Tag Archives: דמיון

המצפן הסודי הזה, שנקרא 'ספרוּת'

על "החתרנים – מסע בספרות ובמאה העשרים", מאת: מיכל פלג (כתר 2017)

 

מיכל פלג לא נולדה באירופה של שלהי המאה ה-19, אבל אין ספק שכשהחלה לקרוא, משהו מן הזרעים שעופפו שם באוויר עשה את דרכו עד אליה, נחת ונבט בתוכה, וכך יצא שהממואר המאוד אישי שלה מתרחש כולו בלשכותיהם האפלות של לבלרים ברוסיה הצארית ובקרונות רכבת שבהן יושבות גבירות מיוסרות מתשוקה ושעמום; ברחובות ספוגי ניחוח הוויסקי של דבלין ובסלונים הרכלניים המפוטפטים של פריז.

פלג יצאה לכתוב ספר המתעמק ביצירותיהם של מבחר כותבים בולטים ובאופן שבו אלה לשו, אפו, מתחו, ניפצו, פיזרו והרכיבו מחדש את הספרות האירופאית. היא עשתה זאת – כפי שהיא מכריזה לא אחת לאורך החתרנים – באמצעות היטמעות בטקסטים. לכן כיניתי את הספר בשם 'ממואר', משום שפלג מספקת לסופרים שהיא קוראת נקודת מפגש, בתוכה, בתובנות שלה, באופן שבו היא מעבדת את הכתבים שלהם. גוגול ופרוסט וג'ויס ופרק, זבאלד וקפקא, פלובר ודֶבלין אמנם מעולם לא התייצבו לתמונה קבוצתית אבל הם בהחלט נפגשו בנפשה של הכותבת, במקום המודע (כמובן) אבל גם הלא מודע והמרתק הרבה יותר, משום שלא ניתן למצוא כמותו בספרי תיאוריה וקורסים לספרות, אלא רק במה שעולה מתוכם של קוראים המתמסרים לחלוטין לספרים שהם קוראים ומניחים להם לפענח עבורם את העולם.

קוראים אדוקים, כך נדמה לי, מחפשים בהירות בעולם שסביבם. הם הופכים לקוראים אדוקים כדי למצוא תשובות לשאלות שהם אפילו לא יודעים לשאול. ספרות טובה מספקת להם את התשובות האלה כבדרך אגב. האופן שבו גיבוריה נעים בעולם, אבני הנגף שמכשילות אותם, החלומות שהם אינם מסוגלים לבטא ואלה שאינם מעזים לחלום הם המפתח שבעזרתו הקורא מסוגל אט אט לפענח את העולם, מפתח שהופך להיות חלק מעורו, מגופו, מהדי-אן-איי שלו, ולמרות שנמסר לו במילים – להבדיל ממפתחות דומים שמוטמנים ביצירות מוזיקליות או באומנות פלסטית, למשל – הוא חודר פנימה באיזה נתיב עוקף-שכל, ומוצא לו מקום נגיש ובהיר וחד-משמעי ששום הרצאה, או להבדיל, טיפול פסיכולוגי, לא יכולים להגיע אליו.

ופלג אכן שולפת מתוך הטקסטים שהיא קוראת רגעי התגלות כאלה, והיא מצליחה בזה יותר מרבים שכתבו לפניה יומני קריאה אישיים כאלה. אולי משום שהיא אינה מכריזה שזו כוונתה, ומי יודע, אולי – כמו המשובחים שבסופרים – היא כלל אינה מודעת לזה. אבל כמי שקוראת-אותה-קוראת-אותם אני לא יכולה שלא להתפעל מהאופן שבו היא דגה מתוך "האדרת" את תדהמתו של פטרוביץ' כשהוא "גילה פתאום בלבו פנימה את התהום המבדילה בין חייטים שכל עיסוקם בטלאים ותיקונים ובין אלה התופרים בגד חדש"; או כשהיא שומעת בחשיכה את קול הנהמה של המילה 'להתפנק' כשאקאקי מתמכר לראשונה בחייו לבטלה במקום להעתיק מסמכים; וכשדי לה לשמוע את אנה קרנינה, היורדת מן הרכבת בסנקט פטרבורג ומביטה בבעלה, קוראת "אה, ריבונו של עולם! למה יש לו אוזניים כאלה?…" כדי להבין איזה שינוי עצום התחולל בעולמה, ולדעת בוודאות שהשד, אותו שד שפלג ואנחנו (וטולסטוי, קרוב לוודאי) זוכרים מ"חלום ליל קיץ", לא עתיד להסתפק באוזני החמור ואו-טו-טו יצמיח לבעל הזה גם קרניים.

