מוזיקת לילה זהירה

נמים בציבור. ברלין

 

 

האפשרות להירדם בהופעות וקונצרטים הולכת והופכת נוחה יותר. אצל המוזיקאי הבריטי מקס ריכטר היא משתלבת ביצירה, ולא רק באמצעות נחירות המנסרות את תקרת האולם בנוסח איורי התזמורת של ג'רארד הופנונג.

הקונספט של ריכטר מרתק, ולמען האמת משותף לאמנים לא מעטים. השינה, בעיניו, איננה פרק הזמן שבו אנחנו מושבתים מכל יצירה, אלא להפך. במהלך השינה המוח שלנו חופשי לעבד מידע והרהורים, לעצב אותם מחדש וליצור מתוכם דברים שרובנו היינו מסננים ולא מקדישים להם תשומת לב בשעות הערוּת. היצירה של ריכטר, "שינה", נמשכת שמונה שעות ומוגדרת רשמית כשיר ערש. בגלל מגבלות טכניות, גרסת התקליט (ויניל, ממש) כללה רק קטע של שעה מהיצירה, אבל הרדיו של הבי בי סי הרהיב עוז לשדר את "שינה" במלואה. בספטמבר האחרון "שינה" שודרה ב"רדיו 3" של רשות השידור הבריטית, בהשמעת בכורה עולמית. היצירה, שנרכשה לאוסף האומנות הלונדוני הנחשב The Wellcome Collection בוצעה באמצע מרץ לראשונה בהופעה חיה בברלין, במהלך שלושה לילות רצופים במסגרת פסטיבל מוזיקלי המוקדש כולו ל"זמן וזמניות".

הקונצרטים בברלין החלו בתשע בערב, על מנת לאפשר לבאים למצוא לעצמם מיטה – כן, האולם היה ערוך כולו לשינה – ואילו הנגינה החלה בחצות ונגמרה בשמונה בבוקר. הברלינאים, כדרכם, מצאו דרכים משלהם לתרום לאירוע, וחלקם הגיעו בפיג'מות, כולל מצנפות שינה מסורתיות, אחרים הגיעו עם כריות ועזרים אחרים מהבית, הביאו את הילדים (כולל הדובי שאתו הם ישנים), היו מי שאחרי שעה של האזנה שלפו קינדל, או ספר וגם הדליקו פנס קריאה זעיר וכולם התמסרו בשלמות לשיר הערש הזה, אירוע שלכאורה אמור להיות אינטימי מאוד,  במרחב הציבורי.

ריכטר, המגדיר את עצמו כ"מלחין פוסט מינימליסטי" מבצע את "שינה" בעצמו, על פסנתר, מלווה באנסמבל זעיר וזמרת, ששרה חלקים מהקונצרט ללא מילים,  והם יושבים באולם חשוך יחסית, מואר בתאורה כחלחלה עדינה בלבד. ריכטר משוכנע שישנו קשר עמוק בין מוזיקה לשינה, קשר שהוליד את שירי הערש, כמובן, במרבית התרבויות בעולם. בראיון לבי בי סי לפני שידור "שינה" ברדיו, האמן יליד גרמניה שגדל ולמד מוזיקה בבריטניה וגם – כמה לא מפתיע – באיטליה, אצל לוצ'נו בריו – אמר שהוא מנסה להעניק לקהל שחרור זמני מעומס המידע המציף את חיינו. "ההתמקדות ביצירה אחת גדולה כל כך, נועדה לאפשר למאזינים לשקוע בהרהורים עמוקים, החוויה שהם עוברים בעת ההאזנה היא למעשה נושא היצירה והיא מתקשרת לעניין המחודש בטכניקות של Mindfulness (קשיבות)."

מרינה נמה (כמעט)

 

כריס נם

 

הניסיון הזה לפענח את השינה, קרבתה למוות (כמובן) וקרבתה ללידה מחודשת (מדי התעוררות) אינו חדש, כמובן. מאות שנים של אומנות פלסטית הניבו אינספור דימויים של שינה ובשנים האחרונות גם מיצגים, כמו זה של כריס ברדן, האמן הקליפורני שהעלה ב – 1972 יצירה בשם Bed Piece  במסגרתה הציג מיטה בגלריה, התפשט וישן. המופע שלו נמשך 22 יום וכצפוי, משך עשרות אלפי צופים שהמראה – הלכאורה שגרתי, ועם זאת תלוש כל כך מהקשר – ריתק אותם וגם הפחיד אותם מאוד. מרינה אברמוביץ', נועזת כמו בכול עבודותיה, הציגה בשנת 2002 את "בית עם נוף לאוקיאנוס" – היא בילתה 12 ימים רצופים בתוך תפאורה פתוחה וחשופה, בגלריה בניו יורק, לא אכלה, לא דיברה אבל גם ויתרה לגמרי על הפרטיות שלה והקהל יכול היה להציק לה כרצונו,  גם בעת שישנה. כמו אצל ברדן, גם הצופים של אברמוביץ נרתעו. שעות השינה שלה היו השעות שנראו בעיניהם אינטימיות אפילו יותר מהרחצה באמבטיה. השחקנית הבריטית טילדה סווינטון עשתה משהו דומה לפני כשלוש שנים במוזיאון היוקרתי לאומנות מודרנית בניו יורק (Moma), כשנכנסה לתיבת זכוכית ונמה על מזרון, כאילו היא מונחת במוזוליאום, בלבוש מלא. במקרה שלה, הקהל הסתפק בצילומים לטובת רשתות חברתיות ונדמה שהיצירה לא ממש הובילה איש למחשבות חדשות על שינה.

 

 

טילדה נמה גם

האמת היא שבברלין, מרבית המאזינים של ריכטר פשוט נרדמו. זה קרה כנראה גם למאזיני הרדיו, שהחלו להאזין לו בחצות ובוודאי התעוררו ושתו כוס תה של שחרית כש"שינה" עדיין התנגנה ברקע. אבל לריכטר לא אכפת. במהלך הכתיבה, הוא נועץ עם חוקר המוח דיוויד אנגלמן על האופן שבו המוזיקה משפיעה על השינה שלנו, ושילב את התובנות שלו משיחות אלה ביצירה.  "זה ניסוי שנועד לבחון את ההשפעה של המוזיקה על המוח במצב של מודעות שונה לגמרי מהרגיל", אמר, "מצב שבו אנחנו מבלים חלק גדול מהחיים ולמרות מחקרים, מבינים רק חלק קטנטן ממנו. "

• פורסם ב"אלכסון".

הגולשת חוקרת – מקבץ התרחשויות פמיניסטיות ברשת

 

עיצוב השער: טום טריגר

• "אני רק מזכירה שלהוריד במשקל רק הופך אותך לרזה יותר… לא חכמה יותר, נחמדה יותר, מצחיקה יותר, יצירתית יותר, נחושה יותר, טובה יותר או שמחה יותר". פוסט אחד מתוך רבים ומעצימים כל כך באחת הקהילות החדשות בפייסבוק, שצוברת תאוצה במהירות ראויה להתפעלות. "שוברות משקל" הוא עמוד שנועד לסייע לנשים להתמודד עם דימוי גוף נמוך, לאהוב את גופן ולטפח בטחון עצמי באמצעות שיתוף עם נשים אחרות. הפריצה הראשונה שלו לתודעה נעשתה באמצעות צילום נהדר של נשים מכול הגדלים והצורות, שחברו יחד על חוף הים, רובן בביקיני. המסר ברור – אל תתנו למכוני כושר וחברות אופנה לבלבל לכן את המוח. מותר לכן להיראות איך שאתן רוצות ואיך שמתאים לכן, בלי להתבייש, בלי להרגיש אשמות או לא שוות. העמוד מזמין נשים (וגברים) לחלוק חוויות אישיות, וגלי כהן, ממייסדות הקבוצה (שאחרי חודש כבר הצטרפו אליה כמעט 9000 חברות), אומרת שהשיתוף בסיפורים אישיים מעצים ומחזק מאוד. העמוד לא נועד לעודד נשים לרזות, וגם לא להשמין – אלא לקבל את עצמן בכול גודל, וזה קל הרבה יותר כשאת מוקפת בקהילה תומכת. כהן, מאמנת כושר במקצועה, מקווה ש"שוברות משקל" יחלחלו לתודעה הציבורית, ולשם כך הן חוברות עתה לגופים מחוץ לפייסבוק ובימים אלה, למשל, מצלמות קמפיין בשיתוף האופנאית נעמה בצלאל. facebook.com/shovrotmishkal

 

• גם האנגלים משוכנעים שחשוב לעודד נשים לאהוב את גופן בכול צורה, ולעודד אותן לקחת חלק בפעילות גופנית לטובת הכושר והבריאות. קמפיין ענק, עם נוכחות טלוויזיונית מרשימה, מפיץ בבריטניה את הסיסמא This Girl Can – הבחורה הזו מסוגלת! ולראשונה נראות בו נשים לא חטובות, לא מאופרות, עם קלוז אפ על צלוליטיס בישבנים וירכיים המבצבצים מתוך בגדי ים, שדיים מטלטלים, פוזות טבעיות, לא תמיד מחמיאות ולא מבוימות ומלוקקות של נשים מתאגרפות, שוחות, רצות, קופצות, בועטות בכדור ובעיקר מפגינות המון כוח ((thisgirlcan.co.uk. הקמפיין שנועד לעורר השראה מלווה בסיפורים אישיים של נשים מעוררי השראה של נשים על החשש לחשוף את הגוף, להצטייר כוחנית ולא עדינה, ועל ההעצמה בעיסוק בספורט. הסיסמאות שלו נפלאות: "אני מתאמנת כי אני אוהבת את הגוף שלי, לא כי אני שונאת אותו" וגם "אני רוטטת, משמע אני קיימת". ובארץ? תחת הסיסמא "ממשיכה להתאמן", ספורטאיות מפגינות את הישגיהן ומבטיחות להתעלם מהביקורת, המטיחה בהן שגופן שרירי מדי ולכן לא נשי ((www.youtube.com/watch?v=-gi2vJ7NvNk.

