ארכיון תג: דיאטה

ילדות טובות מחפשות דם

 

כשוורד טוכטרמן גרה ברמת ישי היא טענה שמדובר במרכז העולם. כשעברה להתגורר בחיפה, טענה שמרכז העולם עבר לשם, אתה, ובטקסיות מה הניחה בנקודה המרכזית המדויקת, סטיק מדמם. בערך באותה תקופה היא גם איבדה את כף רגלה השמאלית, ומצאה אותו מאוחר יותר במחלקת אבדות ומציאות בתחנת רכבת. כשהחלה להעסיק צוות קולפי אפרסקים היא גילתה שבצל לא גורם לה לדמוע, ואחת לשנה היא צופה בסדרה טווין פיקס מהתחלה ועד הסוף.

מבולבלים? לא תהיו, אחרי שתקראו את "דם כחול", ספרה של ורד טוכטרמן, שהוא אמנם רחוק מאוד מלהיות ספר אוטוביוגרפי, אבל יש בו איזו חופשיות ריחופית של כתיבה, ותעוזה עלילתית ודמיונית שמסבירה מה עושות כל העובדות ההזויות-עד-משעשעות האלה בתקציר תולדות החיים שטוכטרמן העלתה לאתר שלה. יש באתר (www.room314.co.il) גם מפרט תכליתי יותר: היא נולדה בסנטה פה, ארגנטינה, מגיל שנתיים גדלה בחיפה, כבר שנים היא כותבת ועורכת ומתגרמת מדע בדיוני ופנטזיה, הקימה את "חלומות באספמיה" כתב עת ישראלי למדע בדיוני, פרסמה עשרות סיפורים קצרים ושני ספרים ("לפעמים זה אחרת", הוצאת אופוס 2002 ו"דם כחול" שיצא עתה בהוצאת "יניב"), היא זכתה פעמיים בפרס "גפן" והיא פעילה מרכזית בקהילת המדע הבדיוני הישראלית. חוץ מזה היא בת 41, מגדלת לבד את בנה בן השנתיים, השיער שלה קצוץ וצבוע בסגול ויש אנשים שהיא אוהבת, אבל את רוב בני האדם היא מעדיפה בצד השני של המקלדת, בחצי הכדור הוירטואלי.

"דם כחול" הוא ספר קשה להגדרה. עקרונית מדובר בספר ערפדים – סיפור על בחורה שזה עתה נשבר לבה כשגילתה שבן הזוג שלה בוגד בה, ובניגוד למה שההיגיון אומר לה, היא מסכימה למפגש מיני מסעיר עם ערפד. השידוך בחורה-ערפד, נקודת מוצא קלאסי של ספרי אימה בכל הזמנים, מתאפשר באמצעות סוכנות "דם כחול" , שמתגלה ככיסוי למזימות מורכבות יותר מכפי שנדמה בתחילה, ושולחת את חן – הגיבורה – חובבת ערפדים מתונה בהרבה מהסופרת – למסע חיפושים ופענוח שייגמר, אולי, בקצה סדרת ספרי ההמשך. ואגב, למרות התיאוריה שלה בדבר מרכז העולם, הספר – שטוכטרמן רצתה לכתוב על חיפה – לגמרי מתרחש בתל אביב.

"דם כחול" הוא ספר חינני מאוד. הגעתי אליו בצפידות מסוימת, אחרי שלא הצלחתי להתחבר לאף אחת מסדרות הערפדים הרבות בטלוויזיה, ואחרי שנים של הינזרות ממדע בדיוני, וגם אם לא השתוקקתי מיד לטבוע בו, הרי שחייכתי לא אחת, ולא הפסקתי לקרוא משום שטוכטרמן היא בחורה מצחיקה ואינטליגנטית, משום שהיא כותבת על מין ועל תשוקות ועל חרדות בטבעיות נעימה, ומשום שהאסוציאציות שלה נעות במהירות בין קריקטורות אנטישמיות בדֶר שטירמר לשירי הדיכאון של הגשש עם נגיעות של שייקספיר, עלילת מתח, קומיקס אמריקאי ודיבור ישראלי עכשווי זורם.