אלה אינם רגעים מיסטיים, ולמען הדיוק, לרוב לא מדובר ברגעים בודדים. מדובר בשכבות שכבות המצטברות תוך כדי קריאה של סופרים שיצאו לנסות ולפענח את עצמם, מבלי לדעת שהם יודעים משהו עמוק מאוד על בני אדם בכלל, על החיים, על שאלות גדולות שהמפגש עם אנה קרנינה, עם מולי בלום, עם ק., עם בארדאמי מייתר את הצורך לנסח אותן. כמה פעמים קרה לכם שבסיום רומן, נובלה, סיפור קצר, אפילו פסקה מנוסחת היטב יכולתם כמעט לשמוע את המהום הזרם החשמלי שהחל לזרום במעגלים שנסגרו לפתע, בין קצוות כבלים שנקשרו זה לזה במפתיע? אני לא זוכרת את עצמי קוראת וחושבת "אה, אז ככה זה עובד" או "בגלל זה הרגשתי ככה", אבל אין ספק שההבנה שלי את העולם עוצבה בידי קורט וונגוט והאימה שחש בדרזדן המופגזת, הנרי ג'יימס שחי על הגבול בין אמריקה לבריטניה ולא רצה מעולם להחליט לאיזו מדינה הוא שייך באמת, ופיליפ רות, שנאבק כל חייו בחיה המפלצתית השוכנת בתחתוניו, המדריכה האמיתית של חייו.

לו היה לי כישרון לכתוב ספר כמו של פלג, הוא היה מככב בו כנראה.

ואת התהליך הזה פלג מצליחה לשרטט היטב בהחתרנים. היא קושרת בין סופרים שמעולם לא פגשו זה את זה, שתגובותיהם למציאות הפוליטית והחברתית המשתנה סביבם היו שונות וכך גם האופנים שבהם בחרו לפורר את צורת הכתיבה וראיית העולם בכתיבתם, ותוך כדי כך היא מצביעה על האופנים שבהם הקריאה באלה סוללת את אותם נתיבים לא מודעים המעצבים את קוראיהם האדוקים, בעוצמה כפולה ומכופלת מזו של המחקר הפסיכולוגי. והיא עושה את זה בשפה נפלאה, משועשעת, מתפעלת במידה, רצופה אנקדוטות ומוזיקלית מאוד, ולא מפתיע על כן שפלג בחרה לתרגם מובאות מהספרים שבהם היא מעיינת. התרגום האישי הזה (שהיא בוחרת להדגיש את הקשר הבלתי נמנע שלו עם פרשנות הטקסט) מעצים את חוויית המפגשים האישיים שלה עם הספרות.

כאמור פלג אינה הכותבת היחידה שפרסמה יומן-קריאה אישי כזה. ג'וליאן ברנס, הסופר האנגלי זוכה הבוּקר, פרסם לאחרונה את מבעד לחלון, שבעה-עשר מאמרים על יצירות בספרות האנגלית, האמריקנית והצרפתית. ברנס מונה את המינגווי, קיפלינג, מדאם בובארי על תרגומיה השונים, פורד מדוקס פורד, מישל וולבק ועוד, וגם הוא עסוק במה שהספרות מסוגלת לחולל בעולם. מרגרט אטווד ב-Negotiating with the Dead שראה אור לפני חמש-עשרה שנה, עוסקת לכאורה בכתיבה, אבל בפועל בקריאה, שמתוכה היא מנסה להבין את מקומה בעולם: האם היא אמורה להיות מכשפת השבט? נביאה? ליצנית החצר? ואין לה, כמובן, ברירה אלא לחפש את התשובות אצל מי שכתבו לפניה, הסופרים המתים, גם אם לא שאלו את עצמם את השאלות האלה במפורש. ופיליפ רות, ברגעים שבהם התפנה מלעסוק בתכולת תחתוניו – והרי מדובר בכותב מחונן ונועז וכן עד כאב – הקדיש את עשרים ושלושה מאמרי לקרוא את עצמי ואת האחרים שכתב בשלהי שנות השמונים ל"עיסוק מתמשך ביחסים שבין העולם הכתוב לעולם הלא-כתוב…". רות מצטט שם מאמר של וירג'יניה וולף, שהציעה לבטל את כל העיסוק בביקורת ספרות, ובמקום זה, להזמין את המבקרים הרציניים, המהווים לדבריה בקושי חמישה אחוזים מסך הכותבים ביקורות, לקיים מפגשים אישיים עם הכותבים ולייעץ להם, בשיחות גלויות וחסרות מעצורים, שבהן יפרשו ויבארו את מה שהם, כקוראים, מוצאים בכתיבתם.

