ארכיון תג: אנושיות

כוחה העצום של הסליחה

"אנשים שואלים אותנו אם אנחנו נשואים, ואנחנו אומרים שזה סיפור ארוך מדי

"אנשים שואלים אותנו אם אנחנו נשואים, ואנחנו אומרים שזה סיפור ארוך מדי"

מכל אינספור הרגעים שהיא לעולם לא תצליח לעקור מראשה, הרגע שבו קצין המשטרה נכנס לביתה ובישר לה שהאיש שהיא מייחלת למותו כבר 13 שנה, הגבר שזיהתה בוודאות יותר מפעם אחת כמי שאנס אותה, האיש שנכלא למאסר עולם באשמת אינוסה – איננו האנס, ואחרי 11 שנה מאחורי סורג ובריח, הוא עתיד לצאת לחופשי.

ג'ניפר תומפסון מספרת לי על הרגע הזה בעיניים דומעות. היא שמעה ולא האמינה. הקרקע, היא אומרת, נשמתה מתחת לרגליה והעולם שלה התנפץ למיליוני רסיסים. "נמלאתי בתערובת נוראה ובלתי נסבלת של אשמה, פחד, אין אונים ובלבול. לא היה לי מושג איך אני אמשיך לחיות מעכשיו. הרגשתי שאכזבתי את כולם, שעשיתי מעשה נורא שאין שום דרך לכפר עליו".

ופחדת מאוד?

"המחשבה הראשונה שלי הייתה שהגבר הזה בטח שונא אותי שנאת מוות, ופחדתי נורא שהוא ירצה להתנקם בי על כל השנים האלה שהוא ישב בכלא. היו לי אז שלושה תינוקות, ופחדתי שהוא או מישהו מבני המשפחה שלו ירצה לפגוע בהם. רציתי לברוח, פיזית ונפשית, להגיד לעצמי שלא יכול להיות שזה קורה".

חשבת שיכול להיות שיבוא יום שבו תהיו חברים קרובים ואפילו תכתבו ביחד ספר על כל מה שקרה לכם?

"זה משהו שלא יכולתי לדמיין בכלל. בכל השנים שחלפו מאז האונס ועד לאותו יום לא רק שלא סלחתי למי שאנס אותי, אלא כל הזמן חיפשתי נקמה. היו לי סיוטים, הייתי כלואה באותו ערב, באותו אונס, מדמיינת את הפנים שלו ומאחלת לו כל רע שבעולם. כשהתברר שזה לא הוא, ובגלל הזיהוי השגוי שלי ישב בכלא 11 שנה איש חף מפשע, הייתי בטוחה שהוא לעולם לא ייסלח לי. חשבתי שהוא בטח בילה את כל הזמן הזה בכלא בתוכניות נקמה בי. הייתי אישה מרירה, כואבת, פגועה, כועסת והייתי משוכנעת שהוא מרגיש בדיוק את אותם רגשות".

הגבר שעליו מדברת תומפסון הוא רונלד קוטון. הוא נידון למאסר עולם באשמת אינוסה וישב בכלא 11 שנה, כשבכל יום טען מחדש שהוא חף מפשע. צפייה מקרית בטלוויזיה, בדיווחים ממשפטו של או ג'י סימפסון, למדה אותו על קיומן של בדיקות די אן איי. הוא כתב לעורך הדין שלו מכתב בפעם המי יודע כמה, ושאל אם אפשר לבצע בדיקה כזו, שהייתה אז יחסית חדשה, גם בחומרים ששימשו להרשעתו. אחרי בדיקת די אן איי בזרע שנלקח מגופה של תומפסון בליל האונס, 13 שנה קודם לכן, נמצא שהוא דובר אמת: הוא לא האיש שאנס אותה. הוא שוחרר מיד. "קראו לי למשרדים של הכלא", הוא משחזר, "ואמרו לי שאני הולך הביתה. שהאישום שלי באונס נמחק. לא האמנתי. חשבתי שצוחקים עלי. חשבתי שזה מרושע לצחוק עלי ככה, ואחר כך הציף אותי אושר".

בניגוד לכל מה שהוא יכול היה לדמיין במהלך השנים האיומות האלה, קוטון הפך לחבר קרוב של תמפסון, תומך נפשי ושותף. אחרי כמעט 30 שנה הם כתבו ביחד ספר ומאז הם מרצים ומספרים את סיפורם ברחבי ארה"ב, ופועלים ביחד לביטול עונש המוות ולהעלאת מודעות להפכפכות ושבריריות הזיכרון האנושי – כפי שלמדו על בשרם.

