ארכיון תג: אמריקה

היא ראתה בתים מאושרים

גרטשן המאושרת רובין

גרטשן המאושרת רובין

האושר מתחיל בבית - כריכה

לפני שנתיים, כש"פרויקט האושר", ספרה הקודם של גרטשן רובין ראה אור בעברית, עצמתי את העיניים וקפצתי ראש לתוכו. ממש קפצתי. חודש שלם ניסיתי לחיות על פי הדיברות החדשות שרובין הנפיקה, בספר שתכליתו הייתה ללמד את כולנו איך להיות מאושרים. רובין, שלמדה משפטים באוניברסיטת "ייל" היוקרתית, סיימה את התואר בהצטיינות וערכה את כתב העת המשפטי האקדמי, התמחתה בבית המשפט העליון וקיבלה מבחר פרסים ומילגות על הישגיה בתחום – החליטה יום אחד לנטוש את כל זה ולהפוך לגורו של אושר וחיים טובים. וזה הצליח לה.

היא כתבה ספרים (ובלוג) וניסתה לפקוח לקוראיה את העיניים, על מנת שאלה יוכלו לראות כמה זה בעצם פשוט: תהיו נאמנים לעצמכם, תרשו לעצמכם לבזבז, תהיו קלילים, תעשו כל מה שצריך, אל תתקטטנו ואל תתחשבנו יותר מדי, תהיו מנומסים והוגנים, אל תדחו דברים שצריך או שאתם רוצים לעשות, ותכניסו המון אהבה לחיים, כי אהבה היא תמיד התשובה.  אחרי חדש כזה, הבנתי שגם אם אני אצמד בקפדנות לתוכנית האימונים הרוחנית של גרטשן רובין, ישאר פגם אחד קטן שלעולם לא אוכל להתגבר עליו: אני לא גרשטן רובין. אין לי את המוטיבציה מזיזת ההרים שלה, אני לא ניו יורקית שמגדלת בעל ושתי בנות מושלמות, ואין לי רגשות אשם נוראיים אם אני מתפרצת בטלפון על נציג של חברה מסחרית שמנסה לשכנע אותי שהחברה שלו מעולם לא התחייבה לתת לי שירות הוגן. להפך, כמו רובנו כאן, צימחתי קוצים, דרדרים, טפרים וניבים חדים במיוחד שנועדו לאפשר לי לשרוד במציאות הישראלית. אני לא מלקה את עצמי בגלל שריטות שנראות לה איומות, כמו נטייה להשאיר מגבת רטובה על רצפת חדר האמבטיה, בגלל שאני עסוקה בלסדר את הממ"ד כדי שיהיה לי מקום במתקפת הטילים הבאה, וברור שאני צינית, אחרת אאלץ לתלוש לעצמי את השער בכל שיחה עם הביטוח הלאומי/ מוקד קופת החולים/ הקופאית בסופרמרקט.

אבל רובין לא מרימה ידיים מול קוראות כמוני. האישה שכבר לפני שנתיים וחצי הגדרתי כגרסה הביתית של אליזבט גילברט ("לאכול, להתפלל, לאהוב") עמלה וטרחה בזמן הזה על ספר הדרכה נוסף, שנועד להעצים אותנו באמצעות הפניית תשומת הלב והמשאבים הנפשיים פנימה, לבועה הקטנה שהיא הבית שלנו. הבית הוא בעיניה תחנת הדלק של החיים, מקור האנרגיה, המחסה, המקום שאם נבין איך לטפל בו יהיה לנו טוב, ונהיה מאושרים.

לזכותה של רובין יאמר שבספרה הנוכחי "האושר מתחיל בבית" (כתר, מאנגלית: לינדה פניאס-אוחנה) היא לא עוסקת בדברים שתמצאו בירחוני עיצוב הבית. היא לא מלמדת איך להכין שיפודי פירות, לא ממליצה על פיזור איצטרובלים בין כלי ההגשה בארוחת החג, ולא ממליצה על בדים נהדרים לכריות נוי. גרטשן רובין נשארת נאמנה לדיבר הראשון שלה "היו נאמנים לעצמכם". זה היה נכון בעיניה אז, כשהעניקה עצות להתמודדות עם העולם, וזה נכון שבעתיים כעת, כשהיא מלמדת את קוראיה איך למצוא את האושר במקום הפרטי הסגור שלהם.

האגדה האורבנית אומרת ש"האושר מתחיל בבית" נולד יום אחד כשרובין עמדה במטבח ועסקה במיני מטלות דומסטיות, כשהבינה שהיא מלאה תחושת געגועים הביתה. איך זה יכול להיות? היא שאלה את עצמה, ומיד הבינה, שתחושת הבית היא לא דבר שמגיע באופן אוטומטי עם הקירות והגג. התובנה הזו הובילה אותה, לדבריה, למחקר חדש, ובסיומו ספר, שגם הוא רב מכר בינלאומי, והוא עוסק בפרטנות האופיינית לה, בפתרונות מעשיים שאמורים להעצים את האושר שלנו – פתרונות בנוסח שאמורים לתת לנו תחושה של שליטה בחיינו, לסלק רגשות אשם, לשפר את היחסים שלנו עם בני זוג וילדים שאתם אנחנו חולקים את אותו בית, וכן, גם עצות לסילוק חפצים מיותרים, השתלטות על הבלגן כי סדר חיצוני מסייע ליצירת שלווה פנימית, ועיצוב הבית בסגנון אישי – אחרי שנגמור לחפש ולשאול את עצמנו מהו הסגנון האישי הזה, שאלה שמעצב פנים מן הסתם לא מסוגל לענות עליה, אבל היא חשובה אם אנחנו מנסים ליצור מקום שיש בו ביטוי לאישיותנו.

רובין רק בת 40. חמש שנים חלפו מאז שהחלה לכתוב על אושר, ואי אלו מיליונים נוספו לחשבון הבנק שלה. היא עדיין נשואה לאותו גבר שב"פרויקט האושר" לא שכחה לציין כמה הוא חתיך, ומגדלת שתי בנות מתבגרות. היא נולדה בקנזס, אבל חיה בניו יורק, באותה דירה, ומנהלת את אותה שיגרת עבודה קפדנית שניהלה קודם, ובזכותה הספיקה לכתוב גם שתי ביוגרפיות "ארבעים דרכים להתבונן בווינסטן צ'רצ'יל" ו"ארבעים דרכים להתבונן בג'ון פ. קנדי". וכן, היא מאושרת, ככל שפרפקציוניסטית כמותה יכולה להיות. "שינתי את חיי מבלי לשנות אותם", היא אומרת. "אושר הוא הרי ברובו שאלה של תפיסה, של היכולת להיות אסירת תודה על מה שיש לי, להעריך אנשים שסביבי, להכיר ביכולות שלי, לוותר לעצמי על מה שאני לא מסוגלת לעשות".

