וריכוז ומכנה את עצמה "תקלה על שתיים", כזו שמדי פעם מגלה שהיא יצאה מהבית עם נעל שונה על כל רגל. לדבריה, "והמחזה הזה, יימח שמו מחייב אותך להודות באמת, כי כמה שיותר חשוף יותר מצחיק". היא נברה, העלתה סצנות מחייה, הקצינה אותן לטובת הדרמה, לא הפסיקה לבכות והניחה לנאמן השיטתי והמדויק (המכונה בבלוג שלה "הנשר הארי" וגם "הרייכסמארשל") "להשחיז ממני קומדיה". ההחלטה לכתוב היא התשובה שלה למשבר הגיל ("ראינו יותר מדי בני חמישים שפתאום לא התעוררו יותר בבוקר") ובהחלט לא לסדרה שכותב בן זוגה לשעבר, רן שריג, המבוססת על חייו שלו, כגרוש פעמים. לא, זה לא היה הטריגר, אבל כפי שתורן מתוודה, ברגע שנפוצו השמועות שהיא כותבת, הגיע הטלפון הבלתי נמנע ממנו, שנועד לברר האם, מה ואיך מתוארים ב"רוצי איילה" היחסים עם האקס וטלפון נוסף הגיע מאימא, שלא הפסיקה לצחוק כשקראה את המחזה, אבל חשבה ש"אולי כדאי להוציא משם את הסצנה אם האימא, כי מי צריך אותה, למרות שזה בכלל לא מזכיר את המציאות".

שירי גדני ב"רוצי איילה". צילום: ורוניק ענבר

שירי גדני ב"רוצי איילה". צילום: ורוניק ענבר

תורן מתגוררת עם בנותיה עלמה (בת 17) ונגה (בת 11 וחצי) בלב תל אביב, בדירה שבה בילתה את ילדותה. היא חזרה לכאן אחרי שנים והיא אוהבת את העובדה שהבנות שלה יורדות לאותה גינה שעליה ויושבות מתחת לעץ הסיגלון שהיא זוכרת מילדותה שלה. אחרי קריירה ארוכה בכתיבה ועריכה בעיתונות ובטלוויזיה, היא משמשת כבר שלוש שנים עורכת כתב העת לילדים של "נשיונל ג'יאוגרפיק" ונהנית מכל רגע. היא נהנית גם מהזוגיות הנוכחית שלה, שהחלה לפני שנתיים, ומהעובדה שכל אחד מהם מתגורר בדירה משלו ובכל זאת הם מצליחים לחיות וליצור ביחד, וגם להצחיק זה את זה מאוד.

תורן נמצאת במרכזה של מפת סלבס מכובדת. היא אחותו של המוזיקאי, השדר והשחקן דן תורן, בתו של שחקן התיאטרון אילן תורן וכאמור, זוגתו לשעבר ואם שתי בנותיו של המחזאי רן שריג, שבניגוד לה, חשף (ועודו חושף) בהרחבה את חייו האישיים. מפתיע, לכן, שעד כה לא העניקה ראיונות חושפניים, וכן, בגרסת הפרינט של הריאיון היא נאלצה להתפשט וירטואלית, מה שיחסך ממנה לגמרי פה, בבלוג שלי. אין לה בעיה לשמש להיט הומוריסטי בכל מקום שאליו היא נקלעת, אבל על חייה האישיים היא מעדיפה לא לדבר אלא אם מוכרחים ואני חושדת שהעובדה שהזמינה אותי לראיין אותה בבית נבעה יותר מכך שטעיתי (בחיי!) לחשוב שהיא צעירה בעשור מגילה, ולא מתשוקה פתאומית עזה להתערטל בציבור.

תורן גדלה בתל אביב ולמדה במגמת תיאטרון בתיכון "תלמה ילין". כבתם של שחקן ועיתונאית (אמה, אילנה, שימשה משך שנים עורכת בידיעות אחרונות) ידעה שאלה שתי האפשרויות שמתוכן היא יכולה לבחור, ובחרה בכתיבה. בצבא כתבה בביטאון חיל הים ומאחר שכבר לא התגוררה בבית, קיבלה אישור להתפרנס מכתיבה ב"העיר". אחרי לימודי קולנוע באוניברסיטת תל אביב הצטרפה ל"קשת" ועבדה שם למעלה מעשור. בין לבין היא פגשה את שריג והקימה אתו משפחה, אבל לא התחתנה.  "לא בער לי להיות כלה", היא אומרת. "הורי נפרדו כשהייתי קטנה וגדלתי עם אימא שבכול מקום ממשלתי נתקלה בפרצופים חמוצים של פקידים שחשבו שאם היא גרושה היא בטח פרוצה. אז קראו לזה 'משפחה הרוסה', ככה דיברו על זה, אז חתונה לא רציתי אף פעם. הלכנו פעם לחתונה של חבר, היה יום חם ולח נורא והחתן עמד בחולצה לבנה שמרוב זיעה הייתה שקופה. הרגשתי את הלחץ שלו ואמרנו, זה לא. במקום זה, כשעלמה הייתה בת שנה, עשינו מסיבה גדולה והרגשנו שזה מחייב יותר מכל חתונה".

במחזה שלך יש אימא לחצנית שדוחפת את איילה, הגרושה, למצוא חתן חדש

"אימא שלי לא לחצה עלי להתחתן, אבל היא מאמינה שחיים ביחד הם דבר טוב והיא באמת זכתה לזוגיות נהדרת ואהבה גדולה בשלב יחסית מאוחר בחיים. אני קצת פחות רומנטיקנית ממנה. זה לא שלא התאהבתי כמה וכמה פעמים בחיים, אבל אני יותר סקפטית ממנה. אני מאמינה בזוגיות, אבל בשום אופן לא ברבנות וגם לא במגורים משותפים. עם השנים הלכתי והתכנסתי במשולש הבסיסי הזה שלי ושל שתי בנותיי, לזה הייתה עדיפות ראשונה ולא היה קל להתברג לתוך זה".

תורן ושריג נפרדו אחרי עשר שנים. "זה נורא קשה לפרק בית עם ילדים", היא מודה. "התייסרתי בגלל זה שנים. לא הפסקתי לשאול את עצמי אם זה צעד נכון, או שזה פשוט מה שראיתי בבית".

 

תורן, נאמן, בננה ולימון. צילום עגמומי של שני אנשים מצחיקים: ורוניק ענבר

תורן, נאמן, בננה ולימון. צילום עגמומי של שני אנשים מצחיקים: ורוניק ענבר

מצאת את עצמך במערבולת שבה איילה, גיבורת המחזה שלך, נמצאת – בלי גרוש, כשכל העולם מנסה לשדך לה גבר חלופי?

"גירושים עושים את שני ההורים עניים מאוד. הרגשתי כמו מישהי שמנסה לשמור באוויר מאה כדורים ומדי פעם אחד נופל לה על הראש, ניסיתי לשכנע את עצמי שאני יכולה להיות בעשרה מקומות בו זמנית  ובתוך זה הסכמתי רק פעם אחת לצאת לדייט, שהתגלה כדייט מהגיהינום, שישב מולי שעתיים בגשם ולא הפסיק לבכות על גרושתו שזרקה אותו מהבית".

רשימת הדברים שהיא צריכה להספיק בחמישים השנים הבאות שלה כוללת דברים כמו ללמוד לקפל סדין גומי, ללמוד לשרוק, להיוולד עם דרכון זר, להילחם בדחיינות. הסעיף האחרון כבר נמחק, חלקית, כי הנה, היא השלימה מחזה קומי. "זה היה רעיון מעולה לכתוב קומדיה במקום סטנד אפ. עדיף שעל הבמה תעמוד שחקנית שנראית מיליון דולר, תגיד את הטקסטים שלי ואני אביט בה ואגיד לעצמי כמה מתאים לי זוהר ופזור…". עכשיו היא ונאמן עובדים מסביב לשעון כדי ש"רוצי איילה" יתרומם ויעלה על כמה שיותר במות ("זה שהפכתי להיות גם מפיקה, מוכיח שלאלוהים יש כנראה חתיכת חוש הומור מופרע").  תורן ונאמן החליטו להעלות את המחזה כהפקה עצמאית ביחד עם המפיקה עינת בסר והבמאי ארז שפריר. שיר הנושא, שכתב דן תורן, כמובן, תכף יוצא לרדיו. התגובות בהצגות ההרצה הראשונות היו די היסטריות: הקהל מתפקע מצחוק למרות שמכריחים אותו לחשוב. הבימוי מפתיע ומלא חן, והסיפור הכן והחושפני עובד.

מבחינתה, המחזה, בעיקר משום שהוא כל כך אישי, הוא חלק מצוואתה הרוחנית. "כי מה יישאר אחריי? כרגע, המורשת שאני מנחילה לבנותיי היא: 'מי שמעירה אותי בשנ"צ חבל לה על האף" וגם: "חייבים לצאת מהמיטה כדי לעשות פיפי בלילה. לא מספיק לחלום את זה". לא בדיוק מורשת רצינית."

 

 

 

*גרסה ארוכה יותר של הראיון פורסמה ב"לאשה".

