ארכיון תג: בדידות

מן החוץ אל השפה – שלושה יוצרים שכותבים עברית למרות שנולדו רחוק ממנה

 

 

 

00ella article

שמו אותי בקופסא ומתפלאים מה פתאום יצאתי

 

כמה דקות אחרי תחילת השיחה שלנו, אלי עמיר מקבל שיחת טלפון. לאוזן שנמצאת בצד השני של הקו הוא מסביר שהוא לא יכול לשוחח כרגע, כי הוא מתראיין לעיתון, על אהבה. האהבה היא אכן הגיבורה הראשית של ספרו החדש "מה שנשאר", אלא שהאופן הפשוט שבו עמיר הכריז על כך הפתיע אותי. "מה שנשאר" (עם עובד) הוא סיפורו של דניאל דרור, איש עסקים המתחשבן עם חייו מתוך מיטת בית החולים שבה הוא מאושפז אחרי התקף לב. הוא בוחן מחדש את ההחלטות שקיבל ואת הצעדים שהביאו אותו למקומות שבהם הוא נמצא, גם במישור המקצועי וגם בחיי נישואיו, הוא מקשיב לסיפוריהם של גברים אחרים המאושפזים ביחד אתו, וחולקים את אותה חרדת מוות שהוא חש בחדות, וכמו עמיר, הוא מדבר הרבה על אהבה.

 

אלא שגיבור הספר הרבה פחות בהיר, החלטי ורומנטי מעמיר. הוא אולי מנסה להבין את עצמו ואת הנשים שאיתן חלק את אהבתו –  זו התשוקתית הקפריזית והבלתי מושגת וזו שנישא לה, והתרחקה ממנו לאט ובהתמדה – אבל הוא לא עושה הרבה. ליתר דיוק הוא עושה כל כך מעט, שקשה להאמין לו שהוא הרגיש אי פעם את עוצמתה של האהבה. עד אמצע הספר נדמה שמדובר בגבר כל כך פסיבי, שגם תיאורי המין והכמיהה הגופנית שלו לאהובת נעוריו נדמים תיאורטיים. עמיר, כמובן, לא מסכים.

 

"אני חושב שחינכו אותנו על מאצ'ואיזם. אנחנו חיים במדינת מלחמה שאין לה תרבות של שלום, ולכן הגברים מנסים להיות גיבורים. אני לא קונה את זה. המאצ'ואיזם לא מעיד על גבריות, להפך. החולשה, ההתגברות עליה, מעידה על חוזק. דניאל מחפש את האהבה בכל האמצעים העומדים לרשותו. הוא אדם עדין, והוא יודע את ערכה של האהבה. כשהוא עם אביגיל, שהולכת וחוזרת והולכת וחוזרת, הוא מהרהר לא פעם באפשרות לעזוב אותה, אבל הוא יודע שהאהבה חשובה יותר מהכבוד העצמי, שהוא לא ירוויח שום דבר אם יעזוב אותה. "

 

דניאל נמצא בעמדה שלא הרבה גברים בספרות נמצאים בה. המקום הזה, של הכמיהה לאהבה הלא ממומשת, לאהוב המיתולוגי שמרחף מעל חיי היומיום האפורים, שמורה בדרך כלל לנשים

 

"נדמה לנו בטעות שלגברים אין צורך באהבה ובחום, שהם עושים מה שעושים ויכולים ללכת הביתה. אני מאוד אוהב את הגיבור שלי, בדיוק בגלל שהוא אחר. הוא כל כך זהיר לא לנפץ את האהבה. גם עם אשתו ניצה, הוא עושה מאמצים אדירים לחבב אותה. היה לו פשוט יותר לפרק את החבילה,להגיד שנישואיו גמורים, אבל לבו אינו גס במערכת יחסים שיש בה חום ואנושיות."

 

מה משאיר אותו בבית, עם ניצה, שמאשימה אותו שלא בצדק בעקרות שלהם, ועוזבת את חדר השינה שלהם?

"קשה לי להסביר אותו עד הסוף, אבל אני חושב שהוא סוחב את עול בית הוריו. אנחנו סוחבים עלינו את ההורים, את הדודים, את המסורות שעליהן גדלנו. אמא שלו אומרת לו כל הזמן שלא מתגרשים. חייה עם אביו היו לא טובים וגם הם לא התגרשו, כי התרבות שלהם מקדשת את המשפחה על כל מגרעותיה. זה בעוכריו, והוא יודע שלמרות שהוא איש מצליח, הוא סריס בביתו. כדי למרוד בחינוך צריך כוח אדיר. החיים שלנו קצרים, ולצערנו יש להם מסלולים מתווים, פסיכולוגיים, מעמדיים".