ג'ניפר תומפסון הייתה בת 22 באותו לילה נורא בשנת 1982. תלמידה מצליחה ואהובה בקולג' בצפון קרולינה, בחורה שהחיים שנפרשו בפניה נראו אופטימיים ומלאי כל טוב. באמצע הלילה פרץ לחדרה גבר והצמיד לגרונה סכין. הוא צרח עליה שתשתוק או שהוא ישסף את גרונה, הצמיד אותה למיטה ואנס אותה בכוח. היא העידה שהראש שלה התפוצץ מפחד, אבל אפילו לרגע אחד היא לא חשבה להיכנע. הוא אמנם אנס אותה, אבל היא הייתה נחושה להערים עליו, להציל את חייה ויותר מזה – לזכור היטב את תווי פניו ואת קולו על מנת שתוכל לזהות אותו. המחשבות הראשונות שלה היו שכשכל זה יסתיים היא ירצח אותו. המחשבות שבאו אחר כך היו יותר מציאותיות: היא מוכרחה לזהות אותו ולהביא ללכידתו. תומפסון אכן הצליחה לשכנע אותו שיניח לה להדליק את האור ולמזוג לעצמה כוס מים. היא התבוננה בו היטב, חורטת במוחה את שפתיו, אפו, הגבות שלו. היא הייתה אחוזת אימה, אבל לא הרפתה לרגע ממשימתה ולבסוף גם הצליחה להימלט מהדירה, ערומה ועטופה בשמיכה בלבד, לדפוק על דלתם של השכנים ולהגיע לבית החולים ומיד אחר כך לתחנת משטרה.

רונלד קוטון היה גם הוא בן 22, כששמע שמועה שאומרת שהמשטרה מחפשת אחריו בחשד לאונס. גם הוא גדל בצפון קרולינה, בעיירה קטנה, בשכונת מצוקה, ונעצר בעבר בגלל עבירות קלות, שלא הובילו להרשעה פלילית. במקרה אחד נחשד שהתפרץ לבית, אחרי שבגיל 16 נכנס לחדרה של חברתו דרך החלון ואימא שלה תפסה את שניהם מתמזמזים.  אבל הביאו לכך שהתמונה שלו הייתה באלבום המשטרה, אותה תמונה שתומפסון זיהתה בטעות.  קוטון היה משוכנע שבמקום לחכות לשוטרים שידפקו לו בדלת, הצעד הטוב ביותר יהיה לגשת לתחנת משטרה ולהבהיר שאין לו שום קשר לאונס, ולתדהמתו נעצר והוגש נגדו כתב אישום. תומפסון זיהתה אותו בוודאות פעמיים: פעם אחת באלבום התמונות  ופעם שנייה במסדר זיהוי, מתוך שורה של חשודים. בינואר 1985 הוא נשלח למאסר עולם, והיא חגגה עם בקבוק שמפניה את מה שחשבה שהוא היום המאושר בחייה. הוא ישב בכלא עד שחרורו בשנת 1996.

האמנת שאי פעם תצא מהכלא?

קוטון: "לא. הייתי משוכנע שנגמרו לי החיים. המשכתי לכתוב לכל מי שרק יכולתי שאני חף מפשע ושחייבים לתת לי הזדמנות להוכיח את זה, אבל פחדתי שאין סיכוי שיקשיבו לי."

בניגוד לתומפסון, שגם אחרי המשפט וההרשעה של קוטון המשיכה לחיות כל כולה בתוך הסיוט, הוא השלים עם המציאות החדשה, ומיד עם כניסתו לכלא החליט להרפות מהכעס והתסכול ולהסתגל לחיים החדשים שלו שם. איך הוא עשה את זה? "באמצעות האמונה שלי באלוהים", הוא אומר. קוטון הוא נוצרי מאמין, והוא מצא לעצמו אפיקים של חיים לכאורה נורמליים בכלא: התאמן בחבטות בשק איגרוף, הצטרף למקהלת הכלא, קרא שוב ושוב בתנ"ך והשתדל להאמין במה שאבא שלו שב ואמר לו, שיום אחד תוכח חפותו. "בלי אלוהים לא הייתי יכול לשרוד", הוא אומר. "אחרי לא הרבה זמן גם סלחתי לג'ניפר על הטעויות שלה. ידעתי שהיא במצוקה נוראית. ידעתי שאין לה מושג שהיא טועה ושהיא לא יודעת שזיהתה את האדם הלא נכון. ברור שכעסתי נורא, אבל לאט לאט הרגשתי את השינוי מתחולל בלבי. למדתי לחיות, לאהוב ולסלוח".