שאיש לא ייקח אותה ממני

 

צילום: גל חרמוני

צילום: גל חרמוני

רותי שפירא נושאת אתה בתיק פיסת מצה כמעט מתפוררת, כרוכה היטב בשקית ניילון. זהו חלק מהמצה השמורה שחולקה בלילה הסדר לפני 18 שנה, ממש לפני שנסעה לווייטנאם, להביא משם את התינוקת שאימצה. זהו הקמע שלה, שעובר אתה מתיק לתיק, ביחד עם כתב הוויתור שעליו חתמה האם הביולוגית של הילדה. "שלא יקרה משהו, שחס וחלילה איש לא ייקח אותה ממני", היא אומרת.

שפירא מספרת לי על המסע המפותל שהוביל לכך שבגיל 47 יצאה לבדה לווייטנאם, כדי לאמץ בת,  את הבת "שגדלה אצלי בלב ולא בבטן", כפי שהיא כותבת בספרה "הירח אותו ירח – אודיסיאה לווייטנאם" שראה אור בימים אלה ("פרדס" ו"בוקסילה"). בתה נועם לין (היא לא משתמשת ב"לין" ששפירא הקפידה לשמר משום שהיה השם שניתן לה בלידתה) מצטרפת אלינו לקראת סוף השיחה, אבל לא צריך שאול אותה כדי לדעת. האהבה ביניהן חזקה, כל כך חזקה – כותבת שפירא – עד שהיא כואבת.

רותי הייתה בת 23 בלבד כשהתאלמנה. בעלה יגאל שפירא, נהרג במלחמת יום הכיפורים, כשהיו נשואים שנה ויומיים בדיוק. הוא שימש קצין תצפית בראש כוח צנחנים ונפגע מירי מארב צלפים מצרי במבואות העיר סואץ. הוא עבר את המלחמה כולה בלי שריטה, ונפגע בפעולה שנמשכה שעות ספורות אחרי הפסקת האש הרשמית. "הכרנו עוד בתיכון", היא מספרת. היא התגוררה ברמת השרון והוא בתל אביב, אבל חברה משותפת הכירה ביניהם והם הפכו ידידים ואחרי שנים גם לזוג. בתוך האושר שלהם ריחף איזה שכנוע של יגאל שהוא עתיד למות צעיר, ושהוא צריך להספיק הכל כי הזמן דוחק.  כשהודיעו לה שנהרג (אחרי שלושה שבועות של חרדה ואי ודאות) המשפט הראשון שיצא מפיה היה "חבל שאני לא בהריון". היא ידעה שילד היה משמח אותו והצטערה שלא יהיה לו המשך. "בשבעה אימא שלו אמרה לי שאם אי פעם יהיו לי ילדים, גם הם – הוריו של יגאל, בלה וג'ימי, יהיו להם סבא וסבתא. נדרשו לי 24 שנים לפרוע את השטר הזה, והם לא הכזיבו, הם שימשו סבא וסבתא לכל דבר".

למה כל כך הרבה שנים?

"היו לי הזדמנויות להרות, אבל עד גיל ארבעים בערך זה לגמרי לא עניין אותי וזה נראה לי מפחיד אפילו. רציתי להיות חופשיה, לעוף, וכשכבר רציתי , זה לא הלך. אבל אני באמת חושבת שלא הייתי בשלה לזה יום לפני שזה קרה. וגם אז, אל תחשבי, היו לי פחדים. "

את כותבת בספר שכשהפכת לאימא, הרגשת שהתקבלת כחברה שווה בחברה הישראלית

"אני כותבת את זה קצת בציניות, כי זו האווירה ברחוב, בבניין, בשכונה. המשפחה והחברים שלי לא לחצו עלי, אבל מסביב הייתה תחושה שעם תינוקת, את מתקבלת פתאום למשפחת האדם. זה ערך עליון בארץ, וכולם טרחו להודיע לי כל השנים כמה חבל שאני לא עושה ילד. כשחזרתי עם נועם, זכיתי לפרגון ורצון טוב מעל ומעבר למה שציפיתי. יכול להיות שאם הייתי יולדת בעצמי היו מעבירים ביקורת, אומרים שזה צעד אגואיסטי, לגדל ילד בלי אבא, אבל האימוץ הוציא מהאנשים רק פרגון".

שפירא נולדה בהלסינקי, בקהילה היהודית הקטנה של פינלנד, שהייתה אז ציונית מאד. אביה, יליד פינלנד, שהיה מהנדס מכונות, ואימא שלה, שהגיעה לפינלנד בגיל 8 מעיר הולדתה שעל שפת הים הבלטי (אז פרוסיה, גרמניה) בעקבות עסקיו של הסב שהיה סוחר עץ, ילדו שלושה ילדים וכאשר רות, הבכורה, הייתה בת 13, והחליטו לעלות לישראל. בשלב זה כבר היו לה שלוש שפות אם: פינית (שפת בית הספר), שוודית (שפת הבית, שכן פינלנד היא דו לשונית) וגרמנית (שפת הסבים) ולימים הצטרפה לזה העברית, כמובן.

 

Spira

המעבר מפינלנד לנווה מגן שברמת השרון היה לה קשה מאוד. "הגרעין בבית הספר היה ילדי גנרלים והאווירה הייתה קרתנית מאוד", נזכרת שפירא. "המנטליות הייתה שונה לגמרי, לא ידעתי יותר מאלף בית, לא הייתי מעורה בכלום, והרגשתי שהפכתי מתלמידה מעולה לאפס". אחרי שירות צבאי ביחידת המחשבים של צה"ל (שהייתה אז בחיתוליה) הגיעה לירושלים כדי ללמוד ספרות אנגלית, אבל לימודיה נקטעו באמצע כשבעלה נהרג. "לקח לי כמה שנים להשלים את התואר כי אחרי שיגאל נהרג הייתי די מאובנת. הייתה לי הרגשה שאני מין פנקייק כזה, שהחיים יכולים להפוך אותי על המחבת בתוך רגע. זה מילא אותי פחד מכל התקשרות מחייבת מדי, כי ידעתי שהכול יכול שוב להילקח ממני".

שפירא, שהיא היום מתרגמת בכירה וחתומה על מיטב הלהיטים שהגיעו לעברית מארצות סקנדינביה (כולל יצירת המופת של יורן רוזנברג "עצירה קצרה בדרך מאושוויץ", "הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם", טרילוגיית המילניום של סטיג לרסון וספרי ילדים של אסטריד לינדגרן) השלימה בסופו של דבר תואר שני, עבדה כמתאמת פעולות תרבות בבית ציוני אמריקה ושימשה כתבת תרבות ב"מעריב". ואז, בשנת ואז בשנת 1997 הגיעה שיחת הטלפון מעורכת הדין שתיאמה את האימוצים מווייטנאם, והיא ארזה מזוודה שכללה בגדי תינוקות, חיתולים ושאר חפצים שלא האמינה שתשתמש בהם אי פעם ויצאה לדרך.

שלוש שנים בלבד היה חלון ההזדמנויות הזה פתוח בפני ישראלים. מאוחר יותר ישראל חתמה על אמנה בינלאומית המסדירה אימוץ ילדים בין מדינות, ווייטנאם לא נכללה ברשימת המדינות שנחשבו מפוקחות מספיק. כששפירא הגיעה לשם בפעם הראשונה, היא פגשה זוגות ישראלים נוספים שקיבלו את התינוק שחיכו לו די מהר. היא נאלצה להמתין, ומסיבות שונות, הילדה שיועדה לה לראשונה לא ניתנה לה. במתח, בעצבים מרוטים, היא המשיכה לחכות, תוהה איך תרגיש ומה יהיה אם לא תתקשר לתינוקת. כל השאלות האלה נמוגו בבת אחת כשלין הזעירה הונחה בזרועותיה. "הרגשתי שאני נמצאת אתה בתוך בועה. רק היא ואני וזהו. כל שאר העולם רחוק", מספרת שפירא. "פרצתי בבכי. זה היה בכי של הקלה ואושר וגם חמלה על תינוקת רכה שאמה לא הייתה מסוגלת לגדל אותה. היה לי צורך עצום לגונן עליה".

מכל ההליכים הבירוקרטיים המתישים וההתרחשויות המוזרות שהיא מתארת בספרה, מפגש אחד בלתי צפוי היכה אותה ממש בתדהמה: המפגש עם  האם הביולוגית. איש לא הזהיר אותה מראש, ורק כשהתינוקת כבר הייתה אצלה, התברר כי חלק מהתהליך הוא ויתור רשמי של האם על הבת שילדה, המתבצע במחלקה המשפטית, בנוכחות שתיהן. היא מצאה את עצמה פנים אל פנים מול אישה נמוכת קומה, שאת שמה ופרטיה ידעה מתעודת הלידה, "והייתה לה הבעה מרדנית, דעתנית, מישהי שהגורל התאכזר אליה אבל היא בשום אופן לא סמרטוט".

זאת בטח הייתה חוויה מטלטלת

"לא יכולתי לא לחשוב שהאושר שלי כרוך בכאב הלב שלה. ידעתי שהיא לא מוותרת עליה למעני אלא כי היא לא מסוגלת לגדל אותה, אבל המשכתי לחשוב עליה שנים אחר כך. בכל יום הולדת של בתי תהיתי, האם היא חושבת עליה עכשיו? האם יש עוד מישהו בווייטנאם שחושב עליה היום?"

