המדור לאיבוד קרובים
ריקי גלעד והלן מנשה. צילום: צביקה טישלר (ללאשה)
ריקי הייתה חברה שלי כשהיינו ממש ממש קטנות. אבל מי דיבר אז על החיים האמתיים. היינו עסוקות בהמצאת משחקים משונים בחצר הבית שלה, או בקשקושים אינסופיים בטלפון. נפגשו לגרמי במקרה בשדה התעופה הית'רו, והקשר ההוא, מלפני עשרות שנים, התחדש, בזהירות, עד שנולדה ההזדמנות לשמוע ממנה ומהלן (המיתולוגית, בת ה-91), את סיפור חייהן האמתי.
http://xnet.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4917171,00.html
(כתבה שלי, שהתפרסמה השבוע במדור הספרים של "לאשה")
מיכל מישל גבאי אומרת שהיא ויתרה על "המסלול לקורבנות", מסלול שהחל בילדות בבית אלים, גירושים של ההורים, ניסיון לא מוצלח להיקלט כילדת חוץ בקיבוץ ומגיל 16 וחצי הישרדות בתל אביב, בעזרת תעודת זהות של אחותה הגדולה, חושים מחודדים ונחישות שלא ליפול באחד מאלף הבורות שהמסלול הזה מרוצף בהן. לגיבורות ספר הביכורים שלה "חדרים של אהבה" היה הרבה פחות מזל. הילדות הסדוקה שלהן הולידה דימוי עצמי נמוך שהוביל אותן בסופו של דבר לעסוק בזנות.
"חדרים של אהבה" מספר את סיפורן של זונות, האחת עובדת בתחום הלכאורה יוקרתי – הליווי – בחברת עשירים שמרעיפים עליה מתנות ובילויים, והשנייה נאלצת לשכב עם עשרות גברים ביום, בדירה צפופה שבחדריה עובדות עוד נשים כמוה. שתיהן משוכנעות שהן בחרו במקצוע. היו להן הזדמנויות, השכלה, רהיטות, מראה. הן שירתו בצבא, גדלו בשכונות טובות. אבל ברגע שהמספרת – עיתונאית שמראיינת את השתיים – חורצת קלות את הקליפה החיצונית שלהן, מתברר כי הבחירה לכאורה הזו אינה בחירה כלל, וחייהן של השתיים מכילים בעיקר כאב, השפלה, שנאה עצמית, כאבים פיזיים ונפשיים ותחושת אין אונים.
דמויותיהן של טלי ואליס הזונות, מורכבות מדמויותיהן של חמש נשים אמתיות שגבאי, לדבריה, פגשה לצורך התחקיר לספר. היא התכוונה לכתוב על אנורקסיה, מחלה שבה לקתה בעצמה, ועל מה שהיא מחוללת בחייהן של נשים. כדי לא להתמקד רק בסיפור האישי שלה, חיפשה ומצאה חמש נשים בנות 23-30 שסובלות מהפרעות אכילה שונות, ורק בשיחה איתן התברר לה ממה הן מתפרנסות. בדומה לעיתונאית בספר, גם היא הייתה, היא אומרת, בהלם, אבל המשיכה את סדרת הראיונות ואפילו ביקשה להתלוות לערב באחת הדירות שבהן עבדו. אחרי המסע הזה ואחרי הכתיבה היא עדיין לא בטוחה שפענחה לגמרי את הנשים האלה, אבל דבר אחד ברור לה: גם מי שחושבת שבחרה בזנות בחירה חופשית משלה את עצמה. כולן חוות את העיסוק הזה כאונס יומיומי ומתמשך, וכולן היו רוצות להימלט משם, לו רק האמינו שהן מסוגלות.
גבאי, בת 39, מתגוררת בצפון הישן של תל אביב ומגדלת את בנה בן השנתיים ושמונה חודשים, דניאל. כמכורה לספורט אתגרי, ובעיקר גלישה, רכיבת אופניים וטיפוס צוקים, היא עבדה שנים כמאמנת כושר, וכך גם הכירה את בן זוגה, וכעת היא לומדת להיות מאמנת אישית ויועצת זוגית. ההיריון, היא מספרת, הציל אותה מעצמה, מהאנורקסיה ואפילו מפשיטה משטרתית בבית בושת שבו נכחה לצורך התחקיר – "בהיריון הלכתי פעם ראשונה בים עם בגד ים בלי להסתיר את הגוף ולחשוב שאני שמנה מדי, התחלתי לאכול בריא כי זה חשוב, יש לי ילד ואני חייבת להיות בריאה בשבילו".
