ארכיון תג: גורו

מסתבר שכן באנו לכאן ליהנות

 

המשפט הראשון בספרה של סוניה ליובומירסקי הרגיש כמו סטירת לחי מצלצלת. "כולנו רוצים להיות מאושרים", היא אמרה, ובבת אחת גרמה לי להטיל ספק במסורת נכבדה ומיוסרת שבצילה גדלתי. מסורת של אנה קרנינות המשליכות את עצמן לפני רכבת נוסעת, ואן-גוכים הקוטמים את אוזניהם ורחמנינובים הכותבים את הטובות שביצירותיהם בין אשפוז לאשפוז במוסד. האמנם כולנו רוצים להיות מאושרים? האם האושר הוא לא אותו מצב מטופש שבו חיוכים אוויליים מפריעים לנו לחשוב? האם אפשר ליצור אומנות גדולה בלי ייסורים? ושאלה קטנה עוד יותר – נניח שאנחנו באמת רוצים להיות מאושרים, האם זה אפשרי?

ב"הדרך אל האושר" מציעה סוניה ליובומירסקי, פרופסור לפסיכולוגיה מאוניברסיטת קליפורניה וחוקרת בתחום הלהיטי מאוד "פסיכולוגיה חיובית", תוכנית מעשית לחיים שמחים. בעיניה, כולנו – וזה כולל את כל כולנו – רוצים להיות מאושרים, בין אם אנחנו מודעים ומודים בכך ובין אם אנחנו קוראים למטרות שלנו בשמות אחרים, החל בהצלחה מקצועית וכלה באהבה ומין. בניגוד לספרים רבים אחרים שמבטיחים את אותה הבטחה, ליובומירסקי מבססת את האנליזה שלה, וגם את כל הצעדים המעשיים שהיא מציעה לבצע, על מחקרים אמפיריים, ובהתחשב בעובדה שהיא אחת העורכות של כתב העת האמריקאי לפסיכולוגיה חיובית וכרגע עסוקה במחקר ארוך שנים שנושאו שימור האושר לטווח ארוך ואשר ממומן על ידי המוסד הלאומי האמריקאי לבריאות הנפש – כדאי להיזהר ולא לקטלג אותה בהיסח הדעת כעוד מורת דרך רוחנית אופנתית. ה"דרך אל האושר" (מאנגלית: קטיה בנוביץ', הוצאת כנרת) קיבל ביקורות מצוינות בארה"ב, זכה לאפליקציית איי-פון משלו (Live Happy) ואפילו לשיר (שניהם באתר שלה: www.faculty.ucr.edu/~sonja) שנועד לסייע לכם לזמזם את עיקרי השיטה שלה כאילו היו פסוקי תפילה נושנה.

הנחת היסוד של "הדרך אל האושר" היא שחמישים אחוזים מהיכולת שלנו להיות מאושרים נקבעים על ידי גורמים גנטיים (ליובומירסקי מבססת את הטענה הזו בין השאר על מחקרים שנעשו בתאומים). עשרה אחוזים נוספים נקבעים על ידי נסיבות החיים שלנו – המקום שבו נולדנו, המצב הפוליטי, יחסי משפה, עושר, חםצים, תנאי עבודה, אירועים שאינם תלויים בנו ונקלענו אליהם, מחלות ועוד. בארבעים האחוזים הנותרים – היא אומרת – אנחנו יכולים לשלוט. לדבריה, לא כולנו יכולים להפוך פתאום לאנשים עולצים, שמחים בחלקם ורווים נחת, אבל כולנו יכולים להיות מאושרים יותר מכפי שאנחנו, באמצעות שורה של צעדים מעשיים, מכוונים, שניתן לבצע בתשומת לב ובמאמץ מינימאלי. למסע שהיא מציעה ליובומירסקי לא קוראת רדיפה אחר אושר – ביטוי שיש לו מן הסתם קונוטציות שליליות, שטחיות, אגוצנטריות ולעתים גם דורסניות. במקום זה היא מדברת על "הבניית אושר" ועל העובדה שביכולתנו לשנות הרגלים, צורת ראייה של התרחשויות ומצבים ודפוסי מחשבה – כך שבתוך אותה מציאות ממש, נוכל להיות יותר מאושרים.

ולמה זה חשוב? "כי אנשים מאושרים יותר נוטים להיות יותר בריאים", מסבירה ליובומירסקי (וגם זה, כאמור, מגובה במחקרים אמפיריים), "הם עובדים יותר ביעילות, כך שיש לזה גם אספקט חברתי חשוב, יש להם יותר מרץ והם באופן כללי אנשים יותר נינוחים, שמחים,  ומועילים. לאושר יש תגמולים רבים גם מבחינה חברתית וגם בחיים האישיים: המערכת החיסונית שלנו טובה יותר כשאנחנו שמחים, אנחנו מנהלים מערכות יחסים מספקות וארוכות יותר, החיים שלנו זורמים יותר ויש לנו אפילו סיכוי לחיות יותר שנים".