חזרת ארצה עם ילדה שנראית אחרת לגמרי מילדים אחרים. איך מסתגלים?

"האימוץ לא היה החלק הקשה בכל הסיפור וגם לא העובדה שהיא נראית שונה. ההורות החד הורית היא לא פשוטה, כי אין עם מי להתייעץ לטוב ולרע, אין עם מי לחלוק חששות. עניין האימוץ היה על השולחן מהרגע הראשון, דיברתי אתה, סיפרתי לה, הכנתי לה ספר שתיעד הכול, עם תמונות, עם סיפור ההגעה ארצה, המפגש עם המשפחה. ברור שהיא מושכת תשומת לב בכל פעם שהיא יוצאת מהבית, אבל מאחר שהיא מאוד יפה ומרשימה, זו תשומת לב חיובית."

כשנועם הייתה בת 7, שפירא לקחה אותה לשוודיה, לשליחות בת שנתיים, שבה שימשה קונסולית התרבות בשגרירות ישראל. נועם למדה בבית ספר יהודי בשפה השוודית. שפירא, שבפתח הספר מאחלת לבתה להיות נטועה כל חייה במקום אחד, הפכה אותה כמעט בלי לשים לב לאזרחית העולם: ילידת וייטנאם, המחזיקה דרכון ישראלי ופיני ומדברת גם שוודית. "חשבתי שנדודים זה קשה, כי לי הייתה חוויה קשה, ואני מקווה שלה יהיה המון בטחון בחיים".

בגלל זה גיירת אותה?

"גיירתי אותה כי בתעודות שלה היו יותר מדי שורות שנכתב בהן "לא ידוע". אב לא ידוע, לאום לא ידוע, דת לא ידועה. הדת והלאום הוחלפו ב"יהודי"."

השחזור המפורט של שפירא את הימים בווייטנאם ואת החזרה שלהן ארצה התאפשר הודות לעובדה שהיא נוהגת לשמור הכול: קבלות, כרטיסים, יומני פגישות, דפי מידע. הגרסה הסופית עברה תחת עיניה של נועם וקיבלה את אישורה המלא לפני הפרסום. "הספר לא חידש לי כלום", אומרת נועם, שכאמור, מצטרפת לרגע, בין עיסוקיה, לשיחה. "תמיד שאלתי הרבה שאלות ואימא גם סיפרה לי מיוזמתה. "

אימא שלך כותבת שלמרות שהייתה אתך בביה"ס עוד ילדה שהגיעה מווייטנאם, לא עשית מאמצים להתחבר דווקא אליה

"זה לא נראה לי רלוונטי לחיים שלי. גדלתי פה, אני מרגישה לגמרי שייכת, זו החברה שלי ואין לי איזו תשוקה אדירה דווקא לווייטנאם".

יש לך מחשבות על נסיעה לווייטנאם?

"עוד לא פתחתי את תיק האימוץ, מה שאפשר לעשות אחרי גיל 18, ועד שאעשה את זה אני לא שואלת את עצמי יותר מדי שאלות. ברור שתהיה נסיעה, כי מעניין אותי מאיפה באתי, אבל זה לא בראש סדרי העדיפויות שלי".

 

המיינסטרים משאיר אותי רדומה

download (1) 5863

קווי הדמיון בין הסופרת האמריקאית אילת ולדמן לבין לבנה עמיזדה המנוחה (והבדיונית) מרמת גן, אימם של איב, סאן ולורן אולי קלושים ביותר, אבל לא מספיק קלושים כדי לחמוק מבעד לרשת של ציידת דקויות מיומנת. וולדמן ("אהבה ואוצרות אחרים", "אימא רעה") פרסמה לפני כמעט עשור מאמר שבו היא מצהירה כי אהבתה לבעלה, הסופר מייקל שייבון, גדולה ועמוקה מאהבתה לארבעת ילדיהם, וכי בעיניה זהו הסדר הנכון של הדברים: מחויבות לזוגיות, שהילדים הם רק לווייניה. אהובים, אבל חשובים פחות. דמותה של לבנה עמיזדה נולדה מתוך המאמר הזה. "שמעתי אותה והתפוצצתי", אומרת גלית דיסטל אטבריאן. "והחלטתי לקחת את העניין הזה לקצה".

התוצאה, חייבים להודות, מרשימה מאוד. "טווס בחדר מדרגות", ספרה החדש של דיסטל אטבריאן, נובר לעומק בשאלת מקומם של הילדים מול זוגיות ההורים. הוא עושה זאת באמצעות בחינה של הצלקות והחרכים שנותרים בילדים שגדלו במקום שבו איש לא הגן עליהם, בצילה של פתולוגיה נוראה, שחוזרת וחובטת בהם בכל פעם שהם מנסים להשאיר אותה מאחור. ויחד עם זה, "טווס בחדר מדרגות" מצליח להישאר ספר חם, כמעט רחום, שהדמויות בו מורכבות מאוד ואינן רק "ניצולות" של המעשה הנורא שהן חולקות אתנו. איב, סאן, לורן, רחלי, איציק, לבנה, מיכאל ואפילו קשארל הקטנה – מדיפים כולם ריח של בני אדם אמתיים שלכל אחד מהם קול מיוחד ורם מאוד.

את הקולות המרובים והמגוונים האלה דיסטל אטבריאן טוענת בלא מעט הומור. היא כותבת אמיצה, שלא חוששת לאפשר לגיבורים שלה לחשוב, לומר ולעשות דברים שמערערים על הציפיות החברתיות מהם, והיא לא נבהלת לגלות לקוראיה גם את הצדדים הפחות יפים של אישיותם. הכתיבה של מושחזת, לפעמים אפילו פרועה, אבל מאחר שהיא מבינה את המצוקות והמניעים של דמויותיה לעומק, אין לקוראים ברירה אלא להזדהות, או לפחות להבין. היא עשתה זאת במיומנות רבה ברומן הביכורים שלה "ואם היו אומרים לך", שנולד וצמח על מסגרת של חוויות אישיות שלה, וספרה הנוכחי מוכיח שלא מדובר בהצלחה מקרית.

עד "ואם היו אומרים לך", דיסטל אטבריאן, בת 43, לא ידעה שהיא סופרת. היא נולדה בירושלים ואחרי שירות צבאי בחיל האוויר "ארזתי תיק, עם מברשת שיניים, מצעים ומפתח לדירה שחברה שלי עזבה בתל אביב, דירה שאף פעם לא ראיתי קודם, ונסעתי לסמסטר הראשון באוניברסיטת תל אביב". היא השלימה תואר שני בפילוסופיה (וגם לימדה ב"ליד האוניברסיטה"). למה פילוסופיה? "כי באתי מבית מאוד מסורתי, של שני הורים שעלו מאיספהן והקפידו על קידוש אבל אחריו על "יומן השבוע" ואלוהים היה עבורי נושא בעייתי, כזה שרפרף בין חדרי הבית. בגיל 17 או 18 גיליתי את האתאיזם ורציתי להוכיח לעצמי את אי-קיומו של אלוהים".  זה, אגב, לא הצליח לה. מקץ השנה השנייה היא חזרה להאמין בקיומו של אלוהים, מה שאולי לא משתקף באורח החיים שלה, אבל בהחלט נוכח בכתיבה, ולא רק במקומות שבהם ענבל, גיבורת "ואם היו אומרים לך" מנהלת משאים ומתנים עם מי שהיא מכנה "אלוהי האסונות".

היא נישאה ויצאה עם בעלה לשליחות דיפלומטית של חמש שנים ביוון. בתה, ענבר (בת 16) הייתה בת חודשיים, ובנה, ערן (בן 14) נולד שם. "הייתי 'אשתו של' וזה היה טראגי לחלוטין, כי אם יש משהו שאני לא, זה "אשת", לא מטעמים עקרוניים אלא מטעמי אופי. זאת פשוט לא אני", היא אומרת. "מגיל 18 הייתי בבליץ על עשייה, לימודים, עבודה, לימודים, עבודה וייחלתי להיות האישה שמפרנסים אותה והיא מדדה ברחובות אתונה על עקבים ועושה קניות, אבל החיים בקבוצה סגורה של נשים, שכולן יותר משכילות מהבעלים שלהן אבל כולן רק מכינות קפה, היו פשוט סיוט. היו נשים שפרחו שם, אבל אני פשוט לא יודעת להתנהג בסביבות כאלה. לא יודעת לפענח קודים. אני כמו כוסברה. או שמתים עלי או שלא סובלים אותי ודי מהר הבנתי שאני לא עושה את הדברים כמו שצריך".

החומרים לספרה הראשון הצטברו אז, כשהתמודדה עם גידול הילדים בפרברי אתונה, רחוק ממשפחתה, חבריה ועיסוקיה, כשמעל מרחף ענן כבד ביותר: התינוק שנולד לה לא התפתח בקצב המצופה. מסע הייסורים שעוברת גיבורת "ואם היו אומרים לך" במערכת הבריאות, מערכת החינוך, מול בני משפחה, בן זוג, שכנים, חברים ואנשים זרים שלכולם היה מה לומר, אך איש לא סיפק לה תשובות, נבט מחוויותיה שלה, אבל הועצם וגדל לכדי דרמה ספרותית שאיננה בשום צורה אוטוביוגרפית. למרות זאת, בחמש השנים מאז ראה הספר אור, היא הפכה לסוג של גורו להורים של ילדים שיש להם לקויות למידה שונות, והספר שלה מועבר מיד ליד, מעין לעין, כסוג של מניפסט שמנער מעל החוויות האלה את הבושה והאשמה ומציג בפשטות את החרדות, המניפולציות, התקוות, הכעסים וגם את מקורות הכוח.