בילדותה, בשכונה שבה היא מתגוררת היום, חשה יוצאת דופן. "לא היו הרבה משפחת מרוקאיות", היא מסבירה. התחושה הזו ליוותה אותה גם בקיבוץ מעגן, לשם הגיעה אחרי שאימה נישאה מחדש והיגרה לתורכיה. "לא אהבו אותי שם כי הייתי ילדת חוץ יחידה ובאופן חריג הגעתי עם כסף". התחושה הזו דחפה אותה להצטיין בלימודים ובספורט. "הייתי ילדה היפראקטיבית והיה לי קל לרוץ ולקחת את כל המדליות בכול יום ספורט. היום, כאישה בוגרת, אני יודעת שזאת הייתה דרכי לברוח מהבית. היו בבית מצבים שבהם הרגשתי שאני לא מסוגלת לנשום, אז פשוט יצאתי לריצה של עשרות קילומטרים".
למרות שהוכיחה שהיא מסוגלת להצטיין בכל תחום, ולמרות שהיא מעידה על עצמה ש"אני לא אחת שקל לשבור אותה", גבאי אומרת שהילדים בקיבוץ "ממש התאכזרו אליי", ואחרי שנתיים שם החליטה לחזור לתל אביב. היא "שאלה" את תעודת הזהות של אחותה, שכרה דירה בדרום העיר ("במקום שבו נרקומנים היו דוחפים מזרקים לתיבות הדואר") והחלה להתפרנס משורה של עבודות מזדמנות, כמוכרת בגדים, מלצרית וברמנית. האנורקסיה שהתחילה שנים קודם לכן, החלה מזדחלת וכובשת מקום מרכזי בחייה. בגיל 23 היא שקלה רק 36 ק"ג, התאמנה ארבע שעות בכל יום ולמרות שגופה כמעט קרס הייתה משוכנעת שהיא שולטת שליטה מלאה בחייה.
מתי זה התחיל?
"אני זוכרת את עצמי בכיתה ה' יושבת בשירותים ומפנטזת איך אני אחתוך לעצמי את הירכיים, שיהיו יותר דקות. אני בטוחה שזה התחיל עוד קודם. הייתי ילדה נורא רזה ותמיד חשבתי שאני נורא שמנה. לא הייתה לי שליטה על החיים אז בחרתי לעשות את זה דרך האוכל ובלי לשים לב חתמתי ברית עם השנאה העצמית".
הסביבה שלך לא הזדעקה?
"מצד אחד היו אימהות שהרחיקו ממני ילדים ברחוב, כי הן היו משוכנעות שאני חולה באיידס, ומצד שני היו גברברים שלא הפסיקו לתת לי מחמאות והיה לי חבר שאמר לי 'אני חולה על העצמות שלך'. בדיעבד אני יודעת שזימנתי לי גבר חולה, שהתאים למחלה שלי. הגעתי לאישפוז בתל השומר, אבל ברחתי אחרי יום כי הבנתי שבעיות האכילה שלי לא ייפתרו שם".
בהיריון עלתה רק שני קילו "לא הרשתי לעצמי להיראות הריונית, רצתי על עקבים, והמשכתי להתאמן, אבל גם התחלתי להתייחס לעצמי קצת יותר בחמלה, לאכול, לעשות יוגה. רק בזמן שערכתי את התחקיר לספר לבשתי שמלות היריון. זאת הייתה תקופה מורכבת ואין לי ספק שעוד אכתוב ספר על מה שבאמת קורה לאישה בזמן ההיריון".
את מרגישה שיצאת מזה?
"אני במשקל בריא. יש לי תקופות רזות יותר ותקופות מלאות יותר, אבל אני כבר לא עולה על המשקל, אני לא בודקת. הרגשתי את זה משתנה בהיריון, כאילו שכשיצא ממני דניאל, מיכל נולדה מחדש".
"תמיד חלמתי לכתוב", מספרת גבאי. "רציתי לכתוב על אנורקסיה, אבל לא רציתי שהזרקור כולו יהיה עליי. גם לא חשבתי שאני הכי אנורקטית שאפשר, הרי אני לא שלד, גם בין האנורקטיות יש תחרות מי ממש ממש אנורקטית. הכרתי מישהי שלא ידעתי שהיא פקידה בדירה כזאת, והיא הכירה לי מישהי שעבדה שם, וכשפתאום התברר לי שהן זונות, הסיפור הלך לכיוון חדש.