בתחילת השיחה שלנו, אני מספרת לגרטשן רובין על הניסיון הלא מוצלח ההוא שלי להיות גרטשן רובין לחודש, או לפחות לחיות בהשפעת הרוח הכללית של תורת החיים שלה. "נראה לי שאני מתאימה יותר למלנכוליה האירופאית, לעגמומיות הרומנטית של המשוררים השחפנים והקלושרים שישנים על ספסלים בכיכרות עם יונים", אני אומרת לה. והיא עונה בביטחון מעורר הערצה: "שמעתי מהרבה אנשים שיש תפיסות אושר שונות, שיש הבדלים תרבותיים בנוגע למה זה להיות מאושרים, שיש הבדלים בין גברים לנשים. אותי כל זה בכלל לא מעניין. אני מתעניינת באדם הפרטי, ובחוויה האישית שלו. ברור שזה משנה אם את יפנית או אמריקאית, אבל לא בזה אני רוצה שתתמקדי כשאת קוראת את הספר שלי. כדי להיות מאושרת, את צריכה להתמקד בחיים הפרטיים ובצרכים הפרטיים שלך. כשכתבתי את "האושר מתחיל בבית" חשבתי על עצמי כדוגמא, ולהדגים באמצעות החיים שלי איך אפשר להפוך את הבית ואת החיים בבית למה שמסב לנו אושר".

יכול להיות שהחברה שבה אני חיה, בישראל, רואה באושר האישי סוג של מותרות

"בעיני זאת טעות. אני לא מסכימה שצריך למלא קודם את כל החובות והמטלות ואחר כך לחפש דרכים להיות מאושרים, כאילו שמדובר בקצפת שמוסיפים על מנה של גלידה. האושר הוא חלק מהחיים, הוא צריך להיות נוכח שם בכל הדברים שאנחנו עושים".

לפני שהתחלת לעסוק בשאלות של אושר עסקת במשפטים – תחום שנדמה שמתמקד רק בקונפליקטים ובאנשים לא מאושרים. המעבר לא היה לך קשה?

"תמיד רציתי להיות סופרת, לכתוב, והעובדה שההכשרה שלי היא בעולם המשפט עזרה לי, כי מדובר בתחום אנליטי מאוד. העיסוק שלי במשפטים לימד אותי לנתח דברים בצורה מאוד בהירה. היה לי קשה לעזוב את תחום המשפטים, בגלל שהצטיינתי בו וזכיתי להערכה. זה לא פשוט להתחיל משהו חדש לגמרי מאפס, אבל הרצון לכתוב היה אדיר. להרבה אנשים קשה מאוד לבצע שינויים בחיים בגלל שהם יודעים את מה הם רוצים לעזוב, אבל הם לא יודעים מה הם רוצים לעשות במקום זה. רגע שידעתי לאן אני רוצה ללכת, כשהבנתי שאני רוצה לכתוב ספרים, התהליך היה פשוט מאוד".

בשני הספרים שלך את חוזרת ומדגישה שכדי למצוא אושר, אנחנו קודם כל צריכים לדעת מי אנחנו, אנחנו צריכים לדעת מה אנחנו רוצים, מה משמח אותנו, מה מרגיז אותנו, מה משעמם אותנו…  נדמה לי שזאת חוכמה שמגיעה עם הגיל. האם פירוש הדבר שאפשר להיות מאושרים רק כשמתבגרים?

"זאת שאלה טובה. אני יודעת על עצמי שככל שאני מתבגרת יותר קל לי להיות מרוצה מהחיים שלי, ויותר קל לי להיות מאושרת. לעומת זאת, אחותי הייתה כזו תמיד. אני מקנאה באנשים כמוה. אנשים שתמיד ידעו מה הם רוצים להיות, שהבינו מגיל צעיר מאוד מה עושה להם טוב ומה עושה להם רע. יש אנשים כאלה. אצל רובנו ההבנה וההשלמה עם האופי שלנו, עם הצרכים שלנו, עם ההעדפות שלנו מגיעות בגיל מבוגר יותר".

רובין נותנת בספרה רשימה של הוראות "עשו ואל תעשו" שכוללת בין השאר הפגנות חיבה מכוונות ומתוכננות כלפי שאר בני הבית – היא למשל מקפידה לנשק את בעלה כאות לכך שהיא אוהבת אותו; בחינה חסרת רחמים של חפצים ורכוש בבית, כדי לשמור רק את מה שדרוש ואהוב באמת; התחייבות למלא את היום בדברים שאנחנו אוהבים באמת; לסלוח לעצמנו על דברים שחשבנו שנוכל לעשות אבל הפכו מעיקים (היא קוראת לזה 'לנטוש פרויקט שבו התחלנו'); ולהכין בבית פינות אישיות, שהיא מכנה "מקדשים", עם תמונות או חפצים שיש לנו אליהם קשר רגשי. למי שרגילה להתרוצץ בין אינספור מטלות, אפילו ההוראות הלכאורה פשוטות האלה נשמעות מתישות.

נדמה לי שכדי להצליח למלא את העצות שלך, צריך המון משמעת עצמית…

"אני שמחה שאת מעלה את הנושא, כי הספר הבא שלי, שאותו אני כותבת בימים אלה, עוסק בהרגלים, ובקשר בין הרגלים טובים ורעים לבין האושר. אחרי שכתבתי שני ספרים וקיבלתי המון תגובות מקוראים, הבנתי שאני אדם שיש לו משמעת עצמית ברמה גבוה בהרבה משל הרבה אחרים, ושקל לו מאוד לשנות הרגלים רעים ולאמץ הרגלים טובים ולקבוע לעצמו יעדים ולעמוד בהם. אני מתארת בספר איזה הרגלים עושים אותי מאושרת אבל אני לא מתיימרת לטעון שזאת הדרך היחידה לאושר. כל אחד צריך להכיר את עצמו, ולדעת מהי הדרך שתסב לו אושר, ולנסות להגשים אותה".

מה קורה אם את מגלה את אורח החיים שיגרום לך אושר גדול, אבל לבני הבית האחרים יש הרגלים שונים לגמרי, וצרכים אחרים לגמרי

"זה קורה. הרי יש אנשים שבכלל לא רואים שהם משאירים אחריהם בלגן ואם הם חיים עם מישהו שצריך סביבה נקייה ומסודרת בבית, עלול להיווצר קונפליקט. זה יקרה גם אם את למשל לא רוצה פיתויים בבית, כמו גלידה או אלכוהול, ובני המשפחה שלך דווקא צריכים את זה. לי יש מזל, כי בעלי ואני דומים מאוד ויכולים לתפעל ביחד בית באותה צורה. אני בהחלט מסוגלת לדמיין זוג שנישא בגיל צעיר, ואז אחד מהם חשב שהשני נור מדליק ומרגש כי הוא מעז להשאיר כלים בכיור ובגדים מלוכלכים על הרצפה כשהוא יוצא מהבית ולא אכפת לו כלום – ואחרי שנים, זאת תהיה בעיה שתפריע להם להיות מאושרים. בעיני חשוב מאוד לזכור שהאושר שלנו מבוסס גם על שמירה על מערכת יחסים יציבה בבית, ואנחנו צריכים למצוא דרכים לפתור את השוני הזה, לוותר זה לזה, להבין במה אנחנו שונים אלה מאלה, ולמצוא אמצע שבו כולנו נוכל להיות מאושרים ".