 

גם ההצהרה הזו של עמיר מפתיעה אותי. אחרי הכול, הוא נחשב לאיש שהוכיח שבנחשיות ועבודה קשה אפשר לנוע מעלה בסולמות של החברה הישראלית. עמיר, בן 74, עלה בגיל 12 מעיראק ונשלח להתחנך בקיבוץ משמר העמק. היום הוא מתגורר בשכונת גילֹה בירושלים. הדרך המקצועית שלו עברה במשרות רשמיות רבות: הוא שימש, בין השאר,  יועץ לראש הממשלה לענייני ערבים, היה מנכ"ל משרד הקליטה ושליח הפרדרציה הספרדית הספרדית בארה"ב. ספרו הראשון, "תרנגול כפרות", שראה אור לפני כמעט שלושים שנה, והביא את סיפור התבגרותם של נערים עולים וניסיונותיהם להשתלב בחברה הוותיקה בארץ, זכה בהתפעלות המבקרים בארץ ובעולם, תורגם וזכה בפרסים ונכלל בתוכנית הלימודים בספרות. גם בספריו הבאים ("מפריח היונים", "יסמין") עמיר המשיך לכתוב על נושאים חברתיים, הגירה, קליטה ויחסי יהודים ערבים. הוא מקיים מפגשים עם אינטלקטואלים ערביים וכונה לא אחת "נגיב מחפוז הישראלי". אוניברסיטת בן גוריון ומכון ויצמן העניקו לו תארי דוקטור לשם כבוד, וכשהתפרסמה לראשונה פרשת קצב, היו מי שהציעו למנות את עמיר לנשיא.

 

אתה לא ההוכחה לכך שאדם יכול לצאת מהמסלולים האלה שלכאורה נקבעו לו מראש?

"אנחנו חברת מהגרים שיש בה מגוון, ולכן יש גם מוביליות חברתית, אבל כדי לממש אותה צריך מנוע חזק מאוד. לי היה דרייב חזק מאוד להגיע לאן שהגעתי. את יודעת כמה קשה לכתוב ספרות כשאתה מנכ"ל ועובד 16 שעות ויותר ביממה? כמה כוח צריך? לשמחתי הדרייב הזה היה רציונאלי ומרוסן, ולכן לא הסכמתי לדרוך על אחרים כדי להתקדם ולא לשלוף סכין או להרעיל מישהו בכוס חלב, לא תודה. "

 

למה לא נתת דרייב כזה גם לגיבור שלך?

"רציתי ליצור גבר אחר, גבר שמחפש דברים יפים בכל אדם, גבר שקל לאהוב.  דניאל הוא אדם חיובי מאוד. כשאביגיל מרזה שבעה ק"ג, הוא נטרף, אבל הוא גם אומר לעצמו שזה הגוף שלה והיא תחליט איך היא רוצה להיראות. כשהוא עם ניצה, הוא מנסה בכל כוחו למצוא בה דברים טובים ואהובים".

 

ובכל זאת הקשר ביניהם מתפרק

"כי ניצה בורחת לעבודה שלה. אין לה ילדים ובמקום לדאוג לבעלה כל חייה היו נתונים לטיפול בבעיות נזקקים. החיידק הזה שנדבק בה אחרי שפגשה את בן הרוש מוואדי סליב, הוא חיידק ממאיר שאכל את כל זמנה ותשומת הלב שלה. אני מאמין שיש אהבות שיכולות לשרוד שנים. זה לא שכיח, וזה קורה רק אם משקיעים בקשר, עושים מאמץ למצוא את הדלק המשותף. ילדים הם דבק כזה, כי צריך לדאוג להם ויש אחריות, וכשאין, צריך לחפש תוכן אחר. כדי לשמר אהבה צריך המון קשב פנימי וקשב לזולות, ורובנו חרשים ועיוורים".

 

אתה נשוי כבר 36 שנה. אתה משקיען?

"אני אדם רומנטי ללא תקנה וכנראה גם משקיען.  אני משקיע בכל דבר שעשיתי בחיי, שום דבר לא בא לי בקלות ולא לקחתי שום דבר בקלילות. אפילו ספרים אני קורא עם עט ונייר לידי, אני רוצה ללמוד להתפתח לכבוש עוד שטח שאני לא מכיר."

 

את הראיון אנחנו מקיימים במגדל של חברת הביטוח "אליהו" בתל אביב, שם יש לעמיר משרד קטן, שהעמידו לרשותו הבעלים, לשם הוא מגיע כדי לכתוב. "עד לשנים האחרונות לא היה לי חדר עבודה בבית. שלושה ילדים, כל אחד צריך היה חדר ולא הייתה אפשרות.", מסביר עמיק. "אני כותב מחוץ לבית, אני צריך לברוח מהסביבה הטבעית שלי כי כל דבר מסיט את תשומת לבי. אני צריך שולחן ריק ואצלי בבית, העיניים חושכות, השולחן מבולגן. הוא לא יכול להיות ריק כל צרות החיים ובעיותיהן מונחים עליו: חשבונות, מאמרים, פתקים. זה מעיק עלי, מעמיס עלי. אני מחפש שולחנות ריקים שעליהם אני יכול לפתוח רומן חדש. "

 

אתה נודד עם המחשב הנייד בין שולחנות ריקים?