"פגשתי יותר מחמש הנשים שראיינתי, אבל בחרתי בכוונה את אלה שלא דומות למה שאנשים חושבים על זונה. רציתי שהספר יבליט את האנושיות שלהן, את זה שהן לכאורה לא שונות מכולנו. לא רציתי לכתוב על נרקומניות או על בנות שאנשים יוכלו להגיד לעצמן שלא מפתיע שהן הגיעו לזנות".
מצאת בכל זאת מכנה משותף בין כולן?
"העדר מוחלט של חמלה עצמית. הן כל כך יפות, כל כך מוכשרות, איכותיות מאוד ומשוכנעות שהן נכנסו בעיניים פקוחות לזנות. גם הסביבה אומרת להן, בעיקר לאלה שעובדות בליווי לכאורה יוקרתי, שזה כסף קל. בפועל זה מאוד קשה. הן כל הזמן נאנסות, כביכול בהסכמה. הן יודעות שרע להן נורא, אבל כולן אמרו לי 'אני לא יודעת איך לצאת מזה'".
את מתארת גם מקרי אונס ברורים – אירועים שבהם לקוח נוהג בהן באלימות
"הן יודעות שבמקרים כאלה אין להן מה לעשות, כי מי שמנהל את הדירה או את שירות הליווי יהיה תמיד לטובת הלקוח. רשמית מדברים שם על "אנחנו משפחה", בפועל הלקוח תמיד צודק ואם הוא לא מרוצה היא לא תקבל כסף".
כל זה מתנהל ממש מתחת לאף שלנו?
"טיילתי עם אחת מהן בתל אביב והיא הצביעה על כל מיני בניינים ואמרה לי 'פה יש דירה כזאת ופה יש דירה כזאת' ואז הגענו לבניין שבו יש מרתף סאדו, שבו הן נקשרות ומעונות תמורת סכומים נורא קטנים, ולמעלה יש דירות שהן מעמידות פנים שהן הבית שלהם, ושם גברים משלמים יותר, אבל גם שם יש מי שיורק עליהן, מדביק להן מסטיקים בשערות. עושים בהם כל מה שמתחשק להם, רוצחים להן את הנפש. הן בודדות ברמה שאי אפשר לתאר, ואז הן אוכלות ומקיאות ואוכלות ומקיאות – בין לקוח ללקוח".
לא פחדת לראות את זה מקרוב?
"למרתף העינויים לא הסכמתי להיכנס, זה נראה לי גיהינום. לדירה לא אכפת היה לי להיכנס, אבל כשיצאתי אתן לארוחת צהריים הטרידה אותי מאוד המחשבה שאולי מישהו חושב שאני אחת מהן".
אי אפשר לצאת מזה?
"קשה מאוד לצאת מזה לבד כי זה כמו נפילה לתהום. לא לכולן יש מספיק מודעות עצמית. הלקוחות הרי לא שואלים אותן אם נעים להן או כואב להן ומה הן רוצות. כואב להן, והן ממשיכות, כי יש להן 16 או 17 גברים שצריך לשכב אתם באותו יום. אני חושבת שהן חולמות לצאת מזה, ואולי חושבות שיום אחד יבוא מישהו וייקח אותן משם".
ראיון עם אדם רוס מחבר "מר בוטן"
מאת: דפנה לוי
"מר בוטן" הוא ספר על נישואים. לא סתם עוד ספר, אלא כזה שמנתח בכנות דוקרנית את הצדדים השונים (והמשונים) של אחד המוסדות היקרים ביותר ללבה של החברה שלנו, ומדבר בפשטות מטרידה על הקרבה הגדולה שבין אלימות לאהבה. האלימות, יש לציין, היא בעיקר בפנטזיה, אבל פנטזיות הן כלי נפלא לחקר הנפש האנושית, תשוקותיה והדברים שהיא מפחדת לומר אפילו לעצמה בקול רם.
דיוויד ואליס פפין נשואים כבר 13 שנה. הוא – מתכנת משחקי מחשב מצליח, מאחל לה כל סוג של מוות אלים, ויום אחד מוצא אותה – מורה בחינוך המיוחד שסובלת מהשמנה חולנית ודיכאון קליני – מתה, מהתקף אלרגיה אחרי אכילת בוטנים. דיוויד נחשד ברצח אשתו, ונחקר על ידי שני בלשים, שכל אחד מהם מגיע לזירה כשעל גבו גיבנת נישואים משלו. אשתו של וורד האסתרול (היפוך אותיות של לארס תורוולד, רוצח הנשים של היצ'קוק ב"חלון אחורי") לא יוצאת כבר חודשים מהמיטה; וגם אצל השפרדים המצב לא ממש שמח. סם שפרד, הבלש השני, נושא את שמו של מי שהורשע בשנות החמישים בארה"ב ברצח אשתו וזוכה אחרי שנים בכלא, אותו סם שפרד ששימש השראה לסרט "הנמלט" עם הריסון פורד.