את מספרת על המון קוראים שכותבים לך בעקבות קריאת הספר. מותר לי לנחש שמדובר בעיקר בנשים?

"את טועה. אני מקבלת מכתבים מנשים וגם מגברים, וההפתעה הגדולה מבחינתי הייתה לקבל הרבה מאוד מכתבים מבני נוער. לא דמיינתי שהם קוראים את הספרים שלי, אבל מסתבר שגיל הנעורים הוא גיל מלא בלבול, ובני 15 או 17 מתחבטים בשאלות שנוגעות לאושר שלהם, והם מחפשים עצות והדרכה".

כשאת מדברת על "בית", הנטייה הכמעט אוטומטית היא לדמיין בתוכו משפחה. האם גם אנשים שחיים לבד יכולים למצוא אצלך עצות שיעזרו להם להיות מאושרים בבית?

"בטח. הספר נכתב בהתבסס על הניסיון האישי שלי, אבל יש לי המון חברים שחיים לבד, ובהרבה מובנים אני חושבת שלהם יהיה אפילו יותר קל ליישם את העצות שלי, כי להם יש שליטה מלאה במה שמרחש בבית שלהם. הם לא צריכים להתפשר כדי להכיל צרכים של מישהו אחר, והם באמת יכולים להפוך את המקום שבו הם גרים למקום שבו ירגישו הכי נוח בעולם. בית זה מצב נפשי, לא פחות משזה מקום פיסי".

את עובדת בבית?

"לפעמים. יש לי בבית משרדון קטן-קטן. בדרך כלל אני עובדת בספרייה מקומית כי כשאני יוצאת מהבית קל לי יותר להתמקד בעבודה ולא ללכת לאיבוד באינטרנט. אני קמה מוקדם, עובדת כמה שעות, מעירה את הבנות ומכינה להן ארוחת בוקר, וכשהן יוצאות מהבית גם אני יוצאת כדי לעבוד בחוץ. לפעמים אני עובדת בקפה של חדר הכושר שלי, כדי שכשלא אוכל יותר לשבת מול המחשב תהיה לי אפשרות לחלץ עצמות ולעשות כושר. את רואה? יש לי הרגלים מאוד קשיחים, שאנשים אחרים היו מתקשים לקיים, אבל אותי הם הופכים למאושרת".

כל אחד מאתנו נולד כשבתוכו יש איזה 300 שירים גרועים

בילי קולינס בשיחה עם גריסון קילור. שני אנשים שיודעים משהו על כתיבה

בילי קולינס פרסם את ספר השירים הראשון שלו אחרי גיל ארבעים. עד אז הוא עשה את דרכו במסלול אקדמי אמריקאי מרהיב יחסית, שכלל את מיטב הקולג'ים ובסיומו, כמובן, דוקטורט בספרות – ואי אלו עשורים גם לימד ספרות. הוא כתב שירה מגיל צעיר, אבל – הוא מעיד – שירה גרועה במיוחד. "אני חושב שכל אחד מאתנו נולד כשבתוכו איזה שלוש מאות שירים גרועים, שצריך להוציא החוצה לפני שאפשר לכתוב שיר טוב".  בני המזל, לפי קולינס, מוציאים החוצה את השירים הגרועים מוקדם, נניח בתקופת התיכון. הוא לא עשה את זה כל כך מהר, ובערך עד גיל שלושים כתב שירים עגמומיים לא מובנים, וגרועים בתכלית. קולינס אומר שמשום שיש בתרבות שלנו משהו שמקשר עגמומיות ודכאון עם עומק אינטלקטואלי, כל השירים שכתב בצעירותו היו, כמובן, שירי דיכאון, במילים גבוהות, שאיש לא יכול היה לדעת מה בדיוק כתוב בהם. "לקח לי המון שנים למצוא את הקול שביטא אותי באמת", הוא אומר.

Billy Collins

קולינס, היום בן 73, היה לפני כעשור המשורר הלאומי האמריקאי. יש מדינות שבהן יש משרה ציבורית כזו, שהמכהנים בה מקדישים את זמנם לקידום השירה בתרבות. קולינס, שמאז אותו ספר הראשון באחרי שמלאו לו ארבעים פרסם לא פחות מ – 13 קבצי שירים, ערך אי אלו אנתולוגיות משובחות, וככב במאות מופעי שירה שגם תועדו בווידיאו, אומר שהבריחה מההוראה היא אחד הדברים הטובים שקרו לו. למרות שהידיעה שקבוצות של תלמידים מחכות לו – וזה בהחלט מפיג את בדידותו של הכותב, קולינס אומר שקריאה של מאות עבודות של תלמידים, שרובן ככולן כתובות רע מאוד, מפריעה לכתיבה ולא בריאה לנשמה, וגם השאירה אותו עיף וחסר תקווה "כמו שאומרים על המוזיקה של ווגנר", הוא אומר, "יש לה את הרגעים שלה. אבל יש לה גם את השעות שלה".

בווידיאו כאן הוא מרואין על ידי איש הרדיו (והסופר, והכותב, והשחקן, ועורך אנתולוגיות השירה, והזמר) גריסון קילור. אפשר להרגיש את השדה המגנטי שנוצר ביניהם כשהם מדברים על משפחה, על כתיבה, על הטלוויזיה. על המיתוס שקושר בין כשרון וגאונות לבין הרס עצמי ואלכוהוליזם למשל, ועל ילדים (קילור אומר לו: "השירה שלך קלילה יותר, כי אין לך ילדים ומעולם לא סבלת כמו כולנו"). לצפות ולהתענג. ועוד שמחה קטנה: ספר חדש של קולינס (Aimeless Love) עתיד לראות אור באוקטובר הקרוב.

רשמות נוספות על בילי קולינס כאן (עם שיר מתורגם), ופה (עם הרצאה שלו בטד) . האיש אומר על שירה שהיא משהו שמצליח להאריך את התקופה הזו, שבין שני זמני מותך.

