ארכיון תג: דרקון

חולמת מחוץ לקופסאות

Marit1

אם מרית בן ישראל הייתה אומרת לי  בתום שיחתנו, שהיא בעצם מין דמות כזו, שהגיעה מאחת האגדות שעליהן היא כותבת, הייתי מאמינה לה. לא, זה לא בגלל שיש לה זנב או נוצות או מראה של נסיכה פרסית מצועפת – אלא משום שהיא רואה את העולם דרך עיניים שלא נכנעות לחלוקות האוטומטיות של התרבות שלנו, והיא מפרקת אותו ומרכיבה מחדש בכל מיני דרכים מפתיעות שמעלות ניחוח של אגדה. של סיפור שבתוכו יצורים הופכים לחפצים, וחפצים משנים צורה, ומילים בוראות צורות חיים חדשות.

השיחה שלנו גלשה אל מעבר לגדות ספרה החדש "סיפורים יכולים להציל" (עם עובד וסל תרבות ארצי) משום שבן ישראל –  שגם בספר אינה מציבה גבולות ברורים, או גבולות בכלל למחשבה, לאסוציאציות ולדמיון – היא אישה כזו, שאפשר להתחיל לדבר אתה על כיפה אדומה ולצאת משם למסע הגיגים שינוע בקלות הלוך ושוב בין באר שבע, בית רפאים בצפון קליפורניה, קולנוע תמר, מסע טרמפים סחוף רוחות באיסלנד ולב תל אביב – שם היא חיה, ומשם היא מניחה למחשבותיה להשתגר למקומות רחוקים. "עשיתי פעם אנליזה של גלי המוח שלי", היא אומרת. "והבודקת אמרה לי שעל הצג שלה הופיעה פעילות כל כך אינטנסיבית, כמו שרואים אצל בני אדם על סמים קשים".

הסיפורון הזה לא מאוד מפתיע. בן ישראל ישנה מעט, יוצרת הרבה והתוצאות תמיד מפתיעות. היא אומרת על עצמה שנולדה רב תחומית והיא כזו עד לקצה. "סיפורים יכולים להציל" הוא אוסף רשימות שלה על אגדות, החל בסיפורי "אלף לילה ולילה", דרך שלאגרים כריסטאן-אנדרסנים כמו חייל הבדיל, מוכרת הגפרורים הקטנה ובגדי המלך החדשים או אגדות שכתב אוסקר וילד ועד האחים גרים עם כיפה אדומה, הנסיך הצפרדע ועוד. בן ישראל אינה מנתחת את האגדות באזמל אקדמי יובשני, אלא קוראת אותן בהתלהבות ותשוקה גדולות, ומשוחחת אגב כך עם קוראיה על העושר העצום שיש בהן, בשפה נגישה וישירה, כאילו לא דיברה על הסודות העמוקים של חיי הנפש הקולקטיביים שלנו אלא על מחירי הקוטג'. היא מחברת חיבורים מסקרנים, משעשעים, מאירי עיניים בין סיפורי האגדות לבין התיאטרון של ברכט, המיצגים של יוזף בויס, סיפורים של עגנון ואנקדוטות מילדותה. היא מדברת על אגדות תוך כדי נגיעות בקוהלת, אנטואן דה סנט אקזופרי, אריך קסטנר, פליני ודבורה ברטונוב, והיא אומרת, למשל,  שהחייטים שתפרו למלך בגדים חדשים לא שיקרו, כי הבגדים שלא היו אכן הבדילו בין חכם (הילד) לטיפש (המלך) – אבל בסופו של דבר היא מדברת על אגדות משום שהן כל כך רלוונטיות לנו, לבני אדם, בכל תקופה. "כשאומרים באגדות מלך ומלכה", היא אומרת, "מתכוונים לאבא ואימא… לא צריך להתבלבל מזה".

