לא רוצות לשמור את הבטן בבטן

האיור הופיע בכתבת ב'אקונומיסט' כאן

כשג'רי הול עלתה על במות ברודווי והווסט-אנד בתפקיד גברת רובינזון הפתיינית ב"הבוגר", המבקרים והקהל הקדישו פחות תשומת לב למשחק שלה ויותר לסצנות בעירום המלא. אלא שבכל פעם שהול פשטה את הבגדים התאורה התעמעמה והפנסים החלו להבהב בקצב, כך אי אפשר היה באמת לראות את גופה. זה היה בשנת 2000 והול, דוגמנית-על, הייתה אז רק בת 45. קתלין טרנר, קודמתה בתפקיד הייתה בת 46, ואמנדה דונוהו, גברת רובינזון מספר שלוש בהפקה הזו הייתה רק בת 39. בעשרות הראיונות עם השלוש הן נשאלו שוב ושוב ושוב 'איך העזת לחשוף את גופך בגיל כל כך מבוגר?'

אבל עזבו עירום מלא. בואו נדבר על בגדי ים, ובעיקר ביקיני. בגיליון בגדי הים הנודע של "ספורטס אילוסטרייטד" הופיעה השנה כריסטי ברינקלי בת ה-63, בביקיני שחשף גוף העומד בכל תקני היופי הנשי: מתוח, מוצק, רזה, מנותח במקומות ההכרחיים וחלק לגמרי. ואם לא די בזה, ברינקלי מצוטטת שם כאומרת שהיא ההוכחה ש-60 יכול להיות ה-30 החדש.

באמת? כשמתבוננים בצילומים של בנות חמישים פלוס שמככבות בביקיני במגזיני אופנה מובילים אפשר לרגע להתבלבל ולחשוב שכן. הנה, תראו המגזין InStyle ליקט מפורסמות מבוגרות שהצטלמו בביקיני, ורובן העלו את התמונות לרשת בעצמן: לאליזבט הארלי בת ה-51 יש בטן שטוחה ומוצקה להפליא והיא מציגה אותה באינסטגרם, אל מקפרסון בת ה-52 עדיין עומדת על ארבע במים בשפתיים משורבבות כדי לקדם את ליין הלנג'רי שלה, דמי מור בת 54 מציגה את אותה בטן שפעם חשפה בהיריון ואין לה שום סימני מתיחה וגם היא מעלה את התמונה לחשבון האינסטגרם שלה, סינדי קרופורד בת 30 מצטלמת בביקיני זעיר ל'ספלאש ניוז', שרון סטון בת 58 ועדיין בייב וכמוה קריס ג'נר, בגיל 61, אחרי שש לידות ואיש אינו שואל אותה איך התמודדה עם גידולם של שישה ילדים, כי מה זה מעניין אם אפשר לשאול אותה איך הירכיים סילקה את הצלוליטיס מהירכיים?

כשג'ודי ניר מוזס, בחרה רק לאחרונה להעלות לאינסטגרם תמונה בביקיני לבן, עשרות אלפי העוקבים שלה ברשתות החברתיות הביעו התפעלות מכך שבגיל 59 היא נראית מוצקה וחטובה כל כך, אבל כשאלכסנדרה שולמן, בת גילה, העורכת לשעבר של 'ווג' הבריטי, העלתה לאינסטגרם סלפי טבעי, חשוף, לא מעובד ולא מעוצב בביקיני, הממלכה המאוחדת געשה. 96 אלף המגיבים נחלקו בין מחמאות אדירות להשמצות שנגעו בעיקר לשמנמנותה. שולמן אמרה ל'סאנדיי טיימז': "אני אוהבת את הביקיני שלי, ואף פעם לא חשבתי שזה משנה למישהו איך אני נראית. אני מתכוונת להמשיך ללבוש ביקיני עד הקבר".

העיתון הבריטי "מטרו" חיפש ברשת תגובות של גולשים לכתבות אופנה שבהן נראו נשים מבוגרות. מסקנותיה החד משמעיות של הכתבת, טאראן באסי, היו: גיל 20 הוא הגיל המקסימלי שבו אישה יכולה לחשוף חלקים מגופה בלי לזכות בטוקבקים אלימים, וגם אז היא חייבת שיהיה לה רווח ניכר בין הירכיים, חזה זקור, בטן שטוחה ועור מתוח ללא פגמים. אחרי גיל 30 אסור שיציצו חלקים מהישבן מתוך השורטס (כלומר, אם את חייבת שורטס, סבתאל'ה), מגיל 30 ומעלה מותר לך ללבוש בגד ים רק אם הוא מכסה היטב שטחים נרחבים מהגוף, כי אחרת את פוגעת ברגשות הציבור.

"בחברה שלנו לתצוגה של הגוף הנשי יש פונקציה דקורטיבית וארוטית, הוא צריך להיות נעים לעין", אומרת ד"ר יופי תירוש, מומחית למשפט ומגדר בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. "בצילומי אופנה נשים תמיד יראו מצודדות, כי יש כללים ברורים איך איש צריכה להיראות."

הכללים האלה משתנים מתקופה לתקופה, לא?

"נורמות הרזון משתנות. נדמה לי שהיום יש יותר סובלנות וניתן להראות בציבור גם גוף נשי שאינו אנורקסי ממש, ודוגמניות כמו אסתי גינצבורג או בר רפאלי – שהן דקיקות לגמרי בהשוואה לנשים בנות תמותה – לא חייבות להיות מידה אפס אפס כדי להיחשב יפות. ואם את ממש שמנה ובכל זאת מצטלמת בבגד ים, את חייבת להיות יפה כדי שהיופי שלך יפצה על זה שהגוף שלך לא מתאים לתקן. ואת כמובן חשופה לנאצות, כי את פורעת את הסדר, את התקן שקובע איך את כאישה צריכה להיראות".