"השלב הראשוני של הכתיבה תמיד בעיפרון, במחברות גדולות. דף אחד ריק, אחד מלא, אחר כך גם הריק מתמלא במראי מקום וסיפורים כאלה. אני כותב באופן בלתי אמצעי, דרך היד, עם מחק, ואחרי שמישהי מקלידה לי את זה, אני מתחיל לתקן. המקלדת מפריעה לי. גם הצג, שנראה כל כך נקי ויפה. הצג הזה,בגללו כל כך הרבה אנשים כותבים ומפרסמים. הרי יש פה הפגזה בלתי נפסקת של כתיבה. לא רק ספרות. אנשים כותבים זיכרונות, ובגלל שזה כל כך פשוט ונראה על הצג נהדר יוצאים כל כך הרבה ספרים. את החסרונות של מה שכתבת אתה מגלה רק כשאתה אוחז בנייר ומנקר ומנקר. אני פרפקציוניסט אבל כשאני מרגיש שאין לי יותר מה לעשות עם הטקסט, אני אומר לעצמי 'חבר הסתדרות, גמרת, מסור את זה הלאה'.

 

רוב הסיפור ב"מה שנשאר" מתרחש או מועלה באוב מתוך מיטת חוליו של הגיבור, שהתקף הלב שלו מכריח אותו, כצפוי, לסכם את חייו. עמיר אומר שההשראה לא נבעה מתוך אירועים בחייו, אם כי "אדם בגילי, חזקה עליו שיתאשפז לפעמים", אלא מכך שהוא מוצא את סביבת בית החולים מעבדה אנושית מרתקת. "בשעת משבר ופחד מהמוות נלחשים כל מיני סודות. החרדה לאבד את הגוף, דומה בעיני לחרדה לאבד את האהבה".

החולים שלך עסוקים יותר בסיפורי אהבים מבתרופות…

"כי זה מה שנשאר בסופו של דבר. דניאל חולם על אביגיל, נזכר בזוג גליל שמימש את אהבתו אחרי שלושים שנות פירוד, מאזין לאהבה של שמונים-בר-מצווה, הזקן בן ה – 93 שחיפש את אהובתו בהרי אורל ולעס שום כדי שחניכיו יפסיקו לדמם וכשמצא אותה חיבקה אותו, ככה, עם ריח השום והוא ידע שניצל. החיפוש אחר האהבה הראשונה היא בשבילו סוג של תיקון,הוא רוצה לסגור משהו בחייו למרות שהוא יודע, כמוני, שאין בחיים דלתות סגורות באמת".

 

בגלל זה השארת את הסוף די פתוח?

"לפרשה כזאת אי אפשר לתת סוף בפרק אחד. מדובר בתהליכים שצריכים להבשיל. בעיני ברור שעוד יקרה משהו שם… אמרתי לך שאני אדם רומנטי, וככזה אני לא תמיד רציונאלי. אני חולם חלומות וכוחם של אלה באשליה שהם יתגשמו יום אחד. חלומות מיפים את החיים".

 

איזה חלומות היית רוצה להגשים?

"לכתוב יותר. ויש לי עוד חלומות כמוסים. פעם חשבתי שאני רוצה לעסוק בפוליטיקה ואפילו רצתי לכנסת פעם אחת והיו לי כל מיני חלומות גשמים או קרייריסטיים, אבל אלה כבר לא אומרים לי הרבה. למדתי שסוד החיים והאושר לא שם אלא בדברים פשוטים, לאהוב בן אדם, לאהוב ילד, לאהוב נוף וטבע, ליהנות מריח של אגס ומפרוסת לחם שחור. יש בי שאיפה לבטא את עצמי, גם בכתיבה וגם בדיבור, אני אוהב לפגוש קוראים, להיות בקשר עם אנשים, לנגוע בזולת ושיגיבו לחום שאני מקרין. "

 

הפעם לא כתבת על עיראק, אבל אתה עדיין מתגעגע לשם, נכון?

"מאוד. בחדר העבודה שלי יש תמונה שלי עם אחי ואחיותיי ביום שעזבנו את בגדאד. הילד הזה בן ה- 12 עדיין חי בי, ואני מתגעגע לדקלים ולחידקל, לשווקים ולריח הפרחים וגם לערבים פשוטים שחיינו אתם טוב עד שמפעם לפעם היו משתגעים.  אני עדיין מדבר עם עצמי בערבית, במָמה-לושֶן שלי, שהיא תערובת של עברית וערבית וארמית. את כל קטעי הרומנטיקה אני כותב בערבית מתורגמת לעברית".

 

גם את קטעי הסקס הסוערים שמתרחשים כאן, בירושלים?

"ברור. הרי הפן הרומנטי שלי נולד בבגדאד, כששבתה את לבי אהבה של זוג שכנים צעירים וכששמעתי את בעלה של דודתי שר לה. בעברית קשה לכתוב על דברים אינטימיים שבינו לבינה. בכל ספרי אני כותב את הקטעים הרומנטיים כשבלבי אני מאזין לשירי אהבה הערביים מאז".

 

הספר נתקל גם בביקורות מאוד לא מחמיאות. זה משפיע עליך?

