ארכיון תג: הבסטיליה

אני עומדת על שלי (ורצוי שיהיה להן עקב שטוח)

אני לא זוכרת מתי החל המרדף שלי אחרי זוג הנעליים המושלם, אבל אני בהחלט זוכרת כמה תחנות בדרך, שבהן נתקלתי ב"כמעטים", זוגות נעליים שהמפגש איתם העביר בי צמרמורת של עונג. המפגש הראשון הזה היה וירטואלי: באחד הפרקים של "סקס והעיר הגדולה" נראתה קארי ברדשו יוצאת לרחוב כשהיא נועלת נעל אחת כחולה והשנייה אדומה. הקונספט היה בעיני מסעיר. הגרסה שרכשתי לבסוף (בתום סריקה מתישה של עשרות חנויות נעליים) לא הייתה של מנולו בלניק, אלא דווקא של אדידס, "סטן סמית" לבנות, נעל ימין מעוטרת בפסים בתכלת, ירוק וסגול והשמאלית בכחול כהה, צהוב וטורקיז.

הזוג הזה חריג למדי בארון הנעליים שלי, המכיל ארבעים או חמישים זוגות (נעליים, מטבען, הרי באות והולכות) שלרובם סוליות גסות יותר, תפירה מוזרה יותר או צבעוניות מטורללת בהרבה. כשאמרתי "מושלם" התכוונתי, אני מודה, לנעליים שנראות כאילו הן נתפרו בחיפזון משיירי עורות שנמצאו בתחתיתה על ערימת קש באיזה צינוק אפלולי, נניח בבסטיליה. אני אוהבת את המראה המתחזה למרופט. זוג ה"טריפן" שרכשתי בברלין, העשויות מגומי ממוחזר של צמיגים (עם החותמות המורות מהו לחץ האוויר האידיאלי) ויש להן סוליות קובייתיות שבמבט ראשון לא ברור איך אפשר בכלל לצעוד עליהן, מתקרב לאידיאל הזה, אבל לא מגיע ממש לגמר.

החיבה שלי לנעליים תפחה, ללא ספק, כשאני עצמי השמנתי. גם כשהיה לי קשה למצוא בגדים נאים במידתי, מידת הנעליים שלי עדיין אפשרה לי לרכוש את מיטב יצירות ההנעלה בכל חנות או דוכן. כן, דוכן, כי חלק מהנעליים האהובות עלי ביותר נרכשו בשוקי פשפשים בעולם. שריטות, פגמים בסוליה, כמעט-קרע בחור המיועד לשרוך וסימנים כאלה, המעידים על הרפתקאות שעברו על הנעל בטרם הגיעה לרשותי, מרגשים אותי לא פחות מהקדשה בעט או כתמים בצבע חלודה על כריכת נייר של ספר ישן. ואגב מידות – כשרזיתי שוב, ירדתי גם במידת נעליים. זה לא אירוע משמח עבור מי שנקשרה נפשית למיני דגמים מוזרי-מראה שהיא אוצרת בארונה.

מוזיאון העיצוב של לונדון הוציא לאור ספר על חמישים זוגות הנעליים ששינו את העולם. יש שם איזכור לדגמים שנראים לנו היום טריוויאלים, אבל בזמן שנהגו בטח הפכו לכמה מעצבים את הבטן. נייק אייר, למשל, או הקרוקס. אף דגם מהחמישים האלה לא הסעיר אותי במיוחד, אם כי ההיסטוריה שלהם מעניינת. הדגם הראשון, למשל,  הוא הפלימסול, יציקת גומי מוזרה שהבריטים נהגו לנעול בחופשות (משהו פשוט כמו שהיה לנו ב"המגפר" או "דפנה") – בכיעור שלו, אני מודה, יש איזה חן כובש, שנעדר מדגמים מתוחכמים הרבה יותר בעמודים הבאים, כמו "ספיד סטילטו" או "בלרינה הילס" שנראים בלתי אפשריים להליכה, למרות שהספר מבטיח שתוכננו על ידי אורטופד. מה שמזכיר לי תקרית שבה הלכתי עם מישהי למומחה למדרסים, וכשנתבקש על ידה להתאים לה נעל שניצבה על עקב חוטי דקיק ומפלצתי, החל לצווח "אני לא אעשה שקר בנפשי, זה יהרוס לך את הגב" ונמלט בפאניקה כאילו ראה את השטן.

קשה לי להסביר את התאווה הזו לנעליים לא מעודנות. אני סולדת מנעליי עקב, נעליים מעודנות שכדי ללכת בהן צריך לוותר מראש על האפשרות לרוץ, לקפוץ או לרקוע רגל, ואני ממש לא מתרגשת מנעליים שחושפות Toe Cleavage  (מחשוף הבהונות) סקסי. בעיני נעל שמצליחה לשלב יציבה נוחה עם איזה תחכום עיצובי, צבעים יוצאי דופן, שילובים מעניינים ולא צפויים של מרקמים ואימום שנראה כאילו עוצב למסעות בחלל ולא לשיטוט בטיילת היא סקסית פי מאה. במהלך חיפושי בעולם נתקלתי פה ושם בנעליים שהיה להן אותו ניחוח פראי, לא מרוסן, לא ברור, נעליים שברור כי הן נועדו לבעוט בעוצמה בכל המוסכמות. כצפוי, כמה צפוי, אפשר היה להשיג אותן רק במידות לגברים.