גיל מבוגר נחשב טאבו חמור עוד יותר משומן. למה?

"כי אנחנו אמורות להסתיר כל דבר שאינו קשור להיותנו מושכות ומיניות. אישה לא אמורה להיות סמכותית או יודעת, היא אמורה להיות זמינה מינית, ולא לבלבל את הציבור. אנשים רוצים לפענח זהויות בקלות ובמהירות, אחרת זה מבלבל ומטריד. בדיוק כמו שאנשים מיד יתלחששו אם הם לא מסוגלים להבין במבט ראשון אם עומד לפניהם גבר או אישה, אישה ש'לא מתלבשת בהתאם לגילה' עושה להם חיים קשים.

"זה מתחיל מאוד מוקדם. אפילו נשים בנות 30 או 35 אמורות להסתיר את סימני הגיל. אם הן הניקו ויש להן סימני מתיחה מהלידה, מאשימים אותן שהן לא שמרו על עצמן, הן לא שמו מספיק קרמים בהיריון כדי למנוע את זה, הן לא עשו ניתוח להזקפת החזה ועכשיו הוא במקום שהוא באופן טבעי אמור להיות בגיל הזה, אבל הן צריכות להרגיש אשמה. הרי כל נציגת מכירות בסופרפארם אומרת לנו 'מותק, הגיע זמן להתחיל לשים קרם לילה', ואם אנחנו לא רוצות לצבוע את השיער אנחנו יוצאות דופן, כי בארץ כולן משועבדות לצבע בצורה הרבה יותר קיצונית מבאירופה למשל. כי אם רואים עליך שאת בת חמישים או שישים, לא ירצו אותך בעבודה, בפוליטיקה, בכל מקום שבו את יכולה להשפיע, יגידו לך ללכת לטפל בנכדים ולא יראו בך מישהי סמכותית".

זה לא קורה גם לגברים, שאחרי גיל מסוים נחשבים ל'תרח'?

"יש אייג'יזם גם כלפי גברים, אבל אצלם סימני גיל כמו צדעיים אפורים וקמטים הם הוכחה לניסיון חיים והבעה והם מקנים להם מעמד, לא מוחקים אותם מהמרחב הציבורי. נשים אמורות לעשות הכול כדי להישאר צעירות. זה בלתי אפשרי, כי גם עם כל הקרמים והניתוחים בגיל 50 לא תיראי בת 30, אבל את צריכה להעלות מִנחה לחברה ולהראות שאת מתאמצת ומשתדלת ומסתירה את החלקים המבישים שמגלים את גילך ולא אמורים להיחשף לעין הציבור".

כשנשים מבוגרות חושפות גוף בציבור הן זוכות לביקורת חריפה גם מצד נשים

"אלה נשים שאומרות לעצמן 'רגע, מה קורה פה? אנחנו ילדות טובות, משננות את הכללים כל החיים, עושות כל מה שצריך, מתלבשות בהתאם לגילנו, מגדלות ציפורניים, מורטות גבות, ממיסות שומנים ופתאום מישהי מצפצפת על זה? הן עושות לה שיימינג כי היא מפחידה אותן. במקום להתפעל מהן ולחקות אותן היא מורדת".

אישה מבוגרת בביקיני זה מרד?

"לפעמים זו התרסה: אני תובעת מחדש בעלות על גופי ואני לא מתנצלת. אני יודעת שזה לא מתאים לכם, אבל אני עושה מעשה פוליטי, אני מנכיחה את הגוף שלי למרות שיש עליו כתמים, סימני גיל וסימני מתיחה. במקרים אחרים מדובר בנשים שלא מבינות את הכללים, הן לא יודעות מה מצופה מהן ואז הן באמת חשופות לפגיעות ולחשושים, ויש, כמובן, את אלה שרוצות להפגין בכך את העובדה שהן מצטיינות במיוחד: 'תראו איך שמרתי, התעמלתי, ניתחתי, טיפחתי. עשיתי כל מה שביקשתם ועכשיו אני מבקשת שתתפעלו שבגילי אני שמורה כל כך טוב. אני רוצה להדגיש שאני לא שופטת אותן. כולנו ככה, כולנו עושות כמיטב יכולתנו לשרוד בעולם שבו אישה נשפטת קודם כל על פי המראה שלה, ורק אחר כך על פי מה שיש לה לומר".

הביקיני עצמו כבר איננו ילד. בשנה שעברה מלאו לו שבעים שנה. אלא שאז, בשנת 1946, המהנדס הצרפתי לואי ריאר, שעיצב את בגד הים הזעיר ביותר שנראה עד אז לא הצליח לשכנע איש(ה) לדגמן אותו, פרט למישל ברנדיני, שהייתה דוגמנית עירום ולפיכך לא הייתה נבוכה להצטלם בביקיני. ה"דיילי מייל" הבריטי שהקדיש פרויקט מיוחד לאופן שבו דגמני הביקיני השונים משקפים את היחס לגוף הנשי במהלך השנים, סיכם: "אם בראשית הדרך אישה בביקיני הייתה סמל לשחרור ובעיטה במוסכמות שחייבו אותה לכסות את גופה (מה שהוביל את הוותיקן, איטליה, פורטוגל, בלגיה, ספרד ואוסטרליה לאסור על לבישתו), עם השנים הוא נתפס גם כסמל לדיכוי, משום שהוא מחייב 'גוף מתאים', וגוף מתאים איננו גוף של אישה מבוגרת".

טל תמיר, מנהלת מרכז הידע והפעולה של עמותת "נשים לגופן" והעורכת הראשית של הספר "נשים לגופן – בריאות, גוף, מיניות, יחסים", עסקה לא מעט בשאלת הגוף הנשי המבוגר כפי שהוא נחשף בפרסומות ובתקשורת. לדבירה, רובנו חושבות שאנחנו מחוסנות מהשפעת הפרסומות, וזו, כמובן, טעות. מבלי להרגיש, אנחנו מאמצות את התפיסה שאישה מבוגרת אינה יפה, אינה מושכת, כי אנחנו פוגשות אותה בפרסומות  "כמבולבלת, סנילית, מנדנדת או בתפקיד המכשפה".

