ארכיון תג: בלוג

לעסתי וטחנתי וקיצצתי ובישלתי ומיציתי את הפופיק של עצמי – עד שיכולתי לטפל ברעיון מסודר, שונה לגמרי

כתבה ומחקה עד שיצא לה ספר. אביבית משמרי

כתבה ומחקה עד שיצא לה ספר. אביבית משמרי

העתיד מעולם לא נראה עגום יותר. ביום שאחרי נאומו של הזקן – ובמקרה של ספר הביכורים של אביבית משמרי לא מדובר בדוד בן גוריון אלא בזקן אחר, ראש ממשלה שהתעורר אחרי שנים בתרדמת – העם נמלא שנאה. החילונים, שעד לאותו רגע הודרו אט אט מכל חלקה טובה ומכל עמדת כוח במדינת ישראל, יצאו לרחובות על מנת לשבור את העצמות לדתיים. אלה הרגו באלה, אלה חבטו באלה, אלה פלשו לבתיהם של אלה, ואלה נשבעו לנקום באלה. והרחובות נמלאו עלטה, עזובה, אלימות ומחסור.

משמרי אינה הראשונה לתאר בספרות העברית חזון אפוקליפטי אפל כל כך. "הזקן השתגע" שלה (הוצאת חרגול) מצטרף לשורה של חזיונות זוועה קודמים, שהבולטים בהם היו "פונדקו של ירמיהו" של בנימין תמוז (שראה אור, כמה סמלי, ב – 1984) וכלל שורות כמו "היו בירושלים גם חילונים. כלומר: אדם חילוני אי אפשר היה לו להתקיים בירושלים אפילו שעה אחת. אילו נתפס, היו קורעים אותו כדג"; "הדרך לעין חרוד" של עמוס קינן (שראה אור באותה שנה סימבולית עצמה) שתיאר השתלטות של חונטה צבאית על המדינה, גירוש של כל ערביי הארץ ומצר מוחלט על תל אביב, שהותיר רק אזור זעיר שהתנהל בידי מורדים חופשיים; "פרגוד הבדולח" הנושן (1969) של יהושע גרנות החוזה מדינה אנטי דמוקרטית, גזענית, שמחתרת שמאל קיצוני מנסה להפיל בה את השלטון באלימות; ו"אנרכיה מותק" של דניאל דותן (משנת 1999), קובץ סיפורים שאחד מהם מתאר מדינה הנשלטת על ידי חרדים קיצוניים חסרי רחמים, שרק מחתרת פמיניסטית מעזה להתקומם מולם.

אצל משמרי, כמה מפתיע, אין פמיניסטיות. אין כמעט דמויות נשיות משמעותיות – למעט חיה-לאה, זקנה דתית מבולבלת, שנקלעת ללב המאורעות בעל כורחה, אישה מאמינה עם נטיות מיסטיות, שמוצאת את עצמה נערצת ונסגדת, דמות שאלמלא נכתבה בהרבה חמלה עלולה הייתה להיות מגוחכת. הדמויות הראשיות שאחריהן היא עוקבת מתחברות אלה לאלה רק בנגיעות קלות, כשהעובדה שאנחנו ארץ קטנה מוקפת אויבים, מביאה את דרכיהם להצטלב. צעיר חילוני שלרגע נדמה שעם הצטרפותו למורדים יתגלו בו תכונות של גיבור, אבל מובן שהוא אינו מסוגל להשתנות באמת; זוג דתיים שאוספים צעיר פצוע לביתם, ומתחבטים בשאלות של מצפון ומוסר; קיבוצניקים וקיבוצניקית לשעבר; פוליטיקאים; אנשי תקשורת; נשות פוליטיקאים; מתנחלים, אנשי שב"כ – תערובת של כמעט כל מה שיש פה, בחברה הישראלית. כמעט.

את אם לשני ילדים קטנים. הפתיע אותי לגלות שבתוך חזון האימים הזה, לא ניסית לדמיין מה היה קורה לאימא שצריכה איכשהו לדאוג לילדים שלה כשאין חשמל, כשעשרים איש נהגרים פתאום ברחוב, הטלפונים קורסים, חנויות נבזזות, לא נשאר אוכל…

"יכול להיות שדווקא בגלל שאני אימא לא כתבתי על זה, כי זה תסריט מחריד. המחשבה לקום בבוקר למציאות כזו, ואת צריכה לדאוג למישהו אחר היא נוראית. במלחמת לבנון השנייה ממש דמיינתי בחרדה מה יהיה אם נצטרך להיות פליטים ולנדוד למקום אחר. היה לי תינוק וכל דבר הכי קטן נראה לי פשוט מזוויע. זה מקום כואב נורא. הסיפור הבא שהתחלתי לכתוב עוסק מאוד באימהות. שם יש אימא עם כל רגשות האשם והפשלות והרצון הטוב שהולך לעזאזל".

משמרי, בת 45, אם יחידנית לשניים (שני בנים, בני 8 וחצי ו-4 וחצי), עורכת תוכן ובלוגרית ותיקה ופופולארית ("כותבת מוחקת") עסקה בעבר בעיתונות, בעיקר בתחום מדעי החיים וההיי טק, ושימשה אנליסטית של חברות סטרט-אפ. היא מתחזקת נוכחות בולטת ורציפה בפייסבוק, רציפה כל כך שגם המפגש לצורך כתבה זו דווח מיד, והיא כותבת ומוחקת בבלוג שלה. לפני קצת יותר משנה היא שינתה את שמה מ"אביבה" ל"אביבית", מטעמי חיבה ושמחת חיים בלבד.

היא נולדה בשכונת פלורנטין בתל אביב, אבל מגיל חמש גדלה בחולון. יש לה אח אחד, והבית שבו גדלו היה מסורתי-דתי. מיד אחרי הצבא היא חזרה לתל אביב ו"כמעט שלא עזבתי אותה למעט כמה שנים באמסטרדם, שם חקרתי את העולם. עשיתי אומנות, למדתי הולנדית, לימדתי עברית, הכרתי אנשים, חייתי באווירה קוסמופוליטית נהדרת".  היא זוכרת את עצמה כותבת מגיל צעיר "הייתי הכתבת הראשית והעורכת של העיתון, בכיתה, בתנועה ובבסיס בצבא. דברים בלתי רשמיים שכנראה הייתי חייבת לעשות". במשך מספר שנים כתבה שירה ואפילו השתתפה בסדנה של אילן שיינפלד. "חשבתי שספרות לא מעניינת אותי", היא אומרת. "השירה הייתה מפלט נוח, כי לא צריך להגיד המון רק לתפוס איזה רגע או לתפוס דימוי מדויק, ואני חושבת בדימויים אז זה קל לי".

