Tag Archives: אנה קרנינה

המצפן הסודי הזה, שנקרא 'ספרוּת'

על "החתרנים – מסע בספרות ובמאה העשרים", מאת: מיכל פלג (כתר 2017)

 

מיכל פלג לא נולדה באירופה של שלהי המאה ה-19, אבל אין ספק שכשהחלה לקרוא, משהו מן הזרעים שעופפו שם באוויר עשה את דרכו עד אליה, נחת ונבט בתוכה, וכך יצא שהממואר המאוד אישי שלה מתרחש כולו בלשכותיהם האפלות של לבלרים ברוסיה הצארית ובקרונות רכבת שבהן יושבות גבירות מיוסרות מתשוקה ושעמום; ברחובות ספוגי ניחוח הוויסקי של דבלין ובסלונים הרכלניים המפוטפטים של פריז.

פלג יצאה לכתוב ספר המתעמק ביצירותיהם של מבחר כותבים בולטים ובאופן שבו אלה לשו, אפו, מתחו, ניפצו, פיזרו והרכיבו מחדש את הספרות האירופאית. היא עשתה זאת – כפי שהיא מכריזה לא אחת לאורך החתרנים – באמצעות היטמעות בטקסטים. לכן כיניתי את הספר בשם 'ממואר', משום שפלג מספקת לסופרים שהיא קוראת נקודת מפגש, בתוכה, בתובנות שלה, באופן שבו היא מעבדת את הכתבים שלהם. גוגול ופרוסט וג'ויס ופרק, זבאלד וקפקא, פלובר ודֶבלין אמנם מעולם לא התייצבו לתמונה קבוצתית אבל הם בהחלט נפגשו בנפשה של הכותבת, במקום המודע (כמובן) אבל גם הלא מודע והמרתק הרבה יותר, משום שלא ניתן למצוא כמותו בספרי תיאוריה וקורסים לספרות, אלא רק במה שעולה מתוכם של קוראים המתמסרים לחלוטין לספרים שהם קוראים ומניחים להם לפענח עבורם את העולם.

קוראים אדוקים, כך נדמה לי, מחפשים בהירות בעולם שסביבם. הם הופכים לקוראים אדוקים כדי למצוא תשובות לשאלות שהם אפילו לא יודעים לשאול. ספרות טובה מספקת להם את התשובות האלה כבדרך אגב. האופן שבו גיבוריה נעים בעולם, אבני הנגף שמכשילות אותם, החלומות שהם אינם מסוגלים לבטא ואלה שאינם מעזים לחלום הם המפתח שבעזרתו הקורא מסוגל אט אט לפענח את העולם, מפתח שהופך להיות חלק מעורו, מגופו, מהדי-אן-איי שלו, ולמרות שנמסר לו במילים – להבדיל ממפתחות דומים שמוטמנים ביצירות מוזיקליות או באומנות פלסטית, למשל – הוא חודר פנימה באיזה נתיב עוקף-שכל, ומוצא לו מקום נגיש ובהיר וחד-משמעי ששום הרצאה, או להבדיל, טיפול פסיכולוגי, לא יכולים להגיע אליו.

ופלג אכן שולפת מתוך הטקסטים שהיא קוראת רגעי התגלות כאלה, והיא מצליחה בזה יותר מרבים שכתבו לפניה יומני קריאה אישיים כאלה. אולי משום שהיא אינה מכריזה שזו כוונתה, ומי יודע, אולי – כמו המשובחים שבסופרים – היא כלל אינה מודעת לזה. אבל כמי שקוראת-אותה-קוראת-אותם אני לא יכולה שלא להתפעל מהאופן שבו היא דגה מתוך "האדרת" את תדהמתו של פטרוביץ' כשהוא "גילה פתאום בלבו פנימה את התהום המבדילה בין חייטים שכל עיסוקם בטלאים ותיקונים ובין אלה התופרים בגד חדש"; או כשהיא שומעת בחשיכה את קול הנהמה של המילה 'להתפנק' כשאקאקי מתמכר לראשונה בחייו לבטלה במקום להעתיק מסמכים; וכשדי לה לשמוע את אנה קרנינה, היורדת מן הרכבת בסנקט פטרבורג ומביטה בבעלה, קוראת "אה, ריבונו של עולם! למה יש לו אוזניים כאלה?…" כדי להבין איזה שינוי עצום התחולל בעולמה, ולדעת בוודאות שהשד, אותו שד שפלג ואנחנו (וטולסטוי, קרוב לוודאי) זוכרים מ"חלום ליל קיץ", לא עתיד להסתפק באוזני החמור ואו-טו-טו יצמיח לבעל הזה גם קרניים.