 

 

 

סניפה וסנופ. יש מצב שהם יהיו חברים טובים ושווי מעמד

• איך אתן קוראות לאיבר המין שלכן? בעברית יש למרבית הכינויים לפות גוון לא נעים, לעתים משפיל או בוטה מאוד, ומסתבר שכך גם בשפות רבות אחרות. למשל בשוודית. ולכן קבוצה של פמיניסטיות שם המציאה את השם "סניפה" (Snippa) , בת זוגו של השם המקובל לאיבר המין הזכרי "סנופ" (Snopp), והמלה אומצה בחום והוכנסה למילון הרשמי. בטלוויזיה השוודית מוקרן בחודשים האחרונים סרטון מצויר, שבו נראים סניפה וסנופ מרקדים בשמחה, ומסבירים לילדים מי הם ומה תפקידם בגוף. הישירות הזו, וגם השפה הנקייה מאסוציאציות, נועדה לפשר לילדים להכיר את אברי המין שלהם ללא פחד או בושה תחת הסיסמא "שונים, אבל די דומים". הסרטון כבר תורגם לאנגלית ומוקרן גם באנגליה, שם מכונה הפין בכינוי החיבה הוותיק "וילי" והפות קיבל את הכינוי החדש "טווינקל" שפירושו "מנצנץ". http://tinyurl.com/ozvzmo8

• אמנית מקוסובו מצאה דרך מצמררת ומרגשת מאוד להציג לעולם את הכביסה המלוכלכת, את האמת הכואבת של הנפגעות הלא נספרות של כל מלחמה כמעט: נשים שנאנסות. האמנית, אלקטה חאהפה מריפה (Alketa Xhafa-Mripa) מילאה אצטדיון כדורגל בעיר הבירה פרישטינה, ענק בחבלי כביסה שעליהם תלתה אלפי שמלות, כמחווה לנפגעות תקיפה מינית במהלך המלחמה. היא קראה למיצג שלה "חושבות עליכן". מעריכים כי למעלה מ – 20 אלף נשים אלבניות במהלך המלחמה שהתחוללה בקוסובו בין 1998-1999. במהלך סיקור המלחמה בכלי תקשורת בעולם, מעשי האונס האלה כמעט לא הוזכרו. האמנית בת ה – 35, חיה כיום בלונדון. לדבריה, חשוב לה לחשוף את הנושא המושתק כל כך, וליצור דיבור פתוח על אלימות מינית, המלווה מלחמות בכול העולם אבל רק לעתים רחוקות זוכה לתהודה כלשהי והאשמים בה אינם עומדים בדרך כלל למשפט על פשעיהם. http://ir.as.nyu.edu/object/Thinkingofyou

 

 

• שרה צ'יפס מאמינה שנשים יכולות להגיע רחוק באמצעות טכנולוגיה, ושכדאי לפתוח בפניהן את הדרך הזו בגיל צעיר. לשם כך היא הקימה את "ילדות מפתחות!" (girldevelopit.com) , עמותה שמספקת לצעירות אמצעים, שיעורים ותמיכה קהילתית בלימודי תכנות ופיתוח טכנולוגי. הפרויקט החדש שלה קרוי "ג'ולבוט" (שילוב של תכשיט ורובוט) ומיועד לילדות. ביחד עם חוקרת טכנולוגיה נוספת, מריה סבה, היא מייצרת "צמידי ידידות" שנועדו לגרות את דמיונן של ילדות, ולאפשר להן להשתמש בתכנות כדי לתקשר עם החברות הטובות שלהן בצורה יצירתית ומעניינת. ניתן לתכנת את הצמידים להעברת מסרים בין חברות, להבהב, לרטוט ולשדר מסרים בשפת מורס. הם מתחברים אלה לאלה בבלותות' ואפשר אפילו לחבר אותם לאפליקציות בנייד או למחשב, וללמד אותם להבהב כשמגיעה הודעה חדשה בפייסבוק, למשל. לדברי צ'יפס, מספר הנשים בתחומי המחשב באקדמיה הולך ויורד מאז שנות השמונים, והיא מקווה שאם ימצאו דרכים להלהיב ילדות לעסוק בתחום בגיל צעיר, המצב ישתנה. ((www.facebook.com/jewelbots

 

* המדור "הגולשת חוקרת" מתפרסם מדי חודש בתוך "חדר משלך", האגף הפמיניסטי בשבועון "לאשה".

משכילות, חרוצות, מקושרות – אבל בלי גרוש

דיאן הריס בעבודה. מתוך הסרט "מרוששות"