הדרך של משמרי מכתיבת שירים בעיקר למגרה, לכתיבה לקהל גדול, עברה דרך כתיבה ב"גלובס" ובהמשך כתיבה בבלוג, שהיא מקפידה לעדכן בכל שבוע. "ובשנתיים האחרונות", היא אומרת, "הייתה לי מין קפיצה יצירתית. הרגשתי שאני רוצה שהבלוג יהיה יותר מסתם מקום להביא בו כל מיני אנקדוטות ודעות, אלא חלק מתהליך יצירה. לשמחתי, התגבש שם גם קהל קוראים קטן אבל נאמן, שזה מאוד חשוב. "

הכתיבה שלך בבלוג התמקדה בעיקר בחיי האהבה שלך, בילדים שלך – נושאים קלאסיים של ספרי ביכורים. הבחירה שלך לכתוב על חזון מלחמת החרדים-חילונים מפתיע מאוד

"במשך שנתיים לעסתי וטחנתי וקיצצתי ובישלתי ומיציתי את הפופיק של עצמי, עם משוב מדהים של קוראים, ובחינה ברמה של מצבי הרוח היומיומיים ולאט לאט זה התפתח לסיפורונים קטנים של 300-אלף מילה, ומזה נולד הרצון שלי לכתוב סיפור. זה נתן לי תנופה, קפיצה לכיון אחר. הרעיון לספר צץ בשיחה עם חברים. דיברנו פוליטיקה. יש לי חבר טוב שמאוד מודאג מהפער הדמוגרפי שהולך ומתפתח מול החרדים. ישבתי ושתיתי את דבריו וחשבתי מה היה קורה אילו קם איזה פוליטיקאי שהיה משסה חילונים בדתיים בנאום אחד, בגפרור מוצת אחד. הלכתי הביתה וכתבתי 2500 מילה של הפרק הראשון. אני שמחה שהכתיבה האישית נגרסה מכל הכיוונים ויכולתי לטפל ברעיון מסודר שונה לגמרי".

בספר נשארת בתמונה בתור קול של מספר יודע כל…

"הקול הזה הוא מעין מקהלה יוונית מקוננת והיא לא עקבית. הדעות שהיא מביעה הן לא בהכרח הדעות שלי. המספר פעם מקונן על אלוהים, אחר כך אומר שאין אלוהים, מחפש את אלוהים, שמח ששברו למישהו את העצמות ואחר כך אומר כמה זה טראגי ונורא. יש לו, כמו שיש לי, יחס של משיכה דחייה לעניין הזה המהפכני, ההתפרצות האלימה, שיש בה משהו מדליק, אבל מצד שני את לא רוצה להיות חלק מזה. בחרתי קול שמשקף את כל הצדדים האלה, הסוחף והמרתיע בו זמנית".

היא כתבה בלילה, אבל חשבה על הספר כל היום. זה לקח פחות מחצי שנה. "את הפרק הראשון כתבתי כסיפור קצר, וחשבתי שבזה זה ייגמר. שלחתי אותו לתחרות סיפורים ולשמחתי לא זכיתי, כי בתקופה שחיכיתי וכססתי ציפורניים אמרתי לעצמי 'רגע, אבל מה היה בבוקר שאחרי?' והמשכתי לכתוב. "

כאמור, משמרי כבר עובדת על הספר השני שלה.

נכנסת לרוטינת עבודה של סופרת?

"זה כנראה כמו השמיכות. כשהייתי בסוף ההיריון עם הילד הקטן חשבתי שיהיה נחמד לתפור שמיכות טלאים, שזה יעזור לי להעביר את הזמן. קניתי בדים והתחלתי לתפור ועכשיו כל הבית מלא שמיכות. בקיצור, זו אובססיה נחמדה מאוד. אני מתעלת את האובססיביות שלי למשהו יצירתי. עדיף לכתוב מאשר לאכול ציפורניים, ואולי אפילו לגרום לאחרים הנאה".

את טיפוס חרדתי במיוחד?

"לא, בדיוק להפך, אני אישה אופטימית מאוד. האמת היא שכתבתי ספר שאולי לא הייתי מסכימה לקרוא, אני לא רוצה לשמוע על הדברים הרעים, תעזבו אותי, אני רוצה לקרוא משהו נחמד. "

מאיפה אישה אופטימית מוציאה חזון נורא כל כך כמו "הזקן השתגע"?

"אולי זה הגיל. הגיל וניסיון החיים נותנים לך מספיק חבטות ואת מתחילה להבין שלא תמיד יהיה טוב בסוף, שלפעמים היה טוב ולפעמים יהיה נורא ואיום ולפעמים בינוני – ושיש ריבוי נקודות מבט, זה חלק מההתבגרות".

משמרי מתארת בספר, בלשון ביקורתית מאוד, את הישראלים של האמצע. אלא שלא רוצים לבחור עמדה. נאחזים בסממני בורגנות של מעמד בינוני שאפתני, ומנהלים חיים חילוניים אבל עושים קידוש וחגים ובר מצווה בכותל, בשביל הילדים. מקיימים מנהגים סתם, לא בגלל שמשהו בא מבפנים. היא משוכנעת שזה רוב העם, ושמאחר שגם היא מוקפת בהם, אין ספק שיהיה מכרים שישנאו אותה.

את התנתקת לגמרי מהמסורת שעליה גדלת?

"גדלתי בבית מסורתי מזרחי. שבו כילדה הלכתי המון עם אבא לבית כנסת. הייתה האמונה, אבל זה נורא גמיש. אם מישהו מחליט שהוא מתחזק ומפסיק לנסוע בשבת, מוחאים לו כפיים. מישהו אחר כן נוסע, וזה גם סבבה. היה משא ומתן פנימי של כל אחד עם עצמו על כמה מקפידים על הרגלים ומנהגים. אין חרמות ואיסורים, הכל יותר מחובר לחיים וזורם – אלה היו החיים לפני ש"ס, עם פחות הקפדה ופחות השפעות אשכנזיות. אני איבדתי את שארית הקשר לזה כשיצאתי מהבית, אבל שנים חשבתי שאני מאמינה באלוהים, ואפילו התפללתי תפילות אישיות. שירי גוספל ודבקות דתית הקסימו אותי, שמעתי מוזיקה חסידית בהנאה. בשנה האחרונה, ותוך כדי כתיבה, הלכתי והתחלנתי. ממש אמרתי לעצמי 'עזבי, זה כבר לא נכון', בדקתי את ההרגלים הישנים שלי, וגיליתי שכבר אין בי אמונה, אז הפסקתי להעמיד פנים."

יש בספר לא מעט הזדמנויות להתחבט בשאלה אם יש או אין אלוהים

"זה כנראה העיבוד שלי, הכאב הזה על כך שחתכתי ואני לא מסתכלת יותר על השאלה אם יש או אין מישהו שברא את העולם".

הבלוגרית שאתם לא רואים ברחוב

כשהעובדים הזרים מהפיליפינים התחילו הגיע ארצה גרתי בחיפה. מרכז הכרמל, שהיה עד אז מעוז יוצאי גרמניה, התמלא פתאום פנים זרות, והבדיחה הפופולארית תהתה איך קרה שלכל ה"יקים" נולדו פתאום נכדים אוריינטלים. הנכדים החלופיים האלה, המטפלים הזרים שהגיעו לכאן כדי לחיות בקרבה הכי אינטימית עם אנשים זרים –  הסבא והסבתא וההורים של כולנו – הפכו בינתיים למראה נפוץ ומוכר בכל הארץ, ולמרות זאת כמעט בלתי נראים. התרגלנו לחלוף על פניהם כשהם דוחפים כסאות גלגלים או תומכים בקשישים שנעזרים בהליכון או יושבים לצד מטופליהם הסיעודיים על ספסל, ולא לראות אותם, כאילו הם לא שם, כאילו הם אבזר אנונימי, כאילו אין להם מה לומר. ופתאום אחת מהן מדברת. היא כותבת בלוג, והיא מספרת את הסיפורים הכי אישיים – חלקם עצובים מאוד ואחרים מצחיקים לא פחות – שלה ושל חברותיה, שדווקא באלמוניות הבלוג מקבלים פתאום שמות ופנים.

