ארכיון תג: גברים

לקרוא שירה בעירום, בויז

Naked Boys Reading Berlin29 Naked Boys Reading Berlin85בלונדון, ברלין, ברייטון וטורונטו יודעים היטב כמה יצרים יש בשירה ובספרות ולא מניחים להן לצבור אבק. אחת לחודשיים נערך בערים האלה ערב "נערים עירומים קוראים", במהלכו עולים על הבמה "נערים" עירומים וקוראים כאוות נפשם בפני הקהל המקשיב בתשומת לב. ההגדרה "נערים" כוללת את כל מי שמכיל אותה על עצמו בהתנדבות, ובתנאי שהוא בן 18 ויותר: שמנים, רזים, צעירים, מבוגרים, נשיים, גבריים, שריריים, רופסים וכולם חובבי עירום ושוחרי המילה הכתובה.

"נערים עירומים קוראים" הוא מיזם בן שלוש שנים של ג'סטין (המכונה ד"ר שרון האזבנדס) ואלכס (המכונה "הדוכסית מפורק") שעבדו יחד במועדון לונדוני, וחיפשו רעיון לליין חדש ומשעשע, עם טוויסט קווירי. "זאת הייתה ירייה באפלה", הם אומרים, "ולא שיערנו איזה הצלחה תהיה לזה". ההתחלה הייתה במועדון בשורדיץ', השכונה האולטרה-אופנתית בלונדון "והיה לנו מזל גדול לפגוש קוראים נהדרים, חכמים, יצירתיים ושותפים נהדרים בכול הערים האחרות".

כל אחד יכול לעלות על הבמה ולקרוא?

"אנחנו מקבלים את כל סוגי הגוף ואת כל מי שרוצה לקרוא בעירום, על בסיס מקום פנוי. אנחנו משתדלים בדרך כלל לכלול שניים שלושה קוראים חדשים בכול אירוע, ונותנים לקוראים ותיקים ופופולאריים להופיע שוב, כי זה כיף גדול".

העירומים על הבמה קוראים כל דבר שמעניין אותם. שיר, קטע מספר, קטע מהמילון, יצירה שכתבו בעצמם. ואין מגבלות שפה. בדרך כלל ישנו נושא כללי, ולאור ריבוי השפות, אחד הנושאים האחרונים היה "שפות זרות". נושאים אחרים היו "חודש ההיסטוריה הנשית", "רוחות רפאים" ו"אגדות".

נדמה שאת התהודה הגדולה ביותר מקבלים ערבי הספרות העירומים של אלכס וג'סטין בברלין. "הקהל שלנו שם מתוחכם וחכם", הם אומרים, "קשוב ומעולה. התגובות שלהם תמיד מלאות אהבה כל כך, ואחרי כל אירוע יש דיונים ושיחות המשך נפלאות.".

אתם מתכוונים להגיע לערים אחרות בעולם?

"יש בתוכנית סיבוב הופעות בארצות הברית, ותחזיקי לנו אצבעות, כי אנחנו מקווים להגיע גם לחצי הכדור הדרומי, דרום אמריקה ואוסטרליה. אנחנו מחכים להזמנות משם!"

הבמה פתוחה לכל מי שמעוניין. רוצים להשתתף, פנו אל ג'סטין ואלכס ב: http://nakedboysreading.com

 

צילום: Manuel Moncayo (http://manuelmoncayo.de/portfolio)

 

 

(הידיעה הופיעה בגרסה מקוצצת במדור הספרים של לאשה)

אנחנו גברים רכים מאוד

לאבא היה ארנב שנקרא על שמי. ג'ייקובסון

לאבא היה ארנב שנקרא על שמי. ג'ייקובסון

דורות גדלנו על ההנחה לפיה גברים רצים לספר לחבר'ה, אבל רק בתנאי שמה שיש להם לספר מפאר ומרומם את מעמדם, בעיקר בכל מה שקשור לביצועים במיטה ולכסף. עכשיו מתברר שהם יודעים גם לנהל שיחות אינטימיות, ואפילו לבכות זה על כתפו של זה, כשהם מרגישים בדידות, מתוסכלים מהיחסים שלהם עם הילדים ומחפשים אהבה. זה לפחות מה שטוען האוורד ג'ייקובסון, הסופר הבריטי המוערך וזוכה פרס ה"בוּקֵר" בספרו "מה זה פינקלר?". ברב המכר שלו, שתורגם לאחרונה לעברית (בהוצאת "כתר") מוצגים שלושה גברים, שניים מהם יהודים ושלישי שהיה רוצה להיות, והם מנהלים מערכות יחסים חושפניות להפתיע. האמנם גברים מסוגלים לנהל שיחות כאלה? בראיון אתו ג'ייקבוסון מופתע מכך שאני מופתעת. מצד שני, הוא בריטי, ואת הגברים שהוא מכיר גידלו אמנם בעצירות רגשית מסוימת, אבל במציאות דלה מאוד במאצ'ואיזם.

