ארכיון תג: אנגלים

המלכה שלהם בת 90. ההומור שלהם עדיין מפתיע

download (4)

לכו תסמכו על הבריטים. ב – 23 ביוני הם יידרשו להכריע במשאל עם שיקבע אם בריטניה תישאר חברה באיחוד האירופי או תעזוב. השאלה הפשוטה הזו, המכונה בתקשורת הבריטית Brexit (שילוב של "בריטניה" ו – exit) נוסחה בקפידה ואף עברה סדרת אישורים בפרלמנט, משום שידוע שניסוח עשוי להשפיע ולעתים קרובות אכן משפיע, על תוצאות ההצבעה.

אלא שאצל הבריטים, להצבעה הקרבה יש השפעה משמעותית בהרבה. מאחר שמדובר באומה משובחת-הומור, קשה להם להתאפק וכשמישהו כבר מציע להם להחליט בעצמם הם מנצלים את ההזדמנות לנופף באצבע משולשת מול פרצופיהם של פוליטיקאים ואנשי שררה. כך היה למשל רק לאחרונה כשה – NERC, המועצה לחקר הטבע והסביבה, ביקשה מהציבור להציע שמות לספינת המחקר החדשה שלה. הספינה הזאת עלתה מאות מיליוני ליש"ט ונבנתה כדי לאפשר ל-90 מדענים לבצע מחקרים בתנאים קשים ביותר באנטרקטיקה. הציבור בבריטניה בחר ברוב קולות בשם RSS Boaty McBoatface – משהו כמו "אניית הוד מלכותה ספינונת מסופנת", רק הרבה יותר מצחיק, ומצחיק עוד יותר היה לשמוע את קרייני החדשות המאופקים של הבי בי סי מנסים להתמודד עם השם מבלי להתיז סילוני ארל גריי מהנחיריים.

בין השמות שלא נבחרו, אבל זכו לפופולאריות בציבור הבריטי: "קר פה נורא" "קליפורד, הספינה האדומה הגדולה", ו"זאת לא הטיטניק". ובכל זאת, רבים בציבור הזה, שיש לו מלכה ואינספור כללי נימוס קפדניים, לא אוהבים חשיבות עצמית. כך קרה שכשה"גארדיאן" ערך בשנת 2000 משאל לבחירת הספרים המשובחים של המילניום, כיכב בעשיריה הראשונה ספר פיקטיבי, רומן שקוראת אחת הדמויות בתוך ספר של פי ג'י וודהאוס, הסופר שחשף בצורה משעשעת ביותר את ערוות המעמדות העליונים בבריטניה.

ג'יימס הנד, שדרן רדיו לשעבר של הבי בי סי, האיש שהציע את השם הנבחר לספינה, אמנם התנצל עמוקות – אחרי הכול, גם הוא בטח חולם על הזמנה לתה אצל המלכה – ואמר שהופתע מהתגובה הציבורית הנלהבת לבדיחה הקטנה שלו. מופתע? לא ברור למה. במפקד האוכלוסין האחרון בבריטניה כמעט 400 אלף איש ציינו בסעיף "דת" שהם מאמינים ב"ג'דיזם", דת פיקטיבית שמקורה בסדרת "מלחמת הכוכבים". בזכותם הגיעה ה"ג'דיזם" למקום רביעי ברשימת הדתות בבריטניה, אחרי נצרות, "חסרי דת", אסלם והינדואיזם ולפני יהדות ובודהיזם. הבריטים, מסתבר, לא מעוניינים שהמדינה תתחוב את אפה לענייניהם האישיים, כמו דת – אבל מאחר שהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שם לוקחת את עצמה ברצינות, כראוי, הדת החדשה זכתה לתיוג מספרי (896) ולרישום ראוי ומסודר במסמכים.

sutch_1421168c

בבחירות לפרלמנט שנערכו שם בשנה שעברה, 113 מצביעים רשמו בטופס שלהם "רוני קארול", הזמר שייצג את בריטניה באירוויזיון בשנים 1962 ו-1963 והלך לעולמו לפני שנה. 3,898 איש הצביעו למפלגת ה"מטורללים" (Official Monster Raving Loony Party), המתמודדת בבחירות מאז 1983, אז הוקמה על ידי המוזיקאי דיוויד סאץ', מעולם לא זכתה במושב בפרלמנט אבל הרבתה להציע חוקים ותקנות ולהגיב בסאטירה שנונה על הנעשה בפרלמנט. סאץ', שכונה גם "הלורד סאץ' הצורח" התאבד לפני 16 שנה, ובבחירות פנימיות קיבלו לידיהם אלן "הלורד המיילל" הופ והחתול שלו "קטמנדו" את הנהגת המפלגה. עוד בבחירות 2015: על אחד הטפסים צייר מישהו ציור ריאליסטי מפורט של איבר מין גברי, ומשום שהוא לא יצא מגבולות הריבוע שבו יש לסמן עבור מי מצביעים, החליטה ועדת הבחירות האזורית שהטופס כשר.

