Tag Archives: הגירה

עשר שעות עם אבא

סיון אלירזי עם אביה, בקייב

ברגעים האחרונים לפני שהמטוס נחת בקייב, סיון אלירזי הרגישה איך המתח משתלט על כל מילימטר בגופה. היא לא הייתה בטוחה שאבא שלה באמת יחכה לה שם, בשדה התעופה, בעיר שהותירה מאחור, ממש כמו את אביה, כשעלתה עם אמהּ ארצה בגיל חצי שנה. אבל הוא היה שם, ואת עשר השעות שבין טיסה לטיסה הם בילו ביחד. ואולי "ביחד" היא מילה חזקה מדי לתיאור המפגש המהוסס הזה, בין אב ובתו שאינם מכירים זה את זה, שמנסים להתקרב ומיד לאחר מכן חוזר ומפריד ביניהם מרחק של אלפי קילומטרים.

סדרת הצילומים של אלירזי "עשר שעות בקייב" לוכדת בדיוק את המתח הזה: סיון ואבא שלה, אנטולי, עומדים בשלג, בקייב הקפואה של פברואר 2016 ומנסים לכרות מתוך הפצע הפתוח של פרידתם לפני יותר מעשרים וחמש שנה רסיסים של חום, קרבה, דמיון, אהבה אפילו. אלירזי, בת 27, לומדת לתואר שני בצילום ב'בצלאל', ואת המפגש הזה עם אביה היא תיעדה כחלק מעבודתה שם. אלירזי יוצרת מתוך הפצעים הכי עמוקים שלה: ההגירה, הניכור, המשפחה שרצתה ומעולם לא הייתה לה, הפרידה הכפויה מאביה, מאחיה שנפטר מסרטן והאאוטסיידריות. למרות שאלירזי נוכחת כמעט בכל הצילומים שלה, היא תמיד מביטה מבחוץ. אפילו השם שלה, אינו השם שבו היא נולדה אלא שם – פרטי ומשפחה – שבחרה לעצמה לפני פחות מעשר שנים. "אחרי שאחי, יבגני, נפטר מסרטן, אימא שלי הייתה במצב מאוד קשה, והיא קצת פנתה למיסטיקה, והלכה למישהו שמשנה שמות בנומרולוגיה. היא שינתה את השם שלה ואני נכנסתי איכשהו לתהליך הזה".

היא נולדה, כאמור, בקייב, בדירת שיכון קטנה שאינה שונה מאוד במראה מזו שאליה הגיעה בגיל חצי שנה, במרכז הקליטה בקרית ים, אבל רחוקה ממנה מרחק כוכבים וגלקסיות. הוריה, שניהם מהנדסי תוכנה, נפרדו עוד קודם, ואימא שלה, דניאלה, החליטה במאי 1990  "לממש את החלום הציוני" ועלתה ארצה עם בן בן 14 ותינוקת. האב, מצדו, ניתק כל קשר. לדבריה, למעט ביקור קצר בארץ, שנולד אחרי אינספור שכנועים כשסיון הייתה כבר בת 20, הוא לא ענה לטלפונים, לא כתב מכתבים ושקע בחזרה לשגרת חייו בקייב. "אני לא יודעת למה", מודה אלירזי. "לא שאלתי ולא דיברנו על זה." בקורות החיים הקצרים והפיוטיים להפליא שהעלתה לאתר שלה, אלירזי כותבת: "גדלתי כילדה נטולת אב ורציתי לדעת הכול. 'איך עשית אותי, מאמה?' הייתי מתכרבלת על ברכיה כמו פרעוש בצנצנת. 'רציתי מאוד חזק וביקשתי מאלוהים ואז הגעת'".

אלירזי ואמהּ. מתוך הסדרה Skvaznak

"אימא שלי אומרת שהיא הייתה נורא נאיבית", היא מודה. "היא אומרת שבגיל 36 היא הייתה צריכה לדעת כמה קשה יהיה לה לבוא לכאן ולגדל שני ילדים לבד, כי ההורים שלה ואחותה נשארו באוקראינה. אבל בקייב הייתה אנטישמיות רבה, ולא נתנו לה ללמוד שם אלא הכריחו אותה לנסוע לליטא, וסיפרו להם על ישראל שפה כולם חברים, כולם עוזרים לכולם, חם ויש ים ולא קוראים לאף אחד 'יהודי מסריח'". המציאות התגלתה, כמובן, כשונה לגמרי מהחלום. איש אמנם לא קרא להם 'יהודים מסריחים', אבל בגיל עשר, כשגרו ברעננה, הילדים ועוד איך קראו לסיון 'רוסיה מסריחה'.

רעננה הייתה אחת מתחנות רבות שבהן עברו בארץ: ממרכז הקליטה הם עברו לקצרין, שאותה היא מכנה "גולאג קטן ליד הכנרת", שם היא התחילה ללכת לגן ולמדה עברית, אבל גם נשאלה אם השיער שלה לבן כי היא זקנה. מקצרין נדדו לאריאל "המקום הכי קרוב לתל אביב שיכולנו להרשות לעצמנו לגור בו", כהגדרתה. אחיה כבר יצא מהבית, לצבא ובהמשך לצבא קבע, ואמהּ "עבדה בכל יום בשלוש עבודות מזדמנות נורא קשות, כולל חלוקת עיתונים בלילה שהשאירה לה בערך שעתיים שינה". שמונה שנים חלפו עד שאימא שלה הצליחה למצוא עבודה במקצוע שלה, והתוצאה המידית הייתה שסיון החלה לבלות שעות רבות וארוכות לבדה, בבית, בחוץ, בימים מטיילת ברחובות ובשדות ובתוך ראשה משוחחת עם אלוהים ומספרת לו איך עבר עליה היום, ובלילות "סוגרת את החלונות כשהיה מחשיך כדי לא להניח לרוח הפרצים להיכנס הביתה ומחכה לאימא שתחזור מהעבודה." היא מספרת שחברה ל'ילדים משוטטים' אחרים בשכונה, וביחד הם היו מושא קנאתם של 'הילדים המבויתים', שהוריהם חיכו להם בבית כשחזרו מבית הספר.

סיון אלירזי. דיוקן עצמי

הילדוּת הזו, בבית כמעט ריק, הביאה לכך שהקשר בין סיון לאימא שלה הוא הדוק, אינטימי וחם במיוחד. אימא שלה גם מככבת ברבים מתצלומיה, וברור שהיא מתמסרת לעדשה בשלמות. בסדרת צילומים מרגשת במיוחד, אלירזי מביימת סצנות שבהן היא מציבה את עצמה ואת אימא שלה, בפוזות שונות בנופים ברחבי הארץ. "זה הפך להיות חלק מהבילוי שלנו, תענוג כזה. אני גרה בירושלים ואימא גרה היום בכפר סבא, אז בכל סופשבוע שבו חזרתי הביתה, היינו יוצאות ביחד למקום חדש ומצטלמות". בסדרת צילומים אחרת "בתים שבהם לא גרתי מעולם", היא מנסה לעומת זאת לבנות לעצמה ביוגרפיה חלופית – כזו שבה יש לה משפחה גדולה, שחיה ברווחה ובאושר. הצילומים האלה, שבהם היא נראית לצד גברים, נשים, ילדים ואפילו חיות מחמד, במה שנראה כמו תמונות שגרתיות מאלבומי משפחה, צולמו בוושינגטון, והמצולמים בהם הם אנשים זרים. זרים שהסכימו לדגמן עבורה את המשפחה שמעולם לא הייתה לה. היא עצמה נראית בהם אוחזת בכבל המפעיל את המצלמה – הסימן הברור שהיא בשליטה, שהסצנות האלה הן יצירה שלה, ולא התרחשו מעצמן.

