מוזיקת לילה זהירה

נמים בציבור. ברלין

 

 

האפשרות להירדם בהופעות וקונצרטים הולכת והופכת נוחה יותר. אצל המוזיקאי הבריטי מקס ריכטר היא משתלבת ביצירה, ולא רק באמצעות נחירות המנסרות את תקרת האולם בנוסח איורי התזמורת של ג'רארד הופנונג.

הקונספט של ריכטר מרתק, ולמען האמת משותף לאמנים לא מעטים. השינה, בעיניו, איננה פרק הזמן שבו אנחנו מושבתים מכל יצירה, אלא להפך. במהלך השינה המוח שלנו חופשי לעבד מידע והרהורים, לעצב אותם מחדש וליצור מתוכם דברים שרובנו היינו מסננים ולא מקדישים להם תשומת לב בשעות הערוּת. היצירה של ריכטר, "שינה", נמשכת שמונה שעות ומוגדרת רשמית כשיר ערש. בגלל מגבלות טכניות, גרסת התקליט (ויניל, ממש) כללה רק קטע של שעה מהיצירה, אבל הרדיו של הבי בי סי הרהיב עוז לשדר את "שינה" במלואה. בספטמבר האחרון "שינה" שודרה ב"רדיו 3" של רשות השידור הבריטית, בהשמעת בכורה עולמית. היצירה, שנרכשה לאוסף האומנות הלונדוני הנחשב The Wellcome Collection בוצעה באמצע מרץ לראשונה בהופעה חיה בברלין, במהלך שלושה לילות רצופים במסגרת פסטיבל מוזיקלי המוקדש כולו ל"זמן וזמניות".

הקונצרטים בברלין החלו בתשע בערב, על מנת לאפשר לבאים למצוא לעצמם מיטה – כן, האולם היה ערוך כולו לשינה – ואילו הנגינה החלה בחצות ונגמרה בשמונה בבוקר. הברלינאים, כדרכם, מצאו דרכים משלהם לתרום לאירוע, וחלקם הגיעו בפיג'מות, כולל מצנפות שינה מסורתיות, אחרים הגיעו עם כריות ועזרים אחרים מהבית, הביאו את הילדים (כולל הדובי שאתו הם ישנים), היו מי שאחרי שעה של האזנה שלפו קינדל, או ספר וגם הדליקו פנס קריאה זעיר וכולם התמסרו בשלמות לשיר הערש הזה, אירוע שלכאורה אמור להיות אינטימי מאוד,  במרחב הציבורי.

ריכטר, המגדיר את עצמו כ"מלחין פוסט מינימליסטי" מבצע את "שינה" בעצמו, על פסנתר, מלווה באנסמבל זעיר וזמרת, ששרה חלקים מהקונצרט ללא מילים,  והם יושבים באולם חשוך יחסית, מואר בתאורה כחלחלה עדינה בלבד. ריכטר משוכנע שישנו קשר עמוק בין מוזיקה לשינה, קשר שהוליד את שירי הערש, כמובן, במרבית התרבויות בעולם. בראיון לבי בי סי לפני שידור "שינה" ברדיו, האמן יליד גרמניה שגדל ולמד מוזיקה בבריטניה וגם – כמה לא מפתיע – באיטליה, אצל לוצ'נו בריו – אמר שהוא מנסה להעניק לקהל שחרור זמני מעומס המידע המציף את חיינו. "ההתמקדות ביצירה אחת גדולה כל כך, נועדה לאפשר למאזינים לשקוע בהרהורים עמוקים, החוויה שהם עוברים בעת ההאזנה היא למעשה נושא היצירה והיא מתקשרת לעניין המחודש בטכניקות של Mindfulness (קשיבות)."

מרינה נמה (כמעט)

 

כריס נם

 

הניסיון הזה לפענח את השינה, קרבתה למוות (כמובן) וקרבתה ללידה מחודשת (מדי התעוררות) אינו חדש, כמובן. מאות שנים של אומנות פלסטית הניבו אינספור דימויים של שינה ובשנים האחרונות גם מיצגים, כמו זה של כריס ברדן, האמן הקליפורני שהעלה ב – 1972 יצירה בשם Bed Piece  במסגרתה הציג מיטה בגלריה, התפשט וישן. המופע שלו נמשך 22 יום וכצפוי, משך עשרות אלפי צופים שהמראה – הלכאורה שגרתי, ועם זאת תלוש כל כך מהקשר – ריתק אותם וגם הפחיד אותם מאוד. מרינה אברמוביץ', נועזת כמו בכול עבודותיה, הציגה בשנת 2002 את "בית עם נוף לאוקיאנוס" – היא בילתה 12 ימים רצופים בתוך תפאורה פתוחה וחשופה, בגלריה בניו יורק, לא אכלה, לא דיברה אבל גם ויתרה לגמרי על הפרטיות שלה והקהל יכול היה להציק לה כרצונו,  גם בעת שישנה. כמו אצל ברדן, גם הצופים של אברמוביץ נרתעו. שעות השינה שלה היו השעות שנראו בעיניהם אינטימיות אפילו יותר מהרחצה באמבטיה. השחקנית הבריטית טילדה סווינטון עשתה משהו דומה לפני כשלוש שנים במוזיאון היוקרתי לאומנות מודרנית בניו יורק (Moma), כשנכנסה לתיבת זכוכית ונמה על מזרון, כאילו היא מונחת במוזוליאום, בלבוש מלא. במקרה שלה, הקהל הסתפק בצילומים לטובת רשתות חברתיות ונדמה שהיצירה לא ממש הובילה איש למחשבות חדשות על שינה.

 

 

טילדה נמה גם

האמת היא שבברלין, מרבית המאזינים של ריכטר פשוט נרדמו. זה קרה כנראה גם למאזיני הרדיו, שהחלו להאזין לו בחצות ובוודאי התעוררו ושתו כוס תה של שחרית כש"שינה" עדיין התנגנה ברקע. אבל לריכטר לא אכפת. במהלך הכתיבה, הוא נועץ עם חוקר המוח דיוויד אנגלמן על האופן שבו המוזיקה משפיעה על השינה שלנו, ושילב את התובנות שלו משיחות אלה ביצירה.  "זה ניסוי שנועד לבחון את ההשפעה של המוזיקה על המוח במצב של מודעות שונה לגמרי מהרגיל", אמר, "מצב שבו אנחנו מבלים חלק גדול מהחיים ולמרות מחקרים, מבינים רק חלק קטנטן ממנו. "

• פורסם ב"אלכסון".

היה או לא היה – סיפור אהבה

בשנות העשרים הסוערות, תור הזהב של ברלין, "קפה נגלר" היה ה-מקום שאליו הגיעו כל המי ומי של הבירה הגרמנית. רקדו שם, שתו שמפניה לאורן של נברשות קריסטל וניהלו פרשיות אהבה וויכוחים אינטלקטואלים סוערים. האמנם? זאת, פחות או יותר, הייתה הגרסה שנשתמרה במשפחה. מור קפלנסקי, שאיגנץ וקלרה-רוזה נגלר היו סבא וסבתא של סבתהּ שלה, שמעה את הסיפורים, זכתה לאכול בכלי הכסף ובפורצלנים המהודרים שנשאו את לוגו בית הקפה ההוא. ואז היא יצאה לברלין לעשות סרט על "קפה נגלר" ולא תאמינו מה היא מצאה שם.

גם הקהל שראה את הסרט בבכורה הבינלאומית שלו בפסטיבל הסרטים של ברלין בפברואר לא האמין. צופים מכל העולם צחקו, עצרו את נשימתם, הזילו דמעה, צחקו שוב וכשהסרט נגמר עמדו ולא הפסיקו למחוא כפיים ולשאוג "בראבו" עוד דקות ארוכות. גל נוסף של התלהבות דומה נרשם כשלבמה עלתה נעמי קפלנסקי, סבתהּ בת ה – 87 של מור, והאישה שבזכותה כנראה נולד הסרט הזה. ובעיקר כשנעמי אמרה את מה שחשבו כולם: "זה התחיל כסרט על בית הקפה, אבל הפך להיות סרט על אהבתה העמוקה של נכדה אחת לסבתא שלה".

הנכדה, מור, יצאה לברלין על מנת למצוא עדויות שיעזרו לה לספר את סיפורו של בית הקפה המהולל. במהלך החיפושים שלה, שארכו חודשים רבים וכללו ארבעה תחקירנים (שהוחלפו לאחר שכל אחד מהם מצא חומרים פוטנציאליים נהדרים לסרט שלא ממש התרוממו) ולקפלנסקי נדמה היה שהם פשוט לא עושים את עבודתם כמו שצריך, הלכה והתבררה לה האמת המאכזבת: "קפה נגלר" לא היה, כנראה, המוסד המרכזי, הנוצץ, המדובר והחשוב שנשתמר בזיכרונות המשפחה. ברכט, איינשטיין וחבריהם לא ניהלו בו שיחות עומק אינטלקטואליות, מרטין גרופיוס לא שרטט על המפיות תכניות לבניינים מהפכניים ומרלנה דיטריך לא שרה שירי אהבה חרוכי-קול. נברשות קריסטל מפוארות היו שם – כפי שהעידו התצלומים באלבומים של משפחת קפלנסקי, אבל אלה כנראה הביטו מלמעלה על התנהלות נעימה, צנועה ולא ממש יוצאת דופן באותם ימים בברלין.

 

אבל מור לא ויתרה. ביחד עם בן זוגה, יריב בראל, שגם צילם את הסרט, היא נברה בכל מקום אפשרי בברלין, גילתה קהילה גדולה של שוחרי שנות השמונים, היסטוריונים של תרבות, שוחרי מוזיקה, מלקטי עדויות וארכיבאים ושכנעה את כולם שהיא פשוט לא מסוגלת לאכזב את סבתא נעמי. והם? אחרי כחכוח או שניים הסכימו לספר סיפורים שמציאות ובדיון משמשים בהם בערבוביה ולהמציא לבית הקפה "נגלר" היסטוריה חלופית. התוצאה, כאמור, מצחיקה, מרתקת, מפתיעה ובעיקר ספוגה באהבה ונוגעת ללב.