"מרוששות" הוא במידה רבה סרט יציאה מהארון. יציאה מהארון של ציבור שלם – נשים בנות ארבעים ומשהו-חמישים ומשהו, שמודות בגלוי את מה שרבות כל כך מאתנו יודעות: גם אם יש לך השכלה, משרה נחשבת, משכורת סבירה ומעלה – קל מאוד להחליק משם במהירות אל העוני. משהו קטן משתבש והופ, את נושרת במהירות רבה מטה. החזרה לעבודה ואתה למנעמיו הבטוחים של המעמד הבינוני קשה, אם לא בלתי אפשרית. ב"מרוששות" הבמאית ג'ולי שלז עוקבת אחרי ארבע נשים, שעד גיל ארבעים היו משוכנעות שהכול בסדר. לפחות מבחינה כלכלית. הן עבדו, הרוויחו, כשהזוגיות שלהן הגיעה לקיצה הן לא נאחזו בה רק בגלל הנוחות הכלכלית, והן עשו מה שהן אהבו לעשות. העבודה, כך עולה מהסרט, לא הייתה עבורן רק מקור פרנסה אלא גם סטטוס, זהות. אף אחת מהן לא דמיינה שהעוני נמצא ממש מעבר לפינה. אף אחת מהן לא דמיינה את מה ששלז גילתה במהלך הכנת הסרט: שבסביבתה הקרובה הרבה מאוד נשים נאבקות באותם קשיים בדיוק, וגם אם במהלך הצפייה ב"מרוששות" מפתה לנסות למצוא מה "לא בסדר" בארבע הנשים האלה, מה הוביל דווקא אותן למצב כלכלי קשה כל כך, ברור שמדובר בבעיה חברתית רחבה בהרבה מסיפוריהן האישיים. דיאן הריס, אחת הנשים ב"מרוששות", נולדה בדרום אפריקה. אמה, שולה בקר, עלתה ארצה מיוהנסבורג בגיל 17, התגייסה לחיל האוויר ופגשה כאן את אביה, ג'ון הריס, טייס אנגלי שנלחם בשירות הוד מלכותה במלחמת העולם השנייה, והגיע (ביחד עם עזר ויצמן, אייבי נתן ואחרים) כדי להקים חיל אוויר עברי. הזוג הצעיר חזר לדרא"פ למספר שנים, ובשנת 1964 "עשה עלייה" סופית עם שלושת ילדיהם, לכפר שמריהו. בגיל 57, החיים ההם נראים לדיאן כמו חלום מתוק אבל רחוק. אביה היה נווט באל-על, המשפחה חיה ברווחה גדולה והשגרה כללה נסיעות תכופות לחו"ל, חופשות באתרי נופש יוקרתיים, לימודים בבית הספר האמריקאי בכפר וכל טוב, שנמשך עד לפני שנים בודדות. היום היא עדיין מגיעה לכפר שמריהו לעתים קרובות, אבל הפעם כעוזרת בית. היא מנקה בתים של חברות ושכנות לשעבר, שעדיין גרות בתוך העושר הזה. היא רוחצת, שוטפת, מסדרת, שואבת ומנקה – ובערב, כשהיא כמעט נופלת מהרגליים, היא חוזרת לדירת המרתף השכורה שלה בשכונה אחרת, שלא דומה במאום לפרבר העשיר. "החיים היו נהדרים, נוחים מאוד", נזכרת הריס. "לא הייתה לנו משפחה בארץ, אבל נסענו כל הזמן לביקורים בעולם, היה שפע של אוכל שהגיע מחו"ל, אפילו את הנייר טואלט אבא היה מביא מאירופה, כי הסוגים שהיו בארץ היו מחוספסים מדי. בגיל 16 כבר אכלתי במסעדות עם כוכבי "מישלן", נסעתי עם חברים לחופשות בבתי הנופש שלהם בשוויצריה". היית ילדה מפונקת שגדלה עם כפית של כסף בפה? "לגמרי לא. למרות השפע, הייתה מודעות לעבודה. אם רציתי כסף כיס, עבדתי כבייבי סיטר, אחותי הגדולה מילצרה. לא חסר לי כלום, אבל זה לא היה מובן מאליו". עד לשירות הצבאי היא הייתה משוכנעת שתהיה רקדנית. "המחול מילא אותי, אבל בצבא היה לי קשה והשמנתי כל כך שהכפלתי את הגודל שלי", מספרת הריס. "כשהשתחררתי הרגשתי אבודה, והורי שניסו לעזור לי לחזור למסלול, שלחו אותי ללמוד קוסמטיקה. גיליתי שיש לי מגע נהדר ושאני מעסה מצוינת והתחלתי לעבור מבית לבית, עם מיטת עיסוי מתקפלת, והייתי מלכת האזור". "זאת לא עבודה קלה", היא אומרת. "אבל אני חזקה ומאוד פיזית, והכסף היה מצוין. כולם רצו להיות לקוחות שלי, כל השמות הכי גדולים, הרווחתי הון ובזבזתי הון". על מה? "שכרתי דירה בהרצליה פיתוח, בבניין עם בריכה, היה נורא כייף, נסעתי כל חודשיים לחו"ל, ביליתי כל ערב במסעדות, קניתי כל מה שרציתי וחייתי את החיים הטובים בלי חשבון, כי פרנסתי את עצמי במו ידי. " למרות סיפורי אהבה רומנטיים, הריס לא נישאה ובחרה לא ללדת ילדים, ולדבריה, אחרי יותר מעשרים שנה של עבודה אינטנסיבית "שבמהלכן לא דאגתי לעצמי נפשית ופיזית, הרגשתי פתאום שאני כבר לא מסוגלת לגעת באנשים. התחלתי לבטל טיפולים, הרגשתי מרוקנת". היא נסעה לגור בלונדון, ניסתה לעבוד כמעסה שכירה, חיה על מעט החסכונות, חזרה ארצה ועבדה תשע שנים כדיילת בדיוטי פרי אבל חלמה לחזור לחיים שהיו לה קודם. "הפצתי את השמועה שאני שוב פה, כמעסה, בכפר שמריה אבל הטלפון לא צלצל אפילו פעם אחת, ותוך זמן קצר מאוד, כמעט בלי להרגיש מצאתי את עצמי בלי כלום ובחובות". בשנים שבהן הרווחת הרבה לא חסכת? לא קנית רכוש? "עשיתי טעויות גדולות, ויותר מזה – גם אבא שלי השקיע לא נכון ואיבד את הרכוש שהיה לו, וכשמצאתי את עצמי בלי כלום, גם הוא כבר לא יכול היה לעזור לי. הוא חלה ובשנה שעברה נפטר". שמונה חודשים בלבד ללא משכורת הספיקו להריס כדי למצוא את עצמה חסרת אונים, מנסה להתמודד מול הבנקים וחברות האשראי "מנסה להסביר להם שאני לא בורחת מאחריות ושאני רוצה להחזיר את החובות שלי". שמונה חודשים שבסיומם הבינה ש"עבודה רגילה ב – 25 שקל לשעה לא תאפשר לי לצאת מהמשבר הכלכלי. כשהחובות שלי הגיעו ל – 150 אלף שקל, שלחתי קורות חיים לעשרות מקומות ולא היה לי עם מי לדבר, פיתחתי חרדות. הרגשתי כאילו כל החיים שלי מתנהלים תחת עננה שחורה. ניסיתי לבקש הלוואות מהאנשים סביבי, שכולם מאוד אמידים, וחוויתי אכזבות עמוקות, ומצד שני דווקא אנשים שלא היו קרובים אינטימית פתחו אלי את הלב. מכרתי את כל התכשיטים שלי, כל דבר שהיה לי. הרגשתי כל כך לבד, פחדתי נורא וחשבתי לעצמי 'אני אפילו לא יודעת איך להתאבד', ולכן, כשחברה אמרה שהיא מחפשת עוזרת בית, הצעתי את עצמי". לא חשבת להכריז על פשיטת רגל? "לא הרשתי לעצמי. זה נראה לי לא הוגן לא להחזיר חובות, כשאני מסוגלת לעבוד. גם אם זה אומר לנקות בתים, לנקות אסלות של אנשים אחרים, לעבוד שש שעות בבית אחד ואחר כך עוד שש שעות בבית שני, כדי להחזיר 8000 שקל בחודש. אני חיה ככה כבר שנתיים". מאיפה יש לך כוח? "אין לי ברירה, ואני שמחה שיש לי עבודה. אני אישה חזקה ובכל זאת זה קשה מאוד פיזית וגם נפשית. אני לא מתביישת בזה, אבל זה היה משונה להיכנס לאותם בתים שהכרתי החברתית, אבל הפעם כמנקה". איך התייחסו אליך? "איך לומר את זה בעדינות? יש אנשים שמרשים לעצמם להתייחס לעוזרת הבית כאילו אנחנו ב'אדונים ומשרתים'. לא מתוך רוע, מתוך תבניות – המנקה היא בעיניהם נחותה. הייתי המומה מזה, אבל סיננתי את אלה. אין מחסור באנשים שמחפשים מנקה טובה, אז בחרתי לי את אלה שהם גם בני אדם, נחמדים, הגונים, אוהבים אותי, מעריכים אותי". כשאת רואה את החיים האלה, שהיו פעם החיים שלך, את לא מקנאה? "אני עובדת בבתים שאני מכירה מהילדות. אצל נשים שהכרתי כשגם אני הייתי עשירה. אבל אני לא מכירה את תחושת הקנאה, אני לא מערבת בכלל את האגו שלי. אני עסוקה מדי בהישרדות. כולי בעבודה ואומרת תודה לאל שאני בשליטה ושאני רואה את הדרך החוצה מזה". בלי טיפת קינאה? "הייתי חלק מהמיליֶה הזה, הייתי בקוקטיילים, במסיבות. ברור שיותר נוח כשיש כסף, אבל זה באמת לא מבטיח אושר. הגעתי לראות את החיים מהצד השני ואני מרוקנת נפשית. כרגע אין לי שום חשק לשום דבר – אני לא מתאפרת, לא יוצאת, לא מתלבשת, עובדת 7 ימים בשבוע ומדברת עם חברות קרובות שעוזרות לי נפשית." מה יהיה הלאה? אחרי החובות? "כרגע אני חיה מיום ליום. אני לא מסתכלת על האופק. אני במקום שבחיים לא חשבתי שאגיע אליו ומזל שיש לי כוח להתמודד עם זה".     (**"מרוששות" הוקרן בפסטיבל "דוקאביב" ואחריו גם "בערוץ 8". חפשו הקרנות נוספות שלו – כי זה סרט שכולנו חייבות לראות. )

ג'ולי שלז. צילם: אלון קנולר

אומרת ג'ולי שלז, במאית הסרט "מרוששות": "כל חיי עשיתי סרטים על נושאים קשים מאוד, שהיו קרובים ללבי אבל רחוקים מהמציאות שלי. ב"מרוששות" הזדהיתי מאוד עם המרואיינות, כי אני רואה סביבי הרבה מאוד נשים שחיות ככה, נשים שמתביישות להודות בזה בפני חברות, הורים של ילדים בבית הספר, הן לא רוצות רחמים והן לא יחשפו את המקרר הריק ולא ילכו לעובדת סוציאלית". ג'ולי שלז, בת 54, במאית קולנוע מוערכת, אומרת ש"מרוששות" נולד כשהייתה בחברת עיתונאית ותיקה ומוכרת שקיבלה שיחת פיטורין מהמערכת שלה ופשוט התמוטטה. "ראיתי אותה מאבדת הכול ברגע", אומרת שלז. "את העבודה, הכסף, הזהות, המעמד. והיה לה ברור שהיא לא יודעת לעשות שום דבר אחר, אז החיים נראו לה חסרי תקווה". העיתונאית ההיא לא נכללה בסופו של דבר בסרט, וכמוה גם עשרות נשים שרצו להשתתף. שלז בחרה מן את אלה שהסכימו להיחשף בפשטות אבל בלי להסתיר דבר. "כולן נשים שהלכו עם החלום שלהן, ולא רצו להיות בינוניות כמו האימהות שלהן, לא רצו מישרה בטוחה שרחוקה מהכישורים מצפייה בסרט נדמה שהקושי הגדול בעוני הזה הוא לא מעשי. יש להן מה לאכול, יש להן איפה לישון גם אם זה אצל ההורים בסלון… "הקושי הנפשי הוא עצום. הן לא הוכנו לזה, הן חיו חיים אחרים ופתאום כל המציאות שלהן השתנתה. העוני מצמצם להן את החיים לאפס. יש התמודדות עם חובות, עם אבטלה, וזהו. חוץ מזה אין כלום". שלהן רק בשביל הפנסיה, ומצאו את עצמן מתקשות להתמודד". זה קורה בוודאי גם לגברים שמאבדים עבודה בגיל חמישים "לנשים יש נקודת התחלה יותר קשה. הן מראש מרוויחות 25% פחות, הן חסכו פחות, הן מגדלות את הילדים ולכן עשו הפסקות בקריירה, וכשהן מזדקנות, המראה משחק נגדן בראיונות עבודה. הן מביטות במראה, והביטחון העצמי שלהן נפגע, כי הן יודעות שגם עם ניסיון מקצועי, הרבה מעסיקים יעדיפו לקחת מישהי צעירה מהן".   *** הכתבה פורסמה ב"לאשה".