אז לכו תסמכו על הבריטים. ביוני הם יתבקשו לקבל הכרעה שתשפיע על יחסיהם הכלכליים עם מדינות אירופה, על חופש התנועה והעבודה שלהם ועל מאות אלפי אירופאים שחיים בתוכם, הסקרים האחרונים טוענים ש-51% מהם רוצים להישאר באיחוד האירופי, אבל אין לדעת אם דווקא לאלה לא יתחשק להצביע בעד, נניח, שיגור האוכלוסייה הדרושה להקמת מושבה על המאדים.

 

  • פורסם באתר "אלכסון".

 

מוחץ קלישאות בעקב מחודד מאוד

 

הראיון הזה פורסם במדור הספרים של "לאישה" לפני יותר משנה, כשהספר הנפלא "מתאגרף חיפושית" יצא לאור בעברית. ינון ניר הזכיר אותו השבוע בפיסבוק, א-פרופו עותק שרכש בעשרה שקלים, משומש, כשהקומוניקט של ההוצאה עדיין בפנים. מי שמסר את הספר בלי לקרוא קודם – הפסיד.

ned-beauman_3421

קווין ברום, המכונה "פישי" סובל ממחלה נדירה שגורמת לגופו להצחין כמו דג רקוב. בימים כתיקונם הוא מסתגר בבית, מתקשר עם נפשות קרובות בפורום של אספני ממורביליה נאצית ומדי פעם מוציא את האף לפה ולשם, בשליחותו של נדל"ניסט תאב בצע, שגם הוא אוסף פריטים מימי הרייך השלישי. אלא שהימים אינם כתיקונם, וקווין מוצא את עצמו במסע ארוך, פתלתל ומלא סכנות, במהלכו הוא מנסה לשחזר את קורותיהם של מתאגרף יהודי, פושטק מהאיסט-אנד של לונדון חוקר חרקים קיימברידג'אי שרכש ממנו את הזכויות על גופו החי ועל גופתו לעתיד. הוא מתיר בשקדנות את הסבך האירוטי והאלים שנוצר בין השניים, ובאותה הזדמנות מצייר תמונות נפלאות של בריטניה בשנות השלושים, כסיר מבעבע של תיאוריות מדעיות וחברתיות מצמררות. המחלה, אגב, מצילה את חייו ברגע השיא של המסע, וגם העובדה שהוא מונחה לא אחת על ידי השאלה הבסיסית: "מה היה בטמן עושה במצבי?"

"מתאגרף, חיפושית" ("סאגה", תרגום: שרון קרמנר) הוא אוסף נהדר של אנקדוטות מדעיות ופסבדו מדעיות, שמשמשות את נד באומן (שזהו ספר הביכורים שלו) כדי למחוץ בעקב מחודד כל בדל של תקינות פוליטית צבועה ומלאכותית, וכדי להציג באור מגוחך במיוחד אנשים שהאידיאולוגיה מעקרת מתוכם את האנושיות. הכתיבה של באומן חריפה ומצחיקה מאוד (חלק מההומור התאדה בתרגום) למרות שהיא מה שקוראים "מהודקת". למרות שהוא לא מתעייף מלנוע בין זירה רעיונית אחת לשנייה, הוא לא מפטפט סתם. בכל מיליגרם מידע שמטופטף לאורך הדרך נעשה שימוש בהמשך, כשהסיפור הופך לנחשול גועש של התחבטויות מוסריות. בתוך השצף הזה אנחנו פוגשים אמרגני אגרוף נכלוליים, פוליטיקאים פשיסטיים, מתכנני ערים ומלחינה של מוזיקה א-טונלית מודרנית. אנחנו משוחחים על שפות מלאכותיות, תיאוריות קונספירציה, הומוסקסואליות, שימור גופות, גזענות, מיתוסים נורדיים, מאפיונרים יפנים, מעגלי תנועה וכמובן אאוגניקה – התורה הקושרת בין המבנה הפיזי לתכונות האופי ונועדה להשבחת הגזע. מן הסתם, האאוגניקה הייתה חביבה על אחד, אדולף היטלר, שמכתב ממנו מצית את הסיפור כולו.