אלכוהוליזם. אנושיות. כתיבה כמו מכות חשמל. במילים אחרות: ריימונד קארבר

ריימונד קארבר, גרסת הסופר

ריימונד קארבר, גרסת הסופר

כשקובץ הסיפורים של ריימונד קארבר "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה" ראה אור בארה"ב בשנת 1981, הוא זכה לביקורות אקסטטיות. השפה השדופה, המשוננת וההסתכלות חסרת הרחמים עוררו בקוראים ומבקרים הערצה עזה. קארבר עצמו, מסתבר, גם הוא נותר מדמם וקרוע. למורת רוחו, העורך שלו, גורדון ליש, העניק לסיפורים עריכה אינטנסיבית מאוד, ותרם לא מעט לתיוג של קארבר ככותב אפל ואניגמטי. 28 שנה לאחר מכן, הרבה אחרי מותו של קארבר (מסרטן ריאות, בגיל 50 בלבד), ראה אור "מתחילים", קובץ הגרסאות המקוריות של אותם סיפורים, והוא רואה אור בימים אלה גם בעברית. איזו מהדורה מעניינת או טובה יותר? למריאן, אשתו הראשונה של הסופר, לא היה ספק. על הכריכה היא מצוטטת: "גורדון היה נותן את הביצה השמאלית שלו בעד הכישרון לכתוב כמו ריי".

גם משה רון שתרגם את "מתחילים" (בהוצאת "עם עובד") למעלה מעשרים שנה אחרי שתרגם את "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה", לא חושב שקארבר חייב את כל תהילתו לעורך ליש. רון, פרופסור בדימוס לספרות אנגלית, עורך ומתרגם ותיק,  שתרגם (בין השאר) את כל יצירות קארבר לעברית, מספר שהמשורר אורי ברנשטיין היה זה שהציע לו לקרוא את קארבר, והוא, שניסה אז להתאושש מהליך גירושין כואב, לקח ליד את מה שלימים תורגם כ"דבר קטן וטוב" וחש חיבור מיידי. הוא זיהה את העוצמה הגדולה בכתיבה הקארברית, זו שעולה מתוך הסיפורים הקצרים, הקטנים, הטעונים, למרות שאלה לעולם אינם עוסקים בשאלות חברתיות גלובאליות אלא נשארים תמיד אישיים מאוד.

האישי, במקרה של קארבר, סיפק חומר גלם ספרותי משובח. הוא גדל ביקימה, עיירה קטנה במזרח מדינת וושינגטון, שאביו התפרנס בה, כמרבית שכניהם, מעבודה מנסרת עצים ובדייג, ובין לבין גם שתה לא מעט. אמא שלו הייתה מלצרית. המסלול הכמעט צפוי מראש הוביל אותו לאבהות לא מתוכננת ונישואין בגיל 18, אלא שהוא לא השתקע שם ולא הפך לנהג משאית או פועל "כי היה בו משהו אחר", אומר רון. "בניגוד למשפחה שלו, שבה כולם היו אנשי צווארון כחול, במשפחה של מריאן היו גם מי שלמדו והיו מורים ואני מאמין שהקשר אתה גרם לו להעיז להגשים את החלום שלו, ללמוד ולהיות סופר, לכתוב סיפורים כמו אלה שהוא שמע מאבא שלו ומגברים אחרים שהיו יושבים בבארים ומספרים".

קארבר החל לפרסם שירים וסיפורים בכתבי עת שונים בשנות השישים. רון מתאר אותו כמי שחיפש את שפתו הספרותית בכיוונים שונים, החל בכתיבה כמו-פוקנרית וכלה בניסיונות לכתיבה סאטירית. "והיה ברור במשפחה ש'צריך לפנות את ריי לכתיבה' למרות שהם חיו חיים מאוד קשים ושלוש פעמים אפילו נאלצו להכריז על פשיטת רגל.  העולם המתואר בסיפורים הוא העולם שבתוכו הוא חי. הייתה בו גדולה אמיתית כי הוא יכול היה להסתכל על המצבים הכי קשים בלי לזייף אותם לטובתו בשום צורה, וגם כשהסיפור מגיע למקומות הכי נמוכים, כשהוא כותב על פרידה, על חוסר אונים, על אלכוהוליזם שזו מחלה נוראה, עדיין מרגישים בו את האנושיות".

רון מתאר קריירה שהחלה בצעדי תינוק, במקביל להחרפה באי התפקוד של המשפחה, והאלכוהוליזם של קארבר. "הם מאוד אהבו אבל גם רבו בפראות ובאלימות. באחת הפעמים הוא כמעט הרג אותה כשהיה שיכור וזרק עליה בקבוק". קארבר, שעבד בכל מיני עבודות, החל באיש ניקיון של בית חולים וכלה במורה לכתיבה יוצרת, הכיר את גורדון ליש כשקיבל משרה בהוצאה לאור של ספרי לימוד. ליש, אינטלקטואל יהודי ניו יורקי, נמרץ ודעתן, נהג לקרוא את הסיפורים שלו ולהציע תיקונים. כשליש התמנה לעורך הספרות של כתב העת "אסקוויר", הוא פרסם גם את קארבר "ככישרון פראי גולמי מהמערב, שהעורך הניו יורקי המתוחכם יכול היה לשים בחלון הראווה", אומר רון.

ב – 1976 ליש הוציא לאור קובץ סיפורים ראשון של קארבר. "בשלב הזה הוא היה חבר, כזה שיש לו טעם ספרותי, שיושב בעמדת כוח בניו יורק ומציב את קארבר במקום בולט. הספר קיבל ביקורות בכל העיתונים בארה"ב", מסביר רון. "אלא שבמקביל, השתייה שלו הביאה אותו כמעט למוות. הוא היה רק בן 39, אבל סבל מרעידות, בלק אאוט והתפרצויות נוראיות. הנישואין שלו התפרקו. עד שיום אחד ב – 1979 הוא שתה את הכוסית האחרונה שלו".

איך קרה שבספר הבא ליש כבר הרשה לעצמו לערוך אותו בצורה כל כך דרמטית?

"ליש עזב את "אסקוויר" אחרי שהעיתון נקנה על ידי רופרט מרדוק, ונדד למשרה עוד יותר נחשבת בהוצאת הספרים אלפרד א. קנפוף. לי נדמה שהוא החליט להוכיח לעולם איזה עורך מצוין הוא, ולכן לעצב ברוחו את הסיפורים של החבר שלו, שהוא ראה בו מישהו קצת פרימיטיבי, שמביא חומרי גלם שמישהו צריך לעבד. הוא עבד על הסיפורים בצורה אינטליגנטית, אולי אפילו גאונית. ראיתי את הניירות שלו באוניברסיטת אינדיאנה. יש שם עמודים שלמים שהוא מסמן באיקס, סיפורים שהוא מקצר לרבע. בסיפור אחד הוא חותך את הסיפור שלושה עמודים לפני הסוף וכותב לקלדנית משהו כמו 'כאן נגמר הסיפור'".

וככה הוא יצר את מה שכולנו מתפעלים ממנו כרוחו של קארבר

"קארבר היה בהלם. הוא לא אהב את זה. הוא שנא את התווית של "המינימיליסט", אבל החוזה שלו עם ההוצאה אפשר להם לעשות את זה. השירים שלו שבהם ליש לא היה מעורב הרבה יותר נראטיביים וסנטימנטליים מהסיפורים שאנחנו מכירים."