טוכטרמן מגדירה את עצמה כמי ש"שורצת בהרבה קהילות של חובבי מדע בדיוני ופנטזיה ומיודדת על רוב האחרות". היא מעורבת בארגון ובהפקה של הפסטיבלים והכנסים, מארגנת סדנאות ותחרויות כתיבה ומקיפה את עצמה בעיקר באנשים ששקועים, מנטלית, בעולם הזה. "חובבי מדע בדיוני הם בדרך כלל אנשים שיש להם אופקים יותר רחבים, חשיבה יותר פתוחה, הרבה פעמים הם מתעניינים במדעים טכנולוגיה, הם שכלתנים ולוגיים – יותר קל לי למצוא חברים בקהילה הזו, אני לא יכולה לראות את עצמי בקשר עם מישהו שהוא בכלל בכלל לא חנון".

החנוניות הזו לא ממש משתקפת בספר, משום שטוכטרמן בנתה גיבורה שהיא חובבת ערפדים מתונה ומסורה הרבה פחות ממנה עצמה, וגם בגלל שאיכשהו, היא מצליחה להישמע טוב בעברית. היא אומרת שהיא לא היחידה, ושהכותבים העכשוויים כבר לא מכריחים את הגיבורים שלהם לגור בניו יורק או לשאת שמות כמו ג'ו וג'יין. "זה היה תהליך בנייה קשה מאוד", היא אומרת. "לפני שהיה אינטרנט כותבי המדע הבדיוני היו מפוזרים ובקושי נפגשו, ומאחר שכולם גדלו על המד"ב האמריקאי, היה נדמה שאי אפשר ליצור מדע בדיוני ישראלי ממש כי הוא יישמע מלאכותי. עברנו את זה, והיום אנשים כותבים אפילו על קהילות יהודיות עתיקות או קיבוצים בחלל".

מה משך אותך לתחום?

"הלוואי וידעתי. מגיל מאוד צעיר קראתי אסימוב, לארי ניבן ויום אחד לגמרי במקרה קניתי את "לונה" של רם מואב, שהיה פרופסור לביולוגיה באוניברסיטה העברית וכתב על הנדסה גנטית – נושא שבעייתי לכתוב עליו במדינת היהודים – ונדלקתי".

קל לדמיין את טוכטרמן, שכבר בבית הספר היסודי כתבה לאמא שלה ספר קומיקס שבו הבלש נודד ל"ארץ הכפול שלוש", שוקעת לתוך בועת הספרות, בעיקר משום שהיא מתארת את עצמה כמי שהייתה "הילדה השמנה של הכיתה, כושלת לחלוטין מבחינה חברתית. היום אני אדם עם טונות של חברים ובטחון עצמי ונדמה לי שגם בילדות ובגיל ההתבגרות כשהחיים היו איומים ונוראיים ידעתי שיום אחד זה ישתנה, אני רק לא יודעת בדיוק איך זה קרה".

ייתכן שהשינוי התרחש כשעזבה את בית הספר בגיל 16. את המסגרת השנואה החליפו לימודים אקסטרניים ועבודה  כמטפלת ואחר כך כפועלת בבית דפוס. באותו זמן גם הפסיקה לכתוב "כי במוח הלא הגיוני שלי כמתבגרת חשבתי שכתיבה זה משהו לנערות, ביטוי של המיית הלב שצריך להפסיק בגיל מבוגר יותר". החזרה לכתיבה הגיעה בגיל 25, בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה, שהחזיר לה גם את האהבה ללימודים. "חשבתי להיות פסיכולוגית קלינית או סקסולוגית", אומרת טוכטרמן, "אבל איפשהו במהלך התואר הראשון קלטתי שזה לא נכון לי, שהטיפול הפסיכולוגי נעשה בתפיסה לא הוליסטית של בני אדם. עשיתי התנסות בביה"ח הפסיכיאטרי בטירת כרמל, והיו שם סיפורים נוראיים על התנגשויות בין פסיכיאטרים לפסיכולוגים שכל אחד מטפל בפן אחר של אותו אדם. עברתי למסלול ישיר לדוקטורט, הייתי תלמידה מצטיינת והתחלתי לכתוב דוקטורט על האבולוציה של השפה וצפיתי לעצמי קריירה אקדמית מזהירה, אלא שהכל נדפק".

מה קרה?

"חליתי".

