ארכיון תג: בית כנסת

כל המשפחות האומללות מצחיקות באותה מידה?

קשה להחליט אם "מכאן אני ממשיך" הוא ספר יותר מצחיק או יותר אכזרי. מה שבטוח, זה שהסאגה המשפחתית השנונה שכתב ג'ונתן טרופר ("איך לדבר עם אלמן") והמתארת את היחסים במשפחת פוקסמן במהלך השבעה על אביהם ז"ל, היא תיאור מדויק של הרגעים הכי אינטימיים המתרחשים בכל משפחה, ובעיקר באלה הלא מתפקדות. ארבעה אחים, אמא, שכנים, חברי ילדות וזיכרונות ילדות, בגידות, הריונות, חשבונות לא סגורים והרבה מאוד ניסיונות לתקשר, שלעתים יוצאים מהלב אבל תועים בדרך ומגיעים לכל מיני מקומות ביזאריים שמולם אין ברירה אלא להתפקע מצחוק. ועם סצנות שמתחילות בעוגת גבינה, חולפות בשדיה המשופצים של פסיכולוגית קלינית, מרפרפות על פני הספד שנושא רב המכונה "זיקפה" ומסתיימות בזוג אשכים שעולה באש – אין פלא שהוליווד קפצה על המציאה, והסרט – בקרוב.

האמת היא שטרופר הוא פשוט כותב מוכשר מאוד. הוא אומר שהרצון לכתוב התעורר בו כשהיה נער, וקרא ספר של סטיבן קינג וחשב לעצמו "כמה נפלא יהיה להתפרנס מלספר סיפורים". הוא אומר על עצמו שהוא לא כותב ממושמע, אבל קשה להתייחס לזה ברצינות נוכח ההספק: בימים אלה הוא לא רק מעבד את רב המכר שלו לקולנוע, הוא גם כותב תסריט מחודש לקלאסיקת שנות החמישים "הארווי", והוא בטח כבר באמצע ספר חדש. הוליווד אוהבת את הספרים שלו כי הם מונעים על ידי דמויות מורכבות, מעניינות ומעוררות הזדהות. כשהוא עוסק במשפחה, במקרה זה משפחה יהודית מניו יורק, הוא מצליח להישאר חד, ממוקד ומצחיק מאוד גם כשהוא מתאר רגעים עצובים ומנסה לפענח דינאמיקות משפחתיות מורכבות.  חלק גדול מזה הוא חייב לאופי המיוחד שהוא מעניק לכל אחד מהאחים, לגיסים ולנספחים האחרים ולעובדה שהוא לא מפחד לספר על עוינות, קטנוניות, טינה, חוסר פרגון ונואשות – הנימים הקטנים הנחרצים בתמונות המשפחה האידיאלית כשמסתכלים מקרוב.

הפוקסמנים שלו, כמו גיבורי ספריו הקודמים (ארבעה במספר), נתונים במשבר ומתקשים להביע את רגשותיהם. זה לא שהם לא מנסים – זה פשוט שאביהם המנוח היה שתקן ומתבודד שלא ממש פתח את עצמו לעולם, ואמם, סוג של גורו פסיכולוגי, הייתה מהאימהות המשוחררות של שנות השישים שנתנו לבנים עצות על אוננות אגב ארוחת צהריים. בילדות הם תכננו יחד קנוניות, זייפו סיפורים מסמי שיער ביומניהם כי ידעו שאימא קוראת, וחיכו בחשש לכל מילה שתצא מפיו של אבא. בחייהם הבוגרים שם שומרים על קשר רופף בלבד ופתאום הם מוצאים את עצמם מבלים יחד שבוע של אבל, "ועוד בלי אלכוהול!" – כפי שמציין ג'אד, הבן האמצעי, שמפיו מסופר הסיפור. בשבוע הזה המתח ביניהם, כצפוי, גואה, אבל הם מנסים בכל כוחם להישאר משפחה. זה קשה במיוחד לג'אד, גיבור הספר, שרגע לפני השבעה תפס את אשתו בוגדת בו עם הבוס שלו, הוא עובר לגור במרתף של זוג סינים שתקנים, וכדי להוסיף לבלבול הרעיה הבוגדנית גם מודיעה לו שהיא בהריון, ממנו.