"גילו אותה" בגיל 90 (ובגיל 100 היא לא מפסיקה לצייר)

כרמן הררה. בת 100. מציירת בכל בוקר, עד להפסקת הוויסקי

בגיל מאה, כרמן הררה מתעוררת מדי בוקר בדירתה שבמנהטן, עושה את דרכה אל שולחן העבודה הענק שלה ומציירת. בצהריים היא מרשה לעצמה הפסקה קטנה לכוס וויסקי, שאחריה היא ממשיכה לצייר כל עוד יש לה כוח. שגרת החיים הזו מלווה אותה יותר משבעים שנה, שרובן עברו באלמוניות וללא הכרה מצד הממסד האומנותי. הררה "התגלתה" לפני עשור, ומאז היא להיט מבוקש בקרב אספנים, גלריות ומוזיאונים גדולים בעולם. בשנה הבאה מתוכננת תערוכת יחיד מיצירותיה במוזיאון הוויטני הניו יורקי הנחשב. כרמן הררה, המככבת בסרטה התיעודי של אליסון קליימן "מוכרחה להמשיך לצייר" (שיוקרן במסגרת פסטיבל "דוקאביב" ב – 11.5 וב – 15.5), נולדה בהוואנה, קובה. למען הדיוק יש לציין שהיא תחגוג את יומולדתה המאה רק ב – 31 במאי. המרץ, החיוניות, התשוקה לציור וחוש ההומור המופלא שהיא מפגינה בסרט, וגם בראיונות השונים לתקשורת, מקשים על המתבוננים בה להאמין שהיא אכן קשישה כל כך. "מבחינה גופנית קשה להיות זקנה", אומרת הררה. "אבל ברגע שאני מציירת כל הכאבים הגופניים נעלמים".   הררה, אחת משבעת ילדיהם של עורך עיתון וכתבת, ציירה מגיל צעיר. כילדה למדה ציור בהוואנה, חייתה עם משפחתה מספר שנים בברלין ונשלחה ללמוד בתיכון בפריז. כשחזרה לקובה החלה ללמוד אדריכלות באוניברסיטה, אבל אז פגשה את בעלה לעתיד, ג'סי לוונטל, מורה לספרות, אמריקאי, ואחרי נישואיהם עברה להתגורר אתו בניו יורק. ביחד אתו המשיכה לנדוד בעולם, ואף התגוררה בפריז בשנים שמיד אחרי מלחמת העולם השנייה, שנים שהיא מתארת כ"המאושרות והטובות בחיי". הררה, שבגיל צעיר ציירה גם נופים ודמויות, גילתה בפריז "את הקול האומנותי שלי. את מילון המילים הוויזואליות שלי", והחלה לצייר צורות גיאומטריות מינימליסטיות. היא עבדה לצד אמנים נודעים ובהם ז'אן ארפ, פייט מונדריאן וויקטור וסארלי, אבל כשחזרה לארה"ב התברר לה שלסצנת האמנות המקומית קשה "לבלוע" את הסגנון החדש שלה, והיא לא מצאה גלריה שתייצג או תציג את עבודותיה. הררה, כאמור, "התגלתה" לפני כעשור. טוני בשארה, חבר קרוב שלה, ניסה במשך שנים לעניין אוצרים ובעלי גלריות בעבודות שלה, ללא הצלחה. בשנת 2004 הוא הזדמן לארוחת ערב עם אספן ניו יורקי שסיפר בצער על אמנית שפרשה ברגע האחרון מתערוכה קבוצתית של נשים, שכולן מתמקדות בצורות גיאומטריות. הוא הציע להציג לו את כרמן, שלח לו עבודות שלה ולא שיער איזה באזז אדיר הוא עתיד לעורר. הררה נחשבת לחלוצה בתחומה. העבודות שלה, פשוטות, נקיות ובצבעים בסיסיים בלבד, הקדימו בעשור אמנים אחרים ומפורסמים שאימצו סגנון דומה. בעקבות התערוכה ההיא עבודות ראשונות שלה נקנו על ידי אספנים נחשבים וע"י מוזיאונים כמו ה – MOMA (המוזיאון לאמנות מודרנית) האמריקאי וה"טייט" הבריטי  והן נמכרות כעת במחיר ממוצע של 40 אלף דולר.

למעלה משישים שנה ציירת בלי לקבל תגובה מהעולם. זה לא היה מתסכל נורא?

"למזלי, לא הייתי לבד בדרך הזאת. בעלי ג'סי תמך בי לאורך כל הדרך והיה משוכנע שהיצירות שלי חשובות. הוא לא הניח לי לזרוק אותן לפח. הוא תמיד היה שם בשבילי. גם כשנאלצנו לעבור לגור בשכונות לא בטוחות, כי נזקקתי לסטודיו גדול כדי להמשיך לעבוד, הוא הסכים ברצון."   לזוג הררה-לוונטל אין ילדים. כרמן מספרת שמדי בוקר, כשבעלה היה יוצא לעבודה, היא מיהרה לבצע את מטלות הבית כדי להתפנות לציור. "השנתיים היחידות שבהן לא ציירתי היו השנתיים האחרונות בחייו של ג'סי, כשטיפלתי בו, ובתקופת האבל אחרי מותו". ג'סי הלך לעולמו בגיל מאה, ולא זכה לראות ההצלחה המסחרית הבינלאומית שלה. מראיינים שונים העלו בפניה את האפשרות שהוא, אחרי מותו, דאג לתפנית הזו בקריירה שלה, אבל הררה צוחקת. "זה לא משהו שהוא עשה תוך כדי ישיבה על ענן בגן עדן. זה משהו שאני עשיתי בעשרות שנים של עבודה קשה". הצ'ט האינטרנטי שאנחנו מנהלות מתקיים בסיועו של בשארה. להררה יש דלקת פרקים קשה, שמחייבת אותה להתנהל רוב היום בכיסא גלגלים, שהיא שונאת, ומקשה עליה להקליד. אבל היא ממשיכה לרשום, ומכל כמה עשרות איורים כאלה, נולד ציור בשמן. יש לה, היא אומרת, דחף עצום להמשיך לצייר. זה הדחף שגרם לה להמשיך לעבוד במשמעת עצמית גדולה, גם כשאיש לא רצה להביט בציוריה. למעשה, בצעירותה, כשניסתה להציג עבודות בקובה, הקהל לא ידע איך להתייחס לסגנון שלה, והיא ראתה אנשים נכנסים לאולם ומיד מסתובבים ויוצאים.

הררה בעבודה

לא היו רגעים שבהם חשבת שלעולם תישארי אלמונית?

"יש באלמוניות ובחוסר ההכרה משהו מאוד משחרר. זה אפשר לי להתמקד ביצירה שלי, בלי להתחשב בביקורות ובלי לחפש תשבחות ובלי לחשוב מה יימכר ומה לא".

ואיך את מסתדרת היום עם ההצלחה הפתאומית והגדולה?

