הראיון הזה פורסם במדור הספרים של "לאישה" לפני יותר משנה, כשהספר הנפלא "מתאגרף חיפושית" יצא לאור בעברית. ינון ניר הזכיר אותו השבוע בפיסבוק, א-פרופו עותק שרכש בעשרה שקלים, משומש, כשהקומוניקט של ההוצאה עדיין בפנים. מי שמסר את הספר בלי לקרוא קודם – הפסיד.
קווין ברום, המכונה "פישי" סובל ממחלה נדירה שגורמת לגופו להצחין כמו דג רקוב. בימים כתיקונם הוא מסתגר בבית, מתקשר עם נפשות קרובות בפורום של אספני ממורביליה נאצית ומדי פעם מוציא את האף לפה ולשם, בשליחותו של נדל"ניסט תאב בצע, שגם הוא אוסף פריטים מימי הרייך השלישי. אלא שהימים אינם כתיקונם, וקווין מוצא את עצמו במסע ארוך, פתלתל ומלא סכנות, במהלכו הוא מנסה לשחזר את קורותיהם של מתאגרף יהודי, פושטק מהאיסט-אנד של לונדון חוקר חרקים קיימברידג'אי שרכש ממנו את הזכויות על גופו החי ועל גופתו לעתיד. הוא מתיר בשקדנות את הסבך האירוטי והאלים שנוצר בין השניים, ובאותה הזדמנות מצייר תמונות נפלאות של בריטניה בשנות השלושים, כסיר מבעבע של תיאוריות מדעיות וחברתיות מצמררות. המחלה, אגב, מצילה את חייו ברגע השיא של המסע, וגם העובדה שהוא מונחה לא אחת על ידי השאלה הבסיסית: "מה היה בטמן עושה במצבי?"
"מתאגרף, חיפושית" ("סאגה", תרגום: שרון קרמנר) הוא אוסף נהדר של אנקדוטות מדעיות ופסבדו מדעיות, שמשמשות את נד באומן (שזהו ספר הביכורים שלו) כדי למחוץ בעקב מחודד כל בדל של תקינות פוליטית צבועה ומלאכותית, וכדי להציג באור מגוחך במיוחד אנשים שהאידיאולוגיה מעקרת מתוכם את האנושיות. הכתיבה של באומן חריפה ומצחיקה מאוד (חלק מההומור התאדה בתרגום) למרות שהיא מה שקוראים "מהודקת". למרות שהוא לא מתעייף מלנוע בין זירה רעיונית אחת לשנייה, הוא לא מפטפט סתם. בכל מיליגרם מידע שמטופטף לאורך הדרך נעשה שימוש בהמשך, כשהסיפור הופך לנחשול גועש של התחבטויות מוסריות. בתוך השצף הזה אנחנו פוגשים אמרגני אגרוף נכלוליים, פוליטיקאים פשיסטיים, מתכנני ערים ומלחינה של מוזיקה א-טונלית מודרנית. אנחנו משוחחים על שפות מלאכותיות, תיאוריות קונספירציה, הומוסקסואליות, שימור גופות, גזענות, מיתוסים נורדיים, מאפיונרים יפנים, מעגלי תנועה וכמובן אאוגניקה – התורה הקושרת בין המבנה הפיזי לתכונות האופי ונועדה להשבחת הגזע. מן הסתם, האאוגניקה הייתה חביבה על אחד, אדולף היטלר, שמכתב ממנו מצית את הסיפור כולו.
את כל העושר הזה, הכתוב מצוין וארוג בדייקנות של שען אומן, נד באומן בן ה – 27 כתב כשהיה בן 22 בלבד. בוגר טרי של החוג לפילוסופיה בקיימברידג', בן למשפחה ספרותית מאוד (אמו, ניקולה באומן הקימה את הוצאת "פרספוני" המוציאה לאור מהדורות חדשות של רומנים גדולים שנכתבו על ידי נשים; אביו, אחותו, אחיו ודודתו כותבים גם הם, ספרי היסטוריה, ילדים ומתח בהתאמה) שנתקל במקרה בערך "אנופתלמוס היטלריי" בוויקיפדיה. הערך הצג זן של חיפושיות עיוורות שנמצאו רק בחמש מערות בסלובניה, ושמן הוענק להן ב – 1933 על ידי החוקר הגרמני אוסקר שייבל כמחווה לפיהרר עם עלותו לשלטון. באומן לא צריך היה יותר מזה. השורות המסקרנות שבהן צוין כי החיפושית היא פריט נחשק על ידי אספנים של ממורביליה נאצית שיגרו אותו לספרייה, והוא בילה חודשים בקריאה של ספרות על פאשיזם, אאוגניקה, איגרוף, היסטוריה של הקהילה היהודית בלונדון, מועדוני סקס, מוזיקה, מחלות נפש, חקר חרקים, מכונות מוזרות ואדריכלות (רשימה ביבליוגרפית מלאה ניתן למצוא באתר שלו: www.boxerbeetle.com) ובמשך כמעט שנתיים וחצי כתב את הסיפור, שמפגיש את מקס "סינר" רואץ', המתאגרף בעל תשע הבהונות והמזג הנפיץ עם ארסקין, המדען הגמלוני מודחק היצרים. מפגש שמהדהדים בו כל קולות ההיסטוריה של התקופה הסוערת שבה הוא מתרחש.