השיחות של מור עם סבתא נעמי קפלנסקי משמשות בסרט כוח מניע רב עוצמה ("כן, סבתא, יש לנו המון חומר, לא מפסיקים לצלם"). קשה גם להתעלם מהעובדה שבבחירת המקצוע, קולנוע, היא הולכת בעקבות סבתה, שהיא אמנם בוגרת בית הספר לאחיות בהר הצופים, בירושלים, אבל את הקריירה עשתה דווקא בתחום הקולנוע. היא לקחה חלק חשוב בהקמת ארכיון הקולנוע הישראלי ולאחר מכן ביצירת סדרות התעודה היוקרתיות של רשות השידור כמו "עמוד האש", "ירושלים שהייתה בספרד" ו"הכוזרים".

נעמי קפלנסקי נולדה בבנימינה, גדלה בחיפה וכיום מתגוררת בקיסריה "ולמרות זאת כל שירי הערש וסיפורי הילדות שאני מכירה הם בגרמנית", היא אומרת. סבא שלה, איגנץ נגלר, הגיע כנער בשלהי המאה ה – 19 מבוקובינה לברלין והחל לעבוד כמלצר בבית הקפה של משפחת קמפינסקי, שעשתה אז את צעדיה הראשונים לקראת הקמת אימפריית המלונות הבינלאומית שלה. מכתב הברכה שכתב ברטולד קמפינסקי לסבא איגנץ כשזה החליט בשנת 1908 לצאת לעצמאות ולהקים בית קפה משלו, עדיין שמור אצלה. איגנץ וקלרה רוזה ניהלו את בית הקפה שלהם, גידלו את שלושת ילדיהם ולא חלמו לעלות לארצישראל, עד שהבנים, שהיו חברים בתנועת הנוער היהודי בגרמניה "בלאו וייס" ("כחול לבן") החליטו לעלות, והחלו לכתוב מכתבים מלאי התפעלות להורים "בואו לכאן, אין לכם מה לחפש יותר בגרמניה וכאן יש המון מה לעשות".

בכור הבנים, היינץ, הקים את מפעל "עסיס" ואחיו הקטן, פליקס, ייבש ביצות ליד בנימינה ולימים פתח חנות ספרים גדולה בחיפה.  האחות, סופי ("ג'ינג'ית עם טמפרמנט סוער") גמרה את לימודיה בתיכון בברלין בשנת 1924 וההורים החליטו שזה הזמן לקחת אותה מעיר החטאים . הם נסעו למצרים, משם הגיעו לפלשתינה, קנו מגרש רחב ידיים על הכרמל ובסיועו של האדריכל הנודע אלכסנדר ברוולד (שתכנן, בין השאר את בניין הטכניון הישן בחיפה והקים את הפקולטה לאדריכלות) בנו וילה במרכז הכרמל, מוקפת בארבעה דונמים של חורש אורנים וצמחייה עבותה, שהייתה מעין העתק של בקתת הציד המשפחתית ביער השחור.

 

"בית נגלר" משמש עד היום מרכז תרבות ומשכן אומנויות בחיפה. כשהמשפחה נכנסה לגור בו בשנת 1926, הוא רוהט ברהיטים שהובאו מברלין, אותם ספרים, פסלים, שידות, כורסאות וכמובן שולחנות מכוסים בשטיחים, כנהוג, ולא במפות, שולחן ביליארד גדול ופסנתר כנף. בבית הזה, שבו בישלו אוכל ברלינאי, ניגנו, שרו וחיו כאילו הם עדיין שם, בילתה נעמי את השנים הראשונות של ילדותה. אמה אמנם נישאה לאיכר מבנימינה וחלמה לטפל בסוסים ובפרות, אבל כשהתברר לה שבעלה מעדיף שתשב בבית ותקרא ספרים, החליטה לנסוע לברלין כדי ללמוד מקצוע (חינוך מיוחד) "ואותי שתלו אצל סבתא", אומרת נעמי, "וזה היה נהדר".

אימא שלה, היא נזכרת, לא ממש מצאה את עצמה במושבה. "ראיינתי פעם את הזקנות של בנימינה וגיליתי שהיו לה שתיים שלוש חברות והיו לא מעט נשים ששנאו אותה, כי הייתה עשירה. כי לכולם היו בתים של שני חדרים ולה בנו ארבעה חדרים וכי להורי היו שלושה פרדסים. הם אמרו שהיא 'לא הייתה משלנו' וזה היה לי מאוד עצוב לשמוע".

הוריה לא נפרדו, אבל היא ואמה עברו לחיות בחיפה ואביה, שמעון הכהן, הצטרף בכל סופשבוע. בימות החול עבד במשק שלו. הוא הגיע ארצה בגיל שבע מבלרוס, למד בגמנסיה הרצליה, שירת בגדודים העבריים במלחמת העולם השנייה ונסע לקליפורניה ללמוד חקלאות. "הרעיון המקורי היה לעשות סרט עליו", מספרת מור. "נעמי הזמינה אותי לעבור על מסמכים, על מכתבי אהבה נהדרים שכתב 'לעלמה סופי נגלר', המכתבים שכתבו הבנים להורים בגרמניה, תמונות – הכול מסודר אצלה במגרות וקלסרים ותוך כדי עבודה על החומרים דיברנו על "קפה נגלר" והבנתי פתאום שיותר בוער לי לעשות סרט על הקפה".

נעמי, איך זה שאת כקולנוענית, לא עשית אף פעם סרט על משפחתך?

"זה אפילו לא עלה בדעתי. ברשות השידור אי אפשר היה להציע לעשות סרט אישי, ולא עלה בדעתי להיות שוויצרית. עבדתי על הכוזרים, על ספרד. אף אחד לא התלהב אז משורשים".

נסעת לברלין לחפש את בית הקפה?

"בשנת 1979 נסעתי כעיתונאית עם קבוצה נהדרת שכללה את דוד ויצטום וחנה זמר. עבדתי אז עם יגאל לוסין על סרט על היינה וידעתי שבמזרח ברלין יש רחוב על שמו ומעריצים אותו מאוד. כישראלית לא יכולתי להגיע למזרח, אז השתמשתי בדרכון הבריטי שלי ואמרתי שאני מהבי בי סי. כך יכולתי להגיע גם למוריצפלאץ, שבו עמד בעבר בית הקפה, אבל לא נותר שם כלום. מזרח ברלין הייתה אז מקום כל כך אפור ואומלל. אני זוכרת שמשכתי כתפיים ואמרתי לעצמי 'טוב, זה כנראה היה ונגמר. אני לא יודעת אפילו אם הצטערתי במיוחד. "

 

בערך באותה תקופה התקשר אל נעמי נכדו של אחד החברים הטובים של סבא שלה, שגם לו היה בית קפה בברלין לפני מלחמת העולם השנייה. למרות שלחבר הייתה וילה ליד האגם, צמודה לווילה של יוזף גבלס, והילדים נהגו לשחק טניס ביחד, הוא כמובן נאלץ לברוח אך נתפס, הועבר למחנה טרזינשטט ושניים מילדיו נרצחו באושוויץ. בן אחד ברח לארה"ב והנכד, בנו של הבן הזה, גילה לפתע שאחרי המלחמה סבא שלו חזר לברלין, קיבל בחזרה את המפתחות לבית הקפה שלו והקים אגודה שנקראת "ברלין שוב חיה". הוא רצה לרתום אותה להכנת סרט תיעודי על משפחתו "נפגשתי אתו בברלין וראיינו המון אנשים", מספרת נעמי, "אני חושבת שזה היה טריגר שדחף אותי לעניין את מור בנושא".

המסמכים והתמונות ששמורים כל כך יפה אצל נעמי הגיעו אליה כמעט בדרך נס. בית הסבים שלה נמכר לפני שנים למשפחת רוטנברג – משפחתו של מייסד חברת החשמל – והאחיין, סנדי, שלמד אתה בבית הספר "הריאלי" טלפן אליה יום אחד וסיפר שבמרתף נמצאה כספת שלא ניתן לפתוח ויש לפוצץ. "אמרתי לו לשמור לי את מה שימצא בפנים בארגזים, ובאתי לקחת. היו שם שני רובי צייד מעוטרים של סבא שלי, שהמשטרה לקחה, וכל המסמכים והמכתבים האלה".

מור, בת 35, החלה לעבוד מתוך המסמכים האלה על הסרט שלה, לפני כארבע שנים, כשסיימה תואר שני בקולנוע. בשלב התחקיר נסעה לברלין ושמחה לגלות שבתערוכה שהוקדשה לחיים היהודיים בשכונת קרויצברג הוצגו תמונות וכלי אוכל מ"קפה נגלר". "התרגשתי נורא, אבל אז גיליתי שכל החומרים בתערוכה הגיעו בכלל מנעמי, שידיד שלה, עיתונאי גרמני, שכנע אותה להשאיל את החפצים".

איך נולד הרעיון להמציא סיפורים במקום אלה שלא מצאת?

"התחקירנית הפגישה אותנו עם קשיש גרמני שנשבע שיש לו זיכרונות מהקפה, שסבתא של נעמי החזיקה אותו על הברכיים… בדיעבד הסתבר שהוא די המציא את הסיפורים האלה וזה העלה בי את הרעיון לכתוב סיפורים משלי ולבקש מהמרואיינים שלי שיספרו אותם למצלמה כאילו הם סיפורים אמתיים. בדיעבד הסתבר שהאנשים האלה מאוד יצירתיים, הם חיים את התקופה הזו, עורכים מסיבות בסגנון שנות העשרים, מתלבשים ככה, מתרפקים על הימים ההם, והם רצו לספר סיפורים אמתיים לגמרי מההיסטוריה המשפחתית שלהם, סיפורים שקרו באותם ימים בברלין, במקומות אחרים, והם רק "הזיזו" אותם לקפה נגלר".

"הברלינאים היו זקוקים לסרט כזה", אומרת נעמי. "שנות העשרים היו התקופה היפה והתמימה שלהם, לפני כל הזוועות שקרו בגרמניה. הם מתגעגעים לימים ההם ו"קפה נגלר" ענה להם על צורך עמוק כל כך שהם היו מוכנים לבלוע גם את ה" בּוֹבֶּע מַיסֶעס".

"הדהים אותי באיזו קלות הם שתפו פעולה", אומרת מור. "גם גרמנים שנראו הכי קפוצים והכי לא זורמים, הסכימו לספר סיפורים שלא קשורים למציאות, ואם משהו השתבש בהקלטה וביקשתי שיחזרו על איזה משפט, בטייק הבא הם היו אפילו יותר משכנעים".