"הצלחה היא בעיני מימוש של התשוקות שלי, ולא פרסום שמי בעיתון. הצלחה שכרוכה בפרסום לא באמת מביאה סיפוק. אני מאושרת בעיקר מהעובדה שמתוכננים לי פרויקטים ותערוכות לשנתיים הבאות. זה דוחף אותי להמשיך ליצור". לפני ה"גילוי" הגדול של 2014, הררה מכרה פה ושם יצירות קטנות בסכומים קטנים. העובדה שהיום, אחרי תערוכות בארה"ב, בריטניה וגרמניה, היא מרוויחה סכומי כסף גדולים משמחת אותה בעיקר משום שהיא לא צריכה לעבור לבית אבות, ויכולה לממן עזרה ולהישאר בבית. בקומה שביעית בבניין במנהטן שבו היא מציירת כבר 45 שנה. היא משוכנעת שההכרה בה התעכבה כל הזמן הזה משום שהיא מהגרת, משום שלא היו לה מרפקים ובגלל שהיא אישה. למעשה, בסרט, היא מספרת איך בעלת גלריה נחשבת אמרה לה שהיא לעולם לא תקבל תערוכת יחיד, כי היא אישה. היום מבקרים מתארים את עבודותיה כ"דימויים ויזואליים של שירת הייקו", מוצאים בהם רמזים מיניים והרבה הומור. הררה מתעקשת שאין טעם לדבר על הציורים שלה "לו היו לי מילים הייתי כותבת ולא מציירת". הררה מעידה על עצמה שהיא אדם פרטי מאוד. היא לא אוהבת שמטרידים אותה כשהיא מציירת, והיא מגדירה את דרכה המקצועית כ"תהליך של טיהור וצמצום שנמשך כל החיים.". היא מציירת, ולעתים קרובות משליכה את התוצאה לזבל. "הרגישות שלי גברה עם השנים. אני שמה לב לכל קיפול נייר שעשוי להיות צורה מעניינת. כמה ציורים שלי טובים בעיני? לא הרבה". הררה הופיעה בשנים האחרונות על שערי מגזינים נחשבים. "הגעתי לשער של הניו יורק טיימז בלי להרוג אף אחד", היא מתבדחת. "הייתי צריכה רק להזדקן, לחכות 90 שנה והעולם הגיע אלי". אליסון קליימן הגיעה אל כרמן הררה בעקבות סרט שעשתה על האמן הסיני הנודע אי ווייוויי. הררה מיוצגת ע"י אותה גלריה לונדונית, ואוצריה המליצו לקליימן לפגוש את האמנית יוצאת הדופן שהייתה אז בת 98. קליימן התכוונה לעבור לגור בטוקיו לשנה שלמה, אבל המפגש עם הררה גרם לה לשנות את התכניות ולחזור לניו יורק. "היא מגנטה אותי בחום שלה ובכריזמה", אומרת קליימן. "הסיפורים הנהדרים וחוש ההומור שלה. אני אוהבת את האמנות שלה, ורציתי לדעת מה גרם לה להמשיך ליצור כל השנים ואיזו משמעות יש לכל זה בעיניה.". קליימן, במאית צעירה, שהניו יורק טיימז כלל לאחרונה ברשימת "עשרים הקולנוענים שחייבים לעקוב אחריהם", אומרת ש"הסיפור של כרמן מעורר בי השראה כיוצרת. כל מי שמשקיע הרבה זמן ומאמץ בפרויקטים שאין להם "תשואה" מידית, מכיר את התהיות למה להמשיך? ואיך עושים את זה בלי אישורים מבחוץ? החיים שלה הם דוגמא להתמסרות לאה לתשוקה, לאמנות עצמה, שבלעדיה היא לא חשה שהיא אדם שלם. היה לי מזל גדול לפגוש אישה כמו כרמן".     *** הראיון עם כרמן הררה ועם אליסון קליימן התפרסם ב"חדר משלך" בשבועון "לאשה".

נשים על העור

עמליה הדובה הגדולה. צילום: דפנה קפלן

 

ספק אם כשהמשוררת סילביה פלאת' קראה "שאו, בחיים האלה, את לבכם על העור" היא צפתה את גדודי הנשים שלימים יקעקעו את השורה הזו שלה על עורן –  אבל אין ספק שהיא ידעה משהו על האופן שבו הרגש והגוף מתחברים. אחד החיבורים העזים האלה נעשה באמצעות קעקועים. התחום, שהופקע מהטקסים הדתיים רוחניים שאפיינו אותו בימי ראשית האנושות לטובת מעמד, אופנה ואומנות – חווה היום פריחה נשית משמחת. נכון, הן כבר לא נחשבות חתרניות, אמניות הקעקועים, אבל איזושהי ארומה מיוחדת יש בהן – כאילו הבחירה המקצועית הזו הכריחה אותן להרהר לעומק, והתוצאות – תראו בעצמכם – מרהיבות.

עמליה זנד היא מאימהות הז'אנר. מקעקעת ותיקה, ומראשונות הנשים הארצישראליות שבחרו לאחוז במחט. היא עובדת, בפרדס חנה, תחת הכינוי המקצועי "הדובה הגדולה", ומתראיינת תוך כדי שהיא סוחבת דליי אדמה לטובת טיפוח הגינה שלה. זנד, בת 54, החלה לקעקע לפני 22 שנה. "לא הייתי אז מאוד צעירה", היא מסבירה. עד אז הספיקה ללמוד בבצלאל, לעסוק באומנות ולהתפרנס כמודל עירום לציור. "הגעתי לזה כל כך במקרה", היא נזכרת. "לא שמעתי, לא ידעתי, כאילו הייתה לי עין עיוורת לגמרי לקעקועים. עניינה אותי העבודה כמודל, האומנות שלי, ופתאום הגיע רגע שבו היקום קרא לי להתייצב לתפקיד שלי ולא הייתה לי ברירה אלא לציית לו".

היקום?

"רצה הגורל, ולשותף שלי לדירה היה אז חבר טוב מאוד שהיה חבר טוב מאוד של אחד המקעקעים בתל אביב, שהיו בה איזה ארבעה מקעקעים בסך הכול. הוא ראה את הציורים שלי, לא ממש אהב אותם, אבל חשב שאני מתאימה להיות מקעקעת והמליץ לי ללכת לדבר עם החבר שלו. הלכתי, לא מתוך מחשבה עמוקה, וגיליתי שהגעתי למקום האמתי שלי. מרגע שנעמדתי בפתח החנות, ידעתי שזה זה".

זנד למד לקעקע כשולייה, מעשית, בתקופה שהיא מכנה "ימי הזוהר של תל אביב", ומאז לא פסקה לעבוד. הגוף שלה – ככל שניתן לראות כשהיא עובדת – מכוסה קעקועים. זה המקום לגלות שאת הקעקוע הראשון שלי עשיתי אצל זנד, ומה שראיתי מתחת לשרוולים הרשים אותי מאוד. היא מתעקשת ש"זה כלום לעומת מה שרואים היום מסביב". חלק מאלה קועקעו על גופה על ידי בן זוגה לשעבר ואבי בתה "פשוט כי הוא היה סקרן נורא לראות איך זה מרגיש". את מרבית הקעקועים שלה היא עשתה לבד "כשהכרס עדיין לא הפריעה, הנחתי רגל על הכסא והתאמנתי בכל פעם בקשקוש אחר". בהזדמנות אחרת לימדה אישה שהגיעה אליה כיצד להשתמש במחט המקעקעים "כי הגיע זוג, והגבר רצה קעקוע במקום אינטימי. בעיני זה לא מצא חן, הם התעקשו, אז הכנתי הכול ונתתי לה לעשות את זה".

איך את בוחרת מה לעשות ומה לא?

"למדתי לסנן. למקעקע יש המון סמכות והמון אחריות, ממש כמו למנתח פלסטי, ואני לוקחת אחריות כי מה שאני עושה משפיע על האדם להמשך חייו. לפעמים אנשים מבקשים קעקועים שלא נראים לי, ואני לא מוכנה להיות חלק מהקרמה שלהם, אז אני מסרבת. "

מה למשל?

"לא מקעקעת צלבי קרס, לא מקעקעת כל מיני משפטים טפשיים, ובעיקר לא את המשפט הנפוץ Only God Will Judge Me – שהוא משפט עברייני, לא מוסרי ומטריף ומזמין צרות. אני מאמינה בכוח המגי של הקעקוע ולא רוצה להכניס את עצמי לזה. משפטים כאלה באים מסדרות אמריקאיות על בתי סוהר שיוצרות תחושה שנורא מגניב להיות עבריין".

יש לך לקוחות שאת מקעקעת עליהם פרויקטים מתמשכים?

"אני בפרובינציה, אז יש, אבל מעט. הקהל שלי מאוד מעורב, כולל סבתות. אני כל הזמן בדילמה עד כמה לעשות רק את האומנות שלי, לקעקע פרי-הנד, וכמה לעשות כל מה שמבקשים, כי צריך להתפרנס. אני מאלה שמקעקעים כדי לשרוד".

 

יסמין ברגנר. צילום: ג'וד מוסקוביץ'

יסמין ברגנר למדה את המקצוע אצל זנד. ביום הולדתה החמישים של זנד היא קעקעה עליה "לייק" פייסבוקי כחול, אבל זה מאוד לא מאפיין את העבודות שלה. ברגנר היא מאלה שנחושות לעשות אומנות בלבד. היא מקעקעת בשחור ואפור, בטכניקת נקודות ייחודית, ובעיקר קעקועים שבטיים פולינזיים מהפנטים. בסטודיו הביתי שלה בפלורנטין היא מקבלת את הלקוחות לשיחה מוקדמת שלפני המפגש שבו תחרוט על גופם. ביחד הם מחליטים מה מתאים, מה הלקוח רוצה, למה בדיוק הוא מתחבר. במפגש הבא היא תתחיל את הקעקוע, והלקוח ישב אצלה לבד. בלי מלווים. יש בזה, כמובן, היא מודה, גם פן טיפולי. גם היא מתייחסת לקעקועים כאל סוג של ביטוי רוחני, רחוק מאוד מקישוט סתמי.