טוכטרמן סבלה במשך תשע שנים מתסמונת התשישות הכרונית. היא יודעת שגם היום, שנים אחרי שהתסמונת הזו המכונה גם "מחלת היאפים" הוגדרה, יש עדיין מי שמרימים לעומתה גבה בחוסר אמון, אבל החוויות שלה לא משאירות מקום לספק. "לקח לי לפחות שנתיים להבין שאני חולה", היא אומרת. "הייתי עייפה כל הזמן, אבל היי, למדתי המון, לקחתי קורסים נוספים בחוג למתמטיקה לשם שעשוע, עבדתי כמתרגלת באוניברסיטה, ונפרדתי מבן זוג שהייתי אתו שלוש וחצי שנים, כל הזמן הייתי בלחץ וישנתי מעט. היה קשה להבחין מתי זה הפך למשהו פתולוגי".

כשכבר הלכה לרופאים, התברר שיש לה את כל התסמינים, בצורה החריפה ביותר: עייפות שגם 14 שעות שינה לא מסלקות, כאבים בפרקים ובשרירים, בעיות עיכול, כאבי ראש ותגובות קיצוניות לכל חומר כמו כדורי שינה, כדורי ארגעה, אלכוהול ואפילו טיפות אף. "כשקיבלתי סוף סוף את הרעיון שאני חולה ולא רק מתפנקת", היא אומרת, "נשרתי מהלימודים. כל הרזרבות נגמרו לי. לא יכולתי להקים את עצמי מהמיטה, איבדתי ריכוז, הזיכרון נפגע, עובדות מתבלבלות בראש, משפטים לא מתנסחים. רוב האנשים יוצאים מזה שנתיים. אני סחבתי את זה תשע שנים במצב קשה".

איך מתפקדים ככה?

"בקושי. המחלה גרמה לי לאבד את כל הדברים שבגללם הערכתי את עצמי, אבל אני אדם שלא עוצר, אז ניסיתי ללמוד רפואה משלימה, וגם שם לא החזקתי מעמד. עבדתי בהוראה ובהדרכת מחשבים עד שלא היה לי אוויר בריאות כדי לעמוד מול כיתה ולדבר. האקס שלי טוען שהמחלה הייתה דרכו של היקום להתגונן מפני. "

היא החלה לעבוד מהבית, קיימה קשרים אנושיים רק דרך הרשת ("אחרת זה מתיש מדי"), אבל נמנעה במכוון מלקחת חלק בפורומים וקבוצות של חולים אחרים "כדי לא להפוך לחולה מקצועית". למרות זאת, מאמר שגילתה במקרה על השפעתה של דיאטה דלת פחמימות על המחלה הציל, כנראה, את חייה. "כל הרופאים אמרו לי שזה נורא ואיום וזה יגרום לי להתקף לב מיידי", היא אומרת, "אבל החלטתי לנסות. זה היה מדהים. אני יודעת שיש אנשים שזה לא עוזר להם. לי זה היה כמו קסם. לא חזרתי לעצמי לגמרי – יש לי תקופות של חולשה של ריכוז נמוך אבל אני אפילו הולכת לחדר כושר וקניתי "אליפטיקל" והספקתי לשבור כבר שלושה ואפילו העזתי ללדת ילד – וזה לא פשוט, כי מפחיד לחשוב מה יקרה אם אני לא אצליח להתמודד עם זה, אבל יש גבול כמה אני מוכנה שהפחד ינהל לי את החיים".

את שקועה כבר בספר ההמשך ל"דם כחול"?

"מאחר שהסיפור עוסק בסקס, מתח וערפדים, היה לי כיף להמשיך להתעסק בו וככל שחשבתי על זה, ככה התברר לי שאני חייבת להמשיך לכתוב. אני לא כמו ג'י קי רולינג שתכננה את כל סדרת הארי פוטר מראש. כרגע אני כותבת, אבל אין לי מושג לאן זה יוביל".