"הסרט הזה הוא בשבילי מתנה משמיים", אומרת נעמי. "מתנה מהנכדה שלי. וזה שחלק מהסיפורים לא ממש קשורים למציאות? זה לא נורא, כי זה מעניין ומצחיק וגם מוכיח שאפשר לאסוף סיפורים ולדמיין ולפנטז, ולבנות מזה היסטוריה. גם בתנ"ך נכתב ככה, הרי את לא חושבת שזה תיעוד של המציאות נכון? ככה בונים סיפור".

 

*** קפה נגלר הוצג בפסטיבל הסרטים בחיפה, מוצג כרגע בסינמטקים ברחבי הארץ ובעתיד יוקרן בשידורי "קשת" (וברשתות השידור האירופאיות גם).

המקומות ש(אולי) עוד לא הכרתם בברלין (חלק ראשון מהשד-יודע-כמה)

הרחובות בה רחבים, האווירה מזמינה כל כך, שלרבים מהמבקרים בברלין נדמה שראו ודגמו הכול. האמת היא, שבברלין יש ריכוז כל כך גדול של טיפוסים יוצאי דופן, מהגרים ותיירים ויותר אמנים למ"ר מבכל בירה אירופאית אחרת, ולכן גם מבחר נאה של אתרים נסתרים. להלן מדריך קצר למי שמוכן לקפוץ מהגג, לחדור לבניין מבעד לחלון, לתעות בג'ונגל או לסייר בבונקרים נטושים.

• תדמית העיר הענייה והסקסית משכה אל ברלין לא מעט צעירים, שחיפשו, מצאו ונשבעו לעולם לא לגלות לאחרים איפה נמצאים האתרים הנטושים מימי השלטון הסובייטי. אולמות ענק של בתי חרושת שפסקו לפעול אחרי נפילת החומה, בסיסים של אנשי ביון סובייטים, הבית רחב הידיים שבו שכנה פעם שגרירות עיראק – כל אלה משמשים למסיבות פרועות ולמפגשים של "סיירים אורבניים", שלא משפצים אבל גם לא מקלקלים דבר, ובעיקר נהנים מהשקט. את כל הכתובות והוראות ההגעה של המקומות האלה תוכלו למצוא בבלוג "ברלין הנטושה" (http://www.abandonedberlin.com). מומלץ במיוחד סיור בפארק השעשועים העזוב "שפרה-פארק" שעל פי הבלוג מרחפות בו רוחותיהם של ליצנים שעברו מהעולם, ומתקני השעשועים שהזמן, הטחב ומזג האוויר נגסו בהם נראים מצמררים במיוחד.

• אם נורא מתחשק לכם לקפוץ מהגג, אתם מוזמנים לעשות את זה מגג מלון פארק-אין ראדיסון המשקיף על אלכסנדרפלאץ, בתנאי שלא תצרחו בקול רם מדי ולא תבהילו את העוברים והשבים. קפיצות בנג'י, מקומה 37 של המלון, עולות כמעט 80 אירו. יקשרו אתכם לרתמות, כמובן, והנוף שתראו מרהיב. כל הפרטים: http://www.parkinn-berlin.de/en/baseflying-en.html

• בקולנוע הקטן "ליכטבלינק" Lichtblink Kino ("הבהוב") מקרינים כבר שנים רק סרט פולחן אחד, "קזבלנקה". יש מקום לשלושים ומשהו איש, ואלה מתכנסים בכל שבת בחצות. באנגלית, עם כתוביות בגרמנית. בשאר השבוע מבחר סרטים נושנים משובחים. כתובת: Kastanienallee 77 ; קולנוע לא פחות מיוחד פועל בשכונת פרידריכסהיין, בבניין מכוסה גרפיטי וצבעוני במיוחד. אין שילוט, וצריך לדעת על איזה חלון בקומת הקרקע לדפוק על מנת שיתנו לכם להיכנס. כן, הכניסה היא מבעד לחלון, וכך גם קוראים לקולנוע 'Durchsfenster Kino' ("קולנוע דרך החלון"). אין תכנייה רשמית, וההקרנות אינטמיות מאוד. בימי שני בדרך כלל מוקרן סרט מסדרת מסע בין כוכבים. הקרנה שונה בכל ערב, בסביבות תשע.  כתובת: Kreutziger Straße 18

• לחנות הזו קוראים "בשר קר להגשה" (aufschnitt) והיא אכן נראית כמו אטליז, אלא שכל התכולה כולה עשויה בדים. הנקניקים, הנקניקיות, הסטקים והצלעות כולם למעשה כריות, מפות, פופים לרביצה ומעצורי דלת, בעבודת יד ריאליסטית מאוד. Boxhagener Straße 32

• פעם היו עורכים ב – Alte Börse Marzahn שבקצה המזרחי של העיר מכירות פומביות של בקר וצאן, אבל לפני שנתיים החליטו להפוך אותו למתחם אומנים, והאסם הישן, בנייני העץ והלבנים הרומנטיים, והמרחבים הירוקים שסביבם הוסבו לסדנאות אומנות, שאליהם נדדו גם אמנים ידועים שפעלו בבניין פלוש בלב העיר שאותו נאלצו לפנות. פסלי מתכת, ציירים, סדנה לבניית אורגני כנסייה, מבשלת בירה ייחודית, מועדוני מוזיקה ובית ספר ליוגה הם רק חלק קטן מהעושר היצירתי. http://alte-boerse-marzahn.de/

• "גני העולם" הוא פארק עצום ומרהיב המקבץ בתוכו אזורים המעוצבים על פי מיטב מסורות הגינון של שש תרבויות שונות. הגן הסיני הגדול ביותר באירופה שוכן כאן, והוא נבנה בשיתוף עיריית בייג'ין, על ידי אמנים מסין ובחומרים שהובאו משם,  ולצדו גנים מבאלי, יפן, קוריאה, איטליה וגן המעוצב כחצרו של סולטן. מזרקות, פסלים, עצים נדירים וגם מבוך צמחייה שמיועד לילדים. Eisenacher Strasse 99. המקום פתוח בכל יום בין 09:00 ל – 20:00 אבל בחורף נסגר ב 18:00 ולעתים מוקדם יותר. כל הפרטים ב: http://tinyurl.com/3eto4kr

• קוראים לה "מריה השמנה", והיא העץ העתיק ביותר בברלין. מניחים שהיא נשתלה, או הכתה שורשים באדמת ברנדנבורג (המדינה שבה נמצאת העיר, גיאוגרפית) לפני 800 או 900 שנה, וכשהשם "ברלין" הוכרז רשמית לראשונה בשנת 1244, מריה כבר עמדה שם זקופה וגאה. את השם העניק לה צמד האחים וילהלם ואלכנסדר פון הומבולדט (לימים החוקר הנודע והשר הפרוסי) שחיו בארמון לא רחוק מהעץ, על שם הטבחית החביבה עליהם.  "מריה השמנה" היא אלון אנגלי, מתנשאת לגובה של 26 מטר וקוטר הגזע שלה עולה על שני מטר. היא עומדת בצפון האגם, ליד הגשר, שכתובתו הרשמית: An der Malche 1
• בשער ברנדנבורג עובר כל תייר שמגיע לברלין, אבל רק מי שמתבונן בתשומת לב מגלה שבצמוד אליו אפשר להיכנס לחדר קטן וצנוע, המכונה "חדר הדממה". השלט בחוץ מזמין את כל מי שרוצה להרהר, לשקוע במדיטציה או סתם לנוח בדממה מוחלטת להיכנס, ולכבד את העובדה שהחדר מזמין את בני כל הדתות, בתקווה לעורר בהם השראה. http://tinyurl.com/ouwppr3
• כשפסקו הטיסות לנמל התעופה "טמפלהוף", עיריית ברלין החליטה לתת את המקום לתושבים, כמעין פארק אורבני יוצא דופן, שאפשר לערוך בו פיקניקים, הופעות מוזיקה וג'וגינג בקיץ, ופיקניקים, הופעות מוזיקה וג'וגינג בחורף. אכן. הברלינאים מתלהבים מהמקום כל כך, ששלג, כפור וברד לא מרחיקים אותם. בואו לראות ולהצטרף לחגיגה. thf-berlin.de/en

• בימי החלוקה למזרח ומערב, חלק מתחנות התחתית בעיר היו תחנות רפאים, שהרכבות חלפו בהן אבל לא הורשו לעצור. בתחנת Nordbahnhof S-Bahn Station תמצאו מוזיאון לתולדות הרכבת התחתית, תיעוד של אזרחים שניסו להימלט ממזרח למערב, והרבה אומנות ספונטנית שנוצרה על קירותיהן של תחנות אחרות. ואם אתם מתלהבים ממנהרות, צרו קשר עם העמותה לסיורים בברלין התת קרקעית, המקיימת הדרכות ללא תשלום, באנגלית, ברשת המסועפת של תעלות, מערות וחללים לא מוכרים בעיר. http://berliner-unterwelten.de

• כדי לבקר בבונקר הכי משונה בעיר (ואולי בכלל) צריך להיכנס לרשת ולהזמין תור, ובדרך כלל תתבקשו להמתין לפחות חודש (sammlung-boros.de). הבונקר הזה, שהוא למעשה קוביית בטון עצומה המתנשאת לגובה של מספר קומות מעל פני האדמה בלב העיר, היא ביתו (80 חדרים, 3000 מ"ר) של "אוסף בורוס", אוסף אומנות מודרנית אוונגרדי, וגם ביתו של המיליונר האקצנטרי שרכש את המקום, התעלם מהעובדה ששימש פעם מרתף עינויים של המשטרה החשאית המזרח גרמנית, והקים לעצמו דירה בשתי קומות נוספות שבנה ממעל.

