ארכיון תג: דימוי גוף

לא רוצות לשמור את הבטן בבטן

האיור הופיע בכתבת ב'אקונומיסט' כאן

כשג'רי הול עלתה על במות ברודווי והווסט-אנד בתפקיד גברת רובינזון הפתיינית ב"הבוגר", המבקרים והקהל הקדישו פחות תשומת לב למשחק שלה ויותר לסצנות בעירום המלא. אלא שבכל פעם שהול פשטה את הבגדים התאורה התעמעמה והפנסים החלו להבהב בקצב, כך אי אפשר היה באמת לראות את גופה. זה היה בשנת 2000 והול, דוגמנית-על, הייתה אז רק בת 45. קתלין טרנר, קודמתה בתפקיד הייתה בת 46, ואמנדה דונוהו, גברת רובינזון מספר שלוש בהפקה הזו הייתה רק בת 39. בעשרות הראיונות עם השלוש הן נשאלו שוב ושוב ושוב 'איך העזת לחשוף את גופך בגיל כל כך מבוגר?'

אבל עזבו עירום מלא. בואו נדבר על בגדי ים, ובעיקר ביקיני. בגיליון בגדי הים הנודע של "ספורטס אילוסטרייטד" הופיעה השנה כריסטי ברינקלי בת ה-63, בביקיני שחשף גוף העומד בכל תקני היופי הנשי: מתוח, מוצק, רזה, מנותח במקומות ההכרחיים וחלק לגמרי. ואם לא די בזה, ברינקלי מצוטטת שם כאומרת שהיא ההוכחה ש-60 יכול להיות ה-30 החדש.

באמת? כשמתבוננים בצילומים של בנות חמישים פלוס שמככבות בביקיני במגזיני אופנה מובילים אפשר לרגע להתבלבל ולחשוב שכן. הנה, תראו המגזין InStyle ליקט מפורסמות מבוגרות שהצטלמו בביקיני, ורובן העלו את התמונות לרשת בעצמן: לאליזבט הארלי בת ה-51 יש בטן שטוחה ומוצקה להפליא והיא מציגה אותה באינסטגרם, אל מקפרסון בת ה-52 עדיין עומדת על ארבע במים בשפתיים משורבבות כדי לקדם את ליין הלנג'רי שלה, דמי מור בת 54 מציגה את אותה בטן שפעם חשפה בהיריון ואין לה שום סימני מתיחה וגם היא מעלה את התמונה לחשבון האינסטגרם שלה, סינדי קרופורד בת 30 מצטלמת בביקיני זעיר ל'ספלאש ניוז', שרון סטון בת 58 ועדיין בייב וכמוה קריס ג'נר, בגיל 61, אחרי שש לידות ואיש אינו שואל אותה איך התמודדה עם גידולם של שישה ילדים, כי מה זה מעניין אם אפשר לשאול אותה איך הירכיים סילקה את הצלוליטיס מהירכיים?

כשג'ודי ניר מוזס, בחרה רק לאחרונה להעלות לאינסטגרם תמונה בביקיני לבן, עשרות אלפי העוקבים שלה ברשתות החברתיות הביעו התפעלות מכך שבגיל 59 היא נראית מוצקה וחטובה כל כך, אבל כשאלכסנדרה שולמן, בת גילה, העורכת לשעבר של 'ווג' הבריטי, העלתה לאינסטגרם סלפי טבעי, חשוף, לא מעובד ולא מעוצב בביקיני, הממלכה המאוחדת געשה. 96 אלף המגיבים נחלקו בין מחמאות אדירות להשמצות שנגעו בעיקר לשמנמנותה. שולמן אמרה ל'סאנדיי טיימז': "אני אוהבת את הביקיני שלי, ואף פעם לא חשבתי שזה משנה למישהו איך אני נראית. אני מתכוונת להמשיך ללבוש ביקיני עד הקבר".

העיתון הבריטי "מטרו" חיפש ברשת תגובות של גולשים לכתבות אופנה שבהן נראו נשים מבוגרות. מסקנותיה החד משמעיות של הכתבת, טאראן באסי, היו: גיל 20 הוא הגיל המקסימלי שבו אישה יכולה לחשוף חלקים מגופה בלי לזכות בטוקבקים אלימים, וגם אז היא חייבת שיהיה לה רווח ניכר בין הירכיים, חזה זקור, בטן שטוחה ועור מתוח ללא פגמים. אחרי גיל 30 אסור שיציצו חלקים מהישבן מתוך השורטס (כלומר, אם את חייבת שורטס, סבתאל'ה), מגיל 30 ומעלה מותר לך ללבוש בגד ים רק אם הוא מכסה היטב שטחים נרחבים מהגוף, כי אחרת את פוגעת ברגשות הציבור.

"בחברה שלנו לתצוגה של הגוף הנשי יש פונקציה דקורטיבית וארוטית, הוא צריך להיות נעים לעין", אומרת ד"ר יופי תירוש, מומחית למשפט ומגדר בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. "בצילומי אופנה נשים תמיד יראו מצודדות, כי יש כללים ברורים איך איש צריכה להיראות."

הכללים האלה משתנים מתקופה לתקופה, לא?

"נורמות הרזון משתנות. נדמה לי שהיום יש יותר סובלנות וניתן להראות בציבור גם גוף נשי שאינו אנורקסי ממש, ודוגמניות כמו אסתי גינצבורג או בר רפאלי – שהן דקיקות לגמרי בהשוואה לנשים בנות תמותה – לא חייבות להיות מידה אפס אפס כדי להיחשב יפות. ואם את ממש שמנה ובכל זאת מצטלמת בבגד ים, את חייבת להיות יפה כדי שהיופי שלך יפצה על זה שהגוף שלך לא מתאים לתקן. ואת כמובן חשופה לנאצות, כי את פורעת את הסדר, את התקן שקובע איך את כאישה צריכה להיראות".

גיל מבוגר נחשב טאבו חמור עוד יותר משומן. למה?