את כל העושר הזה, הכתוב מצוין וארוג בדייקנות של שען אומן, נד באומן בן ה – 27 כתב כשהיה בן 22 בלבד. בוגר טרי של החוג לפילוסופיה בקיימברידג', בן למשפחה ספרותית מאוד (אמו, ניקולה באומן הקימה את הוצאת "פרספוני" המוציאה לאור מהדורות חדשות של רומנים גדולים שנכתבו על ידי נשים; אביו, אחותו, אחיו ודודתו כותבים גם הם, ספרי היסטוריה, ילדים ומתח בהתאמה) שנתקל במקרה בערך "אנופתלמוס היטלריי" בוויקיפדיה. הערך הצג זן של חיפושיות עיוורות שנמצאו רק בחמש מערות בסלובניה, ושמן הוענק להן ב – 1933 על ידי החוקר הגרמני אוסקר שייבל כמחווה לפיהרר עם עלותו לשלטון. באומן לא צריך היה יותר מזה. השורות המסקרנות שבהן צוין כי החיפושית היא פריט נחשק על ידי אספנים של ממורביליה נאצית שיגרו אותו לספרייה, והוא בילה חודשים בקריאה של ספרות על פאשיזם, אאוגניקה, איגרוף, היסטוריה של הקהילה היהודית בלונדון, מועדוני סקס, מוזיקה, מחלות נפש, חקר חרקים, מכונות מוזרות ואדריכלות (רשימה ביבליוגרפית מלאה ניתן למצוא באתר שלו: www.boxerbeetle.com)  ובמשך כמעט שנתיים וחצי כתב את הסיפור, שמפגיש את מקס "סינר" רואץ', המתאגרף בעל תשע הבהונות והמזג הנפיץ עם ארסקין, המדען הגמלוני מודחק היצרים. מפגש שמהדהדים בו כל קולות ההיסטוריה של התקופה הסוערת שבה הוא מתרחש.

ההישג הספרותי הפרוע והמבריק של באומן לא חמק מעיניהם של מעניקי הפרסים ומצייני הציונים בבריטניה, מולדתו. "מתאגרף חיפושית" קיבל מספר פרסים ספרותיים ובאומן עצמו נכלל ברשימת הסופרים הצעירים המבטיחים ביותר של הגארדיאן ושל הבי בי סי. רשמית הוא מתגורר עדיין עם הוריו בהמפסטד, בצפון לונדון, שם נולד וגדל, אבל בפועל הוא נודד בעולם ומדבר על ספרות. הוא כבר היה בפסטיבלים ספרותיים בברלין ובאיסטנבול, כרגע הוא עצר בפריז לחודש חודשיים ומשם ימשיך לניו יורק. הוא מפרסם מאמרים במגוון במות נחשבות החל בגארדיאן והפייננשיאל טיימז וכלה בכתבי העת פְריז, קאבינט ואסקווייר והוא כותב בלוג (http://nedbeauman.blogspot.co.il) וגם מזמין את הקוראים לתקשר אתו ישירות במייל. ברור שזאת הסביבה הטבעית שלו, ולא מפתיע על כן שגם בפורום האספנים האמור שבספר, הוא שותל משתמש אחד ששמו "נ.באומן". השיחה בינינו מתקיימת, כמתבקש, בסקייפ. הוא שמח לשמוע שהספר שלו מעורר מחשבה, למרות שעם מרבית המחשבות שלי הוא לא מסכים.

יש בספר לא מעט אנקדוטות מדעיות משונות ומדענים משונים עוד יותר. האם זו ביקורת גורפת כלפי העובדה שהעידן שלנו מתייחס למדע כמעט כמו לדת?

"אני לועג בספר למדענים בעייתיים ולתחומי מחקר בעייתיים מאוד, ובעיקר לאאוגניקה. הרשתי לעצמי לעשות את זה בחופשיות, מתוך הנחה שביני לבין הקוראים שלי קיימת הסכמה שהמדע באופן כללי הוא דבר טוב ושאנחנו מאמינים ביכולת האנושית לשאול שאלות ולחקור."

המדענים שלך מתעלמים מכל מה שקשור בנפש האנושית. שירה, מוזיקה, סקס…

"המודרניזם הטכנוקרטי היה אופנתי מאוד בשנות השלושים עניין אותי מאוד, וממנו נולדה האחוזה של משפחת ארסקין שמופעלת על ידי כל המכונות המשוכללות האלה והאורח האיטלקי שלהם שמתפעל ממכונות יותר משהוא מתפעל מבני אדם. אני כותב על כינוס של תומכי הפאשיזם באנגליה, תומכי אוסוולד מוזלי, אבל הם מעולם לא צברו כוח. במובן הזה בריטניה נמלטה מהגורל שהכה לא מעט מדינות אחרות באירופה".

אבל היא לא ממש נמלטה מגילויים של אנטישמיות

"שנאת יהודים הייתה בבריטניה כמו בכל מקום אחר. אני משער שבימי הביניים היה די נורא להיות יהודי פה, ובתקופה שעליה אני כותב היו לא מעט אנשים שהתבטאו נגד יהודים והיו מקומות, בעיקר באקדמיה, שהיה ליהודים קשה מאוד להשתלב. למרות זאת, לא היו התפרצויות אנטי יהודיות דומות לאלה שהיו במקומות אחרים".

בזכות האיפוק האנגלי המפורסם?

"יכול להיות."

הנשים משחקות בספר תפקידי משנה בלבד

"אני לא לגמרי מסכים עם הקביעה הזאת. יש בספר נשים שמשפיעות על מהלך העניינים. העובדה שהן לא במרכז נובעת בעיקר מכך שהדמויות הראשיות שלי הן מדען ומתאגרף, ואלה שני תחומים שאפשר היה למצוא בהם בשנות השלושים נשים מעטות בלבד".