בקולנוע האירופאי רואים נשים מבוגרות וזקנות בתפקידי מאהבות

"אבל בארץ לא. אנחנו לא רואות זקנות במרחב הציבורי, אפילו לא בתפקיד 'זקנות השבט' ששווה להקשיב למה שיש להן לומר, ונדמה לנו בטעות שהמיניות הנשית נגמרת עוד לפני סוף גיל הפוריות".

ד"ר רוני הלפרן, מרצה בתכנית ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת תל אביב, אומרת שעצם הצגת גוף נשי מבוגר בשער של שבועון, במקום שמשפיע, היא הרחבה של מודל היופי, והכללה של נשים מבוגרות בגלריית ה'נִראוֹת'. "זה רגע פוליטי חשוב", אומרת ד"ר הלפרן. "הצרה היא שכדי שאישה מבוגרת תוכל להיות מוצגת בביקיני היא צריכה לעמוד בקריטריונים הישנים של היופי: היא צריכה להיראות צעירה מגילה והגוף שלה צריך להיות חטוב, מתוח, מוצק, כאילו לא עברו עליו שנים וכאילו היא לא עשתה עם הגוף הזה שום דבר. זה אידיאל דכאני שהוּחל עד לא מזמן רק על נשים צעירות מאוד, והיום הוא מתרחב: נשים אמורות לא להזדקן, אלא להיראות צעירות בכל גיל, ראויות להיות נחשקות על ידי גברים".

 

מה הופך אותן לראויות?

"הן ראויות אם הן השקיעו את כל הזמן והמשאבים הכלכליים והנפשיים שלהן במאמץ להישאר צעירה. המסר הוא ברור: את לא יכולה להופיע בציבור בביקיני אם רואים עליך שאת בת חמישים או שישים. ולא רק בביקיני, בכל מקום כדאי לך להסתיר את סימני הגיל".

זה לא מפני שכולנו חוששים מההזדקנות, כי היא מזכירה לנו שיש בקצה הדרך סוף?

"החברה לא אוהבת לראות גוף נשי מבוגר, כי הוא בכלל לא נראה לה נשי. הגיל הצעיר הוא חלק מהגדרת הנשיות. אנחנו משתמשות בקרמים אנטי אייג'ינג מגיל עשרים, כאילו אנחנו מחויבות לנעורים תמידיים. "

הרבה נשים יגידו לך שהן בעצמן לא חושבות שזה יפה לאישה מבוגרת ללבוש ביקיני או חולצת בטן או כל דבר חשוף

"וזה עצוב, כי אנחנו חיות בחברה שדורשת מאתנו למחוק את הקמטים ואת כל סימני הזמן, אבל כשאנחנו עושות את זה אנחנו מוחקות גם את כל הדברים האחרים שצברנו עם הזמן כמו חכמת חיים, ניסיון."

לדברי ד"ר הלפרן כשאישה בת חמישים פלוס מופיעה בביקיני, אנחנו עלולות למצוא את עצמנו מבקרות או מביישות אותה או נוזפות בה שזה לא מתאים  – כי החברה מלמדת אותנו להתחרות בנשים אחרות, תחרות על תשומת לב גברית, לא לתמוך בהן ולא להיתמך על ידן. במקום ללמוד מניסיון החיים של נשים מבוגרות, החברה מעודדת אותנו לזלזל בהן, ודוחפת את הצעירות לרשת – לכאורה – את מקום המבוגרות, על ידי הדרתן והעלמתן, וכשאישה מבוגרת מתעקשת להפגין נוכחות – ועוד בביקיני – הצעירות יותר אמורות לקרוא לה לסדר ולהסביר לה שזאת לא התנהגות מתאימה לגילה.

גם טלי רוזין, מחברת הספרים "מה זה בכלל פמיניזם?" ו"המדריך הישראלי לבנות 40 פלוס" לא מופתעת מהסערה המתחוללת בכל פעם שאישה מבוגרת חושפת את גופה, ובעיקר אם על הגוף הזה ניכרים סימני השנים. היא גם לא מופתעת מהתגובות העוינות שתמונות כאלה זוכות לו לעתים קרובות. "להזדקן זאת לא חגיגה גדולה", אומרת רוזין, שבימים אלה גם משלימה תואר בגרונטולוגיה (חקר הזיקנה) "החברה שלנו סוגדת לצעירים ויש בה גילנות (אייג'יזם), וכשאפליית מבוגרים פוגשת אפליית נשים הכול נעשה קשה עוד יותר".

אבל הנה, נשים מבוגרות מתריסות ומציגות את הגוף שלהן בכל זאת

"כי אחרת הן לא יהיו קיימות במרחב הציבורי. זה חלק מהמאבק הנואש להישאר צעירות, להתלבש כמו צעירות, לא להימחק. כי לא מוותרים לנו בשום גיל. כשסבתא שלי הייתה בת 60 היא יכלה לשבת על המרפסת ולנוח, ללבוש חלוק פלנל ולחלום. אני כמעט בת 60, ואני עדיין מכווצת את הבטן כשמסתכלים עליי, כי אם יראו עליי את הגיל שלי, אני אחשב מוזנחת, כאילו ויתרתי, ואז אין שום סיכוי שמישהו ירצה לשמוע את מה שיש לי לומר".

ויקטוריאניות ונהנות

 

*הכתבה התפרסמה בשבועון 'לאשה'.

