לא דיברתי אז. רציתי להיות כמו כולם.

ריקי גלעד והלן מנשה. צילום: צביקה טישלר (ללאשה)

 

ריקי הייתה חברה שלי כשהיינו ממש ממש קטנות. אבל מי דיבר אז על החיים האמתיים. היינו עסוקות בהמצאת משחקים משונים בחצר הבית שלה, או בקשקושים אינסופיים בטלפון. נפגשו לגרמי במקרה בשדה התעופה הית'רו, והקשר ההוא, מלפני עשרות שנים, התחדש, בזהירות, עד שנולדה ההזדמנות לשמוע ממנה ומהלן (המיתולוגית, בת ה-91), את סיפור חייהן האמתי.

http://xnet.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4917171,00.html

 

תופסת מקום של כבוד

מיכל גרינוולד, יוזמת הפרויקט

"כשאת יודעת שאימא שלך ויתרה עליך, את בטוחה שאין לך בכלל מקום בעולם הזה, שאת ילדה סוג ב', שאיש לא רוצה לשמוע מה יש לך לומר, שאת בכלל לא נחשבת. כל החיים נלחמתי בעצמי כדי לתפוס מקום, זה היה התיקון שלי", אומרת מיכל גרינוולד. היא בת 34, מטפלת בפסיכודרמה, שחקנית ו(לגמרי במקרה) גם יפהפייה. גרינוולד יזמה את פרויקט "תופסות מקום", תערוכת צילומי עירום וסרטון וידיאו של נשים גדולות ממדים, שבשבוע הראשון להפצתו זכה ליותר מחצי מיליון צפיות, כדי להעניק לאחרות, שאולי מרגישות כמוה, מקום. פיזי ונפשי, כמובן.

גרינוולד והצלם אילן בשור החלו לעבוד על "תופסות מקום" (ראו מסגרת) לפני מספר חודשים, ונדהמו מעוצמת ההיענות. מאות נשים "גדולות" רצון להשתתף. גרינוולד, מלאת התפעלות והערכה, בחרה עשר מהן והניחה להן לספר את סיפוריהן, הכוללים גם התעללות, הפרעות אכילה, דחייה והתמודדות אמיצה שהובילה אותן למצוא לעצמן מקום בחברה. הריאיון האישי שקיימנו, הראשון בחייה של גרינוולד, נולד מתחושת המחויבות שלה לאותן נשים ולעצמה.

היא נולדה בשם אחר ובמקום אחר, ואלה נמחקו לגמרי מחייה. מגיל ארבע, מרגע שאומצה (ביחד עם אחיה) "על ידי ציפי ואמנון, ההורים המאוד מיוחדים ויוצאי דופן שלי", היא מיכל גרינוולד. ילדה מטופחת מרמת השרון, שהובאה לביתה החדש ביחד עם אחיה, שהיה אז בן חצי שנה. הזיכרונות מזהותה הקודמת מעטים ורובם קלושים מאוד, אבל כפי שקורה לילדים מאומצים רבים, הם נותרו בתוכה כל חייה "כמו מין בור, סימן שאלה ענק, חור שחור עם המון שאלות שאין עליהן תשובות".

כשכבר קיבלה תשובות והתברר לה כי הסיפור שהוביל להוצאתה מהבית ומסירתה לאימוץ הוא טראגי, קשה ואפל, היו רגעים רבים שבהם התחרטה ששאלה. "האמת זעזעה את עולמי, לא רציתי לשמוע פרטים, לא רציתי לדעת עוד, לא רציתי לפגוש קרובי משפחה שאולי יש לי, רק לטרוק את הדלת וללכת משם".

היא הגיעה לשירות למען הילד, חיילת במדים ירוקים עם קוקו גבוה, והוריה המאמצים אוחזים בידיה משני הצדדים. "ואז הפקידה אומרת לי 'אין לי דרך יפה להגיד לך את זה. אבא שלך רצח את אימא שלך'. התחלתי לבכות ולבכות, דליים של דמעות. 18 שנה של ציפייה, של פחד, של הדחקה. הכול התפוצץ. כולנו בכינו. זה גרם לי להסתגר, לחיות בחרדות, לעבור מסע ארוך כדי לבנות מחדש את האמון שלי בעולם. "

לא הרגשת צורך לצאת לתחקיר, להבין מה קרה, איך קרה, איפה היו בני המשפחה האחרים?

"זה הבהיל אותי נורא. בואי נגיד שלא היה לי גיל 18 מגניב. כשאנשים אחרים עשו טיול בהודו, אני שאלתי את עצמי שאלות קיומיות. הייתי בדיכאון עמוק, החיים איבדו את הטעם. הייתי הולכת ברחוב ואומרת 'איך זה שהשמש זורחת אם אימא שלי נרצחה'. מצד שני, בתוכי ידעתי שאם הטרגדיה הזאת לא הייתה קורית, מי יודע איפה הייתי היום, שההורים המאמצים שלי היו הנס שלי".

עד לאימוץ היא שהתה שנתיים בבית ילדים "בית ברוריה" בירושלים. "זאת הייתה ההצלה שלי, כי לא נדדתי בין אומנות כמו ילדים אחרים אלא הייתה לי מטפלת שליוותה אותי צמוד ודאגה לי. זה לא שלא היו קשיים, אבל זה לא היה כמו ב'אוליבר טוויסט'. היינו עשרה ילדים שחיכו לאימוץ, שחיכו שיהיה להם בית, ויש בזה גם קשיים רגשיים. הפרעת האכילה שלי התחילה כבר שם. הייתי נורא רזה ולא הסכמתי לאכול. זאת הייתה הדרך שלי לקבל תשומת לב. עד שהגעתי להורים שלי הייתי עושה שביתות רעב של ימים שלמים".

את המפגש הראשון עם "אימא ציפי" היא מתארת כמו "דייט שבו את מרגישה שאת מכירה את מי שמולך המון זמן. רצתי אליה וישר חיבקתי אותה. אחרי שהם סיימו את כל התהליך וחתמו על כל המסמכים, הם קנו לי שמלה כמו של ירדנה ארזי, שאותה נורא אהבתי אז, עפתי בכול המסדרון עם הבלונים שאבא שלי הביא ונופפתי לכולם שלום בהתרגשות עצומה".

שמחת ללכת אתם הביתה?

"שמחתי, אבל הפרידה הייתה לי עצובה וגם פחדתי מאוד. עברתי נטישה, ובגיל ארבע לא ידעתי למה. אמרו לי שאימא שלי נפטרה, אבל לא סיפרו לי שום דבר מעבר לזה. זה מייצר פחד גדול מאוד – אולי גם ההורים האלה יעזבו אותי. הייתי ילדה דעתנית, מלאכת כעסים, שכול הזמן בודקת גבולות, צועקת 'את לא האימא האמתית שלי' ועמוק בתוכי גר לו "דובון לא-לא". היום אני אישה חייכנית, שיודעת לשמוח, אבל הדובון לא-לא הזה נמצא בתוכי, וגם חרדת הנטישה הנוראית. למדתי להתנהל אתה אבל זה לקח שנים של טיפולים ועבודה קשה ואני חייבת להודות, שפרידות עדיין מחרידות אותי, בעיקר פרידות מבני זוג".