לסלוח ולשכוח?

"לגמרי לא. אני לעולם לא אוכל לשכוח את השנים בכלא, אבל הבנתי שאני מסוגל לסלוח ולהמשיך לחיות את חיי, התעקש שיהיו בחיים שלי שמחה ושלווה ואושר, למרות העוול הגדול שהוביל אותי לכלא. הרבה אנשים לא מבינים איך זה יכול להיות, איך אני לא מלא כעס ושנאה ורצון לנקמה, והאמת פשוטה מאוד: אני אדם מלא רגש, ואכפת לי מאנשים. כואב לי, אני בוכה, ואני נאחז באמונה שלי. אני מאושר מזה שיצאתי לחופשי, וכדי להמשיך בחיי, אני חייב להרפות ולסלוח".

הדרך לסליחה הזו עברה במסלול הצפוי כמעט של מחשבות על רצח. כשנתיים אחרי שנכלא, הגיע לאותו בית סוהר אסיר אחר, בובי פול שמו, שנידון למספר מאסרי עולם על סדרה של מעשי אונס ותקיפה. הוא התרברב באוזני קוטון שהוא האיש שאנס את תומפסון, ושלמעשה, במקרה הזה, קוטון "יושב" במקומו. קוטון הכין לעצמו כלי נשק זעיר מפיסת מתכת שמצא, ותכנן לרצוח אותו, אבל אבא שלו שביקר בכלא ושמע על הכוונה הזו שלו, שכנע אותו לוותר. קוטון השליך את הנשק לביוב. שנתיים לאחר מכן הצליח קוטון להשיג משפט חוזר – זכות שניתנה לו בהסתמך על עדויות של אסירים נוספים ששמעו את בובי פול מתרברב שהוא-הוא האנס האמתי. במשפט הזה תומפסון נקראה להעיד, התבוננה בשני הגברים, קוטון ופול, וזיהתה שוב בוודאות את קוטון. היא טענה שאת פול לא ראתה מימיה. "קראתי ולמדתי מאז בלי סוף על תעתועי הזיכרון האנושי, ואני יודעת היום כמה עדויות ראייה אינן מהימנות. אני יודעת שבמשטרה הראו לי את התמונה של רונלד, שהייתה הכי דומה באלבום שלהם לזו של הדיוקן שצויר על פי תיאורי, השתכנעתי שזה הוא, וזהו, אי אפשר היה כבר לשנות את המחשבה הזו שלי. היום חוקרים כבר יודעים כמה אנחנו מושפעים וחושבים שאנחנו זוכרים דברים, כשבעצם הזיכרון לא דומה למציאות. אז לא היה לי מושג שיכול להיות שאני טועה".

ספרם המשותף Picking Cotton (משחק מילים על "לזהות את קוטון" אבל גם "לקטוף כותנה", עם רמז עבה ביותר לאפליית שחורים בארה"ב) מוקדש לעיוות הדין הנורא שהתחולל במשפטו של רונלד קוטון ולמאבק הנחוש של שניהם להחלים ממה שקרה. קוטון שוחרר, תומפסון, אחרי שאזרה אומץ ופנה אליו, זכתה, לדבריה, בחנינה משלה ובחיים חדשים, והאיש שבאמת אנס אותה וזוהה על פי דגימת הזרע שנלקחה אז מגופה, הוא הודה באונס, הורשע ומת בכלא מסרטן בשנת 2000. תומפסון וקוטון משתפים פעולה עם עמותה שפועלת על מנת לזכות חפים מפשע שהואשמו בטעות. היא גם תומכת בנפגעות אונס, מייעצת למחוקקים, כותבת מאמרים בניו יורק טיימז ועיתונים מכובדים אחרים, ומרצה בפני תלמידים, מורים ושופטים על אלימות מינית, גזענות ודעות קדומות במערכת המשפט וקלישותן של עדויות ראייה.  האם היא לא מפחדת שהפעילות הציבורית הזו בעצם מקבעת אותה בתוך סיפור האונס, שהיא, אחרי הכול, לא בחרה שיתרחש? "עד לרגע שנפגשתי עם רון חשבתי שחיים של עקרת בית, אם לשלושה, שאופה בראוניז ומסיעה לחוגים יספקו אותי לגמרי. מרגע שנפגשנו הבנתי שאני צריכה לייצג את מי שנעשה להם עוול וללמד על כוחה המבריא של הסליחה".