ברגנר, בת 41, עוסקת גם ברישום, פיסול ומיצגים, וביתה מלא יצירות מרשימות שלה מכל הסוגים. המרשימות מכולן נמצאות על גופה שלה – למשל על הרגליים, שאת הדוגמאות המורכבות והמרהיבות עליהן סיימה לקעקע ימים ספורים לפני שנפגשנו. גם היא למדה בבצלאל, אחרי קורס אומנות מקיף באוניברסיטת חיפה "וסיימתי מאוד צעירה ובוסרית, בלי הרבה הבנה מה יש לי להגיד בתור אמנית, ובלי רצון לשבת כל היום בסטודיו ולחכות שמשהו יקרה", היא אומרת. בחיפושיה אחרי נתיב מעשי השלימה תואר שני בטיפול באומנות, עבדה חמש שנים בגן לילדים אוטיסטים ובבית ספר לחינוך מיוחד עם נוער שסובל מהפרעות רגשיות קשות, ובמחלקה אונקולוגית לילדים בבית החולים "דנה". את הרצף הזה קטעה נסיעה להודו, עם בן זוגה דאז ובתם התינוקת, שבמהלכה נחשפה לעולם הקעקועים  – כשחילטרה בקעוקעי חינה – ונשבתה.

"חזרנו אחרי שנתיים", היא מספרת, וכשהתחלתי לבנות לעצמי קליניקה הבנתי שאני ממש לא רוצה ושאני מעדיפה ללמוד לקעקע. היא למדה אצל זנד, מפגש שהיא מסמנת כאחת התחנות החשובות בחיים שהובילו אותה למקום "המדוייק" כהגדרתה, שבו היא נמצאת. היא המשיכה ללמוד בסטודיו תל אביבי, ובאופן עצמאי החלה להקדיש זמן רב לתחקיר ולימוד ההיסטוריה של הקעקועים ותרבויות קעקוע מרחבי תבל "מתוך מחשבה שככה אני אהפוך למקעקעת יותר טובה ומועילה למתקעקעים שלי". היום היא גם מעבירה הרצאות על תרבויות קעקוע ועל השילוב בין אמנות, קעקועים ורוחניות וכותבת על הנושא בכתבי עת.

ההתבססות שלה במקצוע הייתה כרוכה בטלטלות כלכליות, אבל ברגנר הייתה נחושה "לא לקעקע פרפרים ועקרבים אלא רק את הדברים שאני באמת אוהבת, שאליהם אני נמשכת אינטואיטיבית". היא מכנה את עצמה "מקעקעת קהילתית", בין השאר בגלל שהעבודה שלה עם כל לקוח כרוכה בהיכרות עמוקה, בהבנת הצורך הרוחני שמוביל אדם לקעקע משהו על גופו, ובסוג של חיבור ערכי שמתאים לאורח החיים שלה שיש בו, היא אומרת, הרבה מודעות חברתית וסביבתית".

ואפשר להתפרנס מזה?

"מרגע שצמצמתי את טווח העשייה שלי, נהייתה פתאום קליינטורה יותר גדולה", היא אומרת, "ובאים רק אנשים שמחפשים כלים להתפתחות אישית ורוחנית, שמשתמשים בקעקוע כדי להבין מי הם, מה חשוב להם, מה הם רוצים".

סוניה. ככה.

 

סוניה – ככה, בלי שם משפחה (כמו אלביס? לולו? מדונה?) היא אושיית רשת, ויותר מזה – מאושיות הסצנה המקועקעת של תל אביב, למרות ותק של שלוש שנים בלבד במקצוע. סוניה נחשבת לכוכבת עם קהל מעריצים גדול. היא בת 30, ועובדת בסטודיו הנחשב "אינק דונקי" בפלורנטין. "לפני כן חייתי בסרט", היא אומרת. "מילצרתי, טיילתי, חיפשתי את עצמי כמו כולם וחשבתי ללמוד אנתרופולוגיה באוניברסיטה. אבל אז התעוררתי בוקר אחד ואמרתי לעצמי שאני כבר בת 27, וזה גיל מבוגר מדי, ואני לא יכולה להרשות לעצמי ללמוד שמונה שנים ורק אחר כך להתחיל את החיים, שזה מטורף עכשיו ללמוד ולנסות להתפרנס איכשהו שנים על שנים".

סוניה מתקעקעת מגיל 15. את ההשתייכות החברתית שלה היא מגדירה כ"סצינת הרוקבילי והמוזיקה, שבה כולם מקועקעים, כך ששנים אני מוקפת באהבה גדולה לקעקועים וכל החיים היו לי במחשב תיקיות עם רפרנסים לקעקוע, דברים שתכננתי לעשות על הגוף שלי". היא מציירת מיום שהיא זוכרת את עצמה, ואפילו התפרנסה מציורי קיר, בעיקר בגני ילדים. "גם אז חשבתי לקעקע", היא מודה, "אבל לפני עשר שנים זה היה פחות מקובל. אהבתי את זה נורא, זה היה חלום גדול מבחינתי להעשיר את האומנות שלי ולהפוך אותה לכזו שנשארת לאנשים על הגוף לכל החיים. אני מאושרת שזה התגשם".

ההתעוררות הגדולה שהיא מתארת התרחשה, כאמור, לפני שלוש שנים. "עברתי משבר גיל", היא אומרת, "והרגשתי שאין לי מה להפסיד. הייתי מוקפת בידידים מקעקעים, אז התייעצתי אתם והלכתי לקנות ציוד, התחלתי ללמוד, ובמשך שנה הגעתי לסטודיו כל יום כדי ללמוד, להתאמן על עורות ועל רגליים של חברים טובים, עד שלמדתי איך להחזיק את המכונה, איך לשלוט בקווים".

קל לשכנע חברים שיתנו לך להתאמן על גופם?

"חברים נתנו לי ברצון… אחרי שנה כזו כבר התחלתי לגבות תשלום".

סוניה מקעקעת בשיטה מסורתית המכונה "אולד סקול": "קעקועים של פעם", היא מסבירה. "כמו אלה שהיו עושים מלחים ואסירים. קעקועים בקו עבה, מילוי שטח, בלי לדלל את הצבע במים. אלה קעקועים שיראו טוב בכל גיל. אני גם מציירת בסגנון הזה, והיום 90% מהקעקועים שאני עושה הם ציורים שלי. אנשים באים אלי עם קונספט, אבל אני מציירת להם מחדש. אני עושה דברים מסורתיים, ואפשר לזהות את היד שלי בכל קעקוע."

אנשים משתכנעים בקלות לתת לך יד חופשית?

"כמעט עם כולם נוצר קשר עמוק. מקעקעת היא גם פסיכולוגית של הלקוח. קשה להסביר איך אבל אני מתחברת מאוד לאנשים שאני מציירת עליהם".

 

ג'ולי מגן בסטודיו בבוואריה

ההתאהבות של ג'ולי מגן, בת 40, בעולם הקעקועים הייתה גם היא כמעט מקרית, גם היא שינתה לגמרי את חייה, והגיעה בסופה של דרך מפותלת שבה למדה אומנות, הייתה תלמידה מצטיינת אבל לא סיימה בגרות, הקימה להקת רוק, למדה רפואה סינית, עיצוב אתרים וקפוארה, ושימשה מזכירת אגף בליכוד. היום היא מקעקעת, בכפר קטן בבוואריה, גרמניה, וכן, היא מצאה את ייעודה בחיים, כמובן.

מגן נולדה בברית המועצות והגיעה ארצה עם אמה בגיל שנה. כשהייתה בת 7, עברה עם אמה, לריסה גרשטיין למינכן. האם עבדה שם ב"רדיו ליברטי" תחנת שידור אמריקאית לגוש המזרחי. מגן זוכרת את הימים ההם כתקופה רעה ומנותקת, ושמחה לחזור. יום אחד ליוותה חבר לסטודיו לקעקועים, ישבה בחדר ההמתנה עם ספר הסקיצות "וכמו תלמידת אומנות מחונכת, הלכתי לכל מקום עם בלוק ורשמתי סקיצות". המקעקעת שהציצה מעבר לכתפה התרשמה וביקשה שתישאר לשיחה. "היא עשתה דבר יוצא דופן ונתנה לי להתנסות על לקוח שלה", היא נזכרת, "וכך אני ממשיכה גם היום ללמד את התלמידות שלי (והתלמיד האחד). מהשנייה שחדרתי עם המחט לעור נדבקתי בחיידק ולא רציתי להפסיק".

למרות האהבה הגדולה שחשה לקעקועים, היא לא התמידה, עברה ממורה למורה "ולא הצלחתי ללמוד יותר מדי". היא למדה פירסינג באנגליה, ואחרי שבועיים של לימודים העזה לקעקע את עצמה: קעקוע זעיר מתחת לקרסול, שנועד, לדבריה "לפרוץ את בתוליי".