"חזרתי מהאבחון ה – 8957 של הבן שלי, ופשוט התמוטטתי בבית של אימא שלי. היא הזעיקה את אחותי ושתיהן ביחד, שהן הדבר הכי מעשי והכי אנטי חרדתי שיש, נתנו לי שעתיים להתבוסס ואמרו לי 'שבי ותכתבי על זה ספר'. למחרת, באמצע ספונג'ה, שאלתי את עצמי לראשונה: ואם היית כותבת על זה, איך היית מתחילה?. עזבתי הכול, רצתי למחשב והתחלתי לכתוב. להפתעתי, בבוקר למחרת, מה שכתבתי לא הביך אותי, אז המשכתי".

אימא שלה הראתה את ראשית הכתיבה הזו לגיל הראבן, קליינטית בחנות בגדי המעצבים שלה, וזו התקשרה ואמרה לה "אני מרגישה שהלכתי ברחוב ומצאתי יהלום".  באופן לא מפתיע, הן הפכו  לחברות קרובות. תהליך העבודה המשותף הבהיר לגלית, אז (והיום) בעצמה בעלת חנות לבגדי מעצבים בשילת, שליד מודיעין, שהצורך שלה לכתוב עמוק וגורף. "בהתחלה השתמשתי במסגרת מהמציאות כי לא ידעתי שאני יודעת להמציא, לא סמכתי על עצמי שאני אדע לברוא נרטיב", היא אומרת. "עד שהתיישבתי לכתוב את הטווס. הספר השני נכתב מתוך הבנה שאני חייבת לכתוב, ושזה חלק מאוד מהותי בחיים שלי. נאחזתי בזה, פחדתי שזה ילך לאיבוד. בגלל זה ביום שהגשתי את הדראפט האחרון של "טווס בחדר מדרגות" התחלתי לכתוב את הספר השלישי".

הספרים שלך מאוד שונים זה מזה, אבל בשניהם את מבצעת ניתוחי עומק של יחסי הורים ילדים, ובעיקר אימהות

"כי אימהות הן בני אדם בסיטואציה מורכבת. יש להן אחריות מוסרית עמוקה לילד, לחיים שנוצרו בגללן, אבל בגלל שיש בהן גם את כל החולשות והדברים המגעילים שיש בנפש האדם, לפעמים זה יוצא להן עקום. לפעמים הן מסרסרות בילדים באופן לא מודע, משתמשות בהם כחלון ראווה. ויש אימהות שמעדיפות את הבעל על פני הילדים וזה מרתיח לי את אמות הסיפין".

אימהות היא גם מקור לא אכזב לחרדות

"בהחלט, למרות שאישית אני אדם נורא לא חרדתי עד כדי הפגנת אידיוטיזם בנוסח פרדיננד הפר, כזה שמשוכנע שהכול יהיה בסדר. בספרים אני בוחנת את החרדתיות הזו, כי אצל הרבה אימהות היא הכוח המניע של היחסים שלהן עם הילדים".

"טווס" נולד מאגדה אורבנית על שלישיית אחים עם שמות מגוחכים

"כן, כי אנשים שהם "וונביז", שמעמידים פנים, מקריזים אותי. אני לא סובלת אנשים שמזייפים, שמנסים להיות מה שהם לא, וככל שאני מתבגרת ומזדקנת זה נהיה יותר גרוע".

והצמדת להם סיפור קשה ביותר

"אני לא יודעת למה בחרתי דווקא את הנושא הזה. ידעתי שאני רוצה לבנות סיפור חזק, מטלטל, כי אני בעצמי צרכנית של הרואין ספרותי. הקפדתי שלא יהיו עמודים עם תיאורי נוף, שלא יהיו פסקאות שאפשר לרפרף עליהן. לא אכפת לי לעבוד קשה, כדי שהקוראים שלי לא יוכלו להניח את הספר מהיד. לא היה לי שמץ של מושג על מה אני הולכת לכתוב. שנה שלמה כתבתי, וזה לא היה טוב. הרגשתי שהדמויות הן קריקטורות. ישבתי מול המחשב והתעקשתי. ופתאום הם באו – התחלתי מחדש, והדמויות היו פתאום בני אדם אמתיים. הרגשתי שאני מבינה על מה אני כותבת, ולא יושבת לי כסופרת אינטלקטואלית שקורצת לקורא האינטלקטואל מאחורי גבן של הדמויות שלי".

למרות שכאמור, מדובר בסיפורים שונים מאוד, בשניהם דיסטל אטבריאן מציבה סימני שאלה מעל מקובלויות חברתיות: אהבת ההורים, מסירות ונאמנות זוגית, משפחה. "העמדה שתוהה האם אבא אימא ושלושה ילדים זה להיט גדול היא בעיני עמדה תקפה ומעניינת", היא אומרת. "זאת לא אופציה קלה לבחור חיים כל כך שונים מהתקן, אבל היא אופציה – כי מי שבוחר במה שמקובל למרות שזה לא מתאים לו משלם מחיר עצום".

מאיפה את  – ילדה טובה ירושלים – מכירה את הטיפוסים האלה, שהספרים שלך משובצים בהם?

"אני אוהבת את הקצוות. את ההומור, השפה, הצבעים של הקצוות, ויש בי אפס התנשאות כלפיהם. המיינסטרים משאיר אותי רדומה".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ילדות טובות מחפשות דם

 

כשוורד טוכטרמן גרה ברמת ישי היא טענה שמדובר במרכז העולם. כשעברה להתגורר בחיפה, טענה שמרכז העולם עבר לשם, אתה, ובטקסיות מה הניחה בנקודה המרכזית המדויקת, סטיק מדמם. בערך באותה תקופה היא גם איבדה את כף רגלה השמאלית, ומצאה אותו מאוחר יותר במחלקת אבדות ומציאות בתחנת רכבת. כשהחלה להעסיק צוות קולפי אפרסקים היא גילתה שבצל לא גורם לה לדמוע, ואחת לשנה היא צופה בסדרה טווין פיקס מהתחלה ועד הסוף.

מבולבלים? לא תהיו, אחרי שתקראו את "דם כחול", ספרה של ורד טוכטרמן, שהוא אמנם רחוק מאוד מלהיות ספר אוטוביוגרפי, אבל יש בו איזו חופשיות ריחופית של כתיבה, ותעוזה עלילתית ודמיונית שמסבירה מה עושות כל העובדות ההזויות-עד-משעשעות האלה בתקציר תולדות החיים שטוכטרמן העלתה לאתר שלה. יש באתר (www.room314.co.il) גם מפרט תכליתי יותר: היא נולדה בסנטה פה, ארגנטינה, מגיל שנתיים גדלה בחיפה, כבר שנים היא כותבת ועורכת ומתגרמת מדע בדיוני ופנטזיה, הקימה את "חלומות באספמיה" כתב עת ישראלי למדע בדיוני, פרסמה עשרות סיפורים קצרים ושני ספרים ("לפעמים זה אחרת", הוצאת אופוס 2002 ו"דם כחול" שיצא עתה בהוצאת "יניב"), היא זכתה פעמיים בפרס "גפן" והיא פעילה מרכזית בקהילת המדע הבדיוני הישראלית. חוץ מזה היא בת 41, מגדלת לבד את בנה בן השנתיים, השיער שלה קצוץ וצבוע בסגול ויש אנשים שהיא אוהבת, אבל את רוב בני האדם היא מעדיפה בצד השני של המקלדת, בחצי הכדור הוירטואלי.

"דם כחול" הוא ספר קשה להגדרה. עקרונית מדובר בספר ערפדים – סיפור על בחורה שזה עתה נשבר לבה כשגילתה שבן הזוג שלה בוגד בה, ובניגוד למה שההיגיון אומר לה, היא מסכימה למפגש מיני מסעיר עם ערפד. השידוך בחורה-ערפד, נקודת מוצא קלאסי של ספרי אימה בכל הזמנים, מתאפשר באמצעות סוכנות "דם כחול" , שמתגלה ככיסוי למזימות מורכבות יותר מכפי שנדמה בתחילה, ושולחת את חן – הגיבורה – חובבת ערפדים מתונה בהרבה מהסופרת – למסע חיפושים ופענוח שייגמר, אולי, בקצה סדרת ספרי ההמשך. ואגב, למרות התיאוריה שלה בדבר מרכז העולם, הספר – שטוכטרמן רצתה לכתוב על חיפה – לגמרי מתרחש בתל אביב.