אלירזי החלה לצלם בגיל הנעורים. כשאחיה חלה בסרטן היא הייתה בת 16. האם והאח נסעו לארה"ב לסדרה של טיפולים אלטרנטיביים, במסגרת הקרב, שלא צלח, במחלה. הם הביאו לה משם מצלמת 'ניקון' קטנה שבבת אחת חיברה אותה לעולם. עד אז, היא מעידה, היא לא בדיוק הבינה את הסביבה, והייתה בטוחה שאיש לא יהיה מסוגל לעולם להבין אותה. "את מסמנת את עצמך מראש כשונה, כי עברת דברים קיצוניים וקשים ואת לא חושבת שאי פעם יהיה מישהו שיהיה מסוגל להכיל אותך", היא אומרת. "זאת נטייה שיש לי גם היום, אבל אני נלחמת בה".

כילדה רגישה, אינטליגנטית, שבילתה את רוב השעות בבית הספר בקריאה חשאית של ספרים מתחת לשולחן, היא התקשתה להתמודד עם הלעג והאלימות שחבורות הילדים הצברים חילקו במנות נדיבות כל כך לכל עולה חדש, כמוה. לפני שהחלה לצלם היא כתבה, והיא עדיין כותבת (וגם עובדת כעורכת תוכן ב-Xnet) ומקווה לפרסם יום אחד את סיפוריה. באתר שלה היא חולקת סיפור קצרצר וקורע לב על היום שבו כנופיית בנים מבית הספר ברעננה כיתרו אותה, ובוז'י השמן שלף לעומתה את האיבר. "הרגשתי את רוח הפרצים נושבת בשיערי, מחדדת את הסכין באישוניי, והסתכלתי לו בעיניים ואמרתי לו שיש לו קטן. זו הייתה הפעם האחרונה שהציקו לי בחיי".

מתוך סדרת 'בתים שמעולם לא גרתי בהם'

לא מפתיע לכן שהיא בחרה להסתגר, ובשלב מאוחר יותר גם הפסיקה לאכול. כשהגיעה למשקל של 43 קילו, כשהמחזור החודשי שלה נפסק והרופאה איימה עליה באשפוז, היא חזרה יום אחד הביתה ומצאה את אימא שלה בוכה. כך התברר לה שאחיה, שנפטר כעבור שלוש שנים, חולה, והיא עצמה חזרה לחיים אף שהיא מגדירה את התקופה כ"קיום מבוהל". "כל החיים הרגשתי נורא זקנה", היא מודה. "אנשים תמיד לוקחים כמובן מאליו את המשפחה שלהם, את הזמינות של ההורים שלהם, את האחים שלהם. אני ידעתי תמיד שכל זה לא מובן מאליו בכלל, והרגשתי שאני הרבה יותר מבוגרת מאחרים".

ניסית במהלך השנים ליצור קשר עם אבא שלך?

"אימא שלי ניסתה אבל הוא כנראה סינן אותה, לא ענה לה, התחמק. כשהייתי בת עשרים הוא פתאום כן ענה לה, והם התחילו להתכתב במייל ולדבר בסקייפ. אני חושבת שזה קשור לזה שהילדים הבוגרים שלו, מנישואים קודמים התבגרו. אימא שאלה אותי אם אני רוצה לדבר אתו ואמרתי כן, כי בדיוק התקבלתי לבצלאל והרגשתי פתאום מלאת כוח וחיים. בפעם הראשונה הרגשתי שייכת, פגשתי אנשים שדומים לי. אז ביקשתי ממנו שיבוא להכיר אותי. הוא הסכים ואז אימא איימה עליו שהוא חייב לעמוד בהבטחה שלו ולא להיעלם שוב. הייתה שתיקה רועמת והבנתי שהוא מרגיש מחויב".

והוא בא?

"כן. עשינו לו סיור בארץ הקודש ואז הוא שוב נעלם והייתה שתיקה של שנים."

השתיקה הזו נשברה כשאליזרי, המתגוררת כיום בירושלים עם בן זוגה אוהד בן משה (הלומד תקשורת חזותית) תכננה חופשה באמסטרדם. "כתבתי לאבא שלי שתהיה לי חניית ביניים של עשר שעות בקייב ושאני רוצה להיפגש. לא הייתי בטוחה שהוא יגיע. אוהד נורא גונן עליי, ואמר לי שאם אבא שלי לא יבוא, ניסע בעיר ונצלם את המקום שבו נולדת".

אימא שלה מעולם לא חזרה לקייב, ולה זה היה גם ביקור ראשון. האם העיר דמתה לזו שבדמיונה? לא לגמרי, למרות שהיא גדלה אפופה בסיפורים, אגדות, תיאורים, חלומות, והיא אוהבת מאוד את האור הרך, הלא צורב, האירופאי של המקום.

מתוך הסדרה 'עשר שעות בקייב'

מפגש כזה לא מייצר עומס רגשי עצום?

"ברור. לפני הנחיתה בקושי יכולתי לנשום. כשנפגשנו הוא לקח אותנו לטייל בשיא השלג והקור באיזה מוזיאון מטוסים גדול, והיה איזה מרחק כזה שהיה קשה להתגבר עליו. זה לא פשוט. אני נראית בתמונות מאופקת, אבל בפנים הכול השתולל. לא ככה דמיינתי. הוא חיבק אותי, אבל הרגשתי שהוא נכנס לדמות ומתפקד כמו שמצפים ממנו".

את לא מלאה כעס עליו?

"לא, כי אם יש לך אבא לא מתפקד, הוא מזיק פחות כשהוא רחוק. אם הוא היה עולה אתנו בעל כורחו לכי תדעי איזה פיצוצים היו יכולים להיות ואיזה נזק, יותר גדול, הוא היה עושה לי בחיים. אני מסתכלת על חצי הכוס המלאה. אני מתרגשת מזה שפגשתי באותה הזדמנות את שני הילדים האחרים שלו, ששמחו לגלות אותי פתאום, ואני חולמת לעשות פרויקט צילום גם אתם, בכל זאת – יש לי פתאום עוד מישהו בעולם,  ואני בוחרת לא לכעוס על זה שמיד אחרי הפגישה בקייב הייתה שוב שנה שלמה של שתיקה מצדו".