"מר בוטן" (ידיעות ספרים) כתוב כמעין מבוך שדורש פיענוח. ההתייחסויות להיצ'קוק, למשל, או שמו של הרוצח שהבלשים חושדים שפפין שכר, "מוביוס" – על שמה של צורה גיאומטרית שמייצרת אשליה אופטית, סוג של מישור מתעקל בלי התחלה או סוף, ונגיעות בציורים של מ.ס. אֶשֶר שגם הם רצופים ערבוביה של שחור ולבן ואי-הגיון. "מר בוטן" מצטט מתוך עצמו ונע בין מציאות לדמיון – אלא שרוס, שזהו ספר הביכורים שלו, שנכתב במשך למעלה מ – 15 שנה, לא מאבד לרגע את הפוקוס: "מר בוטן" בוחן את הזירה המורכבת של הנישואים ואת מושגי האהבה והזוגיות שכל כך היינו רוצים לחבק ולשמר בצמר גפן. דרך העיניים שלו קשה שלא לראות כי מדובר בזירת התמודדות אכזרית, כזו שאין לה חוקים, ובתוכה כל אחד מבני הזוג מאשים את השני בכישלונות ובאכזבות הכי עמוקים שלו. באופן מפתיע, רוס הקדיש את הספר לאשתו .
רוס, יליד ניו יורק, בן 45, חי עם אשתו בת' ושתי בנותיהם בנאשוויל. הוא היה ילד שחקן שהופיע בפרסומות, תוכניות טלוויזיה ותסכיתי רדיו והיה אלוף ניו יורק לנוער בהאבקות. הוא סיים בהצטיינות תואר בספרות אנגלית בווסר קולג' היוקרתי, ותואר שני בכתיבה יוצרת באוניברסיטת וושינגטון. הוא כותב טור קבוע בעיתון מקומי בנאשוויל – שסוקר דמויות צבעוניות החל במלך הפורנו המקומי וכלה בשחקנית ריס וית'רספון שהגיעה לביקור. הוא כותב על ספרות וקולנוע בכתבי עת נחשבים, ובימים אלה מפרסם קובץ סיפורים קצרים. הוצאת אלפרד קנופף המכובדת, שתחת המטרייה שלה ראו אור שמות כמו הרוקי מורקמי, ריימונד קארבר וקורמק מקארת'י, החתימה אותו מראש על חוזה לשני ספרים.
את "מר בוטן" רוס החל לכתוב אחרי שאבא שלו סיפר לו סיפור אמיתי על בת דודה שהייתה אלרגית לבוטנים, החביאה את כל המזרקים נוגדי האלרגיה שלה, ובנוכחות בעלה הכניסה לפה חופן חמאת בוטנים ואמרה לו "תקרא לאמבולנס". היא מתה מול עיניו, והחשד ברצח לא פסק לרחף ממעל. רוס שמע את הסיפור, התיישב לכתוב והשלים בבת אחת את שלושת הפרקים הראשונים של הרומן. אחר כך תיקן והרכיב ותפר והטליא וגיהץ וערבב והסמיך וסינן במשך שנים בתהליך כתיבה שהוא מתאר כ"לא יעיל בצורה מחרידה, בלי חוקים או שיטה". התוצאה נועזת ומשובחת: סיפור על שלוש מערכות נישואים שכל אחת מדממת לתוך השנייה, ורק באחת מהן – דווקא זו של השפרדים – מוצאת תקווה לעתיד.
התחלת לכתוב את "מר בוטן" ב – 1995. מה לקח לך כל כך הרבה זמן?
"אני נוטה להתחיל לכתוב סיפור או רומן כשההתחלה והסוף ברורים לי. כשהתחלתי לכתוב ידעתי בדיוק מה תהיה השורה האחרונה בספר, אלא שאחרי שלושה פרקים שמתי לב שאני לא יודע מה בדיוק אני כותב. כמו שדיוויד פפין אומר בספר על נישואים ועל כתיבה ועל כל תהליך יצירתי, "החלק האמצעי הוא הארוך והקשה". הדרך הייתה קשה ומפותלת ולעתים מתסכלת מאוד, והיו בה תקופות ארוכות של תחקיר, תהיות, הערכות מחדש, כתיבה מחדש וחיפוש מתמיד אחרי צורה שתתאים לתוכן של הרומן.