"דם כחול" הוא ספר חינני מאוד. הגעתי אליו בצפידות מסוימת, אחרי שלא הצלחתי להתחבר לאף אחת מסדרות הערפדים הרבות בטלוויזיה, ואחרי שנים של הינזרות ממדע בדיוני, וגם אם לא השתוקקתי מיד לטבוע בו, הרי שחייכתי לא אחת, ולא הפסקתי לקרוא משום שטוכטרמן היא בחורה מצחיקה ואינטליגנטית, משום שהיא כותבת על מין ועל תשוקות ועל חרדות בטבעיות נעימה, ומשום שהאסוציאציות שלה נעות במהירות בין קריקטורות אנטישמיות בדֶר שטירמר לשירי הדיכאון של הגשש עם נגיעות של שייקספיר, עלילת מתח, קומיקס אמריקאי ודיבור ישראלי עכשווי זורם.

טוכטרמן מגדירה את עצמה כמי ש"שורצת בהרבה קהילות של חובבי מדע בדיוני ופנטזיה ומיודדת על רוב האחרות". היא מעורבת בארגון ובהפקה של הפסטיבלים והכנסים, מארגנת סדנאות ותחרויות כתיבה ומקיפה את עצמה בעיקר באנשים ששקועים, מנטלית, בעולם הזה. "חובבי מדע בדיוני הם בדרך כלל אנשים שיש להם אופקים יותר רחבים, חשיבה יותר פתוחה, הרבה פעמים הם מתעניינים במדעים טכנולוגיה, הם שכלתנים ולוגיים – יותר קל לי למצוא חברים בקהילה הזו, אני לא יכולה לראות את עצמי בקשר עם מישהו שהוא בכלל בכלל לא חנון".

החנוניות הזו לא ממש משתקפת בספר, משום שטוכטרמן בנתה גיבורה שהיא חובבת ערפדים מתונה ומסורה הרבה פחות ממנה עצמה, וגם בגלל שאיכשהו, היא מצליחה להישמע טוב בעברית. היא אומרת שהיא לא היחידה, ושהכותבים העכשוויים כבר לא מכריחים את הגיבורים שלהם לגור בניו יורק או לשאת שמות כמו ג'ו וג'יין. "זה היה תהליך בנייה קשה מאוד", היא אומרת. "לפני שהיה אינטרנט כותבי המדע הבדיוני היו מפוזרים ובקושי נפגשו, ומאחר שכולם גדלו על המד"ב האמריקאי, היה נדמה שאי אפשר ליצור מדע בדיוני ישראלי ממש כי הוא יישמע מלאכותי. עברנו את זה, והיום אנשים כותבים אפילו על קהילות יהודיות עתיקות או קיבוצים בחלל".

מה משך אותך לתחום?

"הלוואי וידעתי. מגיל מאוד צעיר קראתי אסימוב, לארי ניבן ויום אחד לגמרי במקרה קניתי את "לונה" של רם מואב, שהיה פרופסור לביולוגיה באוניברסיטה העברית וכתב על הנדסה גנטית – נושא שבעייתי לכתוב עליו במדינת היהודים – ונדלקתי".

קל לדמיין את טוכטרמן, שכבר בבית הספר היסודי כתבה לאמא שלה ספר קומיקס שבו הבלש נודד ל"ארץ הכפול שלוש", שוקעת לתוך בועת הספרות, בעיקר משום שהיא מתארת את עצמה כמי שהייתה "הילדה השמנה של הכיתה, כושלת לחלוטין מבחינה חברתית. היום אני אדם עם טונות של חברים ובטחון עצמי ונדמה לי שגם בילדות ובגיל ההתבגרות כשהחיים היו איומים ונוראיים ידעתי שיום אחד זה ישתנה, אני רק לא יודעת בדיוק איך זה קרה".

ייתכן שהשינוי התרחש כשעזבה את בית הספר בגיל 16. את המסגרת השנואה החליפו לימודים אקסטרניים ועבודה  כמטפלת ואחר כך כפועלת בבית דפוס. באותו זמן גם הפסיקה לכתוב "כי במוח הלא הגיוני שלי כמתבגרת חשבתי שכתיבה זה משהו לנערות, ביטוי של המיית הלב שצריך להפסיק בגיל מבוגר יותר". החזרה לכתיבה הגיעה בגיל 25, בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה, שהחזיר לה גם את האהבה ללימודים. "חשבתי להיות פסיכולוגית קלינית או סקסולוגית", אומרת טוכטרמן, "אבל איפשהו במהלך התואר הראשון קלטתי שזה לא נכון לי, שהטיפול הפסיכולוגי נעשה בתפיסה לא הוליסטית של בני אדם. עשיתי התנסות בביה"ח הפסיכיאטרי בטירת כרמל, והיו שם סיפורים נוראיים על התנגשויות בין פסיכיאטרים לפסיכולוגים שכל אחד מטפל בפן אחר של אותו אדם. עברתי למסלול ישיר לדוקטורט, הייתי תלמידה מצטיינת והתחלתי לכתוב דוקטורט על האבולוציה של השפה וצפיתי לעצמי קריירה אקדמית מזהירה, אלא שהכל נדפק".

מה קרה?

"חליתי".

טוכטרמן סבלה במשך תשע שנים מתסמונת התשישות הכרונית. היא יודעת שגם היום, שנים אחרי שהתסמונת הזו המכונה גם "מחלת היאפים" הוגדרה, יש עדיין מי שמרימים לעומתה גבה בחוסר אמון, אבל החוויות שלה לא משאירות מקום לספק. "לקח לי לפחות שנתיים להבין שאני חולה", היא אומרת. "הייתי עייפה כל הזמן, אבל היי, למדתי המון, לקחתי קורסים נוספים בחוג למתמטיקה לשם שעשוע, עבדתי כמתרגלת באוניברסיטה, ונפרדתי מבן זוג שהייתי אתו שלוש וחצי שנים, כל הזמן הייתי בלחץ וישנתי מעט. היה קשה להבחין מתי זה הפך למשהו פתולוגי".

כשכבר הלכה לרופאים, התברר שיש לה את כל התסמינים, בצורה החריפה ביותר: עייפות שגם 14 שעות שינה לא מסלקות, כאבים בפרקים ובשרירים, בעיות עיכול, כאבי ראש ותגובות קיצוניות לכל חומר כמו כדורי שינה, כדורי ארגעה, אלכוהול ואפילו טיפות אף. "כשקיבלתי סוף סוף את הרעיון שאני חולה ולא רק מתפנקת", היא אומרת, "נשרתי מהלימודים. כל הרזרבות נגמרו לי. לא יכולתי להקים את עצמי מהמיטה, איבדתי ריכוז, הזיכרון נפגע, עובדות מתבלבלות בראש, משפטים לא מתנסחים. רוב האנשים יוצאים מזה שנתיים. אני סחבתי את זה תשע שנים במצב קשה".

איך מתפקדים ככה?

"בקושי. המחלה גרמה לי לאבד את כל הדברים שבגללם הערכתי את עצמי, אבל אני אדם שלא עוצר, אז ניסיתי ללמוד רפואה משלימה, וגם שם לא החזקתי מעמד. עבדתי בהוראה ובהדרכת מחשבים עד שלא היה לי אוויר בריאות כדי לעמוד מול כיתה ולדבר. האקס שלי טוען שהמחלה הייתה דרכו של היקום להתגונן מפני. "

היא החלה לעבוד מהבית, קיימה קשרים אנושיים רק דרך הרשת ("אחרת זה מתיש מדי"), אבל נמנעה במכוון מלקחת חלק בפורומים וקבוצות של חולים אחרים "כדי לא להפוך לחולה מקצועית". למרות זאת, מאמר שגילתה במקרה על השפעתה של דיאטה דלת פחמימות על המחלה הציל, כנראה, את חייה. "כל הרופאים אמרו לי שזה נורא ואיום וזה יגרום לי להתקף לב מיידי", היא אומרת, "אבל החלטתי לנסות. זה היה מדהים. אני יודעת שיש אנשים שזה לא עוזר להם. לי זה היה כמו קסם. לא חזרתי לעצמי לגמרי – יש לי תקופות של חולשה של ריכוז נמוך אבל אני אפילו הולכת לחדר כושר וקניתי "אליפטיקל" והספקתי לשבור כבר שלושה ואפילו העזתי ללדת ילד – וזה לא פשוט, כי מפחיד לחשוב מה יקרה אם אני לא אצליח להתמודד עם זה, אבל יש גבול כמה אני מוכנה שהפחד ינהל לי את החיים".

את שקועה כבר בספר ההמשך ל"דם כחול"?

"מאחר שהסיפור עוסק בסקס, מתח וערפדים, היה לי כיף להמשיך להתעסק בו וככל שחשבתי על זה, ככה התברר לי שאני חייבת להמשיך לכתוב. אני לא כמו ג'י קי רולינג שתכננה את כל סדרת הארי פוטר מראש. כרגע אני כותבת, אבל אין לי מושג לאן זה יוביל".

אני אנרכיסטית שגרה בלב הבורגנות

לפני תשע שנים, כשהמוות היה בן חמש, נעמי שלו ידעה שהיא בחרה להמשיך לחיות ולא ללכת בעקבותיו.  עד אז, מותו של בנה הצעיר איתי (והיא מדברת עליו, על המוות, כאילו הוא עוד יצור, בן משפחה, שהיא מגדלת וסופרת את שנותיו) איים לכבות את האש שהיא מצליחה בכל פעם להצית מחדש בחייה. שלו, למרות שבדיבורה היא מנסה להצטייר כאישה לא סנטימנטלית ובטח לא רכה, בחרה בחיים בזכות חיים חדשים שנולדו במשפחה. נכד אחד, שנולד בזמן הנכון, החזיר לה את הרצון לחיות והחיים האלה שלה היום מלאים מתמיד, בעיקר בגלריה שהקימה שם היא אצרה עד כה שורה של תערוכות נועזות ובימים אלה החליטה לשנות את אופיה ולהקדיש אותה לאמנים-ילדים, דור העתיד של האומנות הישראלית.