למרות כל השלל הזה החתרנים הוא מן הספרים היפים והמרתקים המוקדשים לנושא. נכון, הסופרים שבהם פלג בחרה לעסוק הם גברים. והיא צודקת. כי גם הכותבות הנשיות המופלאות ביותר, החל בוולף, עבור בדוריס לסינג, גרייס פיילי ואליס מונרו וכלה במרגרט אטווד, כתבו בעולם גברי, אל מול מציאות גברית, בניסיון להיחלץ מן הדיכוי הגברי. דיכוי שכדי להכיר אותו כדאי להכיר מקרוב את מי שעיצבו אותו ואת הלכי הנפש שאפשרו את שגשוגו (כלומר כותבים גברים). פלג מצליחה במשימה שהציבה לעצמה בהחתרנים ואף מעבר לזה: היא מצביעה על הספרות כעל התבנית שבתוכה מתעצבת הנפש, לא פחות מכפי שמעצבים אותה האירועים המתרחשים בחיי הקורא שמחוץ לכריכות, ועל האופן שבו מעבר לאינטלקט, לאסוציאציות ולשפה, גם הזיכרון האישי שלנו הוא זיכרון ספרותי.

 

  • הרשימה התפרסמה במוסך לספרות. ה-מקום לספרות וביקורת ברשת. כאן:

המחלה היא הדלק – דלק יקר מאוד

גליה אבן חן הזמנה

"איך נישאתי ולמה התחתנתי? אינני יודעת. מה הוא מצא בי? אני יודעת עוד פחות? ברור לי שרציתי להתעבר, למלא את כרסי השמנה בתינוק בשר ודם. למהול את הגנים המחורבנים שלי בגנים שישביחו אותם. שבני או בתי יהיו שלי אך שונים ממני…" כך נפתח סיפורה של הילה בֶּר, בת שלושימומשהו, סכיזופרנית, שרוצה ללדת, ומחליטה להפסיק לקחת תרופות כדי לא לסכן את ההיריון שלה, אחרי סדרה של הפלות. בתשעת חודשי ההיריון היא חווה התקפים שבהם המציאות מתעוותת ועולמה נמלא קולות, דמויות ומחשבות היוצרים עבורה עולם מקביל ואחר לגמרי מזה שבו חיים הסובבים אותה.

גליה אבן חן, מחברת "עובדות מהדמיון" איננה הגיבורה שלה, הילה בר. היא בחרה להעניק לה נסיבות חיים ומאפיינים דומים לשלה – החל בעיר הולדתה, ברקע המשפחתי שלה ובמקצועה וכלה במשפחה שהקימה – אבל במהלך השיחה שלנו היא חוזרת ומבהירה לי שתוך כדי מה שהיא מכנה "התקפה" היא אינה מסוגלת לכתוב, ולאחריה היא גם לא זוכרת הרבה. אבן חן גם היא פגועת נפש, וגם דרכה אל האימהות הייתה קשה וכללה ויתור על טיפול תרופתי ולא מעט מצוקות שהגיעו בעקבותיו, אבל את סיפורה של הילה היא כתבה, עיצבה, שיכללה, שכתבה, מחקה והוסיפה אחרי לא פחות מ – 14 טיוטות, לאורך שמונה שנים והוא יצירה ספרותית ולא אוטוביוגרפיה.

