צובעת את החיים בוורוד

כשלוסי סילצֶ'סטֶר פוגשת יום אחד גבר מרופט למראה, שטוען שהוא-הוא החיים שלה, ולא במובן המטאפורי רומנטי של המלה, היא לא לגמרי מופתעת. עד לאותו יום היא מילאה את היומיום שלה במטלות ממסכות מחשבה ונעה בין עבודה שהיא לגמרי לא אוהבת, לדרמות הרבות בחייהם של בני משפחתה. בין לבין היא האכילה את החתולה שלה, שיקרה פה, התחמקה שם, והתעלמה מעוד ועוד מעטפות מוטבעות בזהב שהופיעו על השטיח בביתה, והזמינו אותה לפגישה עם החיים. כך שכשהפגישה הזו לבסוף מתקיימת, לוסי – ועמה אנחנו הקוראים – כבר יודעים שהגיע הזמן, ושאם הגבר הזה אומר שהוא חייה, ושהיא חייבת לעשות משהו כדי להציל אותו מהתפוררות סופית, יש כנראה טעם להקשיב לו.

המציאות הלא ממש מציאותית הזו היא רק תכסיס קטן שבו משתמשת הסופרת האירית הצעירה והמצליחה ססיליה אַהֶרן בספרה החדש "פגישה עם החיים". את המשך הסיפור היא תוחמת כמעט לגמרי בגבולות המציאות ההגיונית המקובלת, ומספקת כמו בשורת הרומנים הקודמים שלה, עליות, מורדות, רגעי אושר, שניות של יאוש ובעיקר הזדמנויות רבות שבהן הגיבורה שלה יכולה לבחור בחירות אישיות, לצמוח ולהשתפר, מה שמבטיח את הסוף הטוב: לוסי, שהייתה צעירה חביבה אבל נוטה לכלומניקיות נאלצת להתבונן לחיים שלה בעיניים ולשנות כיוון, ובסופו של דבר משתנה באופן שמאפשר לה לאהוב את עצמה וכן, כן, גם אחרים.

"פגישה עם החיים" (זמורה ביתן. מאנגלית: דנה אלעזר הלוי) הוא ספרה השביעי של אהרן, והיא כבר כתבה שלושה נוספים אחריו, שהאחרון בהם ("איך להתאהב") יראה אור באירלנד באוקטובר. אז היא כבר תעבוד על הבא אחריו. היא פרסמה את הרומן הראשון שלה "נ.ב. אני אוהב אותך" (ספריית מעריב, וזה המקום לגילוי נאות: בתרגום שלי) כשהייתה בת 21 בלבד, ולהפתעתה – כך היא אומרת – הוא הפך מיד לרב מכר בינלאומי. קודם כיכב 19 שבועות בראש טבלת רבי המכר באירלנד, מולדתה, משם היגר לבריטניה, לארה"ב ומהר מאוד נרכש ותורגם בלא פחות מארבעים מדינות. רומן הביכורים שלה גם עובד ב – 2007 לסרט קולנוע בכיכובה של הילארי סוונק. אז היא כותבת ספר אחד לפחות בשנה: מתחילה בינואר, מסיימת במרץ, עוברת על ההגהות והעריכה עד יוני בערך, ולקראת החגים (שלהם) הספר רואה אור והיא יוצאת למסע קידום מכירות, ראיונות וכו' וחוזר חלילה. ולא, השגרה לא ממאיסה עליה את החיים. להפך "יש לי כל כך הרבה רעיונות לעוד ספרים", היא אומרת בראיון טלפוני מפורטוגל, "הלוואי שהיה לי זמן לכתוב את כולם".