 

 

 

 

הגולשת חוקרת – מקבץ התרחשויות פמיניסטיות ברשת

 

עיצוב השער: טום טריגר

• "אני רק מזכירה שלהוריד במשקל רק הופך אותך לרזה יותר… לא חכמה יותר, נחמדה יותר, מצחיקה יותר, יצירתית יותר, נחושה יותר, טובה יותר או שמחה יותר". פוסט אחד מתוך רבים ומעצימים כל כך באחת הקהילות החדשות בפייסבוק, שצוברת תאוצה במהירות ראויה להתפעלות. "שוברות משקל" הוא עמוד שנועד לסייע לנשים להתמודד עם דימוי גוף נמוך, לאהוב את גופן ולטפח בטחון עצמי באמצעות שיתוף עם נשים אחרות. הפריצה הראשונה שלו לתודעה נעשתה באמצעות צילום נהדר של נשים מכול הגדלים והצורות, שחברו יחד על חוף הים, רובן בביקיני. המסר ברור – אל תתנו למכוני כושר וחברות אופנה לבלבל לכן את המוח. מותר לכן להיראות איך שאתן רוצות ואיך שמתאים לכן, בלי להתבייש, בלי להרגיש אשמות או לא שוות. העמוד מזמין נשים (וגברים) לחלוק חוויות אישיות, וגלי כהן, ממייסדות הקבוצה (שאחרי חודש כבר הצטרפו אליה כמעט 9000 חברות), אומרת שהשיתוף בסיפורים אישיים מעצים ומחזק מאוד. העמוד לא נועד לעודד נשים לרזות, וגם לא להשמין – אלא לקבל את עצמן בכול גודל, וזה קל הרבה יותר כשאת מוקפת בקהילה תומכת. כהן, מאמנת כושר במקצועה, מקווה ש"שוברות משקל" יחלחלו לתודעה הציבורית, ולשם כך הן חוברות עתה לגופים מחוץ לפייסבוק ובימים אלה, למשל, מצלמות קמפיין בשיתוף האופנאית נעמה בצלאל. facebook.com/shovrotmishkal

 

• גם האנגלים משוכנעים שחשוב לעודד נשים לאהוב את גופן בכול צורה, ולעודד אותן לקחת חלק בפעילות גופנית לטובת הכושר והבריאות. קמפיין ענק, עם נוכחות טלוויזיונית מרשימה, מפיץ בבריטניה את הסיסמא This Girl Can – הבחורה הזו מסוגלת! ולראשונה נראות בו נשים לא חטובות, לא מאופרות, עם קלוז אפ על צלוליטיס בישבנים וירכיים המבצבצים מתוך בגדי ים, שדיים מטלטלים, פוזות טבעיות, לא תמיד מחמיאות ולא מבוימות ומלוקקות של נשים מתאגרפות, שוחות, רצות, קופצות, בועטות בכדור ובעיקר מפגינות המון כוח ((thisgirlcan.co.uk. הקמפיין שנועד לעורר השראה מלווה בסיפורים אישיים של נשים מעוררי השראה של נשים על החשש לחשוף את הגוף, להצטייר כוחנית ולא עדינה, ועל ההעצמה בעיסוק בספורט. הסיסמאות שלו נפלאות: "אני מתאמנת כי אני אוהבת את הגוף שלי, לא כי אני שונאת אותו" וגם "אני רוטטת, משמע אני קיימת". ובארץ? תחת הסיסמא "ממשיכה להתאמן", ספורטאיות מפגינות את הישגיהן ומבטיחות להתעלם מהביקורת, המטיחה בהן שגופן שרירי מדי ולכן לא נשי ((www.youtube.com/watch?v=-gi2vJ7NvNk.

 

 

 

סניפה וסנופ. יש מצב שהם יהיו חברים טובים ושווי מעמד

• איך אתן קוראות לאיבר המין שלכן? בעברית יש למרבית הכינויים לפות גוון לא נעים, לעתים משפיל או בוטה מאוד, ומסתבר שכך גם בשפות רבות אחרות. למשל בשוודית. ולכן קבוצה של פמיניסטיות שם המציאה את השם "סניפה" (Snippa) , בת זוגו של השם המקובל לאיבר המין הזכרי "סנופ" (Snopp), והמלה אומצה בחום והוכנסה למילון הרשמי. בטלוויזיה השוודית מוקרן בחודשים האחרונים סרטון מצויר, שבו נראים סניפה וסנופ מרקדים בשמחה, ומסבירים לילדים מי הם ומה תפקידם בגוף. הישירות הזו, וגם השפה הנקייה מאסוציאציות, נועדה לפשר לילדים להכיר את אברי המין שלהם ללא פחד או בושה תחת הסיסמא "שונים, אבל די דומים". הסרטון כבר תורגם לאנגלית ומוקרן גם באנגליה, שם מכונה הפין בכינוי החיבה הוותיק "וילי" והפות קיבל את הכינוי החדש "טווינקל" שפירושו "מנצנץ". http://tinyurl.com/ozvzmo8

• אמנית מקוסובו מצאה דרך מצמררת ומרגשת מאוד להציג לעולם את הכביסה המלוכלכת, את האמת הכואבת של הנפגעות הלא נספרות של כל מלחמה כמעט: נשים שנאנסות. האמנית, אלקטה חאהפה מריפה (Alketa Xhafa-Mripa) מילאה אצטדיון כדורגל בעיר הבירה פרישטינה, ענק בחבלי כביסה שעליהם תלתה אלפי שמלות, כמחווה לנפגעות תקיפה מינית במהלך המלחמה. היא קראה למיצג שלה "חושבות עליכן". מעריכים כי למעלה מ – 20 אלף נשים אלבניות במהלך המלחמה שהתחוללה בקוסובו בין 1998-1999. במהלך סיקור המלחמה בכלי תקשורת בעולם, מעשי האונס האלה כמעט לא הוזכרו. האמנית בת ה – 35, חיה כיום בלונדון. לדבריה, חשוב לה לחשוף את הנושא המושתק כל כך, וליצור דיבור פתוח על אלימות מינית, המלווה מלחמות בכול העולם אבל רק לעתים רחוקות זוכה לתהודה כלשהי והאשמים בה אינם עומדים בדרך כלל למשפט על פשעיהם. http://ir.as.nyu.edu/object/Thinkingofyou