• רוצים להעניק למישהו בובה בדמותכם? בחנות Twinkind, המוקפת גלריות אומנות ייחודיות בלב המיטֶה, תוכלו להצטלם והמחשב, שיסרוק את דמותכם מכל כיוון במרחב, יפיק במדפסת תלת ממדית העתק זעיר ומדויק לגמרי שלכם. קוראים לזה כאן "דיוקן מהעתיד", ואפשר לבוא עם המשפחה, התינוק או הכלב. התוצר הסופי זעיר מכם פי 24 או פי 5, והמחיר בין 99 אירו לכמעט 700, תלוי במפרט (אפשר להוסיף בגדים מיוחדים, להזמין מספר עותקים, אריזה חגיגית, או ניתוח פלסטי דיגיטלי שיוסיף לכם, למשל, שרירי בטן). twinkind.com כתובת: Auguststrasse 35

• במסעדת "קלו" הכל מעוצב כאילו הגעתם לבית שימוש ענק: נייר טואלט משמש במקום מפיות, הכסאות נראים כמו אסלות וכך גם הקעריות בהן מוגש האוכל. די וולגרי, אבל שמח וצוהל. "קלו" ("בית שימוש") המקורית קמה כבר ב 1971, במיקום אחר. המסעדה הנוכחית מכונה בפי המעריצים :קלו 3", ויש לה חצר שעשועים לילדים שכוללת מעין שוק פשפים ונראית כמו סט של סרט אקשן. הבעלים מבטיחים הפתעות כמו משבי רוח חמים שנועדו להעיף לגברות את החצאית או סילוני מים ללא אזהרה מראש. berlin-klo.de

• חנות המכולת הכי יפה בעיר הייתה פעם אטליז. היא לא ממש שופצה, אבל עוצבה מחדש באווירה זרוקה ומרהיבה למדי, ומעליה נבנו שני חדרי לינה שאפשר לשכור. המכולת כוללת בר ובית קפה, כמקובל בעיר, מדפי עץ מהוהים ותנור פחמים. Choriner Straße 12 ; ועוד חנות מעניינת: חנות השאלות-במקום-קניות Leihladen. לא רחוק מהמכולת, בשכונת פרנצלאורברג, מציעה פריטים שונים מכלי עבודה וגינון ועד קערות לסלט ועגלות לתינוק. אם תתרמו פריט תוכלו לקחת מה שתצטרכו, להשתמש ולהחזיר. Fehrbelliner Straße 92

• אין צורך להרחיק אל הטבע כדי לפגוש עטלפים, בשכונת שפנדאו ישנה מערה, Fledermauskeller, ("מרתף העטלפים"), המשמשת בית לאחת ממושבות העטלפים הגדולות באירופה. הם מתגוררים שם כנראה מהמאה ה  -16, ואשר לראות אותם בסיורים לאור לפידים בקי., או להתבונן בהם בחורף מבעד לזגוגית ולראות איך המטפלים מאכילים אותם. כדי לתאם ביקור צלצלו: 030/36750061

*** רוב ההמלצות האלה פורסמו במדור התיירות של השבועון לאשה. צפו להמלצות נוספות, בגלל חוסר יכולת להתאפק מלחלוק עם (על?) הציבור.

לקרוא שירה בעירום, בויז

בלונדון, ברלין, ברייטון וטורונטו יודעים היטב כמה יצרים יש בשירה ובספרות ולא מניחים להן לצבור אבק. אחת לחודשיים נערך בערים האלה ערב "נערים עירומים קוראים", במהלכו עולים על הבמה "נערים" עירומים וקוראים כאוות נפשם בפני הקהל המקשיב בתשומת לב. ההגדרה "נערים" כוללת את כל מי שמכיל אותה על עצמו בהתנדבות, ובתנאי שהוא בן 18 ויותר: שמנים, רזים, צעירים, מבוגרים, נשיים, גבריים, שריריים, רופסים וכולם חובבי עירום ושוחרי המילה הכתובה.

"נערים עירומים קוראים" הוא מיזם בן שלוש שנים של ג'סטין (המכונה ד"ר שרון האזבנדס) ואלכס (המכונה "הדוכסית מפורק") שעבדו יחד במועדון לונדוני, וחיפשו רעיון לליין חדש ומשעשע, עם טוויסט קווירי. "זאת הייתה ירייה באפלה", הם אומרים, "ולא שיערנו איזה הצלחה תהיה לזה". ההתחלה הייתה במועדון בשורדיץ', השכונה האולטרה-אופנתית בלונדון "והיה לנו מזל גדול לפגוש קוראים נהדרים, חכמים, יצירתיים ושותפים נהדרים בכול הערים האחרות".

כל אחד יכול לעלות על הבמה ולקרוא?

"אנחנו מקבלים את כל סוגי הגוף ואת כל מי שרוצה לקרוא בעירום, על בסיס מקום פנוי. אנחנו משתדלים בדרך כלל לכלול שניים שלושה קוראים חדשים בכול אירוע, ונותנים לקוראים ותיקים ופופולאריים להופיע שוב, כי זה כיף גדול".

העירומים על הבמה קוראים כל דבר שמעניין אותם. שיר, קטע מספר, קטע מהמילון, יצירה שכתבו בעצמם. ואין מגבלות שפה. בדרך כלל ישנו נושא כללי, ולאור ריבוי השפות, אחד הנושאים האחרונים היה "שפות זרות". נושאים אחרים היו "חודש ההיסטוריה הנשית", "רוחות רפאים" ו"אגדות".

נדמה שאת התהודה הגדולה ביותר מקבלים ערבי הספרות העירומים של אלכס וג'סטין בברלין. "הקהל שלנו שם מתוחכם וחכם", הם אומרים, "קשוב ומעולה. התגובות שלהם תמיד מלאות אהבה כל כך, ואחרי כל אירוע יש דיונים ושיחות המשך נפלאות.".

אתם מתכוונים להגיע לערים אחרות בעולם?

"יש בתוכנית סיבוב הופעות בארצות הברית, ותחזיקי לנו אצבעות, כי אנחנו מקווים להגיע גם לחצי הכדור הדרומי, דרום אמריקה ואוסטרליה. אנחנו מחכים להזמנות משם!"

הבמה פתוחה לכל מי שמעוניין. רוצים להשתתף, פנו אל ג'סטין ואלכס ב: http://nakedboysreading.com

 

צילום: Manuel Moncayo (http://manuelmoncayo.de/portfolio)

 

 

(הידיעה הופיעה בגרסה מקוצצת במדור הספרים של לאשה)

תמיד אמרו לו שהוא מכוער

דיל קינס. עושה את זה בעולם הזוהר

כילד שגדל בשכונת עוני מוזנחת בדרום לונדון, הדבר האחרון שדֶל קינס חשב שיקרה זה שהוא יהפוך יום אחד לדוגמן מבוקש שיככב בעמודי האופנה של ווג וקוסמופוליטן, ובפרסומות של קלווין קליין, דיזל,  או ליווייס. וזה קרה כמעט כמו באגדות: ילד הרחוב, שלא הלך לבית הספר כי שם חיכו לו הבריונים שהיו מכים אותו וקוראים לו מכוער ומפלצת והמורים שלא הפסיקו לומר לו שלא יצא ממנו שום דבר, עבד כשליח על קטנוע ובאחת השליחויות נכנס למשרדיה של חברת Ugly (מכוערים). קינס הוריד את הקסדה ומרק פרנץ', המייסד והבעלים של סוכנות הדוגמנים יוצאת הדופן הציע לו מיד חוזה.

אחרי בדיוק דקה וחצי של שיחה עם קינס קשה מאוד לקרוא לו "מכוער". הביטחון העצמי, האישיות, המשהו הזה התוסס שקורן ממנו – אין ברירה אלא להגדיר את כל אלה ככריזמה. וזה כנראה סוד הצלחתו. קינס, שאינו מתאים בשום צורה לקריטריוני היופי המקובלים של תקופתנו, הפך בעשרים השנה האחרונה לא רק לדוגמן מצליח אלא גם לסוג של גורו, שאחרים, שכמותו חוו דחייה ולעתים גם התעללות מצד החברה בגלל המראה החריג שלהם, נושאים אליו עיניים ומנסים לשאוב ממנו כוח להתמודד. במקרה של קינס, אגב, לא מדובר בסתם התמודדות. הוא מעדיף לראות את עצמו כמי שחורץ לשון ומניף אצבע משולשת מול המיינסטרים שקיווה לדון אותו לחיים מבוישים בשוליים. "אני עושה מהמראה שלי המון כסף, אז מי בדיוק פה אוכל אותה?" הוא שואל.

קינס הוא כוכב הסרט "הדוגמן המכוער ביותר בעולם" (המוקרן ב"יס").  הסרט עוקב אחרי ניסיונו להקים בברלין סוכנות דוגמנות משלו, לבעלי מראה חריג כמובן. לסוכנות שהוא מקים קוראים Misfit Models, ורשומים בה היום כבר כמעט 400 דוגמנים, שאיש מהם לא מתאים לתבנית המקובלת. רגליים ארוכות, גזרה אנורקסית, שדיים גדולים ושיניים בוהקות אינם חלק מהקריטריונים אצל קינס. להפך. הוא מחפש דמויות אחרות, מה שהוא מכנה "דוגמני אישיות", גברים ונשים בעלי מראה יוצא דופן, שבניגוד לכותרת הסרט אינם בהכרח מכוערים. קינס, כמו פרנץ' לפניו, מנסה לאתגר את תפיסת היופי החד גונית המקובלת, ולכן הפורטפוליו שלו כולל זקנים (המבוגר ביותר בן למעלה משמונים), שמנים, רזים, גבוהות, נמוכות, גידמים, קיטעים, מצולקים ובעלי נכויות מסוגים שונים וכמובן כאלה שביצעו בגופם שינויים החל בקעקועי ענק, פירסינג, הזרקת צבע שחור או כחול ללובן העין, עקירה של חלק מהלחי (ויצירת "חלון" שדרכו אפשר להוציא את הלשון) והשתלה של חלקי עצם וגושי סיליקון שיוצרים בפנים קרניים וצורות אחרות.

סיסי (ולמטה: קונראד)

"הסוכנות שלי היא לא קרקס", מבהיר קינס. "אני לא מספק דוגמנים לאנשים שרואים בזה סוג של פריק-שואו. אני מקבל לעבודה רק אנשים שבטוחים בעצמם, שמרגישים נוח עם הגוף שלהם, עם המראה שלהם והם יודעים בדיוק לאיזה קליפ, סרט, סדרה או מודעה הם מצטלמים. בהרבה מקרים מדובר באנשים שלוקחים שליטה בחיים שלהם. במקום להיכנע למבטים שמבקרים אותם או לועגים להם, הם מפגינים נוכחות, הם נחשפים, הם מתפרנסים מאיך שהם נראים. זאת חוויה מאוד מעצימה".