את לא חייבת להיות נחמדה. מספיק שהארון שלך יהיה מסודר

א' אושר, ב' זה בית, ג' זה גמל גדול

 

גרטשן רובין היא הגרסה הבייתית של אליזבט גילברט. בעוד הראשונה יצאה לחפש את האושר ולשם כך השמיטה מחייה את הבעל והבית, טיילה בעולם, אכלה, התפללה ואהבה כל מה שנקרה בדרכה, השנייה החליטה לעשות את אותו דבר בקטן, בלי לטלטל את החיים. רובין אומרת שהיא מצאה את האושר ממש מתחת לאף. ב"פרויקט האושר", הספר המסכם את החיפוש שלה ומציע שיטה תכליתית מאוד באמצעותה כל אחת מאתנו יכולה להפוך למאושרת יותר, רובין מסכמת את מסע החיפושים הזה. למרבה ההפתעה הוא לא כולל אימוץ של גורו, אין בו אפילו בדל מחשבה על גירושין או המרת דת ואפילו לא דיאטה. הדרך אל האושר, מסתבר, מתחילה בצעד קטן וממשיכה בשורה ארוכה מאוד של צעדים עוד יותר קטנים. "פרויקט האושר" ("כתר", מאנגלית: לינדה פניאס אוחנה) אגב, הוא רב מכר בינלאומי, ולכן מותר להניח שרובין – ממש כמו גילברט – הפכה באותה הזדמנות למיליונרית. מה שמחזק את האימרה הידועה לפיה הכסף אינו יכול לקנות עבורנו את האושר, אבל הוא בהחלט מאפשר לנו לשכור אותו, לפחות לזמן מה.

 

למרות שרובין אינה מטיפה, כאמור, לשום שינוי דרמטי בחיים, לא קל לנסות ללכת בעקבותיה. אני אפילו מעזה לחשוב שלו הייתי צריכה לנסות משהו קיצוני יותר, הכולל שבועות של התבודדות, פולחנים לאור ירח, אכילה מוגזמת של ירקות שורש וריקודים בעירום במדבר היה לי קל יותר. גם כשעשיתי דיאטה והשלתי יותר מ-40 קילו ממשקלי, זה התחיל בדרמה: דמעות ובכי אצל הדיאטנית וחשבון נפש פומבי מעל גבי העיתון. בלי הדרמה הזו מאוד קשה לי להתחייב לשינויים בחיים. כי השינויים הקטנים, אלה שנעשים במתינות אבל מחייבים תחזוקה יומיומית, נראים מרחוק מפתים פחות ולטווח ארוך הם – כך נדמה לי – משעממים יותר.

רובין לא מנסה לשנות את העולם. רשימת המגבלות האישיות שהיא מנסה לתקן מינורית עד פיהוק: היא מבטיחה לעצמה, בין השאר, להפסיק לשחק בשיער שלה, לנעול רק נעלי ספורט, לאכול שיבולת שועל, לזכור ימי הולדת של חברים, לא להרשות לבת שלה לצפות בטלוויזיה בזמן ארוחת הבוקר ולא לפחד לנהוג. הרשימה האישית שלי כוללת הרבה יותר פריטים. האם זה משום שאני אדם פחות מאוזן, אמיץ או נורמאלי מרובין? לא ברור, אבל כמעט כל מה שהיא מכנה בשם "מגבלות" אני הייתי מעדיפה לראות כתכונות אנושיות, שאין כל פגם בלשאת אותן על הגב עד אין קץ. אני לא מצפה מחברותיי להיות נטולות כל פגם, ואני ממהרת לסלוח גם לעצמי על דברים כאלה. אני, למשל, מבזבזת המון זמן בלהגיע לפגישות לפני המועד, לא זוכרת לעולם לקטלג מסמכים בקלסר המיוחד המיועד להם, נוטה לצבור ערימות כביסה לא מקופלות שמהן הבגדים לעולם לא חוזרים לארון ומשתיקה את החתולות שלי באמצעות מעדנים לחתולים כשהן מעירות אותי באמצע הלילה, למרות שכל מומחה לחינוך היה מלקה אותי על כך בשוט. אצל רובין ה"מגבלות" האלה עוררו תחושת חוסר סיפוק, סוד של דכדכת ולא מעט הלקאה עצמית. ואצלי? לא נעים להגיד. אני די מחבבת את המוזרויות והשריטות שלי. לא עד כדי כך שאהיה מוכנה לפרט את כולן כאן, בפומבי, אבל מספיק כדי להרגיש נוח בתוך עצמי, כמו שאנשים אחרים מרגישים בתוך נעל בית מרופטת.