אהרן, כמעט בת 32, נולדה ומתגוררת בדבלין. היא בתו של ברטי אהרן, מי שהיה ראש ממשלת אירלנד בין השנים 1997-2008. היא דיגמנה, שרה (בלהקת "שימה" שהגיעה למקום השלישי בקדם ארוויזיון האירי. "איזה מזל שזה לא הצליח", היא אומרת. "לא הייתי מגיעה לכתיבה שאני כל כך אוהבת") וגם למדה עיתונות, אבל לא עסקה במקצוע, משום שההצלחה שלה כסופרת מילאה את חייה בעשייה, וגם בנסיעות אינסופיות סביב העולם. הספרים שלה, שעד כה נמכרו בלמעלה מ – 13 מיליון עותקים, מופצים ב – 46 מדינות. מלבדם היא כותבת סיפורים קצרים, שאחד מהם ("מר וופי") היא הפכה למחזה; היא כתבה סדרת טלוויזיה "סמנתה, מי?" ששודרה בארה"ב ברשת ABC  (עם כריסטינה אפלגייט וג'ניפר אספוזיטו). "כל החיים כתבתי בלילות, או בזמנים שהצלחתי לפנות בין לבין ורק את הספר האחרון שלי כתבתי במשרד שלי. אני יוצאת מהבית והולכת לעבודה, כותבת מתשע עד חמש וחצי כל יום וחוזרת הביתה, כדי להפריד לגמרי בין העבודה לבין חיי המשפחה שלי".  חיי המשפחה סובבים סביב בעלה, דיוויד, שהוא שחקן, לשני הצאצאים: רובין בת הארבע וסוני בן הכמעט שנה. הם, אגב, נישאו באירוע פרטי שהיו בו רק 170 אורחים וגם אלה הוטעו לחשוב שהם מוזמנים לטקס ההטבלה של התינוקת שהייתה אז בת חצי שנה. היו סלבריטאים בטקס, בעיקר משום שאחותה, ג'ורג'ינה, נשואה לניקי בירן סולן "ווסטלייף".

כשכתבת בגיל צעיר כל כך סיפור רומנטי, הופתעת מעוצמת ההצלחה?

"הופתעתי מאוד ושמחתי מאוד. פתאום מצאתי את עצמי נוסעת בעולם ומחוזרת כסלבריטי, וזה היה חדש ומשונה מאוד. זה עדיין משונה לי, ואני משתדלת לשמור על החיים הפרטיים שלי מחץ לתקשורת".

גדלת  כבתו של ראש הממשלה… אפשר להניח שרוב חייך היית דמות מוכרת

"גדלתי כזו שעומדת מאחור עם שאר בנות המשפחה ותומכת באבא ראש הממשלה. ברור שכתבו עלינו וצילמו אותנו, אבל אבא שלי היה תמיד במרכז, ואנחנו היינו כמו צוות סיוע ברקע. כשהספר שלי הצליח כל כך, פתאום הפנו אלי את הזרקורים, התעניינו בי, ראיינו אותי, הזמינו אותי לכל מיני מקומות. זה די הדהים אותי, ואני חושבת שלמרות שאני פוגשת הרבה קוראים ומתראיינת לא מעט, אני עדיין מתקשה להתרגל לזה".

הספרים שלך תמיד אופטימיים מאוד. "נ.ב. אני אוהב אותך" מספר על אלמנה צעירה שאיבדה את הגבר שאהבה מאוד, ובכל זאת היא לומדת מחדש איך לחיות בלעדיו. גם "פגישה עם החיים" הוא ספר על צעירה שעוברת כברת דרך, ולוקחת אחריות על חייה.

"אני מטבעי אדם מאוד אופטימי, ואני מאמינה שאנחנו יכולים לקחת אחריות על החיים שלנו בצורה כזו, ואנחנו יכולים ללמוד ולהתפתח. כמעט בכל הספרים שלי יש גיבורות, נשים שלא מחכות שיבוא איזה אביר להציל אותן, ולמרות שהן מאוד רוצות אהבה , הן מגיעות אליה אחרי שהן לומדות איך לעמוד על הרגליים שלהן בכוחות עצמן".

זה מפריע לך שמקטלגים אותך לעתים קרובות כ"צ'יק ליט"?

"אני לא אוהבת את ההגדרה הזאת. אני לא חושבת שהנשים בספרים שלי או הקוראות שלי הן "צ'יקס", ואני לא אוהבת את הניחוח המתנשא בהגדרה הזאת. אני אמנם כותבת הרבה על נשים, ואני עוסקת גם בנושאים רומנטיים, אבל אני חושבת שהדמויות שלי הן לא סטריאוטיפיות ושבאמצעות הדרך שהן עושות אני מצליחה לכתוב על נושאים רגשיים ואחרים שמעסיקים קוראים וקוראות. "

אולי זה בגלל שאת כותבת בהומור, שאת מרשה לעצמך מין סוריאליזם כזה כמו ב"פגישה עם החיים"…

"אני כותבת בשפה קלילה, אבל אין בספרים שלי שום דבר קליל או שטחי. אני כותבת על הקושי של אנשים להתמודד עם אירועים שקורים להם בחיים, על השאלות הגדולות שאנחנו שואלים את עצמנו בקשר לחיים, על התהיה איך החיים מתמוססים לנו בין האצבעות. אני נותנת לגיבורות שלי להתפתח וכשיש סוף טוב, זה בגלל שהן מגלות כמה כוח יש להן".