ההורים המאמצים דיברו אתך על המשפחה הביולוגית שלי?

"גם הם לא ידעו פרטים. כילדה כל הזמן פנטזתי למה אימא שלי נפטרה. אולי תאונת דרכים, אולי מחלה, אולי משהו רפואי גנטי תורשתי. התחלתי למלא את הראש בכול מיני רעיונות. כדי לנחם את עצמי דמיינתי אימא מאוד מוצלחת, כוכבת קולנוע מפורסמת, נסיכה, אולי עם דם כחול וחיה בארמון, זוהרת כזאת, שקרתה לה טרגדיה והיא נאלצה לתת אותי. את מתארת לך את גודל האכזבה?"

לא שאלת איפה אבא?

"לא. אולי בתת מודע שלי ידעתי שהוא בטח לא בנאדם שמסוגל היה לגדל אותנו. תמיד שאלתי איפה אימא שלי. אימא-ציפי חזרה ואמרה לי שהיא אוהבת אותי, ושגם אם היא לא ילדה אותי, היא אימא שלי. פעם לקחתי כרית, הכרזתי שאני יוצאת לחפש את האימא הביולוגית שלי וטרקתי את הדלת. עמדתי מהצד השני, הצמדתי אוזן לדלת וחיכיתי לראות אם יבואו אחריי. היא עמדה מהצד השני והקשיבה משם – ואחרי כמה זמן היא פתחה ואמרה לי 'זה הבית שלך, בואי הביתה'".

התקפי זעם, כעסים, חוסר שקט, ניסיונות אינסופיים לבדוק גבולות והפרעות אכילה קשות  – בולימיה שהחלה בגיל 12 ונמשכה עד גיל 30 – ליוו אותה, היא אומרת כל החיים. "אינסוף ניסיונות לתפוס מקום. גם במערכות זוגיות, תמיד עשיתי דרמות, כמו בגיל ארבע, כדי לבדוק עד כמה אוהבים אותי ואם יעזבו אותי או לא. היום אני מודעת לזה וזה משהו שאני מקווה שעוד יתגשם בחיי – זוגיות וילדים".

גרינוולד מדברת על ילדים עתידיים משלה כעל "סגירת מעגל ומימוש של תחושת שייכות". למרות אהבתה להוריה המאמצים, היא אומרת שתמיד חסרה לה תחושת שייכות "אימא שלי ג'ינג'ית עם עיניים ירוקות ואני עורב שחור", היא אומרת. "הלכתי לבית ספר שבו כולן היו בלונדיניות סנוביות עם מותגים ורק אני שונה, כמו ברווזון מכוער, הרגשתי סוג ב', חשבתי שבגלל זה מסרו אותי. יש לי על הצוואר צלקת גדולה, תוצאה של תאונה ביתית  – בגיל חצי שנה נשפכו עלי מים רותחים – וחשבתי שאולי בגלל זה לא רצו אותי. היו ילדים שהיו קוראים לי 'חצי ילדה חצי זקנה' וככה הרגשתי. זאת החוויה של ילדה מאומצת – מצד אחד טוב לי שבחרו אותי, הצילו אותי, מצד שני – איפה אימא ואבא, איפה הבית שהיה לי, זה כמו לחיות בסרט מתח, באי-ודאות מטריפה".

עם אחיה, שגדל אתה, לא חלקה את התחושות האלה ("הוא לא אדם פתוח והוא מתייחס לזה כאל 'הגלגול הקודם') וגם לא עם האח השלישי, שאומץ למשפחה כשהייתה בת עשר ("אנחנו הברנג'לינה המקוריים", היא אומרת). בלית ברירה ספרה את הימים עד גיל 18, עד שתורשה לפתוח את תיק האימוץ. "מגיל שש אמרתי שאני אהיה חברת כנסת, כדי לשנות את החוק. הייתי ניגשת לזרים ואומרת להם 'אתה יודע, אני מאומצת'. בכיתה ב' עליתי על כיסא וביקשתי להגיד לכולם שאני מאומצת. הילדים מחאו לי כפיים, אבל לא באמת ידעו מה זה".

חיפשת במה לסיפור שלך

"זה תמיד היה חלום שלי. אני חולמת לכתוב על זה ספר, או סרט, ואולי להגיע להוליווד, לאנג'לינה ג'ולי. תמיד הייתי ילדה דרמתית, ולכן בחרתי ללמוד בבית צבי ולהיות שחקנית (בתיאטרון "אספקלריה"). בעקבות הסרטון פנו אלי ממגזין בינלאומי שאתרגם את הטקסט ואולי זה צעד ראשון. היום אני מבינה שהסיפור האישי שלי, שפעם ראיתי בו חולשה, ושכילדה כל הזמן נלחמתי שלא יראו עליי מבחוץ שלא טוב לי ושאני לא מושלמת, הוא בעצם מנוע אדיר שאני יכולה לרתום ליצירה".

המחשבות על יצירה אומנותית הביאו אותה לחפש פרטים על סיפורה האישי. היום היא יודעת שהוריה היו עולים שהגיעו ארצה בשנות השמונים, ושאחרי הרצח, קרובי משפחה לא יכלו לטפל בהם ולכן נמסרו לאימוץ. "אימא שלי הייתה אישה פשוטה, דלה, מוכרת בקיוסק. בת 36 כשנרצחה. לא אימא צעירה, ואומרים לי שאבא שלי היה מבוגר ממנה בהרבה, אז אני בכלל לא יודעת אם הוא עדיין בחיים. הם כנראה לא התאקלמו פה. הוא רצח אותה כשהיו בחופשה, בעיר אירופאית. מה שמוזר זה שהגעתי לעיר הזאת בטיול בת מצווה שלי, ובלי לדעת כלום, הרגשתי שם נורא ואיום וממש ברחתי משם לעיר אחרת. "

לא רצית לפגוש את אבא שלך ולשאול אותו למה?

"פחדתי ממנו נורא. היה לי בראש דימוי של מפלצת. קראתי את הכתבות שהיו אז בעיתונים, וידעתי שהוא לא תכנן את זה, אבל כל פעם שראיתי גבר דומה ברחוב רעדתי, כאילו שעכשיו הוא יבוא לרצוח אותי. היו רגעים שבהם חשבתי לקחת חוקר פרטי ולעקוב אחרי האיש הזה, מה הוא עושה, איפה הוא מסתובב. אבל אחרי הבומבה לפרצוף נרגעתי. עזבתי את זה. זה כל כך דרמטי, שאני מעדיפה להשאיר את זה מאחוריי."

זה אפשרי?