תומפסון זוכרת את בלש המשטרה מייק גולדין עומד במטבח שלה ומחפש את המלים המתאימות כדי לספר לה שהאיש שישב 11 שנה בכלא אינו מי שאנס אותה. היא הסתחררה וכמעט התעלפה. "כשרונלד יצא מהכלא, כמעט טבעתי במערבולת של רגשות. איך מחזירים לאדם 11 שנה? איך העזתי לאכזב ככה את המשטרה ואת הפרקליטות? שנים אחר כך התברר לי גם שבובי פול, האנס, המשיך לתקוף נשים רבות באותה שכונה וגם זה עורר בי בושה ואשמה. "

איך גייסת אומץ לבקש לפגוש את רונלד ולדבר אתו?

"לא הייתי קוראת לזה אומץ. כשהוא השתחרר, עקבתי אחריו בחדשות, בטלוויזיה, וראיתי גבר מדהים ששרד שנים קשות מאוד, וכולם שאלו אותו אם הוא שמע משהו מהבחורה. ידעתי שהם מדברים עלי ומנסים למצוא אותי ופחדתי מאוד שישפטו אותי וישנאו אותי. הסכמתי להשתתף בסרט תיעודי, בתנאי שלעולם לא אפגוש אותו, ואמרתי שם שלמרות שאני יודעת שזה לא הוא, הפנים שלו עדיין מופיעות בסיוטים שלי. באותו רגע הבנתי שאני תקועה שם, ושלאיש הזה מגיעה לכל הפחות התנצלות".

שנתיים אחרי שיצא מהכלא, תומפסון בקשה לפגוש אותו ונסעה לכנסייה בעיירה שבה נאנסה. "רציתי לבקש סליחה, אבל לא העליתי בדעתי שהוא ייסלח לי", היא נזכרת. "חשבתי שהוא יצרח עלי, ינסה להרביץ לי, יגיד לי שהלוואי שאני אמות. "

בני משפחה שלו ניסו ליצור אתך קשר במהלך השנים?

"לא. יש לו משפחה גדולה ותומכת, שתמיד האמינה בחפותו. בית המשפט לא סיפר להם איך למצוא אותי, וחוץ מזה וכמו רוב בני המשפחה של אסירים שנכלאו למרות חפותם עניות, שחורות וחסרות אונים".

איך הגיבו בני משפחתך לרעיון שתפגשי את קוטון?

"כולם אמרו לי לא ללכת. ההורים שלי אמרו לי שאני לא חייבת לו שום דבר, כי הוא בטח איש רע ולא שילם על פשעים אחרים שביצע. אבא שלי, שאני אוהבת מאוד, אמר לי שכשמרימים את המכסה של פח הזבל, החדר מסריח. שכדאי שלא אגע במה שהיה."

ובכל זאת התעקשת

"למרות שטעיתי בזיהוי, כל החיים ניסיתי לעשות את הדבר הנכון. זה חלק מאישיות שלי, לנסות לתקן או לכפר על טעויות גם אם המשפחה שלי חושבת שהשתגעתי".

את רגע הפגישה, שבו צעד לקראתה גבר בחיוך מלא חום ואמר לה שהוא סולח לה, היא מתארת כרגע ש"טילטל את עולמי בכל מובן חיובי שאפשר להעלות על הדעת. הייתה לי תגובה גופנית אדירה בעוצמתה, כאילו כל הגוף שלי וכל הנשמה שלי התאחדו פתאום והתחילו להפשיר, פציעה עמוקה שנמשכה 13 התחילה פתאום להחלים. המשפחות חיכו בעצבנות בחוץ ואני בכיתי ובכיתי. השאלה היחידה שלו הייתה למה הייתי כל כך בטוחה שזה הוא. עד היום אין לי תשובה".