 

ולמרות זאת החלטתי להקדיש חודש ולנסות בעצמי את עצותיה של רובין. בעיקר בגלל שההישגיות הזו שלה הציפה אותי ברגשי אשמה. הרי לרובין עצמה יש לא מעט סיבות להיות מרוצה מחייה: היא נשואה לגבר שהיא אוהבת (והיא לא שוכחת לציין שהוא נאה וגבוה), יש לה שתי בנות, היא עורכת דין בהכשרתה ועוסקת בכתיבה, היא בריאה, היא גרה בניו יורק והיא אפילו לא צריכה לצבוע את שערה. בתוך התפאורה הלכאורה מושלמת הזו מתגוררת אישה שלא סולחת לעצמה אם היא מתפרצת בזעם על איש שירות של הכבלים, שוכחת להחזיר טלפון לחברה או נתקפת חוסר ביטחון מול מכשולים בעבודה. אין לי ספק שאינטקלטואליות אירופאיות (שכמותן אני הרי חולמת להיות) היו מאנפפות בזלזול נוכח הבהלה שאוחזת את רובין, האמריקאית כל כך, ברגע שמחלחלת לחייה אפילו טיפה זעירה אחת של דיכאון. במסורת שלהן, זהו המעיין הנובע של היצירה וגם של הזיכוך העצמי. על פי רובין, אין מקום לשטויות האלה – ולמה לא לייצר לעצמנו חיים שיתנו לנו רק סיבות לחייך? אז ניסיתי, ואני מצטערת לבשר, שזה לא קל כמו שנדמה, ולא פשוט כמו שכוהנת האושר החדשה מנסה לטעון שזה.

12 הדיברות של "פרויקט האושר" פשוטות למדי:

  1. להיות אני עצמי
  2. להרפות
  3. להתנהג כמו שאני רוצה להרגיש
  4. לעשות את זה עכשיו
  5. להיות מנומסת והוגנת
  6. ליהנות מהתהליך
  7. לבזבז
  8. לזהות את הבעיה
  9. להיות קלילה יותר
  10. לעשות מה שצריך
  11. לא לעסוק יותר מדי בהתחשבנויות
  12. רק אהבה – זו הדרך

אני מודה שהרשימה הזו עיצבנה אותי עוד לפני שגמרתי לקרוא אותה. אני לא חושבת שאני אדם נרגן באופן מיוחד (להוציא ימים שבהם אני נמנעת מלאכול פחמימות וכל יקירי נאלצים להיכנס למקלט ולאטום את הפתחים בפתי-בר), אבל אני נגועה בציניות ההכרחית להישרדות במדינת ישראל, בברנז'ה העיתונאית, בתל אביב, במשפחה שבה גדלתי. במבט שני התברר לי שאני כועסת לשווא – את רוב הסעיפים פה אני מקיימת בלאו הכי. הקלילות, הבזבזנות וגו' הם הרי חלק מהסלחנות העצמית המופלגת שלי, שאולי מועילה לשלוות הנפש שלי, אבל לא הפכה אותי לאדם הישגי במיוחד ורובין הייתה בטח מעקמת מולי את פרצופה. את הסעיפים הנוגעים למודעות עצמית אני משתדלת לקיים, אבל מה לעשות, בגיל 47 עדיין יש שטחים מתים ונקודות עיוורות גם למי שמנסה לחפור בעצמה בכל הזדמנות, ובנוגע לשני הסעיפים האחרונים – הם נשמעים כל כך ניו אייג'יים שגופי ונפשי כאחד מגיבים אליהם בפריחה. אני רוצה לאהוב, בטח שאני רוצה לאהוב, אבל איך אפשר רק לאהוב? ואם בכל מערכות היחסים האישיות שלי לא אתחשבן אפילו קצת, לאן אוליך את כל הקיטור הזה שבסופו של דבר מחפש מקום להתפוצץ?