"הכתבה הזו (שהתפרסמה בשבועון 'לאשה') היא הפעם הראשונה שבה אני מספרת את הסיפור הזה. הרבה אנשים סביבי לא יודעים, כי שנים הסתובבתי עם סודות. על הבולימיה דיברתי, אבל על הסוד הגדול הזה, שהתביישתי בו שנים, לא דיברתי. היו ימים שהסתכלתי במראה ושאלתי את עצמי 'את בת של רוצח, אולי גם בך יש את זה?'. גם עכשיו עשר פעמים כמעט ביטלתי את הריאיון. אני בטוחה שיהיו תגובות, אבל אני במקום טוב בחיים שלי, במקום שבו אני מצליחה להגשים דברים גדולים, מצליחה לתפוס מקום, אז אני אתמודד גם עם זה".

תראו את הווידיאו היפה הזה:

"תופסות מקום" הוא פרויקט המנסה לבטא באמצעים חזותיים מרהיבים את הצורך הנשי לחזור ולתבוע מקום – פיזי ורעיוני – בעולם. הפרויקט, המורכב מתערוכת צילומים של אילן בשור וסרט וידיאו (ויראלי בטירוף, עם יותר מחצי מיליון צפיות ברשת), מציג עשר נשים גדולות גוף ובעלות נוכחות, הנחשפות בעירום ומספרות את סיפוריהן האישיים ואת חוויותיהן כנשים שאינן תואמות את מודל היופי הצנום המקובל.

מיכל גרינוולד, יוזמת הפרויקט, הצליחה לגייס בהתנדבות שמות גדולים כמו המפיקה לליה לב ארי, הבימאית נועה אהרוני ("עד סוף הקיץ") והמלבישה (המיתולוגית) רונה דורון, וכמובן הצלם אילן בשור. ביחד הם יצרו תמונות מרהיבות של נשים המזכירות ציורים של אמני הרנסאנס וציירים אימפרסיוניסטים גדולים. "השתמשנו בנשים גדולות שנדרשות בדרך כלל להצטמצם והחברה דורשת מהן לתפוס כמה שפחות מקום", אומרת גרינוולד, "אבל הרעיון הוא לעודד נשים מכול גודל לתבוע לעצמן מקום בעולם ולא לפחד להתבטא".

גרינוולד אומרת שהפרויקט (שהוצג מחוץ לרשת בגלריה "קסטיאל As Is" בתל אביב וישמח לקבל הזמנות למקומות נוספים) הוא מתנה שלה לעצמה "גדלתי מוקפת במסרים על נשיות פגומה. מצד אחד אימא שנרצחה, שלא זכתה לתפוס מקום, ומצד שני אימא שלא יכלה ללדת – וזה משהו שבתת מודע משדר לי פגם בנשיות. אז מה הייתי אמורה לעשות עם זה? מה הייתי אמורה לחשוב על הנשיות שלי? הפרויקט הוביל לאינספור שיחות בכול המדיה החברתית. את צריכה לראות איזה מהומה יש בפייסבוק שלי וכמה נשים מדברות על זה בהתרגשות. זה מבחינתי ניצחון גדול".

*** הראיון עם מיכל גרינוולד התפרסם בשבועון "לאשה".

שאיש לא ייקח אותה ממני

 

צילום: גל חרמוני

רותי שפירא נושאת אתה בתיק פיסת מצה כמעט מתפוררת, כרוכה היטב בשקית ניילון. זהו חלק מהמצה השמורה שחולקה בלילה הסדר לפני 18 שנה, ממש לפני שנסעה לווייטנאם, להביא משם את התינוקת שאימצה. זהו הקמע שלה, שעובר אתה מתיק לתיק, ביחד עם כתב הוויתור שעליו חתמה האם הביולוגית של הילדה. "שלא יקרה משהו, שחס וחלילה איש לא ייקח אותה ממני", היא אומרת.

שפירא מספרת לי על המסע המפותל שהוביל לכך שבגיל 47 יצאה לבדה לווייטנאם, כדי לאמץ בת,  את הבת "שגדלה אצלי בלב ולא בבטן", כפי שהיא כותבת בספרה "הירח אותו ירח – אודיסיאה לווייטנאם" שראה אור בימים אלה ("פרדס" ו"בוקסילה"). בתה נועם לין (היא לא משתמשת ב"לין" ששפירא הקפידה לשמר משום שהיה השם שניתן לה בלידתה) מצטרפת אלינו לקראת סוף השיחה, אבל לא צריך שאול אותה כדי לדעת. האהבה ביניהן חזקה, כל כך חזקה – כותבת שפירא – עד שהיא כואבת.

רותי הייתה בת 23 בלבד כשהתאלמנה. בעלה יגאל שפירא, נהרג במלחמת יום הכיפורים, כשהיו נשואים שנה ויומיים בדיוק. הוא שימש קצין תצפית בראש כוח צנחנים ונפגע מירי מארב צלפים מצרי במבואות העיר סואץ. הוא עבר את המלחמה כולה בלי שריטה, ונפגע בפעולה שנמשכה שעות ספורות אחרי הפסקת האש הרשמית. "הכרנו עוד בתיכון", היא מספרת. היא התגוררה ברמת השרון והוא בתל אביב, אבל חברה משותפת הכירה ביניהם והם הפכו ידידים ואחרי שנים גם לזוג. בתוך האושר שלהם ריחף איזה שכנוע של יגאל שהוא עתיד למות צעיר, ושהוא צריך להספיק הכל כי הזמן דוחק.  כשהודיעו לה שנהרג (אחרי שלושה שבועות של חרדה ואי ודאות) המשפט הראשון שיצא מפיה היה "חבל שאני לא בהריון". היא ידעה שילד היה משמח אותו והצטערה שלא יהיה לו המשך. "בשבעה אימא שלו אמרה לי שאם אי פעם יהיו לי ילדים, גם הם – הוריו של יגאל, בלה וג'ימי, יהיו להם סבא וסבתא. נדרשו לי 24 שנים לפרוע את השטר הזה, והם לא הכזיבו, הם שימשו סבא וסבתא לכל דבר".

למה כל כך הרבה שנים?

"היו לי הזדמנויות להרות, אבל עד גיל ארבעים בערך זה לגמרי לא עניין אותי וזה נראה לי מפחיד אפילו. רציתי להיות חופשיה, לעוף, וכשכבר רציתי , זה לא הלך. אבל אני באמת חושבת שלא הייתי בשלה לזה יום לפני שזה קרה. וגם אז, אל תחשבי, היו לי פחדים. "

את כותבת בספר שכשהפכת לאימא, הרגשת שהתקבלת כחברה שווה בחברה הישראלית

"אני כותבת את זה קצת בציניות, כי זו האווירה ברחוב, בבניין, בשכונה. המשפחה והחברים שלי לא לחצו עלי, אבל מסביב הייתה תחושה שעם תינוקת, את מתקבלת פתאום למשפחת האדם. זה ערך עליון בארץ, וכולם טרחו להודיע לי כל השנים כמה חבל שאני לא עושה ילד. כשחזרתי עם נועם, זכיתי לפרגון ורצון טוב מעל ומעבר למה שציפיתי. יכול להיות שאם הייתי יולדת בעצמי היו מעבירים ביקורת, אומרים שזה צעד אגואיסטי, לגדל ילד בלי אבא, אבל האימוץ הוציא מהאנשים רק פרגון".