 

IMG_0445

"עובדות מהדמיון" (בהוצאת "ספרא") הוא רומן יוצא דופן. מצד אחד מתוארת בו שיגרת חייהם של בני זוג המתכוננים ללידת בתם, עוברים את סדרת הבדיקות הסטנדרטית, מנהלים חיי עבודה ומשפחה מורחבת רגילים, אבל מצד שני, אלה הולכים ונבלעים בתוך עולמה הפנימי של הגיבורה, שיש בו חוקים אחרים ומפתיעים: בן זוגה יוצא מן החדר וחוזר כאדם אחר לגמרי, כל אחד מהם מנהל חיי מין מגוונים בחסות אותן "התחלפויות" (שיש להן אסמכתא מדעית בספר), חייה מתועדים בחשאי לטובת סרט, הנשיא קלינטון הוא אביה הסודי וגם המאהב שלה, היא עתידה ללדת החללית בדרך לכוכב H, אמה המתה פותחת רשת מוקפצים בקנדה, אביה שניסה להתאבד נועץ את העין האחת שנותרה לו בשדיה הגדולים וסלב דמוי דודו טופז מתגלה כבעל יכולות אינטלקטואליות מפתיעות. התרחשויות, דמויות ואירועים שקל להיסחף לתוכם ומאחר שהם כתובים בלא מעט הומור, קשה מאוד להינתק מהם בסופו של סיפור.

גליה אבן חן מדברת על חייה בפתיחות מפתיעה, פתיחות שיש בה אמירה נחרצת על כך שפגיעה נפשית אינה שונה מכל פגיעה גופנית, ואין סיבה להסתיר אותה מאחורי מסכי בושה. על משפחתה היא אינה מוכנה להוסיף פרטים, מעבר לעובדה שהיא נשואה, שהוא הציע לה נישואים אחרי שבועיים של היכרות, שבתה כבר בת 15 ומלבדה הם מגדלים את בנו בן ה – 27 של בעלה מנישואיו הקודמים. היא בת 49, ילידת אשדוד וכעת מתגוררת בתל אביב. "עובדות מהדמיון" אינו היצירה הראשונה שלה – קדמו לו שני ספרי שירה "אשת העולם הקטן" (1991) ו"אישה מטורפת" (2009), ובימים אלה אפשר למצוא ברשת גם סרט קצר ראשון שלה "למשתמט", העוסק בפגועי נפש, שחשים מבוזבזים בעבודות השוליות שלהם והם פותחים סוכנות המלמדת אנשים בריאים איך להתחזות לפגועים על מנת לא לשרת בצה"ל.

"זה קרה לי בצבא", היא אומרת. "בגיל 19, המשבר הפסיכוטי הראשון, האשפוז הראשון, מה שאומר זה שאת כל החיים הבוגרים חייתי עם הפגיעות הנפשית. עד אז לא היו סימנים. שום דבר. תלמידה טובה, מקובלת בחברה, אדם רגיל לגמרי. שירתּי בבסיס סגור, פחות מדי שעות שינה, עבודה משעממת ששנאתי כפקידת מילואים ובריחה אל הדמיון. לאדם אחד רע אז הוא מנסה להתאבד, ואחר כשהמציאות לא טובה לו הוא מתחיל לדמיין, פורש מהמציאות ונוסע לעולם משלו".

את מדברת על סכיזופרניה?

"לא בדיוק. הילה, גיבורת הספר היא סכיזופרנית, לי יש פגיעות נפשית שבאה לידי ביטוי בבריחה מהמציאות. חשוב לי לציין שאני, כמו מרבית פגועי הנפש, נמצאת רוב הזמן במצב של רמסיה (הפוגה) מהמחלה, זה לא שאני כבר שלושים שנה בעולם דמיוני. בדרך כלל אני על הקרקע, כמו כולם".

הכתיבה שלך מאוד פרועה ומצחיקה. את כותבת בחופשיות על סקס, את מכנה את מי שלא מוכנים להתחלף עם אנשים אחרים בשם "פוצים", את מסתכלת על "ההתקפה" של הילה בצורה מאוד מפוכחת

"ברור שכשכתבתי הייתי לגמרי בסדר. "התקפה" זה משהו שקורה לי אחת לכמה שנים ונמשך חודשיים שלושה וזהו, אחר כך אני נוחתת. תוך כדי, אני משתדלת לתקשר עם הסביבה, אבל זה דורש מאמץ. אגב, אני לא אישה מצחיקה בכלל – בכתב אין חשש שהאדם שממול לא יצחק, אז הרשתי לעצמי להצחיק".

איך בחורה צעירה ממשיכה בחייה אחרי מה שקרה בצבא?