 (הכתבה פורסמה בשבועון 'לאשה'. האתר של אלירזי נמצא כאן)

המשוררת שפוקחת לנו את העיניים

רירי

רירי סילביה מנור לא מאמינה בצורת הרבים. "צורת הרבים, כמו המאה הזו, פשטה רגל מזמן", היא כותבת באחד משיריה. "אדם בודד משאיר לך עקבות, כמו סימני צעדים בשלג, אחריהם אתה הולך רעב וסקרן". היא מאמינה גדולה באדם הבודד, ובצורך לשמור על העצמי המיוחד שלנו – להימלט מהכפר הגלובלי, מפס הייצור של הקונצנזוס, כדי להגשים את עצמנו על ידי שנגיד לעצמנו כל הזמן "זהירות! אני יצור חד פעמי, כל כך שברירי, עדין ונטול שלמות. אבל זה הזמן היחיד שלי לחיות…"

את המוטו הזה, המחייב מסע אל תוך עצמה וניסיון להביע בכל כלי העומד לרשותה את מה שהיא רואה ושומעת שם בפנים, היא מקיימת באדיקות. מאז גיל תשע, ליתר דיוק, שאז כתבה את השיר הראשון בחייה, ברומנית, שפורסם בעיתון ילדים, ושוב, אחרי שנים ארוכות שבהן לא האמינה שתחזור לכתוב, והפעם בשפה חדשה, בעברית. בין לבין היא עלתה ארצה, גידלה בת ובן, והפכה לפרופסור לרפואת עיניים, בעלת שם בינלאומי בנוירואופטלמולוגיה (מחלות עצבי הראייה). בימים אלה היא חוגגת את צאתו של ספר שיריה השני "הגיל המדומה" (הוצאת הקיבוץ המאוחד).

מנור משקיפה ממרפסתה על הצמרות שמצלות על אחת השדרות התל אביביות. כאן היא כותבת את מרבית שיריה, בבהילות, בדחיפות שמוכרת רק למי שהאומנות בוערת בהם, על כל פיסת נייר שהיא מוצאת "כי כשעולה בי שורה, היא יכולה באותה מהירות להיעלם ולהישכח לגמרי", היא מסבירה. הבהילות הזו ניכרת היטב בשיריה. הם מלוטשים, אבל מבעבעים כנות, חשיפה מוחלטת, אמירות חדות וישירות שבועטות הישר בבטנו של הקורא. היא כותבת על חוסר ההלימה בין הגוף המזדקן לנפש שעדיין רוצה לטעום מהעולם; על כוח החיות העצום שיש בה היום, אחרי גיל 70, לעומת תחושת הקהות הכמעט ממיתה שאפיינה את שנות העשרים שלה; על הפחדים, שהופכים אותנו לנעליים הממתינות בארונה של אישה משותקת; על ילדים העוזבים את בית אמם אחרי ארוחה טקסית, שבים ליומיום שלהם ומשאירים אותה מאחור כמו פרחים נבולים באגרטל; על הגעגועים למתים; כל ההכרח לנבור במבוכי הזיכרונות ועל הרגע שבו שרטטה לעצמה את גבולותיה, על מנת שהכנפיים שלה לא יחבטו סורגים ולא יישאו עוד סימנים כחולים.

מקריאה בשירים שלך נדמה שאין לך גבולות. שאת רוצה לדעת הכול, לטעום הכול, ואת גם מעזה לעשות את זה

"היכולות הולכות ומשתכללות עם השנים. את רוב חיי ביליתי בלעשות מה שצריך. נולדתי ברומניה שהפכה קומוניסטית. תחת שלטונו של גֶאוֹרְגִיוּ-דֶז' החיים היו נוראיים בהרבה ממה שהיו אחר כך תחת צ'אוצ'סקו. זה היה משטר טרור, שבין השאר סילק כל סממן לתרבות. בחנויות לא היו ספרים נורמליים, היו רק כתבים של מרקס ואנגלס או שבחים לברית המועצות בשפה מאובנת. סרטים והצגות לא היו, אלא אם היה להם ערך תעמולתי. הכל היה פרופגנדה. אני נמשכתי תמיד לספרות, ומה שהציל את הנשמה והתרבות שלי, הייתה הספרייה העצומה שהייתה לנו בבית, שבזכותה הכרתי את כל הקלאסיקנים, והסבא שמאוד אהבתי שלימד אותי לקרוא ולכתוב עוד לפני בית הספר והיה מביא לי ספרים ועיתוני ילדים. רציתי, כמובן, ללמוד תיאטרון או ספרות או פילוסופיה – אבל היה ברור שאין טעם לעשות את זה ברומניה. הפקולטות למדעי הרוח נועדו להוציא אנשי תעמולה, ולמדו בהם רק את מה שהתאים לקו של המפלגה. בגיל 15 השתתפתי בסרט ואחר כך בתיאטרון חובבים וחלמתי על זה, אבל ידעתי שהראש שלי בעננים והרגליים צריכות להישאר על הקרקע, שאני צריכה להתפרנס. אז בחרתי ברפואה. אבא שלי היה רופא ידוע בבוקרשט, וכששאלו אותי אם אלך בדרכו אמרתי שזה לא מעניין אותי, שכשאני אראה דם אני אתעלף, אבל ידעתי שזה מה שצריך לעשות".

היא לא אהבה את הרפואה, ניצלה כל הזדמנות לברוח מהלימודים ובכל זאת סיימה בציונים מצוינים. "קיבלתי את הרושם שכל מה שצריך ברפואה זה זיכרון טוב ואין מה לעשות שם עם יצירתיות ודמיון", היא מודה. לימים, היא תגלה את הפן האנושי בעבודה, ותסחף פנימה. הקריירה שלה, שהחלה בחוסר חשק מוחלט ברומניה, תוביל אותה בישראל למפגשים מרגשים ביותר עם חולים בכל קצות הארץ, עם תלמידים לרפואה שעוררה בהם אהבה עמוקה למקצוע ואפילו בחזרה לרומניה – לביקור שמעולם לא חשבה שיתקיים, אחרי נפילת המשטר הקומוניסטי, במסגרת משלחת סיוע רפואית. הקשרים האנושיים שיצרה אז שינו את חייה. היא החלה ליזום מפגשים ספרותיים בין יוצרים רומניים וישראלים, תרגמה, ערכה והוציאה ספרי שירה בשתי השפות (שתורגמו גם לצרפתית וערבית).

היא נישאה בגיל צעיר, וממש לפני סיום התואר קיבלו אישור לעלות לישראל. "מפעל הפיס" היא קוראת לזה. "בשום אופן לא רצינו להזדקן תחת המשטר הזה, שאסר את כל האינטלקטואלים והוציא אותם להורג. כל כך רצינו לעזוב שחלמנו לבנות מכשיר חמצן ולהימלט בצלילה בדנובה". בארץ סיימה את ההשתלמות שלה בבית החולים דונולו ביפו, ובנתה קריירה מפוארת במרכז הרפואי רבין (לשעבר בית החולים בילנסון).  "אבל יכולתי באותה מידה לנחות בפטגוניה", היא אומרת "כי לא ידעתי מילה עברית, ולא ידעתי לכתוב אלף בית". היא לא למדה עברית בצורה מסודרת, משום שהרתה וילדה, ובין קשיי הקליטה, העבודה וגידול הילדים למי היה בכלל זמן לאולפן. כל רשומה מקצועית שנאלצה לכתוב דרשה ממנה שעות עבודה "ועד היום אני סובלת מזה. בדיבור אני יכולה לעשות שגיאות, אבל כשאני כותבת אני בשיא הריכוז והמאמץ".