קווין, שמספר את הסיפור, מוקסם על ידי כל מה שקשור בנאצים, והוא בכל זאת לא נאצי ומאוד אנושי

"יש בו התלהבות של אספן, שמודע להתרגשות הגדולה שיש בלגעת או לעשות משהו אסור ולא מקובל לגמרי. לא צריך להזדהות עם הנאצים כדי שהתקופה וההשפעה שלה על בני אדם תעורר בך סקרנות עמוקה".

הספר השני שלו, ספר השני שלו (The Teleportation Accident) שהיה מועמד ל"בוקר" עוסק גם הוא באותה תקופה, בהגירה של אינטלקטואלים מברלין לארה"ב בשנות השלושים, אלא שההיסטוריה שם היא רק תמונת רקע, ולא מסלול קבוע מראש שלתוכו נזרקים הגיבורים בעל כורחם. התקופה הזו מושכת אותו, הוא מודה, פשוט משום שיש בה אינספור סיפורים מעניינים.

הרבה כותבים צעירים מקדישים קודם כל רומן אחד או שנים להתבוננות עמוקה בפופיק של עצמם

"אותי זה משעמם. אני לא סובל ספרים כאלה. אני אוהב מאוד לקרוא את ג'ון אפדייק, דון דלילו, ויליאם גיבסון, גרהאם גרין, אוולין וו. "

גם הספר השלישי שלך יתרחש בשנות השלושים הסוערות?

"לא. חזרתי להווה. אני כותב על המציאות, בדרום לונדון של היום, וזו תעלומת פשע מסתורית ביותר. גם ב"מתאגרף חיפושית" ישנו רצח, אבל בספר הנוכחי אני כותב על זה בלי כל המורכבויות שמסביב. , אני מסיים את הכתיבה בימים אלה, והוא בטח יראה אור בשנה הבאה, אבל זה כל מה שאני אומר על הספר בשלב זה".

 

אנחנו גברים רכים מאוד

לאבא היה ארנב שנקרא על שמי. ג'ייקובסון

לאבא היה ארנב שנקרא על שמי. ג'ייקובסון

דורות גדלנו על ההנחה לפיה גברים רצים לספר לחבר'ה, אבל רק בתנאי שמה שיש להם לספר מפאר ומרומם את מעמדם, בעיקר בכל מה שקשור לביצועים במיטה ולכסף. עכשיו מתברר שהם יודעים גם לנהל שיחות אינטימיות, ואפילו לבכות זה על כתפו של זה, כשהם מרגישים בדידות, מתוסכלים מהיחסים שלהם עם הילדים ומחפשים אהבה. זה לפחות מה שטוען האוורד ג'ייקובסון, הסופר הבריטי המוערך וזוכה פרס ה"בוּקֵר" בספרו "מה זה פינקלר?". ברב המכר שלו, שתורגם לאחרונה לעברית (בהוצאת "כתר") מוצגים שלושה גברים, שניים מהם יהודים ושלישי שהיה רוצה להיות, והם מנהלים מערכות יחסים חושפניות להפתיע. האמנם גברים מסוגלים לנהל שיחות כאלה? בראיון אתו ג'ייקבוסון מופתע מכך שאני מופתעת. מצד שני, הוא בריטי, ואת הגברים שהוא מכיר גידלו אמנם בעצירות רגשית מסוימת, אבל במציאות דלה מאוד במאצ'ואיזם.

"מה זה פינקלר?" הוא ספר מבריק, חכם, נוגע ללב, עצוב ומשעשע באותה מידה. הוא עוסק בשאלה היהודית של ימינו, ובעיקר ביחס של אינטלקטואלים חילונים החיים בין הגויים, למשל באנגליה, למוצא ולמסורת שלהם וכמובן למדינת ישראל; ובשאלה נוספת – איזה אינטימיות יכולה לצמוח בין גברים שאינם הומוסקסואלים. הסוגיה הראשונה זוכה לתשובות רבות ומורכבות. הדמויות המופלאות של ג'ייקובסון: פינקלר (פילוסוף פופוליסט, כוכב טלוויזיה ומי שמשתייך לקבוצה של יהודים שמתביישים בציונות), ליבור (עיתונאי קולנוע לשעבר, ופרופסור להיסטוריה בגימלאות) וג'וליאן (כפיל של מפורסמים, בעיקר של בראד פיט, שמקרה שוד ברחוב מצית בו תהיות עמוקות על זהותו) מוצאות כל אחת דרך משלה להתמודד עם האנטישמיות מבפנים ומבחוץ, תיאורטית ומעשית. הסוגיה השנייה, סוגיית האינטימיות בין הגברים זוכה למענה פשוט: הגברים מנהלים שיחות ללא העמדת פנים, כמעט מתפשטים אבל רק במילים, ואת הממד האירוטי של יחסיהם הם מממשים דרך הנשים בחייהם.

