השפן הכי נכון שיש (או כך עשה אריאל קרס את דרכו אל ההורות האיטית)

קרס וספרו משתובבים בדשא

אם ההורות הישראלית הייתה דת ממוסדת, אריאל קרס, מחבר "הורות איטית" היה מואשם בכפירה ונענש בהתאם. בפועל, הוא וזוגתו זוכים בעיקר לצקצוקי ביקורת, שכנגדם כבר הספיקו לפתח עור עבה וחסינות נפשית. זה לקח להם זמן, אבל קרס אומר שהתמורה שקיבלו כשנטשו את המסלול המהיר ואת הניסיון לנהל בו זמנית קריירה, בית, ילדים וכסף בעצימות מרבית, הייתה אדירה, שלא לומר מצילת חיים.

מפתיע לגלות את קרס –  מוזיקאי שהתפרסם בשנות התשעים כמייסד וכדמות המובילה בלהקת הרוק-פאנק "השפן הנכון" – יושב על תקן של יועץ להורים אובדי-עצות. אבל הוא שם – כבר שנים, מניח לאני מאמין שלו לחלחל לתוך מאמרים שכתב בעיתונות על מגוון נושאים, ומציע תמיכה למי שקצב החיים, שעות העבודה, יוקר המחייה וההישגיות מאיימים להוציא אותם מדעתם. ביחד עם אשתו, הקולנוענית שרה צפרוני ("סרט ערבית") הוא מגדל שלושה בנים. הם מתגוררים בקיבוץ אילת-השחר שבגליל המערבי, בבית קטן, נטול גינה, שאינו מחייב תחזוקה רבה מדי. יש להם מכונית אחת, טלפון נייד בסיסי, הם שותים מים מהברז, מעולם לא קנו סלון, לא יוצאים לחופשות משפחתיות, משתדלים לקנות בעיקר מיד שנייה ומשאירים לעצמם כמה שיותר זמן כדי להתבטל. בטלה, כפי שקרס יסביר בהמשך, היא עניין חשוב ביותר לבריאות הנפש.

קרס מגדיר את עצמו שוב ושוב כ"בטלן". האמת היא שהוא איש חרוץ, אבל כזה שבחר לעשות רק את מה שנעים לו ועושה לו טוב, ולהוציא את עצמו מהמרוץ. ההורות האיטית שלו היא רק חלק מתפישת עולם רחבה יותר, שמסרבת להיכנע ללחצים חברתיים, זו שמכתיבה מה צריך לקנות ואיזה הישגים צריך להשיג. בפועל, זה אומר שהוא עובד בערך שש שעות ביום, מלמד מוזיקה, בבית הספר שלו "ג'מוסיקה" וגם נוסע ברחבי הגליל מתלמיד לתלמיד, עושה מוזיקה ("השפן הנכון" ממשיכים להופיע, וגם הוציאו בשנה שעברה אלבום חדש בשם "למות בקיבוץ"), כותב מאמרים ולוקח את הזמן. הוא מוכן להתעורר בארבע בבוקר כדי לצפות במשחקי אן בי איי, כי זה כיף, והוא גם מוכן לקום משולחן הכתיבה שלו בכל רגע שמי מילדיו מבקש את תשומת לבו, ולבלות אתם כמעט בלי גבול. הדגש שלו אינו על הישגיות אלא על אינטימיות. כהורה איטי הוא לא יתזז את הילדים שלו מחוג לחוג, גם לא בחופש הגדול. הוא מבלה אתם זמן פשוט בלהיות ביחד, הוא משחק אתם, מדבר אתם, וכן – הם גם יודעים להעסיק את עצמם. את הקצב הנינוח הזה הוא יכול להרשות לעצמו מאחר שוויתר על המרדף אחרי כסף. הוא מסתפק במועט כדי שלא יצטרך להשתעבד לעבודה ולהרוויח יותר, ולא יאלץ להיות "הורה מהיר".