בן ישראל, בת 56, נולדה בבאר שבע וגדלה שם ובירושלים. היא למדה שנה אחת אומנות בבצלאל ושנה אחת תיאטרון וספרות באוניברסיטת תל אביב, ובמקום להמשיך ללמד החלה ליצור קולנוע ותיאטרון. היצירות שלה כללו תמיד גם עיצוב של עולם יוצא דופן מחפצים ובובות. ב – 1986 נענתה להזמנתו של הדס עפרת והייתה ממקימי בית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים, שם לימדה כעשרים שנה. לכתיבה הגיעה כמעט במקרה, למרות שמילדות הייתה ילדה שעולמה מלא ספרים, ובינתיים כתבה וערכה מספר ספרי עיון ואת הרומנים "אסור לשבת על צמות", "טבע דומם" ו"בנות הדרקון" – אגדה פנטסטית שמתרחשת ב"עיר האושר" ובמרכזה ילדות יתומות שמוקרבות על ידי תושביה המבועתים של העיר לדרקון המאיים עליהן, ונאלצות להתבגר רגשית ואינטלקטואלית נוכח עולם שיש בו יותר ממפלצת אחת. הכרך הראשון במה שאמורה להיות טרילוגיה זכה לביקורות נלהבות מאוד. "עיר האושר" הוא גם שם הבלוג שלה, שבו היא כותבת על נקודות החיבור שהיא מוצאת בין ספרות לאומנות חזותית. את ספרה הקודם "כשדוד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י" פרסמה קודם בבלוג, פרק בשבוע, כשקהל קוראים גדול ונסער מחכה בשעה הקבועה וממהר להגיב. "אם הייתי יודעת כמה האינטרנט נפלא, הייתי ממציאה אותו קודם", היא אומרת.

איך הגעת לאגדות?

"לא הגעתי אליהן. נולדתי באגדות. מהרגע הראשון הן היו שקופות לי, כאילו הן כתובות בשפת האם שלי ואני רואה דרכן את החיים. אני מתפעלת מכל ההמצאות הסיפוריות, אבל לא נתקעת בשלב שבו מדברים אתי על דרקונים ואימא חורגת, אלא רואה בהן את החיים".

 

לרובנו יש נטייה לראות באגדות סיפורי ילדים, ואת כותבת עליהן כאילו הן לקוחות מהחיים האמתיים שלנו

"גם אני הכרתי את כל הסיפורים האלה בילדות, אבל בגלל שהם היו נורא רלוונטיים לחיים שלי הם לא נשכחו ממני ולא נפרדתי מהם מעולם. מה שנפלא באגדות זה שיש בהן המון שכבות. גם מה שנראה חמוד ותמים לגמרי, מכיל עוצמות רגש בלתי רגילות. הספר מתחיל עם "אלף לילה ולילה", שאני לא יודעת איך קראתי אותו בגיל עשר, כי הוא הרי סיפור מלא סקס. אהבתי אותו נורא, והזדהיתי לא רק עם שחרזאדה אלא גם עם המלך, שכל כך כעס עד שהיה צריך לרצוח כל ערב מישהי אחרת. כילדה, היו בי עוצמות כאלה של כעס, שלא מצאתי בשום סיפור ריאליסטי. בסיפורים ריאליסטים כועסים, מתפייסים, ובסיפור הזה מצאתי משהו שסוף סוף היה בווליום שלי. מצאתי מוצא. ידעתי שסיפורים יכולים להציל".

אגדות לא נכתבו במקור כסיפורים דידקטיים?

"לא, לגמרי לא. הסיפורים האלה בכלל לא נכתבו לילדים.  עד המאה ה – 14 לא הכירו את מושג הילדות. כשהאחים גרים התחילו לכתוב את האגדות שלהם, הם התערבו ושינו דברים. ב"כיפה אדומה" למשל, הסוף המקורי היה שהיא נטרפת, ובגרסאות מתונות יותר היא מצליחה לברוח אחרי שהיא אוכלת מהבשר של סבתא שלה והזאב משקה אותה בדם. הם הדביקו סוף אחר, כי הם כבר כתבו לילדים. הם הוסיפו מוסר השכל וסופים יותר טובים, אבל אלה כיסויים דקיקים של דידקטיות – כמו פלסטר ששמים על פצע, שלא באמת מעלים את הפצע. האגדות המקוריות הן סיפורים על החיים במלוא החושפנות המזעזעת שלהם".

סיפורים שמשקפים את התקופה שבה נכתבו?