טרופר, סופר, תסריטאי ומרצה לספרות, ניו יורקי בן 41, נשוי ואב לשלושה. בכל הראיונות שנתן בארה"ב לרגל צאת "מכאן אני ממשיך" (מאנגלית: נדב דרור, כינרת זמורה ביתן) הוא נתבע להסגיר את בני המשפחה האמיתיים שלו, שעליהם מבוססות הדמויות בספר, ויצא מזה באלגנטיות מרשימה כשאמר שהקרובים שלו הרבה פחות מעניינים מהדמויות שהוא ממציא. למרות זאת, קשה לא לחפש את המקבילות: טרופר כתב על רווקות וחיפוש בני זוג, על התבגרות בבית יהודי, על נישואין, בגידות, החיים בפרברים. הוא מרבה למהול מצבים טראגיים בהומור מושחז, עד שלעתים נדמה שהמוות בספריו מתגמד לעומת היחסים הבינאישיים המורכבים שמייצרים גיבוריו קשיי ההבעה. גם על זה, אגב, יש לו מה לומר: "זה לא שאני חושב שמוות או גירושין זה מצחיק. אני חושב שאנשים הם מצחיקים וההתנהגויות שלהם מאוד מצחיקות".

אתה אמנם טוען שהפוקסמנים לא מבוססים ישירות על בני המשפחה שלך, אבל האם הם עצמם מאמינים לך?

"אני חושב שכשאתה מכיר את הסופר, אתה בודק ומחפש את עצמך בדמויות שהוא כותב, ובטח גם להפך – כשאני ממציא דמויות ומשוכנע שהן לא מבוססות על אנשים שאני מכיר, התת מודע שלי לפעמים מתערב…למרות זאת, אף אחד ממקורבי לא האשים אותי מעולם שהכנסתי אותו לספר. "

מאד מפתה לקרוא לפוקסמנים משפחה לא מתפקדת. האם הם באמת כאלה? יש בכלל דבר כזה משפחה מתפקדת?

"אני חושב שזה מונח שמשתמשים בו בקלות רבה מדי. ברור שיש משפחות לא מתפקדות, אבל זה לא בדיוק אותו דבר כמו סתם משפחה, שיש לה בעיות ושקשה לאנשים בה להסתדר אלה עם אלה. הפוקסמנים שומרים טינה לאורך זמן, חשבונות ישנים וכל מיני עניינים לא פתורים, והם גם אומרים ועושים זה לזה דברים איומים, אבל זה מה שהופך אותם למשפחה טיפוסית, לא?"

הגיבור של ג'אד פוקסמן הוא גבר מאוד רומנטי, חם, יצירתי. הוא כתוב בסוג של אהבה. נדמה לי שהיית רוצה שיהיה החבר הכי טוב שלך, לא?

"ג'אד נמצא בצרות צרורות. הוא מרוכז בעצמו, הוא כועס והוא מאשים את כל העולם בצרות שלו. אני לא בטוח שכרגע הוא במצב שיהיה כיף לבלות איתו".

ג'אד עובר דרך רבת תהפוכות בספר, ובסוף לא לגמרי ברור לאן מועדות פניו. אתה מתכוון לחזור אליו בספר המשך כדי לתת לנו לראות מה קורה לו?

"מעולם לא חזרתי לדמות שכתבתי בספר. אני לא אומר שלא אעשה את זה, אבל אין לי תוכניות בינתיים… המשכתי הלאה".