הסיפורים במתכונת המקוצצת הם סוג של מכות חשמל

"קראתי מכתבים של קארבר שבהם הוא כמעט מתחנן 'אתה לא יכול לעשות לי את זה', אבל בהמשך מתרכך ותרצה, ואולי אפילו מסכים שבחלק מהסיפורים העבודה של ליש הביאה לו תועלת. אם תקחי סיפורים שליש עצמו כתב, תראי שהוא מינימליסט די מעצבן, מישהו שאומר 'יש לי סיפור לספר לך, אבל אני לא באמת אספר לך אותו'. אין בו את האנושיות העמוקה שיש בקארבר. את "מתחילים" הוציאה לאור אלמנתו, אשתו השנייה, טס גלגלר, יותר מעשרים שנה אחרי מותו".

אני מניחה שהעובדה שקארבר פתאום התפרסם וקיבל כסף ריככה את המכה מבחינתו

"אין ספק, אם כי הוא כתב לליש שבספר הבא הוא לא יסכים לסוג כזה של עריכה. ליש כתב לו "בלעדי המבקרים יצלבו אותך", וקארבר ענה שהוא יסתדר".

אתה מכיר אינטימית את כל הסיפורים לפני ואחרי. איזה מהן אתה מעדיף?

"העמדה שלי מורכבת. מצד אחד ליש עשה מהלכים גאוניים, ויש מקומות שבהם הוא הוריד משקל עודף. מצד שני, הוא שינה לגמרי את האופי הספרותי והאנושי של הסיפורים. למשל, בסיפור "איפה כולם"  הוא השאיר פחות מליש וסיים אותו באיזו דרמה של רחיצת ידיים, שכאילו מסמלת את הצורך להיטהר אחרי שהאישה חוזרת הביתה מגבר אחר. אצל קארבר הסיפור נמשך עוד עמוד וחצי ורחיצת הידיים היא פרט יומיומי פשוט. ליש חזר על זה ב"דבר קטן וטוב", סיפור שהוא קורא לו "האמבטיה", ושבסיומו אנחנו לא יודעים אם הבן שלה, שבבית חולים, חי או מת, והיא עושה אמבטיה כמו מין ניסיון להיטהר מחטא קדמון. אצל קארבר הסיפור לא נגמר שם, אלא ממשיך ויש בו אפילו מין טקס פיוס בין ההורים לאופה, שבו הם יושבים ומדברים ואוכלים יחד לחם. אגב, בכרך שמוקדש ליצירות קארבר בסדרה הנחשבת של – Library of America מופיעים שני הקבצים מופיעים, הם לא מייתרים זה את זה. "

בילי קולינס כותב ככה

הניו יורק טיימז הכתיר אותו בתואר "המשורר האהוד ביותר בארה"ב", וכשחתם על חוזה עם הוצאת רנדום האוס להוצאת ספר השירים (נדמה לי שזה היה השלישי) שלו, הם לא העזו אלא להציע לו מקדמה של כמה מאות אלפי דולרים – אירוע שבלשון העדינה ביותר ניתן לתיאור כחסר תקדים בעולם השירה. קולינס, בן 70, פרסם לעת עתה 13 ספרי שירה וזכה במהלך הקריירה הארוכה והעשירה שלו – הכוללת בין השאר, כהונה כפולה בתפקיד המשורר הלאומי של ספריית הקונגרס האמריקאי, משרת הוראה בלהמן קולג' וערכיה של אנתולוגיות שירה נהדרות – בהרבה מאוד פרסים, שהמרשים ביניהם, בעיני הוא "פרס מרק טווין להומור בשירה". הוא כותב על הרגעים הכי טריוויאליים שניתן להעלות על הדעת, ולעתים גם מפטפט את עצמו לדעת בין השורות, אבל משהו בכתיבה שלו תמיד נח בסופו של דבר בדיוק במקום הנכון.  הנה ארבעה תרגומים שלי לשירים של קולינס על כתיבת שירה. כדאי מאוד גם להקשיב לו, קורא בקולו סדרה של שירים שזכו לאנימציות מופלאות.

מבוא לשירה

אני מבקש מהם לקחת שיר

ולהחזיק אותו מול האור

כמו שקופית צבע

או להצמיד את האוזן שלהם לזמזום שלו

 אני אומר להם, הכניסו לשיר עכבר

והתבוננו בו מנסה לפלס את דרכו החוצה,

או שוטטו בתוך חדרו של השיר וגששו על הקירות

חפשו את המתג שידליק את האור.

 אני רוצה שיגלשו על המים

ויחצו את מישורי השיר

כשהם מנופפים לעבר שמו של המשורר, שעומד על החוף.

אבל כל מה שהם רוצים לעשות

זה לקשור את השיר לכיסא בחבל

ולסחוט ממנו הודאה באיומים.

הם מתחילים להרביץ לו עם צינור

כדי להבין למה באמת הוא מתכוון.

***

סדנה לכתיבת שירה

קודם כל, אני רוצה לומר כמה אני אוהב את הכותרת.

היא מעוררת אותי מיד, בגלל שאני נמצא עכשיו בסדנת כתיבה

כך שהשיר מיד מושך את תשומת לבי

כמו יורד ים ותיק שמושך לי בשרוול.

ואני אוהב את שני הבתים הראשונים,

את הדרך שבה הם מבססים את הראייה העצמית

ששזורה בשיר כולו

ומספרים לנו שמילים הן מזון שמושלך על הארץ

כדי להזין מילים אחרות.

אני מסוגל כמעט לחוש את טעם זנבו של הנחש הנעוץ בפיו שלו –

אם אתם מבינים למה אני מתכוון.

אבל אני לא כל כך בטוח בעניין הקול,

שלפעמים נשמע אגבי לגמרי, מאוד ג'ינסי כזה

ובפעמים אחרות נראה קפוא,

מקצועי במובן הכי גרוע של המילה.

כאילו שהשיר מפריח לי טבעות עשן בפרצוף.

אבל אולי זה בדיוק מה שהוא מנסה לעשות.

 הבתים האמצעיים נראים לי מרתקים,

במיוחד הבית הרביעי.

אני אוהב את הדימוי של עננים שעפים כמו טבליות מציצה

זאת תמונה ברורה מאוד.

ואני ממש אוהב את הדרך שבה מפעיל הגשר המתרומם

מופע לו ככה פתאום,

רגלו מונחת על מעקה הברזל

והחכה שלו רוטטת – אני אוהב רטטיטות-

קרס ננעץ בתעלה התעשייתית הזורמת לאט מלמטה.

אני אוהב את התעלה התעשייתית הזורמת לאט למטה. כל הת' – ים האלה.

אולי זה אני,אבל מהבית הבא יש לי בעיה.