אנחנו חיים בתקופה מאוד מבולבלת – מצד אחד ישנה מגמה אינדיבידואליסטית שמחייבת כל אחד לחפש את האושר האישי שלו, מצד שני, קצת מביך להודות שזה מה שמעניין אותנו. לאושר יש איזה מוניטין של משהו נהנתני, שטחי, לא מוסרי…

"החיפוש אחר האושר באמת נתפש כמשהו מאוד אגואיסטי ולא מתחשב באחרים – זה משהו שאנחנו עושים רק בשביל עצמנו. עם זאת, המחקרים מראים שאנשים שמחים יותר הם גם אנשים נדיבים יותר, פרודוקטיביים והרבה יותר חמים כלפי בני אדם אחרים. הם גם מנהלים מערכות יחסים יותר מספקות – מה שמוכיח שכשאנחנו מאושרים, לא רק אנחנו מרוויחים מזה אלא כל החברים שלנו, בני המשפחה שלנו והקהילה שבה אנחנו חיים".

כל אחד יכול להיות מאושר?

"אני חושבת שכל אחד יכול להיות מאושר יותר מכפי שהוא כרגע. אנשים נולדים עם טווח קבוע ומוגבל לאושר, ולכן אנחנו יכולים להיות מאושרים רק עד קצה הטווח הזה. כדי להגיע לפסגת האושר האישית, צריך להתאמץ – יש מי שזה יבוא לו בקלות יותר ויש מי שיידרש ליותר מחויבות ומאמץ. עם זאת – רק בגלל שכל אחד מאתנו יכול להיות מאושר, זה לא אומר שכל אחד חייב להיות מאושר!!! יש אנשים שלא רוצים, ויש אנשים שדי להם ברמת האושר הנוכחית שלהם".

התפישה הרומנטית רואה באושר את ההפך מיצירתיות אמתית, כאילו אמנים חייבים לסבול

"יש לזה מידה של סימוכין מדעיים אפילו. אמנים שסובלים מדיכאון מגלים יצירתיות גבוהה במיוחד בין התקף דיכאון אחד לשני. כשהם בדיכאון ממש הם לא יכולים לעשות שום דבר. זה לא אומר שאנחנו צריכים לסבול כדי ש – 0.01% מאתנו שהם אמנים מבריקים יוכלו להרוויח מזה. ישנם גם מחקרים שמראים שבמצב רוח שמח אנשים מגלים יצירתיות, לפחות בחלק מהזמן".

זאת עבודה קשה להיות מאושר? התוכנית שלך דורשת הרבה השקעה?

"אם יש לך מזל ונולדת עם היכולת להיות מאושרת מאוד, לא תצטרכי לעבוד קשה בשביל זה. אני מניחה שרוב קוראי אינם כאלה. אני משערת שלפחות בהתחלה, רוב האנשים צריכים להיות מודעים למה שהם עושים ולהשקיע הרבה וגם להתחייב לתוכנית הזו. עם הזמן, המעשים שעליהם אני ממליצה יהפכו להרגלים שלהם, ולכן לא יחייבו מודעות מתמדת ואנשים לא ירגישו שהם מתאמצים".

את מדברת בספר על דת ואמונה. אפשר להיות מאושר גם בלי זה? במילים אחרות:  כאתאיסטית צינית בת 47 – יש לי סיכוי?

"בהחלט. דת ורוחניות הן בעיני רק אסטרטגיה אחת מרבות שאנשים יכולים ליישם כדי להיות יותר שמחים. יש חוקרים שמאמינים שהכוח העיקרי בדת הוא התמיכה החברתית והקהילתית שהיא מספקת, וזה מה שגורם לאנשים דתיים להיות מאושרים יותר. אם את יכולה ליצור מערכות יחסים מספקות ומשמעותיות בלי להיות דתית, יהיו לך כנראה אותם יתרונות. דת יכולה להעניק משמעות ותכלית לחיים, אבל אפשר למצוא כאלה גם בדברים אחרים כמו ילדים, תרומה לחברה, כתיבה, יצרה, סיוע לאחרים וכו'.

את עצמך מאושרת?

"באופן כללי אני אדם די שמח ואני מיישמת את ההמלצות שאני מביאה בספר, כמובן. אלה ההרגלים שלי. יש כמה שיטות שאני מנסה ליישם ביותר כוונה – אני חיה בהווה. זה קשה מאוד כשאת עובדת במשרה מלאה ויש לך ילדים אבל אני מנסה להעריך את הרגע, ליהנות בכל רגע שבו אני נמצאת ולא להתמקד בדבר הבא שאני צריכה לעשות. לאחרונה אני למשל מבלה זמן רב בלהסתכל על התינוק החדש שנולד לי כשהוא מתכרבל והולך לישון ביחד עם האחים הגדולים שלו, ואני לא חושבת על רשימת המטלות שמחכה לי".