אלה אינם רגעים מיסטיים, ולמען הדיוק, לרוב לא מדובר ברגעים בודדים. מדובר בשכבות שכבות המצטברות תוך כדי קריאה של סופרים שיצאו לנסות ולפענח את עצמם, מבלי לדעת שהם יודעים משהו עמוק מאוד על בני אדם בכלל, על החיים, על שאלות גדולות שהמפגש עם אנה קרנינה, עם מולי בלום, עם ק., עם בארדאמי מייתר את הצורך לנסח אותן. כמה פעמים קרה לכם שבסיום רומן, נובלה, סיפור קצר, אפילו פסקה מנוסחת היטב יכולתם כמעט לשמוע את המהום הזרם החשמלי שהחל לזרום במעגלים שנסגרו לפתע, בין קצוות כבלים שנקשרו זה לזה במפתיע? אני לא זוכרת את עצמי קוראת וחושבת "אה, אז ככה זה עובד" או "בגלל זה הרגשתי ככה", אבל אין ספק שההבנה שלי את העולם עוצבה בידי קורט וונגוט והאימה שחש בדרזדן המופגזת, הנרי ג'יימס שחי על הגבול בין אמריקה לבריטניה ולא רצה מעולם להחליט לאיזו מדינה הוא שייך באמת, ופיליפ רות, שנאבק כל חייו בחיה המפלצתית השוכנת בתחתוניו, המדריכה האמיתית של חייו.

לו היה לי כישרון לכתוב ספר כמו של פלג, הוא היה מככב בו כנראה.

ואת התהליך הזה פלג מצליחה לשרטט היטב בהחתרנים. היא קושרת בין סופרים שמעולם לא פגשו זה את זה, שתגובותיהם למציאות הפוליטית והחברתית המשתנה סביבם היו שונות וכך גם האופנים שבהם בחרו לפורר את צורת הכתיבה וראיית העולם בכתיבתם, ותוך כדי כך היא מצביעה על האופנים שבהם הקריאה באלה סוללת את אותם נתיבים לא מודעים המעצבים את קוראיהם האדוקים, בעוצמה כפולה ומכופלת מזו של המחקר הפסיכולוגי. והיא עושה את זה בשפה נפלאה, משועשעת, מתפעלת במידה, רצופה אנקדוטות ומוזיקלית מאוד, ולא מפתיע על כן שפלג בחרה לתרגם מובאות מהספרים שבהם היא מעיינת. התרגום האישי הזה (שהיא בוחרת להדגיש את הקשר הבלתי נמנע שלו עם פרשנות הטקסט) מעצים את חוויית המפגשים האישיים שלה עם הספרות.

כאמור פלג אינה הכותבת היחידה שפרסמה יומן-קריאה אישי כזה. ג'וליאן ברנס, הסופר האנגלי זוכה הבוּקר, פרסם לאחרונה את מבעד לחלון, שבעה-עשר מאמרים על יצירות בספרות האנגלית, האמריקנית והצרפתית. ברנס מונה את המינגווי, קיפלינג, מדאם בובארי על תרגומיה השונים, פורד מדוקס פורד, מישל וולבק ועוד, וגם הוא עסוק במה שהספרות מסוגלת לחולל בעולם. מרגרט אטווד ב-Negotiating with the Dead שראה אור לפני חמש-עשרה שנה, עוסקת לכאורה בכתיבה, אבל בפועל בקריאה, שמתוכה היא מנסה להבין את מקומה בעולם: האם היא אמורה להיות מכשפת השבט? נביאה? ליצנית החצר? ואין לה, כמובן, ברירה אלא לחפש את התשובות אצל מי שכתבו לפניה, הסופרים המתים, גם אם לא שאלו את עצמם את השאלות האלה במפורש. ופיליפ רות, ברגעים שבהם התפנה מלעסוק בתכולת תחתוניו – והרי מדובר בכותב מחונן ונועז וכן עד כאב – הקדיש את עשרים ושלושה מאמרי לקרוא את עצמי ואת האחרים שכתב בשלהי שנות השמונים ל"עיסוק מתמשך ביחסים שבין העולם הכתוב לעולם הלא-כתוב…". רות מצטט שם מאמר של וירג'יניה וולף, שהציעה לבטל את כל העיסוק בביקורת ספרות, ובמקום זה, להזמין את המבקרים הרציניים, המהווים לדבריה בקושי חמישה אחוזים מסך הכותבים ביקורות, לקיים מפגשים אישיים עם הכותבים ולייעץ להם, בשיחות גלויות וחסרות מעצורים, שבהן יפרשו ויבארו את מה שהם, כקוראים, מוצאים בכתיבתם.