ג'ייקובסון, סופר ועיתונאי אנגלי, בן 70.  "מה זה פינקלר?" אינו הרומן הראשון שלו. למעשה, "לילות קאלוקי", שעוסק גם הוא בשאלות של זהות גברית והיסטוריה יהודית, כבר זיכה אותו במועמדות ל"בוקר", אבל רק עכשיו, משזכה, זכה גם להכרה הציבורית הראויה ("גילו אותי בגיל 68" הוא אומר). בעולם הדובר אנגלית, הוא משווה לא אחת לפיליפ רות', אלא שהוא פחות אובססיבי ממנו, ומצחיק בהרבה ואם כבר השוואות, הוא מעדיף את התואר "ג'ין אוסטן היהודייה". הוא נולד במנצ'סטר, למד ספרות בקיימברידג', לימד שלוש שנים באוניברסיטה באוסטרליה ומאז שחזר מלמד באוניברסיטאות אנגליות. הוא מעולם לא למד בבית כנסת, כדרכם של יהודים אנגלים מסורתיים, אבל מרגיש יהודי בנפש, במחשבה, באינטלקט – בקשר ההדוק למוחות יהודיים בעבר. יש בספר, הוא מודה, אלמנטיים ביוגרפיים רבים, אם כי שניים מהגיבורים שלו אלמנים והוא עצמו נשוי בשלישית.

ג'ייקובסון הוא מרואיין ממתקי. מהסוג שגורם למראיינ(ת) ללקק את השפתיים משום שהוא אוהב לדבר, ועושה זאת במשפטים נהדרים. הוא אומר, למשל, שהוא כותב קומדיות מעורבבות בטרגדיות משום שבעיניו זה אותו דבר, ושלצחוק צריך תמיד להיות טעם של דם וריח של מוות; שמלנכוליה גורמת לו לכתוב, ואנשים שמחים לא עושים אומנות אלא ספורט; שאחרי קבלת הפרס היוקרתי שוחח עם אימא שלו והתברר שהיא לא שמעה את הנאום שלו בטקס. הדיווח קוצץ בגלל שידור חי של חילוץ הכורים מצ'ילה, והוא לא מבין מה היה קורה אם אנשים שהיו לכודים מתחת לאדמה שלושה חודשים היו מחכים עוד חמש דקות.

החלק הכי מפתיע בספר שלך הוא הנוכחות החזקה של חברות גברית, לא תחת אש ולא במצבי חירום, אלא סתם, בחיים…

"אני אוהב חברת גברים ואני אוהב לכתוב על זה. היו לי בחיים הרבה חברים גברים. יש שם טאבו – תמיד מעורבת בחברות הזו גם יריבות וקנאה. גברים תמיד מקנאים אלה באלה במרירות גדולה. קשה מאוד להתמודד עם זה כשחבר טוב שלך מצליח. הגברים בסיפור שלי אוהבים אחד את השני, ובמקביל מעזים להודות שהם גם כל הזמן במלחמה".

בספרות מקובל יותר לתאר את היריבות הזאת, ופחות את הקרבה

"זה היה פעם. אבא שלי היה גבר שמעולם לא נישק או חיבק את החברים שלו. גברים אז רק נתנו אחד לשני מין אגרוף קטן. אבל הדור שלי ובטח הדור הצעיר – אנחנו גברים ששמחים בקרבתם של החברים שלנו, ומדברים אתם על ההתאהבויות שלנו, על הכמיהה שלנו לנשים, על צער הפרידה כשיש כזאת".

למרות שאחד הגיבורים שלך אומר שהוא "לא מדבר על חיי המין שלו עם מי שאתו הוא לא מקים יחסי מין"

"כן, זה מאוד אנגלי מצדו. כתבתי את זה וצחקתי…"

במציאות הישראלית לרוב הגברים יש חבר'ה מהצבא

"באנגליה זה אחרת לגמרי, בעיקר בקרב יהודים. אנחנו לא חיילים. אנחנו מורים, סופרים, מטפחי הרגשות. אנחנו רכים מאוד ומתפארים בזה שאנחנו לא סובלים ספורט ולא שותים אלכוהול. באוסטרליה הכרתי גברים שנראו מצ'ואיסטים, אבל למעשה היו סנטימנטליים מאוד. הגברים האוסטרלים בוכים בקלות . כשמישהו שם קורא לך "בן זונה" זאת מחמאה ובילוי בפאב תמיד נגמר בזה שמתחבקים ובוכים זה בחיקו של זה. זאת סוג החברות שאני מכיר מקרוב, וממנה נולד הספר. שלושה חברים שלי מתו בתוך חודש, זה דבר שקורה בגילי, ורציתי לכתוב על החברות בינינו. המצאתי את הדמויות, אבל לא את מערכת היחסים ביניהם".