 

העצות שלה נשמעות גורואיות, אבל מאחר שנשבעתי להניח את הציניות הצד, כדי שלא תגדל לי פטרוזיליה מהאף (אומרים שזה קורה בסביבה חומצית מאוד), הנה כמה מהן:

ליובומירסקי מציעה לענות על סדרת שאלות שהן מין "מבחן אושר", ואחר כך לבחור באמצעות סט שאלות והכוונות נוסף פעילויות שיתאימו להם אישית. היא קוראת לזה "פעילויות אושר". הנה תקציר של מבחר דוגמאות קלות יחסית ליישום, מתוך שפע ההצעות שלה:

• הכירו תודה – כשאנחנו מכירים תודה, שמחים בחלקנו, סלחניים ואמפטיים אנחנו נוטים פחות לדיכאון. נסו לראות בכל דבר את הפן החיובי, לשמוח ולהתענג לעומק בכל דבר טוב שיש לכם או קורה לכם. אם אתם כותבים נסו לכתוב יומן ולתעד בכל יום שלושה או חמישה דברים שמשמחים אתכם (הבוילר תוקן, הלחמניה הייתה ממש טעימה, הפרחים נפתחו); זהו מחשבות של כפיות טובה שחולפות בראשכם ("אחותי שכחה את היומולדת שלי") והחליפו אותן במחשבות של הכרת תודה ("היא תמיד עוזרת לי"); טלפנו או כתבו למישהו שאתם חייבים לו תודה והודו לו.
• טפחו אופטימיות – דמיינו עתיד שבו כל הציפיות שלכם מתגשמות – כתבו כל מה שעולה בדמיונכם, זהו סוג של טיפוח שרירי האופטימיות, הכתיבה עשויה להביא אתכם לתובנות חדשות; כשאתם מציבים לעצמכם מטרות, נסו לחלק אותן לתת מטרות ולבחרו דרכים להגשים אותן – זה יחזק את האמונה שלכם ביכולתכם; זהו מחשבות פסימיות אוטומטיות, אלה חוסמות אתכם. נסו לחשוב על מצבים שמעלים בכם מחשבות כאלה מזווית אחרת – האם יכול לצאת מהם משהו טוב? האם יש לקח שאפשר ללמוד וליישם בעתיד?
• הימנעו מהשוואה חברתית – אנחנו אמנם לא יכולים לא לשים לב אם אנשים סביבנו יותר עשירים, יפים, מצליחים, בריאים או מושכים ורובנו נוטים להסתכל מעלה, ולהרגיש קטנים ונחותים. כדי להשתחרר מהנטייה הזו מומלץ לשוחח עם אדם אוהד ומפרגן שיאיר את חייכם באור חיובי יותר ויגרום לכם להעריך נכונה את הישגכם; ערכו רשימה של מקומות, מצבים ואנשים שמעוררים בכם מחשבות כאלה ונסו להימנע מקרבתם, בדיוק כמו שנגמלים נמנעים ממצבים שמעודדים אותם לעשן.
• השקיעו בקשרים חברתיים – הפגינו נדיבות – זה לא בהכרח מצריך כסף או זמן ולא מחייב  יציאה מהבית, מדובר בגישה הבסיסית כלפי בני הזוג, הילדים, ההורים וכו' ותרו למישהו על התור בסופרמרקט, פנו למישהו דרך בכביש בלי להתרגז; פנו זמן לבילוי עם אנשים שיקרים לכם, עשו מאמץ לבלות אתם, להתעניין במה שחשוב להם, לשתף אותם במה שקורה בחייכם; הביעו חיבה – בטאו את הערצתכם, הערכתם, תמכו בקרובים לכם; שתפו אותם בחיים הפנימיים שלכם; למדו לנהל עימותים, כדי שאלא לא יביאו לקטיעה של מערכת יחסים חשובה.
• למדו לסלוח – מחשבות על נקמה, התחשבנות וכו' מפריעות לנו להיות מאושרים. כדי ללמוד לסלוח, חשבו על מקרה שבו מישהו סלח לכם והעריכו אותו; דמיינו את הסליחה – נסו לחוש אהדה כלפי מי שפגע בכם ולראות את המצב מבעד לעיניו; מצאו בו תכונות חיוביות; כתבו מכתב סליחה; אל תחשבו כל כך הרבה – מחשבות טורדניות על הפגיעה מפריעות לחיי היומיום וחשוב לאמץ טכניקות של הסחת דעת מהן.
• חיו בהווה – נסו להעריך, ליהנות ולנצור את מה שיש לכם כרגע מבלי לחשוב בכל רגע נתון על הצעד הבא. נסו ליהנות גם אם עדיין לא הגשמתם את מטרותיכם, היו פתוחים לחוויות חדשות, אל תפסיקו ללמוד (ספרדית, סריגה, בישול יפני, הרכבת פאזלים). שנו מטלות שמשעממות אתכם – כשאתם מחכים לאוטובוס דמיינו בראש דמויות קומיקס שהייתם רוצים לצייר, כשאתם אצל השיננית נסו לחבר חמשירים מצחיקים וכו'; כשאתן משוחחים שימו לב לתגובות של בני השיח שלכם לדבריכם והעניקו להם מרחב להגיב; נהלו את שעות הפנאי שלכם בתבונה;

הגורו של המתאבלים

מיץ' אלבום לא כותב ספרות יפה – הספרים שלו מתעדים את המהפך הפנימי הגדול שעבר בחייו, מקרייריסט לאדם שמאמין בהקשבה לאנשים אחרים. בדרך הם גם הפכו לרבי מכר הגורפים מיליונים (קוראים וממון), והוא – לכותל דמעות אנושי (ושלא בכוונה, גם סוג של גורו). בביקורו האחרון בארץ נפגשנו לשיחה:

ההצלחה הענקית של מיץ' אלבום כסופר ומחזאי, בארצות הברית ומחוצה לה, הביאה עמה תוספת אחת מוזרה ולא פשוטה: הוא הפך לכותל הדמעות של כל מי שפוגש אותו. "אין מקום שאני מגיע אליו, שאנשים לא מיד נגשים אלי ומספרים לי את הצרות שלהם". תחת הכותרת "צרות" הוא מתכוון בעיקר לסיפורים מאוד טעונים רגשית על מחלות, אובדן, שכול וחרדות. אלבום, שספרו "ימי שלישי עם מורי" תיעד את השיחות שהיו לו עם הפרופסור שלו מהקולג', מורי שוורץ ונמכר במלמעה מ-11 מיליון עותקים, נאלץ ללמוד להתמודד עם העומס הנפשי הזה. בין השאר, הוא אומר, הוא נעזר באמונה העמוקה שלו, האמונה שיש מישהו שבאמת מקשיב לאנשים האלה וגם לו, ועושה זאת באהבה ובכוונה טובה.

אלבום, בן 52,  אינו אדם דתי. נהפוך הוא – למרות שגדל במשפחה ששמרה על מסגרת יהודית מסורתית, הלך לבית הכנסת באופן די קבוע, השתתף בשיעורי תורה ועברית ולמד, כמו כולם, לבר המצווה שלו, הוא ניתק כל קשר למסורת ברגע שיצא מן הבית. הוא גם מעולם – כך הוא מעיד – לא חשב שיחזור לחוש שהיהדות שלי הוא חלק חשוב מחייו. הוא אפילו מעט לבקר בשכונת ילדותו בניו ג'רזי, משום שהרגיש רחוק ולא קשור. ואז פנה אליו הרב אלברט לואיס, שהיה רב בית הכנסת אליו היה לוקח אותו אביו בילדותו, בבקשה יוצאת דופן: הוא רצה שאלבום יכתוב את ההספד שלו. אלבום הסכים, בתנאי שהרב יקיים אתו פגישות שיאפשרו לו הכיר אותו כאדם.

מהפגישות האלה נולד ספרו החדש של אלבום "אם רק נאמין" (עברית: אורי בלסם, הוצאת מטר). הוא משלב את התובנות והשינויים שאלבום חש כי התחוללו בו בעקבות השיחות עם הרב, ובעקבות מפגש לא פחות מרגש ומפתיע, עם כומר, הנרי קובינגטון, שהיה פעם עבריין, והיום הוא עוסק בשיקום של דרי רחוב ואוכלוסיית מצוקה בדטרויט. אלבום, שהגיע ארצה כאורח הוצאת הספרים שלו ועמותת "תשקופת" (ראו מסגרת), אומר שהמפגשים האלה הפכו אותו לאדם מאמין. הוא לא התחיל לשמור כשרות או להניח תפילין, אבל הוא נמלא אמונה. "כן, יכולתי להיות דתי,, הוא כותב בספר, "הייתי בקי בכל הקשור לדתי שלי לא פחות מכל מלומד בכל תחום אחר. ואז? אז פחות או יותר התרחקתי ממנה". ובראיון שקיימנו בעת ביקורו בתל אביב הוא מוסיף: "אמונה היא דבר פנימי ומאוד אינטימי, שלא קשור בהכרח לדת מסוימת. זאת הכרה בכך שבכל אחד מאתנו יש משהו אלוהי, איזה ניצוץ שמסוגל להציל את העולם, משהו שבזכותו גם ברגעים הכי קשים אנחנו מסוגלים לא לאבד תקווה".

אתה מדבר על כך שמצאת אמונה. האם מדובר בתהליך מפתיע, בלתי נשלט?

"אני גדלתי בסביבה שהכריחה אותי להאמין, וכשמכריחים אותך אתה לא באמת בוחר ולא באמת מבין. קיימתי את כל הטקסים והדברים שמסביב, למדתי לימודים דתיים, אבל בשלב מסוים הייתי משוכנע שאני לא זקוק לאמונה, שאלוהים ילך לדרכו ואני אלך לדרכי… כששאלו אותי אמרתי שאני יהודי, אבל לא הייתה לזה שום משמעות בעיני. הייתי ציני מאוד בכל מה שקשור לאמונה, כמו רבים באמריקה… את יודעת, אנחנו מוקפים שם באנשים שעושים כסף מאמונה, בכל מיני מטיפים צבועים שמנסים לרתום את האמונה לצרכים מניפולטיביים. כשהתחלתי להיפגש עם הרב לואיס, קרה לי משהו, משהו פנימי, שבהתחלה לא ידעתי איך לקרוא לו. בשלב מסוים הוא הגיש לי את תיק החברות שלי בבית הכנסת שלו, והיו שם ציונים שלי משעורי עברית, ומחזה פורים שכתבתי בגיל שש, והבנתי שיש דברים שגם אם אתה מנסה לברוח מהם, הם טבועים בך".

 

השיחות עם הרב, ואחר כך עם הכומר, מזכירות את התגליות האישיות שהיו לך במפגשים עם מורי שוורץ

"נכון, יש לי נטייה להקשיב לאנשים זקנים… אני פשוט אוהב זקנים. כילד, נשארתי תמיד ליד השולחן כשהמבוגרים היו מספרים סיפורים ויתר הילדים הלכו לשחק. היתה לי תמיד תחושה שהם יודעים משהו שאני לא יודע, משהו שאני אזדקק לו פעם. השיחות עם הרבי החזירו אותי לילדות. השיחות הראשונות שלנו היו ענייניות – ניסיתי להבין מי הוא, מאיפה הוא בא, מה הוא עשה בחיים. רק בהמשך התחלנו לדבר על שורשי היהדות, על המקורות שלנו, על אמונה באופן כללי ונסללה לי הדרך לחזור לשם".