"כי אנחנו אמורות להסתיר כל דבר שאינו קשור להיותנו מושכות ומיניות. אישה לא אמורה להיות סמכותית או יודעת, היא אמורה להיות זמינה מינית, ולא לבלבל את הציבור. אנשים רוצים לפענח זהויות בקלות ובמהירות, אחרת זה מבלבל ומטריד. בדיוק כמו שאנשים מיד יתלחששו אם הם לא מסוגלים להבין במבט ראשון אם עומד לפניהם גבר או אישה, אישה ש'לא מתלבשת בהתאם לגילה' עושה להם חיים קשים.

"זה מתחיל מאוד מוקדם. אפילו נשים בנות 30 או 35 אמורות להסתיר את סימני הגיל. אם הן הניקו ויש להן סימני מתיחה מהלידה, מאשימים אותן שהן לא שמרו על עצמן, הן לא שמו מספיק קרמים בהיריון כדי למנוע את זה, הן לא עשו ניתוח להזקפת החזה ועכשיו הוא במקום שהוא באופן טבעי אמור להיות בגיל הזה, אבל הן צריכות להרגיש אשמה. הרי כל נציגת מכירות בסופרפארם אומרת לנו 'מותק, הגיע זמן להתחיל לשים קרם לילה', ואם אנחנו לא רוצות לצבוע את השיער אנחנו יוצאות דופן, כי בארץ כולן משועבדות לצבע בצורה הרבה יותר קיצונית מבאירופה למשל. כי אם רואים עליך שאת בת חמישים או שישים, לא ירצו אותך בעבודה, בפוליטיקה, בכל מקום שבו את יכולה להשפיע, יגידו לך ללכת לטפל בנכדים ולא יראו בך מישהי סמכותית".

זה לא קורה גם לגברים, שאחרי גיל מסוים נחשבים ל'תרח'?

"יש אייג'יזם גם כלפי גברים, אבל אצלם סימני גיל כמו צדעיים אפורים וקמטים הם הוכחה לניסיון חיים והבעה והם מקנים להם מעמד, לא מוחקים אותם מהמרחב הציבורי. נשים אמורות לעשות הכול כדי להישאר צעירות. זה בלתי אפשרי, כי גם עם כל הקרמים והניתוחים בגיל 50 לא תיראי בת 30, אבל את צריכה להעלות מִנחה לחברה ולהראות שאת מתאמצת ומשתדלת ומסתירה את החלקים המבישים שמגלים את גילך ולא אמורים להיחשף לעין הציבור".

כשנשים מבוגרות חושפות גוף בציבור הן זוכות לביקורת חריפה גם מצד נשים

"אלה נשים שאומרות לעצמן 'רגע, מה קורה פה? אנחנו ילדות טובות, משננות את הכללים כל החיים, עושות כל מה שצריך, מתלבשות בהתאם לגילנו, מגדלות ציפורניים, מורטות גבות, ממיסות שומנים ופתאום מישהי מצפצפת על זה? הן עושות לה שיימינג כי היא מפחידה אותן. במקום להתפעל מהן ולחקות אותן היא מורדת".

אישה מבוגרת בביקיני זה מרד?

"לפעמים זו התרסה: אני תובעת מחדש בעלות על גופי ואני לא מתנצלת. אני יודעת שזה לא מתאים לכם, אבל אני עושה מעשה פוליטי, אני מנכיחה את הגוף שלי למרות שיש עליו כתמים, סימני גיל וסימני מתיחה. במקרים אחרים מדובר בנשים שלא מבינות את הכללים, הן לא יודעות מה מצופה מהן ואז הן באמת חשופות לפגיעות ולחשושים, ויש, כמובן, את אלה שרוצות להפגין בכך את העובדה שהן מצטיינות במיוחד: 'תראו איך שמרתי, התעמלתי, ניתחתי, טיפחתי. עשיתי כל מה שביקשתם ועכשיו אני מבקשת שתתפעלו שבגילי אני שמורה כל כך טוב. אני רוצה להדגיש שאני לא שופטת אותן. כולנו ככה, כולנו עושות כמיטב יכולתנו לשרוד בעולם שבו אישה נשפטת קודם כל על פי המראה שלה, ורק אחר כך על פי מה שיש לה לומר".

הביקיני עצמו כבר איננו ילד. בשנה שעברה מלאו לו שבעים שנה. אלא שאז, בשנת 1946, המהנדס הצרפתי לואי ריאר, שעיצב את בגד הים הזעיר ביותר שנראה עד אז לא הצליח לשכנע איש(ה) לדגמן אותו, פרט למישל ברנדיני, שהייתה דוגמנית עירום ולפיכך לא הייתה נבוכה להצטלם בביקיני. ה"דיילי מייל" הבריטי שהקדיש פרויקט מיוחד לאופן שבו דגמני הביקיני השונים משקפים את היחס לגוף הנשי במהלך השנים, סיכם: "אם בראשית הדרך אישה בביקיני הייתה סמל לשחרור ובעיטה במוסכמות שחייבו אותה לכסות את גופה (מה שהוביל את הוותיקן, איטליה, פורטוגל, בלגיה, ספרד ואוסטרליה לאסור על לבישתו), עם השנים הוא נתפס גם כסמל לדיכוי, משום שהוא מחייב 'גוף מתאים', וגוף מתאים איננו גוף של אישה מבוגרת".

טל תמיר, מנהלת מרכז הידע והפעולה של עמותת "נשים לגופן" והעורכת הראשית של הספר "נשים לגופן – בריאות, גוף, מיניות, יחסים", עסקה לא מעט בשאלת הגוף הנשי המבוגר כפי שהוא נחשף בפרסומות ובתקשורת. לדבירה, רובנו חושבות שאנחנו מחוסנות מהשפעת הפרסומות, וזו, כמובן, טעות. מבלי להרגיש, אנחנו מאמצות את התפיסה שאישה מבוגרת אינה יפה, אינה מושכת, כי אנחנו פוגשות אותה בפרסומות  "כמבולבלת, סנילית, מנדנדת או בתפקיד המכשפה".