"בוודאי. פול אוסטר אמר שביקורת רעה זה כמו רעל לדם. עמוס עוז דיבר על המבקרים והמחסלים. אין לנו פה ביקורת ספרותית כמו פעם. כותבים על רומן של 400 עמודים רשימה של 400 מילים, שחצי ממנה הגיגים וחצי דיבור על מה המבקר היה רוצה שאכתוב, שיכתוב בעצמו. מתחשבנים איתי על שלא כתבתי עוד "תרנגול כפרות" או "מפריח היונים". שמו אותי בקופסא ומתפלאים מה פתאום יצאתי, למה אני לא כותב שוב על בגדד ועל עולים מעיראק. עמוס עוז ליווה את כתיבתי כל השנים ואני מכבד את דעתו ונועץ בו, והוא אמר לי שזה הרומן הטוב ביותר שכתבתי. כתבתי רומן שעיקרו אהבות, החיפוש אחר אהבות, החמצת אהבות והחמצת החיים, כתבתי על חולי ופחד ויחסים בין בני אדם בחדר אשפוז – וכתבתי גם על מקופחים כי אני לא יכול להשתחרר מהם, וגם על השינויים שחלו בחברה משנות השישים ועד ימינו, ועל ירושלים שהפכה מהעיר שאהבתי לתמנון שאני כבר לא מכיר, וכל זה לא הספיק? מה, יש לי חוזה קבלנות עם מישהו, אסור לי להתפתח, לכתוב על דברים אחרים? אני בטוח שאם היו מוחקים את שמי מהספר וכותבים במקומו שם אחר, הביקורות היו אחרות לגמרי".

 

ומה אם שתינו לא היינו מטורשות?

 

צילום: גל חרמוני

לפרק בספרה של אפרת שטיגליץ המתאר את ההתקרבות הראשונה שלה לרוני, החברה הקרובה האמיתית שמצאה שם, במרפאה לחולי הטרשת הנפוצה, קוראים "אני בסדר". מזכיר קצת את שם הספר, "הכול בסדר", אבל בניגוד לשאיפת האוויר העמוקה, חישוק השפתיים ואגרוף האצבעות שאפשר לחוש לאורך כל הספר, הפרק ההוא דווקא משרה איזה רוגע. כאילו שברגע שבו השתיים נהיו חברות, הן יכלו לדומם מנוע, להנמיך את הווליום של המאבקים היומיומיים, לנוח. לא כאילו. ממש.

"הכל בסדר" הוא ספרה השלישי של שטיגליץ. לפניו היא עסקה בעיתונות (בין השאר כתבה ב"העיר", "לאישה" ומוסף "הארץ"), כתבה סיפורים קצרים, פרסמה את הקובץ "סיפור אמריקאי" (עם עובד) ואת הרומאן "רציתי שתשמח בי" (ידיעות אחרונות). 12 שנה חלפו מאז, ושיטגליץ, היום בת 50, עברה בהן לא מעט. הספר מלווה את הגיבורה, ששטיגליץ –  נתנה לה את שמה, ומאפיינים רבים אחרים מהביוגרפיה הפרטית שלה כמו הילדות בביתם של ניצולי שואה והמגורים בפרבר שממנו נמלטה לא מזמן בחזרה לתל אביב – בהתמודדות עם מות אימה מסרטן, גירושים, גידולם של שני בני עשרה ולבסוף גם עם האבחנה המבהילה לפיה היא חולה בטרשת נפוצה. הכותרת "הכול סדר" מבטאת תהליך מפתיע של העצמה שעבר עליה בדרך הזו, שחלק ממנו היה הגילוי שבניגוד למה שחשה רוב חייה, היא לא באמת לבד.

הפגישה עם שטיגליץ מתקיימת בביתה. דירה משופצת ברחוב לואי מרשל, בשכונה שלה, שבה גדלה ואליה חזרה והיא מככבת בספר. המכולת, הגינה, הדירה של סבתא, השכנים. אפילו הכלבים שלהם. כולם קיבלו שמות בדויים, אבל ניכר שהנוכחות שלהם בחייה עושה לה טוב. ככה גם רוני, או ליתר דיוק רותם בירון, בת 35, נשואה ואם לשתי בנות קטנות, מתגוררת ברמת השרון. הן נפגשו, כאמור, במרפאה שבה שתיהן מטופלות. רותם מאובחנת מגיל 23, אפרת מאובחנת טרייה, באחד מהימים האלה שבהן כל אחת גררה עמוד של אינפוזיה וחיכתה שהסטרואידים יפלסו את דרכם אל תוך הווריד. מאחר שלכאורה נדמה שכל אחת מהן מגיעה מחיים אחרים לגמרי, מפתה לשאול אם המחלה היא שחיברה ביניהן, אם החרדות והכאבים שאולי מרחיקים אותן מאנשים אחרים, בריאים, הם שמקרבים אותן זו לזו. אלא שאחרי שתי דקות של שיחה ברור שמדובר בדבר האמיתי. בחברות הנפש הזו שנשים מאוד בנות מזל מכירות מקרוב. שהגיל, המצב המשפחתי, חוויות החיים עד כה לא ממש משנות, ושהמחלה הייתה אולי רק דרכו של הגורל להפגיש אותן, ולשאוב – לפחות את שטיגליץ – מתוך הבדידות הגדולה שעולה מתוך כל מה שכתבה על עצמה עד לאותו רגע.