בספר אתה משלב את התובנות מהמפגשים האלה, עם דברים שעלו בך בעקבות פגישה עם כומר והקהילה שלו

"זה נולד משתי סיבות: קודם כל לא רציתי שהספר ידמה מדי ל"ימי שלישי עם מורי" ושנית, לא ממש תכננתי לכתוב ספר על אמונה. יש יותר מדי ספרים כאלה, וכולם כתובים מנקודת מבט של דת אחת, ובדרך כלל עולה בהם הטענה שאם את לא מאמינה באמונה שלי, את טועה. חשבתי שיהיה מעניין להראות שתי נקודות מבט – זו של הרב, וזו של הנרי, הילד שגדל והפך לפושע וחזר בתשובה – ומתברר ששני העולמות הלכאורה שונים כל כך דומים מאוד, מפני שהם מלאים אמונה".

אתה מפריד לגמרי בין אמונה לדת?

"אני חושב שדתות שונות מובילות לאותה אמת בדרכים שונות. יש אינספור דרכים לבטא אמונה, ואני בטוח שאלוהים – שבקיומו אני משוכנע – יודע להקשיב לכולן. במהלך השיחות שלי עם הרב, שאלתי אותו איך הוא מתמודד עם קיומן של דתות אחרות. הוא יכול היה לטעון באוזני שהוא צודק והנצרות או הבודהיזם טועה, אבל הוא אמר שכמו שאלוהים ברא אינספור עצים מסוגים שונים, הוא ברא דרכים שונות להאמין – וכולן מושלמות באותה מידה".

 

האמונה שאתה מדבר עליה היא כלי מאוד מעשי

"אני חושב שהיא מעניקה לנו את היכולת להתמודד עם הדברים הכי קשים בחיים. בשנים האחרונות אני פתוח הרבה יותר לשיחות עם אלוהים, אני פונה אליו, אני מקבל חיזוקים מהתפילות האלה שלי, למרות שאני לא מקיים את כל המצוות בדרך המקובלת. זה סוג של אמונה שגם הופך יותר רגיש לסבל ולצרכים של אחרים, ולעובדה שגם הם מתפללים לאלוהים בדיוק כמוך ואם הם עושים את זה בדרך שונה, זה לא אומר שבבסיס האמונה שלהם שונה".

רוב המלחמות בעולם מבוססות על השוני הזה

"טפשי, לא? הרי בבסיס יש קווי דמיון. כל הדתות מדברות על אמונה במשהו שגדול ממך עצמך, על הצורך בקהילה, משפחה, על ערכים בסיסיים של הגינות ומוסר וסליחה והתחשבות אחרים".

 

איך כל זה מסייע לך ברגעי משבר?

"זה מסייע לי מאוד. בעבר חשבתי שעשיתי עסק עם אלוהים – אני לא אפנה אליך ואתה תתעלם ממני, רק בבקשה אל תכה בי בשום דבר שלא אהיה מסוגל לעמוד בו. מרגע שחזרתי להאמין והרגשתי נוח עם האמונה שלי, יש לי במה להיאחז ברגעים קשים. עברו עלינו במשפחה לא מעט אירועים של שכול ומחלות וקשיים אחרים, והדרך שלי להתמודד איתם הייתה להאמין שאלוהים שומע אותי, ולבטוח בו שיעזור".

 

יש אנשים שדווקא קשיים גדולים גורמים להם לאבד את האמונה, מתוך תחושה שלו היה שם אל, הוא לא היה מכה אותם כך

"זה מאוד אישי. אנשים שמצליחים להמשיך להאמין, יש להם תקווה וקל להם יותר להתמודד. אני מתאר בספר את חסרי הבית שישנים בכנסייה שיש בה חור ענק בגג, וקר להם נורא, ואת רואה אותם שורות שורות של בני אדם, מין גושים בלתי מובחנים, מתכרבלים על הרצפה, וכשאת מתקרבת את שומעת את התפילות, וזה מקסים, הם לא מקללים את מר גורלם, הם מאמינים שהדברים שישתפרו, הם יודעים שיש בכל אחד מאיתנו חלקיק מהאלוהות וזה צריך לגרום לנו לשתף פעולה ולמשוך אותה אלה לאלה בזמנים של קושי. הגעתי לישראל ישירות מהאיטי, שם אני קשור לעמותה שמסייעת למי שאבדו את ביתם ברעידת האדמה. רואים שם מחזות נורא קשים, ובכל זאת אנשים מתפללים לאלוהים, ויש להם אמונה שמחזיקה אותם בחיים. הם מודים לאלוהים על כך שהם בחיים, ואי אפשר לא להתמלא שמחה והערכה כשמקשיבים להם".