לבלוגרית הזו קוראים מריסל. היא בת 30, והיא הגיעה ארצה לפני שלוש שנים מאחד הכפרים לא רחוק ממנילה. בבלוג שלה מופיע סיפור בגוף ראשון של אישה שגילתה שלבעלה, אשר עבד במלח על אוניה והרבה להיעדר מהבית, ישנה אישה אחרת שאתה הוא מנהל מערכת יחסים מקבילה בגלוי, והוא אף הבטיח להתחתן אתה. כשאותה אישה התקשרה אליה ודרשה כסף, המספרת עזבה את הפיליפינים, השאירה מאחור את ילדיה, ונסעה לישראל כדי לחפש פה עבודה חדשה ובעיקר חיים חדשים. "זה לא הסיפור שלי", אומרת מריסל, "זה סיפור של חברה שאני מכירה ועובדת כאן בישראל, והוא לא מאוד יוצא דופן. הרבה נשים מהפיליפינים מחפשות חיים חדשים לא רק בגלל שכאן הן יכולות להרוויח יותר כסף, אלא גם בגלל שהן לא אוהבות את היחס לנשים שם, או שהן בורחות ממערכת יחסים בעייתית".

ואת?

"אני הייתי רווקה ועדיין אין לי בן זוג. את ההחלטה לעזוב את הפיליפינים קיבלתי כשהבנתי כשאין לי שם עתיד מקצועי, ושאני לא אוכל להתקדם ולהגיע למשרה שבה אוכל לפרנס את עצמי כראוי. ישראל לא הייתה הבחירה הראשונה שלי. למעשה, קיוויתי להגיע למדינה אחרת וישראל הייתה אחרונה ברשימת האפשרויות שלי. הייתה אז מלחמה ברצועת עזה, ופחדתי מאוד לבוא לכאן. הגשתי בקשות לוויזה גם לבריטניה, לניו זילנד ולערב הסעודית – אבל כל כך רציתי לנסוע לחו"ל, שהחלטתי שאסע למדינה הראשונה שתיתן לי תשובה חיובית. וזאת הייתה ישראל".

מריסל נולדה כאמור בכפר, אבל בגיל התיכון עברה להתגורר אצל סבתה בעיר, ושם גם השלימה את לימודיה האקדמיים במנהל עסקים. "הייתה לי משרה טובה בתחום שבו התמחיתי – מסחר", היא אומרת. "הבעיה היא שגם משרות שהן כאילו טובות, לא מובילות לשום מקום. את נתקעת באותה דרגה ובאותה חברה ואת לא יכולה להתפתח או להרוויח יותר. רציתי לחפש בחו"ל עבודה בתחום שלי, אבל הבנתי שאיש לא ייתן לי הזדמנות והייתי מוכנה להתפשר על עבודה אחרת- ואז חברים סיפרו לי שיש אפשרות לבוא לישראל ולעבוד כמטפלת".

את המעבר הלא פשוט הזה מעבודת משרד מעונבת לתחום הטיפול בקשישים, שמחייב אותה לרחוץ, לנקות, להלביש, לנגב, לתמוך ולעתים קרובות גם לספוג מצבי רוח קפריזיים ותלונות משונות מקשישים ומבני המשפחה שלהם היא עשתה משום שהשכר המשולם כאן – זה שנראה לנו זעום, כ- 5000 שקל בחודש – גבוה בהרבה מזה שהיה לה סיכוי להרוויח בארצה. "בנאדם עוזב את הבית שלו רק כשאין לו ברירה", מסבירה מריסל.

מריסל אומרת שאחרי שעברה במולדתה הכשרה מזורזת לטיפול בקשישים, היא הייתה מוכנה לבידוד, למרחק מהמשפחה, אפילו לקשיים הפיזיים אבל המציאות קשה משדמיינה, וקשה לה במיוחד להתמודד עם השעמום. היא כותבת בבלוג שלה על התלבטות אופיינית למטפלות רבות: האם לעבוד אצל קשישים שיש להם מגבלה גופנית אבל הם צלולים וניתן לשוחח איתם, להכיר אותם ולפעמים אפילו לבלות ביחד, או לבחור בכאלה שהיכולות המנטליות שלהם כמעט לא קיימות – כאלה שמבלים שעות בבהייה באוויר, בשתיקה, לא מסוגלים לתקשר. לא נעים להודות – אומרת מריסל – דווקא אצל מטופלים שיש אפשרות ליצור אתם קשרים, ואולי גם מערכות יחסים הדדיות ומתגמלות, קשה יותר לעבוד. אצל המנותקים השעמום נורא, כזה שגורם למטפלים לטפס על קירות, והבדידות קשה מאוד. אני הידיים והרגליים שלהם, אבל שום דבר מעבר לזה כי המודעות שלהם לא קיימת כמעט. אני אפילו צריכה לחשוב במקומם, אבל הם לפחות לא מתעמרים במטפלים שלהם, לא צועקים, לא מעירים הערות לא נעימות ולא מחלקים פקודות. "השגרה היומית לא תמיד נעימה", היא כותבת. "זה לא קל לבלות ימים שלמים עם אדם זקן שמצבי הרוח שלו לא צפויים ולעתים עולים ויורדים יותר מהר משוק המניות".

מהתקשורת הישראלית אנחנו מכירים בדרך כלל סיפורים הפוכים – על מטפלים שמתנהגים לא יפה, בלשון המעטה, לקשישים חסרי ישע

"אני יודעת שאלה הסיפורים שהעיתונות מפרסמת, אבל יש גם הרבה מקרים אחרים. ישנם לא מעט מטפלים שסובלים מיחס גרוע מאוד מצד המשפחות של הקשישים, או מהקשישים עצמם שמדברים אליהם כאילו שהם משרתים, צועקים אם הם פותחים טלוויזיה או רוצים לנוח ומתייחסים אליהם באגרסיביות".

למרות זאת את כותבת בבלוג שאחד הדברים הקשים ביותר הוא הפרידה ממטופל שהלך לעולמו

"נכון, כי את בכל זאת נקשרת מאוד. את מבלה הרבה שעות עם אדם שהוא כבר לא אדם זר בשבילך. את מכירה אותו בצורה אינטימית ואז כשהוא מת, אף אחד לא לוקח בחשבון כמה זה כואב לך וכמה לך קשה להיפרד פתאום. "

"אי אפשר להימלט מהמוות", כותבת מריסל בבלוג שלה. הרבה פעמים מתעלמים מאתנו, כאילו אנחנו לא מעניקים הרבה אהבה ותשומת לב. וכאילו השכר הוא פיצוי מתאים. אומרים לנו שידענו מראש, שנשכרנו כדי לטפל באנשים בסוף חייהם, בדרך לקו הגמר, ולתת להם מה שאפשר. אלא שבמערכת היחסים הזאת גם אני נפתחת, אני נוגעת בכאב ובסבל ובכל פעם שמישהו כזה מת, מבחינתי זו פרידה מאהוב".

זה קרה לה יותר מפעם אחת בשלוש שנים. הייתה, למשל, מלכה, האישה שעליה מריסל אומרת "למדתי איך לאהוב אותה". למה היא מתכוונת? "זה די מחורבן להחליף חיתולים לאישה מבוגרת, לקבל ממנה צרחות, להרגיש שהיא מוציאה אותך מדעתך ואז פתאום היא שואלת אותך בקול רגוע מה הבעיה שלך או צוחקת כמו משוגעת. אבל הבעיות האמתיות התחילו כשהיא נפלה ושברה את הירך והבנתי שזו התחלת הסוף. החיים הפכו למסע הלוך ושוב מבית החולים, לבתי מרקחת, לרופאים ואני צפיתי בה דועכת לאט לאט. זה נמשך ככה חצי שנה עד שהיא מתה".