ויש לגיבורה שלך, כמובן, חתולה בשם הילארי, והקשר ביניהן מצחיק מאוד… נדמה לי שאין סופרת אחת שראיינתי שאינה מגדלת חתול או שניים או עשרה…

"לי דווקא אין חתולים. בעלי אלרגי נורא לחתולים כך שגם בעתיד לא יוכלו להיות לנו חתולים… נתתי ללוסי חתולה משום שרציתי לכתוב על היחס הרגשי שהיא מגלה אליה, רציתי שיהיה לה מישהו שהוא רק שלה והיא לא חולקת עם איש ולא רציתי לכלוא אותה בבועה רגשית. אגב, זו הפעם הראשונה שיש למישהי מהדמויות שלי חיית מחמד…"

"החיים" של גיבורת "פגישה עם החיים הוא כאמור גבר, גבר אמיתי שקוראים לו קוזמו בראון (חובבי הקולנוע בטח שורקים לעצמם כרגע את "שיר אשיר בגשם", מתוך הסרט שבו כיכבה דמות כזו). אהרן אומרת שהיא רצתה לאתגר את לוסי שלה במה שקשור ליחסים שלה עם גברים, "כל השיחות שרצו לי בראש כשחשבתי על הספר היו בין גבר לאישה", ולכן בחרה דמות של גבר. לא מפני שהוא עתיד להיות המושיע, להפך, בספר הזה, העלמה במצוקה היא שאמורה להושיע אותו. "רציתי שזה יהיה סיפור אהבה, שלוסי תתאהב מחדש בחייה” היא אומרת, "כי אני חושבת שככה אנחנו צריכים לנהל את החיים שלנו, מתוך אהבה גדולה אליהם".

צרוב בעור, צרוב בנפש

 

 

"צללים צרובים" הוא רומאן שנפרש על גבי חמש מדינות, לאורכן של שישים שנה. למרות ההיקף העצום הזה, המחברת, קמילה שאמזי, מצליחה ליצור בקוראיה את הרושם שמדובר בספר אישי. היא מכוונת את עדשות תשומת הלב שלהם לפרטים זעירים ולניואנסים דקיקים ומייצרת דמויות מאוד מורכבות מספיק, שהאישיות שלהן מצליחה לזקוף את ראשה מתוך הזרם השוצף של ההיסטוריה כדי לשאוף אוויר.

זה לא ששאמזי מתעלמת מההיסטוריה. להפך. הספר שלה נפתח באירועי היום של הפצצה בנגסאקי, יפן 1945, חולף בהודו ב – 1947, בימיו האחרונים של הראג' טרם הפילוג, מבקר בשדות הקרב בפקיסטן של שנות השמונים, ומגיע עד לניו יורק, אפגניסטן (וכלא גוונטנמו) של 2002 אלא שהיא מצליחה בכתיבה עמוקה, רגישה, פיוטית ויפהפייה לכרוך את כל המאורעות האלה סביב שתי משפחות, שדרכיהן שבות ומצטלבות במרחב ובזמן וליצור דימויים רבי עוצמה, שיש בהם מן הפרטי וההיסטורי גם יחד. למשל הדימוי שממנו לקוח שם הספר. שאמזי קראה דו"ח של עיתונאי בריטי ששהה בהירושימה מיד אחרי פצצת האטום, ונכתב בו על נשים שלבשו קימונו לבן ועליו דוגמא מסורתית שחורה. החום הנורא הוקרן בחזרה מהחלקים הלבנים של הבגד, אך האיורים בשחור ספגו אותו וצרבו את הדוגמאות על גב הנשים. הגיבורה של שאמזי, הירוקו טנקה, נפרדה לשלום מאהובה הגרמני ביום שבו "העולם נעשה לבן". לאורך כל חייה היא נושאת על גופה את צללי העגורים הצרובים. העגורים, שאמורים היו לסמל אהבה ופריון ושמחה הפכו לסמל של שנאה וחורבן ומוות ובידה המאוד מוכשרת של שאמזי גם לביטוי לאופן שבו חיינו כרוכים במאורעות היסטוריים, בין אם מוכרעים על ידם או מצליחים לברוח.