 

 

• שרה צ'יפס מאמינה שנשים יכולות להגיע רחוק באמצעות טכנולוגיה, ושכדאי לפתוח בפניהן את הדרך הזו בגיל צעיר. לשם כך היא הקימה את "ילדות מפתחות!" (girldevelopit.com) , עמותה שמספקת לצעירות אמצעים, שיעורים ותמיכה קהילתית בלימודי תכנות ופיתוח טכנולוגי. הפרויקט החדש שלה קרוי "ג'ולבוט" (שילוב של תכשיט ורובוט) ומיועד לילדות. ביחד עם חוקרת טכנולוגיה נוספת, מריה סבה, היא מייצרת "צמידי ידידות" שנועדו לגרות את דמיונן של ילדות, ולאפשר להן להשתמש בתכנות כדי לתקשר עם החברות הטובות שלהן בצורה יצירתית ומעניינת. ניתן לתכנת את הצמידים להעברת מסרים בין חברות, להבהב, לרטוט ולשדר מסרים בשפת מורס. הם מתחברים אלה לאלה בבלותות' ואפשר אפילו לחבר אותם לאפליקציות בנייד או למחשב, וללמד אותם להבהב כשמגיעה הודעה חדשה בפייסבוק, למשל. לדברי צ'יפס, מספר הנשים בתחומי המחשב באקדמיה הולך ויורד מאז שנות השמונים, והיא מקווה שאם ימצאו דרכים להלהיב ילדות לעסוק בתחום בגיל צעיר, המצב ישתנה. ((www.facebook.com/jewelbots

 

* המדור "הגולשת חוקרת" מתפרסם מדי חודש בתוך "חדר משלך", האגף הפמיניסטי בשבועון "לאשה".

נשים על העור

עמליה הדובה הגדולה. צילום: דפנה קפלן

 

ספק אם כשהמשוררת סילביה פלאת' קראה "שאו, בחיים האלה, את לבכם על העור" היא צפתה את גדודי הנשים שלימים יקעקעו את השורה הזו שלה על עורן –  אבל אין ספק שהיא ידעה משהו על האופן שבו הרגש והגוף מתחברים. אחד החיבורים העזים האלה נעשה באמצעות קעקועים. התחום, שהופקע מהטקסים הדתיים רוחניים שאפיינו אותו בימי ראשית האנושות לטובת מעמד, אופנה ואומנות – חווה היום פריחה נשית משמחת. נכון, הן כבר לא נחשבות חתרניות, אמניות הקעקועים, אבל איזושהי ארומה מיוחדת יש בהן – כאילו הבחירה המקצועית הזו הכריחה אותן להרהר לעומק, והתוצאות – תראו בעצמכם – מרהיבות.

עמליה זנד היא מאימהות הז'אנר. מקעקעת ותיקה, ומראשונות הנשים הארצישראליות שבחרו לאחוז במחט. היא עובדת, בפרדס חנה, תחת הכינוי המקצועי "הדובה הגדולה", ומתראיינת תוך כדי שהיא סוחבת דליי אדמה לטובת טיפוח הגינה שלה. זנד, בת 54, החלה לקעקע לפני 22 שנה. "לא הייתי אז מאוד צעירה", היא מסבירה. עד אז הספיקה ללמוד בבצלאל, לעסוק באומנות ולהתפרנס כמודל עירום לציור. "הגעתי לזה כל כך במקרה", היא נזכרת. "לא שמעתי, לא ידעתי, כאילו הייתה לי עין עיוורת לגמרי לקעקועים. עניינה אותי העבודה כמודל, האומנות שלי, ופתאום הגיע רגע שבו היקום קרא לי להתייצב לתפקיד שלי ולא הייתה לי ברירה אלא לציית לו".

היקום?

"רצה הגורל, ולשותף שלי לדירה היה אז חבר טוב מאוד שהיה חבר טוב מאוד של אחד המקעקעים בתל אביב, שהיו בה איזה ארבעה מקעקעים בסך הכול. הוא ראה את הציורים שלי, לא ממש אהב אותם, אבל חשב שאני מתאימה להיות מקעקעת והמליץ לי ללכת לדבר עם החבר שלו. הלכתי, לא מתוך מחשבה עמוקה, וגיליתי שהגעתי למקום האמתי שלי. מרגע שנעמדתי בפתח החנות, ידעתי שזה זה".

זנד למד לקעקע כשולייה, מעשית, בתקופה שהיא מכנה "ימי הזוהר של תל אביב", ומאז לא פסקה לעבוד. הגוף שלה – ככל שניתן לראות כשהיא עובדת – מכוסה קעקועים. זה המקום לגלות שאת הקעקוע הראשון שלי עשיתי אצל זנד, ומה שראיתי מתחת לשרוולים הרשים אותי מאוד. היא מתעקשת ש"זה כלום לעומת מה שרואים היום מסביב". חלק מאלה קועקעו על גופה על ידי בן זוגה לשעבר ואבי בתה "פשוט כי הוא היה סקרן נורא לראות איך זה מרגיש". את מרבית הקעקועים שלה היא עשתה לבד "כשהכרס עדיין לא הפריעה, הנחתי רגל על הכסא והתאמנתי בכל פעם בקשקוש אחר". בהזדמנות אחרת לימדה אישה שהגיעה אליה כיצד להשתמש במחט המקעקעים "כי הגיע זוג, והגבר רצה קעקוע במקום אינטימי. בעיני זה לא מצא חן, הם התעקשו, אז הכנתי הכול ונתתי לה לעשות את זה".