שפירא נולדה בהלסינקי, בקהילה היהודית הקטנה של פינלנד, שהייתה אז ציונית מאד. אביה, יליד פינלנד, שהיה מהנדס מכונות, ואימא שלה, שהגיעה לפינלנד בגיל 8 מעיר הולדתה שעל שפת הים הבלטי (אז פרוסיה, גרמניה) בעקבות עסקיו של הסב שהיה סוחר עץ, ילדו שלושה ילדים וכאשר רות, הבכורה, הייתה בת 13, והחליטו לעלות לישראל. בשלב זה כבר היו לה שלוש שפות אם: פינית (שפת בית הספר), שוודית (שפת הבית, שכן פינלנד היא דו לשונית) וגרמנית (שפת הסבים) ולימים הצטרפה לזה העברית, כמובן.

 

המעבר מפינלנד לנווה מגן שברמת השרון היה לה קשה מאוד. "הגרעין בבית הספר היה ילדי גנרלים והאווירה הייתה קרתנית מאוד", נזכרת שפירא. "המנטליות הייתה שונה לגמרי, לא ידעתי יותר מאלף בית, לא הייתי מעורה בכלום, והרגשתי שהפכתי מתלמידה מעולה לאפס". אחרי שירות צבאי ביחידת המחשבים של צה"ל (שהייתה אז בחיתוליה) הגיעה לירושלים כדי ללמוד ספרות אנגלית, אבל לימודיה נקטעו באמצע כשבעלה נהרג. "לקח לי כמה שנים להשלים את התואר כי אחרי שיגאל נהרג הייתי די מאובנת. הייתה לי הרגשה שאני מין פנקייק כזה, שהחיים יכולים להפוך אותי על המחבת בתוך רגע. זה מילא אותי פחד מכל התקשרות מחייבת מדי, כי ידעתי שהכול יכול שוב להילקח ממני".

שפירא, שהיא היום מתרגמת בכירה וחתומה על מיטב הלהיטים שהגיעו לעברית מארצות סקנדינביה (כולל יצירת המופת של יורן רוזנברג "עצירה קצרה בדרך מאושוויץ", "הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם", טרילוגיית המילניום של סטיג לרסון וספרי ילדים של אסטריד לינדגרן) השלימה בסופו של דבר תואר שני, עבדה כמתאמת פעולות תרבות בבית ציוני אמריקה ושימשה כתבת תרבות ב"מעריב". ואז, בשנת ואז בשנת 1997 הגיעה שיחת הטלפון מעורכת הדין שתיאמה את האימוצים מווייטנאם, והיא ארזה מזוודה שכללה בגדי תינוקות, חיתולים ושאר חפצים שלא האמינה שתשתמש בהם אי פעם ויצאה לדרך.

שלוש שנים בלבד היה חלון ההזדמנויות הזה פתוח בפני ישראלים. מאוחר יותר ישראל חתמה על אמנה בינלאומית המסדירה אימוץ ילדים בין מדינות, ווייטנאם לא נכללה ברשימת המדינות שנחשבו מפוקחות מספיק. כששפירא הגיעה לשם בפעם הראשונה, היא פגשה זוגות ישראלים נוספים שקיבלו את התינוק שחיכו לו די מהר. היא נאלצה להמתין, ומסיבות שונות, הילדה שיועדה לה לראשונה לא ניתנה לה. במתח, בעצבים מרוטים, היא המשיכה לחכות, תוהה איך תרגיש ומה יהיה אם לא תתקשר לתינוקת. כל השאלות האלה נמוגו בבת אחת כשלין הזעירה הונחה בזרועותיה. "הרגשתי שאני נמצאת אתה בתוך בועה. רק היא ואני וזהו. כל שאר העולם רחוק", מספרת שפירא. "פרצתי בבכי. זה היה בכי של הקלה ואושר וגם חמלה על תינוקת רכה שאמה לא הייתה מסוגלת לגדל אותה. היה לי צורך עצום לגונן עליה".

מכל ההליכים הבירוקרטיים המתישים וההתרחשויות המוזרות שהיא מתארת בספרה, מפגש אחד בלתי צפוי היכה אותה ממש בתדהמה: המפגש עם  האם הביולוגית. איש לא הזהיר אותה מראש, ורק כשהתינוקת כבר הייתה אצלה, התברר כי חלק מהתהליך הוא ויתור רשמי של האם על הבת שילדה, המתבצע במחלקה המשפטית, בנוכחות שתיהן. היא מצאה את עצמה פנים אל פנים מול אישה נמוכת קומה, שאת שמה ופרטיה ידעה מתעודת הלידה, "והייתה לה הבעה מרדנית, דעתנית, מישהי שהגורל התאכזר אליה אבל היא בשום אופן לא סמרטוט".

זאת בטח הייתה חוויה מטלטלת

"לא יכולתי לא לחשוב שהאושר שלי כרוך בכאב הלב שלה. ידעתי שהיא לא מוותרת עליה למעני אלא כי היא לא מסוגלת לגדל אותה, אבל המשכתי לחשוב עליה שנים אחר כך. בכל יום הולדת של בתי תהיתי, האם היא חושבת עליה עכשיו? האם יש עוד מישהו בווייטנאם שחושב עליה היום?"

חזרת ארצה עם ילדה שנראית אחרת לגמרי מילדים אחרים. איך מסתגלים?

"האימוץ לא היה החלק הקשה בכל הסיפור וגם לא העובדה שהיא נראית שונה. ההורות החד הורית היא לא פשוטה, כי אין עם מי להתייעץ לטוב ולרע, אין עם מי לחלוק חששות. עניין האימוץ היה על השולחן מהרגע הראשון, דיברתי אתה, סיפרתי לה, הכנתי לה ספר שתיעד הכול, עם תמונות, עם סיפור ההגעה ארצה, המפגש עם המשפחה. ברור שהיא מושכת תשומת לב בכל פעם שהיא יוצאת מהבית, אבל מאחר שהיא מאוד יפה ומרשימה, זו תשומת לב חיובית."

כשנועם הייתה בת 7, שפירא לקחה אותה לשוודיה, לשליחות בת שנתיים, שבה שימשה קונסולית התרבות בשגרירות ישראל. נועם למדה בבית ספר יהודי בשפה השוודית. שפירא, שבפתח הספר מאחלת לבתה להיות נטועה כל חייה במקום אחד, הפכה אותה כמעט בלי לשים לב לאזרחית העולם: ילידת וייטנאם, המחזיקה דרכון ישראלי ופיני ומדברת גם שוודית. "חשבתי שנדודים זה קשה, כי לי הייתה חוויה קשה, ואני מקווה שלה יהיה המון בטחון בחיים".

