ארכיון תג: בילי קולינס

כל אחד מאתנו נולד כשבתוכו יש איזה 300 שירים גרועים

בילי קולינס בשיחה עם גריסון קילור. שני אנשים שיודעים משהו על כתיבה

בילי קולינס פרסם את ספר השירים הראשון שלו אחרי גיל ארבעים. עד אז הוא עשה את דרכו במסלול אקדמי אמריקאי מרהיב יחסית, שכלל את מיטב הקולג'ים ובסיומו, כמובן, דוקטורט בספרות – ואי אלו עשורים גם לימד ספרות. הוא כתב שירה מגיל צעיר, אבל – הוא מעיד – שירה גרועה במיוחד. "אני חושב שכל אחד מאתנו נולד כשבתוכו איזה שלוש מאות שירים גרועים, שצריך להוציא החוצה לפני שאפשר לכתוב שיר טוב".  בני המזל, לפי קולינס, מוציאים החוצה את השירים הגרועים מוקדם, נניח בתקופת התיכון. הוא לא עשה את זה כל כך מהר, ובערך עד גיל שלושים כתב שירים עגמומיים לא מובנים, וגרועים בתכלית. קולינס אומר שמשום שיש בתרבות שלנו משהו שמקשר עגמומיות ודכאון עם עומק אינטלקטואלי, כל השירים שכתב בצעירותו היו, כמובן, שירי דיכאון, במילים גבוהות, שאיש לא יכול היה לדעת מה בדיוק כתוב בהם. "לקח לי המון שנים למצוא את הקול שביטא אותי באמת", הוא אומר.

Billy Collins

קולינס, היום בן 73, היה לפני כעשור המשורר הלאומי האמריקאי. יש מדינות שבהן יש משרה ציבורית כזו, שהמכהנים בה מקדישים את זמנם לקידום השירה בתרבות. קולינס, שמאז אותו ספר הראשון באחרי שמלאו לו ארבעים פרסם לא פחות מ – 13 קבצי שירים, ערך אי אלו אנתולוגיות משובחות, וככב במאות מופעי שירה שגם תועדו בווידיאו, אומר שהבריחה מההוראה היא אחד הדברים הטובים שקרו לו. למרות שהידיעה שקבוצות של תלמידים מחכות לו – וזה בהחלט מפיג את בדידותו של הכותב, קולינס אומר שקריאה של מאות עבודות של תלמידים, שרובן ככולן כתובות רע מאוד, מפריעה לכתיבה ולא בריאה לנשמה, וגם השאירה אותו עיף וחסר תקווה "כמו שאומרים על המוזיקה של ווגנר", הוא אומר, "יש לה את הרגעים שלה. אבל יש לה גם את השעות שלה".

בווידיאו כאן הוא מרואין על ידי איש הרדיו (והסופר, והכותב, והשחקן, ועורך אנתולוגיות השירה, והזמר) גריסון קילור. אפשר להרגיש את השדה המגנטי שנוצר ביניהם כשהם מדברים על משפחה, על כתיבה, על הטלוויזיה. על המיתוס שקושר בין כשרון וגאונות לבין הרס עצמי ואלכוהוליזם למשל, ועל ילדים (קילור אומר לו: "השירה שלך קלילה יותר, כי אין לך ילדים ומעולם לא סבלת כמו כולנו"). לצפות ולהתענג. ועוד שמחה קטנה: ספר חדש של קולינס (Aimeless Love) עתיד לראות אור באוקטובר הקרוב.

רשמות נוספות על בילי קולינס כאן (עם שיר מתורגם), ופה (עם הרצאה שלו בטד) . האיש אומר על שירה שהיא משהו שמצליח להאריך את התקופה הזו, שבין שני זמני מותך.

שירה וקומיקס?

קשה להתאפק מלכתוב שוב ושוב על בילי קולינס והפעם יש לי תירוץ מושלם: נתקלתי בהרצאה שלו בפרויקט TED ומרוב שמחה תרגמתי את אחד השירים שלו. קולינס מציג כאן חמישה שירים על רקע אנימציה – שידוך לא מובן מאליו בכלל ולטעמי מוצלח מאוד. וכרגיל הוא לוקח רגעוני טריוויה והופך אותם ליהלומים מילוליים.