בקולנוע האירופאי רואים נשים מבוגרות וזקנות בתפקידי מאהבות

"אבל בארץ לא. אנחנו לא רואות זקנות במרחב הציבורי, אפילו לא בתפקיד 'זקנות השבט' ששווה להקשיב למה שיש להן לומר, ונדמה לנו בטעות שהמיניות הנשית נגמרת עוד לפני סוף גיל הפוריות".

ד"ר רוני הלפרן, מרצה בתכנית ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת תל אביב, אומרת שעצם הצגת גוף נשי מבוגר בשער של שבועון, במקום שמשפיע, היא הרחבה של מודל היופי, והכללה של נשים מבוגרות בגלריית ה'נִראוֹת'. "זה רגע פוליטי חשוב", אומרת ד"ר הלפרן. "הצרה היא שכדי שאישה מבוגרת תוכל להיות מוצגת בביקיני היא צריכה לעמוד בקריטריונים הישנים של היופי: היא צריכה להיראות צעירה מגילה והגוף שלה צריך להיות חטוב, מתוח, מוצק, כאילו לא עברו עליו שנים וכאילו היא לא עשתה עם הגוף הזה שום דבר. זה אידיאל דכאני שהוּחל עד לא מזמן רק על נשים צעירות מאוד, והיום הוא מתרחב: נשים אמורות לא להזדקן, אלא להיראות צעירות בכל גיל, ראויות להיות נחשקות על ידי גברים".

האמת

 

מה הופך אותן לראויות?

"הן ראויות אם הן השקיעו את כל הזמן והמשאבים הכלכליים והנפשיים שלהן במאמץ להישאר צעירה. המסר הוא ברור: את לא יכולה להופיע בציבור בביקיני אם רואים עליך שאת בת חמישים או שישים. ולא רק בביקיני, בכל מקום כדאי לך להסתיר את סימני הגיל".

זה לא מפני שכולנו חוששים מההזדקנות, כי היא מזכירה לנו שיש בקצה הדרך סוף?

"החברה לא אוהבת לראות גוף נשי מבוגר, כי הוא בכלל לא נראה לה נשי. הגיל הצעיר הוא חלק מהגדרת הנשיות. אנחנו משתמשות בקרמים אנטי אייג'ינג מגיל עשרים, כאילו אנחנו מחויבות לנעורים תמידיים. "

הרבה נשים יגידו לך שהן בעצמן לא חושבות שזה יפה לאישה מבוגרת ללבוש ביקיני או חולצת בטן או כל דבר חשוף

"וזה עצוב, כי אנחנו חיות בחברה שדורשת מאתנו למחוק את הקמטים ואת כל סימני הזמן, אבל כשאנחנו עושות את זה אנחנו מוחקות גם את כל הדברים האחרים שצברנו עם הזמן כמו חכמת חיים, ניסיון."

לדברי ד"ר הלפרן כשאישה בת חמישים פלוס מופיעה בביקיני, אנחנו עלולות למצוא את עצמנו מבקרות או מביישות אותה או נוזפות בה שזה לא מתאים  – כי החברה מלמדת אותנו להתחרות בנשים אחרות, תחרות על תשומת לב גברית, לא לתמוך בהן ולא להיתמך על ידן. במקום ללמוד מניסיון החיים של נשים מבוגרות, החברה מעודדת אותנו לזלזל בהן, ודוחפת את הצעירות לרשת – לכאורה – את מקום המבוגרות, על ידי הדרתן והעלמתן, וכשאישה מבוגרת מתעקשת להפגין נוכחות – ועוד בביקיני – הצעירות יותר אמורות לקרוא לה לסדר ולהסביר לה שזאת לא התנהגות מתאימה לגילה.

גם טלי רוזין, מחברת הספרים "מה זה בכלל פמיניזם?" ו"המדריך הישראלי לבנות 40 פלוס" לא מופתעת מהסערה המתחוללת בכל פעם שאישה מבוגרת חושפת את גופה, ובעיקר אם על הגוף הזה ניכרים סימני השנים. היא גם לא מופתעת מהתגובות העוינות שתמונות כאלה זוכות לו לעתים קרובות. "להזדקן זאת לא חגיגה גדולה", אומרת רוזין, שבימים אלה גם משלימה תואר בגרונטולוגיה (חקר הזיקנה) "החברה שלנו סוגדת לצעירים ויש בה גילנות (אייג'יזם), וכשאפליית מבוגרים פוגשת אפליית נשים הכול נעשה קשה עוד יותר".

אבל הנה, נשים מבוגרות מתריסות ומציגות את הגוף שלהן בכל זאת

"כי אחרת הן לא יהיו קיימות במרחב הציבורי. זה חלק מהמאבק הנואש להישאר צעירות, להתלבש כמו צעירות, לא להימחק. כי לא מוותרים לנו בשום גיל. כשסבתא שלי הייתה בת 60 היא יכלה לשבת על המרפסת ולנוח, ללבוש חלוק פלנל ולחלום. אני כמעט בת 60, ואני עדיין מכווצת את הבטן כשמסתכלים עליי, כי אם יראו עליי את הגיל שלי, אני אחשב מוזנחת, כאילו ויתרתי, ואז אין שום סיכוי שמישהו ירצה לשמוע את מה שיש לי לומר".

ויקטוריאניות ונהנות

ויקטוריאניות ונהנות

 

*הכתבה התפרסמה בשבועון 'לאשה'.

 

 

 

 

לא רוצה לשים שקית נייר על הראש, מה תעשו לי?

גיל 17 היה קשה במיוחד לליזי ולסקז. היא כבר כמעט התרגלה למבטים, להערות המרושעות, ללטישת העיניים וללעג שבהם נתקלה כמעט בכל יום בחייה – אבל אז, בגיל 17, גילתה פתאום שמישהו העלה לרשת סרטון שבו היא נראית, תחת הכותרת "האישה המכוערת ביותר בעולם". הסרטון התפאר בלא פחות מארבעה מיליון צפיות ותחתיו השתרשרו הערות מרושעות כמו "למה הניחו לה להיוולד?", "שימי שקית נייר על הראש, מי שיראה אותך עלול להתעוור" או "למה המפלצת הזאת לא מתאבדת?"