מפה לשם התאהבת במקצוע

"להפתעתי גיליתי שיש לי כישרון לאבחנה, וההצלחה עודדה אותי מאוד, וגיליתי את החולים – ואת ההנאה העצומה שלי מהמפגש אתם, מהאמפטיה, מהיכולת להבין את המצוקה שלי מי שעומד מולי, לעזור לו". כדי להיות רופאה טובה, היא אומרת, נאלצה למצוא בעצמה חלקי אישיות שלא הכירה. שלא נזקקה להם כמשוררת ואומנית. "להפגין סוג אחר של רצינות שלא היה לי טבעי", היא אומרת, "כי החולה לא רוצה לדעת שגם את מהססת. הוא זקוק למבוגר אחראי שיוכל לסמוך עליו". וברור שגם לחשיפה האישית הכנה שבשיריה, לא היה מקום ברפואה: "אני יכולה לספור על אצבעות יד אחת את החולים שהתיידדתי אתם מחוץ לשעות העבודה. בשירה טובה אין ברירה. את כותבת בשביל עצמך, את לא חושבת על מי שיקרא את זה ומה הוא יחשוב".

מתי חזרת לכתוב?

"אחרי יותר מעשרים שנה שלא כתבתי ולא חשבתי שאחזור לכתוב, נקלעתי למשבר בחיים האישיים וחברה לקחה אותי לנופש בכינרת. ישבתי שם מול המים, ופתאום זה בא לי ועוד בעברית. את לא מתארת לך את ההפתעה. עברו עלי שנתיים קשות מאוד, ידעתי שאני צריכה ליזום שינוי מהותי בחיים שלי – וכל התהליך הזה התבטא בשירים, והכול בעברית. השירים ליוו כל צעד שלי: אם הייתי עצובה יכולתי לכתוב שיר, להשתחרר ולהרגיש שוב עליזה. אם נדרשתי לקבל החלטה קשה – כתבתי שיר, ודרכו החלטתי ועשיתי. דרך הכתיבה הבנתי שלמרות שיש בחברה הישראלית דעות קדומות על נשים גרושות, זה מה שמתאים לי. שאחרים אולי רוצים ומצפים שאהיה כמו כולם, אבל אני זה אני, ואני חייבת לעשות את מה שמתאים ונכון לי".

לא היה לך קשה לעשות את כל זה בעברית?

"זאת הייתה הפתעה, אבל תמיד הייתי בדעה שכשאדם מגיע לארץ חדשה, הוא לא צריך להמשיך את החיים הקודמים שלו כאן וגם לא לחשוב שהוא יהיה אי פעם צבר. הוא צריך לקרוא עברית, להכיר אנשים מפה, להתיידד. לא להיכנס לפעמון זכוכית עם אנשים מארצו ולהריח נפטלין".

זה לא פשוט…

"אני סקרנית מטבעי והיום יש לי רוח יותר צעירה מאי פעם. כשהייתי בת עשרים הייתי יותר זקנה ופחות בחיים. כשאת בוחרת כיוונים חדשים בחיים אז ברור שיש לך אכזבות וקשיים, ואת מגלה כמה את נאיבית ולפעמים זה מאוד כואב – אבל בעיני זה שווה, יותר מלשים את הנעליים מול האח בגיל ארבעים ולחכות לפנסיה".

ההתרגשות מחזרתה של השירה אל חייה הביאה אותה להציג את שיריה בפני יצחק לבני, ידיד ושכן לשולחן הפרלמנט של אורי אבנרי (קודם ב"כסית" ועכשיו ב"דובנוב 8") שמנור שותפה לו כבר שנים. לבני עודד אותה להוציא ספר ראשון, "נדודי ערות" (ספרית פועלים), שאחריו לא הפסיקה לכתוב: מאמרים ב"הארץ", שירים שפורסמו בכתבי עת ספרותיים ועוד. היום היא כותבת בעברית – כשהיא בארץ וגם ברומנית – בכל פעם שהיא נוסעת לשם. "ב – 1990 כשביקשו ממני לצאת למשלחת לסייע לרופאים ברומניה נסעתי לשם כמו נידונה למוות", היא אומרת. "הגעתי לבית חולים ירוד ומוזנח כמו שלא יכולתי לדמיין בחלומותיי הגרועים". היא נרתמה לסייע, ארגנה משלחות רופאים לשם ושלחה  80 חולים מרומניה לניתוחים בארץ, ולאט לאט גם נחשפה לתרבות החדשה שפרחה שם, ונדהמה. "נפתח לי חלון לעולם חדש לגמרי", היא אומרת. "גיליתי משוררים וסופרים מצוינים ויצרתי קשרים שאפשרו לי להביא את התרבות שלהם לכאן ואת שלנו אליהם".

מנור מחלקת את זמנה בין עבודתה רופאת עיניים פעילה לכתיבה וארגון ערבי תרבות ישראליים ברומניה ורומניים בישראל. לקח לה זמן, היא אומרת, לשכנע שוחרי תרבות פה להקשיב לקולות שבאו משם. לקח לה זמן גם להפסיק להיעלב מהגזענות והיהירות שהופגנו כלפיה, משום שבאה מרומניה. "לא ויתרתי, כי רציתי ללמוד, להכיר את התרבות הישראלית, את כל מה שלא ידעתי כי לא גדלתי כאן".

בימים אלה היא כותבת סוג של ביוגרפיה, סיפורים מילדותה בימי המלחמה, ברומנית. וגם זה לא פשוט. "שפות הן כמו בצק שמרים", היא אומרת. "הן משתנות ותופחות, ואני לא יכולה להשתמש ברומנית שהכרתי בשנות השישים. בזכות עשר השנים שנסעתי וחזרתי משם כרופאה, התעדכנתי וקראתי המון והשפה שלי השתכללה. "החלטתי שפרוזה אני לא אכתוב בעברית. שיר זה דבר מאוד אינטנסיבי, אני כותבת מהר, ואם אני לא מספיקה, אני שוכחת כמו ששוכחים חלום. הכתיבה בעברית דורשת ממני ריכוז עצום, מאמץ ממושך, ואז העברית יוצאת טובה מאוד. זה לא משהו שאני מסוגלת לו בפרוזה. אני יושבת שעות על שעות, וזה בלתי אפשרי להעביר תקופות ארוכות כל כך כשכולי שריר מכווץ. "

 

 

מן החוץ אל השפה – שלושה יוצרים שכותבים עברית למרות שנולדו רחוק ממנה

 

 

 

00ella article

הבלוגרית שאתם לא רואים ברחוב

כשהעובדים הזרים מהפיליפינים התחילו הגיע ארצה גרתי בחיפה. מרכז הכרמל, שהיה עד אז מעוז יוצאי גרמניה, התמלא פתאום פנים זרות, והבדיחה הפופולארית תהתה איך קרה שלכל ה"יקים" נולדו פתאום נכדים אוריינטלים. הנכדים החלופיים האלה, המטפלים הזרים שהגיעו לכאן כדי לחיות בקרבה הכי אינטימית עם אנשים זרים –  הסבא והסבתא וההורים של כולנו – הפכו בינתיים למראה נפוץ ומוכר בכל הארץ, ולמרות זאת כמעט בלתי נראים. התרגלנו לחלוף על פניהם כשהם דוחפים כסאות גלגלים או תומכים בקשישים שנעזרים בהליכון או יושבים לצד מטופליהם הסיעודיים על ספסל, ולא לראות אותם, כאילו הם לא שם, כאילו הם אבזר אנונימי, כאילו אין להם מה לומר. ופתאום אחת מהן מדברת. היא כותבת בלוג, והיא מספרת את הסיפורים הכי אישיים – חלקם עצובים מאוד ואחרים מצחיקים לא פחות – שלה ושל חברותיה, שדווקא באלמוניות הבלוג מקבלים פתאום שמות ופנים.