 שלו, אמנית ואוצרת, בעלת "גלריה גרוס" בלב תל אביב, כבר בת 73, אבל נראית, נשמעת, חושבת ומתנהגת כאישה צעירה בהרבה, למרות שלדבריה "הייתי מאושרת רק עד גיל ארבע. נולדתי בקיבוץ, וארבע השנים הראשונות בחיי היו לא פחות ממופלאות. אחר כך עזבנו, ואז התחיל הגיהינום". גיהינום היא קוראת לילדות שלה, בצלה של אם לא מאוד מאוזנת, בתוך סבך של יחסים משפחתיים עכורים, בעוני קשה  והשפלה, ילדות שהותירה את חותמה גם על שנת נעוריה ובגרותה, וכמובן על החיים מאז לכתו של איתי, שהיה בן 29 כשהתאבד והותיר אותה שבורה, עד שהחליטה בפעם המי יודע כמה בחייה להמשיך. שלו הקימה את הגלריה שבה היא מארחת אומנים שחשוב בעיניה לקדם. היא משתדלת להיות חתרנית בבחירותיה, או לפחות מרדנית ולא בורגנית – "כי אחרי הכול אני קיבוצניקית בנפשי". היא נשואה לאבנר שלו, יו"ר "יד ושם", אם לשלוש בנות נוספות וסבתא לתשעה נכדים. בימי שישי בערב היא מארחת את כולם לארוחה אצלה בבית, ברמת השרון, אבל עדכונים יומיומיים שוטפים, כמו למשל העובדה שהיא אמורה להתאשפז לצורך ניתוח, בני משפחתה יכולים לקבל רק אם הם עוקבים אחריה בפייסבוק, שם הם מהווים חלק מ-4300 החברים שהיא מעדכנת בהגיגיה לעתים תכופות מאוד.

 

 

שלו מזכירה שוב ושוב את העובדה שנולדה בקיבוץ. זה מקור הגאווה שלה וגם מקור כוחותיה הנפשיים. היא הבת הבכורה של מעין צבי, שנולדה בימים של מצוקה כלכלית שבגללה האסיפה אסרה על החברים ללדת. "לא היה כסף לאוכל, אז בטח לא היה כסף לגדל ילדים", היא אומרת, "אבל אימא שלי, קלאצ'י (קלרה) אייזנברג, שהגיעה מזלצבורג ותרגמה את שמה במצוות בן גוריון לנורית, תמיד עשתה מה שהיא רצתה, ומסיפורים אני יודעת שהיא התעקשה על ההיריון הזה ואמרה 'על הזין שלי הקיבוץ, הקולקטיב ומה שלא יהיה', וילדה אותי. אבא שלי, הייני (היינריך) גרוס, שבא מברלין ותרגם את שמו מאותה סיבה לצבי, השלים אותה. כשנולדתי לא היה בית ילדים, אבל לאט לאט באו עוד משפחות עם ילדים וכשהיינו ארבעה כבר קיבלנו מטפלת.

"אין לי ספק שהשנים האלה עם המטפלות הצילו את חיי. כי אני נולדתי להורים מאוד מופרעים, לאמא שהייתה גבולית־אוטיסטית וחולת נפש, והמטפלות שאהבו אותי אהבת נפש הן שסידרו לי את החיים בהמשך, חיים שהיו קולקציה של צרות".

כשהייתה בת ארבע, עזבה המשפחה את מעין צבי ועברה לרמת גן. "אבא היה נשאר בקיבוץ ברצון, אבל אמא הייתה מאוד אינדיבידואליסטית ורצתה לעזוב, אז עברנו בלי גרוש לדירה עלובה בשכונה עלובה. אני זוכרת איך אמא ואני שכבנו במיטה, מכוסות בשמיכה, ופתאום זחל על השמיכה נחש, ירד מהצד השני ויצא מהבית. העוני היה מוחלט".

במה עסקו הורייך?

"אבא שלי היה אלוף הארץ בקרב־עשר ועבד כמאמן ספורט בהפועל תל אביב וכמורה להתעמלות בבית ספר. אמא שלי רצתה רק ללמוד. לא עניין אותה שום דבר חוץ מלקרוא וללמוד ולעשות ילדים, שאותם היא בכלל לא יכלה לגדל. לדעתי, היא רצתה עוד ועוד תינוקות כי חסרה לה אהבת ההורים שלה. היא אהבה אותם אהבת נפש, אבל מהסיפורים שלה עולה כי הם אהבו את האחיות שלה ואותה לא. אחרי שהיא ילדה אותי, היא רצתה נורא עוד ילדים, ובסופו של דבר היא ילדה את שני האחים שלי, שרגא ועמירם".

עמירם גרוס, אחיה הצעיר של נעמי, הוא איש הסטנד אפ הידוע שהיה מבעלי "דומינו גרוס" ועמד מאחורי קבוצות "פלטפוס", "ילדים סורגים לאלוהים" ועוד. "הוא איש מדהים, במאי מדהים, אבל פחות מדהים ביחסי ציבור", היא אומרת עליו. "אחינו שרגא מנהל כל חייו פיצריה בדיזנגוף סנטר".

נשמע שאמא שלך דווקא גידלה אתכם לא רע אם ככה יצאתם.

"אני לא אספר לך את כל הפרטים הכי אינטימיים עלינו, אבל תאמיני לי שהיא לא ידעה לגדל ילדים. כילדה הערצתי אותה. היא הייתה כל כך משכילה, כל כך חכמה. היא לבשה סמרטוטים כי הנשיות שלה לא עניינה אותה למרות שהיא הייתה יפה כמו נסיכה. כשרק הייתה לה אפשרות כלכלית, היא נרשמה לאוניברסיטת בר אילן ועשתה שם תארים. היה לה תואר באנגלית, בצרפתית, בסוציולוגיה, והיא לימדה שיעורים פרטיים באנגלית ובצרפתית ועזרה בכלכלת הבית, אבל כשחזרתי מבית הספר היא ישבה בחדר שלה ולמדה. אם שאלתי: 'אמא, מה יש לאכול?', היא ענתה: 'תסתכלי במטבח מה מצב תפוחי האדמה'. הבית לא עניין אותה".

אז מי גידל אותך?

"השכונה. אלה היו זמנים קשים מאוד, אבל אנחנו הילדים היינו יחד. גידלנו אחד את השני. אכלנו יחד, עשינו קומזיצים, שרנו, שיחקנו. אחר כך הלכתי לנוער העובד וגם זה היה סוג של הצלה. את בעלי הכרתי במחנה קיץ של התנועה. היינו חברים ארבע שנים, למדתי בסמינר, היינו יחד בנח"ל, ואז התחתנו. גרנו בקיבוץ משמר השרון בחדר בלי כיור, שירותים או מקלחת, ואני לימדתי כיתה א'".

 

אחרי שנה בקיבוץ הזוג הצעיר עבר לגור בירושלים. בעלה של נעמי, אבנר שלו, למד מזרחנות באוניברסיטה והחל את הקריירה הצבאית שלו, שהובילה אותו מאוחר יותר לתפקידי מפתח: הוא היה ראש לשכתו של הרמטכ"ל דוד אלעזר, לקח חלק בדיוניי הפסקת האש עם מצרים בקילומטר המאה ואחד, שימש קצין חינוך ראשי והשתחרר בדרגת תת אלוף. לאחר שירותו הצבאי (במהלכו נפצע במלחמת ששת הימים) היה מנהל מינהל התרבות ויו"ר המועצה הציבורית לתרבות ואמנות, הקים את בית הספר לקולנוע וטלוויזיה ע"ש סם שפיגל, וכיהן בהנהלות של מספר מוזיאונים ומוסדות תרבות.

בשלוש השנים הראשונות לנישואיהם, כשבעלה התרכז בלימודיו, נעמי לימדה בבית שמש. הדרך לשם הצריכה נסיעה בשלושה אוטובוסים, "ומאחר שהיינו עניים נורא, רציתי לחסוך כסף ונסעתי בטרמפים. בשנים האלה עברתי שני הריונות, ולמרות זאת, בגשם, ברוח ובשרב, אני והמטרייה נסענו בטרמפים. אבל לא הרגשתי אומללה. רציתי נורא להתקדם בחיים".

רצית לברוח מהחיים שהיו להורייך?

"ההורים שלי לא היו רק עניים ומטורפים, הם גם נפרדו. יותר נכון, אבא שלי עזב את אמא שלי. הזוגיות שלהם הייתה מאוד מאוד מאוד קשה. הוא היה בליין והיא אינטלקטואלית, וזה לא הסתדר. היחסים ביניהם היו ממש אכזריים. בסופו של דבר הוא עזב את הארץ לברלין כשהיה בן 63 וחי שם עוד חמש שנים עם בת זוג שהייתה צעירה ממנו בארבעים שנה, עד שהוא נפטר מהתקף לב".