איך הגבת?

"הלב שלי צנח, הבטן התהפכה לי. לא בכיתי עד שראיתי את אימא שלי צופה בסרטון ובוכה. הייתי בהלם. כל הביטחון העצמי שלי נמחק ונעלם בבת אחת והיו רגעים שבהם חשבתי שאולי הם צודקים. אם כל כך הרבה אנשים אומרים שאין לי ערך אולי אני לא אמורה לחיות. אבל בתוכי לא באמת האמנתי להם. אבא שלי אמר לי לסלוח לאנשים האלה ובאותו רגע החלטתי שלא אתן להם לקבוע איזה חיים יהיו לי, שלא אתן להם להפוך אותי לדמות שיש להם בראש. ידעתי שהדרך הכי טובה להוכיח להם עד כמה הם טועים היא להיות טובה מהם".

ולסקז, בת כמעט 27, נולדה עם תסמונת נדירה הגורמת למראה חריג. אין לה תאי שומן ולכן היא אינה מסוגלת לעלות במשקל, למרות שהיא אוכלת עשרות פעמים ביום. היא שוקלת רק 30 ק"ג. הגוף הזעיר הזה שלה נאלץ להתמודד עם לקויות נוספות: בגיל ארבע איבדה לחלוטין את הראייה בעין אחת, וגם בשנייה הראייה שלה קלושה. היא נאלצה לעבור אינספור ניתוחים ובדיקות ורק בשנה שעברה הצליחו הרופאים לאבחן אותה במדויק. היא לוקה בתסמונת שרק עוד שלושה אנשים מלבדה לוקים בה.

כשנולדה,  חודש לפני הזמן, פגה במשקל קצת יותר מקילוגרם אחד, הרופאים אמרו להוריה של ולסקז שהיא כנראה לא תוכל לדבר וגם לא ללכת. היא הפתיעה אותם בגדול. כמו שהפתיעה את הוריה וחבריה, וגם שהפתיעה את עצמה. ליזי ולסקז לא רק מדברת. היא נואמת בפני קהל של עשרות אלפי מאזינים בכול העולם ויש לה ערוץ "יו טיוב" משלה, בלוג אישי שבו היא מספרת למיליוני עוקבים על חייה. היא גם הולכת, למעשה – היא הגיעה רחוק מאוד. עד לקונגרס האמריקאי, כשהיא מקדישה את עצמה למטרה שהפכה לה לשליחות: המלחמה בבריונות בבתי ספר.

ליזי נולדה באוסטין, טקסס. בת בכורה להוריה, ריטה וגוואדלופה ולסקז, היא מתנדבת בכנסייה והוא מנהל בית ספר יסודי. בסרט "לב אמיץ" (חפשו אותי ב – VOD) היא חושפת את הדרך המאוד לא פשוטה שעברה עד שהפכה לנואמת הכריזמטית, המצחיקה ושובת הלב שהיא היום. "עד שהגעתי לגן הילדים לא ידעתי שאני נראית שונה. חשבתי שכולם נראים כמוני. פתאום שמתי לב שילדים מתרחקים ממני, מפחדים ממני, מציקים לי בכל מיני הערות ומצאתי את עצמי מנסה להסתתר מאחורי עמודים במסדרון כדי שלא יראו אותי".

אבא שלה, המתגלה במהלך הסרט כמעין נובע של הומור ואופטימיות, נהג להציג אותה בפני הכיתה בתחילת כל שנה "הוא סיפר לתלמידים על הבעיות הרפואיות שלי, כדי שיפסיקו להתלחש ולהצביע עלי", היא אומרת. "עד שבכיתה ב' אמרתי לו די, אני כבר אסתדר עם זה".

איך הסתדרת?

"שנים נהגתי לומר לכל אדם חדש שפגשתי 'שלום, קוראים לי ליזי ואין לי הפרעות אכילה'. זה שבר את הקרח".

מאיפה מצאת את האומץ?

"גדלתי בבית שבו הייתי מאוד אהובה ומקובלת, וקיבלתי יחס דומה גם מקרובי משפחה וחברים. הייתי ילדה מאוד חברותית ופתוחה. ידעתי שיש לי גוף קטן וחלש ולכן יותר קשה לי לעשות דברים שאחרים עושים בקלות, אבל ההורים תמיד אמרו לי שאני יכולה לעשות הכול".

ברוח הזו ולסקז נבחנה – והתקבלה – לנבחרת המעודדות של בית הספר, התאמנה בלי סוף בחצר האחורית של הבית והפכה לתלמידה שחבריה ממש נלחמו על קרבתה. עד גיל 17, כאמור – עד ליום שבו התברר לה שבחוץ, בעולם הגדול שמחוץ לחממה הקטנה שלה, ישנם בריונים שלא מהססים לשלוח אליה חיצים מורעלים.

בסרט את מציגה הודעות ומיילים מאוד נבזיים ששלחו לך, איומים, עלבונות – ואת מקפידה למחוק את שמות השולחים. למה את מגינה עליהם?

"אני לא מגינה עליהם. אני חושבת שאם מישהו מגיע לשפל כזה שהוא מנסה להתעלל באדם אחר, לכתוב לו הודעות אלימות ולהתנהג כמו בריון – זה סימן שהחיים שלו עוד יותר קשים משלי. ברור לי שבריונים הם אנשים שרע להם, רע להם כל כך שהם מתעסקים בחיים של מישהו אחר ומוציאים שם את הכעס והתסכול על החיים שלהם. בגלל זה אני לא רוצה לחשוף אותם, אני לא רוצה להשתתף בסיפור שלהם, אני לא מוכנה לתת להם להגדיר אותי".