אייך התייחסו אליך באותה תקופה בני המשפחה שלה?

"הרגשתי לבד, נטושה לגמרי על ידי המשפחה שלה שכמעט לא באה לבקר. הרבה פעמים הבאתי אותה לבד לבית החולים באוטובוס, ונאבקתי שם כדי שיבינו מה אני אומרת כי אני כמעט לא מדברת עברית. נורא ריחמתי עליה כששאלו אותה למי להתקשר, והיה לה מבט אטום לגמרי. אני לא אומרת שהם אנשים רעים, אבל אני באה מתרבות שבה גם אם אין כסף אנחנו מתכנסים ביחד ועוזרים אחד לשני ופה לא ראיתי את זה".

 

איך הצלחת להישאר פה אחרי מותה של מלכה?

"בדרך כלל באמת עובד זר צריך לעזוב אם המעסיק שלו נפטר, אבל אני מצאתי מעסיק אחר שנלחם עלי במשרד הפנים. ככה זה עובד".

מריסל מנהלת את הבלוג שלה באתר iSavta  – אתר שהוקם על ידי אריאל כבירי, שנאלץ לחפש עבור סבתו מטפלת ומצא את עצמו מחליף למעלה ממאה כאלה, והחליט להקים לוח דרושים ומבקשי עבודה בסיעוד המציע את שירותיו ללא תשלום. כבירי הוא שפנה אל מריסל, והציע לה לחלוק את חוויותיה. היא כותבת באנגלית, בקול רהוט, מפוכח, מצחיק ונוגע ללב – כדי שאנחנו, מעסיקים פוטנציאלים ובני משפחותיהם – נוכל לקרוא. בעיניה זו הזדמנות לדבר אל אנשים שבדרך כלל לא נפתחים לשמוע אותה, הזדמנות להשמיע את קולן של חברותיה שלא לכולן יש יכולת או מקום להתבטא.

אנחנו מנהלות את הריאיון ב"סקייפ", בשיחת וידיאו. היא יושבת מול המחשב בחדר שלה בירושלים, אצל הקשישה שבה היא מטפלת היום, ומזהירה אותי מראש שפה ושם תאלץ להתרחק לכמה דקות מהמחשב כשזו תקרא לה, להאכיל אותה או לכל בקשה אחרת. זה באמת קורה – צלצול פעמון מבשר למריסל שהמטופלת שלה זקוקה לה, והיא הולכת וחוזרת. היא תכליתית, חייכנית, גם כשהיא מספרת על רגעים קשים היא מנסה להפגין אופטימיות. היא פה כדי להרוויח כסף ולהמשיך הלאה, בתקווה להצטרף לבני משפחה שהיגרו לקנדה או לאוסטרליה ונהנים מרמת חיים גבוה עוד יותר. והיא מעדיפה לא לחשוף את שם משפחתה או להצטלם, למרות שלדבריה היא שוהה פה ברישיון.

למה את שומרת כל כך על הפרטיות שלך – משטרת ההגירה לא בעקבותיך…

"כי אני לא כותבת רק את הסיפורים שלי, אני רוצה להיות קול של עוד אנשים, של אנשים שבדרך כלל לא רואים אותם. בשבילכם הישראלים אנחנו כאילו לא קיימים, אבל יש פה קהילה די גדולה ודי קרובה של עובדים זרים ואם תחפשי בתחנה המרכזית בתל אביב תגלי שיש גם כמה עיתונים בשפות המקומיות של הפיליפינים או הנפאלים למשל וגם כמה פרסומים באנגלית. אנחנו קהילה מאוד מגובשת ובעיקר אם מישהו צריך עזרה כלכלית או תמיכה כלשהי, מתגייסים לעזור. "

אתם גם מבלים ביחד?

"יש מסיבות, יש מפגשים. אני בירושלים קצת רחוקה מכל זה עכשיו, אבל כשיש לי חופשות אני יורדת לתל אביב כדי לפגוש חברות וחברים. כתבתי על זה שהרבה נשים מחפשות אהבה, רוצות למצוא בני זוג, אבל מגלות שהגברים מהפיליפינים מוכנים לצאת עם כל אחת ובעיקר להחליף נשים לעתים קרובות, כך שאין טעם לטרוח, לא תצא מזה זוגיות שווה. אנחנו באים ממדינה מאוד שמרנית, והגברים שבאים לכאן חושבים שפתאום מותר להם הכול, והם מתנהגים לנשים בצורה לא הגונה. זה מאוד כואב. חלק השאירו משפחות מאחור, וחיים כל הזמן במתח כי הם לא יודעים אם הם יכולים לסמוך על בן או בת הזוג שלהם, כל עניין הנאמנות מציק מאוד".

וחוץ מזה הרשויות פה לא ממש מרשות לכם להקים משפחה

"אנחנו יודעים שאסור לנו ללדת פה ילדים ולהקים משפחה, אבל אנחנו בני אדם. איך אפשר להימנע מזה? את לא באמת יכולה להגיד למישהי, היי, אל תתאהבי, אל תנהלי מערכת יחסים, והיי, גם לא יהיו לך ילדים. מצד שני, יש נשים שמשתמשות בילדים כדי להישאר פה. אין להן לאן לחזור. "

החיים האלה נשמעים לא פשוטים בכלל

"אני מודה שקשה כאן, גם פיזית וגם נפשית, אבל לא הכול רע. בסך הכול לרוב העובדים הזרים פה יש חיים יותר טובים מאלה שהם השאירו מאחור. אתם לא יודעים את זה, אבל רוב העובדים הזרים משכילים – זאת אחת הדרישות של משרד הפנים שלכם – אבל הם באו מכפרים קטנים והם יותר אוהבים את צורת החיים בישראל".

בגלל זה הם נשארים גם אחרי שתוקף הוויזה שלהם פג?

"כן, רובם מפרנסים יחידים ויש להם משפחה בפיליפינים שתלויה בהם. הם לא יכולים להניח למשפחה שלהם לרעוב. אין להם ברירה. זה מסוכן לחיות ככה, אבל זה הסיכוי היחיד שלהם להתפרנס. להרבה נשים יש ילדים שגדלים רחוק מהן, הן לא רואות אותם אבל הן רוצות שתהיה להם אפשרות ללמוד, ללכת לקולג', אין להן דרך אחרת להשיג את הכסף הזה".

יצא לך להיתקל במשטרת ההגירה?

"זאת חוויה מפחידה מאוד. כבר קרה שביליתי עם כמה חברות ובאמצע הלילה, כשכולן ישנו, פתאום היו דפיקות חזקות בדלת ופרצו פנימה שוטרים של משטרת ההגירה. פעם יצאתי למכולת ותוך כמה דקות ניגש אלי מישהו בלבוש אזרחי, תפס את הזרוע לי וביקש את הפספורט שלי. פחדתי לבקש ממנו תעודה מזהה למרות שלא הייתי בטוחה שהוא באמת שוטר. אמרתי לעצמי תתרגלי, מותק, אבל הלב לא מפסיק לדפוק. חברה אחרת סיפרה לי איך אחרי שהמעסיקה שלה מתה, היא ירדה לזרוק את הזבל ומצאה את עצמה מוקפת קבוצת גברים. היא כמעט מתה מפחד – היא חשבה שמאשימים אותה במותה של האישה, והם גררו אותה בחזרה לדירה כדי לראות את המסמכים שלה".