אפילו כתבת מכתב לאנס האמתי ואמרת לו שאת סולחת לו

"הסליחה שלי הייתה הדרך להשתחרר מהכלא הפנימי שלי, שסגר עלי בחומות של שנאה ומרירות.  חייתי חיים שלמים בכלא הזה, חיים של קורבן שרואה את העולם דרך עדשה של פחד ואלימות, רציתי להחליף עדשה, לא רק בשבילי, גם כדי שהילדים שלי לא יגדלו אצל אימא שכל הזמן מלאת טינה לכל העולם. החלטתי לכתוב לו בלי לצפות לתגובה. רק כדי להגיד לו מה הוא עשה לי, איזה נזק נורא הוא גרם".

ולא קיבלת תשובה

"זה כבר לא שינה שום דבר. מרגע ששחררתי את זה בתוכי פתאום הייתי מסוגלת לקבל אהבה, לראות את העולם אחרת, אפילו לנסות להבין למה מישהו גדל להיות אלים, לתקוף, לאנוס נשים ואיך החברה חייבת לעזור לילדים כדי שלא יגדלו ככה. באותו רגע הפסקתי לראות בבובי פול חיה איומה וראיתי בו את הילד שהיה, הילד שמישהו בטח אהב".

השלישייה שלה, מורגן, בריטני ובלייק, כבר בני 24. הם היו בני חמש כשקוטון שוחרר "הם ראו אותי בוכה כל הזמן, אז הסברתי להם שכמה שנים קודם איש רע פגע באימא, והוא בכלא, והאיש שיצא עכשיו הוא לא האיש הרע". הנושא היה נוכח בבית ללא הפסקה, אבל עלה לשיחה מחודשת כשהיו בני עשר. תומפסון דיברה במסיבת עיתונאים מתוקשרת נגד עונש מוות והעיתונאים צרו על ביתה.

איך הילדים הגיבו?

"כל אחד בדרכו. לבת שלי היו סיוטים נוראים. בגלל שנאנסתי בלילה, במיטה, היא סירבה ללכת לישון וכל עניין הלילות הפך לעניין של חיים ומוות. זה השתנה במשך הזמן, אבל לא הפסקנו לדבר על זה, והם לא קראו את הספר. הם לא מסוגלים".

תומפסון, שנישאה בגיל צעיר התגרשה מאז, ונישאה בשנית. "הסליחה אפשרה לי את החיים החדשים", היא אומרת. קוטון עבר שנים לא קלות, של עבודה בשתי משרות ויותר כדי לנסות ולהשתקם, מאחר שהפיצוי שקיבל היה זעום, אבל גם הוא נישא ונולדה לו בת, רייבן, כיום בת 16. הם מתראים לפחות אחת לחודש. "אנחנו חברים קרובים", אומר קוטון. "אנחנו קורבנות של אותו עיוות דין". תומפסון מדברת עליו באהבה עמוקה. "לפעמים, כשרואים אותנו ביחד, אנשים שואלים אותנו אם אנחנו זוג נשוי, ואז אנחנו אומרים שזה סיפור ארוך, ארוך מדי".

(ראיון שפרסמתי ב"לאשה" כבר לפני מספר חודשים, ואיכשהו השתכח מהבלוג, אף שהוא ראוי להישמר פה).

אלכוהוליזם. אנושיות. כתיבה כמו מכות חשמל. במילים אחרות: ריימונד קארבר

ריימונד קארבר, גרסת הסופר

ריימונד קארבר, גרסת הסופר

כשקובץ הסיפורים של ריימונד קארבר "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה" ראה אור בארה"ב בשנת 1981, הוא זכה לביקורות אקסטטיות. השפה השדופה, המשוננת וההסתכלות חסרת הרחמים עוררו בקוראים ומבקרים הערצה עזה. קארבר עצמו, מסתבר, גם הוא נותר מדמם וקרוע. למורת רוחו, העורך שלו, גורדון ליש, העניק לסיפורים עריכה אינטנסיבית מאוד, ותרם לא מעט לתיוג של קארבר ככותב אפל ואניגמטי. 28 שנה לאחר מכן, הרבה אחרי מותו של קארבר (מסרטן ריאות, בגיל 50 בלבד), ראה אור "מתחילים", קובץ הגרסאות המקוריות של אותם סיפורים, והוא רואה אור בימים אלה גם בעברית. איזו מהדורה מעניינת או טובה יותר? למריאן, אשתו הראשונה של הסופר, לא היה ספק. על הכריכה היא מצוטטת: "גורדון היה נותן את הביצה השמאלית שלו בעד הכישרון לכתוב כמו ריי".