ולסקז משוחחת אתי ב"סקייפ" מדירתה שבאוסטין, טקסס – שם היא גרה לבד –  כשכלב הפודל שלה, אוֹלי, על ברכיה ומשתתף בשיחה באופן פעיל. "זאת פעם ראשונה שהוא נחשף בציבור", היא צוחקת. "בדרך כלל אני מקפידה לא לחשוף חברים וקרובים ולא לדבר על חיי האהבה שלי בראיונות".

למה? הרי בסרט לקחת את המצלמה והצופים אתך לכל בדיקה רפואית, לכל רגעי המשבר, הבכי, אפילו ראינו אותך כמעט קורסת גופנית.

"כי אני זקוקה למקום פרטי שיישאר רק שלי ולא יהיה בו חלק לאף אחד אחר. זה עוזר לי לשמור על שפיות ואיזון. אני יודעת שאנשים אוהבים לדעת את כל הפרטים על סלבס, גם אני כזאת, ולכן אני מרגישה לא נוח להתעקש, אבל אין לי ברירה".

מה את אוהבת לעשות בזמן הפרטי הזה?

"לבלות עם החברים המדהימים שלי, שבשבילם אני לא 'ליזי הדוברת' אלא 'ליזי, סתם אחת מהחבר'ה, לשיר ולבלות עם הכלב שלי".

האמת היא שאין לה הרבה פרטיות. אחרי שערוץ הווידיאו שלה צבר מיליוני צופים, ולסקז רואיינה בכל אמצעי התקשורת האמריקאים והוזמנה להרצות ב"טד". ההרצאה שלה שם, שסיפרה בחושפנות על ההתעללות שעברה ברשת, זכתה לתשעה מיליון צפיות. מאז היא כמעט לא מסוגלת לעבור ברחוב בלי שיעצרו אותה מעריצים, ינשקו אותה וידרשו להצטלם אתה. היא מקבלת מכתבי אהבה, היא מוזמנת לשוחח עם בני נוער, עם הורים, עם פוליטיקאים, היא נפגשת עם מפורסמים כמו אופרה וינפרי, ברברה קרטלנד והילרי קלינטון, וכשהיא עולה על הבמה לדבר (בלי נאומים כתובים מראש!) נדמה שמדובר בפרפורמרית מקצועית.

 

כבר יצא לך לדבר עם קהל של עשרות אלפים וכולם קמו על רגליהם ומחאו לך כפיים. סליחה, אבל איך לא התעלפת?

"זה שהראייה שלי קלושה מאוד עוזר לי. אני לא רואה את כל הפרצופים ואני יכולה להתמקד במה שאני רוצה לומר".

למרות האשפוזים התכופים, שכללו גם טיפולים מייסרים כמו ניתוח לשחזור כף הרגל, שהייתה מעוותת ולא אפשרה לה ללכת בנוחות, היא הצליחה לסיים את לימודיה בתיכון ולהמשיך לאוניברסיטה ויש לה תואר ראשון בתקשורת. כשרואים אותה מתמסרת בנחישות לכתיבה, לפגישות ולהרצאות שבהם היא תומכת באחרים ומסבירה להם שהם בלבד אדונים לגורלם, אפשר לטעות ולחשוב שהיא למדה איזה סוד שהפך את חייה לפשוטים וקלים.

"זה לא נכון", מסבירה ולסקז. "אני זוכרת שנים שבהן הייתי מביטה במראה ומנסה לקרצף מעליי את התסמונת הזאת. הייתי מתפללת לאלוהים, הולכת לכנסייה ומדליקה נרות ובלב מבקשת ממנו שייקח את זה ממני. כל כך רציתי להיות כמו כולם".

ליזי, אחיה כריס ואחותה מרימה, גדלו בבית קתולי וכשנולדה אבא שלה נדר שאם תשרוד הוא יקפיד לבקר בכנסייה. הוא אכן מקפיד, ועמו המשפחה כולה, כולל ליזי שאומרת שהאמונה מעניקה לה כוח, אם כי יש לה רגעי כעס ותסכול וצלקות שהיא לעולם לא תצליח למחוק. "הצלקות יהיו שם תמיד", היא אומרת. "מכל הפעמים שבהן לעגו לי או קראו לי מפלצת. אני זוכרת את עצמי לא מסוגלת להביט במראה, מסתכלת על הפרצוף שלי, מתמלאת רחמים עצמיים ושואלת למה זה מגיע לי. "

איך התגברת על זה?

"המשפחה שלי היא סוג של צוות מלוכד ואוהב כל כך, שלא יכולתי להמשיך לרחם על עצמי לאורך זמן. הם לימדו אותי שאני בדיוק כמו כולם, רק יותר קטנה. עם הזמן למדתי אפילו לאהוב אופנה. זאת אחת החולשות הגדולות שלי. אני מתה על שמלות, וכשיש לי בגד חמוד במיוחד, אני רוצה שכמה שיותר אנשים יראו אותו".

היום את נהנית מזה שכולם מסתכלים עליך?

"ברור. אחרי שנים שבהן התביישתי ורציתי להתחבא, למדתי ליהנות מתשומת הלב".

החשיפה המרגשת שלה בתקשורת הביאה אל ולסקז אלפי פניות מצד בני נוער שעברו התעללות ומצד הורים, שחלקם איבדו את ילדיהם שהתאבדו אחרי התעללות דומה. היא הבינה שהיא יכולה לרתום את תשומת הלב האינסופית לטובת אותם בני נוער. היא מנסה לקדם חוק שיחייב בתי ספר לדווח ולפעול במקרה של בריונות, היא כתבה שלושה ספרים על חייה וחוויותיה, שנים מהם לבני נוער, ובימים אלה היא עובדת על ספרה הרביעי. היא אחת המפיקות של הסרט על חייה והיא מרגישה שיש לה סוג של שליחות.

"כנראה הגעתי לכאן כדי להראות לאחרים שהם יכולים להתמודד עם קשיים. אם אני מסוגלת לקום ולהתנער מאכזריות מאוד גדולה שגילו כלפיי, גם הם מסוגלים. אם אני יכולה לתפקד ולצחוק ולהישאר אופטימית גם בבקרים שבהם אני מקבלת פתאום סמס שכתוב בו "מפלצת, למה את לא קופצת מהגג?" גם אחרים יכולים".