קרס, אוטוטו בן 50, דווקא נולד וגדל בחברה עמלנית, שבה העבודה נחשבה ערך מוביל –  בקיבוץ מצובה. אלא שמיום שהוא זוכר את עצמו העדיף למרוד, או לפחות לפקפק בכול מה שהוצג בפניו כאמת מוחלטת. "בקיבוץ כל הזמן רוצים שתעבוד. שתקום בבוקר מוקדם ותעבוד, כל הזמן מוסיפים לך מטלות. יש שם אתוס של עבודה. בעיני עבודה זה עניין מעשי, לא ערכי. רוב הזמן השתמטתי וזה גרר יחס של איבה. בקיבוץ אתה לא יכול לא ללכת עם העדר ולהגיד 'אני אמן, אני עושה מוזיקה'. היה לי מאוד קשה לשרוד את זה, ובשלב מסוים הבנתי שאני חייב לפתח עור של פיל".

גיל הנעורים הוא גיל שבו רובנו נורא רוצים להיות כמו כולם…

"זה לא היה מכוון, פשוט הייתי כזה, אחד ששונא טרנדים ומתנגד לכל מה שמובן מאליו. כל הילדים שמעו דיסקו ואני שמעתי פאנק, התחברתי למהפכה הזו למרות שבארץ כמעט אף אחד לא שמע על זה. לא גמרתי בית ספר. בגיל 15 פרשתי והלכתי לגור עם המתנדבים ולא עם הכיתה שלי. זה היה כיף אדיר, חבר'ה מכול העולם שפתחו לי את הראש לרעיונות חדשים. חלקם עדיין חברים שלי. היה לי שיער ארוך וכולם היו בטוחים שאני באלכוהול וסמים. זה לא היה ככה, לא נגעתי בסמים ואפילו לא בסיגריות ועד היום אני לא שותה, אולי לפעמים יין אדום, כי בגליל מגדלים יופי של יין אדום".

הנון קונפורמיזם של קרס בא לידי ביטוי, כמובן, גם ביצירה המוזיקלית שלו. הלהקה הראשונה שהקים בנעוריו הייתה חסרת שם והוא כתב שירים אנרכיסטיים, רועשים ומלאי הומור שחור. בהמשך הוביל ההרכבים מוזיקליים שעברו מספר רב של גלגולים וחילופי נגנים. רשימת השירים שהקליט כוללת שמות כמו "מי שרוצה סטירה – שיגיד אני", "ציון הקרפד", "ראפ קראפ" או "יידישע רעגע". גם בשמות הלהקות ניכרת יצירתיות לשונית ואירוניה מושחזת: "הסברס משתילה", "פוליטכניקה ניצנים" ו"אוסטרלוס פיתקוס" (שיבוש שמו של אחד מאבות האדם הקדמונים). תחת השם "Dead Begins" ("בגינים מתים", על שם, בין השאר, מנחם בגין) כתב וביצע בעיקר שירים על החיים הכאוטיים בקיבוץ, שיר בשם "אלוהים שרוף את חיפה" ושיר בשם "תרנגולי הודו מתים" שבהופעות חיות בוצע על רקע השלכת תרנגולי הודו מתים מרוחים דם קרוש וצואה על הקהל.

בשנת 1988 הוקמה לבסוף "השפן הנכון", שבה קרס משמש סולן וגיטריסט, והפועלת גם היום – 27 שנה מאוחר יותר. למרות שמילות השירים, שעסקו תמיד בביקורת חברתית נוקבת, הבטיחו ל"שפן" מקום בקצה הרועש והמאיים של סקלת המוזיקה הישראלית, קרס הקפיד להפתיע, למשל בגרסאות כיסוי חתרניות לשירים ישראלים מוכרים (למשל "בפונדק קטן" של בני ברמן, שבוצע בהשתתפות האמן), ולאורך השנים גם זכה לחיבוקים לא צפויים מצד המיינסטרים, כשהוזמן להופיע בתוכניות כמו "תוססס", בתכנית האירוח של גבי גזית ובמצעד הפזמונים של רשת ג' (מקום 26!).

יכול להיות שכפאנקיסט פיתחת את העמידות הזו בפני דעות של אחרים, שאתה חוזר ואומר כמה היא חשובה כדי לנהל חיים של הורות איטית?