"אני לוקחת תרופות, אבל התרופות וגם ההתקפות הורסות את הזיכרון, וזה אומר למשל שעשיתי תואר ראשון עם זיכרון מרוסק, טיולים לחו"ל היו בלתי אפשריים, מפחידים ממש. נסעתי אם אימא שלי לאנגליה וזה עשה לי מאוד רע, חטפתי התקפה בטיול וברחתי לה לכול מיני מקומות ואחרי זה החלטתי שלא אסע יותר. וכשאת רוצה להתחתן את חייבת לחפש בן זוג שתוכלי לספר לו את הסוד שלך".

זה היה סוד?

"במשך הרבה שנים זה היה סוד ואף אחד לא ידע, אבל לא אהבתי את זה. להסתיר זה קשה, זה לא נעים, ובהרבה מקרים כשיש לך סוד גדול את נאלצת לשקר. כשלמדתי בבאר שבע (ספרות ופילוסופיה) הייתה לי חברה טובה וכדי שהיא לא תדע, שיקרתי לה, המצאתי דברים. גם לבעלי סיפרתי רק אחרי חמישה חודשים של חברות. השתתפתי בסדנה של צופית גרנט בעמותת "אנוש", ישבנו יחד וחשבנו איך נלחמים בסטיגמה ושם הבנתי פתאום שלא עשיתי שום דבר רע ושאין לי במה להתבייש".

הפתיחות שלך עדיין לא מבטיחה שלא תתקלי בדעות קדומות בסביבה

"נכון, אבל לפעמים דווקא הפתיחות מובילה להבנה. בהשקה של הספר כל השכנים מהבניין הוזמנו ובאו, וכולם ממשיכים להגיד לי שלום והכול בסדר. גם את העובדה שבעלי קיבל אותי למרות המחלה לא לקחתי כמובנת מאליה. ההורים שלי רבו המון. כל הילדות שלי היו בבית מריבות וצעקות. הם מעולם לא התגרשו אבל אני החלטתי שלי לא יהיה בית כזה. או שלא אתחתן, או שתהיה לי זוגיות פתוחה לגמרי וטובה ואני לא אתחתן בשקר ולא אסתיר את המחלה מבן הזוג שלי. אם את שואלת אותי איך יותר טוב לי – עכשיו, או עם הסוד הגדול – אז ברור שעכשיו".

קרה לך שמישהו קרוב בחר לצאת מחייך בעקבות המחלה?

"חברי הילדות שלי התנתקו כשזה קרה לי, אבל זה נבע מזה שהם ראו שאני עוברת משהו ולא יכולתי להסביר להם מה קורה. הם ראו את תופעות הלוואי, התרופות הישנות עשו לי רעד בכול הגוף. הם הרגישו משהו, אבל לא ידעו מה."

אבן חן, שלמדה גם מידענות ועבדה במשך שנים כספרנית בהרצליה, החלה לכתוב בגיל 16 "אבל אז לא הייתה איכות לכתיבה שלי", והפכה את הכתיבה לאפיק ביטוי מרכזי שלה כמעט מיד עם התפרצות מחלתה. שירים שכתבה הולחנו על ידי סטודנטים מבית הספר למוסיקה "רימון", במסגרת פרויקט "האני האחר" שיזם אריאל הורוביץ בעמותת אנוש, והיום היא כותבת תסריטים במסגרת לימודיה במגמת הקולנוע ב"כנפיים", בית ספר לאומנויות לאמנים פגועי נפש בשכונת שפירא. "כל נושא הדמיון בכתיבה שלי יש לי אותו בזכות המחלה. לא הייתי ילדה פנטזיונרית, רציתי להיות פסיכולוגית. אם לא הייתי חולה כנראה לא הייתי עוסקת בכלל באומנות".

זה נשמע כמעט מעורר קינאה

"ממש לא. אלה מצבים שאני מאוד סובלת בהם. יותר טוב לי בהפוגות. אל תטעי, כשאני אומרת 'פנטזיות' אני לא מתכוונת לאיזה חלומות נהדרים, חיוביים ונעימים. התקפות פסיכוטיות אמנם נותנות לי דלק ורעיונות להמשיך ליצור, אבל חלק גדול מהדמיונות לא טובים. כשנדמה לי שמישהו עוקב אחרי למשל, זאת לא חוויה נעימה".