בגלל זה גיירת אותה?

"גיירתי אותה כי בתעודות שלה היו יותר מדי שורות שנכתב בהן "לא ידוע". אב לא ידוע, לאום לא ידוע, דת לא ידועה. הדת והלאום הוחלפו ב"יהודי"."

השחזור המפורט של שפירא את הימים בווייטנאם ואת החזרה שלהן ארצה התאפשר הודות לעובדה שהיא נוהגת לשמור הכול: קבלות, כרטיסים, יומני פגישות, דפי מידע. הגרסה הסופית עברה תחת עיניה של נועם וקיבלה את אישורה המלא לפני הפרסום. "הספר לא חידש לי כלום", אומרת נועם, שכאמור, מצטרפת לרגע, בין עיסוקיה, לשיחה. "תמיד שאלתי הרבה שאלות ואימא גם סיפרה לי מיוזמתה. "

אימא שלך כותבת שלמרות שהייתה אתך בביה"ס עוד ילדה שהגיעה מווייטנאם, לא עשית מאמצים להתחבר דווקא אליה

"זה לא נראה לי רלוונטי לחיים שלי. גדלתי פה, אני מרגישה לגמרי שייכת, זו החברה שלי ואין לי איזו תשוקה אדירה דווקא לווייטנאם".

יש לך מחשבות על נסיעה לווייטנאם?

"עוד לא פתחתי את תיק האימוץ, מה שאפשר לעשות אחרי גיל 18, ועד שאעשה את זה אני לא שואלת את עצמי יותר מדי שאלות. ברור שתהיה נסיעה, כי מעניין אותי מאיפה באתי, אבל זה לא בראש סדרי העדיפויות שלי".

 

שביל פירורי הזיכרון

 

צילום: רוברט פרנקנברג

הזיכרונות הראשונים של קים סוניי מלווים בתחושות של חוסר אונים, נטישה וציפייה שמישהו יציל אותה. התחושות האלה חוזרות ועולות בחלומותיה גם היום, שנים אחרי היום שבו אמא שלה לקחה אותה לשוק הסואן בקוריאה והשאירה אותה שם, ילדה בת שלוש, יושבת לבדה על הספסל וקומצת בידה פיסת לחם שהתפוררה לפרורים. גם היום, ממרחק 37 שנים של חיים מוגנים בארה"ב וברחבי אירופה, ממרחק ההצלחה האישית והמקצועית שלה, היא לא מסוגלת לשחרר לגמרי את זיכרון שלושת הימים והלילות שבהם ישבה על הספסל וחיכתה לאימא שמעולם לא שבה.

ספר הזיכרונות של סוניי, "שביל פרורי הלחם" (הוצאת אריה ניר, מאנגלית: נֹעה בן פורת) הוא ספר מאוד מיוחד. סוניי לא מסתפקת בתיאור הדרך המאוד ארוכה שעשתה מן הרגע שבו מצא אותה שוטר שחלף בשוק ועד להווה, שבו היא משמשת עיתונאית בכירה בתחום המזון בכתב העת האמריקאי "Cottage Living" – היא מספרת על ניסיונה המתמשך למצוא בית, שאיננו דווקא מקום פיזי אלא סוג של שייכות, שקשור בעיניה לא מעט לאוכל וגם, כמובן, לאהבה.

סוניי אומצה על ידי זוג אמריקאי מניו אורלינס, וגדלה ביחד עם אחותה, יתומה נוספת שאומצה על ידי אותם הורים בדרום קוריאה. היא כותבת על תחושת שונות ובדידות חריפות: היא נראתה אחרת מכולם, היה לה שם שונה, ומן הסתם היה בה, היא אומרת, צורך עמוק להיפרד ולעזוב. בגיל 17 קיבלה מלגה ללימודי כתיבה יוצרת בקולג' בפלורידה ועזבה את הבית. שנה לאחר מכן כבר חייתה בצרפת, כותבת ומבשלת ומנסה לספק בו זמנית את הדחפים המנוגדים: למצוא בית ולנדוד. הנדודים האלה הובילו אותה בסופו של דבר לשבדיה, שם הכירה דווקא איש עסקים צרפתי עשיר ומבוגר (אולבייה בסואן, בעל רשת loccitane) שמציע לה עבודה בפריז. מערכת היחסים בין השניים הופכת רומנטית ובגיל 21 סוניי מוצאת את עצמה בתפקיד אמה החורגת של בתו המתבגרת, מבשלת ומארחת את עשירי אירופה בפריז ובאחוזה הפרובנסאלית ולכאורה חיה בתוך חלום.

אלא שהזכרנו קודם את יצר הנדודים, נכון? סוניי כותבת על תחושת מחנק, על הצורך לפרק את הקשר הזה, לשכור לעצמה דירה בפריז ולהתמקד בכתיבה, בבישול, בחברים שלה ובסופו של דבר לחזור לאלבמה, ארה"ב. למרות השבריריות שעולה מזיכרונות הילדות שלה, הסיפור של סוניי איננו סיפור על אישה שחיכתה לגבר שיושיע אותה. את הבור שנפער אז, בגיל שלוש, היא מבינה שאיש מבחוץ לא יצליח למלא. היא מנסה בכוחות עצמה: בבישול וביצירה. הכתיבה שלה על תבשילים, החל במרק הדגים של סבתא פופי וכלה בכריכי הדגים המלוחים השבדיים ופטריות הכמהין הצרפתיות, מסחררת, לא פחות. היא גם מסיימת כל פרק במתכון, שלא תמיד קשור לרצף הסיפורי, אבל מעניק תחושה של נחמה. היא מלמדת אותנו, הקוראים, להכין סלט אפונה ברוטב נענע ומעדן תפוחי אדמה שבדי, עוף בקינמון ותמרים ופו-בוי תפוחי אדמה מטוגנים עם חזרת וקרם פרש (כמו שהיא אומרת, בלואיזיאנה לא מפחדים מפחממות). כאילו דרך האוכל סוניי מוצאת בית בכל מקום ובשום מקום בו זמנית.

"מֶמוּאַר זה מין ז'אנר שיש מי שחושבים שהוא מוזר", מנסה סוניי להסביר לי את ההחלטה לכתוב קובץ זיכרונות סיפורי-פיוטי דווקא. "במיוחד אם את מחליטה לכתוב אותו בגיל צעיר, ואני רק בת ארבעים. זאת בעצם חתיכה מהחיים, לא ביוגרפיה שלמה, כך שבמהלך חיי אוכל לכתוב כמה קבצים כאלה. במקור רציתי בכלל לכתוב ספר בישול או ספר שירה, אבל הפעם יצא לי ספר זיכרונות…"

אני מניחה שהכתיבה לא הייתה קלה. היא עזרה לך למצוא דרך לבית הזה, הפנימי, שאת מחפשת?