זאת אומרת, איך הערב יכול להיתקל בכוכבים?

ומה זה אובליגטו של שלג?

וגם – אני משוטט ברחובות נטולי קופאין.

כאן כבר הלכתי לאיבוד. אני צריך עזרה.

 עוד משהו שמפריע לי,

ואולי זה משהו בי,

זאת הדרך שבה הסצנה כל הזמן משתנה.

בהתחלה אנחנו בשדה תעופה גדול

והדובר מתבונן בספינות אוויר ענקיות,

מה שגורם לי לחשוב שאולי מדובר בחלום.

אחר כך הוא לוקח אותנו לגינה שלו,

בחלק שמדבר על הדליות והצינור המלופף,

אבל אז לא ברור לי איפה אנחנו אמורים להיות.

הגשם והאור הירקרק הבהיר

גורמים לי לחשוב שאנחנו בחוץ, אז מה העניין הזה עם הטפט על הקיר?

או שאולי זה מין בית קברות בתוך מבנה כזה?

משהו פה קשור למוות.

 למעשה, אני מתחיל לשאול את עצמי אם אין לנו פה

שני שירים, או שלושה, או ארבעה,

או שאולי אין פה שיר בכלל.

 אבל אז מגיע הבית האחרון, שהכי מוצא חן בעיני.

כאן השיר כובש אותי מחדש,

בעיקר השורות שמדוברות בקולו של העכבר.

זאת אומרת, כולנו ראינו את הדימויים האלה בסרטים מצויירים,

אבל אני עדיין אוהב את פרטי הפרטים שלו

כשהוא מתאר את המקום שבו הוא גר.

קשת הכניסה הזעירה המושלמת בפאנל העץ,

המיטה שעשויה מקופסת שימורי סרדינים פתוחה,

סליל החוטים המונח על השולחן.

זה גורם לי לחשוב כמה קשה העכבר צריך היה להתאמץ

לילה אחרי לילה, כדי לאסוף את הדברים האלה,

בזמן שהאנשים בבית היו שקועים בשינה.

וזה מעורר בי תחושה חזקה

תחושה חזקה מאוד של משהו.

אבל אני לא בטוח שאחרים מרגישים את זה.

אולי זה רק אני.

אולי זאת רק הדרך שלי לקרוא את זה.

***

כתיבה בחיים שאחרי

אני מתאר לעצמי שהאוויר שם יהיה צלול

מלא באור קדום זך,

לא הערפל הזרחני הזה

האוויר הטעון שלפני סופת ברקים.

רבים דמיינו שיש שם נהר,

אבל אף אחד לא הזכיר את הסירות

את הספסלים העמוסים בנוסעים ערומים

שכל אחד מהם רוכן על משטח כתיבה.

ידעתי שלא אוכל להישאר לנצח ילד,

עם רכבת צעצוע ומנהרת צעצוע.

וידעתי שלא אחיה לנצח,

כשאני מקפץ כל היום דרך החישוקים שלי עצמי.

שמעתי על המסע לעבר השני

ועל קרקושו של המטבע האחרון

בארנק העור של האיש שאוחז במשוט.

אבל מי יכול היה לנחש

שמיד עם הגיענו

נתבקש לתאר את המקום

ולכלול כמה שיותר פרטים –

לא רק את המים, הוא מתעקש,

אלא את המים השמנוניים, האינסופיים, העולצים.

לא סתם את השלשלאות, אלא את אזיקי המתכת החלודים

החורצים את הקרסוליים –

והמשימה הבאה שלנו תהיה, הוא אומר

לרשום בספונטניות

את מה שאנחנו חושבים ומרגישים על כך שאנחנו מתים.

זאת לא ממש מטלה,

חוזר ואומר האיש שאוחז במשוט,

תחשבו על זה יותר כעל תרגיל, הוא רוטן,

תחשבו על כתיבה כעל תהליך

תהליך אינסופי של תופת.

ועכשיו הסירות מצטופפות בפקק תנועה,

משוט נתקע בירכתיים, ירכתיים נחבטים במשוט

ושם דבר לא זז מלבד עטינו השקדניים.

***

מותה של האלגוריה

מעניין מה קרה לכל ההפשטות האלה

שנהגו להתגנדר בגלימות דמויות פסלים, בציורים

ולהתהלך להן בין עמודי הרנסאנס,

מתהדרות באותיות הראשיות שלהן כמו בלוחיות זיהוי.

האמת דוהרת כמו סוס רב עוצמה,

הצניעות, עיניה מושפלות, מרפרפת בין צעיפיה,

כל אחת מהן – גוש שיש המתעורר לחיים, מחשבה בגלימה.

האדיבות קדה וידה מושטת תמיד קדימה,

הרשעות משחיזה כלי חד מאחורי קיר,

ההגיון נושא על ראשו כתר, והיציבות אוחזת, דרוכה, בהגה.

כולם כבר פרשו לגמלאות, היגרו לפלורידה של המליצות.

הצדק שם, עומד לפני מקרר פתוח.

 אומץ שוכב במיטה ומקשיב לגשם.

אפילו למוות אין כבר מה לעשות, חוץ מלתקן את שעונו ולהטליא את הגלימה.

וכל האבזרים שלהם נעולים באיזה מחסן,

שעוני חול, גלובוסים, כיסויי עיניים ושלשלאות.

גם אם תקראו להם לשוב, אין להם לאן ללכת

לא גן של שמחה, לא קיטון של אושר.

עמק הסליחה מרוצף בנייני מגורים

ומשורים חשמליים מייללים ביער אין תקווה.

כאן, על השולחן שליד החלון, עומד כד כלניות

ולידו משקפת שחורה ותופסן שטרות כסף,

אלה בדיוק הדברים שאנחנו מעדיפים כרגע,

חפצים שיושבים בשקט, בשורה של אותיות קטנות

הם עצמם ולא יותר, מריצה,

תיבת דואר ריקה, סכין גילוח שמונח במאפרה מזכוכית.

וכל האחרים – הרעיונות הגדולים על גב סוסים

והמעלות, בשמלות נשף רקומות ושיער ארוך,

נדמה שכולם הלכו בשביל ההוא

שמתואר בעמודיו האחרונים של ספר סיפורים,

השביל המתפתל במעלה גבעה ירוקה ונעלם

לתוך עמק בלתי נראה, שבו כולם בטח שקועים בשינה עמוקה.