"בהחלט. זה שהמלך יכול לרצוח אישה בלילה ובבוקר לחפש לו חדשה – זה משהו שסולטנים יכלו לעשות. הם לא צריכים היו לתת דין וחשבון לאיש. מעניין אולי לציין שלא בכל האגדות הנשים הן חלשות וקורבניות או משמשות כחפץ של הגברים – ויש לא מעט אגדות שבהן יש נשים חזקות וחכמות מאוד ויש אגדות שעוסקות באופן עמוק בחלומות ובשאיפות של נשים. לא בכל הסיפורים הנסיכה מחכה לאביר הנפלא שיציל אותה. בגרסה המקורית של היפהפייה הנרדמת, למשל, היא בכלל לא מתעוררת והוא, אדם מפוקפק ביותר, אונס אותה בשנתה, היא יולדת ילד ורק כשהתינוק מושך את אצבעה היא קמה. אלה סיפורים שסופרו בעל פה, על ידי נשים. הן לא ידעו קרוא וכתוב אז הן היו המספרות ואת כתיבת הספרים הם השאירו לגברים. להבדיל מסיפורים ריאליסטיים יותר, אגדות מדברות ישר מהתת מודע. יש להן מראית של סיפור רגיל, עם התחלה אמצע וסוף, ואז הקוראים לא תמיד שמים לב שאלה סיפורי נפש."

סיפורים שמבטאים את נפשו של הקורא?

"בעיני, ספרים בכלל הם ראי שהקורא רואה בהם את עצמו. אגדות כתובות לכאורה בפשטות, אז לקוראים קל יותר להתגמש ולהיכנס פנימה".

והסוף תמיד טוב…

"ככה מקובל באגדות. הטובים זוכים בעושר ואושר, הרשעים מקבלים את העונש שמגיע להם, ויש סדר בעולם. רק לעתים נדירות ביותר יש אגדות שלא מסתיימות בסוף טוב. למשל ב"הדייג ואשתו", סיפור שיש בו גם עומק פסיכולוגי וגם פיוט וגם הומור – ושרובנו מכירים גרסה שטוחה לגמרי שלו שכתב פושקין, שבו הוא הפך את אשת הדייג למפלצת שנענשת בסוף נורא, בעוד שבמקור היא אפילו לא חמדנית מאוד, שיש לה שאיפות מובנות לגמרי, שבסופו של דבר אמנם יוצאת בידיים ריקות, אבל זה כאמור מאוד חריג בעולם הזה".

את חושבת שאופרות סבון הן ממלאות המקום של האגדות?

"באופרות סבון יש משהו אחר. כמו שחרזאדה, חייהן תלויים בזה שהקהל יחזור מחר. הן מושכות את הקהל בחזרה בתחבולות ופיתוי שאי אפשר לזלזל בהם. יש בהן סטים מוכנים של תגובות ומצבים שמהם מרכיבים כל הזמן עלילות, זה לכאורה נורא פרימיטיבי אבל למעשה מתוחכם מאוד. הייתה תקופה שבה ראיתי טלנובלות, והן עוד יותר דומות לאגדות – כי יש בהן עלילה עם סוף מוגדר, וכל מיני דברים על טבעיים כמו למשל תוכי מדבר. "

בן ישראל היא בת למשפחה שאין ברירה אלא לכנות אותה מלח הארץ. סבא שלה היה ממייסדי תל אביב, וסבתא שלה, בת לנטורי קרתא, ברחה ליפו על חמור בגיל 16 כדי לא להינשא גבר שלא רצתה.  אימא שלה היא פרופסור רות בן ישראל, כלת פרס ישראל למשפט, ואבא שלה, גדעון בן ישראל, היה חבר בכנסת הרביעית והחמישית ולפני כן מהבולטים במנהיגי מועצת הפועלים. הדוד שלה הוא הפרופסור יובל נאמן. המשא הזה לא הפריע לה לפתח אישיות מרדנית ורוח אנטי ממסדית. היא אמנם חיה עם אותו בן זוג (אבי גולן) כבר שלושים שנה (ועדיין קוראת לו בכתובים "אהוב לבי"), ומגדלת שני בנים (נוח, בן 13, ונמר, בן 28, להטוטן במקצועו), אבל לא מפתיע לשמוע שהיא ובן זוגה נדדו בחייהם בין עשרות כתובות מגורים בארץ ובעולם, שבבית שלהם לא היה "צריך" או "מוכרחים" (מלבד עניינים אלמנטריים של בטיחות והתחשבות באחרים), שהיא ילדה את בנה בקלנדיה, משום ששם פגשה את הרופא שהכי התאים לה, שכשלא טוב לה התרופה שלה היא לנדוד לבדה למקומות רחוקים, שהיא מעורבת בכל מיני פרויקטים חברתיים (כמו למשל הקמת הספרייה הבינלאומית למהגרים בגן לווינסקי), שהיצירות שלה לעולם לא הולכות בתלם אלא פורחות בשטחי ההפקר שבין תחומי האומנות השונים ושהיא מתייחסת נורא ברצינות לחלומות שלה שחלקם מספקים לה השראה ובאחרים קדחת המחשבות שלה, שלרוב בכלל לא מאפשרת לה לישון, מביאה אותה לפתור בעיות שנגררו משעות היום לשעות הלילה.