הרצון שלה בילד, ההפלות שעברה וההחלטה להפסיק את התרופות שייצבו את מצבה בזמן ההיריון, שימשו השראה לסיפורה של גיבורת "עובדות מהדמיון". למרות שהספר כתוב בזמן הווה, אבן חן החלה לכתוב אותו כשבתה הייתה בת חצי שנה ועיצבה אותו בקפידה ספרותית. באחת הטיוטות הסיפור כולו סופר מפיה של העוברית, באחרת שובצו המון מילים ארכאיות מתוך תרגומים ישנים שהיא אוהבת ואחר כך נוכשו מתוכו מחשש שיהיו בלתי מובנות. אל העורכת שלה, נורית זרחי, שהכירה בסדנה לכתיבה לילדים, הגיעה כשבידיה רומן גמור ומוכן.

את מזכירה בהקדמה לספר את השורשים הגנטיים האפשריים של המחלה. ההחלטה ללדת לא מפחידה במצב כזה?

"מבחינה מדעית, הסיכוי שגם הילד יחלה, כשהבעל בריא לגמרי ואין לו במשפחה מצבים כאלה, הוא מזערי ולא משמעותי וחוץ מזה, כל אדם עלול להעביר לתינוק שלו איזשהן מחלות – מי קבע שזאת המחלה הכי גרועה? ואם הבת שלי תהיה כמוני, זה יהיה סוף העולם? לא יותר מכול מחלה אחרת. אני נורא שמחה שהחלטתי ללדת – ילדים מביאים אתם המון שמחה".

 

כל הזמן בוחנת את הכתמים שהזרימה של החיים משאירה עלינו

(צילום: גל חרמוני. מתוך הראיון כפי שהתפרסם במדור הספרים של לאישה)

(צילום: גל חרמוני. מתוך הראיון כפי שהתפרסם במדור הספרים של לאישה)

 

 

 

הנשים של אורית וולפיילר חיות בשוליים. כל ניסיון להושיט רגל מהססת אל מעבר לגבול המפריד בינן לבין המציאות האמתית כרוך בסכנת התמוטטות. כאילו שההתנהלות היומיומית עלולה לבלוע אותן. ולסביבה לא ברור למה. אחרי הכול, מה כבר נדרש ממנה? למצוא בעל, ללדת ילדים, לשלוח אותם לצבא, לחייך, להקריב את חייה? וכל זה בנוף הנפלא שלנו, בשמש הנהדרת, כי מה חסר פה? שוויצריה ממש.

וולפיילר, בת 43, לא מפתיעה כשהיא מצהירה שגדלה כאאוטסיידרית. היא מדברת, כמובן, על תחושה פנימית – מה שב"בורגנים" תיארו במשפט האלמותי "יש לי פה חור והוא שואב אותי פנימה". היא גדלה ב"כפר סבא האיומה של שנות השבעים" והייתה, מה שהיא מכנה "ילדת שמנת חמצמצה". התפאורה של ילדותה הייתה התפאורה הישראלית השגרתית, המסודרת, שמקבלת ממנה את התואר "איומה" בגלל השמרנות, התביעות, התבניות. "לכאורה ילדות נוחה ומרופדת, אבל למעשה הכל חייב להיות מוגדר, דיכוטומי, את חייבת לעשות מה שכל הילדים האחרים עושים, משהו נוקשה, שלא מאפשר סטיות. אפילו מה ללמוד בתיכון קבעו לנו. רציתי סוציולוגיה – אבל זה לא היה טוב ולא נחשב, אז נשלחתי ללמוד ביולוגיה. ההכוונה הזו הייתה ביד גסה, בלי מגע, אבל מתוך המון אלימות, כי ניסיון לשנות את מי שאת באמת זה מעשה מאוד אלים. אסור היה להעביר ביקורת, אסור היה להביע דעה חריגה. אפילו אם את שונאת את "המעגל" של דן שילון, שכל המדינה יושבת ורואה, את מפרה טאבו, את חולה. ככה התנהלה הסביבה, לא רק הבית שלי. לכאורה יישרתי קו, עשיתי כל מה שנדרש, אבל ללב שלי היה קשה, וזה כנראה מה שמצטבר עם השנים בכיס המרה".