איך את בוחרת מה לעשות ומה לא?

"למדתי לסנן. למקעקע יש המון סמכות והמון אחריות, ממש כמו למנתח פלסטי, ואני לוקחת אחריות כי מה שאני עושה משפיע על האדם להמשך חייו. לפעמים אנשים מבקשים קעקועים שלא נראים לי, ואני לא מוכנה להיות חלק מהקרמה שלהם, אז אני מסרבת. "

מה למשל?

"לא מקעקעת צלבי קרס, לא מקעקעת כל מיני משפטים טפשיים, ובעיקר לא את המשפט הנפוץ Only God Will Judge Me – שהוא משפט עברייני, לא מוסרי ומטריף ומזמין צרות. אני מאמינה בכוח המגי של הקעקוע ולא רוצה להכניס את עצמי לזה. משפטים כאלה באים מסדרות אמריקאיות על בתי סוהר שיוצרות תחושה שנורא מגניב להיות עבריין".

יש לך לקוחות שאת מקעקעת עליהם פרויקטים מתמשכים?

"אני בפרובינציה, אז יש, אבל מעט. הקהל שלי מאוד מעורב, כולל סבתות. אני כל הזמן בדילמה עד כמה לעשות רק את האומנות שלי, לקעקע פרי-הנד, וכמה לעשות כל מה שמבקשים, כי צריך להתפרנס. אני מאלה שמקעקעים כדי לשרוד".

 

יסמין ברגנר. צילום: ג'וד מוסקוביץ'

יסמין ברגנר למדה את המקצוע אצל זנד. ביום הולדתה החמישים של זנד היא קעקעה עליה "לייק" פייסבוקי כחול, אבל זה מאוד לא מאפיין את העבודות שלה. ברגנר היא מאלה שנחושות לעשות אומנות בלבד. היא מקעקעת בשחור ואפור, בטכניקת נקודות ייחודית, ובעיקר קעקועים שבטיים פולינזיים מהפנטים. בסטודיו הביתי שלה בפלורנטין היא מקבלת את הלקוחות לשיחה מוקדמת שלפני המפגש שבו תחרוט על גופם. ביחד הם מחליטים מה מתאים, מה הלקוח רוצה, למה בדיוק הוא מתחבר. במפגש הבא היא תתחיל את הקעקוע, והלקוח ישב אצלה לבד. בלי מלווים. יש בזה, כמובן, היא מודה, גם פן טיפולי. גם היא מתייחסת לקעקועים כאל סוג של ביטוי רוחני, רחוק מאוד מקישוט סתמי.

ברגנר, בת 41, עוסקת גם ברישום, פיסול ומיצגים, וביתה מלא יצירות מרשימות שלה מכל הסוגים. המרשימות מכולן נמצאות על גופה שלה – למשל על הרגליים, שאת הדוגמאות המורכבות והמרהיבות עליהן סיימה לקעקע ימים ספורים לפני שנפגשנו. גם היא למדה בבצלאל, אחרי קורס אומנות מקיף באוניברסיטת חיפה "וסיימתי מאוד צעירה ובוסרית, בלי הרבה הבנה מה יש לי להגיד בתור אמנית, ובלי רצון לשבת כל היום בסטודיו ולחכות שמשהו יקרה", היא אומרת. בחיפושיה אחרי נתיב מעשי השלימה תואר שני בטיפול באומנות, עבדה חמש שנים בגן לילדים אוטיסטים ובבית ספר לחינוך מיוחד עם נוער שסובל מהפרעות רגשיות קשות, ובמחלקה אונקולוגית לילדים בבית החולים "דנה". את הרצף הזה קטעה נסיעה להודו, עם בן זוגה דאז ובתם התינוקת, שבמהלכה נחשפה לעולם הקעקועים  – כשחילטרה בקעוקעי חינה – ונשבתה.

"חזרנו אחרי שנתיים", היא מספרת, וכשהתחלתי לבנות לעצמי קליניקה הבנתי שאני ממש לא רוצה ושאני מעדיפה ללמוד לקעקע. היא למדה אצל זנד, מפגש שהיא מסמנת כאחת התחנות החשובות בחיים שהובילו אותה למקום "המדוייק" כהגדרתה, שבו היא נמצאת. היא המשיכה ללמוד בסטודיו תל אביבי, ובאופן עצמאי החלה להקדיש זמן רב לתחקיר ולימוד ההיסטוריה של הקעקועים ותרבויות קעקוע מרחבי תבל "מתוך מחשבה שככה אני אהפוך למקעקעת יותר טובה ומועילה למתקעקעים שלי". היום היא גם מעבירה הרצאות על תרבויות קעקוע ועל השילוב בין אמנות, קעקועים ורוחניות וכותבת על הנושא בכתבי עת.

ההתבססות שלה במקצוע הייתה כרוכה בטלטלות כלכליות, אבל ברגנר הייתה נחושה "לא לקעקע פרפרים ועקרבים אלא רק את הדברים שאני באמת אוהבת, שאליהם אני נמשכת אינטואיטיבית". היא מכנה את עצמה "מקעקעת קהילתית", בין השאר בגלל שהעבודה שלה עם כל לקוח כרוכה בהיכרות עמוקה, בהבנת הצורך הרוחני שמוביל אדם לקעקע משהו על גופו, ובסוג של חיבור ערכי שמתאים לאורח החיים שלה שיש בו, היא אומרת, הרבה מודעות חברתית וסביבתית".

ואפשר להתפרנס מזה?

"מרגע שצמצמתי את טווח העשייה שלי, נהייתה פתאום קליינטורה יותר גדולה", היא אומרת, "ובאים רק אנשים שמחפשים כלים להתפתחות אישית ורוחנית, שמשתמשים בקעקוע כדי להבין מי הם, מה חשוב להם, מה הם רוצים".