ממה חששת?

"רוב הקעקועים שראיתי היו בעיני מכוערים, עד שהתחלתי ללכת למסיבות טראנס, לקחתי אל אס די ובעזרתו הצלחתי לטפל בכמה חוסר הבנת עם עצמי ונפתח לי הרצון להתקעקע. שלושה ימים אחרי הקעקועון הראשון עשיתי גם שלד של נחש לאורך זרוע ימין".

לפני 15 שנה היא נסעה לטייל בהודו, עבדה בדרכים גם כמקעקעת, וכשחזרה החליטה להפסיק.
לא הייתי מרוצה מההתקדמות שלי. הלכתי ללמוד רפואה סינית ואימא סידרה לי עבודה בליכוד, כבת למשפה רוסית אימפריאליסטית טובה".

הג'וב הזה (מזכירת אגף העולים בליכוד ואחראית על אתר האינטרנט) ומשרות דומת שבאו בעקבותיו לא סיפקו אותה. "התגעגעתי נורא לקעקועים", היא מודה. "אז ארזתי הכול, שמתי במחסן ונסעתי לניו יורק כדי למצוא מחדש את המקצוע".

ושם מצאת את עצמך?

"תוך יומיים מצאתי עבודה בחנות ג'יפה, אבל במקביל ביקרתי הרבה אצל מקעקע מעולה מלונג איילנד, קיט קירמלו, שהתפרסם מאוד בארה"ב, ואצלו ואצל המקעקעים המצוינים שהיו בסטודיו למדתי את המקצוע מחדש. עבדתי 14 שעות ביום, כמו במפעל, התאמנתי בקפוארה וביליתי במסיבות.".

היא המשיכה לנדוד בעולם, טיילה בהודו, קיוותה להגיע לניו זילנד ובסופו של דבר נישאה לבחור גרמני, לימדה אותו לקעקע ויחד פתחו חנות בכפר בבוואריה. הם נפרדו, אבל היא נשארה שם, כבר תשע שנים. היא לומדת ציור ומוזיקה אלקטרונית, ועובדת, מוקפת בצוות שהכשירה בעצמה, ושהיא רואה בו משפחה.

נעמה בר יוסף. צילום: דפנה קפלן

 

נעמה בר יוסף,  עסקה שנים רבות בעיצוב חלונות ראווה, ציירה על חולצות בשוק הכרמל בתל אביב והיום מקעקעת בסטודיו  בכפר סבא. היא בת 40, אם לשני בנים ותינוקת, שנולדה וגדלה בקיבוץ דפנה. "הייתה לי החלטה אחת כשעזבתי את הקיבוץ", היא אומרת. "לעבוד במה שאני באמת רוצה ואוהבת. השגתי את המטרה הזו במאה אחוז, ולא הייתי מחליפה את המקצוע שלי בשום דבר אחר".

אצל בר יוסף בסטודיו אין אלבומי דוגמאות ואין סקיצות מוכנות. "אני כמעט תמיד מקעקעת ציורים שלי. בא אלי לקוח, אני יושבת אתו ומציירת לו ציור ייחודי, מכוון במיוחד בשבילו, לפי הבקשות שלו. זה כייף גדול כי זה מייצר אינטראקציות אנושיות נהדרות, אחד על אחד, סוג של טיפול פסיכולוגי. יש לי גם לקוחות שבאים להתקעקע באותה תדירות שאחרים הולכים לפסיכולוג".

עד כמה קל לך לקלוע לטעמם?

"כשאדם בא למקעקעת שתצייר לו במיוחד, הוא כבר עשה שיעורי בית, הוא לא התגלגל לכאן במקרה. המון אנשים באים להתקעקע כדי להתגבר על מצבים קשים, רוצים לתת ביטוי לחוויה שעברה עליהם, לצייר על הגוף משהו שאולי יראה מבחוץ קישוטי, אבל עבורם יש לו משמעות עמוקה. אנחנו מדברים, אני שומעת את כל הסיפור, וביחד נבנה הקעקוע המתאים".

זה נשמע משהו שמצריך קהל יותר בוגר

"הקהל שלי יחסית מבוגר יותר, בדרך כלל בני שלושים ומעלה. הייתה אצלי אישה בת 84 שעשתה קעקוע ראשון בחייה, ואמרה "חיכיתי עד עכשיו שהמנוול ילך ועכשיו אני עושה מה שאני רוצה". זה היה מצחיק, אבל גם מאוד עצוב. "

בר יוסף מספרת על הרבה חברויות שנולדו בסטודיו שלה, אנשים שהתחברו "לראש שלה", ויצאו עם קעקועים מרהיבים. "יש אנשים שבאים עם כל מיני 'לא'", היא מספרת. "לא רוצה ככה ולא רוצה ככה. לי חשוב להדגיש את החיוב, ואם הם לא משתחררים אני לא עושה. מי שהנוכחות שלו, בגלל הגישה שלו לחיים, לא נעימה לי, אני לא יכולה לקעקע עליו – אנחנו צריכים לבלות יחד שעות, ואני בוחרת לסרב. כמעט תמיד אני מציירת ישר על הגוף, זה מחייב אמון גדול ואם הוא לא קיים, אין טעם לנסות".

יש מתקעקעים שמחפשים במיוחד מקעקעת אישה?

"יש הרבה, בעיקר מי שרוצה משהו אינטימי ומתבייש קצת. אני לא עושה קעקועים באיברים אינטימים, אבל אני עושה תיקונים כמו רפואיים, כיסוי צלקות או הגדלת פטמות, למשל, וכיסויים של קעקועים שאנשים מתחרטים עליהם ומעדיפים להפוך למשהו אחר במקום להסיר בלייזר. לאחרונה קעקעתי אישה שבמקום לשחזר פיטמה, בחרה לעשות במקום הזה ורד גדול – כאקט של העצמה נשית. זה נהדר לראות איך אנשים מתייחסים לגוף שלהם כאל יצירה".

 

 

(הכתבה התפרסמה בשבועון "לאשה").

 

 

 

 

השירה חיה היום, חיה מאוד

 

 

"אני אומר להם לשמוט עכבר אל תוך השיר / ולהתבונן בו כשהוא מגשש את דרכו החוצה. או להיכנס לחדרו של השיר/ ולמשש את הקיר בחיפוש אחרי מתג האור" – כותב המשורר האמריקאי בילי קולינס בשירו "מבוא לשירה". "אבל כל מה שהם רוצים לעשות, זה לקשור את השיר בחבל לכיסא/ ולסחוט ממנו הודאה באיומים / הם חובטים בו בצינור, כדי לגלות למה הוא בעצם מתכוון".

היחס הזה לשירה שקולינס מתאר, מוכר להרבה מאוד אוהבי קריאה, שבילו יותר מדי שעות בשעורי ספרות משמימים, קשורים לכיסאות וירטואליים ומנסים לענות לשאלות המורים "למה התכוון המשורר", שאלה שבמקום לעורר בהם סקרנות, כיבתה כל סיכוי שיגלו בשירה את הכוח, התחכום, הדיוק, היופי והיכולת לפלח את העולם לפלחים של רגש, בעדינות של כירורג. לכן מפתיע לגלות שדווקא כעת, בעידן של תקשורת המונים מצייצת ועילגת, ישנה פריחה מחודשת של ערבי שירה, ושהקהל מוכן להינתק מהמסך ולצאת מהבית כדי לשמוע משוררים.

ריקי כהן, בלוגרית ותיקה, עיתונאית ומשוררת מפרסמת את שיריה ברשת כבר מספר שנים, אבל רק לאחרונה העזה לצאת החוצה, אל העולם, בסדרת ערבי שירה שהיא מארגנת ביחד עם המשוררת טל ניצן, המושכים אליהם קהל רב. הערב האחרון בסדרה "הרחובות ממריאים לאט" התקיים בערב שמחת תורה, וכלל, כמו קודמיו, לא רק משוררים הקוראים משיריהם אלא גם מופעי מוזיקה ותערוכת צילום. כהן אומרת שהפורמט אחרי שנכחה במספר אירועי שירה שלא ממש הצליחו להמריא, ומתוך תחושה שיש צורך להמציא דברים מחדש. השילוב הרב תחומי הזה הוא שילוב אהבותיה שלה – והתגלית המפתיעה "שלמרות שאנשים אומרים תמיד ששירה היא לא משהו מובן הגיע קהל גדול, קרוב ל – 200 איש באירוע" הייתה משמחת מאוד.

כהן וניצן בחרו לערבי השירה שלהן מקומות מושכים: נמל תל אביב, האוזן בר – או כפי שכהן אומרת "באירועים כאלה יש משהו שמנגיש שירה". ולמה צריך להנגיש? "כי יש קוראים שטוענים שהם לא תמיד מבינים מה אני כותבת או מה כותבים משוררים אחרים, ואני לא מרגישה צורך לפרש. מצד שני אני מרגישה שאני סוג של מיסיונרית, אני רוצה שאנשים יקראו שירה, שיכירו משוררים, אני מרגישה שלמשוררים נורא חסרה במה."

