ארכיון תג: אלי סמית

הסופרת הכי מעניינת שתקראו השנה

פגשתי את אלי סמית – סופרת נפלאה, באמת נפלאה – בקיימברידג', לשיחה שבאמת לא רציתי שתיגמר

הספרים של אלי סמית זוחלים באיטיות מענגת אל מתחת לעור. כמו מוזיקה מורכבת, שלפעמים נדמה שצלילה נפרעו במידה שמחייבת טלטלה גדולה בראש ובלב.היא מרשה לדמויות שלה לחרוק ולעלילה לצפצף ולכל התערובת הזו להפוך למשהו בלתי צפוי שגולש מגבולותיהן של תבניות ספרותיות מוכרות. סמית היא מספרת סיפורים מצוינת, ויצרנית סדרתית של כורים אטומיים מילוליים, זעירים ומטעים, שהיא מטמינה בין השורות, וממתינים שם לרגע שבו יפער בהם הקורא סדק ואי אפשר יהיה להתחמק מהקרינה.

נפגשתי עם סמית בקיימברידג', בקפה השקט של מוזיאון פיצוויליאם ברחוב הראשי. התירוץ הרשמי לראיון הוא צאתו לאור של התרגום העברי ל"המקרית", רומאן נפלא המביא, בחמישה קולות מובחנים, את סיפורה של משפחה היוצאת לנופש באתר מרופט ומאכזב, ובעקבות מפגש אקראי עם בחורה זרה חוזרת משם שונה עד בלי הכר. הסיבה האמיתית היא, כמובן, שאני מכורה כבר שנים רבות לכתיבה של סמית, וגם להופעותיה – הנדירות – בתקשורת. סמית לא ממש מעוניינת להכיר לציבור את האישה שמאחורי הספרים. זה לא שהיא מסתירה סודות גדולים – היא חיה בעיירה האוניברסיטאית היפה והמנומנמת עם בת הזוג שלה, שרה ווד, היוצרת סרטים תיעודיים, והיא מקדישה את כל זמנה לכתיבה. אבל היא לא ממהרת להיחשף, לא במילים ולא בצילום, מה שכמובן הפך, בעיני, את הנסיעה אליה לסוג של מסע אתגרי.

סמית, בת 48, נולדה באינברנס, סקוטלנד, בשכונה שלא הייתה מן העשירות בעיר. היא למדה לקרוא בגיל שלוש, מהתוויות של התקליטים שהשמיעו בבית האחים הגדולים שלה ובבגרותה למדה ספרות אנגלית באוניברסיטת אברדין הסקוטית ובקיימברידג', והחלה לכתוב דוקטורט וללמד במקביל. מחלת העייפות הכרונית שיתקה אותה במשך כמעט שנה, והיא נטשה את האקדמיה והפכה לסופרת ועיתונאית (במוספי ספרות) במשרה מלאה. "זה התאפשר מפני שידעתי להסתפק במועט לאורך הרבה שנים", היא מסבירה. "ומפני שאין לי ילדים ויכולתי לחיות משכר סופרים זעיר, ולא הייתי צריכה לדאוג לאיש". סמית, הידועה בשפה העשירה, בהמצאות הלשוניות, בלהטוטנות שבה סיפוריה נוגעים בספרים אחרים ובהתייחסויות חוץ ספרותיות שונות, היא יקירת המבקרים. כשאני מניחה, בקול רם, שהמעמד הזה הפך אותה בוודאי לאישה עשירה, היא צוחקת. "פרסים ספרותיים", היא מבהירה, "מבטיחים שהמו"ל שלך ירצה להמשיך להוציא אותך לאור, אבל ממש לא מביאים לך כסף".

 

 "המקרית" (מאנגלית: ארנה קזין, "בבל") היה מועמד לפרסי היוקרה "אורנג'" ו"בוקר" וזכה פרס וויטברד הנחשב. זהו ספרה הרביעי (מתוך עשרה) המתורגם לעברית. קדמו לו "עולם מלון", "כמו" ו"בת פוגשת בן", שתורגמו לכשלושים שפות וזכו בפרסים וביקורות משבחות. קהילת הקוראים שלה בארץ עדיין מצומצמת, אבל החברים בה הם מעריצים אדוקים. סמית אומרת שזה גם המצב באיטליה ובהולנד ובארצות הברית, מקומות שאליהם הגיעה כדי לפגוש קוראים ונדהמה לגלות את הבקיאות ועומק המחשבה שהם משקיעים ביצירותיה. "אחת הסיבות בגללן אני לא אוהבת לספר על עצמי ולא רוצה להפוך למין סלבריטי-ספרותי היא שגם ככה הספרות מקבלת מקום זעיר למדי בתקשורת, וחבל לבזבז אותו על דברים לא חשובים", אומרת סמית. "כקוראת איבדתי די מהר עניין באוטוביוגרפיות של סופרים, משום שידעתי שהן מחושבות מאוד ורובן מלאות שקרים במילא, כך שהיה טעם לקרוא אותן רק אם היו מוצלחות מאוד מבחינת כתיבה, שאז לא משנה כל כך אם הן קשורות למציאות".