 

את לא חייבת להיות נחמדה. מספיק שהארון שלך יהיה מסודר

א' אושר, ב' זה בית, ג' זה גמל גדול

 

גרטשן רובין היא הגרסה הבייתית של אליזבט גילברט. בעוד הראשונה יצאה לחפש את האושר ולשם כך השמיטה מחייה את הבעל והבית, טיילה בעולם, אכלה, התפללה ואהבה כל מה שנקרה בדרכה, השנייה החליטה לעשות את אותו דבר בקטן, בלי לטלטל את החיים. רובין אומרת שהיא מצאה את האושר ממש מתחת לאף. ב"פרויקט האושר", הספר המסכם את החיפוש שלה ומציע שיטה תכליתית מאוד באמצעותה כל אחת מאתנו יכולה להפוך למאושרת יותר, רובין מסכמת את מסע החיפושים הזה. למרבה ההפתעה הוא לא כולל אימוץ של גורו, אין בו אפילו בדל מחשבה על גירושין או המרת דת ואפילו לא דיאטה. הדרך אל האושר, מסתבר, מתחילה בצעד קטן וממשיכה בשורה ארוכה מאוד של צעדים עוד יותר קטנים. "פרויקט האושר" ("כתר", מאנגלית: לינדה פניאס אוחנה) אגב, הוא רב מכר בינלאומי, ולכן מותר להניח שרובין – ממש כמו גילברט – הפכה באותה הזדמנות למיליונרית. מה שמחזק את האימרה הידועה לפיה הכסף אינו יכול לקנות עבורנו את האושר, אבל הוא בהחלט מאפשר לנו לשכור אותו, לפחות לזמן מה.

 

למרות שרובין אינה מטיפה, כאמור, לשום שינוי דרמטי בחיים, לא קל לנסות ללכת בעקבותיה. אני אפילו מעזה לחשוב שלו הייתי צריכה לנסות משהו קיצוני יותר, הכולל שבועות של התבודדות, פולחנים לאור ירח, אכילה מוגזמת של ירקות שורש וריקודים בעירום במדבר היה לי קל יותר. גם כשעשיתי דיאטה והשלתי יותר מ-40 קילו ממשקלי, זה התחיל בדרמה: דמעות ובכי אצל הדיאטנית וחשבון נפש פומבי מעל גבי העיתון. בלי הדרמה הזו מאוד קשה לי להתחייב לשינויים בחיים. כי השינויים הקטנים, אלה שנעשים במתינות אבל מחייבים תחזוקה יומיומית, נראים מרחוק מפתים פחות ולטווח ארוך הם – כך נדמה לי – משעממים יותר.

רובין לא מנסה לשנות את העולם. רשימת המגבלות האישיות שהיא מנסה לתקן מינורית עד פיהוק: היא מבטיחה לעצמה, בין השאר, להפסיק לשחק בשיער שלה, לנעול רק נעלי ספורט, לאכול שיבולת שועל, לזכור ימי הולדת של חברים, לא להרשות לבת שלה לצפות בטלוויזיה בזמן ארוחת הבוקר ולא לפחד לנהוג. הרשימה האישית שלי כוללת הרבה יותר פריטים. האם זה משום שאני אדם פחות מאוזן, אמיץ או נורמאלי מרובין? לא ברור, אבל כמעט כל מה שהיא מכנה בשם "מגבלות" אני הייתי מעדיפה לראות כתכונות אנושיות, שאין כל פגם בלשאת אותן על הגב עד אין קץ. אני לא מצפה מחברותיי להיות נטולות כל פגם, ואני ממהרת לסלוח גם לעצמי על דברים כאלה. אני, למשל, מבזבזת המון זמן בלהגיע לפגישות לפני המועד, לא זוכרת לעולם לקטלג מסמכים בקלסר המיוחד המיועד להם, נוטה לצבור ערימות כביסה לא מקופלות שמהן הבגדים לעולם לא חוזרים לארון ומשתיקה את החתולות שלי באמצעות מעדנים לחתולים כשהן מעירות אותי באמצע הלילה, למרות שכל מומחה לחינוך היה מלקה אותי על כך בשוט. אצל רובין ה"מגבלות" האלה עוררו תחושת חוסר סיפוק, סוד של דכדכת ולא מעט הלקאה עצמית. ואצלי? לא נעים להגיד. אני די מחבבת את המוזרויות והשריטות שלי. לא עד כדי כך שאהיה מוכנה לפרט את כולן כאן, בפומבי, אבל מספיק כדי להרגיש נוח בתוך עצמי, כמו שאנשים אחרים מרגישים בתוך נעל בית מרופטת.

 

ולמרות זאת החלטתי להקדיש חודש ולנסות בעצמי את עצותיה של רובין. בעיקר בגלל שההישגיות הזו שלה הציפה אותי ברגשי אשמה. הרי לרובין עצמה יש לא מעט סיבות להיות מרוצה מחייה: היא נשואה לגבר שהיא אוהבת (והיא לא שוכחת לציין שהוא נאה וגבוה), יש לה שתי בנות, היא עורכת דין בהכשרתה ועוסקת בכתיבה, היא בריאה, היא גרה בניו יורק והיא אפילו לא צריכה לצבוע את שערה. בתוך התפאורה הלכאורה מושלמת הזו מתגוררת אישה שלא סולחת לעצמה אם היא מתפרצת בזעם על איש שירות של הכבלים, שוכחת להחזיר טלפון לחברה או נתקפת חוסר ביטחון מול מכשולים בעבודה. אין לי ספק שאינטקלטואליות אירופאיות (שכמותן אני הרי חולמת להיות) היו מאנפפות בזלזול נוכח הבהלה שאוחזת את רובין, האמריקאית כל כך, ברגע שמחלחלת לחייה אפילו טיפה זעירה אחת של דיכאון. במסורת שלהן, זהו המעיין הנובע של היצירה וגם של הזיכוך העצמי. על פי רובין, אין מקום לשטויות האלה – ולמה לא לייצר לעצמנו חיים שיתנו לנו רק סיבות לחייך? אז ניסיתי, ואני מצטערת לבשר, שזה לא קל כמו שנדמה, ולא פשוט כמו שכוהנת האושר החדשה מנסה לטעון שזה.

12 הדיברות של "פרויקט האושר" פשוטות למדי:

  1. להיות אני עצמי
  2. להרפות
  3. להתנהג כמו שאני רוצה להרגיש
  4. לעשות את זה עכשיו
  5. להיות מנומסת והוגנת
  6. ליהנות מהתהליך
  7. לבזבז
  8. לזהות את הבעיה
  9. להיות קלילה יותר
  10. לעשות מה שצריך
  11. לא לעסוק יותר מדי בהתחשבנויות
  12. רק אהבה – זו הדרך