מריסל השאירה מאחור את אחיה ואחותה, שלא יצאו מגבולות הפליפינים, ואת הוריה "שמכירים אותי ויודעים שאני אישה עצמאית ושאני אעשה מה שאני רוצה. עזבתי את הבית בגיל 13 והלכתי לגור אצל סבא וסבתא, כי שם היה לי יותר טוב, כך שההורים שלי למעשה לא מכירים אותי. באתי לבקר אותם רק מדי פעם בחופשות. הם נלחצו כשאמרתי שאני נוסעת לישראל, כי הם יודעים מהחדשות שפה המצב לא יציב ומפחיד, והם אמרו לי להיזהר. גם לי זה נראה מפחיד, בעיקר אחרי שיום אחד נתקלתי בתור ברחוב וכששאלתי התברר לי שאנשים מחכים לקבל מסיכת גז. זה נורא מבהיל – תהיה מלחמה? יזרקו עלינו פצצות עם גז? אחר כך את מסתכלת על הישראלים ברחוב והם לא נראים מודאגים אז את אומרת לעצמך, אולי זה לא כל כך נורא לחיות פה".

חשבת לעזוב?

"הסתכלתי מסביב והבנתי שהתנאים שלי די טובים. בארצות אחרות במזרח התיכון, למשל, התנאים יותר קשים בעיקר לנשים שלא יכולות להסתובב בחופשיות. אני לא יכולה לחזור לפיליפינים, כי לא תהיה לי אפשרות למצוא שוב עבודה ולהתחיל את החיים מהתחלה. כדי להגיע למדינה אחרת, אני צריכה לעבור שוב את כל הראיונות והתהליכים הבירוקרטיים שכבר עברתי פה ושוב לשלם הרבה כסף לחברות כוח אדם. זה לא קל. מותר לי להישאר פה ארבע שנים ושלושה חודשים – אני מנסה לחסוך כמה שיותר כסף, וחולמת על מקום שבו אני אוכל לא רק לעבוד ולעבוד ולעבוד אלא גם ליצור לעצמי חיים".

 

את הבלוג של מריסל אפשר לקרוא כאן

 

 

את לא חייבת להיות נחמדה. מספיק שהארון שלך יהיה מסודר

א' אושר, ב' זה בית, ג' זה גמל גדול

 

גרטשן רובין היא הגרסה הבייתית של אליזבט גילברט. בעוד הראשונה יצאה לחפש את האושר ולשם כך השמיטה מחייה את הבעל והבית, טיילה בעולם, אכלה, התפללה ואהבה כל מה שנקרה בדרכה, השנייה החליטה לעשות את אותו דבר בקטן, בלי לטלטל את החיים. רובין אומרת שהיא מצאה את האושר ממש מתחת לאף. ב"פרויקט האושר", הספר המסכם את החיפוש שלה ומציע שיטה תכליתית מאוד באמצעותה כל אחת מאתנו יכולה להפוך למאושרת יותר, רובין מסכמת את מסע החיפושים הזה. למרבה ההפתעה הוא לא כולל אימוץ של גורו, אין בו אפילו בדל מחשבה על גירושין או המרת דת ואפילו לא דיאטה. הדרך אל האושר, מסתבר, מתחילה בצעד קטן וממשיכה בשורה ארוכה מאוד של צעדים עוד יותר קטנים. "פרויקט האושר" ("כתר", מאנגלית: לינדה פניאס אוחנה) אגב, הוא רב מכר בינלאומי, ולכן מותר להניח שרובין – ממש כמו גילברט – הפכה באותה הזדמנות למיליונרית. מה שמחזק את האימרה הידועה לפיה הכסף אינו יכול לקנות עבורנו את האושר, אבל הוא בהחלט מאפשר לנו לשכור אותו, לפחות לזמן מה.

 

למרות שרובין אינה מטיפה, כאמור, לשום שינוי דרמטי בחיים, לא קל לנסות ללכת בעקבותיה. אני אפילו מעזה לחשוב שלו הייתי צריכה לנסות משהו קיצוני יותר, הכולל שבועות של התבודדות, פולחנים לאור ירח, אכילה מוגזמת של ירקות שורש וריקודים בעירום במדבר היה לי קל יותר. גם כשעשיתי דיאטה והשלתי יותר מ-40 קילו ממשקלי, זה התחיל בדרמה: דמעות ובכי אצל הדיאטנית וחשבון נפש פומבי מעל גבי העיתון. בלי הדרמה הזו מאוד קשה לי להתחייב לשינויים בחיים. כי השינויים הקטנים, אלה שנעשים במתינות אבל מחייבים תחזוקה יומיומית, נראים מרחוק מפתים פחות ולטווח ארוך הם – כך נדמה לי – משעממים יותר.

רובין לא מנסה לשנות את העולם. רשימת המגבלות האישיות שהיא מנסה לתקן מינורית עד פיהוק: היא מבטיחה לעצמה, בין השאר, להפסיק לשחק בשיער שלה, לנעול רק נעלי ספורט, לאכול שיבולת שועל, לזכור ימי הולדת של חברים, לא להרשות לבת שלה לצפות בטלוויזיה בזמן ארוחת הבוקר ולא לפחד לנהוג. הרשימה האישית שלי כוללת הרבה יותר פריטים. האם זה משום שאני אדם פחות מאוזן, אמיץ או נורמאלי מרובין? לא ברור, אבל כמעט כל מה שהיא מכנה בשם "מגבלות" אני הייתי מעדיפה לראות כתכונות אנושיות, שאין כל פגם בלשאת אותן על הגב עד אין קץ. אני לא מצפה מחברותיי להיות נטולות כל פגם, ואני ממהרת לסלוח גם לעצמי על דברים כאלה. אני, למשל, מבזבזת המון זמן בלהגיע לפגישות לפני המועד, לא זוכרת לעולם לקטלג מסמכים בקלסר המיוחד המיועד להם, נוטה לצבור ערימות כביסה לא מקופלות שמהן הבגדים לעולם לא חוזרים לארון ומשתיקה את החתולות שלי באמצעות מעדנים לחתולים כשהן מעירות אותי באמצע הלילה, למרות שכל מומחה לחינוך היה מלקה אותי על כך בשוט. אצל רובין ה"מגבלות" האלה עוררו תחושת חוסר סיפוק, סוד של דכדכת ולא מעט הלקאה עצמית. ואצלי? לא נעים להגיד. אני די מחבבת את המוזרויות והשריטות שלי. לא עד כדי כך שאהיה מוכנה לפרט את כולן כאן, בפומבי, אבל מספיק כדי להרגיש נוח בתוך עצמי, כמו שאנשים אחרים מרגישים בתוך נעל בית מרופטת.

 

ולמרות זאת החלטתי להקדיש חודש ולנסות בעצמי את עצותיה של רובין. בעיקר בגלל שההישגיות הזו שלה הציפה אותי ברגשי אשמה. הרי לרובין עצמה יש לא מעט סיבות להיות מרוצה מחייה: היא נשואה לגבר שהיא אוהבת (והיא לא שוכחת לציין שהוא נאה וגבוה), יש לה שתי בנות, היא עורכת דין בהכשרתה ועוסקת בכתיבה, היא בריאה, היא גרה בניו יורק והיא אפילו לא צריכה לצבוע את שערה. בתוך התפאורה הלכאורה מושלמת הזו מתגוררת אישה שלא סולחת לעצמה אם היא מתפרצת בזעם על איש שירות של הכבלים, שוכחת להחזיר טלפון לחברה או נתקפת חוסר ביטחון מול מכשולים בעבודה. אין לי ספק שאינטקלטואליות אירופאיות (שכמותן אני הרי חולמת להיות) היו מאנפפות בזלזול נוכח הבהלה שאוחזת את רובין, האמריקאית כל כך, ברגע שמחלחלת לחייה אפילו טיפה זעירה אחת של דיכאון. במסורת שלהן, זהו המעיין הנובע של היצירה וגם של הזיכוך העצמי. על פי רובין, אין מקום לשטויות האלה – ולמה לא לייצר לעצמנו חיים שיתנו לנו רק סיבות לחייך? אז ניסיתי, ואני מצטערת לבשר, שזה לא קל כמו שנדמה, ולא פשוט כמו שכוהנת האושר החדשה מנסה לטעון שזה.