"אותי גידלו נשים", אומר ג'ייקובסון. הייתי הבן הראשון במשפחה, אבא שלי היה מגויס למלחמה ולא היו הרבה גברים מסביב. אימא שלי, אחותה וסבתא שלי הקיפו אותי כל הזמן. אני כנראה גבר שעבר חניכה נשית מאוד וחי חיי רגש מאוד מפותחים. יש בי מספיק שמאלץ כדי לנהל רומנים עם נשים וכדי להיות רך מאוד עם חברים שלי."

אבא שלך לא לימד אותך שככה לא מתנהג גבר אמתי?

"אבא שלי היה הגבר האמתי של הבית. הוא מעולם לא קרא ספר, אבל ידע איך לטפל בדברים ומה לעשות במצבי חירום. איש מגונן מאוד. הוא נכנס פעם לבית בוער והציל אנשים אבל הסתיר לי את העיניים כדי שלא אראה את הגופות. הוא לא רצה שאראה את החיים, ולכן למרות אהבתי העמוקה, אני יודע שמותו הציל את חיי.  כשהוא מת, לפני 15 שנה, התמוטטה חומת המגן, נשארתי לבד, כמו שסופר צריך להיות. ידעתי שעכשיו אני פגיע ובזכות זה אני יכול לכתוב".

ג'ייקבוסון מתאר ילדות עמוסת רגשות סותרים, שבמהלכה חשב שאין לו סיכוי להיות סופר, עד שהבין איזה חומרים נפלאים מצויים סביבו. אבא שלו, למשל, היה נהג מונית וקוסם במסיבות של ילדים. "התביישתי בו, כי חשבתי שהוא עושה להטוטים לא מוצלחים ומטרידים מאוד. באחד התעלולים הוא השתמש בארנבת שלי, שקראו לה כמוני "האוורד", אבל מאחר שהוא שכח אותה בכיס שלושה ימים, כשהוא שלף אותה משם היא הייתה מתה." אחרי הטראומה הזו, בא הניסיון של אבא להרים את אימא באוויר. "היא לא התאימה לזה. רק שכבה על הקרש ולא התרוממה, אז הוא לקח בובה מתנפחת והלביש אותה בבגדים של אימא, וכשהוא ניסה לנפח אותה היא התרוממה לתקרה, נתקלה במנורה והתפוצצה, והתחתונים של אימא עפו באוויר בעולם לעיני כל הילדים.

"היינו משפחה פוריטנית ומוזרה, שאסור היה לקלל בה ואסור היה להזכיר אברי גוף. בכל פעם שמישהו הלך לשירותים, כל האחרים נדרשו לרדת לקומה הראשונה כדי לא לשמוע את הקולות משם. אבא היה מעיר אותנו בשלוש בבוקר, שולח אותנו למטה כי אימא צריכה פיפי, ומחייב אותנו לשיר, כדי שאיש לא ישמע את הקולות. השכנים אף פעם לא הבינו איך זה ששלושה ילדים עומדים בסלון ושרים באמצע הלילה".

הצלחת לתרגם את כל זה לשורה של ספרים מפתיעים, בעיקר בעוצמה שבה הם מתארים את ההתמודדויות הרגשיות של גברים מול המשפחה שלהם, הילדים, האבא…

"זו טעות לחשוב שנשים תמיד מתחבטות בעניינים רגשיים ולגברים הכול קל וברור. אני חושב שלעתים קרובות אנחנו לא יודעים איך לבטא את זה, אבל אתן יכולות לישון בשקט – לא פחות קשה לנו".

מהמרת על הגדולים ביותר

 

את הביטוי החביב עלי, לפיו הספר  הוא ידידו הטוב של האדם, טבע גראוצ'ו מארקס. למען הדיוק, המשפט המלא של מארקס היה: "מחוץ לכלב, הספר הוא ידידו הטוב ביותר של האדם. בתוך הכלב, חשוך מדי מכדי לקרוא". רחל פן שייכת לקומץ האנשים שלא רק יחייכו למשמע האמרה הזו אלא גם יבינו אותה לעומק, מתחת לעור. כמו"לית עצמאית, מן המצליחות בארץ אם לא המצליחה שבהן, היא אחראית לרבי מכר כמו "לבד בברלין" של הנס פאלאדה ו"הטיגריס הלבן" של ארווינד אגידה, אלא גם לתרגום המחודש של כל כתבי ארנסט המינגווי וקלאסיקות כמו "תמונתו של דוריאן גריי" של אוסקר ווילד, "אורלנדו", "בין המערכות" ו"אל המגדלור" (ועוד) של וירג'יניה וולף, יצירות בלתי נשכחות כמו "פחד ותיעוב בלאס וגאס" של האנטר תומפסון  ויצירות מופת מסוג "ויינסברג, אוהיו" של שרווד אנדרסון. ואם הייתה תחרות כזו, פן הייתה מתמודדת נחשבת על תואר המטפחת המסורה של הידיד הזה שלנו, נו, הספר.