ואמא שלך?

"היא חייתה עד גיל 93. אהבתי את זה שהיא שורדת, למרות הבדידות הגדולה שבה היא הייתה שרויה. היו לה ילדים, נכדים, נינים, ומכולם רק אני ביקרתי אותה בקביעות. בעלי טיפל בכל העניינים שלה, טפסים, בנקים, בית אבות, ואני הייתי זו שבאה, לוקחת אותה לבית חולים אם צריך, והכל. היא הייתה אישה קשה מאוד ואני הייתי אז חלשה מאוד. בכל פעם שניקיתי אצלה היא הייתה כועסת עליי. אסור היה לי לגעת בדברים שלה. הכול היה מאוד כפייתי. ליד הגז היו שתי קופסאות גפרורים – אחת לחדשים ואחת למשומשים. אם זרקתי את זו של המשומשים, היא הייתה ברוגז איתי שבוע. אם הייתי שוטפת רצפה, היא לא דיברה איתי יומיים. אבא שלי היה מחטיף לי מכות, והיא, שלא נגעה בנו, הייתה נועצת מבט מאיים. בשלב מסוים, כשאבא שלי עזב את הבית ואני לא הייתי ברוגז איתו, היא ניתקה איתי את היחסים. הברוגזים שלה היו לנצח נצחים – היא הייתה ברוגז עם האחיות שלה לנצח, ועם רוב השכנים שלה לנצח נצחים. אותי היא חתכה מחייה למשך שש שנים".

איך השלמתן?

"ענת, הבת הבכורה שלי, שהיא גם הנכדה הבכורה והאהובה שלה, עמדה להתחתן ולא השלימה עם האפשרות שסבתא לא תהיה בחתונה. היא פשוט דפקה אצלה בדלת, ואין לי מושג על מה הן דיברו, אבל אמא שלי באה לחתונה, לא לפני שהיא הלכה לפסיכולוג ולגרפולוג ולכל היועצים האפשריים לשאול האם לוותר לי ולבוא. התאומים שלי, שנולדו בתקופת הברוגז, לא הכירו אותה בכלל. הם חיכו בהתרגשות לראות מי זאת האישה הזאת, סבתא שלהם. זאת הייתה חתונה מאוד מרגשת ומבלבלת ואני לא הפסקתי לבכות".

 

החתונה הייתה מרגשת מאוד גם בגלל שענת נישאה לבחור דתי, יוסי צוריה, שהיה מעצורי המחתרת היהודית ואף ישב בכלא. למרות שבית משפחת שלו היה בית חילוני לגמרי, ונעמי היא "אפיקורסית מוחלטת" כהגדרתה, ענת אימצה אורח חיים דתי, וברוח זו היא גם מגדלת את חמשת ילדיה. ענת צוריה היא היום יוצרת סרטים דוקומנטריים מוערכת שזכתה בפרס וולגין, ובין סרטיה "טהורה", העוסק בחוויית הטבילה במקווה, "מקודשת" על סרבניות גט, ו"סוררת" על נשים חרדיות שחזרו בשאלה.

איך קיבלת את העובדה שבתך נישאת פתאום לגבר דתי?

"אני הרי אישה מאוד קיצונית, אבל יוסי הוא איש מתון ואפשר לדבר איתו על כל דבר.  בעבר נזהרתי ולא התבטאתי לידו בחופשיות. היום אני מרשה לעצמי יותר. הוא וענת אוהבים אהבה כמו בסרטים, אהבה ענקית. זאת אהבה יותר גדולה מכל הוויכוחים, ויש ויכוחים, כי לענת יש המון ביקורת על הדת, היא פמיניסטית והיא חושבת שהדת פוגעת בנשים".

מלבד ענת, היא ילדה עוד שלושה ילדים: שרון חזקיה, נשואה  ואם לשניים, העומדת בראש עמותת "הזנק" לקידום ילדים מאוכלוסיות מוחלשות, ואחריה התאומים איתי ונועה. נועה ריטר היא היום בת 38, נשואה ואם לשניים, בוגרת תואר שני בעבודה סוציאלית המטפלת באוטיסטים. איתי, כאמור, כבר אינו בין החיים.

זה בטח לא היה פשוט לעבוד, ללמוד, לטפל באמא זקנה וגם לגדל משפחה גדולה.

"זה היה תובעני כמו שאת לא מתארת לעצמך. זה במיוחד קשה כשאין לך בעל בבית, כי את נשואה לגבר מאוד מאוד מאוד קרייריסט, שלא נמצא שם כדי לקחת חלק בגידול הילדים. איכשהו עשיתי את זה וגם למדתי אומנות ב'בצלאל' ולימדתי קרמיקה בבית. התעקשתי לעשות הכול בדיוק ההפך ממה שראיתי בבית הוריי – הם התגרשו, אז היה לי ברור שאני לא אתגרש לעולם, למרות ששני האחים שלי התגרשנו. הם מעכו אותי, אז השתדלתי נורא לא למעוך את הילדים שלי. בבית שבו גדלתי לא היה אוכל, אז אצלי תמיד היה אוכל. גם היום יש ארוחות ענק ביום שישי עם כל המשפחה, רק שהיום בעלי מבשל. 45 שנה אני עשיתי הכול, ועכשיו התחלפנו. אני מכינה רק סלט חסה, וגם את זה אני מגישה ואומרת להם שלא רציתי להכין אבל הכריחו אותי".

למה ההתנגדות הזו שלך?

"לא יודעת, אבל בשנים האחרונות איבדתי לגמרי עניין בכל המושג הזה שנקרא משפחה. פעם הייתי אישה שהיו לה המון חברות וחברים, והייתי מבלה בבתי קפה והשתייכתי לשכבה הבורגנית העשירה והעשירה מאוד. אבל פתאום חברות הפסיקו לעניין אותי, התחלתי לנהל שיחות רק עם אלוהים. אני אפיקורסית, אבל יש לי את אלוהים שלי, שלא קשור לשום דת, והוא כמו חבר כזה שם למעלה, שרק איתו אני מדברת".

זה קשור למותו של איתי?

"יכול להיות. זאת הייתה התדרדרות בשלבים. אני לא רוצה להפיל שום דבר על המוות הזה, אם כי מבחינת לוח הזמנים זה קרה בערך באותה תקופה".

איזה מין ילד היה איתי?

"הוא היה גאון, אבל לפני שאני מספרת עליו, בואי נתחיל מזה שכמו אמא שלי גם אני העדפתי בנים. ללדת בנים היה בעיניי כבוד. אני עצמי הייתי ילדה־בן, פראית, היפראקטיבית, עם המון כוח פיזי. כשהתברר לי שיש לי בת, הייתי בשוק. לא רציתי בת, רציתי בן. כשענת הייתה בת שנה נכנסתי להריון השני, וכשילדתי עוד בת התביישתי נורא. חודש ימים לא יצאתי מהבית כדי שלא יראו שהבאתי עוד בת".

התיקון התרחש בהריון השלישי, עשר שנים מאוחר יותר – הריון שבו נולדו התאומים. שלו מתארת את הבשורה כ"אושר עילאי", שגרם לבנות הקטנות לרוץ מבית לבית ולבשר לכל השכנים שיש להם תאומים. "איתי היה כמובן האלוהים שלי", היא אומרת. "הוא היה הפייבוריט שלי. הבן היחיד שלי. אבל מההתחלה הוא היה חריג. הוא היה ילד מאוד חכם ומאוד לא משתלב בחברה. הוא לא השתלב בשום מקום שבו היו בני אדם, ובסוף הוא מת".

איתי היה בן 29 כשהתאבד בדירה השכורה שלו. לפני כן התקשר כהרגלו לפנות בוקר לנועה, אחותו התאומה, והודיע לה על כוונתו.

"הוא אהב אותה מאוד, אבל מערכת היחסים ביניהם הייתה מורכבת", אומרת נעמי. "זה לא פשוט לחיות ליד ילד נערץ, עם אמא שסוגדת לו, ולא פשוט לתפקד על יד אח שתמיד עושה בעיות. חריג. זה קשה".

נועה היא זו שנסעה לדירתו ומצאה אותו, והיא זו שהזעיקה את ההורים. על הקבר שלו ברמת השרון נעמי הקימה מצבה שהיא גלריה, מעין תא זכוכית שבו מציגים אמנים שונים את עבודותיהם ומשמרים את המקום כמקום חי ופעיל.

"הוא עשה ניסיונות התאבדות מגיל 18. בכל פעם שבת זוג הייתה עוזבת אותו, הוא היה אומלל. הוא כל הזמן רצה אהבה, רצה מישהי, כמו כולנו. כשזה נעלם לו, הוא לא יכול היה לשאת את זה. איתי היה אמן פלסטי וכתב פרוזה וצילם. הוא עבד הרבה שנים בחנויות מוזיקה ובמטבחים כעוזר טבח".

האהבה העצומה שהרעפתם עליו לא הגנה עליו?

"להפך. אהבה כזו דופקת אותך, כנראה. לא היו לנו איתו גבולות בכלל, הוא קיבל כל מה שהוא רצה בעולם. הוא היה ילד מאוד אומלל. הוא גם לא הגיע למקומות שאליהם הגיעו האחיות שלו. הוא רצה אורח חיים נורמטיבי כמו שיש לאחיות שלו, עם בית ובני זוג וילדים, אבל זה לא הצליח לו".