12 הדיברות של "פרויקט האושר" פשוטות למדי:

  1. להיות אני עצמי
  2. להרפות
  3. להתנהג כמו שאני רוצה להרגיש
  4. לעשות את זה עכשיו
  5. להיות מנומסת והוגנת
  6. ליהנות מהתהליך
  7. לבזבז
  8. לזהות את הבעיה
  9. להיות קלילה יותר
  10. לעשות מה שצריך
  11. לא לעסוק יותר מדי בהתחשבנויות
  12. רק אהבה – זו הדרך

אני מודה שהרשימה הזו עיצבנה אותי עוד לפני שגמרתי לקרוא אותה. אני לא חושבת שאני אדם נרגן באופן מיוחד (להוציא ימים שבהם אני נמנעת מלאכול פחמימות וכל יקירי נאלצים להיכנס למקלט ולאטום את הפתחים בפתי-בר), אבל אני נגועה בציניות ההכרחית להישרדות במדינת ישראל, בברנז'ה העיתונאית, בתל אביב, במשפחה שבה גדלתי. במבט שני התברר לי שאני כועסת לשווא – את רוב הסעיפים פה אני מקיימת בלאו הכי. הקלילות, הבזבזנות וגו' הם הרי חלק מהסלחנות העצמית המופלגת שלי, שאולי מועילה לשלוות הנפש שלי, אבל לא הפכה אותי לאדם הישגי במיוחד ורובין הייתה בטח מעקמת מולי את פרצופה. את הסעיפים הנוגעים למודעות עצמית אני משתדלת לקיים, אבל מה לעשות, בגיל 47 עדיין יש שטחים מתים ונקודות עיוורות גם למי שמנסה לחפור בעצמה בכל הזדמנות, ובנוגע לשני הסעיפים האחרונים – הם נשמעים כל כך ניו אייג'יים שגופי ונפשי כאחד מגיבים אליהם בפריחה. אני רוצה לאהוב, בטח שאני רוצה לאהוב, אבל איך אפשר רק לאהוב? ואם בכל מערכות היחסים האישיות שלי לא אתחשבן אפילו קצת, לאן אוליך את כל הקיטור הזה שבסופו של דבר מחפש מקום להתפוצץ?

 

מאחר שרובין פרשה את המסע שלה אל האושר על פני שנה, ואני התחייבתי לחודש אחד בלבד מצאתי את עצמי מנהלת לו"ז שינויים ושיפורים צפוף: נפטרתי מאינספור ספרים שאיימו לבלוע אותי חיים בתוך ביתי, השלכתי את כל בגדי על הרצפה והשלטתי סדר מופתי בארון הבגדים שלי, התחלתי ללכת ברגל לכל מקום (מנהג שממנו יש לי כל הכוונה להיפטר בתחילת הקיץ), ניהלתי מו"מ עם חברות הכבלים והסלולאר לרכישת חבילות זולות יותר ובמשך יומיים רצופים דיברתי עם העציצים במרפסת כדי לעודד אותם לפרוח לקראת האביב. כתוצאה מכל אלה אכן הלכתי לישון מוקדם יותר, כמו שרובין ממליצה בחום, אבל ממש לא הרגשתי יותר חיונית ונמרצת, כפי שהיא ממליצה להרגיש. להפך, הרגשתי מותשת, מוטרדת וחסרת סיפוק. הכיתוב החביב על ספל הקפה שלי "בית נקי הוא סימן לחיים מבוזבזים" מעולם לא נראה לי רלוונטי יותר, ולא היה לי ספק  שאילו הייתי משקיעה את האנרגיה שלי בדברים חביבים עלי יותר, כמו צפייה באופרות סבון בריטיות או משחק "ציפורים זועמות" באי-פון, הייתי נטענת פי כמה אנרגיה וישנה טוב בהרבה.

 

זה לא שהסדר והניקיון מסביב לא נעימים לי. אפילו לכתוב קל יותר כשהבית נקי, וכשהבלגאן לא מאיים להתמוטט על המחשב ועל המוח. אלא שאני לא מצליחה לייחס לכל אלה חשיבות עצומה כמו שרובין עושה. גם את המטלות האחרות שהיא לקחה על עצמה, בתחום הזוגיות (לדעת לריב, להפסיק לנדנד, לא להטיל את הבעיות על הזולת), בתחום העבודה (ליהנות גם מכישלון, לעבוד בחוכמה) ובתחום הפנאי ( לגלות מקורות הנאה נוספים) נראות לי בהחלט ראויות, אבל האם באמת מספיק להחליט ולעשות? את רוב העצות האלה אני מוצאת קשות מאוד ליישום. אני, למשל, מוהגת לנג'ס לבן זוגי כשאנחנו מתכוננים לצאת מהבית, כדי שלא לאחר. כשניסיתי לשתוק, מצאתי שאני מתפרצת עליו שעה לאחר מכן, לכאורה בלי שום סיבה. בעוד שלא הייתה לי שום בעיה עם עצות כמו "להשתטות לפעמים" (עשרות לקוחות אומללים בשופרסל עדיין מנסים להתאושש ממראה האישה הדוחפת את עגלתה אגב צעדי ריקוד ושרה בעודה ממשמשת תפודים) "לכתוב בלוג" (https://thedaphna.wordpress.com)  או "לרכוש שלושה חברים חדשים" (במקצוע שלנו זה קל יחסית) – הניסיון ליישם המלצות כמו "לא לרכל" או "לוותר על משהו" עלו לי בדם יזע ודמעות.  ולא שלא ניסיתי, אלא שהחביבות והשלווה הסטואית שניסיתי לדגמן החזיקה מעמד בערך שבוע, ונדמה לי שאפילו הפחידה למוות חלק מחברותיי הקרובות. אחת מהן, שסיפרתי לה שאני מנסה על עצמי את פרויקט האושר, אמרה לי (אחרי עיון בספר): "אל תהיי מצחיקה. את לא צריכה להיות נחמדה, מספיק שהארון שלך יהיה מסודר".

 

מפרק אחד בספר של רובין התכוונתי מראש להתעלם. היא ממליצה בו לקרוא ספרי זיכרונות של אנשים שחוו אסונות. הרעיון הוא לבחון את החיים שלך מול אפשרויות גרועות יותר, וכך לחוש אסירת תודה על כל הטוב שנפל בחלקך. אלא שבניגוד לרובין, שספרים על מוות ומחלות קשות ואסונות ממלאים אותה תחושה שחייה קלים וצרותיה אפסיות, והיא אפילו מצליחה לחפש ולמצוא בהם חכמת חיים, אני, הנוירוטית בהרבה, ביליתי את כל חיי הבוגרים בהתחמקויות מחומר קריאה כזה. מאז "פוליאנה" שקראתי בגיל שבע, אני יודעת שצרות של אחרים מעוררות בי חרדות עמוקות. ממש כמו שדיבור על כינים גורם לי אינסטינקטיבית לגרד את הראש, כך תיאורי זוועה ממלאים אותי ציפייה לאסון מתרגש. אז לא קראתי, אבל בחודש שנשבעתי להקדיש להשגת האושר, אי אפשר היה להתעלם מסיפורים כאלה שגדשו את החדשות בצפיפות גבוהה במיוחד: טבח של משפחה בשטחים, רעידת אדמה, צונאמי ודליפה גרעינית ביפן, מהומות ברחבי העולם הערבי, טילים על דרום הארץ, לצד הידיעות השיגרתיות על מעשי אונס ורצח ותקיפות ומחלות חשוכות מרפא. יכול להיות שבמנהטן הייאוש היה נעשה לי קצת יותר נוח. בתל אביב הוא לא סייע לי להיות מאושרת מתמיד.