"צללים צרובים" (כתר. מאנגלית: עידית שורר) הוא ספר שאפתני ומרתק. הוא כתוב בלשון לכאורה מאופקת, שההוד והכוח שבהם מתגלים אט אט, ככל שנפרשות המילים והעלילה. זהו הרומאן החמישי של שאמזי, בת 37, שנולדה וגדלה בפקיסטן, למדה בארה"ב (תואר שני בכתיבה יוצרת בתוכנית למשוררים וסופרים) וכעת היא מתגוררת בלונדון. היא כותבת באנגלית, אבל עד כה כתבה בעיקר על עיר הולדתה, קראצ'י, ובעיקר סיפורי אהבה שמנסים להתממש בסבך הפוליטי, מעמדי, חברתי, מגדרי של החברה שם. את הרומאן הראשון שלה "עיר ליד הים" כתבה כשהייתה סטודנטית בת 25, והיא זיכה אותה בשלל מועמדויות לפרסים (כולל ל"אורנג'" הנחשב מאוד). הביקורת אהבה גם את הבאים אחריו ושאמזי נבחרה לאחת מעשרים הסופרים הצעירים הבולטים בבריטניה. שאמזי היא בת לשושלת של נשים כותבות ופועלות בפקיסטן. בטור שהקדישה למשפחתה ב"גארדיאן" (שם היא כותבת טור אישי וגם מבקרת ספרים) היא מתארת את ילדותה, מוקפת באוסף הספרים המופלא של אימא שלה, שאת רובם (באנגלית) קשה היה מאוד להשיג בקראצ'י של שנות השמונים. הייתה לה סבתא שכתבה זיכרונות פוליטיים, דודה של אמא, עטייה חוסיין, פרסמה שני רומאנים, סבתא-רבא, אינם חביבולה,  שהייתה, לדבריה, "הודית מסורתית שחיה בלאקנוף אישה זעירה עם כיסוי ראש שלמרות זאת הייתה פעילה פוליטית וכתבה על מסעותיה בעולם", ואימא שלה, מוניזה שאמזי הייתה עורכת ספרות ועיתונאית. גם אחותה, סאמאן, מלמדת ספרות באוניברסיטה. בגיל 11 כבר כתבה עם חברה "רומאן" ראשון, ואז אבא שלה קנה לה מכונת כתיבה ואימא הסבירה לה שכדאי לה למצוא קול משל עצמה לכתוב בו. "רק מאוחר יותר הבנתי איזה מזל היה לי שגדלתי במשפחה שמייחסת חשיבות גדולה כל כך למילה הכתובה, והייתה מוכנה לפרק את הסטריאוטיפים הנשיים ולשחרר אותנו מתפקידים מסורתיים ומהציפיות שהיו בחברה מיליטריסטית ומדכאת נשים סביבנו".

 

"צללים צרובים" שונה מאוד מהרומאנים הקודמים של שאמזי. אלה, כאמור, התרחשו בתוככי קראצ'י וגיבוריהם נאלצו על פי רוב להתמודד עם הפער בין שאיפותיהם האישיות למסגרות הנוקשות והמוסכמות החברתיות בתוכן פעלו. החל בחסאן בן ה – 11,גיבור רומאן הביכורים שלה, הבודה לעצמו חברים דמיוניים (ובהם דמויות משייקספיר ומההיסטוריה האירופאית) כדי להתמודד עם סדקים הנפערים בעולמו המוגן כשדודו נעצר ומואשם בבגידה וכלה בעסמאני גיבורת "שורות שבורות" (2005) המחפשת את אמה הפמיניסטית ומאהבה שנעלמו או הועלמו בחסות המשטר – שאמזי הקפידה לייצר עבור גיבוריה קונפליקטים שהציגו את קראצ'י ואת החברה הפקיסטנית בתערובת של ביקורת חריפה מפוכחת וחום. הפעם היא הלכה רחוק יותר. "צללים צרובים" הוא ספר אפי, והדמויות הרבות שבו כולן נזילות יותר, לא תמיד ברורות, משתנות כשפוגע בהן גל הדף של אירוע היסטורי, שורדות.