גם משה רון שתרגם את "מתחילים" (בהוצאת "עם עובד") למעלה מעשרים שנה אחרי שתרגם את "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה", לא חושב שקארבר חייב את כל תהילתו לעורך ליש. רון, פרופסור בדימוס לספרות אנגלית, עורך ומתרגם ותיק,  שתרגם (בין השאר) את כל יצירות קארבר לעברית, מספר שהמשורר אורי ברנשטיין היה זה שהציע לו לקרוא את קארבר, והוא, שניסה אז להתאושש מהליך גירושין כואב, לקח ליד את מה שלימים תורגם כ"דבר קטן וטוב" וחש חיבור מיידי. הוא זיהה את העוצמה הגדולה בכתיבה הקארברית, זו שעולה מתוך הסיפורים הקצרים, הקטנים, הטעונים, למרות שאלה לעולם אינם עוסקים בשאלות חברתיות גלובאליות אלא נשארים תמיד אישיים מאוד.

האישי, במקרה של קארבר, סיפק חומר גלם ספרותי משובח. הוא גדל ביקימה, עיירה קטנה במזרח מדינת וושינגטון, שאביו התפרנס בה, כמרבית שכניהם, מעבודה מנסרת עצים ובדייג, ובין לבין גם שתה לא מעט. אמא שלו הייתה מלצרית. המסלול הכמעט צפוי מראש הוביל אותו לאבהות לא מתוכננת ונישואין בגיל 18, אלא שהוא לא השתקע שם ולא הפך לנהג משאית או פועל "כי היה בו משהו אחר", אומר רון. "בניגוד למשפחה שלו, שבה כולם היו אנשי צווארון כחול, במשפחה של מריאן היו גם מי שלמדו והיו מורים ואני מאמין שהקשר אתה גרם לו להעיז להגשים את החלום שלו, ללמוד ולהיות סופר, לכתוב סיפורים כמו אלה שהוא שמע מאבא שלו ומגברים אחרים שהיו יושבים בבארים ומספרים".

קארבר החל לפרסם שירים וסיפורים בכתבי עת שונים בשנות השישים. רון מתאר אותו כמי שחיפש את שפתו הספרותית בכיוונים שונים, החל בכתיבה כמו-פוקנרית וכלה בניסיונות לכתיבה סאטירית. "והיה ברור במשפחה ש'צריך לפנות את ריי לכתיבה' למרות שהם חיו חיים מאוד קשים ושלוש פעמים אפילו נאלצו להכריז על פשיטת רגל.  העולם המתואר בסיפורים הוא העולם שבתוכו הוא חי. הייתה בו גדולה אמיתית כי הוא יכול היה להסתכל על המצבים הכי קשים בלי לזייף אותם לטובתו בשום צורה, וגם כשהסיפור מגיע למקומות הכי נמוכים, כשהוא כותב על פרידה, על חוסר אונים, על אלכוהוליזם שזו מחלה נוראה, עדיין מרגישים בו את האנושיות".

רון מתאר קריירה שהחלה בצעדי תינוק, במקביל להחרפה באי התפקוד של המשפחה, והאלכוהוליזם של קארבר. "הם מאוד אהבו אבל גם רבו בפראות ובאלימות. באחת הפעמים הוא כמעט הרג אותה כשהיה שיכור וזרק עליה בקבוק". קארבר, שעבד בכל מיני עבודות, החל באיש ניקיון של בית חולים וכלה במורה לכתיבה יוצרת, הכיר את גורדון ליש כשקיבל משרה בהוצאה לאור של ספרי לימוד. ליש, אינטלקטואל יהודי ניו יורקי, נמרץ ודעתן, נהג לקרוא את הסיפורים שלו ולהציע תיקונים. כשליש התמנה לעורך הספרות של כתב העת "אסקוויר", הוא פרסם גם את קארבר "ככישרון פראי גולמי מהמערב, שהעורך הניו יורקי המתוחכם יכול היה לשים בחלון הראווה", אומר רון.

ב – 1976 ליש הוציא לאור קובץ סיפורים ראשון של קארבר. "בשלב הזה הוא היה חבר, כזה שיש לו טעם ספרותי, שיושב בעמדת כוח בניו יורק ומציב את קארבר במקום בולט. הספר קיבל ביקורות בכל העיתונים בארה"ב", מסביר רון. "אלא שבמקביל, השתייה שלו הביאה אותו כמעט למוות. הוא היה רק בן 39, אבל סבל מרעידות, בלק אאוט והתפרצויות נוראיות. הנישואין שלו התפרקו. עד שיום אחד ב – 1979 הוא שתה את הכוסית האחרונה שלו".