"התרגלתי שרואים בי משהו אחר, שחי ומתנהג אחרת, אם כי ברגע שיש לך ילדים זה נהיה יותר קשה כי לכולם יש עצות ודעות איך אתה אמור לגדל אותם. עד שנולד לי ילד, הרגשתי ניכור מוחלט וחוסר שייכות לחברה. ברגע שנהייתי אבא, זה היה כמו כרטיס כניסה לחברה, ואז אתה גם מוקף קבוצת לחץ, אנשים שלוחצים עליך לעבוד, להיות עשיר, לקנות דברים, שעושים לך ייסורי מצפון אם אתה לא קונה לילד שלך את מה שהם קנו לילד שלהם. אשתי יותר מושפעת מזה, אבל אני לא מקשיב. אני לא בקשר עם ההורים שיושבים בגינה הציבורית ומדברים על הדברים האלה. אני מסתכן בניכור חברתי, אבל זה הצעד הראשון להורות איטית – שינוי הסביבה החברתית. יותר קל לחיות כמו שאתה מאמין שנכון, אם אתה מתרחק מאנשים שעושים לך רגשות אשם. ככל שאתה פחות נרקיסיסט אתה פחות פגיע לביקורת של אחרים, ואתה לא צריך שיעשו לך "לייק" בפייסבוק על כל דבר".

את חיי הנישואים הוא דווקא החל בלב תל אביב. "עבדתי במעריב והלכתי מחיל לחיל, קיבלתי המון הצעות קידום, והיא עבדה בתכנית של רפי רשף, בקצב מטורף, וכשנכנסה להיריון כל כך פחדה שיפטרו אותה שהיא לבשה שמלות רחבות כדי להסתיר את ההיריון. ואז נולד הבן שלנו, ובפעם הראשונה שלקחתי אותו לגינת שיינקין הבנתי שזה לא מקום לגדל ילדים. גינה מלאת קקי של כלבים, צפיפות, אין צמחייה, אין מרחב, המון אנשים ולחץ אינסופי להיות אדם צרכני".

איך גבר כמוך בכלל מעז לקפוץ לבריכה הכל-כך דורשנית ותובענית הזו שנקראת הורות?

"עד שזה לא קורה לך, אין לך מושג מה זה אומר להיות אבא. זוגתי שכנעה אותי, ומסביב היה קונצנזוס שטען שאני אהיה אבא נהדר".

מתל אביב הם עברו למושב כפר נטר וכשגילו שגם שם הם מוקפים "אנשים שנמצאים בטירוף של כסף ומותגים וקניות, בונים בתים ענקיים והילדים שלהם כל הזמן מדברים על גאדג'טים או מוסעים מפעילות לפעילות ואתה ממש לא רוצה לגדל את הילדים שלך בתוכם", עברו לקיבוץ.  כאן הם מגדלים את נמרוד (17), מיכה (16) והלל (12). בבית יש מטבח קטן, סלון קטן, ושניים וחצי חדרי שינה. הבן הגדול עבר לאחרונה לגור בחדר אצל סבתו המתגוררת בסמוך, אבל לא באמת יצא מהבית "ובכל זאת קצת רווח לנו מבחינת מקום", אומר קרס. שני ההורים עובדים רוב הזמן מהבית וחולקים את עבודות הניקיון. "היו על זה ויכוחים, ואשתי הייתה צריכה ליישר אותי בעניין. אני לא מוכן להעסיק עוזרת, אז אני מטאטא, ממחזר זבל, שוטף כלים ועושה קניות – אני עושה קניות לפחות פעמיים בשבוע, ויודע בדיוק מה אנחנו צורכים, כך שאין בזבוז ואין קניות מיותרות". בבקרים הוא שוחה בבריכה, קורא באינטרנט, עונה על מיילים ומתחיל לעבוד רק בצהריים. רישיון נהיגה הוא הוציא רק בגיל 44, מחוסר ברירה "כי אין בגליל תחבורה ציבורית". השעות הפנויות שלו מוקדשות לבטלה ולבילוי עם הילדים – וכן, לפעמים מתבטלים ביחד. חיות מחמד אין להם. "בתל אביב היו לי חמישה חתולים בבית ועוד עשרים שהאכלתי ברחוב. זה נגמר. הילדים שלי מכירים את החיות של השכנים בשמותיהן ומשחקים אתן".

זה נשמע אידילי

"זה לא בא בקלות. עשינו מהפך, אבל לא בן לילה. בהתחלה לא עבדנו מהבית, אני הייתי בעיתון והיא בתכנית, הסבתא הייתה בייביסיטר, ההורים שלי עזרו וראינו שזה לא עובד, שאי אפשר להשאיר את הילדים כל הזמן עם אנשים אחרים."