"שאלה טובה. מוצא חן בעיני שקראת לזה בית פנימי. אני חושבת שהכתיבה עזרה לי להבין שהבית חייב להיות קודם כל בתוכי, שאני צריכה למצוא בעצמי מקום שבו אני מרגישה נוח עם עצמי ועם מי שאני ועם התשוקות שלי, לפני שאוכל למצוא לי בית בעולם שבחוץ".

במהלך החיפושים שלה, סוניי חזרה לדרום קוריאה, ביחד עם איש העסקים הצרפתי שהיה אז בן זוגה. זאת הייתה עבורה, בלשון המעטה, חוויה קשה. איש לא חיכה לה שם, איש לא הכיר בה כבת המקום. לא היה לה מושג איך לפענח שם את סוד נטישתה כילדה, והיא זכתה ללעג בציבור משום שמתברר כי נשים קוריאניות לא נוהגות להופיע בפומבי בחברת גבר לבן אלא אם הן זונות צמרת. הזוג אפילו מגורש בבושת פנים ממסעדה. "הבנתי", היא אומרת, "שאני חייבת למצוא את השלווה בתוכי ולא בחוץ. היום אני מסוגלת להרגיש בבית כמעט בכל מקום בעולם. לא הייתי מעולם בישראל, למשל, אבל מאחר שלמדתי וקראתי על התרבות ועל האוכל ועל האנשים בישראל אני יודעת שכשאגיע אוכל להגיש שם שיש לי מקום משלי, סוג של רוגע. לפני שנים אולי לא הייתי מסוגלת להרגיש ככה, אבל היום אני יודעת למצוא את תחושת הבית באנשים שסביבי, בני משפחה, מישהו שאני אוהבת, החברים שבחרתי לי. "

ראשית הכתיבה שלך, בקולג', הייתה שירה. את עדיין כותבת שירה? וגם שם את עוסקת באוכל?

"אני כותבת שירים ובהרבה מהם אני מתארת את מעשה הבישול והאכילה או טעימה או האפשרות לחלוק מזון עם אנשים אחרים, שזה בעיני סוג של הענקה לאחר. בישול ואכילה הם בעיני מעשים מאוד חושניים. הייתי שמחה מאוד לכתוב ספר של שירה ומתכונים".

בנית לעצמך חיים מאוד מלאים, בעשייה ויצירה. זה מקל עליך להתמודד עם זיכרונות הילדות הקשים?

"אני לא חושבת. אולי אפילו להפך. ככל שאני נראית לאנשים מבחוץ כ"מצליחנית", אני יותר מפקפקת בעצמי. לקח לי המון זמן עד שהעזתי לקרוא לעצמי סופרת, ואני עדיין מבועתת שמא אגלה פתאום שאני בסך הכול מתחזה. ויש לי אותן תחושות בנוגע להצלחה שלי. כל מה שאני יודעת, זה שאני מנסה לחיות את חיי בדרך שתאפשר ליצ ליצור ולכתוב ולטייל ולראות את העולם כמה שיותר, וכמובן לטעום ממנו ולחלוק את הטעמים האלה עם אחרים. עברתי טיפול בפסיכואנליזה, ואני חושבת שזה עזר לי מאוד לעבד את החלקים הקשים בילדות שלי".

אני מניחה שהתגובות ל"שביל פירורי הלחם" , שגם זיכה אותך בפרס תגלית השנה של "בארנס אנד נובל" ותורגם לשפות זרות, היו מעודדות מאוד

"רוב התגובות, בעיקר בעיתונות ומבבקרים, היו חיוביות עד מדהימות. קיבלתי מכתבים מבחורות צעירות שרוצות לצאת לעולם וללמוד אותו כמוני וגם מגברים ונשים מבוגרים יותר שרצו לחלוק איתי את סיפורי האהבה וההרפתקאות שלהם. ויש גם קוראים שלא העזתי לדמיין שיכתבו לי ובכל זאת קיבלתי מהם הרבה מכתבים – מילדים מאומצים. כל כך הרבה מאומצים יצרו איתי קשר והודו לי על שכתבתי איך זה להרגיש נטושה ואבודה וחסרת בית. הם כתבו לי את הסיפורים האישיים שלהם וזה מבחינתי היה החלק הכי מתגמל של הקשר עם הקוראים. בסופו של דבר הספר שכתבתי כבר לא שייך רק לי, הוא שייך לקוראים שלו, וכל קוראת שיכולה לקחת ממנו משהו ולהפוך בזכותו את החיים שלה לעשירים יותר".

כשבחרת לקרוא לספר "שביל פירורי הלחם", חשבת גם על האגדה על עמי ותמי?

"ברור. שם הספר עלה בראשי שנים לפני שהבנתי איך בדיוק אני מתכוונת לכתוב אותו. האגדה של האחים גרים שמספרת על הניסיון למצוא את הדרך הביתה דרך אוכל אף פעם לא יצאה לי מהראש. בעיני זאת הייתה המטאפורה המושלמת".

נדמה לי שמצאת דרך לשלב בין כל סוגי המאכלים שהכרת בעולם, ואולי גם בין כל החלקים השונים כל כך של חייך. האם זה מפצה באופן כלשהו על כך שאת לא באמת יודעת מאיפה באת? מאפשר לך לבחור בעצמך מי את?

"אני מאוד אוהבת את השאלה. אני באמת נהנית מאוד מכל סוגי הבישול השונים. אנשים שמביטים בי ולא יודעים עלי שום דבר מניחים שאני בטח מבשלת אוכל אסיאתי. והאמת היא שאני מבשלת הכול, אבל הכי אוהבת אוכל צרפתי מפרובנס ואוכל איטלקי טוסקני. ביליתי את רוב הקיץ הקודם בעבודה עם פרנסיס מאיס על ספר הבישול החדש שלה, בישול תחת השמש הטוסקנית, שיצא לאור בשנה הבאה, וחזרתי עם מזוודה מלאה פסטה נהדרת, יינות ועוד. אל תשכחי שגדלתי בדרום ארה"ב כך שאני יודעת להכין עוף מטוגן עם ירקות ירוקים ולחם תירס. אני מבשלת אוכל הודי וספרדי ופירות ים בסגנון לואיזיני. אם נחזור לשאלתך – אז כן, זאת הדרך שלי לומר שאני מכל מקום וגם משום מקום. "

החיבור הזה בין אוכל לרגשות הוא עמוק מאוד…

"כן, אוכל הוא ביטוי לחלק מאוד רגשי בחיים שלנו, לטוב ולרע. אנחנו זוכרים ארוחות שאהבנו וארוחות ששנאנו. ולעתים קרובות האוכל מחבר אותנו לאנשים שהיו בחיינו, לאנשים שאליהם אנחנו מתגעגעים. לבני משפחה, למאהבים, לחברים. אני מכירה הרבה אנשים שנאבקים בקשר הזה, כי אוכל יכול להיות גם תחליף למשהו שחסר להם בחיים. רעב הוא הרי דימוי מצוין לכל מה שחסר לנו – אהבה, בית, תחושה של שייכות. זיכרונות של אוכל אהוב הם זיכרונות חמים ומנחמים, ובעיני לחלוק עם מישהו אוכל זו הבעת אהבה עצומה".