את מדריכה, מרצה, מביימת ועוסקת בתיאטרון בובות אומנותי. מתי תכתבי את ספר ההמשך ל"בנות הדרקון"?

"אני מקווה להתחיל לכתוב אותו ברגע שתירגע המהומה הקטנה סביב "סיפורים יכולים להציל", אבל אני לא יכולה להתחייב… התכוונתי לכתוב אותו מיד אחרי שיצא הכרך הראשון, אבל כל מיני דברים קרו ובינתיים כתבתי במקום זה שלושה ספרים אחרים…"

 

ובסוף הם לא התחתנו

1980 הייתה השנה שבה ארה"ב הכריזה חרם על אולימפיאדת מוסקבה, סעודיה הוציאה להורג 63 איש בגלל התפרעויות במסגד במכה, הסרט "האחים בלוז" הוקרן לראשונה בקולנוע וספר ילדים קטן עם איורים נהדרים ראה אור כשבעמוד האחרון שלו מתנוססת השורה החתרנית "ובסוף הם לא התחתנו". "הנסיכה שלבשה שקית נייר" , אגדה מהפכנית לילדים נמכר מאז במיליוני עותקים, תורגם לעשרות שפות ושימש מודל להרבה מאוד ילדות שעד לספר הזה איש לא סיפר להן שהן יכולות להיות אמיצות ובטוחות בעצמן, לנצח דרקונים ולתכנן לעצמן חיים גם בלי נסיך.

בימים אלה רואה אור (ב"ידיעות ספרים") תרגום מחודש של "הנסיכה שלבשה שקית נייר". רוברט מאנץ' כתב, מייקל מרצ'נקו אייר. העלילה היא היפוך כמעט מלא של סיפורי אגדה קלאסיים: הנסיך והנסיכה עומדים להתחתן ואת הרגע המאושר מחרב דרקון, שיורק אש ובולע חתונה שלמה. אלא שכאן הדרקון חוטף את הנסיך, והנסיכה המסורה והאוהבת יוצת לדרך על מנת להציל אותו. משום ששמלת הכלה שלה נהרסה במתקפת האש, היא לובשת שקית נייר חומה ומשום שהיא אישה, היא לא מנסה להרוג את הדרקון אלא רותמת את היוהרה הטבעית, שהמפלצת מטבעה ניחנה בה, ומביאה לכך שהדרקון מתיש את עצמו וכל שנותר לה הוא לדלג מעליו אל תוך המערה ולשחרר את הנסיך משביו. זה מצדו מתגלה כילדותי, נרקיסיסטי, כפוי טובה ומפונק עד בחילה כשהוא נוזף בה על כך שהיא מוזנחת ולא נראית כמו נסיכה אמתית. הנסיכה, אליזבת, במקום לעשות מה שדורות של נשות פרברים נשואות עשו לפניה, כלומר להשתכר, לאכול עד קהות חושים או להתמכר לקניות, פשוט מעיפה אותו, כאילו גם בארמון שלה הרדיו היה פתוח על התוכנית של ורדה רזיאל.