לבלוגרית הזו קוראים מריסל. היא בת 30, והיא הגיעה ארצה לפני שלוש שנים מאחד הכפרים לא רחוק ממנילה. בבלוג שלה מופיע סיפור בגוף ראשון של אישה שגילתה שלבעלה, אשר עבד במלח על אוניה והרבה להיעדר מהבית, ישנה אישה אחרת שאתה הוא מנהל מערכת יחסים מקבילה בגלוי, והוא אף הבטיח להתחתן אתה. כשאותה אישה התקשרה אליה ודרשה כסף, המספרת עזבה את הפיליפינים, השאירה מאחור את ילדיה, ונסעה לישראל כדי לחפש פה עבודה חדשה ובעיקר חיים חדשים. "זה לא הסיפור שלי", אומרת מריסל, "זה סיפור של חברה שאני מכירה ועובדת כאן בישראל, והוא לא מאוד יוצא דופן. הרבה נשים מהפיליפינים מחפשות חיים חדשים לא רק בגלל שכאן הן יכולות להרוויח יותר כסף, אלא גם בגלל שהן לא אוהבות את היחס לנשים שם, או שהן בורחות ממערכת יחסים בעייתית".

ואת?

"אני הייתי רווקה ועדיין אין לי בן זוג. את ההחלטה לעזוב את הפיליפינים קיבלתי כשהבנתי כשאין לי שם עתיד מקצועי, ושאני לא אוכל להתקדם ולהגיע למשרה שבה אוכל לפרנס את עצמי כראוי. ישראל לא הייתה הבחירה הראשונה שלי. למעשה, קיוויתי להגיע למדינה אחרת וישראל הייתה אחרונה ברשימת האפשרויות שלי. הייתה אז מלחמה ברצועת עזה, ופחדתי מאוד לבוא לכאן. הגשתי בקשות לוויזה גם לבריטניה, לניו זילנד ולערב הסעודית – אבל כל כך רציתי לנסוע לחו"ל, שהחלטתי שאסע למדינה הראשונה שתיתן לי תשובה חיובית. וזאת הייתה ישראל".

מריסל נולדה כאמור בכפר, אבל בגיל התיכון עברה להתגורר אצל סבתה בעיר, ושם גם השלימה את לימודיה האקדמיים במנהל עסקים. "הייתה לי משרה טובה בתחום שבו התמחיתי – מסחר", היא אומרת. "הבעיה היא שגם משרות שהן כאילו טובות, לא מובילות לשום מקום. את נתקעת באותה דרגה ובאותה חברה ואת לא יכולה להתפתח או להרוויח יותר. רציתי לחפש בחו"ל עבודה בתחום שלי, אבל הבנתי שאיש לא ייתן לי הזדמנות והייתי מוכנה להתפשר על עבודה אחרת- ואז חברים סיפרו לי שיש אפשרות לבוא לישראל ולעבוד כמטפלת".

את המעבר הלא פשוט הזה מעבודת משרד מעונבת לתחום הטיפול בקשישים, שמחייב אותה לרחוץ, לנקות, להלביש, לנגב, לתמוך ולעתים קרובות גם לספוג מצבי רוח קפריזיים ותלונות משונות מקשישים ומבני המשפחה שלהם היא עשתה משום שהשכר המשולם כאן – זה שנראה לנו זעום, כ- 5000 שקל בחודש – גבוה בהרבה מזה שהיה לה סיכוי להרוויח בארצה. "בנאדם עוזב את הבית שלו רק כשאין לו ברירה", מסבירה מריסל.

מריסל אומרת שאחרי שעברה במולדתה הכשרה מזורזת לטיפול בקשישים, היא הייתה מוכנה לבידוד, למרחק מהמשפחה, אפילו לקשיים הפיזיים אבל המציאות קשה משדמיינה, וקשה לה במיוחד להתמודד עם השעמום. היא כותבת בבלוג שלה על התלבטות אופיינית למטפלות רבות: האם לעבוד אצל קשישים שיש להם מגבלה גופנית אבל הם צלולים וניתן לשוחח איתם, להכיר אותם ולפעמים אפילו לבלות ביחד, או לבחור בכאלה שהיכולות המנטליות שלהם כמעט לא קיימות – כאלה שמבלים שעות בבהייה באוויר, בשתיקה, לא מסוגלים לתקשר. לא נעים להודות – אומרת מריסל – דווקא אצל מטופלים שיש אפשרות ליצור אתם קשרים, ואולי גם מערכות יחסים הדדיות ומתגמלות, קשה יותר לעבוד. אצל המנותקים השעמום נורא, כזה שגורם למטפלים לטפס על קירות, והבדידות קשה מאוד. אני הידיים והרגליים שלהם, אבל שום דבר מעבר לזה כי המודעות שלהם לא קיימת כמעט. אני אפילו צריכה לחשוב במקומם, אבל הם לפחות לא מתעמרים במטפלים שלהם, לא צועקים, לא מעירים הערות לא נעימות ולא מחלקים פקודות. "השגרה היומית לא תמיד נעימה", היא כותבת. "זה לא קל לבלות ימים שלמים עם אדם זקן שמצבי הרוח שלו לא צפויים ולעתים עולים ויורדים יותר מהר משוק המניות".

מהתקשורת הישראלית אנחנו מכירים בדרך כלל סיפורים הפוכים – על מטפלים שמתנהגים לא יפה, בלשון המעטה, לקשישים חסרי ישע

"אני יודעת שאלה הסיפורים שהעיתונות מפרסמת, אבל יש גם הרבה מקרים אחרים. ישנם לא מעט מטפלים שסובלים מיחס גרוע מאוד מצד המשפחות של הקשישים, או מהקשישים עצמם שמדברים אליהם כאילו שהם משרתים, צועקים אם הם פותחים טלוויזיה או רוצים לנוח ומתייחסים אליהם באגרסיביות".

למרות זאת את כותבת בבלוג שאחד הדברים הקשים ביותר הוא הפרידה ממטופל שהלך לעולמו

"נכון, כי את בכל זאת נקשרת מאוד. את מבלה הרבה שעות עם אדם שהוא כבר לא אדם זר בשבילך. את מכירה אותו בצורה אינטימית ואז כשהוא מת, אף אחד לא לוקח בחשבון כמה זה כואב לך וכמה לך קשה להיפרד פתאום. "

"אי אפשר להימלט מהמוות", כותבת מריסל בבלוג שלה. הרבה פעמים מתעלמים מאתנו, כאילו אנחנו לא מעניקים הרבה אהבה ותשומת לב. וכאילו השכר הוא פיצוי מתאים. אומרים לנו שידענו מראש, שנשכרנו כדי לטפל באנשים בסוף חייהם, בדרך לקו הגמר, ולתת להם מה שאפשר. אלא שבמערכת היחסים הזאת גם אני נפתחת, אני נוגעת בכאב ובסבל ובכל פעם שמישהו כזה מת, מבחינתי זו פרידה מאהוב".

זה קרה לה יותר מפעם אחת בשלוש שנים. הייתה, למשל, מלכה, האישה שעליה מריסל אומרת "למדתי איך לאהוב אותה". למה היא מתכוונת? "זה די מחורבן להחליף חיתולים לאישה מבוגרת, לקבל ממנה צרחות, להרגיש שהיא מוציאה אותך מדעתך ואז פתאום היא שואלת אותך בקול רגוע מה הבעיה שלך או צוחקת כמו משוגעת. אבל הבעיות האמתיות התחילו כשהיא נפלה ושברה את הירך והבנתי שזו התחלת הסוף. החיים הפכו למסע הלוך ושוב מבית החולים, לבתי מרקחת, לרופאים ואני צפיתי בה דועכת לאט לאט. זה נמשך ככה חצי שנה עד שהיא מתה".