סוניה. ככה.

 

סוניה – ככה, בלי שם משפחה (כמו אלביס? לולו? מדונה?) היא אושיית רשת, ויותר מזה – מאושיות הסצנה המקועקעת של תל אביב, למרות ותק של שלוש שנים בלבד במקצוע. סוניה נחשבת לכוכבת עם קהל מעריצים גדול. היא בת 30, ועובדת בסטודיו הנחשב "אינק דונקי" בפלורנטין. "לפני כן חייתי בסרט", היא אומרת. "מילצרתי, טיילתי, חיפשתי את עצמי כמו כולם וחשבתי ללמוד אנתרופולוגיה באוניברסיטה. אבל אז התעוררתי בוקר אחד ואמרתי לעצמי שאני כבר בת 27, וזה גיל מבוגר מדי, ואני לא יכולה להרשות לעצמי ללמוד שמונה שנים ורק אחר כך להתחיל את החיים, שזה מטורף עכשיו ללמוד ולנסות להתפרנס איכשהו שנים על שנים".

סוניה מתקעקעת מגיל 15. את ההשתייכות החברתית שלה היא מגדירה כ"סצינת הרוקבילי והמוזיקה, שבה כולם מקועקעים, כך ששנים אני מוקפת באהבה גדולה לקעקועים וכל החיים היו לי במחשב תיקיות עם רפרנסים לקעקוע, דברים שתכננתי לעשות על הגוף שלי". היא מציירת מיום שהיא זוכרת את עצמה, ואפילו התפרנסה מציורי קיר, בעיקר בגני ילדים. "גם אז חשבתי לקעקע", היא מודה, "אבל לפני עשר שנים זה היה פחות מקובל. אהבתי את זה נורא, זה היה חלום גדול מבחינתי להעשיר את האומנות שלי ולהפוך אותה לכזו שנשארת לאנשים על הגוף לכל החיים. אני מאושרת שזה התגשם".

ההתעוררות הגדולה שהיא מתארת התרחשה, כאמור, לפני שלוש שנים. "עברתי משבר גיל", היא אומרת, "והרגשתי שאין לי מה להפסיד. הייתי מוקפת בידידים מקעקעים, אז התייעצתי אתם והלכתי לקנות ציוד, התחלתי ללמוד, ובמשך שנה הגעתי לסטודיו כל יום כדי ללמוד, להתאמן על עורות ועל רגליים של חברים טובים, עד שלמדתי איך להחזיק את המכונה, איך לשלוט בקווים".

קל לשכנע חברים שיתנו לך להתאמן על גופם?

"חברים נתנו לי ברצון… אחרי שנה כזו כבר התחלתי לגבות תשלום".

סוניה מקעקעת בשיטה מסורתית המכונה "אולד סקול": "קעקועים של פעם", היא מסבירה. "כמו אלה שהיו עושים מלחים ואסירים. קעקועים בקו עבה, מילוי שטח, בלי לדלל את הצבע במים. אלה קעקועים שיראו טוב בכל גיל. אני גם מציירת בסגנון הזה, והיום 90% מהקעקועים שאני עושה הם ציורים שלי. אנשים באים אלי עם קונספט, אבל אני מציירת להם מחדש. אני עושה דברים מסורתיים, ואפשר לזהות את היד שלי בכל קעקוע."

אנשים משתכנעים בקלות לתת לך יד חופשית?

"כמעט עם כולם נוצר קשר עמוק. מקעקעת היא גם פסיכולוגית של הלקוח. קשה להסביר איך אבל אני מתחברת מאוד לאנשים שאני מציירת עליהם".

 

ג'ולי מגן בסטודיו בבוואריה

ההתאהבות של ג'ולי מגן, בת 40, בעולם הקעקועים הייתה גם היא כמעט מקרית, גם היא שינתה לגמרי את חייה, והגיעה בסופה של דרך מפותלת שבה למדה אומנות, הייתה תלמידה מצטיינת אבל לא סיימה בגרות, הקימה להקת רוק, למדה רפואה סינית, עיצוב אתרים וקפוארה, ושימשה מזכירת אגף בליכוד. היום היא מקעקעת, בכפר קטן בבוואריה, גרמניה, וכן, היא מצאה את ייעודה בחיים, כמובן.

מגן נולדה בברית המועצות והגיעה ארצה עם אמה בגיל שנה. כשהייתה בת 7, עברה עם אמה, לריסה גרשטיין למינכן. האם עבדה שם ב"רדיו ליברטי" תחנת שידור אמריקאית לגוש המזרחי. מגן זוכרת את הימים ההם כתקופה רעה ומנותקת, ושמחה לחזור. יום אחד ליוותה חבר לסטודיו לקעקועים, ישבה בחדר ההמתנה עם ספר הסקיצות "וכמו תלמידת אומנות מחונכת, הלכתי לכל מקום עם בלוק ורשמתי סקיצות". המקעקעת שהציצה מעבר לכתפה התרשמה וביקשה שתישאר לשיחה. "היא עשתה דבר יוצא דופן ונתנה לי להתנסות על לקוח שלה", היא נזכרת, "וכך אני ממשיכה גם היום ללמד את התלמידות שלי (והתלמיד האחד). מהשנייה שחדרתי עם המחט לעור נדבקתי בחיידק ולא רציתי להפסיק".

למרות האהבה הגדולה שחשה לקעקועים, היא לא התמידה, עברה ממורה למורה "ולא הצלחתי ללמוד יותר מדי". היא למדה פירסינג באנגליה, ואחרי שבועיים של לימודים העזה לקעקע את עצמה: קעקוע זעיר מתחת לקרסול, שנועד, לדבריה "לפרוץ את בתוליי".

ממה חששת?