כמה סמלי. אנחנו משוחחות ב"סקייפ" מכיוון שביום שבו היינו אמורות להיפגש, וולפיילר כיס המרה של וולפיילר הרים ידיים ושלח אותה למיון עם כאבי תופת, ומשם לניתוח. הכיס בחוץ אמנם, אבל מאחר שהשפעתו ניכרת בכל שורה שכתבה עד היום, סביר להניח שגם לתוך הספר הבא אחרי "שווייצריה זה כאן" ("אחוזת בית") יחלחלו המרירות, המרדנות, הסרבנות העיקשת ליישר קו. כי כאלה כל גיבורות אסופת הסיפורים הקצרים שלה – זו שכמהה לחיות בגרמניה ונוטשת את הלימודים כדי לטפל בקשישה מקומית, זו שמתכננת את חגיגת הפרידה הסופית מבנה הפעוט, החגיגה שתתקיים כשיתגייס לצה"ל ולא ישוב, זו שחלמה על תינוק מושלם אבל יולדת תינוק מפגר, שהיא קוראת לו משיח אבל מתקשה לגעת בראשו ולנחם אותו, ואפילו זו שגדלה בארמון המלוכה הבריטי, ומאחר שאימא שלה אינה נוגעת בה, היא זוחלת אליה בלילות ומכרסמת את ציפורני רגליה.

וולפיילר גרה בתל אביב, למדה יחסים בינלאומיים ולימודי סין אבל עובדת בהיי טק, נשואה לליאור, שעשה דוקטורט בהיסטוריה גרמנית אבל גם הוא עובד בהיי טק, והיא אימא של יובל בן עשר וחצי.  המרד הגדול שלה במסגרת שבתוכה התחנכה לא התבטא בסממנים חיצוניים: היא לא ברחה להרים ולא הצטרפה לקומונה של חובצי חמאת גמלים, אבל היום היא עושה, חושבת וכותבת את מה שהלב שלה דורש. וזה התחיל מיד אחרי האוניברסיטה, כשנסעה  לחיות לבדה בברלין "עפתי מפה הביתה", היא אומרת.

מה בברלין הרגיש לך בבית?

"ברלין של לפני עשרים שנה הייתה אחרת. לא מלאה ישראלים, לא מתוירת, שלא דמתה לאף בירה אירופאית אחרת. מהרגע הראשון הרגשתי שדווקא שם, רחוק, אני הכי מחוברת למשפחה שלי. המשפחה הגיעה במקור מפולין, אבל היה משהו בהוויה, בשפה, ברדיו שנדלק אצל סבא וסבתא בחמש בבוקר עם חדשות בגרמנית. סבתא שלי עברה את השואה קשה מאוד, בבירנקאו, קצת אצל מנגלה, ולבקשתי היא הייתה מרדימה אותי עם סיפורים מהשואה הארד-קור. הייתי חולמת עליה, זה מילא את הילדות שלי ואני אומרת את זה לחיוב".

מה יכול להיות חיובי בסיפורים על השואה?

" סיפורי השואה מילאו אותי בילדות גם בחרדות, אבל הם היו חלק מהשורשים שלי, מהמהות שלי, מהזיקה לסבתא. זה משך אותי מיום שאני זוכרת את עצמי. פעם הייתי בברלין עם חבר טוב שלי, הסופר סמי ברדוגו, ויחד נסענו למחנה הריכוז זקסנהאוזן. הגענו בשעת צהריים והייתה שמש חמימה והרגשתי שזה המקום הכי לא מאיים בעולם היום, שלווה מוחלטת, כי לא יכול לקרות בו שום דבר יותר רע ממה שכבר היה שם. כל הזוועה, והמוות, וההריגות, והרמקולים, והצעקות והסבל – נגמרו כבר, ועכשיו זה מקום שאפשר לנוח בו. יכול להיות שזו חוויה שמחברת אותי בחזרה לילדות הנעימה במיטה של סבתא, למקום שהוא כולו שלי, שאף אחד לא רוצה להיות בו חוץ ממני".

סבתא שלך לא הסתייגה מהרצון שלך לחיות בגרמניה?

"היא שידרה לי כל השנים הערצה גדולה לגרמניה. היא קנתה רק מוצרים גרמניים. היא עשתה הפרדה ברורה בין הפולנים, השכנים שהיו השטן, לבין הגרמנים, שלמרות הדבר הנורא שהם עשו, אי אפשר להתעלם מהאיכות שלהם".