"הכל בסדר" (הוצאת מודן, בעריכת מיכל חרותי) הוא, אגב, לא ספר על מחלה. היא נוכחת בו, כפי שהיא נוכחת מאוד בחייה של שטיגליץ, אבל נוכחים בו גם דברים אחרים: הניסיונות שלה להבין את יחסיה עם חברות ילדותה, הרצון לפענח זיכרונות ילדות בבית שבו התנהלו יחסים לא קלים בין ההורים על רקע סיפורי שואה קשים ובעיקר הגילוי שבגיל 50 היא מסוגלת לבחור לעצמה דרך חיים חדשה. שטיגליץ, שבעבר למדה קולנוע בבית צבי ופיתוח אמצעי למידה באוניברסיטת תל אביב, נישאה בגיל 24 והפסיקה ללמוד שנה לאחר מכן, כשנולדו ילדיה (מאיה היום בת 22 ואורי בן 17). היום היא מלמדת בבית הספר לאומנויות "מנשר" ומנה בהתנדבות סדנת כתיבה לאוטיסטים. היא גם יודעת שהיא תשוב לכתוב והפעם לא יעברו 12 שנה עד לספר הבא. למעשה, יש לה מחברת שכותרתה "לספר", שבה היא רושמת, חצי ברצינות וחצי בצחוק, משפטים וסיפורונים וישנם כמובן עשרות עמודים שכתבה במשך השנים שבהן גיבשה את כתב היד הזה, ואולי יהפכו יום אחד לספר אחר.

הטרשת, אגב, נכנסה לספר בשלב מאוחר יחסית, ושיטגליץ מדגישה שכל הפרטים הנוגעים למחלה, מרגע הגילוי, דרך הבדיקות, הצורך לספר לאחרים וההתמודדות האישית, מדויקים. "זה היה כמו להגיד 'זה שלי'", היא מספרת על ההחלטה לכתוב על זה. "אני יכולה לכתוב על זה מה שאני רוצה, ואף אחד לא יפגע ממה שאכתוב ולא יוכל לבוא בטענות למה גילית ולמה סיפרת, כי זה שלי".

ובאופן מפתיע, המחלה גם הובילה אותך לחברות הזו עם רותם, שהיא שונה כל כך מכל החברויות האחרות שהיו לך, כפי שאת מתארת בספר

"היה לי כתב יד שבעיני העורכת שלי לא היה מספיק מעניין. ברגע שהיא אמרה לי לכתוב על הטרשת, ואמרתי אני אראה לכם מה זה, משהו בי נפתח והתחלתי לכתוב את עצמי באמת. זה יצר בתוכי איזה סוג של תעוזה, שבזכותה גם כתבתי בכנות מוחלטת וגם התמודדתי עם המציאות ובין השאר, זה מה שהביא אותי בכלל ליזום את השיחות האלה עם רותם בתל השומר. את בטח מתארת לעצמך שפגשתי שם הרבה נשים מצוינות, אבל כשראיתי אותה והתחלתי לדבר איתה, היה שם משהו שהתחבר באמת".

בירון: "שלושה חודשים קודם קראתי את הספר של אפי "רציתי שתשמח בי", והוא פשוט גמר עלי, השאיר בי את הדבר הזה הרגשי שספרים משאירים בך. האישה הבודדה הזו שם טלטלה אותי אז כשהיא הציגה את עצמה התלהבתי כאילו שפגשתי דמות ספרותית".

שטיגליץ: "אני שואלת את עצמי לפעמים מה היה קורה אם לא היינו מטורשות, האם היינו חברות? אני רוצה לחשוב שהגורל היה מפגיש אותנו בסיני או באיזה מטוס. החברות הזו קרתה בזמן המחלה, כי חלק מהתהליך שעבר עלי היה להעז ולהיפתח לבני אדם. לא רק לרותם. גם לאנשים בים, לאנשים בגינת הכלבים, ליציאה מהבדידות. המימוש של החברות שלי עם רותם הביא אותי להבין שאני יכולה לחוות דברים אחרים ממה שחוויתי עד כה בחיי".

זה השפיע על הכתיבה שלך?

"מעבר לזה שרותם קראה הכול והעירה הערות, זה השפיע על האופן שבו אני כתבתי, על האומץ שהיה לי להגיד דברים שאני חושבת ומרגישה ולא העזתי קודם לומר. למשל, להמציא דמות כמו אוסי, חברת הילדות הזו, שהיא כל מיני דברים וכל מיני אנשים ויש בה גם דברים ממני ויכולתי להגיד עליה שהיא לא סוג החברה שאני רוצה. למשל להודות בקול רם שאני מאחלת לעצמי שאחווה אהבה לבן זוג. שיש בחברות שלי עם רותם סוג של אהבה פשוטה וטבעית שלא הכרתי קודם, והייתי רוצה שתהיה לי כזאת גם עם מישהו שיהיה בן זוגי".