למרות כל השלל הזה החתרנים הוא מן הספרים היפים והמרתקים המוקדשים לנושא. נכון, הסופרים שבהם פלג בחרה לעסוק הם גברים. והיא צודקת. כי גם הכותבות הנשיות המופלאות ביותר, החל בוולף, עבור בדוריס לסינג, גרייס פיילי ואליס מונרו וכלה במרגרט אטווד, כתבו בעולם גברי, אל מול מציאות גברית, בניסיון להיחלץ מן הדיכוי הגברי. דיכוי שכדי להכיר אותו כדאי להכיר מקרוב את מי שעיצבו אותו ואת הלכי הנפש שאפשרו את שגשוגו (כלומר כותבים גברים). פלג מצליחה במשימה שהציבה לעצמה בהחתרנים ואף מעבר לזה: היא מצביעה על הספרות כעל התבנית שבתוכה מתעצבת הנפש, לא פחות מכפי שמעצבים אותה האירועים המתרחשים בחיי הקורא שמחוץ לכריכות, ועל האופן שבו מעבר לאינטלקט, לאסוציאציות ולשפה, גם הזיכרון האישי שלנו הוא זיכרון ספרותי.

 

  • הרשימה התפרסמה במוסך לספרות. ה-מקום לספרות וביקורת ברשת. כאן:

מסתבר שכן באנו לכאן ליהנות

 

המשפט הראשון בספרה של סוניה ליובומירסקי הרגיש כמו סטירת לחי מצלצלת. "כולנו רוצים להיות מאושרים", היא אמרה, ובבת אחת גרמה לי להטיל ספק במסורת נכבדה ומיוסרת שבצילה גדלתי. מסורת של אנה קרנינות המשליכות את עצמן לפני רכבת נוסעת, ואן-גוכים הקוטמים את אוזניהם ורחמנינובים הכותבים את הטובות שביצירותיהם בין אשפוז לאשפוז במוסד. האמנם כולנו רוצים להיות מאושרים? האם האושר הוא לא אותו מצב מטופש שבו חיוכים אוויליים מפריעים לנו לחשוב? האם אפשר ליצור אומנות גדולה בלי ייסורים? ושאלה קטנה עוד יותר – נניח שאנחנו באמת רוצים להיות מאושרים, האם זה אפשרי?

ב"הדרך אל האושר" מציעה סוניה ליובומירסקי, פרופסור לפסיכולוגיה מאוניברסיטת קליפורניה וחוקרת בתחום הלהיטי מאוד "פסיכולוגיה חיובית", תוכנית מעשית לחיים שמחים. בעיניה, כולנו – וזה כולל את כל כולנו – רוצים להיות מאושרים, בין אם אנחנו מודעים ומודים בכך ובין אם אנחנו קוראים למטרות שלנו בשמות אחרים, החל בהצלחה מקצועית וכלה באהבה ומין. בניגוד לספרים רבים אחרים שמבטיחים את אותה הבטחה, ליובומירסקי מבססת את האנליזה שלה, וגם את כל הצעדים המעשיים שהיא מציעה לבצע, על מחקרים אמפיריים, ובהתחשב בעובדה שהיא אחת העורכות של כתב העת האמריקאי לפסיכולוגיה חיובית וכרגע עסוקה במחקר ארוך שנים שנושאו שימור האושר לטווח ארוך ואשר ממומן על ידי המוסד הלאומי האמריקאי לבריאות הנפש – כדאי להיזהר ולא לקטלג אותה בהיסח הדעת כעוד מורת דרך רוחנית אופנתית. ה"דרך אל האושר" (מאנגלית: קטיה בנוביץ', הוצאת כנרת) קיבל ביקורות מצוינות בארה"ב, זכה לאפליקציית איי-פון משלו (Live Happy) ואפילו לשיר (שניהם באתר שלה: www.faculty.ucr.edu/~sonja) שנועד לסייע לכם לזמזם את עיקרי השיטה שלה כאילו היו פסוקי תפילה נושנה.