היא זוכרת בבהירות את היום שבו החלה לכתוב. בת שבע בערך, נתבקשה בבית הספר להמציא שירים בחרוזים "וגיליתי שאני מצטיינת בזה, כך שזה משך אותי מאוד. בערך באותה תקופה קראתי ספרים על חבורות של ילדים וההרפתקאות שלהם, ותסכל אותי מאוד שאין בחבורות האלה בנות אז פשוט כתבתי את הסיפורים מחדש. זה הגיל שבו התחלתי לגלות את העולם והיו לי המון שאלות מוסריות בוערות, ולא הבנתי למה בנות לא יכולות להשתתף בכל דבר שבנים עושים".

כשאני גיליתי את זה כילדה, לא שכתבתי סיפורים אלא התפללתי להפוך יום אחד לבן…

"אני כנראה כבר הייתי בן. האמת היא שכל שאלות המיניות עוד לא התעוררו בי, אבל הרגשתי שמרמים אותי כששמים אותי בקבוצה שאמורה לא להישמע ולא להיראות באותה עוצמה כמו קבוצה אחרת".

חייך כלסבית נוכחים בכתיבה שלך?

"מן הסתם יש בכתיבה שלי מקום לאחר, שאינו חלק מהרוב, לאלה שחיפשתי ולא מצאתי בספרים של ילדותי".

עברו שנים רבות מאז ועד שהתחלת לכתוב ברצינות

"ביליתי המון שנים בלימודים של שפה וספרות אנגלית וסקוטית, ולקח לי זמן להבין שאלה לא החיים שנועדו לי. כתבתי עבודת דוקטורט שעסקה כולה ביצירות שנכתבו ב – 1922, השנה שבה ט.ס. אליוט כתב את "בארץ ישימון", וג'ימס ג'ויס את "יוליסס", אבל כללה התייחסויות לוולף ולורנס ופורסטר ולויליאם קרלוס ויליאמס, ובסופו של דבר שנאתי את הרעיון שלכל שאלה חייבת להיות תשובה וכשקיבלתי את העבודה בחזרה עם דרישה לכתוב מחדש אחת אחד הפרקים כבר לימדתי בגלאזגו והחלטתי לא לגעת שוב בדוקטורט".

את הסופרת השלישית שאני מראיינת שנטשה את הדוקטורט שלה בספרות… זה קרה גם למרגרט אטווד ולקייט אטקינסון. יכול להיות שכשיש צורך ליצור בעצמך אין לך סבלנות לעסוק בניתוח יצירות של אחרים?

"הוי, קייטי ופגי, חברותיי הטובות… כשנפגשנו וגילינו שזה אחד הדברים המשותפים לנו התלהבנו נורא…  ברור ששלושתנו לא יכולנו לבטא את היצירתיות שלנו בתוך המערכת האקדמית, שהיא מסגרת קשוחה ולא מאפשרת שום משחקיות ומתנגדת לתהיות וביקורת ושינויים. שלושתנו מעדיפות לטעום יין, ולא לכתוב מאמרים מלומדים על יין, שנצמדים לכללי דיבור שנקבעו מראש".

המשחקיות שאת מזכירה מאוד ברורה בכתיבה שלך. אין כמעט ספר שבו את לא מדברת במספר קולות שנבדלים כל כך אחד מהשני. ב"עולם מלון" את כותבת אפילו מפי רוחה של נערה שנרצחה…

"הלוואי שיכולתי לא לעשות את זה. אני מקנאה מאוד בסופרים שמצליחים לגבש קול אחד ברור ובהיר שמוביל את כל הסיפור. קראתי עכשיו את "ברוקלין" של קולם טויבין וכל הזמן חשבתי שהלוואי שאוכל לכתוב ככה, בקול יחיד, זה כל כך קלאסי ומקסים.  מבחינתי ברגע שדמות מדברת, יש לפחות עוד אוזן אחת שמקשיבה לה, וזה מרמז על קול נוסף, על גרסה נוספת של העניינים, ואני חייבת לדמיין אותה ולכתוב אותה. זה גם יותר מעניין אותי מבחינה פוליטית – ליצור דיאלוגים שחורגים מתוך האני שלי, שמראים שיש קשר בין עולמותיהם של אנשים שלכאורה נראים מנותקים לגמרי אלה מאלה".