"מה זה פינקלר?" הוא ספר מבריק, חכם, נוגע ללב, עצוב ומשעשע באותה מידה. הוא עוסק בשאלה היהודית של ימינו, ובעיקר ביחס של אינטלקטואלים חילונים החיים בין הגויים, למשל באנגליה, למוצא ולמסורת שלהם וכמובן למדינת ישראל; ובשאלה נוספת – איזה אינטימיות יכולה לצמוח בין גברים שאינם הומוסקסואלים. הסוגיה הראשונה זוכה לתשובות רבות ומורכבות. הדמויות המופלאות של ג'ייקובסון: פינקלר (פילוסוף פופוליסט, כוכב טלוויזיה ומי שמשתייך לקבוצה של יהודים שמתביישים בציונות), ליבור (עיתונאי קולנוע לשעבר, ופרופסור להיסטוריה בגימלאות) וג'וליאן (כפיל של מפורסמים, בעיקר של בראד פיט, שמקרה שוד ברחוב מצית בו תהיות עמוקות על זהותו) מוצאות כל אחת דרך משלה להתמודד עם האנטישמיות מבפנים ומבחוץ, תיאורטית ומעשית. הסוגיה השנייה, סוגיית האינטימיות בין הגברים זוכה למענה פשוט: הגברים מנהלים שיחות ללא העמדת פנים, כמעט מתפשטים אבל רק במילים, ואת הממד האירוטי של יחסיהם הם מממשים דרך הנשים בחייהם.

ג'ייקובסון, סופר ועיתונאי אנגלי, בן 70.  "מה זה פינקלר?" אינו הרומן הראשון שלו. למעשה, "לילות קאלוקי", שעוסק גם הוא בשאלות של זהות גברית והיסטוריה יהודית, כבר זיכה אותו במועמדות ל"בוקר", אבל רק עכשיו, משזכה, זכה גם להכרה הציבורית הראויה ("גילו אותי בגיל 68" הוא אומר). בעולם הדובר אנגלית, הוא משווה לא אחת לפיליפ רות', אלא שהוא פחות אובססיבי ממנו, ומצחיק בהרבה ואם כבר השוואות, הוא מעדיף את התואר "ג'ין אוסטן היהודייה". הוא נולד במנצ'סטר, למד ספרות בקיימברידג', לימד שלוש שנים באוניברסיטה באוסטרליה ומאז שחזר מלמד באוניברסיטאות אנגליות. הוא מעולם לא למד בבית כנסת, כדרכם של יהודים אנגלים מסורתיים, אבל מרגיש יהודי בנפש, במחשבה, באינטלקט – בקשר ההדוק למוחות יהודיים בעבר. יש בספר, הוא מודה, אלמנטיים ביוגרפיים רבים, אם כי שניים מהגיבורים שלו אלמנים והוא עצמו נשוי בשלישית.

ג'ייקובסון הוא מרואיין ממתקי. מהסוג שגורם למראיינ(ת) ללקק את השפתיים משום שהוא אוהב לדבר, ועושה זאת במשפטים נהדרים. הוא אומר, למשל, שהוא כותב קומדיות מעורבבות בטרגדיות משום שבעיניו זה אותו דבר, ושלצחוק צריך תמיד להיות טעם של דם וריח של מוות; שמלנכוליה גורמת לו לכתוב, ואנשים שמחים לא עושים אומנות אלא ספורט; שאחרי קבלת הפרס היוקרתי שוחח עם אימא שלו והתברר שהיא לא שמעה את הנאום שלו בטקס. הדיווח קוצץ בגלל שידור חי של חילוץ הכורים מצ'ילה, והוא לא מבין מה היה קורה אם אנשים שהיו לכודים מתחת לאדמה שלושה חודשים היו מחכים עוד חמש דקות.