 האמונה שלך חורגת מגבולות חייך הפרטיים

"אני חושב כשאתה הופך לאדם מאמין, אתה מאמין גם בחיי קהילה, בדאגה לאנשים שסביבך, בתמיכה בהם. אם אתה נמלא תודה לאלוהים על החיים האלה, אתה לא מתכנס בעצמך ומתעלם מהעולם, אתה יוצא החוצה ורוצה לעזור לאחרים. "

בגלל זה אתה עסוק בכל כך הרבה ארגוני צדקה?

"זה התחיל עוד קודם. מורי שורץ עשה לי ייסורי מצפון ופחות או יותר הכריח אותי להתחיל לפעול בארגונים כאלה ומצאתי שזה משהו שחשוב לי מאוד".

אתה מגיע למקומות שיש בהם סבל גדול, ומוצא שם אנשים מאמינים. זה לא מפתיע אותך?

"את חושבת שאנשים היו שורדים את המגפה השחורה או את השואה או כל מלחמה ותקופה נוראה אחרת בעולם בלי אמונה מסוג כלשהו? איך את חושבת שאפשר להתמודד עם מחלה סופנית, עם הידיעה שמותך קרוב, בלי אמונה? "

*פורסם במדור הבריאות של לאישה.

היא אכלה, התפללה, אהבה ועכשיו היא מתחתנת

 

אליזבט גילברט בסך הכול רצתה להימלט מחיים (ונישואים) שבהם הרגישה לכודה וקורסת. כמעט בלי כוונה היא הפכה להיות גורו של מאות אלפי נשים בכל העולם. הגעתי לשיחה איתה חמושה בכל הציניות החביבה עלי, וגיליתי אישה חריפה ומרתקת שאין ברירה אלא להציע לה חברות

אבא שלי, החוגג השנה 62 שנות נישואין לאימי, טבע פעם את האמרה המדויקת כל כך, לפיה "מי שנישא בשנית, סימן שלא ראוי היה להיות גרוש". לא ציטטתי אותו באוזניה של אליזבט גילברט בראיון הטלפוני שקיימנו, למרות שהיא, מצדה, הצחיקה אותי לעתים תכופות. גילברט, מחברת רב המכר המטאורי "לאכול, להתפלל, לאהוב" נמצאת בימים אלה בעיצומו של מסע לקידום מכירות ספרה החדש "להתחתן" (הוצאת כנרת זמורה ביתן, תרגום: קטיה בנוביץ'), ספר המסכם את הדרך הארוכה והמתלבטת שעברה לפני שהחליטה להינשא בשנית. "אני עדיין אופטימית", היא אומרת, שלוש שנים אחרי חתונה מס' 2, "יש בינינו אינטימיות נעימה, אבל אני אומרת את זה ונוקשת בעץ, נגד עין רעה, כמו כל מי שעבר גירושין ויודע לאן זה יכול להגיע".

גילברט, בת 40, הייתה סופרת ועיתונאית מוערכת (שאפילו זכתה בפרסים) אבל אלמונית למדי, עד לפני כארבע שנים, אז פרסמה את "לאכול, להתפלל, לאהוב" שתיעד את המסע האישי שעשתה, בגיל שלושים, לאחר שהתפוררו נישואיה הראשונים והיא החליטה לנטוש את חיי הפרברים האמריקאים ולחפש את עצמה, תוך שהיא דוגמת מזון באיטליה, מתרגלת יוגה ומחפשת הארה בהודו, ומתאהבת בבאלי. בסיומו של המסע, שלדבריה הציל אותה מדיכאון קליני ואפשר לה להבין מה היא באמת רוצה בחיים, היא פגשה את חוזה, המכונה בספר "פיליפה", יבואן של אבני חן מברזיל. המבוגר ממנה ב-18 שנה. משום ששניהם, לדבריה, "ניצולי גירושין קשים", הם נשבעו לא להתחתן ועברו לגור ביחד בפילדלפיה, כשאחת לשלושה חודשים הוא נאלץ לנדוד אל מחוץ לארה"ב ולחדש את הויזה שלו. אלא ששלטונות ארה"ב לא שיתפו פעולה עם הפנטזיה, וערב אחד קיבלה גילברט הודעה שבן זוגה נעצר בשדה התעופה, כניסתו למדינה סורבה והוא עתיד להיות מגורש לעד. הפתרון היחיד שעמד בפניהם היה להתחתן, אלא שאז הגיעו החרדות והתהיות והשאלות, וגילברט, כדרכה, יצאה לתחקיר שכלל מסע סביב הגלובוס, נבירה בספרים וספר חדש.