איך בסופו של דבר בחרת את המקום שבו את נמצאת כיום?

"את כל הקיץ שעבר ביליתי בנסיעות בין אלסקה לטוסקנה, מטעמי אהבה ועבודה. כרגע אני בעיצומו של מעבר, ואני מקווה להשליך עוגן ב… טוב, נו, עוד נראה איפה…"

 *** הראיון עם קים סוניי התפרסם במוסףהספרים המשובח ביותר של לאישה.

אני כותבת על נשים רגילות, חזקות, חכמות, כמוני

ליסה סקוטוליין עזבה קריירה משפטית מוצלחת כדי לגדל את התינוקת שנולדה לה. מיד לאחר מכן התפרקו החיים שהכירה. כדי להתפרנס, התחילה לכתוב ספרי מתח שרובם מתרחשים באולם המשפט ומציבים את הגיבורות שלה בפני דילמות מוסריות לא פשוטות. התוצאה סוחפת, לעתים מצחיקה ותמיד מפתיעה מאד. באופן לגמרי לא מפתיע מדובר ברבי מכר בינלאומיים. ראיינתי אותה למוסף הספרים של לאישה:

ליסה סקוטוליין אוהבת לצטט את אלינור רוזוולט המנוחה, שאמרה כי אישה היא כמו שקיק תה. אי אפשר לדעת עד כמה היא חזקה, עד שטובלים אותה במים רותחים. אם לשפוט על פי סיפור חייה, סקוטוליין עצמה היא בדיוק אישה כזו. וגם הנשים שהיא כותבת: עצמאיות, מלאות חיים, חזקות מאוד – וגם אם נדמה שלא, ברגעים של מצוקה אמיתית הן והסביבה שלהן מופתעות לגלות כמה עוצמה הן אוצרות בתוכן.

אם להמשיך את המטפורה של רוזוולט, סקוטוליין מצאה את עצמה במים רותחים זמן קצר אחרי שילדה את בתה, פרנצ'סקה. נישואיה התפרקו, ומאחר שזה עתה עזבה את עבודתה כעורכת דין על מנת לגדל את התינוקת, היא מצאה את עצמה מתקשה להתפרנס, והחלה לכתוב, בתקווה שהדרמות הגדולות שהיא מכירה מחיי האישיים ומעבודתה בתחום המשפט יעניינו את הקוראים.  מאז עברו כמעט שלושים שנה. סקוטוליין כתבה 16 רבי מכר, יש לה טור פופולארי בכתב עת, היא מבקרת ספרות בניו יורק טיימז ובוושינגטון פוסט  ואתר האינטרנט שלה מוצף מעריצים. תשעה מספריה נרכשו על ידי רשתות טלוויזיה אמריקאיות לפיתוח סדרות מתח והיא זכתה במגוון פרסים ובהם ה"אדגר", המוענק לספרי מתח, וספריה תורגמו ללא פחות מ – 25 שפות. היא גם מלמדת באוניברסיטת פנסילבניה, קורס שפיתחה בעצמה על ספרות ומשפט. וכן, עשרות מיליוני העותקים שנמכרו עד כה מספריה בהחלט מעידים שהיא בחרה בדרך הנכונה.

סקוטוליין מאמינה גדולה בכתיבה על דברים המוכרים לה אישית. לכן היא כותבת ספרי מתח זלילים, מלאי הומור, על נושאים הקרובים ללבה. המותחנים שלה אינם אוטוביוגרפיים, אבל הגיבורה הכמעט קבועה שלה היא עורכת דין, בנדטה (בני) רוזטו, שיש לה חוש צדק מפותח והיא אינה מסוגלת אלא להתקומם כשהיא נתקלת בפרשיות שיש בהם עיוות דין. ב"אתה הילד שלי", הספר הראשון שלה שרואה אור כעת בעברית (הוצאת "עברית", מאנגלית: עפרה אביגד), הגיבורה היא דווקא עיתונאית. אלן גליסון, פוגשת במהלך הכנת כתבה על ילדים חולי לב בבית החולים בפעוט ששובה את ליבה ומחליטה לאמץ אותו. כשהילד, וויל, כמעט בן שלוש, מגיעה אליה יום אחד תמונתו של תינוק חטוף הדומה לו שתי טיפות מים. כמי שמחוננת באותן תכונות שסקוטוליין מעניקה לכל גיבורותיה (דחף בלתי ניתן לכיבוש לגלות את האמת, למשל, ויושרה פנימית) היא יוצאת לברר את העניין, ומוצאת את עצמה נקרעת בין הדחף האימהי-רכושני שלא לוותר על הילד, לבין הרצון העז לפתור את התעלומה. העלילה מותחת, כיאה לספר סקוטולייני אופייני, אבל החלק הכובש בו הוא דווקא עיצוב הדמויות, ובמיוחד דמותה של גליסון. היא אינה חד ממדית ועולם העיתונות (והפשע) שבו היא חיה מורכב, צבעוני ונדמה שגם אמיתי מאוד.

סקוטוליין חזרה לעבודה כמשפטנית כמעט במקביל לפריצת הקריירה שלה כסופרת, בשנת 1986. בראיון שקיימנו השבוע, היא מודה שהיא מוצאת הרבה דמיון בין שני העולמות הלכאורה נפרדים הללו. "בכתיבה וגם בחיים אני אוהבת את הנושאים הגדולים כמו אהבה ושנאה, צדק ועוול, טוב ורע, ואלה גם הנושאים המרכזיים שמניעים את מערכת המשפט", היא אומרת. "ממש כמו בבית המשפט, בכל הספרים שלי אני מציגה נשים רגילות שמוצאות את עצמן במצבים קשים וחייבות להתמודד עם שאלות מוסריות גדולות. אני מרגישה אליהן קרבה מיוחדת כשהן אימהות לילדים, כמו בספר "אתה הילד שלי". הגיבורה מוצאת מודעה על ילד חטוף וממנה ניבטות פניו של הילד המאומץ שלה. היא מתייסרת בשאלות קשות ביותר לפני שהיא מחליטה לצאת לברר למי באמת שייך הילד הזה".

את כל הדרמה הזו את מלבישה בלבוש של ספר מתח, ז'אנר פופולארי, שמבקרים אוהבים לאנפף לעומתו בסנוביות…

"אני חושבת שהגישה משתנה…ב"החטא ועונשו" דוסטוייבסקי מתמודד עם אמיתות מוסריות גדולות, ממש כמו שעושה ספרות המתח שנכתבת בימינו. אני מכבדת את כל הז'אנרים, משום שלדעתי הם מבטאים את הקול האנושי ואני מכבדת את כל סוגי בני האדם".