העובדה שהחלטת לערבב בספר דברים מאוד אישיים מחייך עם בדיון לא הייתה בשבילך, ככותבת, מאוד מבלבלת?

"זה לא מעניין אותי לכתוב על דברים שלא קרובים אלי. אני מביאה מעצמי את כל המצבים והרגשות והתחושות שעליהם אני כותבת, גם בחלקים שאינם דוקומנטריים. באחד הסיפורים הראשונים שלי , Zoog, כתבתי על משולש רומנטי שמעולם לא הייתי חלק ממנו, ובכל זאת העורך שלי, מוקי רון, היה משוכנע שזה אירוע אמיתי שהייתי בתוכו. זה לא מפתיע אותי כי אני יודעת מאיפה אני ממציאה דמויות ומאיפה אני כותבת מצבים בדיוניים. במהות, במהות הכול, וגם הקול, הוא אני. "

 

בירון, שמגדירה את המפגש שלהן כ"אירוע קוסמי", אומרת שהממשקים בין חייהן רבים. המחלה היא אחד מהם ("כשהיא בהתקף אני יודעת על מה אני מדברת"), האהבה העמוקה לספרות היא פן נוסף. והתמכרות לשפה, למילים. ולמרות הפרשי הגיל, לא תמיד ברור מי פה מטפלת במי אם בכלל. בירון אומרת שיש ביניהן כל הזמן הפריה הדדית ודבר אחד יקר ערך: היכולת לדבר על הכול, כולל המקומות הרגישים, הפגיעים, שבדרך כלל לא קל לחשוף בפני אחרים. שטיגליץ חוזרת ואומרת שהמפגש פתח לה את הצוהר לאפשרות של חברות.

סליחה, אבל איך בכלל הגעת לגיל הנכבד (אז 48) בלי זה?

"זאת שאלה רצינית מאוד. אני מאוד אוהבת בני אדם, אז אני מניחה שלקח לי זמן להשתחרר. יש בדידות רבה גם בלהיות אדם כותב, שעובד לבד, שמנסה להסוות את הדברים שהוא כותב עליהם כדי לא לפגוע באיש והגיע רגע מסוים בחיים שלי שפתאום הייתי מסוגלת לזה. לחברות הזאת וגם לכתיבה הזאת. זה קשור גם לעיתוי. לזה שאני בת חמישים והחלטתי לפתוח דברים, לחוות דברים,  להגיד אותם. יכולתי להחמיץ את זה, כמו שבטח החמצתי דברים ואנשים אחרים בחיי."

זה נשמע נורא, איך אומרים – מעצים…

בירון: "תעזבי את הביטוי הזה, זה באמת קשר מגדיל. שתינו נעשות יותר ויותר טובות אחת בזכות השנייה. איך אפי אומרת? לקחנו פרור, שאפשר היה להתעלם ממנו ולטאטא אותו הצידה, ועשינו ממנו עוגה".

שטיגליץ: "בחיים לא צחקתי כל כך הרבה כמו מיום שאני מכירה את רותם. המפגש איתה אפשר את הספר הזה, ואפשר לי פתאום לחיות את הדברים שעד אז הייתי כנראה מסוגלת רק לכתוב אותם".

*הראיון התפרסם במוסף הספרים הדגול של לאישה

בדידותו של הסופר למרחקים ארוכים

 הראיון שערכתי עם פאולו ג'ורדנו, מחבר "בדידותם של המספרים הראשוניים" מבקש את הכותרת שניתנה לו השבוע במוסף הספרים של לאישה – "מאמא מיה!". פיסיקאי איטלקי צעיר מאוד, שספר הביכורים שלו מסחרר מיליוני קוראים ואפילו הביקורת אוהבת אותו. שיחה  על האופן שבו מדען מסור מגלה פתאום את האזורים הנידחים והבלתי משומשים של מוחו שלו:

 

את שני הפרקים הראשונים של "בדידותם של המספרים הראשוניים" ינקתי לתוכי במהירות שכמעט לא השאירה לי אוויר לנשימה, עד שהמילים התגלגלו ומצאו להן מקום לנוח – איזה לנוח, להתהפך חסרות מנוחה, מטרידות ומכאיבות – בחלל בלתי מוכר שבין איברי הפנימיים: אליצ'ה נפצעת בתאונת סקי, מתיה מאבד את אחותו ובאותן שניות ממש, מתחילה להתגבש סביב כל אחד מהם חומה של בטון שרק קרבתו של האחר מסוגלת לחרוץ בה חריצים.