החלק הכי מפתיע בספר שלך הוא הנוכחות החזקה של חברות גברית, לא תחת אש ולא במצבי חירום, אלא סתם, בחיים…

"אני אוהב חברת גברים ואני אוהב לכתוב על זה. היו לי בחיים הרבה חברים גברים. יש שם טאבו – תמיד מעורבת בחברות הזו גם יריבות וקנאה. גברים תמיד מקנאים אלה באלה במרירות גדולה. קשה מאוד להתמודד עם זה כשחבר טוב שלך מצליח. הגברים בסיפור שלי אוהבים אחד את השני, ובמקביל מעזים להודות שהם גם כל הזמן במלחמה".

בספרות מקובל יותר לתאר את היריבות הזאת, ופחות את הקרבה

"זה היה פעם. אבא שלי היה גבר שמעולם לא נישק או חיבק את החברים שלו. גברים אז רק נתנו אחד לשני מין אגרוף קטן. אבל הדור שלי ובטח הדור הצעיר – אנחנו גברים ששמחים בקרבתם של החברים שלנו, ומדברים אתם על ההתאהבויות שלנו, על הכמיהה שלנו לנשים, על צער הפרידה כשיש כזאת".

למרות שאחד הגיבורים שלך אומר שהוא "לא מדבר על חיי המין שלו עם מי שאתו הוא לא מקים יחסי מין"

"כן, זה מאוד אנגלי מצדו. כתבתי את זה וצחקתי…"

במציאות הישראלית לרוב הגברים יש חבר'ה מהצבא

"באנגליה זה אחרת לגמרי, בעיקר בקרב יהודים. אנחנו לא חיילים. אנחנו מורים, סופרים, מטפחי הרגשות. אנחנו רכים מאוד ומתפארים בזה שאנחנו לא סובלים ספורט ולא שותים אלכוהול. באוסטרליה הכרתי גברים שנראו מצ'ואיסטים, אבל למעשה היו סנטימנטליים מאוד. הגברים האוסטרלים בוכים בקלות . כשמישהו שם קורא לך "בן זונה" זאת מחמאה ובילוי בפאב תמיד נגמר בזה שמתחבקים ובוכים זה בחיקו של זה. זאת סוג החברות שאני מכיר מקרוב, וממנה נולד הספר. שלושה חברים שלי מתו בתוך חודש, זה דבר שקורה בגילי, ורציתי לכתוב על החברות בינינו. המצאתי את הדמויות, אבל לא את מערכת היחסים ביניהם".

"אותי גידלו נשים", אומר ג'ייקובסון. הייתי הבן הראשון במשפחה, אבא שלי היה מגויס למלחמה ולא היו הרבה גברים מסביב. אימא שלי, אחותה וסבתא שלי הקיפו אותי כל הזמן. אני כנראה גבר שעבר חניכה נשית מאוד וחי חיי רגש מאוד מפותחים. יש בי מספיק שמאלץ כדי לנהל רומנים עם נשים וכדי להיות רך מאוד עם חברים שלי."

אבא שלך לא לימד אותך שככה לא מתנהג גבר אמתי?

"אבא שלי היה הגבר האמתי של הבית. הוא מעולם לא קרא ספר, אבל ידע איך לטפל בדברים ומה לעשות במצבי חירום. איש מגונן מאוד. הוא נכנס פעם לבית בוער והציל אנשים אבל הסתיר לי את העיניים כדי שלא אראה את הגופות. הוא לא רצה שאראה את החיים, ולכן למרות אהבתי העמוקה, אני יודע שמותו הציל את חיי.  כשהוא מת, לפני 15 שנה, התמוטטה חומת המגן, נשארתי לבד, כמו שסופר צריך להיות. ידעתי שעכשיו אני פגיע ובזכות זה אני יכול לכתוב".