הנה השיר שלו ״שיכחה״ ואחריו ההרצאה כולה:

שמו של הספר הוא הראשון להיעלם

ובעקבותיו הכותרת, העלילה

המסקנה השוברת לב, הרומן כולו

שפתאום הופך לספר שמעולם לא קראת

שאפילו לא שמעת עליו.

כאילו שהזיכרונות שאצרת

החליטו לפרוש, אחד אחד, לחצי הדרומי של המוח

לכפר דייגים קטן שאין בו טלפונים.

חלף הרבה מאז נפרדת בנשיקה משמותיהן של תשע המוזות

וספרה במשוואה הריבועית אורזת את חפציה

וגם עכשיו, כשאתה משנן את מערך הכוכבים

משהו אחר חומק לו, אולי פרח לאומי

כתובת של איזה דוד,  בירת פרגוואי

הדבר הזה שבו אתה מנסה להיזכר

לא עומד לך על קצה הלשון

אפילו לא אורב באיזו פינה נידחת של הטחול.

הוא צף לו ממך והלאה, במורד הנהר המיתולוגי

ששמו מתחיל ב׳ל׳ אם אתה לא טועה

אתה עושה את דרכך לאבדון

שם תצטרף לאלה ששכחו אפילו איך לשחות או לרכוב על אופניים

אין פלא שאתה קם באמצע הלילה

כדי לבדוק בספר על מלחמות מתי התרחש קרב מפורסם

אין פלא שנדמה לך שהירח בחלון

נסחף לכאן משיר אהבה שפעם ידעת בעל פה.

 

ונה ההרצאה:

 

 

בילי קולינס כותב ככה

הניו יורק טיימז הכתיר אותו בתואר "המשורר האהוד ביותר בארה"ב", וכשחתם על חוזה עם הוצאת רנדום האוס להוצאת ספר השירים (נדמה לי שזה היה השלישי) שלו, הם לא העזו אלא להציע לו מקדמה של כמה מאות אלפי דולרים – אירוע שבלשון העדינה ביותר ניתן לתיאור כחסר תקדים בעולם השירה. קולינס, בן 70, פרסם לעת עתה 13 ספרי שירה וזכה במהלך הקריירה הארוכה והעשירה שלו – הכוללת בין השאר, כהונה כפולה בתפקיד המשורר הלאומי של ספריית הקונגרס האמריקאי, משרת הוראה בלהמן קולג' וערכיה של אנתולוגיות שירה נהדרות – בהרבה מאוד פרסים, שהמרשים ביניהם, בעיני הוא "פרס מרק טווין להומור בשירה". הוא כותב על הרגעים הכי טריוויאליים שניתן להעלות על הדעת, ולעתים גם מפטפט את עצמו לדעת בין השורות, אבל משהו בכתיבה שלו תמיד נח בסופו של דבר בדיוק במקום הנכון.  הנה ארבעה תרגומים שלי לשירים של קולינס על כתיבת שירה. כדאי מאוד גם להקשיב לו, קורא בקולו סדרה של שירים שזכו לאנימציות מופלאות.

מבוא לשירה

אני מבקש מהם לקחת שיר

ולהחזיק אותו מול האור

כמו שקופית צבע

או להצמיד את האוזן שלהם לזמזום שלו

 אני אומר להם, הכניסו לשיר עכבר

והתבוננו בו מנסה לפלס את דרכו החוצה,

או שוטטו בתוך חדרו של השיר וגששו על הקירות

חפשו את המתג שידליק את האור.

 אני רוצה שיגלשו על המים

ויחצו את מישורי השיר

כשהם מנופפים לעבר שמו של המשורר, שעומד על החוף.

אבל כל מה שהם רוצים לעשות

זה לקשור את השיר לכיסא בחבל

ולסחוט ממנו הודאה באיומים.

הם מתחילים להרביץ לו עם צינור

כדי להבין למה באמת הוא מתכוון.

***

סדנה לכתיבת שירה

קודם כל, אני רוצה לומר כמה אני אוהב את הכותרת.