את עדיין מקבלת הודעות כאלה?

"כן ומה אני אגיד לך, זה לא נעים. זאת לא דרך נחמדה להתחיל את היום. אבל מרגע שהחלטתי שאני לא אתן לאנשים האלה מקום, ההודעות שלהם מחזקות אותי, הן מוכיחות לי שאני בדרך הנכונה ושיש לי עוד הרבה עבודה במאבק נגד בריונות".

הפעילות הציבורית שלך מפגישה אותך עם הרבה מאוד מצוקות של אחרים

"אני אסירת תודה על כך שאנשים מרשים לי לעזור להם, אבל זה לא פשוט. בתשע השנים האחרונות שמעתי הרבה מאוד סיפורים קשים ולקח לי זמן ללמוד להגיד "לא" לפעמים, כשאני ממוטטת מדי ועייפה וכבר לא מסוגלת להכיל, לקח לי זמן להבין שאם לא אשמור על עצמי לא אוכל לעזור גם לאחרים".

איזה תכניות יש לך להמשך הקריירה?

"זאת הייתה שנה משוגעת לגמרי. אני מקדמת את הסרט, נוסעת בלי הפסקה בעולם וכותבת כל הזמן. רק בשנה האחרונה נודע לי ממה בדיוק אני סובלת, וגם זה מעורר מחשבה ודורש עיבוד. הרופאים אומרים שיש לי סיכוי לחיות מספר שנים רגיל, אבל בתנאי שהלב שלי יעמוד בזה. זה מלחיץ, אבל אני אופטימית".

***

הראיון עם ליזי ולסקז התפרסם בשבועון "לאשה".

תופסת מקום של כבוד

מיכל גרינוולד, יוזמת הפרויקט

מיכל גרינוולד, יוזמת הפרויקט

"כשאת יודעת שאימא שלך ויתרה עליך, את בטוחה שאין לך בכלל מקום בעולם הזה, שאת ילדה סוג ב', שאיש לא רוצה לשמוע מה יש לך לומר, שאת בכלל לא נחשבת. כל החיים נלחמתי בעצמי כדי לתפוס מקום, זה היה התיקון שלי", אומרת מיכל גרינוולד. היא בת 34, מטפלת בפסיכודרמה, שחקנית ו(לגמרי במקרה) גם יפהפייה. גרינוולד יזמה את פרויקט "תופסות מקום", תערוכת צילומי עירום וסרטון וידיאו של נשים גדולות ממדים, שבשבוע הראשון להפצתו זכה ליותר מחצי מיליון צפיות, כדי להעניק לאחרות, שאולי מרגישות כמוה, מקום. פיזי ונפשי, כמובן.

גרינוולד והצלם אילן בשור החלו לעבוד על "תופסות מקום" (ראו מסגרת) לפני מספר חודשים, ונדהמו מעוצמת ההיענות. מאות נשים "גדולות" רצון להשתתף. גרינוולד, מלאת התפעלות והערכה, בחרה עשר מהן והניחה להן לספר את סיפוריהן, הכוללים גם התעללות, הפרעות אכילה, דחייה והתמודדות אמיצה שהובילה אותן למצוא לעצמן מקום בחברה. הריאיון האישי שקיימנו, הראשון בחייה של גרינוולד, נולד מתחושת המחויבות שלה לאותן נשים ולעצמה.

היא נולדה בשם אחר ובמקום אחר, ואלה נמחקו לגמרי מחייה. מגיל ארבע, מרגע שאומצה (ביחד עם אחיה) "על ידי ציפי ואמנון, ההורים המאוד מיוחדים ויוצאי דופן שלי", היא מיכל גרינוולד. ילדה מטופחת מרמת השרון, שהובאה לביתה החדש ביחד עם אחיה, שהיה אז בן חצי שנה. הזיכרונות מזהותה הקודמת מעטים ורובם קלושים מאוד, אבל כפי שקורה לילדים מאומצים רבים, הם נותרו בתוכה כל חייה "כמו מין בור, סימן שאלה ענק, חור שחור עם המון שאלות שאין עליהן תשובות".

כשכבר קיבלה תשובות והתברר לה כי הסיפור שהוביל להוצאתה מהבית ומסירתה לאימוץ הוא טראגי, קשה ואפל, היו רגעים רבים שבהם התחרטה ששאלה. "האמת זעזעה את עולמי, לא רציתי לשמוע פרטים, לא רציתי לדעת עוד, לא רציתי לפגוש קרובי משפחה שאולי יש לי, רק לטרוק את הדלת וללכת משם".

היא הגיעה לשירות למען הילד, חיילת במדים ירוקים עם קוקו גבוה, והוריה המאמצים אוחזים בידיה משני הצדדים. "ואז הפקידה אומרת לי 'אין לי דרך יפה להגיד לך את זה. אבא שלך רצח את אימא שלך'. התחלתי לבכות ולבכות, דליים של דמעות. 18 שנה של ציפייה, של פחד, של הדחקה. הכול התפוצץ. כולנו בכינו. זה גרם לי להסתגר, לחיות בחרדות, לעבור מסע ארוך כדי לבנות מחדש את האמון שלי בעולם. "

לא הרגשת צורך לצאת לתחקיר, להבין מה קרה, איך קרה, איפה היו בני המשפחה האחרים?

"זה הבהיל אותי נורא. בואי נגיד שלא היה לי גיל 18 מגניב. כשאנשים אחרים עשו טיול בהודו, אני שאלתי את עצמי שאלות קיומיות. הייתי בדיכאון עמוק, החיים איבדו את הטעם. הייתי הולכת ברחוב ואומרת 'איך זה שהשמש זורחת אם אימא שלי נרצחה'. מצד שני, בתוכי ידעתי שאם הטרגדיה הזאת לא הייתה קורית, מי יודע איפה הייתי היום, שההורים המאמצים שלי היו הנס שלי".