אייך התייחסו אליך באותה תקופה בני המשפחה שלה?

"הרגשתי לבד, נטושה לגמרי על ידי המשפחה שלה שכמעט לא באה לבקר. הרבה פעמים הבאתי אותה לבד לבית החולים באוטובוס, ונאבקתי שם כדי שיבינו מה אני אומרת כי אני כמעט לא מדברת עברית. נורא ריחמתי עליה כששאלו אותה למי להתקשר, והיה לה מבט אטום לגמרי. אני לא אומרת שהם אנשים רעים, אבל אני באה מתרבות שבה גם אם אין כסף אנחנו מתכנסים ביחד ועוזרים אחד לשני ופה לא ראיתי את זה".

 

איך הצלחת להישאר פה אחרי מותה של מלכה?

"בדרך כלל באמת עובד זר צריך לעזוב אם המעסיק שלו נפטר, אבל אני מצאתי מעסיק אחר שנלחם עלי במשרד הפנים. ככה זה עובד".

מריסל מנהלת את הבלוג שלה באתר iSavta  – אתר שהוקם על ידי אריאל כבירי, שנאלץ לחפש עבור סבתו מטפלת ומצא את עצמו מחליף למעלה ממאה כאלה, והחליט להקים לוח דרושים ומבקשי עבודה בסיעוד המציע את שירותיו ללא תשלום. כבירי הוא שפנה אל מריסל, והציע לה לחלוק את חוויותיה. היא כותבת באנגלית, בקול רהוט, מפוכח, מצחיק ונוגע ללב – כדי שאנחנו, מעסיקים פוטנציאלים ובני משפחותיהם – נוכל לקרוא. בעיניה זו הזדמנות לדבר אל אנשים שבדרך כלל לא נפתחים לשמוע אותה, הזדמנות להשמיע את קולן של חברותיה שלא לכולן יש יכולת או מקום להתבטא.

אנחנו מנהלות את הריאיון ב"סקייפ", בשיחת וידיאו. היא יושבת מול המחשב בחדר שלה בירושלים, אצל הקשישה שבה היא מטפלת היום, ומזהירה אותי מראש שפה ושם תאלץ להתרחק לכמה דקות מהמחשב כשזו תקרא לה, להאכיל אותה או לכל בקשה אחרת. זה באמת קורה – צלצול פעמון מבשר למריסל שהמטופלת שלה זקוקה לה, והיא הולכת וחוזרת. היא תכליתית, חייכנית, גם כשהיא מספרת על רגעים קשים היא מנסה להפגין אופטימיות. היא פה כדי להרוויח כסף ולהמשיך הלאה, בתקווה להצטרף לבני משפחה שהיגרו לקנדה או לאוסטרליה ונהנים מרמת חיים גבוה עוד יותר. והיא מעדיפה לא לחשוף את שם משפחתה או להצטלם, למרות שלדבריה היא שוהה פה ברישיון.

למה את שומרת כל כך על הפרטיות שלך – משטרת ההגירה לא בעקבותיך…

"כי אני לא כותבת רק את הסיפורים שלי, אני רוצה להיות קול של עוד אנשים, של אנשים שבדרך כלל לא רואים אותם. בשבילכם הישראלים אנחנו כאילו לא קיימים, אבל יש פה קהילה די גדולה ודי קרובה של עובדים זרים ואם תחפשי בתחנה המרכזית בתל אביב תגלי שיש גם כמה עיתונים בשפות המקומיות של הפיליפינים או הנפאלים למשל וגם כמה פרסומים באנגלית. אנחנו קהילה מאוד מגובשת ובעיקר אם מישהו צריך עזרה כלכלית או תמיכה כלשהי, מתגייסים לעזור. "

אתם גם מבלים ביחד?

"יש מסיבות, יש מפגשים. אני בירושלים קצת רחוקה מכל זה עכשיו, אבל כשיש לי חופשות אני יורדת לתל אביב כדי לפגוש חברות וחברים. כתבתי על זה שהרבה נשים מחפשות אהבה, רוצות למצוא בני זוג, אבל מגלות שהגברים מהפיליפינים מוכנים לצאת עם כל אחת ובעיקר להחליף נשים לעתים קרובות, כך שאין טעם לטרוח, לא תצא מזה זוגיות שווה. אנחנו באים ממדינה מאוד שמרנית, והגברים שבאים לכאן חושבים שפתאום מותר להם הכול, והם מתנהגים לנשים בצורה לא הגונה. זה מאוד כואב. חלק השאירו משפחות מאחור, וחיים כל הזמן במתח כי הם לא יודעים אם הם יכולים לסמוך על בן או בת הזוג שלהם, כל עניין הנאמנות מציק מאוד".

וחוץ מזה הרשויות פה לא ממש מרשות לכם להקים משפחה

"אנחנו יודעים שאסור לנו ללדת פה ילדים ולהקים משפחה, אבל אנחנו בני אדם. איך אפשר להימנע מזה? את לא באמת יכולה להגיד למישהי, היי, אל תתאהבי, אל תנהלי מערכת יחסים, והיי, גם לא יהיו לך ילדים. מצד שני, יש נשים שמשתמשות בילדים כדי להישאר פה. אין להן לאן לחזור. "

החיים האלה נשמעים לא פשוטים בכלל

"אני מודה שקשה כאן, גם פיזית וגם נפשית, אבל לא הכול רע. בסך הכול לרוב העובדים הזרים פה יש חיים יותר טובים מאלה שהם השאירו מאחור. אתם לא יודעים את זה, אבל רוב העובדים הזרים משכילים – זאת אחת הדרישות של משרד הפנים שלכם – אבל הם באו מכפרים קטנים והם יותר אוהבים את צורת החיים בישראל".

בגלל זה הם נשארים גם אחרי שתוקף הוויזה שלהם פג?

"כן, רובם מפרנסים יחידים ויש להם משפחה בפיליפינים שתלויה בהם. הם לא יכולים להניח למשפחה שלהם לרעוב. אין להם ברירה. זה מסוכן לחיות ככה, אבל זה הסיכוי היחיד שלהם להתפרנס. להרבה נשים יש ילדים שגדלים רחוק מהן, הן לא רואות אותם אבל הן רוצות שתהיה להם אפשרות ללמוד, ללכת לקולג', אין להן דרך אחרת להשיג את הכסף הזה".

יצא לך להיתקל במשטרת ההגירה?

"זאת חוויה מפחידה מאוד. כבר קרה שביליתי עם כמה חברות ובאמצע הלילה, כשכולן ישנו, פתאום היו דפיקות חזקות בדלת ופרצו פנימה שוטרים של משטרת ההגירה. פעם יצאתי למכולת ותוך כמה דקות ניגש אלי מישהו בלבוש אזרחי, תפס את הזרוע לי וביקש את הפספורט שלי. פחדתי לבקש ממנו תעודה מזהה למרות שלא הייתי בטוחה שהוא באמת שוטר. אמרתי לעצמי תתרגלי, מותק, אבל הלב לא מפסיק לדפוק. חברה אחרת סיפרה לי איך אחרי שהמעסיקה שלה מתה, היא ירדה לזרוק את הזבל ומצאה את עצמה מוקפת קבוצת גברים. היא כמעט מתה מפחד – היא חשבה שמאשימים אותה במותה של האישה, והם גררו אותה בחזרה לדירה כדי לראות את המסמכים שלה".