היא מעוררת אותי מיד, בגלל שאני נמצא עכשיו בסדנת כתיבה

כך שהשיר מיד מושך את תשומת לבי

כמו יורד ים ותיק שמושך לי בשרוול.

ואני אוהב את שני הבתים הראשונים,

את הדרך שבה הם מבססים את הראייה העצמית

ששזורה בשיר כולו

ומספרים לנו שמילים הן מזון שמושלך על הארץ

כדי להזין מילים אחרות.

אני מסוגל כמעט לחוש את טעם זנבו של הנחש הנעוץ בפיו שלו –

אם אתם מבינים למה אני מתכוון.

אבל אני לא כל כך בטוח בעניין הקול,

שלפעמים נשמע אגבי לגמרי, מאוד ג'ינסי כזה

ובפעמים אחרות נראה קפוא,

מקצועי במובן הכי גרוע של המילה.

כאילו שהשיר מפריח לי טבעות עשן בפרצוף.

אבל אולי זה בדיוק מה שהוא מנסה לעשות.

 הבתים האמצעיים נראים לי מרתקים,

במיוחד הבית הרביעי.

אני אוהב את הדימוי של עננים שעפים כמו טבליות מציצה

זאת תמונה ברורה מאוד.

ואני ממש אוהב את הדרך שבה מפעיל הגשר המתרומם

מופע לו ככה פתאום,

רגלו מונחת על מעקה הברזל

והחכה שלו רוטטת – אני אוהב רטטיטות-

קרס ננעץ בתעלה התעשייתית הזורמת לאט מלמטה.

אני אוהב את התעלה התעשייתית הזורמת לאט למטה. כל הת' – ים האלה.

אולי זה אני,אבל מהבית הבא יש לי בעיה.

זאת אומרת, איך הערב יכול להיתקל בכוכבים?

ומה זה אובליגטו של שלג?

וגם – אני משוטט ברחובות נטולי קופאין.

כאן כבר הלכתי לאיבוד. אני צריך עזרה.

 עוד משהו שמפריע לי,

ואולי זה משהו בי,

זאת הדרך שבה הסצנה כל הזמן משתנה.

בהתחלה אנחנו בשדה תעופה גדול

והדובר מתבונן בספינות אוויר ענקיות,

מה שגורם לי לחשוב שאולי מדובר בחלום.

אחר כך הוא לוקח אותנו לגינה שלו,

בחלק שמדבר על הדליות והצינור המלופף,

אבל אז לא ברור לי איפה אנחנו אמורים להיות.

הגשם והאור הירקרק הבהיר

גורמים לי לחשוב שאנחנו בחוץ, אז מה העניין הזה עם הטפט על הקיר?

או שאולי זה מין בית קברות בתוך מבנה כזה?

משהו פה קשור למוות.

 למעשה, אני מתחיל לשאול את עצמי אם אין לנו פה

שני שירים, או שלושה, או ארבעה,

או שאולי אין פה שיר בכלל.

 אבל אז מגיע הבית האחרון, שהכי מוצא חן בעיני.

כאן השיר כובש אותי מחדש,

בעיקר השורות שמדוברות בקולו של העכבר.

זאת אומרת, כולנו ראינו את הדימויים האלה בסרטים מצויירים,

אבל אני עדיין אוהב את פרטי הפרטים שלו

כשהוא מתאר את המקום שבו הוא גר.

קשת הכניסה הזעירה המושלמת בפאנל העץ,

המיטה שעשויה מקופסת שימורי סרדינים פתוחה,

סליל החוטים המונח על השולחן.

זה גורם לי לחשוב כמה קשה העכבר צריך היה להתאמץ

לילה אחרי לילה, כדי לאסוף את הדברים האלה,

בזמן שהאנשים בבית היו שקועים בשינה.

וזה מעורר בי תחושה חזקה

תחושה חזקה מאוד של משהו.

אבל אני לא בטוח שאחרים מרגישים את זה.

אולי זה רק אני.

אולי זאת רק הדרך שלי לקרוא את זה.