"כל הזמן הזה עבדתי כעיתונאי במשרה מלאה וכמורה, וכשנתקעתי בכתיבת הספר, כתבתי את הסיפורים הקצרים באוסף "גבירותיי ורבותיי" כדי להתרענן כך שהשלמתי שני ספרים בבת אחת. זה הצליח לי, אבל לא זירז את התהליך".
בחרת מבנה מאוד מורכב לסיפור שלך
"כמו שאומרים, הצורה מכתיבה את התוכן. "מר בוטן" בנוי כמו רצועת מוביוס, הוא מתחיל במקום שבו הוא נגמר ומשתמש במשטח שיש לו לכאורה צד אחד בלבד בסמל, ככלי לספר סיפור, כלי לחקירת המעברים האינסופיים בנישואים בין אינטימיות לחוסר סיפוק, אמון ובגידה, ייאוש והתחדשות, רגע אחרי רגע ושנה אחרי שנה בחייהם של שלושה זוגות. האמן ההולנדי אֶשֶר היה אובססיבי בנוגע לרצועת מוביוס והיא חוזרת בעבודות שלו – זה מהדהד ברומן, כי דיוויד פפין יוצר משחקי מחשב מבוססים על העולם של אשר. ככל שחשבתי על זה הבנתי שזו הצורה המדויקת של הנישואים. למה? כי כשמניחים שתי דמויות על רצועה כזו, נדמה שהן נמצאות משני צדדים שונים אבל למעשה הן על אותו צד. תראי:
שלא לדבר על זה שלפעמים אנחנו מרגישים שאנחנו כאילו אנחנו מסתובבים במעגל אינסופי של אותן בעיות עם בני הזוג שלנו, עד שהמוות או הגירושין או הרצח מפרידים בינינו. גם במשחקי וידיאו צריך לפעמים "למות" כדי לעבור לשלב הבא".
כמה זמן היית נשוי כשהתחלת לכתוב את "מר בוטן"? מאיפה היה לך אומץ לבחון את הנישואים בכנות כזאת? לא היה קשה לכתוב בכנות (בוטות?) על זוגיות כשאתה יודע שאשתך תקרא את זה?
"כל הזמן שואלים אותי אם מדובר בווידוי או סיפור אוטוביוגרפי. האמת היא שכולנו לפעמים חולמים להשתחרר מבני הזוג, ואם לוקחים את הפנטזיה הזו לקצה המוסרי שלה, מגיעים לרצח. מאחר שהספר מציג חקירה משטרתית באור מגוחך ומצחיק, אני מקווה שהבחינה הכנה הזו של הנישואים היא שמעניקה לו משהו מעבר לתרגיל באירוניה, ונותנת לדמויות פאתוס.
"אני לא חושב על הקוראים כשאני כותב, זה רק יגביל אותי כיוצר. אשתו קוראת כל מה שאני כותב, החל בטיוטות וכלה בכתב היד, ויודעת היטב מה בדוי ומה קשור למציאות אפילו בעקיפין. החופשה בהוואי, למשל, שדיוויד ואליס יוצאים אליה… באמת נסענו לשם, אבל בעוד הנישואים שלהם כמעט חרבו בגלל הטרגדיה שמתרחשת שם, הטיול שלנו היה נפלא, שם התגלה לנו שאנחנו מצפים לילד. דמיינתי תקופה נפלאה בנישואיי, דרך עדשה עכורה מאוד. הספר לא עוסק בנישואים שלי, אבל משהו בכתיבה גורם לאנשים לחשוש לחייה של אשתי או לתהות כמה אני אמיץ – ובעיני זו מחמאה".
אתה חושב שכתיבת הספר שינתה אותך כבן זוג? נדמה שיצאת למסע ארוך שבדק את כל ההתרחשויות בזוגיות…
"אני מניח שיהיה לי קשה לרצוח את אשתי בלי להפוך מיד לחשוד עיקרי. אין לי ברירה אלא להמשיך להוציא אותה מדעתה. לדעתי, כל מי שנשוי במשך תקופה ארוכה (אנחנו חוגגים הקיץ 18 שנה) עובר מסע כזה בכל יום ויום. אני רק תרגמתי את זה לספר".
המדור לאיבוד קרובים 