הדמויות ב"מכאן אני ממשיך" מפגינות תערובת של עצירות רגשית עם העדר גבולות. או שהם לא מצליחים להתבטא ולא אומרים מילה, או שהם אומרים אחד לשני את הדברים הכי אמיתיים והכי כואבים בפנים. מאיפה אתה חושב נובע חוסר האיזון הזה?

"הם גדלו אצל אמא חסרת גבולות ואצל אבא סטואי, שתקן. כתוצאה מזה, אין להם מושג מהי מידת הביטוי העצמי הראויה. הם יצאו לעולם ושם, תוך כדי החיים, כל אחד מהם מצא את עוצמת ההתנהגות הנכונה לו. אלא שכשהם חוזרים הביתה, הם נסוגים בחזרה לקצב ולהתנהגויות של הילדות שלהם, והתוצאות מחרידות".

בראשית הספר נדמה שאתה משתמש בשבעה כסתם תירוץ להביא את כל ילדי פוקסמן הביתה. בהמשך נראה שהם ממש מפיקים תועלת מהטקסים הדתיים, שהדברים האלה עוזרים להם להתבטא למרות שהם אתאיסטים גמורים.

"בהתחלה השבעה באמת הייתה רק מכשיר לקידום העלילה. הייתי צריך תירוץ שיפגיש את כולם, וישאיר אותם ביחד ליותר מכמה שעות. ככל שהמשכתי לכתוב, הבנתי שהמשפחה הזו גדלה בלי כל קשר לדת, וחשבתי שיהיה מעניין אם איכשהו, כשהם יקיימו את הטקסים האלה שעבורם הם חסרי משמעות, הם יתחילו להרגיש סוג של החלמה, או יצרו קשרים חדשים בינם לבין עצמם. "

לך עצמך יש איזה קשר לדת?

"כן. גדלתי בבית יהודי, ולמדתי בבית ספר יהודי בניו יורק, כך שקיבלתי חינוך די מקיף בכל הקשור לדת".

אתה מתאר סיטואציות אישיות ומשפחתיות קשות: מוות, בגידה, אובדן מקום עבודה, קנאה עזה ואת כל אלה אתה מגיש בהומור רב. אתה עצמך בטח מאוד חסון נפשית…

"אני נוטה למצוא את האירוניה וההומור ברוב המצבים שאליהם אני נקלע. בכל מקום שיש בו בני אדם, מובטח לך שיהיו אירוניה והומור. אנשים לא תמיד מזהים את זה ברגע עצמו, ולכן למדתי לסתום את הפה. אבל כשאני כותב ספרים, אני לא חייב לסתום את הפה".

הכתיבה שלך מאוד צבעונית, ולאורך הקריאה יכולתי ממש לראות את ההתרחשויות. בחלק מהסצינות היה נדמה לי שמדובר בתסריט ולא בספר ואני יודעת שאתה מעבד את הסרט בימים אלה לקולנוע. זה בטח קל מאוד…

"ממש לא. למעשה, זה בדיוק להפך. ביליתי המון זמן בכתיבת הספר מתוך ראשו של ג'אד פוקסמן, חשבתי את המחשבות שלו וחלקתי את הדעות שלו. המונולוג הפנימי הזה הוא חסר כל ערך בקולנוע. המבנה הזה של סצינות נפרדות בשבעה ימים גם לא מתאים למבנה הקלאסי של סרט, שיש בו בדרך כלל שלוש מערכות. מה נשאר? כמה התרחשויות צבעוניות מאוד? זה לא מספיק כדי להעתיק ספר למסך. העיבוד של הספר לקולנוע שבו אני עוסק היום התגלה כקשה ביותר. אני צריך לבנות את כל הספר מחדש, להיפטר מכל מיני עלילות משנה ולהמציא אירועים חדשים שאיכשהו יספרו את אותו סיפור. מכל התסריטים שכתבתי עד כה, זה הכי קשה לי".

 *** הראיון שערכתי עם ג'ונתן טרופר פורסם במוסף הספרים של לאישה