ג'ייקבוסון מתאר ילדות עמוסת רגשות סותרים, שבמהלכה חשב שאין לו סיכוי להיות סופר, עד שהבין איזה חומרים נפלאים מצויים סביבו. אבא שלו, למשל, היה נהג מונית וקוסם במסיבות של ילדים. "התביישתי בו, כי חשבתי שהוא עושה להטוטים לא מוצלחים ומטרידים מאוד. באחד התעלולים הוא השתמש בארנבת שלי, שקראו לה כמוני "האוורד", אבל מאחר שהוא שכח אותה בכיס שלושה ימים, כשהוא שלף אותה משם היא הייתה מתה." אחרי הטראומה הזו, בא הניסיון של אבא להרים את אימא באוויר. "היא לא התאימה לזה. רק שכבה על הקרש ולא התרוממה, אז הוא לקח בובה מתנפחת והלביש אותה בבגדים של אימא, וכשהוא ניסה לנפח אותה היא התרוממה לתקרה, נתקלה במנורה והתפוצצה, והתחתונים של אימא עפו באוויר בעולם לעיני כל הילדים.

"היינו משפחה פוריטנית ומוזרה, שאסור היה לקלל בה ואסור היה להזכיר אברי גוף. בכל פעם שמישהו הלך לשירותים, כל האחרים נדרשו לרדת לקומה הראשונה כדי לא לשמוע את הקולות משם. אבא היה מעיר אותנו בשלוש בבוקר, שולח אותנו למטה כי אימא צריכה פיפי, ומחייב אותנו לשיר, כדי שאיש לא ישמע את הקולות. השכנים אף פעם לא הבינו איך זה ששלושה ילדים עומדים בסלון ושרים באמצע הלילה".

הצלחת לתרגם את כל זה לשורה של ספרים מפתיעים, בעיקר בעוצמה שבה הם מתארים את ההתמודדויות הרגשיות של גברים מול המשפחה שלהם, הילדים, האבא…

"זו טעות לחשוב שנשים תמיד מתחבטות בעניינים רגשיים ולגברים הכול קל וברור. אני חושב שלעתים קרובות אנחנו לא יודעים איך לבטא את זה, אבל אתן יכולות לישון בשקט – לא פחות קשה לנו".

כשגבר ואישה עוברים באותו רחוב, באותו שעה, באותו יום

כשגבר ואישה עוברים ברחוב, באותו רחוב, באותה עיר, באותה שעה ביום – כל אחד מהם עושה את זה במציאות אחרת, ביקום מקביל. הגבר נושא אתו את הנסיבות הלגמרי אישיות שלו באותה הליכה ברחוב. האישה – ולא משנה מה גילה, איך היא נראית, מה עיסוקה ומה לבשה באותו יום – נושאת איתה עוד מטען, תקראו לזה זיכרון קולקטיבי, את התחושה הברורה שהיא חשופה לא רק למבטים הסוקרים את אבריה אלא גם להערות, הצעות, שריקות, צפצופים, קולות מציצה וביטויים גסים ואלימים. רובנו למדנו להתעלם מכל אלה (למרות הבחילה) אלא שההתעלמות שלנו לא הביאה לשינוי.

האתר "הכצעקתה" (http://attcoil.wordpress.com) מנסה לחולל את השינוי הזה באמצעות תיעוד עקבי, יומיומי, ברשת של חוויות אישיות של נשים החוות אלימות-רחוב. "אנחנו כאן כדי לשבור את המיתוס לפיו צעקות, שריקות, שליחת ידיים וצורות אחרות של תקיפה מינית "קלה" הן נורמה חברתית ומחיר רגיל שעל נשים לשלם כשהן במרחב הציבורי", כותבות נשות האתר, המשתייכות לתנועה עולמות בשם Hollaback  (סלנג אנגלי מקובל ל"לצעוק בחזרה"). לשם כך הן מאפשרות לכל אישה להעלות את סיפורה האישי, וכאלה, מסתבר, יש בלי סוף.

במכתב פתוח שכתבה אחת הגולשות (המכונה "בוהן סגולה") היא פונה לבחור במכונית הירוקה, לזה שנשען על הברזלים או סתם מעשן סיגריה בכיכר ציון או מחכה עם הקטנוע ברמזור, ומספרת לו על הכיווץ הלא רצוני בכל פעם שהיא מסחינה במכונית מאטה ברחוב או מחכה לחברה בפתח חנות, משום שהיא יודעת שמישהו כמותו עלול לצעוק את דעתו על אבריה האינטימיים. "חבר טוב הסביר לי שזו פשוט מחמאה, ושמבחינתך זו הייתה האמ-אמא של המחמאות, אבל רגע, זה קרה לך פעם?…בוא אני אגלה לך סוד – זה לא מחמיא לנו. זה מפחיד. זה גורם לנו להרגיש נורא ומגעיל ודוחה. זאת חדירה מגעילה לפרטיות שלנו. זה אונס לאור היום מבלי שאפילו יצאת מהאוטו".