רובין הכתירה את עצמה בסוף הספר כתלמידה מצטיינת. ואני? בתעודה של סוף חודש הניסוי הזה ראוי היה שייכתב "התלמידה משתדלת, אבל עדיין לא מממשת לגמרי את הפוטנציאל שלה".

אין בספר רגע של מכאוב, או ייאוש או התפכחות או כוח שהיא לא חוותה על בשרה

 

צילום: גל חרמוני

יעל ישראל מעזה לכתוב על דברים שרובנו מפחדות אפילו לספר לעצמנו. היא כותבת על מחלות נפש במשפחתה, על הזנחה של ילדים, על קשרים חולניים מאוד בין הורים לילדיהם, על התעללות נפשית, מילולית "מתונה" ותוצאותיה הנוראות, על הכמיהה המכאיבה לאהבה ועל החרדה העצומה ללדת ילד, שיישא בתוכו את המחלות והמכאובים האלה. את רוב הכתיבה הזו היא עושה בבלוגים שלה, בשפה ישירה שאינה מאפשרת משחקי מחבואים. אולי משום כך "אימא ואני בבית המשוגעות", הרומן החדש שלה (הרביעי במספר) שואב יותר מקודמיו מתוך חייה האישיים וההיסטוריה המשפחתית שלה. היא מספרת את סיפורה של צעירה שמגדלת ילד מעוות, "המפלצון" היא קוראת לו בספר ולעתים "פוחלץ" או "חתלתולי", מבקרת את אימא שלה, המאושפזת, כותבת מכתב ארוך לאבי בנה שנטש אותה ולאימא שלו, החולנית לא פחות, ומנסה להתנהל כשעל גבה משא כבד של משפחתיות בעייתית. ישראל אינה הצעירה הזו, בוודאי לא ב-100%, אבל אין בספר רגע של מכאוב, או ייאוש או התפכחות או כוח שהיא לא חוותה על בשרה.

יעל ישראל היא עורכת ספרים וכותבת פורייה מאוד. לפני "אני ואימא בבית המשוגעות", שזכה השנה בפרס איגוד הסופרים, היא פרסמה את "רואות מכאן את כל העולם" (הקיבוץ המאוחד"), סיפור על שתי ילדות בתל אביב של שנות השבעים (שנלמד בקורסים של ד"ר רוני הלפרן באוניברסיטת תל אביב); את "סוף סוף רומן" (חרגול), על אלמנה צעירה בתל אביב העתידנית מוכת האסון; את קובץ הסיפורים "יצאתי לחפש מחסה" (עם עובד) וגם רומן מכתבים שכתבה עם נולי עומר ופורסם בהמשכים ברשת. משך שנים היתה מבקרת הקולנוע של "על המשמר" ז"ל, הייתה ממקימי כתב העת לספרות "שופרא", ממיסדות הבלוגיה לסופרים ומשוררים "בננות" וכותבת פעילה באתר היוקרתי "רשימות". שם, ברשת, היא החלה לפני כשלוש שנים לפרסם רשימות אוטוביוגרפיות על אחותה הסכיזופרנית שמעולם לא טטופלה כראוי והפכה את חיי כל קרוביה לגיהינום, על סבלם של בני המשפחה של נכי נפש, על אחותה שהייתה אישה מוכה, על אהובה שמת מסיבוכים של סוכרת ועל אביה, אליו הייתה קשורה מאוד, ומת גם הוא, וקודם שפגש את אימה היה נשוי לאישה אנדרוגינית, שגודלה כאישה אך היו לה אברי מין זיכריים כלואים, על החלטתה שלה לא ללדת ילדים, ועל התינוקות שנולדו לאחותה החולה, שאחד מהם, שחור עור (בנו של רקדן אפריקאי שגורש מהארץ אחרי שהכה אותה) נמסר לאימוץ ואת השנייה יעל עצמה, שהייתה רק בת 12, גידלה בפועל. אה, כן, והיא גם בת 50, חיה (לבד) ברמת אביב ומגדלת חתולים.

את הביוגרפיה המאוד לא פשוטה הזו ישראל מתרגמת ליצירה ספרותית סוחפת מאוד. היא עושה זאת בשפה מיוחדת מאוד, לא מתנחמדת ולא תמיד קלה לעיכול: תערובת של סלנג, ישירות בוטה, זרם תודעה מפותל ונאיביות מכמירת לב. הגיבורה שלה משייטת איכשהו בתוך ים סוער של מצוקות, ובכל זאת שומרת על חוש הומור ומבט אירוני מפוכח. היחסים שלה יתר הדמויות, החל במאהב הקשיש הרופס קירשנלקר, דרך הפסיכולוגית שלה, חברותיה למעון הנערות, אימא שלה שלא ברור אם היא משוגעת או מתחזה לכזו, והילד החריג שנולד לה, לא תמיד קלים אבל תמיד מרגשים. "ידעתי תמיד שהסיפור המטורף של המשפחה שלי ייכנס לאחד מספריי", היא מודה. "כתבתי את הספר במשך הרבה שנים והיה לי קשה איתו מאוד. במשפחה שלי היו תמיד סודות גדולים. אני לא יודעת איך קרה שאני פתאום מדברת על זה. אני גם חוטפת הרבה ביקורת על הדיבור הישיר והגלוי שלי  – קוראים כועסים שאני מעזה לחשוף ככה אנשים אמיתיים. אמא שלי בת השמונים ומשהו לא ממש מחוברת למציאות והיא בבית אבות, אבא שלי מת מזמן ואחותי החולה לא קוראת את מה שאני כותבת.  אני חושבת שאם הם היו צלולים ובחיים היה לי יותר קשה והייתי נמנעת מלפרסם".

בכתיבה שלך יש הרבה חשיפה אישית. אני קוראת אותך ואני מתפעלת מהיכולת שלך להיות כל כך כנה

"תמיד הייתי כזו שרוצה לדעת, להבין את עצמי. אם משהו לא ברור לי אני חופרת וחופרת. עשיתי במשך השנים הרבה עבודה, שאפשרה לי להיפתח ולא להתבייש בשום דבר. ככל שאני מדברת, כך אני מרגישה יותר טוב עם עצמי. כשאני כותבת על הזוועה שהייתה בבית משום שאבא שלי, שהיה רחמן גדול, סרב לאשפז את אחותי אני גם תוהה האם הוא צדק או לא, משום שיש לי גם דודן סכיזופרן שכן אושפז, ובימים ההם היחס אל נכי הנפש היה אחר, והוא היה חוזר משם מלא סימני מכות כחולים, היו קושרים אותו, התרופות החזקות גרמו לו לאבד צלם אנוש. אז אני מבינה שהברירות שעמדו בפני הורי היו קשות, אבל אני מרגישה שאני חייבת גם לספר כמה נורא היה לגדול ככה, כשהניסיון להגן על הילד החלש גרם להם להזניח את הילדים האחרים. אני יצאתי מזה אדם מתפקד, אבל כמו שכתבתי, הייתי שמחה יותר לא להיוולד. זה לא מפני שיש לי כוונות להתאבד, אלא מפני שלפעמים הכאב הנפשי כל כך כבד שקשה לשאת אותו".