קינס טוען באוזניי שהוא בן 21. אני זוכרת אותו מתוכנית אירוח של השדרן הפרוע כריס אוונס ששודרה בבריטניה בשנות התשעים, והוא מודה שהוא בן 43, "אבל אחרי 40 הפסקתי לספור, כי מה זה משנה בכלל". הוא היה אורח קבוע בתוכנית של אוונס, תחת הכותרת "הבחור המכוער". הפינה הזו זעזעה את הציבור ואת המבקרים, אבל בעיני קינס זאת הייתה פרנסה קלה, והוא אהב את הפרסום ואת הכסף. הכסף, ומדובר היה לדבריו בהרבה מאוד כסף, אפשר לו להגשים כל מיני פנטזיות. אחת מהן הובילה אותו לנורבגיה, שם בילה שנה כשומר סף במועדון חשאי שמכר אלכוהול מחוץ לשעות ולכמויות המותרות שם על פי החוק. "את מכירה את הסדרה "לילהאמר" (סדרה על מאפיונר ניו יורקי שנמלט לנורווגיה. ד"ל)? ככה חייתי. גם אחרי רדפו סוכנים חשאיים, שהיו משוכנעים שאני מבריח נשק ומוכר אותו לכל השיכורים האלה. זה מילא אותי סיפוק, כי אני מאוד אוהב לחיות מחוץ לכל מסגרת".

הדוגמנים של דל

הוא נולד וגדל, כאמור, בדרום לונדון. הוא מעולם לא אהב את השכונה, את הילדים שחלקם התעללו בו, ואת בית הספר. "כמו המורים, גם ההורים שלי לא האמינו שאצליח במשהו", הוא נזכר. "היום הם מתגאים בי, אבל מתקשים את הצלחה שלי. הם לא חשבו שאהיה דוגמן". המשפחתיות שלהם מעולם לא הייתה מגוננת או מנחמת. עם אחיו יש לו קשר, אבל עם אחותו לא "כי אני לא מחבב אותה. זה הכול", הוא אומר ומסרב לפרט. "רשמית עזבתי את בית הספר בגיל 15, אבל למעשה כבר שלוש שנים קודם הפסקתי ללכת לכיתה ורק הסתובבתי ברחובות, עשיתי כל מיני עבודות מזדמנות."

מה חלמת להיות?

"חלמתי? לא יודע אם חלמתי. גדלתי במקום שבו סביר היה שאהיה סוחר סמים או שודד בנקים ואם אתה כבר מצליח לא להידרדר לפשע, אז תהיה מכונאי. אולי. אני נחשבתי לאחד עם פה גדול והרבה חוצפה, אחד שתמיד שואל שאלות, שלא נותן שייכפו עליו דעות מקובלות או מסגרות. שנאתי מסגרות. אני עדיין שונא מסגרות. ההצלחה שלי היא במידה רבה בזכות ההתעקשות שלי להיות מי שאני. אני דמות חריגה, אני לא דומה לאף אחד, אני אני!"

מאיפה הביטחון העצמי הזה? לא קל להיות חריג, שונה

"נכון, זה לא קל. בילדות היו ילדים שקראו לי בשמות גנאי, שהתעללו בי. בגלל המראה שלי הייתי ילד מנודה. צחקו עלי, היכו אותי. הייתה לי תקופת זוהר שבה הייתי פופולארי בבית הספר, כי הייתי היחיד שהעז לברוח משיעורים ולטייל בשכונה והכרתי את כל המקומות הכי שווים ונחשבתי אחד שמבין עניין. בנעוריי היה לי רק חבר אחד, שחיבבתי מאוד, אבל נדמה לי שהתקרבנו כי שנינו היינו דחויים על ידי שאר החברה. הוא היה הומו, ולכן הציקו לו בלי סוף, ואני הייתי מה שקוראים מכוער, ולכן הציקו לי. אנחנו חברים עד היום. אני סובל את כל המגרעות שלו והוא את שלי, ובסך הכול זאת הייתה חברות יפה".

 

"אני זורם עם ההומור. זאת דרך מצוינת להתפרנס"

ואיך התייחסו אליך הבנות?

"היו כאלה שהתרחקו ממני אחרי מבט אחד, כי הם חשבו שעם פרצוף כזה אני בטח איזה מסומם או מישהו מפוקפק. כשהתבגרתי וקיבלתי אומץ להתחיל עם בנות, היו לי חברות, כי אלה שהעזו להתקרב, גילו שאני בעצם בחור די נחמד ושנעים להיות אתי".

לא התפתית מעולם לעבור ניתוח פלסטי? לתקן את השיניים?

"כילד קטן רציתי לתקן את השיניים, אבל לא היה לי כסף וזה לא היה ריאלי. כשכבר כן הרווחתי מספיק כסף, הבנתי שאסור לי לשנות את המראה שלי, כי מזה אני מתפרנס. זה הייחוד שלי. כשהייתי בן 25 הייתי מעורב בקטטה בין נהגים ושברו לי את האף. הגעתי לתצוגת אופנה נפוח ומעוות, והלקוח לא הסכים שאופיע ככה, למרות שלי לא היה אכפת. להפך. רציתי ללכת עם זה עד הסוף. בינתיים גם הבנתי באופן הכי עמוק עד כמה אנחנו שבויים בדימויים לגמרי לא אנושיים של דוגמנים שהם מין אנשי על, וכמה סבל נגרם לאנשים שרוצים להיות כמותם למרות שהם מעוותים ממתיחות והזרקות ושעות בחדר כושר. אני חושב שיש לכל אחד מתנה נפלאה – להיות הוא עצמו".

אתה תומך נפשית באנשים שמגיעים לחפש עבודה בסוכנות שלך? אתה מלמד אותם איך לאהוב את גופם?

"לא ממש. חלק רואים שאני ממש שמח במי שאני, ומקבלים מזה השראה. למי שלא, אני לא יכול לעזור. אני לא פסיכיאטר ולא מטפל. אני מחתים רק את מי שטוב לו עם המראה שלו, שמוכן להיחשף בציבור, שיש לו שמחת חיים. אלה אנשים שבוטחים בי – וכשמדובר במי שיש לו זיכרונות לא נעימים מתגובות של אחרים, אמון זה הדבר הכי חשוב. אחת הדוגמניות שלי היא בחורה שבגיל צעיר נכוותה קשות ויש לה צלקות בכל הגוף, ואחרי שנפגשנו, יצאנו לפאבים ולבתי קפה, ופתאום היא הסירה את הצעיפים שלה ואת הכיסויים והתהלכה בחופשיות כשהצלקות שלה גלויות. דוגמן אחר, גמד, היה רגיל שמתייחסים אליו כמו לדמות מסיפורי ילדים, בהתנשאות, בזלזול. אחרי שהוא קיבל עבודה ב"משחקי הכס" הוא מתנהל בחברה בהרבה יותר ביטחון עצמי. הוא שחקן. הוא כוכב. לא מישהו ששמים לב אליו רק בחג המולד".

הדוגמנים שלך לא תמיד נשכרים לתפקידים רציניים, ובטח לא כמודלים לחיקוי כמו הדוגמנים הזוהרים שעל שערי המגזינים.

"ברור. כשאני ועוד שני גברים לא מאוד חתיכים מצטלמים בביקיני, ברור לנו שזו פרסומת הומוריסטית וככה אנחנו מתייחסים לזה. כשדוגמנית שמנה מאוד מצטלמת כשהיא רוקדת ומרטיטה את כל הגוף שלה, היא יודעת איך מסתכלים על זה, והיא בפירוש אומרת למי שמסתכל, 'זאת אני, תראו כמה טוב לי ככה'. יש לי דוגמנים קטועי איברים או דוגמן שאין לו עין שהצטלמו לסרטים הוליוודיים, לבושים ומאופרים כמו חיילים פצועים. אנשים עם צלקות על הפנים שמככבים בסרטים על זומבים. זאת לא השפלה, זאת הזדמנות לעבוד. להתפרנס. זה מה שכל דוגמן עושה. הם משתמשים בגוף שלהם, ממש כמו שפמלה אנדרסון משתמשת בגוף שלה".

רוב האנשים מתקשים להיחשף אם הם שוקלים שני ק"ג יותר ממה שהם אמורים לשקול…

"גם אני פעם לא אהבתי להצטלם, עד שהבנתי שאלה החיים וכדאי לחיות אותם ולא להתחבא. "

לך יש עדיין קשיים חברתיים?

"בכלל לא. אני יודע שיש לי כישרון לחבור לאנשים והם מחפשים את קרבתי. אני גר בברלין כבר שנתיים וחצי, ובלי שהתכוונתי, הפכתי לדמות מוכרת ופופולארית. תיכנסי לכל באר בקרויצברג ומיד יספרו לך על דל, הבחור האנגלי שהם מחבבים."

קינס הגיע לברלין בפני שלוש וחצי שנים בעקבות בת זוגו, והחליט להישאר גם אחרי שהרומן ביניהם נגמר. הוא חולק את דירתו המעוצבת עם החתול שלו, אלוויס, שמלווה אותו גם לטיולים בפארקים הרבים של העיר. הוא מאוד אוהב את ברלין, למרות שקשה לו יותר למצוא בה עבודה. "באנגליה יש יותר פתיחות. כוכבי טלוויזיה ודוגמנים יכולים להיראות כמו אנשים פשוטים מהרחוב. בגרמניה מעדיפים סלבריטיז נוצצים, אבל אני, והרבה דוגמנים מהסוכנות שלי, מציעים גם אופי, פנים מעניינות, יכולת משחק, וזה משהו שמוכר לא פחות מיופי".

אתה חושב שהעבודה שלך מצליחה להשפיע במשהו על מושגי היופי בחברה?

"אני בטוח שדברים משתנים ככל שנחשפים ליותר וריאציות, לסוגים של בני אדם. פעם קעקועים נחשבו משהו שרק פושעים ומלחים עושים, והיום יש לכולם קעקועים. אני לא אומר שמחר כולם ירוצו לעשות לעצמם חור בלחי ולצחצח שיניים דרך החור כמו שהדוגמן שלי עושה, אבל כשרואים אותו, מבינים שיש הרבה הגדרות שונות למושג היופי".

אם אבוא לגור בברלין, תציע לי עבודה בסוכנות שלך?

"אני רואה אותך בסקייפ די מטושטש, אז אני לא יודע מה לענות לך".

***

הראיון עם דל קינס התפרסם ב"לאשה", כמובן.