***

כתיבה בחיים שאחרי

אני מתאר לעצמי שהאוויר שם יהיה צלול

מלא באור קדום זך,

לא הערפל הזרחני הזה

האוויר הטעון שלפני סופת ברקים.

רבים דמיינו שיש שם נהר,

אבל אף אחד לא הזכיר את הסירות

את הספסלים העמוסים בנוסעים ערומים

שכל אחד מהם רוכן על משטח כתיבה.

ידעתי שלא אוכל להישאר לנצח ילד,

עם רכבת צעצוע ומנהרת צעצוע.

וידעתי שלא אחיה לנצח,

כשאני מקפץ כל היום דרך החישוקים שלי עצמי.

שמעתי על המסע לעבר השני

ועל קרקושו של המטבע האחרון

בארנק העור של האיש שאוחז במשוט.

אבל מי יכול היה לנחש

שמיד עם הגיענו

נתבקש לתאר את המקום

ולכלול כמה שיותר פרטים –

לא רק את המים, הוא מתעקש,

אלא את המים השמנוניים, האינסופיים, העולצים.

לא סתם את השלשלאות, אלא את אזיקי המתכת החלודים

החורצים את הקרסוליים –

והמשימה הבאה שלנו תהיה, הוא אומר

לרשום בספונטניות

את מה שאנחנו חושבים ומרגישים על כך שאנחנו מתים.

זאת לא ממש מטלה,

חוזר ואומר האיש שאוחז במשוט,

תחשבו על זה יותר כעל תרגיל, הוא רוטן,

תחשבו על כתיבה כעל תהליך

תהליך אינסופי של תופת.

ועכשיו הסירות מצטופפות בפקק תנועה,

משוט נתקע בירכתיים, ירכתיים נחבטים במשוט

ושם דבר לא זז מלבד עטינו השקדניים.

***

מותה של האלגוריה

מעניין מה קרה לכל ההפשטות האלה

שנהגו להתגנדר בגלימות דמויות פסלים, בציורים

ולהתהלך להן בין עמודי הרנסאנס,

מתהדרות באותיות הראשיות שלהן כמו בלוחיות זיהוי.

האמת דוהרת כמו סוס רב עוצמה,

הצניעות, עיניה מושפלות, מרפרפת בין צעיפיה,

כל אחת מהן – גוש שיש המתעורר לחיים, מחשבה בגלימה.

האדיבות קדה וידה מושטת תמיד קדימה,

הרשעות משחיזה כלי חד מאחורי קיר,

ההגיון נושא על ראשו כתר, והיציבות אוחזת, דרוכה, בהגה.

כולם כבר פרשו לגמלאות, היגרו לפלורידה של המליצות.

הצדק שם, עומד לפני מקרר פתוח.

 אומץ שוכב במיטה ומקשיב לגשם.

אפילו למוות אין כבר מה לעשות, חוץ מלתקן את שעונו ולהטליא את הגלימה.

וכל האבזרים שלהם נעולים באיזה מחסן,

שעוני חול, גלובוסים, כיסויי עיניים ושלשלאות.

גם אם תקראו להם לשוב, אין להם לאן ללכת

לא גן של שמחה, לא קיטון של אושר.

עמק הסליחה מרוצף בנייני מגורים

ומשורים חשמליים מייללים ביער אין תקווה.

כאן, על השולחן שליד החלון, עומד כד כלניות

ולידו משקפת שחורה ותופסן שטרות כסף,

אלה בדיוק הדברים שאנחנו מעדיפים כרגע,

חפצים שיושבים בשקט, בשורה של אותיות קטנות

הם עצמם ולא יותר, מריצה,

תיבת דואר ריקה, סכין גילוח שמונח במאפרה מזכוכית.

וכל האחרים – הרעיונות הגדולים על גב סוסים

והמעלות, בשמלות נשף רקומות ושיער ארוך,

נדמה שכולם הלכו בשביל ההוא

שמתואר בעמודיו האחרונים של ספר סיפורים,

השביל המתפתל במעלה גבעה ירוקה ונעלם

לתוך עמק בלתי נראה, שבו כולם בטח שקועים בשינה עמוקה.