 

מאחר שרובין פרשה את המסע שלה אל האושר על פני שנה, ואני התחייבתי לחודש אחד בלבד מצאתי את עצמי מנהלת לו"ז שינויים ושיפורים צפוף: נפטרתי מאינספור ספרים שאיימו לבלוע אותי חיים בתוך ביתי, השלכתי את כל בגדי על הרצפה והשלטתי סדר מופתי בארון הבגדים שלי, התחלתי ללכת ברגל לכל מקום (מנהג שממנו יש לי כל הכוונה להיפטר בתחילת הקיץ), ניהלתי מו"מ עם חברות הכבלים והסלולאר לרכישת חבילות זולות יותר ובמשך יומיים רצופים דיברתי עם העציצים במרפסת כדי לעודד אותם לפרוח לקראת האביב. כתוצאה מכל אלה אכן הלכתי לישון מוקדם יותר, כמו שרובין ממליצה בחום, אבל ממש לא הרגשתי יותר חיונית ונמרצת, כפי שהיא ממליצה להרגיש. להפך, הרגשתי מותשת, מוטרדת וחסרת סיפוק. הכיתוב החביב על ספל הקפה שלי "בית נקי הוא סימן לחיים מבוזבזים" מעולם לא נראה לי רלוונטי יותר, ולא היה לי ספק  שאילו הייתי משקיעה את האנרגיה שלי בדברים חביבים עלי יותר, כמו צפייה באופרות סבון בריטיות או משחק "ציפורים זועמות" באי-פון, הייתי נטענת פי כמה אנרגיה וישנה טוב בהרבה.

 

זה לא שהסדר והניקיון מסביב לא נעימים לי. אפילו לכתוב קל יותר כשהבית נקי, וכשהבלגאן לא מאיים להתמוטט על המחשב ועל המוח. אלא שאני לא מצליחה לייחס לכל אלה חשיבות עצומה כמו שרובין עושה. גם את המטלות האחרות שהיא לקחה על עצמה, בתחום הזוגיות (לדעת לריב, להפסיק לנדנד, לא להטיל את הבעיות על הזולת), בתחום העבודה (ליהנות גם מכישלון, לעבוד בחוכמה) ובתחום הפנאי ( לגלות מקורות הנאה נוספים) נראות לי בהחלט ראויות, אבל האם באמת מספיק להחליט ולעשות? את רוב העצות האלה אני מוצאת קשות מאוד ליישום. אני, למשל, מוהגת לנג'ס לבן זוגי כשאנחנו מתכוננים לצאת מהבית, כדי שלא לאחר. כשניסיתי לשתוק, מצאתי שאני מתפרצת עליו שעה לאחר מכן, לכאורה בלי שום סיבה. בעוד שלא הייתה לי שום בעיה עם עצות כמו "להשתטות לפעמים" (עשרות לקוחות אומללים בשופרסל עדיין מנסים להתאושש ממראה האישה הדוחפת את עגלתה אגב צעדי ריקוד ושרה בעודה ממשמשת תפודים) "לכתוב בלוג" (https://thedaphna.wordpress.com)  או "לרכוש שלושה חברים חדשים" (במקצוע שלנו זה קל יחסית) – הניסיון ליישם המלצות כמו "לא לרכל" או "לוותר על משהו" עלו לי בדם יזע ודמעות.  ולא שלא ניסיתי, אלא שהחביבות והשלווה הסטואית שניסיתי לדגמן החזיקה מעמד בערך שבוע, ונדמה לי שאפילו הפחידה למוות חלק מחברותיי הקרובות. אחת מהן, שסיפרתי לה שאני מנסה על עצמי את פרויקט האושר, אמרה לי (אחרי עיון בספר): "אל תהיי מצחיקה. את לא צריכה להיות נחמדה, מספיק שהארון שלך יהיה מסודר".

 

מפרק אחד בספר של רובין התכוונתי מראש להתעלם. היא ממליצה בו לקרוא ספרי זיכרונות של אנשים שחוו אסונות. הרעיון הוא לבחון את החיים שלך מול אפשרויות גרועות יותר, וכך לחוש אסירת תודה על כל הטוב שנפל בחלקך. אלא שבניגוד לרובין, שספרים על מוות ומחלות קשות ואסונות ממלאים אותה תחושה שחייה קלים וצרותיה אפסיות, והיא אפילו מצליחה לחפש ולמצוא בהם חכמת חיים, אני, הנוירוטית בהרבה, ביליתי את כל חיי הבוגרים בהתחמקויות מחומר קריאה כזה. מאז "פוליאנה" שקראתי בגיל שבע, אני יודעת שצרות של אחרים מעוררות בי חרדות עמוקות. ממש כמו שדיבור על כינים גורם לי אינסטינקטיבית לגרד את הראש, כך תיאורי זוועה ממלאים אותי ציפייה לאסון מתרגש. אז לא קראתי, אבל בחודש שנשבעתי להקדיש להשגת האושר, אי אפשר היה להתעלם מסיפורים כאלה שגדשו את החדשות בצפיפות גבוהה במיוחד: טבח של משפחה בשטחים, רעידת אדמה, צונאמי ודליפה גרעינית ביפן, מהומות ברחבי העולם הערבי, טילים על דרום הארץ, לצד הידיעות השיגרתיות על מעשי אונס ורצח ותקיפות ומחלות חשוכות מרפא. יכול להיות שבמנהטן הייאוש היה נעשה לי קצת יותר נוח. בתל אביב הוא לא סייע לי להיות מאושרת מתמיד.