את הנסיעה הראשונה לברלין בגיל 25 היא מתארת כ"הימלטות מכאן". היא גרה בדירת חדר עם בחור שלא הכירה והיה מכר של מכר של מכר, במזרח העיר שטרם שופץ אז. בערב שוטטו בבית קברות, אחר כך צפו בסרטי שואה. "תקופה קשה והזויה", היא נזכרת, "שהובילה אותי אחרי חודשיים לרצות לחזור ארצה, אבל אחרי שבועיים בארץ נמלטתי בחזרה. הפעם כבר מצאתי דירה, עבדתי באל על, והתחלתי להכיר את ברלין בכל הדרכים האפשריות".

בגלל ההומור, ובגלל ההקצנה שיש בה לפעמים שבבים קסטל-בלומיים או אלמודוברים, קשה לזהות את האלמנט האוטוביוגרפי בסיפורים של וולפיילר, אבל הוא קיים. גיבורות שלה כולן מנסות להימלט מתוך העור של עצמן –  אחת מהן אפילו כל כך לא יכולה להתמודד עם הבהמיות, הטמטום, האגרסיביות והקורבניות שבהוויה הישראלית, שהיא מעדיפה לתפוס את עמדת התוקפן הנאצי, אחרת מוצאת מחסה בתוך ביצת תרנגולת ושלישית, מטפלת רוסיה, מנהלת בדמיונה רומן סוער עם זמר אופרה – כולן מגדרות לעצמן עולם פנימי, בועה, שהנחמה הכמעט יחידה בו היא המגע, העור, הגוף, הריח – ובדרך כלל זה של ילדיהם. "בשביל זה עושים ילדים, לא?" היא צוחקת.

ילדים הם הגאולה?

"ממש לא. יש בזכותם רגעי חסד, אבל מאוד קטנים. גאולה יכולה לבוא, אולי, וגם זה בספק, מתוך האדם עצמו. וגם אז מדובר במושג חמקמק שאני לא ממש יודעת מה פירושו".

בברלין היא פגשה את מי שהפך לימים להיות בעלה, ויחד חזרו ארצה. "שמש, ים, כל השטויות והאשליות הריקות האלה", היא אומרת. את השנים שחלפו מאז היא מגדירה "15 שנה של ערגה. חשבנו לחזור לשם, אבל המחשבות מפה הן אחרות – תמיד יש סיבות להישאר, ילד, עבודה, משפחה. כשחזרנו נכנסו להיי טק, שלא נפסיד את זה חלילה, את יודעת, השתלבנו לא רע. אנחנו מתרגלים פה חיים של הישרדות. מצד אחד, כמו שנאמר בסיפורים שלי, יש פה הכל. מצד שני, אני חיה פה בתחושת זרות, שחלק גודל ממנה המתנקז לכתיבה".

כמו אצל כותבים רבים וגדולים, הכתיבה היא עבורה שילוב של סיוט וכלי ראשון להישרדות. היא לא עסקה בזה בצעירותה אבל "כל החיים כתבתי בלב. זה העסיק אותי ומילא אותי. זה יישמע נורא פלצני, אבל ידעתי שיום אחד זה גם יצא ממני ויצא לאור, ממש ככה, ופשוט נתתי לזה את הזמן".

השפה שלך אחרת, המון משפטים שנגמרים בפועל, כאילו שאת חושבת בשפה זרה

"לא ידעתי שזה ככה, עד שהכל יצא אל הנייר. השפה הזו הייתה יותר קיצונית בהתחלה, ועברה עידון. יש לי שפה שבורה. הגיבורות שלי שבורות. זה לא דבר שלילי. שבר, פצע, דם, מוגלה – הם סימני שאלה, משהו שצריך לטפל בו, שמעניק הזדמנות לעשות משהו בחיים. הממשק שלי עם החיים הוא כזה – לכאורה אני חיה חיים נוחים, אבל בתוכי אני נשרטת, נפצעת, אני כל הזמן בוחנת את הכתמים שהזרימה של החיים משאירה עלינו. לפני חצי שנה התחלתי לכתוב רומן, ובו אני מרגישה שאני אפילו יותר ערומה, חשופה ומשוחררת ממה שהייתי בסיפורים האלה".