ב"להתחתן" גילברט משלבת סיפורים אישיים, תחקיר היסטורי וניסיון להבין את הרקע המשפחתי והנוירוזות האישיות שלה. היא מראיינת קשישות בכפר בויאטנם, בודקת את יחס הנצרות ודתות אחרות לנישואין, לומדת על "חתונות רפאים" במסורת הסינית (שחיתנו צעירות עם גברים מתים על מנת לאפשר למשפחות לאחד את הונן), ובודקת את מנהג חילופי הזוגות של אסקימואים באלסקה. שורות הסיכום שלה לא מאוד אופטימיות. לגברים במערב – כך עולה מדבריה – יש סיבות טובות הרבה יותר מלנשים לרצות להתחתן. הם חיים יותר מרווקים, צוברים יותר רכוש ומקטינים את סיכוייהם למות מוות אלים. נשים נשואות, לעומת זאת, מדווחות על רמת סיפוק ואושר נמוכה בהרבה משל אחיותיהן הרווקות, הן סובלות יותר מדיכאון ומחלות ומצליחות הרבה פחות בעבודה. אפילו הסיכוי שלהן למות מוו אלים (מידי הבעל, בחלק גדול מהמקרים) גדל. אז למה בכל זאת היא בחרה להתחתן? היא הרגישה שלא הייתה לה ברירה, והיא, כאמור, מקווה לטוב. "גיליתי שחשוב מאוד עם מי מתחתנים ואני חושבת שבעלי השני מתאים לי הרבה יותר מבעלי הראשון. חוץ מזה גם אני אישה אחרת ממי שהייתי בגיל 23, האופי שלי מעוצב יותר, וקל לי יותר להיות אדם טוב".

וכדי לדעת את זה נזקקת לתחקיר מפרך כל כך?

"נזקקתי לפרספקטיבה, להבנה למה בכלל אנחנו מתחתנים. איך מוסד ארכאי כזה, מיושן ומאובק וחסר קשר לחיים המודרניים שורד. מה המטרה של כל זה. ככל שלמדתי הרגשתי איך משהו משתנה כימית במוח שלי, והחרדות מתפוגגות. הבנתי שאנשים זקוקים לאינטימיות עם אדם אחר, שכדי לשמר אותה הם צריכים סוג של גלגל הצלה, שיגן על הפרטיות שלהם מפני הרשויות או במקרה שלנו מפני משטרת ההגנה. הנישואין הם כמו טבעת הגנה, שמגנה על הזוג מפני חדירה של אחרים לפרטיות שלהם."

נדרשת לשם כך חותמת רשמית של הרשויות?

"הרבה זמן חשבתי שמספיקות ההבטחות שהבטחנו זה לזה, אבל בשתי דקות בשדה התעופה הבנתי שבלי חותמת הכל מתפורר. אחרי שהתחתנו, הרשויות חייבות לכבד את הנדר שיש בינינו, ולי יש ברשותי מילה רבת עוצמה, רעייה, אישה, איש לא יכול להפריד בינינו חוקית. "

זה סוג של שמרנות שמפתיע לגלות שעדיין קיימת גם במערב המתקדם והנאור…

"במדינות סקנדינביה או בצרפת למשל אין למושגים כמו "בעל" או "רעיה" כוח כל כך גדול כמו פה בארה"ב. לנו יש ממש פֶטיש לנישואין – כל יחס החברה אליך משתנה כשאת נשואה. הרגשתי את זה על בשרי כשעברנו לגור בקהילה קטנה מאוד, ומאחר שאנחנו נשואים מיד קיבלנו הכרה, בלי מאמץ, הניחו שאנחנו מכובדים וראויים לאמון".

גילברט נולדה בקונטיקט וגדלה בחווה מבודדת שגידלו בה עצי אשוח לחג המולד. אביה היה מהנדס כימי ואמה אחות. מאחר שלא הייתה להם טלוויזיה והשכנים גרו במרחק עצום, היא ואחותה קת'רין בילו את רוב זמנן בכתיבה וקריאה. כיום שתיהן סופרות. מסלול חיה הקודמים היה שיגרתי למדי – עבודה (בעיקר בכתבי עת לגברים כמו "GQ"  או"אסקווייר") חתונה ובית מרווח בפרבר. "פתאום הגעתי לרגע שבו הסתכלתי סביב ושאלתי את עצמי של מי החיים האלה, של מי הגוף הזה ומי זה הגבר הזה שחי אתי… הרגשתי כמו סנאי כלוא בקופסא, המנסה לחפור לעצמו דרך החוצה… הבנתי שקיבלתי את ההחלטות הכי חשובות בחיים שלי בלי להיות שלמה איתן". אחרי ההתעוררות, המסע וההצלחה חסרת התקדים של היומן שכתבה במהלכו, גילברט אימצה לעצמה את ההרגל לתחקר ולברר כל דבר לעומק, לפני שהיא מבצעת צעד בחייה. לשם כך, למשל, ראיינה ב"להתחתן" גם את סבתא שלה, מוד עדנה מורקמב אולסון. הסיפור שלה לא מן האופטימיים בספר, אבל השפעתו על גילברט הייתה מפתיעה.

סבתא מוד נולדה עם חך שסוע, מה שגרם למשפחתה לחשוב שהיא לעולם לא תתחתן. כתוצאה מכך היא בילתה את נעוריה חופשייה ומאושרת, זכתה להשכלה טובה מאחיותיה, נסעה בעולם וצברה ממון משל עצמה. בכסף הזה היא רכשה מעיל פרווה מרהיב ולימים, כשכנגד כל הסיכויים נישאה, היא עברה לגור עם משפחת בעלה, משפחה של מהגרים נוקשים משוודיה, בחווה מבודדת, ויתרה על ההרפתקאות ואפילו גזרה את המעיל היוקרתי על מנת לתפור בגדים לשבעת ילדיה.

זה לא גרם לך לרצות לברוח הכי רחוק שאפשר מנישואין?