רובין הכתירה את עצמה בסוף הספר כתלמידה מצטיינת. ואני? בתעודה של סוף חודש הניסוי הזה ראוי היה שייכתב "התלמידה משתדלת, אבל עדיין לא מממשת לגמרי את הפוטנציאל שלה".

שמנה, שמנה, שמנה

שמנה, שמנה, שמנה, שמנה – אני מנסה לומר את המילה הזו מיליארד פעמים, עד שהיא נמסה בפה למשהו שאפשר לבלוע יותר בקלות.

רשומה חדשה בבלוג האחר שלי "רזיתי".

הדברים ששמרתי בבטן

בגיל 30 גיליתי את האפקט המסמם של האוכל.

על התוצאות, הגילויים החדשים וההתמודדות עימם, בבלוג הדיאטה החדש שלי.

אמאל'ה: דיאטנית

המפגש הראשון עם הדיאטנית הביא עמו גם את הצורך להתעמת עם המשקל. אחרי הדרמה, ההלם, גל האהבה העצמית ששטף אותי משום שאני עושה מעשה כל כך נחמד לטובת עצמי, הגיעה גם התהיה: האמנם אני רוצה לרזות ולוותר על כל היתרונות שיש בלהיות אישה שמנה (נוכחות ברורה וסקס נפלא, אם תהיתם). עדכון חדש בבלוג הדיאטה שלי.

כמה פעמים הבטחתם לעצמכם שממחר דיאטה?

לפני חצי שנה שקלתי 35 ק"ג יותר. את הדרך שעשיתי משם לכאן תיעדתי ברשימות שפרסמתי ב"לאישה" תחת הכותרת "המכחישות", ביחד עם חברתי גליה שעשתה את המסע הזה אתי. הפרויקט שלנו שם עומד להסתיים בקרוב (כן כן, עם תמונות לפני ואחרי וכל זה) אבל אני רוצה להמשיך לכתוב על זה.

כי בעיני מדובר בדרך ארוכה, שהיא כל כך הרבה יותר מדיאטה.

אז פתחתי בלוג נוסף.

אשמח לשתף אתכם בבלוג החדש שלי, שמוקדש כולו לדיאטה – או ליתר דיוק: לקרחון שהדיאטה הייתה רק קצהו המבצבץ אל העולם.

http://raziti.wordpress.com

וכמובן – אשמח עוד יותר אם תבחרו לשתף גם.

אני עומדת על שלי (ורצוי שיהיה להן עקב שטוח)

אני לא זוכרת מתי החל המרדף שלי אחרי זוג הנעליים המושלם, אבל אני בהחלט זוכרת כמה תחנות בדרך, שבהן נתקלתי ב"כמעטים", זוגות נעליים שהמפגש איתם העביר בי צמרמורת של עונג. המפגש הראשון הזה היה וירטואלי: באחד הפרקים של "סקס והעיר הגדולה" נראתה קארי ברדשו יוצאת לרחוב כשהיא נועלת נעל אחת כחולה והשנייה אדומה. הקונספט היה בעיני מסעיר. הגרסה שרכשתי לבסוף (בתום סריקה מתישה של עשרות חנויות נעליים) לא הייתה של מנולו בלניק, אלא דווקא של אדידס, "סטן סמית" לבנות, נעל ימין מעוטרת בפסים בתכלת, ירוק וסגול והשמאלית בכחול כהה, צהוב וטורקיז.