 

כל הזמן בוחנת את הכתמים שהזרימה של החיים משאירה עלינו

(צילום: גל חרמוני. מתוך הראיון כפי שהתפרסם במדור הספרים של לאישה)

 

 

 

הנשים של אורית וולפיילר חיות בשוליים. כל ניסיון להושיט רגל מהססת אל מעבר לגבול המפריד בינן לבין המציאות האמתית כרוך בסכנת התמוטטות. כאילו שההתנהלות היומיומית עלולה לבלוע אותן. ולסביבה לא ברור למה. אחרי הכול, מה כבר נדרש ממנה? למצוא בעל, ללדת ילדים, לשלוח אותם לצבא, לחייך, להקריב את חייה? וכל זה בנוף הנפלא שלנו, בשמש הנהדרת, כי מה חסר פה? שוויצריה ממש.

וולפיילר, בת 43, לא מפתיעה כשהיא מצהירה שגדלה כאאוטסיידרית. היא מדברת, כמובן, על תחושה פנימית – מה שב"בורגנים" תיארו במשפט האלמותי "יש לי פה חור והוא שואב אותי פנימה". היא גדלה ב"כפר סבא האיומה של שנות השבעים" והייתה, מה שהיא מכנה "ילדת שמנת חמצמצה". התפאורה של ילדותה הייתה התפאורה הישראלית השגרתית, המסודרת, שמקבלת ממנה את התואר "איומה" בגלל השמרנות, התביעות, התבניות. "לכאורה ילדות נוחה ומרופדת, אבל למעשה הכל חייב להיות מוגדר, דיכוטומי, את חייבת לעשות מה שכל הילדים האחרים עושים, משהו נוקשה, שלא מאפשר סטיות. אפילו מה ללמוד בתיכון קבעו לנו. רציתי סוציולוגיה – אבל זה לא היה טוב ולא נחשב, אז נשלחתי ללמוד ביולוגיה. ההכוונה הזו הייתה ביד גסה, בלי מגע, אבל מתוך המון אלימות, כי ניסיון לשנות את מי שאת באמת זה מעשה מאוד אלים. אסור היה להעביר ביקורת, אסור היה להביע דעה חריגה. אפילו אם את שונאת את "המעגל" של דן שילון, שכל המדינה יושבת ורואה, את מפרה טאבו, את חולה. ככה התנהלה הסביבה, לא רק הבית שלי. לכאורה יישרתי קו, עשיתי כל מה שנדרש, אבל ללב שלי היה קשה, וזה כנראה מה שמצטבר עם השנים בכיס המרה".

כמה סמלי. אנחנו משוחחות ב"סקייפ" מכיוון שביום שבו היינו אמורות להיפגש, וולפיילר כיס המרה של וולפיילר הרים ידיים ושלח אותה למיון עם כאבי תופת, ומשם לניתוח. הכיס בחוץ אמנם, אבל מאחר שהשפעתו ניכרת בכל שורה שכתבה עד היום, סביר להניח שגם לתוך הספר הבא אחרי "שווייצריה זה כאן" ("אחוזת בית") יחלחלו המרירות, המרדנות, הסרבנות העיקשת ליישר קו. כי כאלה כל גיבורות אסופת הסיפורים הקצרים שלה – זו שכמהה לחיות בגרמניה ונוטשת את הלימודים כדי לטפל בקשישה מקומית, זו שמתכננת את חגיגת הפרידה הסופית מבנה הפעוט, החגיגה שתתקיים כשיתגייס לצה"ל ולא ישוב, זו שחלמה על תינוק מושלם אבל יולדת תינוק מפגר, שהיא קוראת לו משיח אבל מתקשה לגעת בראשו ולנחם אותו, ואפילו זו שגדלה בארמון המלוכה הבריטי, ומאחר שאימא שלה אינה נוגעת בה, היא זוחלת אליה בלילות ומכרסמת את ציפורני רגליה.

וולפיילר גרה בתל אביב, למדה יחסים בינלאומיים ולימודי סין אבל עובדת בהיי טק, נשואה לליאור, שעשה דוקטורט בהיסטוריה גרמנית אבל גם הוא עובד בהיי טק, והיא אימא של יובל בן עשר וחצי.  המרד הגדול שלה במסגרת שבתוכה התחנכה לא התבטא בסממנים חיצוניים: היא לא ברחה להרים ולא הצטרפה לקומונה של חובצי חמאת גמלים, אבל היום היא עושה, חושבת וכותבת את מה שהלב שלה דורש. וזה התחיל מיד אחרי האוניברסיטה, כשנסעה  לחיות לבדה בברלין "עפתי מפה הביתה", היא אומרת.

מה בברלין הרגיש לך בבית?

"ברלין של לפני עשרים שנה הייתה אחרת. לא מלאה ישראלים, לא מתוירת, שלא דמתה לאף בירה אירופאית אחרת. מהרגע הראשון הרגשתי שדווקא שם, רחוק, אני הכי מחוברת למשפחה שלי. המשפחה הגיעה במקור מפולין, אבל היה משהו בהוויה, בשפה, ברדיו שנדלק אצל סבא וסבתא בחמש בבוקר עם חדשות בגרמנית. סבתא שלי עברה את השואה קשה מאוד, בבירנקאו, קצת אצל מנגלה, ולבקשתי היא הייתה מרדימה אותי עם סיפורים מהשואה הארד-קור. הייתי חולמת עליה, זה מילא את הילדות שלי ואני אומרת את זה לחיוב".

מה יכול להיות חיובי בסיפורים על השואה?

" סיפורי השואה מילאו אותי בילדות גם בחרדות, אבל הם היו חלק מהשורשים שלי, מהמהות שלי, מהזיקה לסבתא. זה משך אותי מיום שאני זוכרת את עצמי. פעם הייתי בברלין עם חבר טוב שלי, הסופר סמי ברדוגו, ויחד נסענו למחנה הריכוז זקסנהאוזן. הגענו בשעת צהריים והייתה שמש חמימה והרגשתי שזה המקום הכי לא מאיים בעולם היום, שלווה מוחלטת, כי לא יכול לקרות בו שום דבר יותר רע ממה שכבר היה שם. כל הזוועה, והמוות, וההריגות, והרמקולים, והצעקות והסבל – נגמרו כבר, ועכשיו זה מקום שאפשר לנוח בו. יכול להיות שזו חוויה שמחברת אותי בחזרה לילדות הנעימה במיטה של סבתא, למקום שהוא כולו שלי, שאף אחד לא רוצה להיות בו חוץ ממני".

סבתא שלך לא הסתייגה מהרצון שלך לחיות בגרמניה?

"היא שידרה לי כל השנים הערצה גדולה לגרמניה. היא קנתה רק מוצרים גרמניים. היא עשתה הפרדה ברורה בין הפולנים, השכנים שהיו השטן, לבין הגרמנים, שלמרות הדבר הנורא שהם עשו, אי אפשר להתעלם מהאיכות שלהם".

את הנסיעה הראשונה לברלין בגיל 25 היא מתארת כ"הימלטות מכאן". היא גרה בדירת חדר עם בחור שלא הכירה והיה מכר של מכר של מכר, במזרח העיר שטרם שופץ אז. בערב שוטטו בבית קברות, אחר כך צפו בסרטי שואה. "תקופה קשה והזויה", היא נזכרת, "שהובילה אותי אחרי חודשיים לרצות לחזור ארצה, אבל אחרי שבועיים בארץ נמלטתי בחזרה. הפעם כבר מצאתי דירה, עבדתי באל על, והתחלתי להכיר את ברלין בכל הדרכים האפשריות".

בגלל ההומור, ובגלל ההקצנה שיש בה לפעמים שבבים קסטל-בלומיים או אלמודוברים, קשה לזהות את האלמנט האוטוביוגרפי בסיפורים של וולפיילר, אבל הוא קיים. גיבורות שלה כולן מנסות להימלט מתוך העור של עצמן –  אחת מהן אפילו כל כך לא יכולה להתמודד עם הבהמיות, הטמטום, האגרסיביות והקורבניות שבהוויה הישראלית, שהיא מעדיפה לתפוס את עמדת התוקפן הנאצי, אחרת מוצאת מחסה בתוך ביצת תרנגולת ושלישית, מטפלת רוסיה, מנהלת בדמיונה רומן סוער עם זמר אופרה – כולן מגדרות לעצמן עולם פנימי, בועה, שהנחמה הכמעט יחידה בו היא המגע, העור, הגוף, הריח – ובדרך כלל זה של ילדיהם. "בשביל זה עושים ילדים, לא?" היא צוחקת.

ילדים הם הגאולה?

"ממש לא. יש בזכותם רגעי חסד, אבל מאוד קטנים. גאולה יכולה לבוא, אולי, וגם זה בספק, מתוך האדם עצמו. וגם אז מדובר במושג חמקמק שאני לא ממש יודעת מה פירושו".

בברלין היא פגשה את מי שהפך לימים להיות בעלה, ויחד חזרו ארצה. "שמש, ים, כל השטויות והאשליות הריקות האלה", היא אומרת. את השנים שחלפו מאז היא מגדירה "15 שנה של ערגה. חשבנו לחזור לשם, אבל המחשבות מפה הן אחרות – תמיד יש סיבות להישאר, ילד, עבודה, משפחה. כשחזרנו נכנסו להיי טק, שלא נפסיד את זה חלילה, את יודעת, השתלבנו לא רע. אנחנו מתרגלים פה חיים של הישרדות. מצד אחד, כמו שנאמר בסיפורים שלי, יש פה הכל. מצד שני, אני חיה פה בתחושת זרות, שחלק גודל ממנה המתנקז לכתיבה".

כמו אצל כותבים רבים וגדולים, הכתיבה היא עבורה שילוב של סיוט וכלי ראשון להישרדות. היא לא עסקה בזה בצעירותה אבל "כל החיים כתבתי בלב. זה העסיק אותי ומילא אותי. זה יישמע נורא פלצני, אבל ידעתי שיום אחד זה גם יצא ממני ויצא לאור, ממש ככה, ופשוט נתתי לזה את הזמן".

השפה שלך אחרת, המון משפטים שנגמרים בפועל, כאילו שאת חושבת בשפה זרה

"לא ידעתי שזה ככה, עד שהכל יצא אל הנייר. השפה הזו הייתה יותר קיצונית בהתחלה, ועברה עידון. יש לי שפה שבורה. הגיבורות שלי שבורות. זה לא דבר שלילי. שבר, פצע, דם, מוגלה – הם סימני שאלה, משהו שצריך לטפל בו, שמעניק הזדמנות לעשות משהו בחיים. הממשק שלי עם החיים הוא כזה – לכאורה אני חיה חיים נוחים, אבל בתוכי אני נשרטת, נפצעת, אני כל הזמן בוחנת את הכתמים שהזרימה של החיים משאירה עלינו. לפני חצי שנה התחלתי לכתוב רומן, ובו אני מרגישה שאני אפילו יותר ערומה, חשופה ומשוחררת ממה שהייתי בסיפורים האלה".