ולמרות הכול יש לך חיים מלאים ואת כותבת המון

"נכון. אף פעם לא הייתי באי עשייה. לא משנה מה מצבי הנפשי, אני עובדת. שנים הייתי מבקרת קולנוע, נסעתי לחו"ל, הייתי בפסטיבלים אבל בפנים יש גרעין של כאב, שהיה מעדיף לא להיות בכלל. "

זה לא משהו שמשותף להרבה אנשים רגישים ויוצרים?

"אני מוקפת יוצרים ואף אחד מהם לא אומר את זה, גם כאלה שיש להם תיקים כבדים על הראש, כולם מודים שבעצם הם שמחים שנולדו. שמעתי את יהודה פוליקר אומר את זה בראיון, אבל הוא היחיד. כמוני, הוא גם לא קיבל ויטמינים נפשיים, וכמוני גם הוא יצא מתפקד ויוצר, אבל לא מסתיר את הריק הנורא שבפנים".

 

אולי כהמשך ישיר לתחושות האלה, ישראל החליטה לא ללדת ילדים. היא כתבה על זה לא מעט. במילותיה שלה, היא החליטה "לנתק את שרשרת הסבל". הילד המפלצתי שבספר, המזעזע את כל רואיו וכמעט אינו מתפקד או מתקשר, הוא מבחינתה הביטוי לכל הפחדים שמונעים ממנה ללדת ילד משלה. "זה לא שאין בי אהבה לתת", היא מסבירה. "את האחיינית שלי, שהיא היום בת 39, אני גידלתי והייתי בעצמי ילדה קטנה. אימא שלה לא תפקדה ואימא שלי, שהיא אישה מאוד מוגבלת נפשית וקרה מאוד, ועברה התעללות מינית בילדות, ניהלה איתה יחסי סימביוזה איומים, כך שלא הייתה לי ברירה. אהבתי אותה מאוד. אני אישה חמה מאוד. קיבלתי המון חום מאבא שלי, אבל החלטתי שאישה עם רמת החרדות שלי, לא חייבת לגדל ילדים. גדלתי בבית שהחרדות שלטו בו. אסור היה לנו לרדת למטה שמא נידרס או נאנס או יקרה משהו נורא אחר. ידעתי שאין מנוס ואני עלולה להעמיס את זה גם על ילד שלי".

את מדברת על אבא שלך כעל העוגן הנפשי שבזכותו שרדת. גם הוא עבר חיים לא קלים

"הוא היה רק בן עשרים, בחור פרסי עני צעיר בשנות השלושים בירושלים שהוצע לו שידוך עם אשכנזייה בלונדית, והיא מצאה חן בעיניו. אבל אז התברר שהיא בעצם זכר, שיש לה אברי מין זכריים חבויים ורק גידלו אותה כנקבה. מין אינטר-סקס כזה. הוא אפילו גם לא רצה להתגרש והציע לה לעבור ניתוח שייצור לה ואגינה, ניתוחים שכבר אז היו בראשיתם. אבל היא פחדה, והוא כמעט הסכים לוותר על ילדים אבל לא על יחסי מין. אחר כך שנים הוא היה לבד, ורק בגיל 30 נישא לאימא שלי. הוא היה צורף שעשה חיל כלכלית, והיה איש חם ורגשי מאוד, אבל כמעט לא היה בבית כי הוא עבד המון".

אז מה עזר לך לשרוד?

"אחותי האחרת, שלומית, שמבוגרת ממני בשש שנים. היא הייתה ההצלה שלי, כי אבא שלי שמאוד אהב אותנו היה עסוק רוב הזמן, ואימא שלי לא יכלה להתייחס אלינו, אז אחותי גוננה עלי ובילינו יחד שעות. עד היום אנחנו קשורות מאוד. גם היא החליטה לא להביא ילדים לעולם. "

לא היו אנשים מבחוץ שחלקת אתם את מה שעבר עליך? חברות?

"מה פתאום. רק בגיל 20 הייתי מסוגלת להגיד שיש לי אחות משוגעת, אבל גם אז הייתי אומרת ופורצת בצחוק. לקח זמן עד שהצלחתי להתייחס גם לכאב. הייתי פעם בטיפול של ייעוץ הדדי, שבו מדברים עם בן זוג וכל אד מקשיב לדבריו של האחר, ופתאום עלה בי זיכרון מגיל שנה וחצי או שנתיים, תמונה כזו, שהייתה מלווה בתחושת בדידות קשה מנשוא. אימא שלי הרי אמרה לי שהיא לקחה גלולות מיוחדות שיזרזו את הווסת, כי היא לא רצתה אותי והיא קיוותה שככה לא יוולד לה תינוק."

את חושבת שהביוגרפיה הזו מנעה ממך לקיים זוגיות?

"היו לי בני זוג. עם אחד מהם גם חייתי שבע שנים, אבל הוא חלה ומת. בבסיס אני חושבת שאני אדיפלית, ולנשים כמוני קשה למצוא גבר להתאהב בו כי הן מחפשות מישהו שידמה לאבא המיתולוגי".

מתי התחלת לכתוב?

"בגיל הנעורים. התחלתי לפרסם בגיל 23 ומאז אני כותבת בלי הפסקה. כשהתחלתי לכתוב ברשת, מצאתי את עצמי נוגעת בכל הנושאים האלה. לקח לי הרבה זמן עד שהבנתי שזו החוויה הטראגית המכוננת של חיי, שזה מה שיצר אותי. את הספר הזה התחלתי לכתוב לפני עשר שנים. זה לא בא בקלות. לקח לי זמן למצוא את הקול של הספר הזה, להפסיק לערוך את עצמי שוב ושוב, לפנות זמן לכתיבה, הרי אני כל הזמן עוסקת לפרנסתי במילים".

הגיבורה שלך לעולם לא מאבדת את ההומור

"במובן הזה היא ממש אני. אני תמיד צוחקת ויודעת ליהנות גם כשיש עלי עומס. אני לא יודעת איך אני מצליחה. היה כבר מבקר שכתב שזה לא אמין שמישהי שיש לה חיים קשים כל כך, מדברת במין "היפר" כזה, אבל אני באמת כזו. ההחצנה היא דרך ההתמודדות שלי, וגם הסרקזם והאירוניה".

הכתיבה היא עבורך סוג של תרפיה?

"להפך. כשאני כותבת פוסט זה לוקח לי עשר דקות ואני מרגישה שחרור גדול, אבל כשאני כותבת פרוזה, אני חוצבת וחוצבת מתוך עצמי ולפעמים זה עינוי נורא. כבר כמה שנים שאני דוגרת על ספר נוסף וגם בו אני מחטטת בכל הפצעים של המשפחה. זה יהיה ספר עוד יותר ריאליסטי. זה כואב, אבל זה הכרחי בעיני, כי זאת דרכי לשרוד. הכתיבה היא סוג של שסתום שקצת משחרר ממני לחץ, אבל לא מרוקן את הכאב לגמרי, אפילו לא מתקרב לזה".

 * אל הבלוג של יעל ישראל ב"בננות" אפשר להגיע מכאן

* לבלוג שלה ב"רשימות" אפשר להגיע מכאן

* הכתבה התפרסמה במוסף הספרים המשובח של לאישה.