הרעיון שלנשים יש אפשרות לחיים מצוינים גם בלי שיבוא הנסיך שיציל אותן, יעיר אותן או סתם יאפשר להן קיום באמצעות התואר "אשתו של" כמעט לא קיים באגדות, ויותר מזה – ספרות הילדים, שהיא אחד הקולות הבולטים בשילוב הצאצאים שלנו בחברה, גם כמעט לא גילתה לנו שבנות יכולות להיות הרפתקניות, נועזות, חכמות, אמיצות. גם אחרי שבמאה העשרים ספרות הילדים השתחררה מהצורך לחנך את הדור הבא להיות צייתן, שקט וכנוע ונולדו גיבורים צעירים שהעזו למתוח ביקורת על עולם המבוגרים ולקחת את העניינים לידיים, הבנות היו תמיד העזר כנגדם, יפות, נוגות, מסורות ומוכנות להקריב את עצמן לטובת הגיבור או האגו שלו. כך בחסמב"ה, כך בספרי חבורות הילדים של אניד בלייטון (ג'ורג' שלה, מהחמישייה הסודית, הייתה ילדה מנהיגה, אבל זה עלה לה במחיר אובדן כל סממן נשי, כולל הסיומת של שמה, והפיכתה למין בן), ואפילו בסדרת הארי פוטר: הרמיוני היא דמות חכמה מאוד, אבל שקולה, צנועה ואין בה שמץ ולו זעיר של פורענות.

ביום ההולדת ה – 25 של "הנסיכה שלבשה שקית נייר", כשהודפסה מהדורה מיוחדת של הספר שכללה סיפורים של נשים מכל העולם שהושפעו ממנו, רוברט מאנץ' כבר לא היה לבד. על המדף שלידו כבר ישבו לא מעט ספרי ילדים שבהן אפשר למצוא ילדות שחיות את חייהן בלי לחכות לאישור מאף אחד. ב"רשימות קריאה בלי נסיכות" שמופיעות בהמון בלוגים של אימהות פמיניסטיות, מככבת "הנסיכה חוכמולוגה" של בבט קול (שתורגמה לעברית בהוצאת כנרת זמורה ביתן), הנסיכה שלא רוצה להתחתן כי טוב לה לרכוב על אופנוע או לשבת בחדרה ולקרוא ספרים ולגדל המון חיות פרא, כולל דרקון מחמד (ספר שהיו לו אר כך המשכים מסעירים לא פחות); לידה יושבת בילבי של אסטריד לינדגרן, הוותיקה מדור המייסדות, שהצליחה איכשהו להגיע אלינו בספרים ובסדרת טלוויזיה ובסרט המסכת "הילדה הרעה" ולומר בקול שגם ילדות יכולות לגדל סוסים וקופים ולהיות חזקות נורא ולחיות לבד; וחבורה גדולה שטרם תורגמה לעברית: הארייט הבלשית, גיבורת ספרי ההרפתקאות של לואיז פיציו, אמנדה בת השמונה שרוצה להגיע לבית הלבן ולנהל את המדינה, ב"תקראו לי גברתי הנשיאה" של סו פאייט; שודדת הים של קורנליה פונקה, שבה מולי הקטנה נחטפת על ידי פיראטים, ואימא שלה בעלת השם הנפלא ברטה ברברוס יוצאת להציל אותה, מכניעה את כולם ומכריחה את השודדים הנאלחים לצחצח לה את הנעליים 14 פעמים בשבוע ואפילו כלבה קטנה אחת, שיודעת משהו על הגבולות הלא ברורים של המגדר, בספר הילדים הנפלא PUGDOG  מאת אנדריאה או-רן, כלבה שבעליה חושב בטעות שהיא כלב וכשהוא מגלה שהיא נקבה מנסה ללמד אותה איך היא צריכה להתנהג ולהיראות.

אפילו בארץ ראתה אור "אגדה חדשה" של גיל הראבן (עם עובד, 1994, איורים נפלאים של איציק רנרט) שבה הנסיכה רוזמרין נדהמת לשמוע שאביה הבטיח את ידה כפרס לנסיך שיהרוג את הדרקון המאיים על הממלכה, ויוצאת לצוד אותו בעצמה. היא מגלה נסיכים שלא רוצים להילחם ודרקון שלא אוהב להפחיד בני אדם ובקיצור את מה שהפמיניזם מנסה לומר לנו כבר עשרות שנים, שאם נתנער מתפקידי המגדר הקלאסיים שאנחנו כופים על עצמנו, נוכל לשאוף למימוש עצמי אמתי. כולנו: נסיכות, נסיכים ודרקונים.