עד לאימוץ היא שהתה שנתיים בבית ילדים "בית ברוריה" בירושלים. "זאת הייתה ההצלה שלי, כי לא נדדתי בין אומנות כמו ילדים אחרים אלא הייתה לי מטפלת שליוותה אותי צמוד ודאגה לי. זה לא שלא היו קשיים, אבל זה לא היה כמו ב'אוליבר טוויסט'. היינו עשרה ילדים שחיכו לאימוץ, שחיכו שיהיה להם בית, ויש בזה גם קשיים רגשיים. הפרעת האכילה שלי התחילה כבר שם. הייתי נורא רזה ולא הסכמתי לאכול. זאת הייתה הדרך שלי לקבל תשומת לב. עד שהגעתי להורים שלי הייתי עושה שביתות רעב של ימים שלמים".

את המפגש הראשון עם "אימא ציפי" היא מתארת כמו "דייט שבו את מרגישה שאת מכירה את מי שמולך המון זמן. רצתי אליה וישר חיבקתי אותה. אחרי שהם סיימו את כל התהליך וחתמו על כל המסמכים, הם קנו לי שמלה כמו של ירדנה ארזי, שאותה נורא אהבתי אז, עפתי בכול המסדרון עם הבלונים שאבא שלי הביא ונופפתי לכולם שלום בהתרגשות עצומה".

שמחת ללכת אתם הביתה?

"שמחתי, אבל הפרידה הייתה לי עצובה וגם פחדתי מאוד. עברתי נטישה, ובגיל ארבע לא ידעתי למה. אמרו לי שאימא שלי נפטרה, אבל לא סיפרו לי שום דבר מעבר לזה. זה מייצר פחד גדול מאוד – אולי גם ההורים האלה יעזבו אותי. הייתי ילדה דעתנית, מלאכת כעסים, שכול הזמן בודקת גבולות, צועקת 'את לא האימא האמתית שלי' ועמוק בתוכי גר לו "דובון לא-לא". היום אני אישה חייכנית, שיודעת לשמוח, אבל הדובון לא-לא הזה נמצא בתוכי, וגם חרדת הנטישה הנוראית. למדתי להתנהל אתה אבל זה לקח שנים של טיפולים ועבודה קשה ואני חייבת להודות, שפרידות עדיין מחרידות אותי, בעיקר פרידות מבני זוג".

ההורים המאמצים דיברו אתך על המשפחה הביולוגית שלי?

"גם הם לא ידעו פרטים. כילדה כל הזמן פנטזתי למה אימא שלי נפטרה. אולי תאונת דרכים, אולי מחלה, אולי משהו רפואי גנטי תורשתי. התחלתי למלא את הראש בכול מיני רעיונות. כדי לנחם את עצמי דמיינתי אימא מאוד מוצלחת, כוכבת קולנוע מפורסמת, נסיכה, אולי עם דם כחול וחיה בארמון, זוהרת כזאת, שקרתה לה טרגדיה והיא נאלצה לתת אותי. את מתארת לך את גודל האכזבה?"

לא שאלת איפה אבא?

"לא. אולי בתת מודע שלי ידעתי שהוא בטח לא בנאדם שמסוגל היה לגדל אותנו. תמיד שאלתי איפה אימא שלי. אימא-ציפי חזרה ואמרה לי שהיא אוהבת אותי, ושגם אם היא לא ילדה אותי, היא אימא שלי. פעם לקחתי כרית, הכרזתי שאני יוצאת לחפש את האימא הביולוגית שלי וטרקתי את הדלת. עמדתי מהצד השני, הצמדתי אוזן לדלת וחיכיתי לראות אם יבואו אחריי. היא עמדה מהצד השני והקשיבה משם – ואחרי כמה זמן היא פתחה ואמרה לי 'זה הבית שלך, בואי הביתה'".

התקפי זעם, כעסים, חוסר שקט, ניסיונות אינסופיים לבדוק גבולות והפרעות אכילה קשות  – בולימיה שהחלה בגיל 12 ונמשכה עד גיל 30 – ליוו אותה, היא אומרת כל החיים. "אינסוף ניסיונות לתפוס מקום. גם במערכות זוגיות, תמיד עשיתי דרמות, כמו בגיל ארבע, כדי לבדוק עד כמה אוהבים אותי ואם יעזבו אותי או לא. היום אני מודעת לזה וזה משהו שאני מקווה שעוד יתגשם בחיי – זוגיות וילדים".

גרינוולד מדברת על ילדים עתידיים משלה כעל "סגירת מעגל ומימוש של תחושת שייכות". למרות אהבתה להוריה המאמצים, היא אומרת שתמיד חסרה לה תחושת שייכות "אימא שלי ג'ינג'ית עם עיניים ירוקות ואני עורב שחור", היא אומרת. "הלכתי לבית ספר שבו כולן היו בלונדיניות סנוביות עם מותגים ורק אני שונה, כמו ברווזון מכוער, הרגשתי סוג ב', חשבתי שבגלל זה מסרו אותי. יש לי על הצוואר צלקת גדולה, תוצאה של תאונה ביתית  – בגיל חצי שנה נשפכו עלי מים רותחים – וחשבתי שאולי בגלל זה לא רצו אותי. היו ילדים שהיו קוראים לי 'חצי ילדה חצי זקנה' וככה הרגשתי. זאת החוויה של ילדה מאומצת – מצד אחד טוב לי שבחרו אותי, הצילו אותי, מצד שני – איפה אימא ואבא, איפה הבית שהיה לי, זה כמו לחיות בסרט מתח, באי-ודאות מטריפה".

עם אחיה, שגדל אתה, לא חלקה את התחושות האלה ("הוא לא אדם פתוח והוא מתייחס לזה כאל 'הגלגול הקודם') וגם לא עם האח השלישי, שאומץ למשפחה כשהייתה בת עשר ("אנחנו הברנג'לינה המקוריים", היא אומרת). בלית ברירה ספרה את הימים עד גיל 18, עד שתורשה לפתוח את תיק האימוץ. "מגיל שש אמרתי שאני אהיה חברת כנסת, כדי לשנות את החוק. הייתי ניגשת לזרים ואומרת להם 'אתה יודע, אני מאומצת'. בכיתה ב' עליתי על כיסא וביקשתי להגיד לכולם שאני מאומצת. הילדים מחאו לי כפיים, אבל לא באמת ידעו מה זה".