הנחת היסוד של "הדרך אל האושר" היא שחמישים אחוזים מהיכולת שלנו להיות מאושרים נקבעים על ידי גורמים גנטיים (ליובומירסקי מבססת את הטענה הזו בין השאר על מחקרים שנעשו בתאומים). עשרה אחוזים נוספים נקבעים על ידי נסיבות החיים שלנו – המקום שבו נולדנו, המצב הפוליטי, יחסי משפה, עושר, חםצים, תנאי עבודה, אירועים שאינם תלויים בנו ונקלענו אליהם, מחלות ועוד. בארבעים האחוזים הנותרים – היא אומרת – אנחנו יכולים לשלוט. לדבריה, לא כולנו יכולים להפוך פתאום לאנשים עולצים, שמחים בחלקם ורווים נחת, אבל כולנו יכולים להיות מאושרים יותר מכפי שאנחנו, באמצעות שורה של צעדים מעשיים, מכוונים, שניתן לבצע בתשומת לב ובמאמץ מינימאלי. למסע שהיא מציעה ליובומירסקי לא קוראת רדיפה אחר אושר – ביטוי שיש לו מן הסתם קונוטציות שליליות, שטחיות, אגוצנטריות ולעתים גם דורסניות. במקום זה היא מדברת על "הבניית אושר" ועל העובדה שביכולתנו לשנות הרגלים, צורת ראייה של התרחשויות ומצבים ודפוסי מחשבה – כך שבתוך אותה מציאות ממש, נוכל להיות יותר מאושרים.

ולמה זה חשוב? "כי אנשים מאושרים יותר נוטים להיות יותר בריאים", מסבירה ליובומירסקי (וגם זה, כאמור, מגובה במחקרים אמפיריים), "הם עובדים יותר ביעילות, כך שיש לזה גם אספקט חברתי חשוב, יש להם יותר מרץ והם באופן כללי אנשים יותר נינוחים, שמחים,  ומועילים. לאושר יש תגמולים רבים גם מבחינה חברתית וגם בחיים האישיים: המערכת החיסונית שלנו טובה יותר כשאנחנו שמחים, אנחנו מנהלים מערכות יחסים מספקות וארוכות יותר, החיים שלנו זורמים יותר ויש לנו אפילו סיכוי לחיות יותר שנים".

אנחנו חיים בתקופה מאוד מבולבלת – מצד אחד ישנה מגמה אינדיבידואליסטית שמחייבת כל אחד לחפש את האושר האישי שלו, מצד שני, קצת מביך להודות שזה מה שמעניין אותנו. לאושר יש איזה מוניטין של משהו נהנתני, שטחי, לא מוסרי…

"החיפוש אחר האושר באמת נתפש כמשהו מאוד אגואיסטי ולא מתחשב באחרים – זה משהו שאנחנו עושים רק בשביל עצמנו. עם זאת, המחקרים מראים שאנשים שמחים יותר הם גם אנשים נדיבים יותר, פרודוקטיביים והרבה יותר חמים כלפי בני אדם אחרים. הם גם מנהלים מערכות יחסים יותר מספקות – מה שמוכיח שכשאנחנו מאושרים, לא רק אנחנו מרוויחים מזה אלא כל החברים שלנו, בני המשפחה שלנו והקהילה שבה אנחנו חיים".

כל אחד יכול להיות מאושר?

"אני חושבת שכל אחד יכול להיות מאושר יותר מכפי שהוא כרגע. אנשים נולדים עם טווח קבוע ומוגבל לאושר, ולכן אנחנו יכולים להיות מאושרים רק עד קצה הטווח הזה. כדי להגיע לפסגת האושר האישית, צריך להתאמץ – יש מי שזה יבוא לו בקלות יותר ויש מי שיידרש ליותר מחויבות ומאמץ. עם זאת – רק בגלל שכל אחד מאתנו יכול להיות מאושר, זה לא אומר שכל אחד חייב להיות מאושר!!! יש אנשים שלא רוצים, ויש אנשים שדי להם ברמת האושר הנוכחית שלהם".