ההישג הספרותי הפרוע והמבריק של באומן לא חמק מעיניהם של מעניקי הפרסים ומצייני הציונים בבריטניה, מולדתו. "מתאגרף חיפושית" קיבל מספר פרסים ספרותיים ובאומן עצמו נכלל ברשימת הסופרים הצעירים המבטיחים ביותר של הגארדיאן ושל הבי בי סי. רשמית הוא מתגורר עדיין עם הוריו בהמפסטד, בצפון לונדון, שם נולד וגדל, אבל בפועל הוא נודד בעולם ומדבר על ספרות. הוא כבר היה בפסטיבלים ספרותיים בברלין ובאיסטנבול, כרגע הוא עצר בפריז לחודש חודשיים ומשם ימשיך לניו יורק. הוא מפרסם מאמרים במגוון במות נחשבות החל בגארדיאן והפייננשיאל טיימז וכלה בכתבי העת פְריז, קאבינט ואסקווייר והוא כותב בלוג (http://nedbeauman.blogspot.co.il) וגם מזמין את הקוראים לתקשר אתו ישירות במייל. ברור שזאת הסביבה הטבעית שלו, ולא מפתיע על כן שגם בפורום האספנים האמור שבספר, הוא שותל משתמש אחד ששמו "נ.באומן". השיחה בינינו מתקיימת, כמתבקש, בסקייפ. הוא שמח לשמוע שהספר שלו מעורר מחשבה, למרות שעם מרבית המחשבות שלי הוא לא מסכים.
יש בספר לא מעט אנקדוטות מדעיות משונות ומדענים משונים עוד יותר. האם זו ביקורת גורפת כלפי העובדה שהעידן שלנו מתייחס למדע כמעט כמו לדת?
"אני לועג בספר למדענים בעייתיים ולתחומי מחקר בעייתיים מאוד, ובעיקר לאאוגניקה. הרשתי לעצמי לעשות את זה בחופשיות, מתוך הנחה שביני לבין הקוראים שלי קיימת הסכמה שהמדע באופן כללי הוא דבר טוב ושאנחנו מאמינים ביכולת האנושית לשאול שאלות ולחקור."
המדענים שלך מתעלמים מכל מה שקשור בנפש האנושית. שירה, מוזיקה, סקס…
"המודרניזם הטכנוקרטי היה אופנתי מאוד בשנות השלושים עניין אותי מאוד, וממנו נולדה האחוזה של משפחת ארסקין שמופעלת על ידי כל המכונות המשוכללות האלה והאורח האיטלקי שלהם שמתפעל ממכונות יותר משהוא מתפעל מבני אדם. אני כותב על כינוס של תומכי הפאשיזם באנגליה, תומכי אוסוולד מוזלי, אבל הם מעולם לא צברו כוח. במובן הזה בריטניה נמלטה מהגורל שהכה לא מעט מדינות אחרות באירופה".
אבל היא לא ממש נמלטה מגילויים של אנטישמיות
"שנאת יהודים הייתה בבריטניה כמו בכל מקום אחר. אני משער שבימי הביניים היה די נורא להיות יהודי פה, ובתקופה שעליה אני כותב היו לא מעט אנשים שהתבטאו נגד יהודים והיו מקומות, בעיקר באקדמיה, שהיה ליהודים קשה מאוד להשתלב. למרות זאת, לא היו התפרצויות אנטי יהודיות דומות לאלה שהיו במקומות אחרים".
בזכות האיפוק האנגלי המפורסם?
"יכול להיות."
הנשים משחקות בספר תפקידי משנה בלבד
"אני לא לגמרי מסכים עם הקביעה הזאת. יש בספר נשים שמשפיעות על מהלך העניינים. העובדה שהן לא במרכז נובעת בעיקר מכך שהדמויות הראשיות שלי הן מדען ומתאגרף, ואלה שני תחומים שאפשר היה למצוא בהם בשנות השלושים נשים מעטות בלבד".
קווין, שמספר את הסיפור, מוקסם על ידי כל מה שקשור בנאצים, והוא בכל זאת לא נאצי ומאוד אנושי
"יש בו התלהבות של אספן, שמודע להתרגשות הגדולה שיש בלגעת או לעשות משהו אסור ולא מקובל לגמרי. לא צריך להזדהות עם הנאצים כדי שהתקופה וההשפעה שלה על בני אדם תעורר בך סקרנות עמוקה".
הספר השני שלו, ספר השני שלו (The Teleportation Accident) שהיה מועמד ל"בוקר" עוסק גם הוא באותה תקופה, בהגירה של אינטלקטואלים מברלין לארה"ב בשנות השלושים, אלא שההיסטוריה שם היא רק תמונת רקע, ולא מסלול קבוע מראש שלתוכו נזרקים הגיבורים בעל כורחם. התקופה הזו מושכת אותו, הוא מודה, פשוט משום שיש בה אינספור סיפורים מעניינים.
הרבה כותבים צעירים מקדישים קודם כל רומן אחד או שנים להתבוננות עמוקה בפופיק של עצמם
"אותי זה משעמם. אני לא סובל ספרים כאלה. אני אוהב מאוד לקרוא את ג'ון אפדייק, דון דלילו, ויליאם גיבסון, גרהאם גרין, אוולין וו. "
גם הספר השלישי שלך יתרחש בשנות השלושים הסוערות?
"לא. חזרתי להווה. אני כותב על המציאות, בדרום לונדון של היום, וזו תעלומת פשע מסתורית ביותר. גם ב"מתאגרף חיפושית" ישנו רצח, אבל בספר הנוכחי אני כותב על זה בלי כל המורכבויות שמסביב. , אני מסיים את הכתיבה בימים אלה, והוא בטח יראה אור בשנה הבאה, אבל זה כל מה שאני אומר על הספר בשלב זה".
המדור לאיבוד קרובים 