אני מודה שהרשימה הזו עיצבנה אותי עוד לפני שגמרתי לקרוא אותה. אני לא חושבת שאני אדם נרגן באופן מיוחד (להוציא ימים שבהם אני נמנעת מלאכול פחמימות וכל יקירי נאלצים להיכנס למקלט ולאטום את הפתחים בפתי-בר), אבל אני נגועה בציניות ההכרחית להישרדות במדינת ישראל, בברנז'ה העיתונאית, בתל אביב, במשפחה שבה גדלתי. במבט שני התברר לי שאני כועסת לשווא – את רוב הסעיפים פה אני מקיימת בלאו הכי. הקלילות, הבזבזנות וגו' הם הרי חלק מהסלחנות העצמית המופלגת שלי, שאולי מועילה לשלוות הנפש שלי, אבל לא הפכה אותי לאדם הישגי במיוחד ורובין הייתה בטח מעקמת מולי את פרצופה. את הסעיפים הנוגעים למודעות עצמית אני משתדלת לקיים, אבל מה לעשות, בגיל 47 עדיין יש שטחים מתים ונקודות עיוורות גם למי שמנסה לחפור בעצמה בכל הזדמנות, ובנוגע לשני הסעיפים האחרונים – הם נשמעים כל כך ניו אייג'יים שגופי ונפשי כאחד מגיבים אליהם בפריחה. אני רוצה לאהוב, בטח שאני רוצה לאהוב, אבל איך אפשר רק לאהוב? ואם בכל מערכות היחסים האישיות שלי לא אתחשבן אפילו קצת, לאן אוליך את כל הקיטור הזה שבסופו של דבר מחפש מקום להתפוצץ?

 

מאחר שרובין פרשה את המסע שלה אל האושר על פני שנה, ואני התחייבתי לחודש אחד בלבד מצאתי את עצמי מנהלת לו"ז שינויים ושיפורים צפוף: נפטרתי מאינספור ספרים שאיימו לבלוע אותי חיים בתוך ביתי, השלכתי את כל בגדי על הרצפה והשלטתי סדר מופתי בארון הבגדים שלי, התחלתי ללכת ברגל לכל מקום (מנהג שממנו יש לי כל הכוונה להיפטר בתחילת הקיץ), ניהלתי מו"מ עם חברות הכבלים והסלולאר לרכישת חבילות זולות יותר ובמשך יומיים רצופים דיברתי עם העציצים במרפסת כדי לעודד אותם לפרוח לקראת האביב. כתוצאה מכל אלה אכן הלכתי לישון מוקדם יותר, כמו שרובין ממליצה בחום, אבל ממש לא הרגשתי יותר חיונית ונמרצת, כפי שהיא ממליצה להרגיש. להפך, הרגשתי מותשת, מוטרדת וחסרת סיפוק. הכיתוב החביב על ספל הקפה שלי "בית נקי הוא סימן לחיים מבוזבזים" מעולם לא נראה לי רלוונטי יותר, ולא היה לי ספק  שאילו הייתי משקיעה את האנרגיה שלי בדברים חביבים עלי יותר, כמו צפייה באופרות סבון בריטיות או משחק "ציפורים זועמות" באי-פון, הייתי נטענת פי כמה אנרגיה וישנה טוב בהרבה.

 

זה לא שהסדר והניקיון מסביב לא נעימים לי. אפילו לכתוב קל יותר כשהבית נקי, וכשהבלגאן לא מאיים להתמוטט על המחשב ועל המוח. אלא שאני לא מצליחה לייחס לכל אלה חשיבות עצומה כמו שרובין עושה. גם את המטלות האחרות שהיא לקחה על עצמה, בתחום הזוגיות (לדעת לריב, להפסיק לנדנד, לא להטיל את הבעיות על הזולת), בתחום העבודה (ליהנות גם מכישלון, לעבוד בחוכמה) ובתחום הפנאי ( לגלות מקורות הנאה נוספים) נראות לי בהחלט ראויות, אבל האם באמת מספיק להחליט ולעשות? את רוב העצות האלה אני מוצאת קשות מאוד ליישום. אני, למשל, מוהגת לנג'ס לבן זוגי כשאנחנו מתכוננים לצאת מהבית, כדי שלא לאחר. כשניסיתי לשתוק, מצאתי שאני מתפרצת עליו שעה לאחר מכן, לכאורה בלי שום סיבה. בעוד שלא הייתה לי שום בעיה עם עצות כמו "להשתטות לפעמים" (עשרות לקוחות אומללים בשופרסל עדיין מנסים להתאושש ממראה האישה הדוחפת את עגלתה אגב צעדי ריקוד ושרה בעודה ממשמשת תפודים) "לכתוב בלוג" (https://thedaphna.wordpress.com)  או "לרכוש שלושה חברים חדשים" (במקצוע שלנו זה קל יחסית) – הניסיון ליישם המלצות כמו "לא לרכל" או "לוותר על משהו" עלו לי בדם יזע ודמעות.  ולא שלא ניסיתי, אלא שהחביבות והשלווה הסטואית שניסיתי לדגמן החזיקה מעמד בערך שבוע, ונדמה לי שאפילו הפחידה למוות חלק מחברותיי הקרובות. אחת מהן, שסיפרתי לה שאני מנסה על עצמי את פרויקט האושר, אמרה לי (אחרי עיון בספר): "אל תהיי מצחיקה. את לא צריכה להיות נחמדה, מספיק שהארון שלך יהיה מסודר".

 

מפרק אחד בספר של רובין התכוונתי מראש להתעלם. היא ממליצה בו לקרוא ספרי זיכרונות של אנשים שחוו אסונות. הרעיון הוא לבחון את החיים שלך מול אפשרויות גרועות יותר, וכך לחוש אסירת תודה על כל הטוב שנפל בחלקך. אלא שבניגוד לרובין, שספרים על מוות ומחלות קשות ואסונות ממלאים אותה תחושה שחייה קלים וצרותיה אפסיות, והיא אפילו מצליחה לחפש ולמצוא בהם חכמת חיים, אני, הנוירוטית בהרבה, ביליתי את כל חיי הבוגרים בהתחמקויות מחומר קריאה כזה. מאז "פוליאנה" שקראתי בגיל שבע, אני יודעת שצרות של אחרים מעוררות בי חרדות עמוקות. ממש כמו שדיבור על כינים גורם לי אינסטינקטיבית לגרד את הראש, כך תיאורי זוועה ממלאים אותי ציפייה לאסון מתרגש. אז לא קראתי, אבל בחודש שנשבעתי להקדיש להשגת האושר, אי אפשר היה להתעלם מסיפורים כאלה שגדשו את החדשות בצפיפות גבוהה במיוחד: טבח של משפחה בשטחים, רעידת אדמה, צונאמי ודליפה גרעינית ביפן, מהומות ברחבי העולם הערבי, טילים על דרום הארץ, לצד הידיעות השיגרתיות על מעשי אונס ורצח ותקיפות ומחלות חשוכות מרפא. יכול להיות שבמנהטן הייאוש היה נעשה לי קצת יותר נוח. בתל אביב הוא לא סייע לי להיות מאושרת מתמיד.

רובין הכתירה את עצמה בסוף הספר כתלמידה מצטיינת. ואני? בתעודה של סוף חודש הניסוי הזה ראוי היה שייכתב "התלמידה משתדלת, אבל עדיין לא מממשת לגמרי את הפוטנציאל שלה".