איך קרה שבספר הבא ליש כבר הרשה לעצמו לערוך אותו בצורה כל כך דרמטית?

"ליש עזב את "אסקוויר" אחרי שהעיתון נקנה על ידי רופרט מרדוק, ונדד למשרה עוד יותר נחשבת בהוצאת הספרים אלפרד א. קנפוף. לי נדמה שהוא החליט להוכיח לעולם איזה עורך מצוין הוא, ולכן לעצב ברוחו את הסיפורים של החבר שלו, שהוא ראה בו מישהו קצת פרימיטיבי, שמביא חומרי גלם שמישהו צריך לעבד. הוא עבד על הסיפורים בצורה אינטליגנטית, אולי אפילו גאונית. ראיתי את הניירות שלו באוניברסיטת אינדיאנה. יש שם עמודים שלמים שהוא מסמן באיקס, סיפורים שהוא מקצר לרבע. בסיפור אחד הוא חותך את הסיפור שלושה עמודים לפני הסוף וכותב לקלדנית משהו כמו 'כאן נגמר הסיפור'".

וככה הוא יצר את מה שכולנו מתפעלים ממנו כרוחו של קארבר

"קארבר היה בהלם. הוא לא אהב את זה. הוא שנא את התווית של "המינימיליסט", אבל החוזה שלו עם ההוצאה אפשר להם לעשות את זה. השירים שלו שבהם ליש לא היה מעורב הרבה יותר נראטיביים וסנטימנטליים מהסיפורים שאנחנו מכירים."

הסיפורים במתכונת המקוצצת הם סוג של מכות חשמל

"קראתי מכתבים של קארבר שבהם הוא כמעט מתחנן 'אתה לא יכול לעשות לי את זה', אבל בהמשך מתרכך ותרצה, ואולי אפילו מסכים שבחלק מהסיפורים העבודה של ליש הביאה לו תועלת. אם תקחי סיפורים שליש עצמו כתב, תראי שהוא מינימליסט די מעצבן, מישהו שאומר 'יש לי סיפור לספר לך, אבל אני לא באמת אספר לך אותו'. אין בו את האנושיות העמוקה שיש בקארבר. את "מתחילים" הוציאה לאור אלמנתו, אשתו השנייה, טס גלגלר, יותר מעשרים שנה אחרי מותו".

אני מניחה שהעובדה שקארבר פתאום התפרסם וקיבל כסף ריככה את המכה מבחינתו

"אין ספק, אם כי הוא כתב לליש שבספר הבא הוא לא יסכים לסוג כזה של עריכה. ליש כתב לו "בלעדי המבקרים יצלבו אותך", וקארבר ענה שהוא יסתדר".

אתה מכיר אינטימית את כל הסיפורים לפני ואחרי. איזה מהן אתה מעדיף?

"העמדה שלי מורכבת. מצד אחד ליש עשה מהלכים גאוניים, ויש מקומות שבהם הוא הוריד משקל עודף. מצד שני, הוא שינה לגמרי את האופי הספרותי והאנושי של הסיפורים. למשל, בסיפור "איפה כולם"  הוא השאיר פחות מליש וסיים אותו באיזו דרמה של רחיצת ידיים, שכאילו מסמלת את הצורך להיטהר אחרי שהאישה חוזרת הביתה מגבר אחר. אצל קארבר הסיפור נמשך עוד עמוד וחצי ורחיצת הידיים היא פרט יומיומי פשוט. ליש חזר על זה ב"דבר קטן וטוב", סיפור שהוא קורא לו "האמבטיה", ושבסיומו אנחנו לא יודעים אם הבן שלה, שבבית חולים, חי או מת, והיא עושה אמבטיה כמו מין ניסיון להיטהר מחטא קדמון. אצל קארבר הסיפור לא נגמר שם, אלא ממשיך ויש בו אפילו מין טקס פיוס בין ההורים לאופה, שבו הם יושבים ומדברים ואוכלים יחד לחם. אגב, בכרך שמוקדש ליצירות קארבר בסדרה הנחשבת של – Library of America מופיעים שני הקבצים מופיעים, הם לא מייתרים זה את זה. "