המשך הספר מרעיד פחות, אם כי עשוי היטב, ומתאים ככפפה לידיה הנשיות של איזבלה רוסליני, המככבת בגרסה הקולנועית המופקת בימים אלה. "בדידותם של המספרים הראשוניים" ("כתר", מאיטלקית: יערית טאובר) הפך לתופעה: להיט בינלאומי שמכר כבר למעלה ממיליון וחצי עותקים וגרף את כל הפרסים הספרותיים הנחשבים במולדתו, משום שהוא מעורר הזדהות גדולה, עם הכאב והבדידות והחלומות וחוסר היכולת לפרוץ את אותה חומת בטון, והתקווה, שהיא לעתים נאיבית ולעתים מפוכחת כל כך, שעל הכל תגבר האהבה, או לפחות שותפות הגורל.

פאולו ג'ורדנו, הסופר הצעיר ביותר שקיבל עד כה את פרס סטרֶגָה, הפך לפני שנתיים לסופר, כמעט במקרה. פיזיקאי יליד טורינו, שכתב דוקטורט העוסק בחלקיקים הזעירים, הקוורקים. למרות השם, ולמרות שאחד מגיבורי הספר הוא מתמטיקאי, אין ב"בדידותם של המספרים הראשוניים" זכר לחשיבה מדעית, מרחוקת ומחושבת. להפך, הספר מפתיע בסנטימנטליות ובהקשבה שהוא מגלה דווקא לסערות פנימיות, של אנשים שלא תמיד מסוגלים לבטא את רגשותיהם. השפה של ג'ורדנו לפעמים חסכנית אבל תמיד צבעונית מאוד, והוא לא מהסס לשתף את קוראיו בחדות שבה הוא רואה את האכזריות שהעולם מגיש בשפע למי שנחשבים יוצאי דופן ומתקשים להשתלב.

"התחלתי לכתוב בגלל שהייתי משועמם", נזכר ג'ורדנו. "אחרי שסיימתי את התואר השני ולפני שהתחלתי ללמוד לדוקטורט. הרבה שנים הייתי שקוע רק בלימודי פיזיקה, והתחלתי להרגיש שאני צריך איזה פעילות יותר "חופשית" ויצירתית, שבה אני אוכל להתמודד מול עצמי בלבד, בלי לעמוד מול קהילה שלמה, כמו באקדמיה. "

סליחה, אבל כתיבה ספרותית לא מצריכה שימוש ביכולות אחרות לגמרי של המוח מאלה שתרגלת כמדען?

"נכון, בכתיבה ובמחקר משתמשים ביכולות אחרות לגמרי, משום שהכלים ליצירה שונים, אבל בשני המקרים צריך דמיון ויכולת הפשטה, והרבה זמן ותשוקה לניתוח של מצבים".

אתה מקדיש חלק גדול מהספר לתיאור של הילדות כתקופה קשה, אם לא הקשה יותר, בחייהם של גיבורי הספר, וגם דמויות המשנה שלידם. זה מבוסס על ניסיון אישי?

"לגמרי לא. לא חוויתי בילדות שלי איזו טראומה אמיתית, בטח לא כמו זו שחווים שני הגיבורים הראשיים של הספר. כילד רגיש, לא ממש הצלחתי להתגונן מפני כל מה ששמעתי על העולם, והיו סיפורים קשים ששמעתי והזדהיתי איתם. אני חושב שהילדות היא זמן המפתח של החיים שלנו. בכל פעם שאני חווה תחושות או רגשות שמבלבלים אותי, אני מנסה לחזור במחשבותיי לילדות ולראות איך אז, כילד, נהגתי להגיב במצבים דומים. זה עוזר לי להבין טוב יותר מי אני. חוץ מזה, למרות שאנחנו נוטים לצייר את הילדות בצבעים אידיליים, כמו סיפור אגדות, תקופה מאושרת, מדובר הרי בתקופה מלאת כאב, מסתורית מאוד. אנחנו מתבגרים ושוכחים – ולכן אני נמשך לזה כל כך".

גם אליצ'ה וגם מתיה נאלצים להתמודד עם כל הבעיות שלהם לבד. אנורקסיה, חרדות, התעללות בבית הספר. אין להם קשר ממשי עם המבוגרים בעולמם, אפילו לא עם ההורים. למה בחרת לתאר אותם כך?

"לא באמת בחרתי. אני חייב להודות שהדברים פשוט יצאו ממני ככה, באופן טבעי. מפחיד, נכון? לא התכוונתי להאשים את ההורים או להטיל עליהם את האשמה לכך שהילדים בסיפור לא משתלבים היטב בחברה. בעיני, ההורים אשמים בעיקר בכך שהם שכחו את הילדות שלהם, הם לא מסוגלים לדמיין איך מרגיש ילד, מה זה להיות ילד בן שבע או מתבגר מבולבל מאוד וכועס".