"אני חייבת להודות שכשהתחלתי לכתוב את הספר לא היה לי מושג שאני עומדת להתפרש על פני כל כך הרבה מקומות ותקופות. יש כותבים שמתכננים את העלילות שלהם מראש ואחרים שמתחילים בדימוי או רעיון ונותנים לזה לקחת אותם. אני כזאת. נגסאקי עניינה אותי וחשבתי לכתוב קטע קצר עליה ואז לקפוץ חמישים שנה קדימה לפקיסטן, מיד אחרי הניסויים הגרעיניים שהתקיימו במדינה. התחלתי לכתוב את דמותה של הירוקו, ומיד ידעתי שאני לא יכולה לנטוש אותה בשנת 1945 ולהמשיך בלעדיה. החלטתי לעקוב אחרי כל מיני שלבים קריטיים בחייה, והתוצאה הייתה רומאן גדול ורחב בהרבה ממה שדמיינתי".

למרות שהדברים בספר מתרחשים בכל מיני מקומות וזמנים, נדמה שהמאורעות הכי חשובים הם אלה הפנימיים, אלה שמצביעים על האנושיות של הגיבורים, על האני הפרטי שבדרך כלל נוטים להתעלם ממנו כשמדברים על אירועים דרמטיים בסדר גודל כזה

"כן, בהחלט. "צללים צרובים" הוא סיפור על אנשים שנלכדו במאורעות הנוראיים של ההיסטוריה, אבל עיקר המיקוד הוא עליהם כפרטים. הירוקו, ואחר כך גם הבן שלה, ראזה, הם לב לבו של הרומאן הזה – לא נגסאקי, לא הפצצה ולא המלחמה של המערב בטרור. עניין אותי לבדוק מה קורה בפנים, ליחסים האישיים שלנו, לתחושת האני שלנו, ברגעים של משברים היסטוריים".

כל הדמויות שלך נקרעות מהסביבה הלכאורה טבעית שלהן. זו חוויה שמעניינת אותך במיוחד?

"כתיבת הרומאן הזה גרמה לי להתעניין בחוויה הזו יותר מקודם… או שאולי הרומאן חשף את העניין האישי שלי בנושא, שלא הייתי מודעת לו. לא חשבתי על החיים האישיים שלי, שמעורבים בהם נדודים רבים ותכופים, אבל חשבתי על הסבים והסבתות שלי ששלושה מהם עזבו את בתיהם בהודו בזמן הפילוג ועברו לגור בפקיסטן. הרביעית, סבתי מצד אבי, הייתה גרמניה שהיגרה להודו בשנות העשרים ואז לפקיסטן ב – 1947, והיא שימשה השראה ישירה לכתיבה".

שאמזי כותבת לעתים קרובות על ההבדלים התרבותיים בין מזרח למערב, אם כי היא לא מאמינה שהתנגשות בלתי נמנעת בין התרבויות. היא מתעניינת באופן שבו אנשים נושאים עמם את המטענים ההיסטוריים של המקום שממנו באו, ובמה שהם מבטאים כשהם נפגשים עם מישהו אחר, שונה. אצל חלק מגיבוריה היחסים האישיים מפוגגים דעות קדומות ותפישות מוטעות, ואצל אחרים ההיסטוריה והמסורת מכתיבות באופן טראגי את החיים.

מה מאפשר לגיבורים שלך להסתגל לשינויים בעולמם כדי לשרוד?

"הירוקו היא הדמות המסתגלת מכולם, ובמקרה שלה זה נובע מתחושת אני חזקה מאוד. יש בה תערובת של סקרנות עוצמה להכיר מקומות חדשים שבאה לידי ביטוי בתשוקה העמוקה שלה ללמוד שפות חדשות, ויש לה גם שכנוע עמוק שבזכותו היא לא מתפשרת על דבים עקרוניים כדי להיטמע בסביבה. הבן שלה, ראזה, מסתגל פחות טוב. הוא אמנם לא צריך לעמוד בכל המעברים שאמו עברה, אבל רוצה נואשות להרגיש שייך ולכן ההסתגלות שלו היא בעצם סוג של שקר בנוגע למי שהוא ומה שהוא, וזה מוביל לתוצאות הרות אסון".

לשאמזי עצמה אין ילדים, אבל – היא אומרת: "אני מקווה שהילדים של כולם יהיו מסוגלים לראות מעבר להיסטוריה האישית של המדינה שלהם מה שיאפשר להם להבין גם צדדים אחרים של סיפורים היסטוריים שבתוכם הם חיים".

אחרי שכתבת הרבה מאוד על מולדתך, מה הביא אותך פתאום לכתוב על מקומות רחוקים שבחלקם מעולם לא ביקרת?