המפעילות והכותבות ב"הכצעקתה" מנסות לחולל שינוי. שינוי תפישתי שיפסיק לראות באלימות מילולית מהסוג הזה מעשה פעוט, שובבי, חביב ומחמיא ויפסיק לדרוש מנשים הנפגעות מהערות כאלה להתעלם בקלילות. הן מציינות את מה שכל אישה מבינה גם בלי מילים, שכל עוד נשים נדרשות להדוף הערות חודרניות ופוגעות, מתכננות את לבושן ומסלול ההליכה שלהן כדי להימנע מפגיעות כאלה וממשיכות לסבול מפריצות כאלה לפרטיותן ללא כל הזמנה – החברה שבה אנו חיים הרבה פחות חופשית ופלורליסטית מכפי שאנחנו רוצים להאמין. האתר "הכצעקתה" נולד בין השאר כדי לשבור את השתיקה. במקום ללמד נשים להתעלם, לא ליצור קשר עין, להדחיק – הן יכולות לספר את מה שקרה וקורה להן, ובאותה הזדמנות גם ללמד גברים שזה לא בסדר, לא מקובל ושהם ורק הם אחראים למעשיהם במקרים האלה.

נעמי וינר, ממקימות "הכצעקתה" אומרת שלא מעט קוראים גברים כותבים בתגובה לסיפורים באתר, שהם נכנסו לשם על מנת לצחוק וללעוג לנשים "שמתבכיינות כשמנסים להתחיל איתן ברחוב". כשקראו מה מרגישות נשים מול משפטים כמו "תגידי, את לא לובשת חזייה?" או וואו איך הייתי מזיין עכשיו מישהי" וכשנהג חוסם להן את הדרך כדי למצמץ בשפתיים וגבר אחר, ברחוב, קורא "כלבה" ו"לא הייתי עושה לך את הטובה" למישהי שמתעלמת ממבטיו – הם מזדעזעים. "הם קולטים שמדובר בבעיה חברתית גדולה", אומרת וינר.

הם לא שמעו מנשים בסביבתן על מקרים כאלה?

"הם שמעו, אבל חשבו שזה חד פעמי, שהיא מגזימה, שזה בטח לא מאוד נפוץ. גילינו שגם הגברים הכי חמודים ומתחשבים בסביבה שלנו לא יודעים בכלל שאנחנו חיות במציאות כזאת, מכיוון שלא מקובל לדבר על הנושא, ולא מקובל להתלונן ולימדו אותנו להתעלם ולבלוע את זה. כשהם נחשפים באתר לכל כך הרבה דיווחים הם פוערים פה, הם לא מאמינים שזה יכול להיות, הם חוטפים בחילה. לא מעט גברים כותבים לנו שנפקחו להם העיניים, שלא היה להם מושג שאנחנו בכלל לא מתייחסות לזה כאל "מישהו שמתחיל איתנו".

התנועה העולמית ((http://www.ihollaback.org נולדה, כצפוי, בניו יורק, לפני למעלה מחמש שנים. היא עושה שימוש בטכנולוגיה כדי למגר את ההטרדות ברחוב על רקע מיני ומגדרי, כדי לאפשר לנשים לחוש בטוחות בכל מקום. בחו"ל מקובל גם לצלם מטרידים וצועקים למיניהם במצלמות של הטלפון הסלולארי, ולפרסם את התמונות באתר. בארץ, לדברי וינר, עדיין לא מעלים תמונות מסיבות משפטיות, אבל זה לא מקטין מעוצמת הדיווח. הצטברות הדיווחים מצביעה, היא מסבירה, על היקף התופעה ובעיקר מאפשרת לנשים להבהיר שיש הבדל ענק בין הרצון להחמיא לאישה לבין אמירות אלימות שאינן גורמות לאישה להרגיש בנוח אלא מאיימות עליה או גורמות לה אי נוחות. איך כותבת "בוהן סגולה" במכתב הגלוי שלה? " במבחן התוצאה, עוד לא נתקלתי בבחורה שגבר צעק אחריה ברחוב שהפטמות שלה עושות לו חשק והיא מיד ידעה שזו אהבת אמת".

 

****שיהיו לכולנו יום אישה שמח, וחברה שיש בה יותר כבוד למרחבים אישיים ****