 

רחל פן, האישה שמאחורי הוצאת "פן" , בת 58, ייסדה את ההוצאה הקטנה והעצמאית שלה לפני כ – 15 שנים. היא למדה ספרות השוואתית, ילדה שלושה ילדים ורק לאחר מכן חזרה לאוניברסיטה כדי להשלים תואר שני ולהתחיל לעבוד בעולם הספרות. היא החלה כמתרגמת ועורכת, בדרך שלדבריה אפשרה לה לא להינתק מהילדים. אחר כך עסקה בהפקת ספרים ופרויקטים בתחום הספרות ואף צעדה מספר צעדים בתחום המולטימדיה, במיזמים שהקדימו את זמנם וגוועו. כל אלה הביאו להיכרות מעמיקה עם עולם המו"לות "ואז החלטתי ללכת עלזה עד הסוף",היא אומרת. בשנים האחרונות היא מנהלת את ההוצאה ביחד עם אילן, בעלה, איש עסקים ובעל דוקטורט בכלכלה ומנהל עסקים, המופקד על הפן הזה של ההוצאה.  

 

בשוק הספרים הישראלים צריך הרבה אומץ כדי להקים הוצאה עצמאית

"נכון. לי היה גב כלכלי. בעלי לא עבד איתי אז, כך שלא הייתי צריכה לפרנס אף אחד והאומץ בא, בין היתר מזה. יכולתי לקחת סיכונים. בעולם המולטימדיה היו אנשים שהפסידו הון, ולמזלי אני לא. לא סיכנתי הרבה כסף, אבל היה לי נוח לדעת שאני לא צריכה להרוויח מההוצאה את הכסף שבו נקנה מצרכים במכולת".

 

די מהר רכשת לך שם של הוצאה איכותית

"אנחנו מוציאים פרוזה איכותית, אבל אנחנו מוציאים גם ספרי מתנה וספרי בישול ואני מאוד גאה בזה. להוציא לאור את המינגווי ווירג'יניה וולף, זה נובע מאהבת הספרות הבסיסית שלי, אבל אני לא בוחלת בספרים אחרים ונעזרת במומחים כדי להפיק אותם, בתחומים שבהם אני לא מבינה. מאז שבעלי הצטרף אלי אנחנו גם מיצרים ספרים לשוק האמריקאי, ונמצאים בשותפות עם ידיעות ספרים, שמאפשרת לנו להשתמש ביכולת ההפצה והשיווק שלהם, כדי להתקיים בעולם הזה, שנשלט על ידי שני הקונגלומראטים שיש להם גם רשת חנויות…"

 

למה בעצם אתם מתמקדים רק בספרות מתורגמת?

"היום אני בסוג של קשר עם סופר ישראלי, אז יכול להיות שנוציא גם ספר מקורי. כשהתחלתי, רוב הסופרים לא פנו אלי, ומי שכן פנה אלי – לא רציתי אותו. חיפשתי דברים איכותיים מאוד, ולא הגיעו לידי כאלה. זה דחף אותי לספרות העולמית, שאינה זרה לי. בתואר השני שלי עסקתי בתרגומים של שאנסונים צרפתיים, שהשפיעו כל כך על הפזמונאות הישראלית. גרתי חמש שנים באנגליה. תמיד אהבתי לקרוא -וכל זה ביחד הוליד את הרצון לתרגם מחדש חלק מהיצירות הגדולות שלטעמי תורגמו רע בשנים קודמות. בחרתי דברים שאני אוהבת, לא התפשרתי".

 

כשאני שומעת על תרגום מחדש, קצת נחמץ לי הלב. נדמה לי שאנחנו מוותרים לקוראים העתידיים על היכרות עם העברית שהם לא יכירו מהרחוב ולא יפגשו לעולם…

 

"ישנם תרגומים ישנים שהעברית שלהם כבר לא מובנת לצעירים שרוצים לקרוא אותם היום, וגם אין לה הצדקה. אם בתרגום של וירג'יניה וולף המילה room   מתורגמת ל"קיטון" במקום לסתם חדר, אין סיבה לא לשנות את זה, כי וולף עצמה כתבה באנגלית שאינה נשמעת היום ארכאית. היא אמנם הייתה מאוד לירית, אבל היא נחשבה מאוד חדשנית ומודרנית. בשבוע הספר מגיעות אלי נערות צעירות ומגיעים חיילים והם רוצים לקרוא את המינגווי ואת וולף ואני רוצה שזה יהיה להם נגיש".

 

הקריאה לא אמורה להעשיר את העברית שלנו, לחשוף אותנו למילים חדשות, לשלוח אותנו להתאמץ וללמוד כדי להבין את הספר?