מריסל השאירה מאחור את אחיה ואחותה, שלא יצאו מגבולות הפליפינים, ואת הוריה "שמכירים אותי ויודעים שאני אישה עצמאית ושאני אעשה מה שאני רוצה. עזבתי את הבית בגיל 13 והלכתי לגור אצל סבא וסבתא, כי שם היה לי יותר טוב, כך שההורים שלי למעשה לא מכירים אותי. באתי לבקר אותם רק מדי פעם בחופשות. הם נלחצו כשאמרתי שאני נוסעת לישראל, כי הם יודעים מהחדשות שפה המצב לא יציב ומפחיד, והם אמרו לי להיזהר. גם לי זה נראה מפחיד, בעיקר אחרי שיום אחד נתקלתי בתור ברחוב וכששאלתי התברר לי שאנשים מחכים לקבל מסיכת גז. זה נורא מבהיל – תהיה מלחמה? יזרקו עלינו פצצות עם גז? אחר כך את מסתכלת על הישראלים ברחוב והם לא נראים מודאגים אז את אומרת לעצמך, אולי זה לא כל כך נורא לחיות פה".

חשבת לעזוב?

"הסתכלתי מסביב והבנתי שהתנאים שלי די טובים. בארצות אחרות במזרח התיכון, למשל, התנאים יותר קשים בעיקר לנשים שלא יכולות להסתובב בחופשיות. אני לא יכולה לחזור לפיליפינים, כי לא תהיה לי אפשרות למצוא שוב עבודה ולהתחיל את החיים מהתחלה. כדי להגיע למדינה אחרת, אני צריכה לעבור שוב את כל הראיונות והתהליכים הבירוקרטיים שכבר עברתי פה ושוב לשלם הרבה כסף לחברות כוח אדם. זה לא קל. מותר לי להישאר פה ארבע שנים ושלושה חודשים – אני מנסה לחסוך כמה שיותר כסף, וחולמת על מקום שבו אני אוכל לא רק לעבוד ולעבוד ולעבוד אלא גם ליצור לעצמי חיים".

 

את הבלוג של מריסל אפשר לקרוא כאן

 

 

בגיל 11 הייתה לי התגלות

עמוק בתוך ספריה של רוז טרמיין מסתתרים, קרוב לוודאי, גם חומרים אוטוביוגרפיים, כאלה שנלקחו מחייה המעשיים ומחיי הנפש שלה. אלה שאת אלה מסוגלים לזהות רק מי שמכירים את הסופרת הבריטית מקרוב מאוד. קוראיה האחרים נאלצים לתהות למה ואיך היא בוחרת שוב ושוב לדבר מגרונם של מי שנדמה שעולם רחוק כל כך משלה. טרמיין כותבת לרוב רומאנים היסטוריים והגיבורים שלה הם אנשי השוליים, האאוטסיידרים, מי שאנחנו מסוגלים לחלוף על פניהם בלי להבחין בקיומם.

 

לאחרונה ראה אור בעברית "הסגת גבול" (ידיעות ספרים, מאנגלית: יואב כ"ץ), רומן חדש של טרמיין שבמרכזו סכסוך שכנים בדרום צרפת ומערכת יחסים מורכבת וטראגית בין אח לאחות.  השניים, אראמון לונל האלכוהוליסט הנגמל ואחותו, אודרן, תאוות הנקם, מתנהלים בסוג של בועה טעונה שלתוכה נכנס, כמעט במקרה, סוחר עתיקות לונדוני, המקווה להתיישב בשכנות. ההתנגשות הבלתי נמנעת אלימה ואפלה מאוד.

את הראיון הבא עם טרמיין קיימתי עם צאת ספרה הקודם "חלומות פרטים", והוא התפרסם אז במוסף הספרים של לאישה.

ב"חלומות פרטיים" שזיכה אותה בשנה שעברה בפרס אורנג' (היוקרתי מאוד) היא בוחנת את העולם מבעד לעיניו של לב, מהגר ממדינה מזרח אירופאית לא מזוהה, אלמן צעיר, שהותיר מאחוריו את בתו הפעוטה ובא ללונדון כדי לחפש עבודה, ואולי גם חיים חדשים. "זה הכי מרגש לכתוב גיבורים ששונים ממני כל כך", אומרת טרמיין. "אני יכולה לתת לדמיון שלי להשתולל. הייתי צריכה לפלס לעצמי דרך אל תוך הגבריות של לב, וזה היה אתגר נפלא, מגרה מאוד".

 

לב הוא לא רק גבר. הוא חסר בית, הוא ישן ברחובות, הוא לא ממש מבין את השפה…

"לפני הכתיבה ביליתי זמן ברוסיה ובמזרח גרמניה, וניסיתי לגלות כמה שאפשר על החיים במדינות מזרח אירופה. אבל אלה רק הפרטים החיצוניים, כי ברגע שפיצחתי את הדמות שרציתי לכתוב, הבנתי את טיב לבו השבור, לא היה לי קשה להפוך להיות הגבר הזה. היו ספרים שכתבתי והרגשתי שאני עובדת בפרך, שלא יכולתי אלא לחכות בזוועה שהם כבר ייגמרו. הספר הזה היה תענוג. הוא לא ספר ממש שמח, אבל ימי הכתיבה שלו היו שמחים מאוד ואני מקווה שגם הקריאה שלו מהנה".

 

"חלומות פרטיים" (ידיעות ספרים, בתרגום ניצה פלד) אינו הספר הראשון של טרמיין בת ה – 65 הזוכה להערכה ופרסים. הרשימה המכובדת כוללת את פרס ספר השנה של הסאנדיי אקספרס, פרס הסיפור הקצר ע"ש דילן תומאס, פרס ויטברד, פרס ג'ימס טייט וגם את הפרס הצרפתי Prix Femina המוענק על ידי צוות שכולו שופטות. טרמיין נולדה בלונדון ומתגוררת שם גם היום. היא גרושה פעמיים, וכבר למעלה מ-15 שנה שהיא חיה עם בן זוגה הנוכחי, ריצ'ארד הולמס. יש לה בת אחת, אלינור, שהיא שחקנית וגם פסיכולוגית. אביה, קנת' תומפסון, היה מחזאי כושל, שעזב את הבית כשהייתה בת עשר, הקים משפחה חדשה וניתק עמה כל קשר. "גדלתי בצל הרעיון שכתיבה היא משהו שאי אפשר להצליח בו", היא אומרת. "למזלי, כשהייתי סטודנטית, יצא לי לפגוש סופרים שכן הצליחו, ולאט לאט הבנתי שאולי אפשר לכתוב ולא בהכרח להפוך לכישלון…"

ואז הבנת שגם את תהיי סופרת?

"בגיל 11 הייתה לי ממש התגלות. עמדתי באמצע שדה בפנימייה שבה למדתי, והבנתי שאני מוקסמת מהמראה, אבל לא רוצה להסתפק בלתאר אותו, שאני רוצה לעבד את מה שאני מרגישה ואת האופן שבו התחושות האלה קשורות לחיים שלי. זאת הייתה חוויה מאוד אינטנסיבית".