הזוג הזה חריג למדי בארון הנעליים שלי, המכיל ארבעים או חמישים זוגות (נעליים, מטבען, הרי באות והולכות) שלרובם סוליות גסות יותר, תפירה מוזרה יותר או צבעוניות מטורללת בהרבה. כשאמרתי "מושלם" התכוונתי, אני מודה, לנעליים שנראות כאילו הן נתפרו בחיפזון משיירי עורות שנמצאו בתחתיתה על ערימת קש באיזה צינוק אפלולי, נניח בבסטיליה. אני אוהבת את המראה המתחזה למרופט. זוג ה"טריפן" שרכשתי בברלין, העשויות מגומי ממוחזר של צמיגים (עם החותמות המורות מהו לחץ האוויר האידיאלי) ויש להן סוליות קובייתיות שבמבט ראשון לא ברור איך אפשר בכלל לצעוד עליהן, מתקרב לאידיאל הזה, אבל לא מגיע ממש לגמר.

החיבה שלי לנעליים תפחה, ללא ספק, כשאני עצמי השמנתי. גם כשהיה לי קשה למצוא בגדים נאים במידתי, מידת הנעליים שלי עדיין אפשרה לי לרכוש את מיטב יצירות ההנעלה בכל חנות או דוכן. כן, דוכן, כי חלק מהנעליים האהובות עלי ביותר נרכשו בשוקי פשפשים בעולם. שריטות, פגמים בסוליה, כמעט-קרע בחור המיועד לשרוך וסימנים כאלה, המעידים על הרפתקאות שעברו על הנעל בטרם הגיעה לרשותי, מרגשים אותי לא פחות מהקדשה בעט או כתמים בצבע חלודה על כריכת נייר של ספר ישן. ואגב מידות – כשרזיתי שוב, ירדתי גם במידת נעליים. זה לא אירוע משמח עבור מי שנקשרה נפשית למיני דגמים מוזרי-מראה שהיא אוצרת בארונה.

מוזיאון העיצוב של לונדון הוציא לאור ספר על חמישים זוגות הנעליים ששינו את העולם. יש שם איזכור לדגמים שנראים לנו היום טריוויאלים, אבל בזמן שנהגו בטח הפכו לכמה מעצבים את הבטן. נייק אייר, למשל, או הקרוקס. אף דגם מהחמישים האלה לא הסעיר אותי במיוחד, אם כי ההיסטוריה שלהם מעניינת. הדגם הראשון, למשל,  הוא הפלימסול, יציקת גומי מוזרה שהבריטים נהגו לנעול בחופשות (משהו פשוט כמו שהיה לנו ב"המגפר" או "דפנה") – בכיעור שלו, אני מודה, יש איזה חן כובש, שנעדר מדגמים מתוחכמים הרבה יותר בעמודים הבאים, כמו "ספיד סטילטו" או "בלרינה הילס" שנראים בלתי אפשריים להליכה, למרות שהספר מבטיח שתוכננו על ידי אורטופד. מה שמזכיר לי תקרית שבה הלכתי עם מישהי למומחה למדרסים, וכשנתבקש על ידה להתאים לה נעל שניצבה על עקב חוטי דקיק ומפלצתי, החל לצווח "אני לא אעשה שקר בנפשי, זה יהרוס לך את הגב" ונמלט בפאניקה כאילו ראה את השטן.

קשה לי להסביר את התאווה הזו לנעליים לא מעודנות. אני סולדת מנעליי עקב, נעליים מעודנות שכדי ללכת בהן צריך לוותר מראש על האפשרות לרוץ, לקפוץ או לרקוע רגל, ואני ממש לא מתרגשת מנעליים שחושפות Toe Cleavage  (מחשוף הבהונות) סקסי. בעיני נעל שמצליחה לשלב יציבה נוחה עם איזה תחכום עיצובי, צבעים יוצאי דופן, שילובים מעניינים ולא צפויים של מרקמים ואימום שנראה כאילו עוצב למסעות בחלל ולא לשיטוט בטיילת היא סקסית פי מאה. במהלך חיפושי בעולם נתקלתי פה ושם בנעליים שהיה להן אותו ניחוח פראי, לא מרוסן, לא ברור, נעליים שברור כי הן נועדו לבעוט בעוצמה בכל המוסכמות. כצפוי, כמה צפוי, אפשר היה להשיג אותן רק במידות לגברים.