המעברים האלה שלך דורשים המון תשומת לב והשקעה מצד הקוראים

"בשביל זה יש לנו ספרות. זה עולם שתובע מאתנו השתתפות. כקוראים אנחנו מחברים בעצמנו את הספר, אחרת לא נולד ממנו שום דבר שיש לו משמעות עבורנו".

יש סופרים שמעניקים חוויה פחות עוצמתית ויותר בידורית בכתיבה שלהם

"אני לא מסוגלת שלא לכתוב כמו שאני כותבת. כרגע אני עובדת על ספרי החדש (שיקרא There But For The…") ואני יודעת שההקשרים בין הדברים שמתרחשים בו כל כך קלושים שאני תוהה עד כמה הקוראים שלי יעמדו בזה. לכל רומאן שלי לוקח שנים לנבוט ולצמוח, וגם זה גורם לי לכתוב אותו מכל מיני זוויות מבט, אני מוכרחה שיהיו כמה קולות שאוכל לדבר איתם אחרת יוצא שאני תקועה שנים רק עם אדם אחד. יש בוודאי קהל שמעדיף ספרים ברורים יותר, שלא יפתיעו אותו. כמו הספרים של ג'ואנה טרולופ או מייב בינצ'י, סופרות נפלאות, שמעניקות לקוראים חוויה צפויה מראש של סיפוק והתחשבות בצרכים שלהם. אני פשוט לא יודעת לעשות את זה".

ולמרות זאת יש לך קהל שמאפשר לך להתפנות לגמרי לכתיבה

"היה לי הרבה מזל. כשהגעתי לקיימברידג' כתבתי קובץ של סיפורים קצרים שזכה להרבה תשומת לב, ואחר כך רומאן וככה זה המשיך, ולמזלי קיבלתי פרסים וביקורות מצוינות ויכולתי לקבל מקדמות ולהקדיש את עצמי לכתיבה".

איך זה קשור למזל? זה לא תלוי לגמרי בכישרון שלך?

"כישרון יש מסביב בלי סוף, גם כזה שמתעלמים ממנו והוא הולך לאיבוד. פגשתי עכשיו סופרת צעירה מוכשרת מאוד, שהוציאה ספר ביכורים כל כך משובח אבל ההוצאה לוחצת עליה לכתוב ספר מתח, והיא ניסתה אבל שונאת את זה, ולא נותנים לה הזדמנות לכתוב סיפורים קצרים כי זה לא מוכר. לא היה פחות מזל".

הפרסים שקיבלת שינו את הכתיבה שלך? הפעילו עליך לחץ ליצור עוד ספרים שימצאו חן?

"אני מקווה שלא. אני משתדלת לנהוג כמו שמרגרט אטווד נוהגת לומר, להתייחס לכתיבה כמו לאחותי הקטנה המתבגרת, ולשמור עליה מכל משמר. לפגוש אנשים ולדבר אתם, להתראיין, לקבל פרסים, אבל להפריד את הכתיבה לחלוטין מכל ההתרחשויות האלה ומכל הרעש הזה מסביב. "

עד כמה את מצליחה בזה?

"כשאני כותבת, כמעט שום דבר אחר לא קיים. יש לי משטר כתיבה מסודר. אני עובדת מהצהרים עד הלילה. לפעמים אני כותבת רק עמוד אחד, ויש תקופות שאני לא כותבת בכלל, אבל זו לא בעיה, כי אני מתייחסת לזה כאל תקופת המתנה. אני מחכה קצת ואז המשך הספר מגיע מעצמו".

 

*הראיון התפרסם במוסף הספרים המשובח של לאישה

* זוגתה של סמית, שרה ווד, קולנוענית, העלתה לרשת את הסרט שלה על הארכיון האבוד של הסרטים הפלסטינאיים. אפשר לראות אותו כאן: http://www.animateprojects.org/films/by_date/2009/for_cultura

*כבר אמרתי שאלי סמית היא סופרת מצוינת, שלא דומה לאף אחת אחרת?