ג'ורדנו עונה לשאלות שלי בנדיבות מילולית. אני מתעקשת להיות מופתעת מכך, כמו מהקלילות שבה הוא כותב, למרות שעיקר הכשרתו, כאמור, בתחום המדעים המדויקים. הוא לא הראשון, אני יודעת. אפילו במולדתו קדם לו, למשל, פרימו לוי. ולמרות ההתעקשות שלי, ג'ורדנו ממשיך לטעון שאין קשר בין שיטת העבודה שלו במעבדה, לזו שליד שולחן הכתיבה הספרותי: "המון שנים רציתי לכתוב רומאן ולא היה לי אומץ. בסופו של דבר הסיפור התגלגל חלק אחרי חלק, בלי תכנון מראש, והתפתח תוך כדי שכתבתי אותו, כשישבתי מול המחשב. אני משער שכל החומרים היו שם מראש. זה בטח קורה כך לכל מי שכותב ספר ראשון: אתה מכניס לשם הכול, כל מה ששמרת בתוכך כל החיים עד לאותו רגע. הבעיות האמיתיות צצות רק אחרי זה, כשאתה צריך לדחוס את כל החוויות והתחושות שלך למסגרת שמתרחשת במהירות גדולה בהרבה מהמהירות שבה חווית אותן".

ג'ורדנו מדבר על ניסיון חיים, על חוויות שאגר כל חייו עד שהתיישב לכתוב, וכמעט מפתה לשכוח שהוא רק בן 28 וכבר לפני שנתיים הוכתר בתואר ילד הפלא של הספרות האיטלקית. גם ב-39 מדינות אחרות הוא להיט, ונראה שבארץ מתרחש שכפול מדויק של אותה תופעה. האם ההצלחה העצומה הזו הפתיעה אותו? האם היה לו מושג שבכל העולם יאהבו כל כך את מה שכתב?

"ברור שזו הייתה הפתעה מוחלטת", הוא מצהיר. "למעשה, הופתעתי שמישהו בכלל הסכים לפרסם את הספר שלי באיטליה, חשבתי שאני עדיין לא בשל לכל זה. כל מה שקרה מיד אחרי שהספר יצא לאור, הדהים אותי לגמרי, וכתוצאה מכך אני חושש שלא יכולתי ליהנות לגמרי מכל הדברים. הרי חלק מההנאה הוא הציפייה, ופה לא ציפיתי לשום דבר. אני מרגיש שההצלחה בכל העולם הביאה איתה גם סוג של אחריות. אני נוטה עכשיו לכתוב אחרת, להתרחק מדברים שיכולים להיות יותר אישיים או מקומיים, כי יש לי קוראים ממקומות אחרים לגמרי".

התשובה של ג'ורדנו מפתיעה, ומפתיעה עוד יותר התגובה שלו לבקשות שהגיעו ממדינות אחרות, שם המו"לים החליטו לרכך חלק מתיאורי היחסים האכזריים בין הילדים, למרות שאלה בהחלט לא גראפיים ובטח לא פורנוגרפיים. ג'ורדנו מסכים. הוא מבין שמדובר ברגישות שאולי היא תלוית תרבות. בכל הראיונות עמו הוא חוזר ומסביר שהוא עצמו רגיש כל כך שהוא לא רוצה לכפות על איש "מוזיקה מילולית" שקשה לו לשמוע.

הסוף של הספר מפתיע מאוד. היתה לי תחושה שכתבת כמה סקיצות, ובחרת אחת שלא הייתה ממש מתחייבת. ידעת מראש איך הסיפור יגמר או שבאמת בחרת מבין כמה אפשרויות?

"לא היה לי מושג לאן הסיפור יתקדם ואיך הוא יגמר. הרעיון המקורי שהיה לי, היה לסיים את הסיפור כששני הגיבורים הראשיים הם נער ונערה מתבגרים. מה שקרה באופן טבעי, זה שהנחתי להם להמשיך להתבגר. לא שיערתי שאני כותב סוג של סיפור אהבה, ושמהר מאוד אצטרך לבחור בין סוף טוב לסוף רע… כתבתי את ארבעים העמודים האחרונים לפחות חמש פעמים, אבל בכל פעם סוף הסיפור של מתיה ואליצ'ה היה זהה…"

פעם רצית להיות כוכב רוק, ויתרת בגלל פחד במה, ועכשיו משהפכת לסופר מצליח, נטשת את האקדמיה. זה היה מהלך קשה?

"זה קרה לאט. תהליך הדרגתי. רק לפני חודשים ספורים ויתרתי לגמרי על העיסוק במדע. יש לי תחושה שבסופו של דבר לא הייתה לי ממש ברירה. בפעם הראשונה בחיים קרו לי דברים שהיו חזקים הרבה יותר מן הכוח שלי לתכנן את העתיד שלי, ונתתי להם להשתלט על חיי. ככל שיחלוף הזמן, כך אדע אם עשיתי את הדבר הנכון או שפשוט הייתי חלש ונכנעתי".

איך תדע?

"אני בשלבים ראשוניים מאוד של כתיבת הספר הבא. הסיפור צמח בתוכי במהלך השנתיים האחרונות, מאז פרסום "בדידותם של המספרים הראשוניים", אבל לא הצלחתי למצוא דרך לספר אותו. התחלתי כמה טיוטות שונות. זה סיפור של משפחה וכמו הספר הראשון, גם הוא יהיה פרוש על פני שנים רבות. אני מניח שאם אמשיך לכתוב, ואחר כך אמשיך עוד, אדע שבחרתי נכון".