היא החלה לכתוב סיפורים, ובגיל 20 גם שלחה אותם לכתב עת ספרותי שדחה אותה בנימוס. גם הרומאן הראשון שלה נדחה על ידי מספר מו"לים, ורק בגיל 33 החלו סיפורים קצרים מפרי עטה להתפרסם והיא נבחרה (ביחד עם איאן מקיואן וסלמן רושדי) לרשימת הסופרים הצעירים המבטיחים של בריטניה. "קיבלתי מאבא שלי את הגן היצירתי", היא מצהירה. "רק שאני מימשתי אותו והוא לא כל כך, וכשחידשנו את הקשר אחרי שנים רבות אבא מאוד קינא בהצלחה שלי כסופרת, וזה היה נורא ואיום".

 

סיפור חייה של טרמיין כולל לא רק משפחה מתפרקת וסדרה של מערכות יחסים כושלות. אימא שלה, ויולה, הייתה בת למשפחה עשירה מאוד, וכילדה חלקה את זמנה בין הבית בלונדון לבין אחוזות הכפר המאובזרות במשרתים של סבא וסבתא. אלא שהסבים הללו איבדו שנים מבניהם, האחד במחלה והשני נהרג במלחמת העולם השנייה, והיחסים בתוך המשפחה היו מורכבים וטעונים. רוז למדה בבית ספר פרטי לבנת, אך כשאמא שלה נישאה מחדש (לבן דוד של בעלה הראשון) נשלחה לפנימייה. יש לה משם זיכרונות על אוכל נורא וקור נורא עוד יותר, אבל גם על המון זמן פנוי שהוקדש לכתיבת מחזות וסיפורים. מהפנימייה נשלחה לתיכון בפריז, ובמקביל החלה ללמוד בסורבון תרבות ושפה צרפתית. מאז היא פרנקופילית, וגם הראיון עמה התקיים בטלפון לדרום צרפת, שם יש לה בית שבו היא מבלה כל קיץ, נמלטת מהקור האנגלי ומתמסרת לכתיבה. למרות שכל הפרטים האלה יכולים בקלות ליצור סדרה של טלנובלות, טרמיין מעדיפה לכתוב על דברים אחרים. כשלימדה כתיבה יוצרת באוניברסיטה, דרשה מתלמידיה להתעלם מכלל המקובל כל כך הקובע "תכתבו על מה שאתם מכירים". היא, כך היא מודה, מעדיפה להמציא.

 

רבים מהגיבורים שלך הם קשישים. סופר בן 87 שעומד למות, אלמה קשישה, נזירה מזדקנת…

"החלק האחרון של חיי האדם מעניין אותי במיוחד. אני כבר בת 65, ואני חייבת לומר לך שאחרי גיל 60 את כבר מזהה את הצורה של חייך… זה לא אומר שהכל נגמר, בכלל לא, בעיקר אם את כותבת ועדיין יכולה לעבוד, אבל את מתחילה לזהות את האלמנטים השונים של חייך ולהבין מה קרה עד כה".

 

היה נדמה לי שהכתיבה שלך דווקא מנסה לברוח ממה שקורה בחייך האישיים

"אני ממציאה הרבה, בעיקר משום שאני משתעממת בקלות רבה. אם אנסה לכתוב על דברים שחוויתי בעצמי, זה ישעמם אותי. אני משתמשת בכתיבה כדרך לגילוי, כלי שמרחיק אותי מחיי ולוקח אותי למקומות שאחרת לא הייתי יכולה לבקר בהם. עם זאת, ברור שכל כותב מכניס לטקסטים שלו משהו מעצמו.  כתבתי הרבה על אובדן ועל גלות, וזה הרי דומה מאוד לגירושין ולפנימייה, כך שחיי נמצאים שם, רק לא בצורה של תיעוד אוטוביוגרפי".

"חלומות פרטיים" הוא הספר הראשון שבו את כותבת על ההווה, על בריטניה של ימינו.

"תמיד חשבתי שזה מסוכן לעסוק בהווה, משום שהוא משתנה במהירות, וגם הדעות והעמדות של אנשים כלפיו משתנות במהירות. עם זאת, לא יכולתי שלא לכתוב על נושא שכל כך נוכח בחיינו כעת, על מהגרי העבודה, והאופן שבו אנחנו נוהגים בהם. כחברה אנחנו חלוקים מאוד בדעותינו על המהגרים האלה. אנחנו רוצים לחשוב על עצמו כמזמינים וסובלניים, כי יש לנו פה בבריטניה דורות של מהגרים שהשתלבו היטב, ואנחנו משוכנעים שאנחנו חברה רב תרבותית, אבל אנחנו גם חרדים מאוד מתחרות על מקומות עבודה, ממחסור בדיור, מבעיות כלכליות. אנחנו קצת סכיזופרנים בנושא, וזה מזמין כתיבה".

לב, הגיבור שלך, הוא גבר צעיר שחטף לא מעט מכות בחייו, והוא נושא את עיניו לאנגליה בתקווה. אלא שאנגלים שאת מתארת לא ממש נחמדים אליו…

"יש בספר כמה דמויות שמגלות כלפיו אנושיות ואכפתיות, אבל לונדון באופן כללי אינה מצטיירת כמקום ידידותי. אני חושבת שאנחנו האנגלים מוכנים להיפתח כלפי מהגרים כל עוד הם מסכימים להיטמע בקרבנו. אלא שהיום רוב המהגרים שמגיעים אלינו מגיעים מתוך התפשרות. החלום האמיתי שלהם הוא אמריקה. הם בכלל לא רוצים להפוך לבריטים. מצד שני, אנחנו צריכים אותם כי הצעירים שלנו לא רוצים לעשות עבודות פיזיות כמו קטיף תותים או עבודה בבנייה, ואנחנו לא ממש יודעים איך להתמודד עם הדואליות הזו. אני זוכרת שראיתי תוכני טלוויזיה על מהגר מצ'כיה שעבד בלונדון וישן מתחת לגשר בכביש, בתוך כוך ששומרים בו עצים להסקה. זה הציף אצלי זיכרון ילדות על כוך כזה שבו שמרנו פחם וההתרגשות שלי הייתה כל כך גדולה, שהיה לי ברור שאני חייבת להפוך את בעיית המהגרים הזו, את הסטטיסטיקה, לסיפור של יחיד, של אדם עם שם ורגשות".

הספר הבא שלך יהיה גם הוא מחובר כל כך לאקטואליה?

"האמת היא שסיימתי לכתוב אותו בימים אלה. הוא ממוקם ברובו בדרום צרפת, אזור שאני מכירה היטב, והוא עוסק בהתנגשות בין קבוצה של איכרים מקומיים לקבוצה של לונדונים מתוחכמים שמגיעים לאזור לנופש. סיקרן אותי מאוד לעמת את שתי התרבויות האלה, של אנגליה ושל צרפת, ומובן שלא התאפקתי, והכנסתי פנימה גם מחשבות על זיקנה… מה לעשות, אני מוקפת אנשים שהיו בעלי עמדות כוח ומאז שפרשו לפנסיה אינם מצליחים להתמודד עם החיים… אני כל הזמן חושבת איזה מזל עצום יש לי שלא אוזלים לי הרעיונות לכתיבה".