כהן היא מהכותבות שגם בהיעדר אירועים מפרגנת לכותבים אחרים. היא מפרסמת קטעי שירה בבלוג שלה, מעלה צילומי שירים לאינסטגרם וחולקת את ההתפעמות שלה משיר משובח גם בפייסבוק. בעיניה שירה היא סוג של עבודת פרך שיש בה משהו "על טבעי, על מילולי". ואיך כל זה מסתדר על במה?

"לכל משורר יש את האישיות הבימתית שלו, ואת הפרפורמנס שלו. עדי עסיס, למשל, הוא ממש סטנדאפיסט, שחר מריו מרדכי מקריא בצורה חושנית נשפכת תיאטרלית נהדרת, טל ניצן קוראת שירה כאילו שהיא מכשפת, ונעם פרתום היא אחת שאין כמוה, שאנשים מחכים לה אחרי הופעה לקבל חתימה ואני לעומתם מופנמת מאוד – אני חושבת שהמופעים האלה פורצים איזה מסגרת, שיש בהם תעוזה."

נדמה לי שהם מאפשרים יותר מקום ביטוי לנשים…

"אני לא אוהבת את הגטאות האלה. יש והיו גם קודם נשים שכותבות שירים עם הרבה כוח, ויש גם גברים שכותבים שירים שיכולים להפוך לי את העולם. נדמה לי שבשני המקרים המגע עם הקהל עושה משהו לשיר, מוסיף לו כוח שלא היה לו כשיר כתוב".

לנעם פרתום יש, ללא ספק, כוח כזה, וגם הרבה הומור ושמחת חיים, למרות שהשירים שלה עמוסים גם במכאובים. פרתום, שהפכה לסוג של אלילת המונים כשהחלה להעלות ליו-טיוב קליפים עזי מבע ומתגרים של שיריה עוד לפני שספר הביכורים שלה "להבעיר את המים באש" ראה אור, היא כנראה המצליחה ביותר בתחום מופעי השירה, ואחת הראשונות שעברתו, גיירו ושיפצו למידות הארץ את הז'אנר המכונה Spoken Word. פרתום שכותבת שורות כמו "ורק אני ישבתי בחצי השני של הלב – זה שהיה בו ריק גמור – לא שירים, לא צרצרים, ושרף לי המנוש" , חורזת בקלילות דימוים סוריאליסטים של סוסים מרחפים וזוגות מתלטפים, מצווה על משוררים זקנים להזיז את התחת ולבוא אתה לשרוף חנויות וכרטיסי אשראי ובמערבולות של סלנג ושפה אישית חדשה לגמרי משלבת גם דימוים משל רחל המשוררת – היא כנראה, ממש כמו כותרת השיר הפותח את ספרה, בלתי ניתנת לעצירה.

פרתום אומרת שהיתה ילדה מרקדת ומקפצת ובמסלול המקורי יועדה להיות שחקנית או זמרת, ולכן כהונתה כמשוררת-פרפורמרית היא מין חזרה לכור מחצבתה. פרתום למדה שירת אופרה, הלחנה וביצוע ב"רימון", הופיעה באנסמבל של הקאמריף למדה ספרות באוניברסיטה ולמדה בסדנאות השירה של "הליקון". היא כותבת שירה מגיל 13, אבל הקפידה על הפרדה גמורה בין החלק הזה, הדיסקרטי והמופנם, לבין עולם המופע החשוף. "עד שהבנתי שעולם הזמרות משעמם וחד ממדי לי, ריק וחלול, בלוטת הניראות שלי נשחקה ואני רוצה לחזור לעולם הכתיבה. הייתי בטוחה שאהיה עכבר אפור שמתקתק על הלפטופ, מכרסם עוגיות ומשמין".

משבר הזהות של פרתום נפתר כשביחד עם קבוצת חברים באוניברסיטה יזמה את "שירה בדירה", מפגשים שהתקיימו בכל פעם בביתו של חבר אחר, ובהם  קראו שירה לצד מופעי קרקס, ליצנות, מיצגים ומוזיקה. "הייתי משוררת הבית שקוראת בכל ערב גם אם היא לא בליין –אפ הרשמי", אומרת פרתום. "והכל הרגיש לי טרי, ניסיוני, משוחרר, אנשים התחילו להתייחס לא רק לשירים אלא גם לאיך שאני מתווכת אותם החוצה".

ונולד הדימוי שלך כמשוררת שמחה

"אני חיה אתו בשלום. אני שמחה להיות המשוררת שיוצרת חוויה שלא מתגמגמת ולא מסתתרת מאחורי דף, לא נבוכה ולא מבוהלת. יש במופע שלי משהו שמח, אבל אני לא מוותרת על העומק, כי זה חלק מהדי-אן-אי של השירה. אני מופיעה הרבה מאוד, הפכתי להיות מין "בידורית ניידת", אבל הקהל לא טמבל אז אני עושה את זה בלי להשטיח ולי להנמיך את מה שאני רוצה להגיד. "

פרתום חושבת שהפופולאריות הגואה של מופעי השירה נעוצה בין השאר בכך שהמשורר כבר אינו נישא מעם, ועדיין יש לו תפקיד להאיר בפרוז'קטור כתמים עיוורים במציאות שלנו.

העובדה שהקהל שלך כל הזמן מגיב וכותב לך לא מפריע לך לכתוב?

"בכלל לא. יש לי תשוקה גדולה להיות בקשר עם אנשים מבחוץ. זה לא אומר שלפעמים חירות הביטוי הזו והאינטנסיביות שבה כולם כל הזמן מתבטאים לא עושה לי לפעמים חררה, ואני תוהה אם האקט החתרני האמתי לא יהיה לשתוק."

 

ד"ר גלעד מאירי, ממקימי "מקום לשירה"  בירושלים, שם התקיים לאחרונה פסטיבל המשוררים "מטר על מטר" מדבר על מהפכת אמצעי הייצור בשירה העברית, מהפכה שהחלה בשנות התשעים והביאה לכך שהשירה הנכתבת כאן קלטה לתוכה את התרבות הפופולארית והפכה לתקשורתית מאוד, משוררים החלו להפנות משאבים לא רק לאסתטיקה של השיר אלא גם לצורת ההגשה שלו, ובזכות האינטרנט גם הגיעו לקהל גדול של קוראים (וכותבים) חדשים, שבשנים קודמות לא היו נחשפים אליהם.  מאירי אומר שכל זה בא לידי ביטוי באופי הכתיבה, שבשישה או שבעה פסטיבלי שירה שמתקיימים בארץ מדי שנה, משוררים בוחרים לקרוא שירים מצחיקים, קליטים, מטרידים אבל מאוד קומוניקטיביים – משום שהקהל בא לראות מה זה שירה, ומחכה לא רק ליצירה אומנותית אלא למופע.

האם ישנה כתוצאה מכך פגיעה באיכות השירה שנכתבת בארץ?

"לגמרי לא. אורי ברנשטיין, דוד אבידן, יהודה עמיחי, נתן זך – כולם היו נגישים וקריאים יותר מהיוצרים בדורות שקדמו להם, ונחשבו יותר אניגמטיים, ובכל זאת היצירות שלהן מחזיקות מעמד. העובדה ששירה יכולה לדבר במקומות שבהם לא דיברו עד כה, פותחת עבורה עוד טריטוריות. השירה היום כתובה בעברית הכי הומוריסטית מאי פעם – המשוררים הפכו מנביאים לגיבורי תרבות, אם אימצו את ההומור כמו שהתרבות כולה אימצה אותו, כמו שלהקות רוק מלהקת "כוורת" והלאה החלו לכתוב בהומור. יכול להיות שמאז שיש לנו מדינה, יותר קל לנו לחייך".

ישנן מקומות שגם המשוררים של היום לא מעזים לגעת בהם?

"מעט – כמעט לא כותבים על פורנו ועל זנות, תופעות חברתיות שהקולנוע והתיאטרון עוסקים בהם יותר מהשירה, אבל לעומת זאת בעשור האחרון ישנה שירה חברתית, וישנה נוכחות של שירה באירועים אומנותיים שפעם לא כללו משוררים. תחושת הנוכחות החזקה הזו של השירה קיימת למרות שישנם מעט קוראים שקונים ספרים, והחוגים לספרות מצטמצמים ומתחסלים", הוא אומר, "וזה הזמן לרשויות להתערב, כלומר לתת כסף, ולאפשר את המשך הפעילות הזו לפני שהיא תקרוס".

אל תדפדפו הלאה לפני שתקליקו על:

השירים של נעם פרתום ביו-טיוב:

http://tinyurl.com/px2shks

סדרת ערבי השירה של ריקי כהן וטל ניצן:

http://tinyurl.com/p58gudn

מקום לשירה:

http://www.poetryplace.org