התפישה הרומנטית רואה באושר את ההפך מיצירתיות אמתית, כאילו אמנים חייבים לסבול

"יש לזה מידה של סימוכין מדעיים אפילו. אמנים שסובלים מדיכאון מגלים יצירתיות גבוהה במיוחד בין התקף דיכאון אחד לשני. כשהם בדיכאון ממש הם לא יכולים לעשות שום דבר. זה לא אומר שאנחנו צריכים לסבול כדי ש – 0.01% מאתנו שהם אמנים מבריקים יוכלו להרוויח מזה. ישנם גם מחקרים שמראים שבמצב רוח שמח אנשים מגלים יצירתיות, לפחות בחלק מהזמן".

זאת עבודה קשה להיות מאושר? התוכנית שלך דורשת הרבה השקעה?

"אם יש לך מזל ונולדת עם היכולת להיות מאושרת מאוד, לא תצטרכי לעבוד קשה בשביל זה. אני מניחה שרוב קוראי אינם כאלה. אני משערת שלפחות בהתחלה, רוב האנשים צריכים להיות מודעים למה שהם עושים ולהשקיע הרבה וגם להתחייב לתוכנית הזו. עם הזמן, המעשים שעליהם אני ממליצה יהפכו להרגלים שלהם, ולכן לא יחייבו מודעות מתמדת ואנשים לא ירגישו שהם מתאמצים".

את מדברת בספר על דת ואמונה. אפשר להיות מאושר גם בלי זה? במילים אחרות:  כאתאיסטית צינית בת 47 – יש לי סיכוי?

"בהחלט. דת ורוחניות הן בעיני רק אסטרטגיה אחת מרבות שאנשים יכולים ליישם כדי להיות יותר שמחים. יש חוקרים שמאמינים שהכוח העיקרי בדת הוא התמיכה החברתית והקהילתית שהיא מספקת, וזה מה שגורם לאנשים דתיים להיות מאושרים יותר. אם את יכולה ליצור מערכות יחסים מספקות ומשמעותיות בלי להיות דתית, יהיו לך כנראה אותם יתרונות. דת יכולה להעניק משמעות ותכלית לחיים, אבל אפשר למצוא כאלה גם בדברים אחרים כמו ילדים, תרומה לחברה, כתיבה, יצרה, סיוע לאחרים וכו'.

את עצמך מאושרת?

"באופן כללי אני אדם די שמח ואני מיישמת את ההמלצות שאני מביאה בספר, כמובן. אלה ההרגלים שלי. יש כמה שיטות שאני מנסה ליישם ביותר כוונה – אני חיה בהווה. זה קשה מאוד כשאת עובדת במשרה מלאה ויש לך ילדים אבל אני מנסה להעריך את הרגע, ליהנות בכל רגע שבו אני נמצאת ולא להתמקד בדבר הבא שאני צריכה לעשות. לאחרונה אני למשל מבלה זמן רב בלהסתכל על התינוק החדש שנולד לי כשהוא מתכרבל והולך לישון ביחד עם האחים הגדולים שלו, ואני לא חושבת על רשימת המטלות שמחכה לי".

 

העצות שלה נשמעות גורואיות, אבל מאחר שנשבעתי להניח את הציניות הצד, כדי שלא תגדל לי פטרוזיליה מהאף (אומרים שזה קורה בסביבה חומצית מאוד), הנה כמה מהן:

ליובומירסקי מציעה לענות על סדרת שאלות שהן מין "מבחן אושר", ואחר כך לבחור באמצעות סט שאלות והכוונות נוסף פעילויות שיתאימו להם אישית. היא קוראת לזה "פעילויות אושר". הנה תקציר של מבחר דוגמאות קלות יחסית ליישום, מתוך שפע ההצעות שלה:

• הכירו תודה – כשאנחנו מכירים תודה, שמחים בחלקנו, סלחניים ואמפטיים אנחנו נוטים פחות לדיכאון. נסו לראות בכל דבר את הפן החיובי, לשמוח ולהתענג לעומק בכל דבר טוב שיש לכם או קורה לכם. אם אתם כותבים נסו לכתוב יומן ולתעד בכל יום שלושה או חמישה דברים שמשמחים אתכם (הבוילר תוקן, הלחמניה הייתה ממש טעימה, הפרחים נפתחו); זהו מחשבות של כפיות טובה שחולפות בראשכם ("אחותי שכחה את היומולדת שלי") והחליפו אותן במחשבות של הכרת תודה ("היא תמיד עוזרת לי"); טלפנו או כתבו למישהו שאתם חייבים לו תודה והודו לו.
• טפחו אופטימיות – דמיינו עתיד שבו כל הציפיות שלכם מתגשמות – כתבו כל מה שעולה בדמיונכם, זהו סוג של טיפוח שרירי האופטימיות, הכתיבה עשויה להביא אתכם לתובנות חדשות; כשאתם מציבים לעצמכם מטרות, נסו לחלק אותן לתת מטרות ולבחרו דרכים להגשים אותן – זה יחזק את האמונה שלכם ביכולתכם; זהו מחשבות פסימיות אוטומטיות, אלה חוסמות אתכם. נסו לחשוב על מצבים שמעלים בכם מחשבות כאלה מזווית אחרת – האם יכול לצאת מהם משהו טוב? האם יש לקח שאפשר ללמוד וליישם בעתיד?
• הימנעו מהשוואה חברתית – אנחנו אמנם לא יכולים לא לשים לב אם אנשים סביבנו יותר עשירים, יפים, מצליחים, בריאים או מושכים ורובנו נוטים להסתכל מעלה, ולהרגיש קטנים ונחותים. כדי להשתחרר מהנטייה הזו מומלץ לשוחח עם אדם אוהד ומפרגן שיאיר את חייכם באור חיובי יותר ויגרום לכם להעריך נכונה את הישגכם; ערכו רשימה של מקומות, מצבים ואנשים שמעוררים בכם מחשבות כאלה ונסו להימנע מקרבתם, בדיוק כמו שנגמלים נמנעים ממצבים שמעודדים אותם לעשן.
• השקיעו בקשרים חברתיים – הפגינו נדיבות – זה לא בהכרח מצריך כסף או זמן ולא מחייב  יציאה מהבית, מדובר בגישה הבסיסית כלפי בני הזוג, הילדים, ההורים וכו' ותרו למישהו על התור בסופרמרקט, פנו למישהו דרך בכביש בלי להתרגז; פנו זמן לבילוי עם אנשים שיקרים לכם, עשו מאמץ לבלות אתם, להתעניין במה שחשוב להם, לשתף אותם במה שקורה בחייכם; הביעו חיבה – בטאו את הערצתכם, הערכתם, תמכו בקרובים לכם; שתפו אותם בחיים הפנימיים שלכם; למדו לנהל עימותים, כדי שאלא לא יביאו לקטיעה של מערכת יחסים חשובה.
• למדו לסלוח – מחשבות על נקמה, התחשבנות וכו' מפריעות לנו להיות מאושרים. כדי ללמוד לסלוח, חשבו על מקרה שבו מישהו סלח לכם והעריכו אותו; דמיינו את הסליחה – נסו לחוש אהדה כלפי מי שפגע בכם ולראות את המצב מבעד לעיניו; מצאו בו תכונות חיוביות; כתבו מכתב סליחה; אל תחשבו כל כך הרבה – מחשבות טורדניות על הפגיעה מפריעות לחיי היומיום וחשוב לאמץ טכניקות של הסחת דעת מהן.
• חיו בהווה – נסו להעריך, ליהנות ולנצור את מה שיש לכם כרגע מבלי לחשוב בכל רגע נתון על הצעד הבא. נסו ליהנות גם אם עדיין לא הגשמתם את מטרותיכם, היו פתוחים לחוויות חדשות, אל תפסיקו ללמוד (ספרדית, סריגה, בישול יפני, הרכבת פאזלים). שנו מטלות שמשעממות אתכם – כשאתם מחכים לאוטובוס דמיינו בראש דמויות קומיקס שהייתם רוצים לצייר, כשאתם אצל השיננית נסו לחבר חמשירים מצחיקים וכו'; כשאתן משוחחים שימו לב לתגובות של בני השיח שלכם לדבריכם והעניקו להם מרחב להגיב; נהלו את שעות הפנאי שלכם בתבונה;