הורים שנמצאים בעיצומו של מרוץ בין העבודה לגידול הילדים מתקשים לדמיין חיים רגועים כאלה

"אנשים מתמכרים לפעילות וקשה להם להפסיק, הם אפילו לא מעלים בדעתם שאפשר אחרת. גם לי לכך זמן להסתגל. פעם גם אכלתי בשר ולא יכולתי להעלות בדעתי להפסיק, והיום זה טבעי לי לא לאכול בשר. השלב הראשון במעבר להורות איטית היא לחשוב על זה. לחשוב האם אתה רוצה לעשות שינוי, האם אורח החיים הנוכחי שלך לא טוב לך. ברור ששינוי כזה מחייב להקריב כל מיני דברים והרגלים".

אתה מציע "להגיד לילדים שלכם כן", בתקופה שבה נדמה שרוב ההורים צריכים ללמוד איך להגיד לילד שלהם לא…

"אני לא מתכוון לקנות להם כל מה שהם מבקשים אלא להיות זמינים להם, לענות על הצרכים שלהם. כשאני עובד במחשב והילד שלי בא ומבקש שאשחק אתו, אני אומר לו כן. מה יקרה אם אני אגיד לו שאני עסוק? הוא ינג'ס, הוא ירגיש מאוכזב והוא ילך משם נזוף ולא שמח, ולי יהיו ייסורי מצפון. אני לוקח את ההזדמנות שהוא מציע לי ואומר לו כן, בוא נשחק ביחד, בוא נכין שיעורים ביחד, בוא נבשל ביחד. זה זמן איכות אמתי. הילד רוצה וצריך קשר עם ההורה שלו".

גם כשאתה עסוק במשהו שלא סובל דיחוי?

"מאחר שהם יודעים שאני שם בשבילם, הילדים מבינים אם אני אומר להם שתכף אסיים ואז אבוא להיות אתם. אני מעדיף לבלות אתם בצורה אינטימית – את הבר מצוות שלהם חגגנו בטיול משפחתי למדבר ושירה מסביב למדורה".

איך הגישה הזו לא הובילה אותך לחנך את הילדים בחינוך בייתי?

"הילדים שלי צריכים חברה וצריכים להכיר את המערכת. הם הולכים לבית הספר, אבל כשהם חוזרים אני שם בשבילם, הם זקוקים להדרכה שלי. אני לא שולח אותם מחוג לחוג וממטפלת למטפלת, כי אני לא רוצה להפקיר אותם בידי אנשים אחרים ואני לא רוצה לכפות עליהם הישגיות – הם לא צריכים חוגי שפות בגיל שלוש והכנה לאוניברסיטת הארוורד בגיל חמש".

והוא לא רק מדבר. אחד מבניו של קרס, למשל, אובחן כילד מחונן אבל אחרי שלמד במכללת תל חי ובאוניברסיטת ת"א הצהיר שזה לא מעניין אותו והוא רוצה לשחק כדורסל. ההורים הסכימו.

אתה לא חושש שאתה לא נותן להם מספיק כלים לעתיד?

"אני לא רוצה להחליט בשבילם מה הם יהיו בעתיד, אני רוצה להשאיר להם את הבחירה ולא לקחת מהם את הילדות. הורים שמשוכנעים שהם חייבים להפוך את הילדים לגאונים שילכו לאוניברסיטאות היוקרתיות כופים עליהם את הפסיכוזות שלהם. לי אין תעודת בגרות או תואר, ובכל זאת טוב לי ונוח לי בחיים".

****

הראיון עם אריאל קרס התפרסם בשבועון "לאשה" במוסף "לגבר", בגליון השבוע ממש (להשיג בדוכנים המובחרים).

וגם הבוקסה הזו, ששייכת לאותה כתבה, כמובן:

 

 סוג של שביתת נשק בין הורים לילדים

"הורות איטית" על פי קרס אמורה להיות התשובה נגד סגנון ההורות הנפוץ בארץ, הורות דאגנית, מלחיצה, מוגזמת, שיש בה נטייה לגונן על הילד מפני כל אפשרות של אכזבה או כישלון מצד אחד ולדחוף את הילד להישגים מצד שני. התוצאה היא רגשות אשם אצל הורים שמבלים את רוב זמנם בעבודה (הורות כזו, אחרי הכול, עולה הרבה כסף) וגם כעס ומריבות – כשההורים מרגישים שהקריבו את חייהם לטובת ילדים שאינם בהכרח אסירי תודה.