חיפשת במה לסיפור שלך

"זה תמיד היה חלום שלי. אני חולמת לכתוב על זה ספר, או סרט, ואולי להגיע להוליווד, לאנג'לינה ג'ולי. תמיד הייתי ילדה דרמתית, ולכן בחרתי ללמוד בבית צבי ולהיות שחקנית (בתיאטרון "אספקלריה"). בעקבות הסרטון פנו אלי ממגזין בינלאומי שאתרגם את הטקסט ואולי זה צעד ראשון. היום אני מבינה שהסיפור האישי שלי, שפעם ראיתי בו חולשה, ושכילדה כל הזמן נלחמתי שלא יראו עליי מבחוץ שלא טוב לי ושאני לא מושלמת, הוא בעצם מנוע אדיר שאני יכולה לרתום ליצירה".

המחשבות על יצירה אומנותית הביאו אותה לחפש פרטים על סיפורה האישי. היום היא יודעת שהוריה היו עולים שהגיעו ארצה בשנות השמונים, ושאחרי הרצח, קרובי משפחה לא יכלו לטפל בהם ולכן נמסרו לאימוץ. "אימא שלי הייתה אישה פשוטה, דלה, מוכרת בקיוסק. בת 36 כשנרצחה. לא אימא צעירה, ואומרים לי שאבא שלי היה מבוגר ממנה בהרבה, אז אני בכלל לא יודעת אם הוא עדיין בחיים. הם כנראה לא התאקלמו פה. הוא רצח אותה כשהיו בחופשה, בעיר אירופאית. מה שמוזר זה שהגעתי לעיר הזאת בטיול בת מצווה שלי, ובלי לדעת כלום, הרגשתי שם נורא ואיום וממש ברחתי משם לעיר אחרת. "

לא רצית לפגוש את אבא שלך ולשאול אותו למה?

"פחדתי ממנו נורא. היה לי בראש דימוי של מפלצת. קראתי את הכתבות שהיו אז בעיתונים, וידעתי שהוא לא תכנן את זה, אבל כל פעם שראיתי גבר דומה ברחוב רעדתי, כאילו שעכשיו הוא יבוא לרצוח אותי. היו רגעים שבהם חשבתי לקחת חוקר פרטי ולעקוב אחרי האיש הזה, מה הוא עושה, איפה הוא מסתובב. אבל אחרי הבומבה לפרצוף נרגעתי. עזבתי את זה. זה כל כך דרמטי, שאני מעדיפה להשאיר את זה מאחוריי."

זה אפשרי?

"הכתבה הזו (שהתפרסמה בשבועון 'לאשה') היא הפעם הראשונה שבה אני מספרת את הסיפור הזה. הרבה אנשים סביבי לא יודעים, כי שנים הסתובבתי עם סודות. על הבולימיה דיברתי, אבל על הסוד הגדול הזה, שהתביישתי בו שנים, לא דיברתי. היו ימים שהסתכלתי במראה ושאלתי את עצמי 'את בת של רוצח, אולי גם בך יש את זה?'. גם עכשיו עשר פעמים כמעט ביטלתי את הריאיון. אני בטוחה שיהיו תגובות, אבל אני במקום טוב בחיים שלי, במקום שבו אני מצליחה להגשים דברים גדולים, מצליחה לתפוס מקום, אז אני אתמודד גם עם זה".

תראו את הווידיאו היפה הזה:

"תופסות מקום" הוא פרויקט המנסה לבטא באמצעים חזותיים מרהיבים את הצורך הנשי לחזור ולתבוע מקום – פיזי ורעיוני – בעולם. הפרויקט, המורכב מתערוכת צילומים של אילן בשור וסרט וידיאו (ויראלי בטירוף, עם יותר מחצי מיליון צפיות ברשת), מציג עשר נשים גדולות גוף ובעלות נוכחות, הנחשפות בעירום ומספרות את סיפוריהן האישיים ואת חוויותיהן כנשים שאינן תואמות את מודל היופי הצנום המקובל.

מיכל גרינוולד, יוזמת הפרויקט, הצליחה לגייס בהתנדבות שמות גדולים כמו המפיקה לליה לב ארי, הבימאית נועה אהרוני ("עד סוף הקיץ") והמלבישה (המיתולוגית) רונה דורון, וכמובן הצלם אילן בשור. ביחד הם יצרו תמונות מרהיבות של נשים המזכירות ציורים של אמני הרנסאנס וציירים אימפרסיוניסטים גדולים. "השתמשנו בנשים גדולות שנדרשות בדרך כלל להצטמצם והחברה דורשת מהן לתפוס כמה שפחות מקום", אומרת גרינוולד, "אבל הרעיון הוא לעודד נשים מכול גודל לתבוע לעצמן מקום בעולם ולא לפחד להתבטא".

גרינוולד אומרת שהפרויקט (שהוצג מחוץ לרשת בגלריה "קסטיאל As Is" בתל אביב וישמח לקבל הזמנות למקומות נוספים) הוא מתנה שלה לעצמה "גדלתי מוקפת במסרים על נשיות פגומה. מצד אחד אימא שנרצחה, שלא זכתה לתפוס מקום, ומצד שני אימא שלא יכלה ללדת – וזה משהו שבתת מודע משדר לי פגם בנשיות. אז מה הייתי אמורה לעשות עם זה? מה הייתי אמורה לחשוב על הנשיות שלי? הפרויקט הוביל לאינספור שיחות בכול המדיה החברתית. את צריכה לראות איזה מהומה יש בפייסבוק שלי וכמה נשים מדברות על זה בהתרגשות. זה מבחינתי ניצחון גדול".

*** הראיון עם מיכל גרינוולד התפרסם בשבועון "לאשה".