השנים הנסבלות יותר של חיי – שיחה עם יורם קניוק

 

 

צילום: גל חרמוני

 

 

 

מכירת הספרים המוזלים של "ידיעות ספרים" התקיימה השנה תחת מודעות פרסומת שנכתב בהן "מחסלים את קניוק". האירוניה לא נעלמה מעיניו של איש ממכריו של הסופר, שהיה באותם ימים מאושפז בעקבות דלקת ריאות קשה. למרבה השמחה, הדלקת ושלל כשלים בריאותיים אחרים לא הצליחו לחסל אותו, ובגיל 82 הוא לא רק מתראיין בשמחה, מוכן להשמיע את דעתו בצלילות חריפה על כל נושא אומנותי, חברתי ופוליטי, אלא גם כותב ספר חדש.

כשקיבל בשנה שעברה את פרס ספיר על ספרו "תש"ח" קניוק הצהיר ש"הגיל ניצח את היופי". האמת היא שהוא נאלץ לחכות הרבה שנים כדי לקבל את ההכרה הזו, ואת גלי האהבה מקוראים שהגיעו במקביל אליה. קניוק הוא אאוטסיידר. הוא כותב אחרת, הוא מדבר אחרת, כרונולוגית הוא שייך דור הפלמ"ח, אבל לכתיבה שלו יש מנגינה אחרת, לעתים פנטסטית, והקהל צריך היה כנראה להסתגל כדי להבין איזה סופר מצוין הוא. "זה מסתורין גדול. זה גורם לי שמחה גדולה", הוא אומר על המוני המכתבים והטלפונים שהוא מקבל מקוראים בעקבות פרסום תש"ח. "אני לא יכול לומר שזה הפך אותי לאדם מאושר, אבל זה בהחלט הופך את השנים האלה לנסבלות יותר".

תש"ח, ספרו המתעד את הזיכרונות האישיים שלו ממלחמת השחרור, זכה לאחרונה גם לעיבוד בימתי של קבוצת צעירים מתיאטרון חיפה ובבימויה של נויה לנצט. קניוק –  שמודה מראש כי מדובר בחוויות שלו עצמו, מבעד לפריזמת הזיכרון שלו, וללא כל יומרה לייצר מסמך תיעודי היסטורי מדויק – כותב על האבסורדים הגדולים של 1948, על אין האונים ואין הברירה של חיילים צעירים בקרב, על זמנים שלא היו יפים יותר אבל בדיעבד נעשו כאלה, ועל סיטואציות הזויות כמו הרגע שבו מתבשרת מחלקת חיילים על הכרזת המדינה ונאלצת לפצוח בריקוד למרות שלרגליה מוטלת גופה מרוטשת של חבר. קניוק היה שם, וב – 62 השנים שחלפו מאז, ניסה שוב ושוב לכתוב את מה שארע. "לא רציתי לכתוב על המלחמה", הוא מסביר. "רציתי לבוא מהבטן שלה, מהתחת שלה. כשגמרתי לכתוב את תש"ח חשבתי שאין לספר שום סיכוי, כי במשך השנים עשו מאתנו גיבורים ואחר כך כאלה שבאו לגזול אדמות מערבים, וכל זה לא היה ככה. כתבתי את זה מנקודת מבט של בן 18, וזה לא היה קל בגיל שמונים".

קניוק נולד וגדל בתל אביב. אביו, יליד גליציה שעלה ארצה אחרי שנים בברלין ואחרי טבילה ייסודית בתרבות הגרמנית, היה מזכירו האישי של ראש העיר מאיר דיזינגוף וניהל את מוזיאון תל אביב. כילד, הוא זוכר שנורא רצה להיות יקה, כמו אלה שהגיעו ולבשו שלייקס ושיחקו ב"מכאנו" ולא רק בצעצועים מעץ,  וכדי לטשטש את הצבריות הברורה שלו, לימד את עצמו לומר "אוואה" במקום "איי" כשכאב לו. בגיל 17 הצטרף לפלמ"ח והשתתף בין השר בקרב בנבי סמואל ובכיבוש גבעת הרדאר. הוא עזב את התיכון כדי להתגייס לפלמ"ח, למרות שאימא שלו נורא רצתה שילך לאוניברסיטה. ואגב, לפני מספר שנים החליט לתרום את גופתו למדע, כדי להבטיח שיגיע לשם, לאוניברסיטה, בסופו של דבר. באחר הקרבות נפצע, פונה והתחיל לעבוד על אונייה שהביאה ניצולי שואה מאירופה. "פתאום גיליתי את העם היהודי", הוא אומר. "פגשתי אותם שלוש שנים אחרי מלחמת העולם, והם דיברו אתי ופתאום הבנתי כמה קטנים היינו לעומתם, כי אלה השרדנים הגדולים בהיסטוריה, ופתאום הבנתי למה הקמנו מדינה. בשבילי יכלו להישאר פה הבריטים, זה לא היה כל כך נורא לחיות תחתם, הם עשו סדר. זה לא שלא הרגשנו פה את המלחמה. רומל היה במצרים ונורא פחדנו שהוא יגיע לכאן, ולנו הילדים הייתה מערה על שפת הים שבה אגרנו סרדינים ואוכל והכנו מקלות, היו הפצצות על תל אביב ועל בתי הזיקוק בחיפה, אבל כשפגשתי את היהודים מאירופה הרגשתי אשם שלא הייתי שם."

יכול להיות שתש"ח מצליח כל כך משום שאתה לא מתפתה לצייר את עצמך כגיבור

"אני לא מצייר את עצמי בכלל, כי אני לא יודע מי הייתי שם ואז. זה נכון לגבי כל חיי. 81 שנה אני בתפקיד הצופה, שאפילו ברגעים הכי אינטימיים והכי מיניים שלי אני מספר לעצמי סיפור על זה ש'אני עכשיו עושה כך וכך' וזה נורא לחיות ככה, כי אתה לעולם לא יכול להתמסר לגמרי ולהשתחרר לגמרי".

אתה מתאר מצבים נוראיים של לחימה בלי ניסיון, בלי נשק, בלי לדעת מה בדיוק לעשות. זה נשמע נורא טראומטי. איך זה שבסוף הסיפור לא הפכת למין ימני קיצוני ולו מפחד?

"נלחמתי מחוסר ברירה, אבל מעולם לא הייתי בי שנאה. תמיד ראיתי פה שני עמים שלכודים בסכסוך טראגי שאני חושש שאין לו פתרון. וזה לא משנה מי צודק ומי סבל יותר, אחד תמיד יבוא על חשבון השני".

אחרי המלחמה קניוק  ציור בבצלצל ופריז, חי עשר שנים בארה"ב, חיפש זהב במקסיקו ויהלומים בגווטמאלה, ישב בבתי הקפה של הבוהמה הניו יורקית כתף אל כתף עם אגדות כמו מרלון ברנדו וג'ימס דין וניהל רומנים למכביר. אחרי שנישא למירנדה האמריקאית, חזר ארצה. יש לו שתי בנות ונכד – אותו נכד שסירוב  משרד הפנים לרשום אותו כיהודי הביא את קניוק עצמו לדרוש להירשם כחסר דת.

בצעירותך התרחקת מהטרגדיה הזו, חיית במקום אחר ובכל זאת חזרת

"אחרי המלחמה היינו מסויטים, היה לנו קשה נורא. מאלף ומשהו לוחמי החטיבה נהרגו 400. ראינו את החברים שלנו מתים, קברנו אותם ולפני זה לקחנו להם את החולצות כי לא היה לנו מה ללבוש . היינו חסרי מנוחה כשזה נגמר, רצנו מבית קפה לבית קפה. באוטובוסים שרו את התקווה ואנחנו לא יכולנו לחגוג כי ניסינו להחלים מהטראומה. הגעתי לפריז, ובגלל שהפציעה שלי הייתה קשה המליצו שאסע לאמריקה ושם הלכתי לאיבוד. ציירתי, הסתובבתי. אני לא היחיד, בכל המקומות האלה פגשתי אנשים שהיו אתי בפלמ"ח. כשנולדה לי בת רציתי לחזור הביתה. לא היה לי שום פקפוק".

ונדמה שאתה מאוכזב מהמדינה שנוצרה כאן

"עד עליית הליכוד היתה פה איזו דאגה הדדית. היה קשה, אכלנו כבד מחצילים וסטיק מחצילים ואבקת ביצים אבל ידענו שככה צריך להיות כי 600 אלך איש קלטו פה שני מיליון עולים. היינו בדרך להיות מדינה באמת טובה. מאז 1977 והקפיטליזם, הרוח היא שכל אחד דואג לעצמו, החזק חזק והחלש חלש. התרבות מקבלת פה בוז נורא מהשלטון. אנשים שגרים בשטחים כבושים והם זרים לכל מה שנעשה פה כשקמה המדינה, מחליטים איך תיראה המדינה שלנו כאן, ומקימים פה מין רוסיה קומוניסטית פינת סומליה. יש בין מי שמנהלים אותנו היום אנשים שמשדרים רוע בקור רוח שמזכיר לי את הגרמנים".

מה שמעלה את השאלה – מה הביא אותך לגרמניה ולכתיבת "הברלינאי האחרון"?

"שנים לא רציתי לנסוע לגרמניה. אבי לא היה גרמני אבל לחם במלחמת העולם הראשונה בצבא הגרמני וגדל בתרבות הזו ואהב אותה. הסיפור היהודי גרמני נורא עניין אותי – למה אנחנו אוהבים אותם כל כך, למה כל כך הרבה צעירים ישראלים נמשכים למרות שעבר כל כך מעט זמן, למרות שהם יושבים שם עדיין על קמח עצמות. אלף שנה שהיהודים אוהבים את הגרמנים בצורה נואשת, ולגרמנים אין בלי היהודים הומור או מדע או אומנות. זה המקום היחיד מלבד ישראל שבו אני מרגיש בבית, אבל אני לא יכול להיות שם יותר מכמה ימים בלי להרגיש לחוץ".