איך שרדת? מאיפה הכוח?

"גם הבנות שלי שואלות אותי את זה. במשך שלוש שנים היה לי דחף עצום להיכנס מתחת לרכבת. כל הזמן חשבתי על רכבת, אבל תפקדתי לגמרי, תפקוד מלא, החל מיום אחרי השבעה. כשהמוות היה בן שלוש, נועה נכנסה להריון. אני החלטתי להתמקד בהריון הזה, בניתי עליו, והתינוק הזה הציל את חיי. לא שאם הוא לא היה נולד הייתי מתה, אבל החיים החדשים האלה עזרו לי מאוד".

אז גם פתחת את "גלריה גרוס".

"הגלריה קמה עוד קודם. הייתי אוצרת בבית האמנים, ועבדתי שם בהתנדבות, עד שהפעילות נמאסה עלי וידעתי שאני רוצה לבנות משהו לבד. הצעתי להנהלת דיזנגוף סנטר להקים תא זכוכית שבו אציג אמנים, ובניתי כמה תאים שבהם הוצגו במשך 12 שנה יצירות אמנות פלסטית ועיתון הרחוב שלי. בגלל שלא שילמתי להם, הם הזיזו אותי בכל פעם למקום אחר בסנטר, ואני בכיתי עד שנזכרתי שיש לי ולבעלי דירה בבוגרשוב. החלטתי להוציא את הדיירים ולפתוח פה גלריה".

הגלריה שלה (ברחוב בוגרשוב 86), שהיא אומרת עליה שהיא "הנשמה שלי, החיים שלי". היא מקום מיוחד. לא רק שהיא מנוהלת בדירה בקומה שנייה ומשתלטת גם על חדר המדרגות המשותף, היא גם עומדת לרשות אמנים ללא תשלום – אקט נדיר בזירה האמנותית – ונעמי עצמה מציגה עבודות פוליטיות שהיא מכנה בשם "תא תקשורת" בחדר השירותים שלה. היא מכסה את קירות השירותים בגזרי עיתונים, בכל פעם בנושא אחר שמציק לה, ומדביקה שכבה על שכבה. החדר עצמו, אגב, מתפקד עדיין כחדר שירותים לכל דבר, רק שהדלת שלו עשויה זכוכית שקופה.

"זאת מחווה לתאי הזכוכית שהיו לי קודם, וחוץ מזה אני גם המנקה היחידה פה", היא אומרת, "אז אני לא רוצה שלאנשים יהיה נוח לעשות שם מספר שתיים".

יש קו מנחה ביצירות שאת מציגה?

"לצערי, לא ממש. אני חולמת להפוך אותה לגלריה לוחמנית או לפחות לגלריה שמציגה נון־סנס, יצירות שהולכות לקצה. אני אפילו שוקלת להפוך את זה לגלריה של ילדים בני 4 – 14 כדי שאוכל לגלות אנשים צעירים. אני חולמת על מקום אנרכיסטי".

החלומות שלך רחוקים מאוד מהמציאות שבה את חיה: את מתנגדת למושג המשפחה אבל הקמת משפחה גדולה, את לא מאמינה בזוגיות ואת נשואה כבר 52 שנה, ואת רוצה להיות אנרכיסטית אבל חיה בלב הבורגנות, בבית מידות, בשכונה נאה…

"זה לגמרי ככה, ואני באמת חיה בין שני עולמות שונים. מצד אחד ישנה הגנטיקה המופרעת שלי, ומצד שני לא הייתי רוצה לעזוב את העולם הנוח שבו אני חיה, שבו יש לי בית וגינה ואוטו ואוכל ובגדים ואני נותנת המון מתנות לילדים ולנכדים. זה לא קל, אבל אני לא אעזוב את העולם הזה, מטעמי נוחות".

 

 

 

קרלה ברוני – אימאל'ה…

ההיריון של קרלה ברוני זכה להתעניינות תקשורתית צפויה. אחרי הכול, מדובר באישה יפה, סוערת, שרשימת ההישגים שלה נאה לא פחות, ומן הסתם ההתרחשויות בתוך וסביב מיטתה מעניינות את הציבור. ברוני כבר בת 43. פעם נשים בגילה היו מצופות לתפקד בעיקר כסבתות, ולהמיר את הליבידו שלהן בהוראות סריגה מ"בורדה". היום זהו גיל שבו נשים רבות יכולות להרשות לעצמן להתחבט האם הן בכלל רוצות ילדים, וברוני – מסתבר – למרות שכבר יש לה ילד אחד, רוצה.

אז מה בעצם הבעיה כאן? במישור האישי אין בעיה בכלל. ברוני האישה הפרטית, זו שנכנסה בפועל להריון, זו שתלד את הילד ותגדל אותו, תישא לבדה בתוצאות של החלטותיה והיא באמת לא חייבת דין וחשבון לתקשורת או למעריצים. במישור המופשט יותר – שבו ברוני מתפקדת כסמל, כדמות שיש מי שנושאות אליה עיניים, כמודל חיקוי או ביקורת ובכל מקרה כאישה שחייה ומהלכיה מבטאים משהו מרוח התקופה שבה אנחנו חיות, קל להיות ציניים וקל לצקצק מולה בביקורתיות.

למה? בואו נתחיל מהאספקטים הכי פשוטים ושטחיים של הביקורות שנשמעה על הבשורה. השנה האחרונה לא הייתה קלה במיוחד מבחינת התדמית הציבורי של הזוג ברוני-סרקוזי. בבעלה של הגברת הוטחה לא מעט ביקורת בעיקר בכל הקשור להחלטות שניסה לקדם בכל הקשור למדיניות הרווחה של צרפת. האהדה אליו צנחה, והמבקרים שלו ליקקו את השפתיים מול ביוגרפיות ושמועות שתועדו גם בעיתונות על קרעים בחיי הזוגיות, ואולי גם בגידות הדדיות. הריון ותינוק עתידי רך וענוג משנים, כמובן, את התמונה. אין כמו תמונות משפחתיות לצד העריסה כדי להפגין מסורתיות חמה ורוגעת, ונדמה שגם באירופה, הנוטה לטיפונת פחות צביעות מתחסדת מארה"ב, פוליטיקאים שיש להם את זה זוכים ביותר קולות.

הביוגרפיה של ברוני כוללת לא מעט תחנות מרשימות: היא הייתה דוגמנית, היא הצטלמה בעירום, היא הייתה (ועודה?) זמרת ושחקנית ומאהבת של גברים נחשקים ביותר בהם כוכבים כמו קווין קוסטנר ואריק קלפטון ופילוסוף נודע אחד, וכעת כמובן גם ראש ממשלה – שדווקא ממנו, למרות גילו, מראהו ועברו המשובץ ניאופים, החליטה להרות.  מותר להניח שהצורך בילד לא נבע מתוך שעמום פתאומי ותחושת ריקנות. היא גם מורגלת בדרמות – אחרי הכול, היא גדלה במשפחה צבעונית מאוד, גדלה אצל אב אחד וגילתה שגבר אחר הוא אביה, נשלחה ללמוד הרחק מהבית וגם הפגינה כישרונות במבחר תחומים.  היא גם סקסית ומפגינה חיוניות רבת עוצמה, ואם מותר לשפוט אותה מרחוק נדמה שהיא אישה תשוקתית שאינה חוששת להביע דעה בנושאים פוליטיים, בעיקר אם הם נוגעים לנשים.

בהחלט יכול להיות שברוני, האישה הפרטית, שומעת את השעון הביולוגי שלה מתקתק וכמהה מאוד לחבוק בזרועותיה עולל. ברוני הציבורית, המופשטת, מאכזבת אותי בהחלטתה לממש את התשוקה הזו. אימהות אינה דבר פסול בעיני. בכלל לא. אלא שכשדמות שכזאת, שעשתה ועושה ויכולה ומגשימה ונדמה שהיא חיה את חיה במלואם בוחרת פתאום להוריד מהלך בגיל מבוגר יחסית (ביולוגית, לא נפשית, חברתית או אופנתית) כדי ללדת שוב, זאת הוכחה לכך שמאה ומשהו שנות פמיניזם לא שינו את התפישה הבסיסית, לפיה המימוש העמוק, המלא והאמתי שלנו כנשים יכול להתקיים רק באמצעות האימהות.

בחירה כזו כאילו מזכירה שלמרות השינויים שחלו במעמד האישה במאה האחרונה ולמרות האפשרויות שנפתחו בפנינו, רבות כל כך משוכנעות שהאושר האמתי נמצא רק במקום שבו אנחנו מטפלות במישהו, או במשהו, ורצוי בתינוק. שכדי שחיינו יהיו מושלמים אנחנו חייבות לוותר על חלקים גדולים מהם, על מנת לתת חיים למישהו אחר. מה הייתי אומרת על זה לברוני? קודם כל מזל טוב, בריאות וגו' ואחר כך את המשפט הידוע שאומרים הגויים בחג המולד למי שמבקש במתנה כלבלב או חתלתול: תזכרו שגורים זה לא רק לכריסמס, זה לכל החיים.