"לא, משום שהבנתי שנישואין זה לא קופסא שמעבירים מדור לדור. זה מושג הרבה יותר נזיל וכל זוג שנכנס לתוכו משנה אוו ומעצב אותו בדמותו. הרגשתי שלא דוחסים אותי לקופסא, אלא מזמינים אותי לשיחה על טבע האינטימיות, שמתנהלת כבר שנים".

והחלטת לא ללדת ילדים

"החלטתי להקשיב למה שקיים בתוכי, והבנתי שאני לא רוצה להיות אם. ככל שחולפות השנים אני מרגישה פחות בלבול ופחות אמביוולנטיות בנושא, אני יודעת שאי אפשר לעשות הכול בגלגול חיים אחד, וזה בסדר מבחינתי. אני מעדיפה לכתוב וליצור ולוותר על גידול ילדים, משום שברור לי שאני לא מסוגלת לעשות את שני הדברים יחד".

ישנן נשים יוצרות שהן גם אימהות

"אין לי ספק. אני מכירה את האנרגיה האישית שלי, ויודעת שלי זה בלתי אפשרי. אני צריכה הרבה זמן כדי ליצור ולכתוב ושום דבר בתוכי לא משתוקק לילד. לבי מעולם לא זעק לתינוק, כמו שקרה לנשים רבות סביבי. אני חושת שיש נשים שנולדו להיות אימהות, אחרות צריכות להיות דודות ויש נשים שלא צריכות להיות בסביבת ילדים בכלל. כל אחת צריכה להודות בכנות לאיזו קבוצה היא משתייכת, כי אחרת יכולה להיות טרגדיה נוראית".

לנשים שלא יולדות יש לעתים קרובות תדמית של מכשפות אגוצנטריות

"שטויות. 50% מהנשים באמריקה של היום לא יולדות ילדים. חלק לא רצו מעולם, ואחרות דחו את ההחלטה והתעוררו יום אחד וגילו שנעים ונוח להן בחייהן והן ממש לא רוצות לשנות את זה. בעיני זה משחרר מאוד.  אנחנו יכולות להיות נדיבות ואוהבות בדרכים אחרות. אני, למשל, אוהבת ילדים ומרגישה נוח לטפל באנשים ולהזין אום, אבל אני לא אם. יש לי חברים שרצו לאמץ ילד מסין ולא היה להם כסף, אז אני מימנתי את זה – והבנתי שכך אני יכולה לעזור, להיות חלק ממשפחה וקהילה, בלי לגדל בעצמי ילד".

המשפה המורחבת לא הפעילה עליך לחצים ללדת?

"להפך. יש לי תחושה חזקה שכל הסבתות שלי לדורותיהן שכל החיים שלהן הוקדשו רק לגידול ילדים כי זה מה שעשו פעם, שולחות אלי את רוחות הרפאים שלהן ואומרות לי אל תעש את זה, אנחנו רוצות לדעת שלפחות לאחת מאיתנו יהיו חיים טובים יותר. אמא שלי לא לוחצת עלי, היא שמחה לראות שיש לי חיים כל כך מלאים משל עצמי".

את כותבת על הציפיות הבלתי אפשריות שיש לנו מנישואין

"אנחנו רוצות למצוא חבר נפש, מישהו שווה לנו אינטלקטואלית, חבר טוב, מנחם וחכם ומעורר השראה שיהיה גם המאהב הטוב ביותר – וזה כמובן בלתי אפשרי. האם היינו מוכנות שמישהו יצפה מאתנו להיות כל זה עבורו? מצד שני, אני לא חושבת שנשים צריכות להתפשר מחשש שישארו לבד ובלי ילדים, משם שזה לא גורל נורא כל כך. אני בעד לבחון בזהירות רבה את הציפיות שיש לנו מנישואין ולהבין שיחסים בין בני אדם זה לא כמו רכישת מכונית, זה יותר מורכב. "

לזוגות בלי ילדים יש יותר סיכוי לשרוד נשואים?

"לא יודעת מה הנתונים הסטטיסטיים, אם כי זוגות עם ילדים קטנים הביעו פחות שביעות רצון מחייהם ביחס לחסרי ילדים או כאלה שילדיהם עזבו את הבית. זה די ברור, שהלחצים והחרדות והתשישות של גידול ילדים זה שדה מוקשים, שופע הזדמנויות לריבים ואי הבנות. בעלי ואני מגדלים ארבע חתולים וכלב ואפילו על זה מוצאים סיבות להתווכח".

אחרי "לאכול, להתפלל, לאהוב" מיליוני נשים ראו בך גורו. חשבת על זה כשכתבת את "להתחתן"?

"כתבתי כי זה מה שאני עושה, כותבת, למרות שברור לי שהצלחה כמו של "לאכול, להתפלל, לאהוב" לא תתרחש שוב, וזה בסדר, אני חיה עם זה בשלום. אני נזהרת מלראות בעצמי גורו, כי אני לא חולת נפש, את יודעת – אני לא מדריכה רוחנית של איש, אני כותבת את הספרים שהייתי רוצה לקרוא ואני נמלאת אושר אם אני מצליחה לגעת באנשים דרכם. כרגע אני עובדת על רומאן חדש. עברו 12 שנה מאז שכתבתי ספרות ואני מתגעגעת לזה נורא. "

 ***הראיון עם גילברט התפרסם במוסף הספרים המשובח של לאישה