"רוב הקעקועים שראיתי היו בעיני מכוערים, עד שהתחלתי ללכת למסיבות טראנס, לקחתי אל אס די ובעזרתו הצלחתי לטפל בכמה חוסר הבנת עם עצמי ונפתח לי הרצון להתקעקע. שלושה ימים אחרי הקעקועון הראשון עשיתי גם שלד של נחש לאורך זרוע ימין".

לפני 15 שנה היא נסעה לטייל בהודו, עבדה בדרכים גם כמקעקעת, וכשחזרה החליטה להפסיק.
לא הייתי מרוצה מההתקדמות שלי. הלכתי ללמוד רפואה סינית ואימא סידרה לי עבודה בליכוד, כבת למשפה רוסית אימפריאליסטית טובה".

הג'וב הזה (מזכירת אגף העולים בליכוד ואחראית על אתר האינטרנט) ומשרות דומת שבאו בעקבותיו לא סיפקו אותה. "התגעגעתי נורא לקעקועים", היא מודה. "אז ארזתי הכול, שמתי במחסן ונסעתי לניו יורק כדי למצוא מחדש את המקצוע".

ושם מצאת את עצמך?

"תוך יומיים מצאתי עבודה בחנות ג'יפה, אבל במקביל ביקרתי הרבה אצל מקעקע מעולה מלונג איילנד, קיט קירמלו, שהתפרסם מאוד בארה"ב, ואצלו ואצל המקעקעים המצוינים שהיו בסטודיו למדתי את המקצוע מחדש. עבדתי 14 שעות ביום, כמו במפעל, התאמנתי בקפוארה וביליתי במסיבות.".

היא המשיכה לנדוד בעולם, טיילה בהודו, קיוותה להגיע לניו זילנד ובסופו של דבר נישאה לבחור גרמני, לימדה אותו לקעקע ויחד פתחו חנות בכפר בבוואריה. הם נפרדו, אבל היא נשארה שם, כבר תשע שנים. היא לומדת ציור ומוזיקה אלקטרונית, ועובדת, מוקפת בצוות שהכשירה בעצמה, ושהיא רואה בו משפחה.

נעמה בר יוסף. צילום: דפנה קפלן

 

נעמה בר יוסף,  עסקה שנים רבות בעיצוב חלונות ראווה, ציירה על חולצות בשוק הכרמל בתל אביב והיום מקעקעת בסטודיו  בכפר סבא. היא בת 40, אם לשני בנים ותינוקת, שנולדה וגדלה בקיבוץ דפנה. "הייתה לי החלטה אחת כשעזבתי את הקיבוץ", היא אומרת. "לעבוד במה שאני באמת רוצה ואוהבת. השגתי את המטרה הזו במאה אחוז, ולא הייתי מחליפה את המקצוע שלי בשום דבר אחר".

אצל בר יוסף בסטודיו אין אלבומי דוגמאות ואין סקיצות מוכנות. "אני כמעט תמיד מקעקעת ציורים שלי. בא אלי לקוח, אני יושבת אתו ומציירת לו ציור ייחודי, מכוון במיוחד בשבילו, לפי הבקשות שלו. זה כייף גדול כי זה מייצר אינטראקציות אנושיות נהדרות, אחד על אחד, סוג של טיפול פסיכולוגי. יש לי גם לקוחות שבאים להתקעקע באותה תדירות שאחרים הולכים לפסיכולוג".

עד כמה קל לך לקלוע לטעמם?

"כשאדם בא למקעקעת שתצייר לו במיוחד, הוא כבר עשה שיעורי בית, הוא לא התגלגל לכאן במקרה. המון אנשים באים להתקעקע כדי להתגבר על מצבים קשים, רוצים לתת ביטוי לחוויה שעברה עליהם, לצייר על הגוף משהו שאולי יראה מבחוץ קישוטי, אבל עבורם יש לו משמעות עמוקה. אנחנו מדברים, אני שומעת את כל הסיפור, וביחד נבנה הקעקוע המתאים".

זה נשמע משהו שמצריך קהל יותר בוגר

"הקהל שלי יחסית מבוגר יותר, בדרך כלל בני שלושים ומעלה. הייתה אצלי אישה בת 84 שעשתה קעקוע ראשון בחייה, ואמרה "חיכיתי עד עכשיו שהמנוול ילך ועכשיו אני עושה מה שאני רוצה". זה היה מצחיק, אבל גם מאוד עצוב. "

בר יוסף מספרת על הרבה חברויות שנולדו בסטודיו שלה, אנשים שהתחברו "לראש שלה", ויצאו עם קעקועים מרהיבים. "יש אנשים שבאים עם כל מיני 'לא'", היא מספרת. "לא רוצה ככה ולא רוצה ככה. לי חשוב להדגיש את החיוב, ואם הם לא משתחררים אני לא עושה. מי שהנוכחות שלו, בגלל הגישה שלו לחיים, לא נעימה לי, אני לא יכולה לקעקע עליו – אנחנו צריכים לבלות יחד שעות, ואני בוחרת לסרב. כמעט תמיד אני מציירת ישר על הגוף, זה מחייב אמון גדול ואם הוא לא קיים, אין טעם לנסות".

יש מתקעקעים שמחפשים במיוחד מקעקעת אישה?

"יש הרבה, בעיקר מי שרוצה משהו אינטימי ומתבייש קצת. אני לא עושה קעקועים באיברים אינטימים, אבל אני עושה תיקונים כמו רפואיים, כיסוי צלקות או הגדלת פטמות, למשל, וכיסויים של קעקועים שאנשים מתחרטים עליהם ומעדיפים להפוך למשהו אחר במקום להסיר בלייזר. לאחרונה קעקעתי אישה שבמקום לשחזר פיטמה, בחרה לעשות במקום הזה ורד גדול – כאקט של העצמה נשית. זה נהדר לראות איך אנשים מתייחסים לגוף שלהם כאל יצירה".

 

 

(הכתבה התפרסמה בשבועון "לאשה").