"בעברית, יש עדיין פערים גדולים בין השפה המדוברת לכתובה והספרות עדיין יכולה לעזור לקוראים לרכוש שפה. זה לא המצב באנגלית, וזה בלט מאוד בתרגומים של המינגווי. הוא הצהיר על עצמו שהוא כותב בדרך הפשוטה ביותר את הדבר האמיתי ביותר יכול לומר, וכולנו יודעים שהוא כתב משפטים קצרים, הצהרתיים, בלי שימוש מסובך מדי בלשון. הוא היה מתוחכם מאוד, אבל היה חן בשפה לא מאוד ציורית ומילונאית שבה הוא השתמש. הנוער שמנסה לקרוא היום את התרגומים הישנים שלו חושבים שהמינגווי עצמו לא רלוונטי. מצד שני,  לאנשים כמוך יש נוסטלגיה לספרות שלא תורגמה היטב ונכון, כי גם המתרגמים לא שלטו מספיק בעברית. תחשבי על כל המשוררים והסופרים הרוסיים שתרגמו את היצירות האלה לעברית בפעם הראשונה".

 

מן הסתם עמדה לרשותם עברית דלה מאוד, שרק החלה אז להתחדש

"והם נאלצו ללכת למקורות ולהשתמש במילים משם, שאין להם מקום היום. באנגלית ובצרפתית שכתבו לפני מאה שנה, לא היו מילים של שייקספיר. העברית שעמדה לרשותו של שלונסקי, למשל, לא הייתה עברית מדוברת עשירה. יכול להיות שהוא היה בוחר להשתמש בשפה יותר מדוברת לו הייתה כזו…"

 

אז אולי יש טעם לעדכן ולכתוב מחדש גם ספרות מקור שנכתבה אי-אז, והיא כבר לא נגישה

"יכול להיות, אבל אני לא רוצה לחטוא ולהתערב לסופר ביצירה. לתרגם מחדש זה בדיוק להפך, זה לקרב את הגרסה העברית לרוח האמיתית שבה נכתבו הספרים במקור".

 

לקחת על עצמך פרויקט ענק – לתרגם מחדש את כל כתבי המינגווי

"זה נכפה עלי. אני רציתי לתרגם ספר אחד, "למי צלצלו הפעמונים", לא מפני שהוא הכי אהוב עלי אלא כי הוא לא היה כבר בחנויות ורציתי לקרוא אותו מחדש. פניתי לנציג העיזבון, והסתבר שהוא החליט שבכל מדינה יהיה לו מו"ל אחד בלבד שיתרגם את כל היצירות באותה חבילה. זה מאוד הגיוני – העריכה תחת גג של הוצאה אחת מבטיחה שתיווצר שפה אחידה, ליריקה אחידה של הכותב, קוהרנטיות בתוך הקורפוס של אותו סופר".

 

את גם לקחת חלק בפרויקט המיתוסים הבינלאומי הענק שבו סופרים כמו מרגרט אטווד, ויקטור פלבין, ג'נט וינטרסון כתבו גרסאות חדשות למיתוסים מוכרים

"זה פרויקט שהפסקתי אחרי שלושה ארבעה כרכים, פשוט כי הוא לא היה מספיק טוב ולא ממש הצליח. הכרך שהיה הכי מוצלח בעיני היה "דבש אריות" שדוד גרוסמן כתב על שמשון הגיבור."

 

אחד הלהיטים הענקיים שלך הוא "לבד בברלין", ספר קשה מאוד, שמתרחש בגרמניה הנאצית, וכתוב מנקודת מבט של אזרחים גרמנים…

"לא היה לי מושג שהוא יצליח כל כך. זה היה הימור של בעלי. הוא ראה אותו בחלון של חנות באנגליה, קרא ואמר שמוכרחים להוציא אותו לאור. התרגום שלנו היה טוב בהרבה מהתרגום לאנגלית, וההצלחה בארץ הייתה גדולה בהרבה מהצלחת הספר במדינות אחרות. זאת הייתה הפתעה מוחלטת".

 

ישנם ספרים שאת חולמת לתרגם מחדש?

"את הספרות הצרפתית הקלאסית, שאי אפשר למצוא בחנויות ואין לי מושג לאן הם נעלמו. זה עתה גמרנו לתרגם את "הגיבן מנוטרדאם" של ויקטור הוגו. מעולם קודם לא היה תרגום מלא, רק גרסאות מקוצרות לילדים. הוגו הוא הקלאסיקה של הקלאסיקה. ברגע שמוציאים לאור ספר כזה, יוצרים מודעות לקיומו אצל אנשים שמעולם לא שמעו עליו, וכתוצאה מזה החנויות פותחות את השערים מחדש לקלאסיקה שנעלמה משם."

 

ויתנו לספר קלאסי להיות פה על המדפים יותר משבועיים?

"אנחנו באמת לא יודעים לשמר, אבל יימצאו החנויות והספריות שיציגו את הספרים. הלוואי שיום אחד נהיה כמו האנגלים, שבכל רגע נתון את יכולה למצוא את כל הקלאסיקות בחנויות הספרים, באיזושהי מהדורה ולו הפשוטה ביותר".

 

*** הראיון פורסם במוסף הספרים הנהדר של לאישה.

* צילום: יחצ.