 

הצורך הזה, שקניוק אינו הסופר היחיד שמודה בו, לאמץ מדי פעם זהות אחרת, הביא אותו לפרסם שני ספרים בשמות בדויים. "ערבי טוב" עליו חתם ב – 1983 בשם "יוסף שאראה" ו"קסם על ים כינרת" (1993) שכתב תחת הכינוי "רויטל בק", לכאורה בחורה בת 17, נועזת וכנה, שהורגת את ההורים שלה במגהץ ומתפעלת מהדם המטפטף, מזדיינת בלי סוף, קוראת את סלינג'ר, מתאהבת בעובר שצף בצנצנת פורמלין, שותה, רוצה להיות זונה ושומעת מוזיקה קלאסית. "והיה עוד ספר אחד", הוא מעדכן את הרשימה שלי. "כתבתי ספר בכריכה רכה להוצאת מ. מזרחי, וקיבלתי מאה לירות, אבל אל תשאלי אותי איך קראו לו או במה הוא עסק".

רצית שהספרים האלה יקבלו התייחסות אחרת, בלי דעות קדומות?

"את רוב הספרים שלי רציתי להוציא בשם בדוי, אבל זה לא יצא. מעולם לא פחדתי לומר דברים שירגיזו קוראים ומבקרים, מעולם לא כתבתי דברים שאחרים רצו לשמוע. מה שכן, יש בי צד אלים שהייתי צריך להוציא באיזה מקום, במקום כהרגלי לגדף את עצמי ולשנוא את עצמי, אז הוצאתי את זה ב"נבלות" וגם ב"קסם על ים כינרת". בדיוק סיפרתי לבתי שבמלחמה יש רגע שבו אתה מתחיל לאהוב את ההרג, לשמוח שאתה הורג וזה נורא. אחר כך אתה מרגיש נורא ואיום. משהו כזה נשאר בי והוא בא לידי ביטוי בדברים שהרגשתי שאני חייב לכתוב".

אתה שונא את עצמך?

"כל השנים וגם מרגיש כישלון ומתפלא שאנשים רוצים לראיין אותי ולשוחח אותי ולשמוע את דעתי ותמיד חושב שהם טועים ומתכוונים למישהו אחר. אבי לימד אותי שאי אפשר לצייר אחרי רמברנדט ואי אפשר לכתוב אחרי גתה או שילר. "

ובכל זאת מעולם לא הפסקת לכתוב

"אני חייב לכתוב גם אם זה שטויות, קטעי סיפורים, חצאי ספרים, דברים שאני כותב כבר עשרים שנה. עכשיו סיימתי את "מלאכים א'" ו"מלאכים ב'", שהתחלתי לכתוב בשנות התשעים ואני עובד על ספר לנוער על ברלין. אני כותב כל בוקר, למרות שבגילי זה כבר לא קל כי אם אני לא כותב אני מרגיש נורא".

סופי ברנר, כוכבת קברט גרסת ברלין

היא כוכבת, כזו שמהפנטת בקלות אולם מלא במאות אנשים. סופי ברנר, זמרת, שחקנית והכוכבת הראשית של "קברט", בגרסת הבמה של ברלין. היא ביקרה בארץ לפני כחודש, כאורחת של לשכת התיירות הגרמנית, ושרה לאולם מלא סועדים שלא שמעו עליה קודם וכשקראו בתוכנייה שאחרי האוכל מישהי תשיר, קיוו לגמור את הביס האחרון מהעוגה וללכת הביתה לפני שהיא תעלה על הבמה.

אלא שמרגע שהחלה לשיר, היה ברור שלזה חיכינו. סופי ברנר, בת 26, מכילה בתוכה קול מורכב, עמוק, מעניין ואנחנו קיבלנו ממנו דגימה זעירה – חמישה או שישה שירים – ששלחו אותי לחפש אותה ברשת ולרעוב, משום שהיא עדיין לא הוציאה דיסק והסרטונים הפיראטיים מתוך הופעות שלה בברלין מעטים בלבד.

סופי ברנר – Sophie Berner – כך ספרה לי בשיחה חטופה שאחרי ההופעה הקצרה שלה ולפני שפיניתי את הדרך לגבר ששלח אליה מעל לכתפיי משפטי פתיחה כל כך קלישאיים שמותר היה לקנא בה שהיא לא מבינה מילה עברית – היא ילידת מינכן שעברה לברלין לפני מספר שנים, כדי להופיע. היא לא דמיינה שתצליח כל כך ובמהירות כזו.  היום היא מחזיקה דירה גם במינכן, ומופיעה בשתי הערים. היא למדה שירה ומשחק ואוהבת תיאטרון לא פחות משהיא אוהבת לשיר. מחזות זמר הם מבחינתה השילוב האידיאלי שמאפשר לה להפגין את יכולותיה על הבמה, והתפקיד הראשי ב"קברט" שהיא מגלמת מאז יולי האחרון, הוא בעיניה אתגר מיוחד.

"המחזה עוסק בתקופה לא קלה בהיסטוריה של גרמניה", היא אומרת, "ובצורך העמוק של האנשים להכחיש את מה שקורה סביבם מבחינה פוליטית, כדי להמשיך לשמוח ולחיות חיים רגילים".

לא פחדת להיכנס לנעליים המאוד גדולות של לייזה מינלי?

 "אני עושה את התפקיד בגרסה שלי, בביצוע מיוחד שלי, אני לא מנסה להיות כמוה או להתחרות בביצועים שלה".

ברנר גדלה בבית ששמעו בו מוזיקה מכל העולם. אביה החורג הוא צרפתי, ואדית פיאף הייתה גיבורת ילדותה. היא שרה באנגלית ובצרפתית וכותבת חומר אישי משלה בגרמנית. היא גם מלחינה, במבחר סגנונות, עם נטייה לבלדות, בלוז וג'אז שהיא מאוד אוהבת.

מתי נוכל לשמוע דיסק ראשון שלך?

"ממש בקרוב. אני בתהליך של סיום ההקלטות".

הנה קטעים קצרים ממה ששרה בתל אביב – וסליחה על האיכות. הווידיואים צולמו בטלפון שלי:

ביס קטן ממוזיקה נהדרת

כשגדלים בבית יקי קשה לדבר על זיכרונות קולינאריים. לא שחלילה האוכל לא היה טוב… היו נקניקים מעולים וגבינות משובחות וחביתות מטוגנות בחמאה על פומפרניקל ריחני. אבל אלה הגיעו הביתה בזכות הורי (ובעיקר אבא שלי, שכנראה לא יכול היה להשלים עם העובדה שהוא בן לעדה שהתבלין הנועז ביותר בארסנל שלה הוא שמיר) ולא היו מעוגנים באיזו מסורת רב דורית מפוארת, כמו זו שיש לאוכלי המטבוחה והחמין וזוללי הגפילטע פיש. המאכלים העממיים שלנו, יקים בני יקים, היו אחרים: מוזיקה, הרבה מוזיקה ובדיחות קרש. ואני מתכוונת, בחיבה רבה ועמוקה מאוד, להומור הלשוני חוצה השפות שהכרתי מסבא שלי, למקאמות המחורזות שהוא וחבריו היו כותבים זה לזה באירועים חגיגיים (יום הולדתו התשעים, למשל), ושכולנו, ילדים, נכדים, נינים ובני נינים, ירשנו, בגנים.

הפעם נועדה ההקדמה הארוכה הזו להסביר את העונג העמוק, הגופני כמעט, שחשתי בהופעה של מקס ראבה שראיתי השבוע פה, בתל אביב. ראבה, רק בן 48,נותן שואו שנלקח ישירות מברלין של לפני מלחמת העולם השנייה. הוא מבצע ג'אז ישן משנות העשרים והשלושים, חלקו אמריקאי, חלקו גרמני מקורי, בעיבודים והגשה שזרקו אותי ישירות למועדוני הלילה האפלוליים שאולי היו פעם באונטר-דן-לינדן ולמסיבות צוהלות בחצרות בירה, שבהן שירים על קקטוסים דוקרניים הנופלים על אפו של השכן הזועם הֶר קראוס, קרוקודילים המרקדים בבאר יין ויוהנה, ששורקת להנאתה שירים עממיים מצחיקים את הקהל עד דמעות. גם אותי, אגב, מתוך איזה זיכרון גנטי עלום שמחבר אותי מיד לימים שבהם לא הייתי ולמקומות שכבר מזמן אי אפשר לבקר.

ראבה, שנראה (כמו שדני הגדיר במדויק) כמו הכלאה בין מנהל פנימייה לסלרי, מבצע בעיקר שירים של ה – Comedian Harmonists, להקה גרמנית שהסעירה את אירופה כולה בשנות העשרים והשלושים ונאלצה להתפרק עם עליית הנאצים לשלטון, גם משום שהמוזיקה שלהם הוכתרה "דקדנטית" וגם משום ששלושה מששת חבריה היו יהודים שנמלטו, כמובן, לארה"ב (ושם ניסו לשחזר את ההרכב, בהצלחה חלקית מאוד). ראבה, זמר אופרה בהכשרתו, החליף את ההרמוניות הקוליות המופלאות של ההרמוניסטס בתזמורת (ה"פאלאסט אורקסטרה") הכוללת חצוצרות, טרומבונים, קלרינטים, תופים, גיטרות, כינורות ופעמונים ומאחר שהוא יודע שהוא לוקח את הקהל שלו למסע בזמן, הוא לא חושש להפגין מבחר מרהיב של מניירות. ראבה הוא לא היחיד שמבצע מחדש את השירים של ההרמוניסטס. יש עוד להקות כאלה בגרמניה וגם בארה"ב, אבל ראבה מעיז יותר – הוא מבצע גם שירים של טום ג'ונס ובריטני ספירס וכותב שירים משלו וכמובן מופיע בכל סרט אמריקאי אפשרי, בכל פעם שהשחזור ההיסטורי מחייב מאורת זימה אפלולית וזמר צחור שיער נשען בנון שלנטיות על הפסנתר.

סבא וסבתא שלי היו שניהם זמרי אופרה בברלין של אותם ימים. הנס שר בריטון וזלמה אלט. ושניהם, אני מרשה לעצמי לדמיין, היו שם, בקהל העצום שבא לשמוע את ההרמוניסט בפוטסדאמר פלאץ. אני מקשיבה לראבה ומנסה להצטרף אליהם שם, אם כי לא ברור מה היו חושבים על הביצוע הביזארי הזה שלו ל"סקס בומב":