עד כמה את עצך נוכחת בתוך גיבורות ספריך?

"כל האלמנטים הרגשיים בספרים שלי אותנטיים לגמרי, אני כותבת תמיד על רגשות שחוויתי בעצמי. הלב הפועם של "אתה הילד שלי" הוא השאלה למי בעצם שייך הילד וכמה קשה לשחרר אותו כשצריך. כאמא, אני יודעת שקשה מאוד להרפות מילד, והשתמשתי ברגש הזה שלי כדי ליצור את הדרמה בספר".

סקוטוליין היא אכן אמא גאה במיוחד. בביוגרפיה האישית שהיא מציגה באתר שלה (http://scottoline.com) היא כותב שההישג הגדול ביותר שלה הוא שבתה סיימה בהצטיינות את לימודה בהארוורד ועושה את צעדיה הראשונים ככותבת. הרעיון ל"אתה הילד שלי", היא אומרת, נולד כשהסיעה את בתה לקולג'. פתאום, במכונית, הבינה שיום אחד היא תצטרך להיפרד ממנה, שילד הוא יצור שחולף בחייך וצריך להניח לו ללכת, למרות שזה נורא כואב. "החפצים שלה היו דחוסים במכונית" ,היא נזכרת, ועל הגג קשרנו את השטיח האדום שלה. תוך כדי נסיעה קצוות השטיח נשמטו וכיסו את החלונות הצדדים של המכונית הלבנה, ונראינו כאילו אנחנו נוסעים במכונית מדממת מסרט אימה. אנשים שחלפנו לידינו הצביעו עלינו ונעצו מבטים ואנחנו נסענו חמש שעות עד הבית, מתפוצצות מצחוק. זאת הייתה הנסיעה שבה הבנתי שילדים לעולם לא שייכים להוריהם, ואנחנו רק מקבלים הזדמנות מדהימה לגדל אותם ולאהוב אותם – וזה הפך את העובדה שבתי יוצאת לעולם לקלה יותר להתמודדות. "

"אתה הילד שלי" הוא המותחן הראשון שלך שמתרחש הרחק מאולם המשפט. איך זה קרה?

"מעולם לא ראיתי בספרים שלי מותחנים משפטיים… אני חושבת שאני כותבת ספרים על נשים חזקות, חכמות, סקסיות, ובמקרה יש להן גם קריירות. אני עצמי מעולם לא הגדרתי את עצמי באמצעות המשרה שלי, ואני חושבת שהדמויות שאני כותבת הן נשים, שהן גם במקרה עורכות דין, עיתונאיות, שופטות או אימהות. עם זאת, אני יכולה להבטיח לקוראים שכבר פונים ושואלים אותי אם בעתיד יפגשו את עו"ד רוזטו ושות' בהרפתקאות נוספות, שהתשובה הוודאית היא כן".

הדמויות הנשיות האלה אמורות לשמש דוגמא ומופת?

"במובן מסויים כן, משום שמדובר בנשים רגילות לגמרי, ממש כמו הנשים שנוכחות בחיי, כמו אמא שלי, החברה הכי טובה שלי או הבת שלי, וממש כמו הנשים שקוראות את הספרים שלי שאותן אני פוגשת כל הזמן. הקוראות שלי מזדהות עם גיבורות הספרים, משום שהן דומות לגמרי לנשים שהן מכירות באמת, חכמות, חזקות, נשים שנדרשות למצוא בתוכן כוח פנימי כדי להתמודד עם מצבים לא רגילים".

כשכתבת את "אתה הילד שלי" ניסית לדמיין את עצמך במקומה של אלן גליסון?

"כל הזמן. אני לא מתכננת את כל הספר לפני הכתיבה, ולכן רק תוך כדי כתיבה גיליתי מה אלן הייתה עושה. התשובות שלי השתנו במהלך הדרך… היה מעניין לגלות שלאנשים שונים היו תשובות שונות לשאלה מה היא הייתה אמורה לעשות. הנושא ממש הצית סביבי דיונים נפלאים מלאי התלהבות ותשוקה. לשמחתי, ובטח מאותה סיבה, הספר הצליח מאוד גם במועדוני קריאה".

הכתיבה של סקוטוליין, כבר אמרתי, יש בה הומור ונינוחות נעימים. לא מפתיע, לכן, לגלות שהיא חיה בחווה בפילדלפיה, מבשלת מצוין, מכורה לעשרות סוגים של מוזיקה שלהם היא מאזינה באי-פוד ומוקפת במגוון אדיר של חיות מחמד לא צייתניות. יש לה שני גולדן רטריברים, פני ואנג'י, כלבת קורגי בשם רובי ועוד שלושה כלבים שפרנצסקה הביאה: פיפ, טוני הקטן ופיצ'. יש גם חתולים: ויוי ומימי, נסיכות הבית ואחראיות המשמעת של להקת החיות, סוסים ותרנגולות ובחג המולד האחרון נרשם בחווה אירוע היסטורי: ביצה ראשונה הוטלה בלול.

כאוהבת חיות אחת לשנייה, גלי לי איך את מצליחה לכתוב בלי שכולם מתיישבים לך על המקלדת ומשתלטים על השולחן…

"ברור שאף אחד מהם לא מכבד את הזמן והמרחב שלי, וזה בדיוק מה שאני אוהבת בהם. לא הייתי רוצה שיהיה אחרת. הכתיבה הכי טובה שלי לא נעשית בבידוד מוחלט, אלא כשאני מוקפת בחיות המחמד שלי. אם את רוצה לכתוב על החיים האמיתיים, את צריכה להתנסות בהם, אפילו אם תכוסי בשערות של כלבים…"

את מפרסמת מדי שנה ספר חדש, ובנוסף גם כותבת טור קבוע על חיי היומיום שלך

"לכתוב את הטור זה כייף גדול. 700 המילים האלה באות לי בקלות, ובסופו של דבר זה הקול שלי, נטו, ממש כמו בספרים שאני כותבת. תמיד מדובר בנשים רגילות לגמרי – כמוני. ההבדל העיקרי הוא שכשאני כותבת טור אישי, אני מרשה לעצמי להשתטות הרבה יותר. אני כותבת על מערכות היחסים של אימהות עם בנותיהן, על הסבים והסבתות ועל החברות הכי טובות. קל מאוד להכיר אותי דרך הכתיבה שלי, כי אני כותבת בפתיחות מלאה, בלב פתוח, אני מאפשרת לכל קוראי להתבונן ישר לתוך נפשי".

כשהתחלת לכתוב, תיארת לעצמך שתהיה לך הצלחה היסטרית כל כך?

"תמיד קיוויתי שזה מה שיקרה, אבל לא יכולתי לדמיין את זה ממש. אני אסירת תודה על מה שקרה, ואני בטוחה שהקוראים שלי שמים לב ששום דבר בי לא השתנה בעקבות ההצלחה הזו".