"הכתיבה על נגסאקי בשנת 1945 הייתה חוויה מבעיתה וגם מרגשת מאוד, בעיקר אחרי שנים של כתיבה על קראצ'י, מקום שאני מכירה היטב כל חיי. זה חייב אותי לשקוע לגמרי בתחקיר – צילומים, מפות, ספרים, קומיקס וכו' – על מנת להיות מסוגלת לדמיין את העולם שעליו לא ידעתי דבר. הטיוטות הראשונות שלי נכתבו במאמץ גדול, אבל היה שלב מסוים שבו התחלתי ממש לחלום בנגסאקית, והכתיבה הפכה לתענוג גדול".

הפוליטי הוא מאוד אישי בכתיבה שלך. את גם מרגישה ככה, בחייך שלך?

"אני חושבת שקשה להיות פקיסטנית ולהפריד בין הפוליטי לאישי. תמיד ראיתי בהם שני תחומים שקשורים זה בזה".

נראה שהדמויות הנשיות שלך יותר מודעות לזה. את חושבת שאם היינו חיים בעולם שבו נשים היו נשמעות בקול רם יותר, העולם היה נראה אחרת?

"אם חושבים על הפוליטיקאיות של המאה העשרים שהגיעו לעמדות הכי בכירות – בנזיר בוטו, אינדירה גנדי, מרגרט ת'אצ'ר, גולדה מאיר וכו'… התשובה צריכה להיות "לא!". אבל למעשה, מדובר בקומץ נשים שפעלו בתוך סביבה גברית והיו צריכות לשחק על פי הכללים שלהם (מה שאגב, מוכיח שהן היו קשוחות פי כמה מהגברים סביבם). אני חושבת שלו היה מתרחש שינוי גדול יותר, ובפוליטיקה היה ייצוג של לפחות 50% לנשים, היינו יכולות לבחון את השאלה הזו בצורה טובה יותר. לתחושתי – כל אדם שמגיע לעמדת כוח בכירה הופך אט אט לחסר רחמים. זה טיבו של כוח, וזה לא קשור למגדר. "

את חושבת שהעובדה שגדלת בחברה מסורתית בדרום אסיה ואת חיה בין ארה"ב לבריטניה מעניקה לך מבט אחר על אירועים היסטוריים קשים כמו אלה שתיארת?

"אני לא חושבת שהעניין פה הוא ההבדל בין חברה מסורתית לחברה מודרנית. גדלתי בקראצ'י ובמובנים רבים החינוך שלי היה פחות מסורתי משל רבים מחברי האמריקאים שבאו מעיירות קטנות והלכו לכנסייה. עם זאת, אני בטוחה שכמי שחייתה במדינות שונות אני רואה את ההיסטוריה ממספר זוויות שונות".

שאמזי מספרת שאימא שלה הכירה לה את הספרים של רושדי ורות' ואישיגורו ופיטר קארי, אבל הניחה לה להחליט מה היא רוצה להיות כשתגדל. היא בחרה להיות סופרת, וכשהיא מבקרת בקראצ'י, בכל שנה, היא עדיין כותבת בחדר עבודה המופרד רק בפאטיו מזה של אמה והן יכולות להרים את המבט מהמחשב ולראות זו את זו בעבודה.

העבודה שאת חלק משושלת של נשים כותבות, נשים שמבטאות את עצמן בדרכים שונות, הפכה את הכתיבה לקלה יותר עבורך? או אולי לקשה-  בגלל עומס של ציפיות?

"למען האמת, מעולם לא חשבתי על זה עד שאנשים התחילו להעיר לי על זה שיש במשפחה שלי כל כך הרבה כותבות, וזה קרה אחרי שכבר פרסמתי ספר או שניים. ברור שהיה לי טוב לגדול בסביבה שבה העריכו ספרים וכתיבה. "

איפה את מרגישה היום בבית?

"גם בקראצ'י וגם בלונדון. ובחלקים של אמריקה שבהם גרתי ולימדתי או למדתי באוניברסיטה ואני מרגישה בהם נוח ולא ממש אאוטסיידרית".

במה יעסוק הספר הבא שלך?

,אני לא אומרת מילה. התחלתי לכתוב אותו, אבל אני בשלב כל כך מוקדם, שהכל עוד עשוי להשתנות".

 

 *** הראיון עם קמילה שאמזי התפרסם אתמול במוסף הספרים הנהדר של לאישה.