הורות איטית, כהגדרת קרס, היא "סוג של שביתת נשק בין הורים לילדים. הורה אחראי חייב להיות בטלן", אומר קרס. "לא סתם כשאתה חולה מציעים לך לנוח. זה חסר אחריות לדחוף את הילד כל הזמן לעשות דברים ולהשיג דברים".  לדבריו, הורים עסוקים מדי עושים "אאוט סורסינג" לחינוך של הילדים שלהם – מורים, מטפלים, מדריכים בחוגים או סתם שמרטפים מבלים ומשפיעים על הילדים יותר מהם, אבל הם לא מעזים לשנות את זה כי החברה אומרת להם שרק אם יעבדו קשה יהיו מאושרים ויוכלו לתת לילדים שלהם את כל מה שראוי.

יש הורים שעובדים הרבה שעות אבל מבלים זמן איכות עם הילדים

"זמן איכות זאת פיקציה מזיקה, תירוץ אומלל של הורים שמקצים לילד חלק קטן מלו"ז צפוף כדי להוכיח לעולם שההורות חשובה להם. זמן איכות אמתי קורה כשמבלים הרבה ביחד, הוא לא מתוכנן, מפתיע ולא ניתן לשחזור."

אתה גם לא מאמין בטיפולים פסיכולוגיים לילדים

"זה חלק מטרנד שאומר שצריך להשתפר כל הזמן. אני לא חושב שצריך לומר לילד שכל חריגה מהנורמה היא לא בסדר ומיד מחייבת טיפול ושינוי. אני לא אומר שאי אפשר להיעזר בפסיכולוג, אבל לא מאמין בטיפולים של שנים שנועדו לרפד את נפש הילדים – תסכולים וקשיים זה משהו שצריך להתמודד אתו".

מה יש לך נגד חופשות משפחתיות?

"זאת התשה נוראית לכולם, וזה מיותר. ילדים לא צריכים ריגושים מטורפים כל הזמן, מספיק להם שתשבו אתם ותשחקו אתם בבית".

"הורות איטית" ראה אור בהוצאה עצמית של אריאל קרס – ראו עמוד הפייסבוק שלו: http://tinyurl.com/oq2wnk2.

 

 

 

 

כששואלים מחשב מה זאת אהבה

ניל באסט הפסיק לפנות לאבא שלו בתואר "אבא", כשהאחרון התאבד. זה נשמע לו סנטימנטלי מדי, וכל ההתמודדות הזו עם רגשות לא הייתה לו נוחה. אלא שהוא לא הפסיק לשוחח אתו. שיחות קצרות בהתחלה, שהלכו והתארכו, ולעתים קרובות גם הפתיעו אותו. ניל באסט עובד בעמק הסיליקון, בחברה שמנסה ליצור מחשב שיש לו מודעות, ואת המודעות הזו הוא שואל מאבא שלו, שאת היומנים העמוסים והמפורטים שלו הוא מזין לתוככי המוח של המחשב, וזה, בתגובה, מהמהם, מזמזם ומנהל אתו שיחות עמוקות יותר מאלה שניהל אי פעם עם אביו החי.

ניל באסט, גיבור "אהבה, תיאוריה זמנית", הוא גיבור מאוד עכשווי ומעודכן – גרוש בן שלושימומשהו, שנע ונד בין עולם הבינה המלאכותית לחיי הבארים והדייטים של סן פרנציסקו – הוא שנון, הוא רגיש, הוא מוכן לשקר כדי למצוא לעצמו סטוצים, הוא פתיין, יש לו מערכות יחסים לא סגורות, הוא הולך לקבוצת תמיכה שבה גברים לומדים איך למצוא את הדגדגן, והוא מנסה לפרק לאט, ולא תמיד בהצלחה, את המטענים הרגשיים הכבדים של ילדותו. מפתה להשוות אליו את סקוט האצ'ינס, מחבר "אהבה, תיאוריה זמנית" (כתר, מאנגלית: עידית שורר) בגלל הדמיון החיצוני הרב, אלא שהאצ'ינס, שזהו ספר הביכורים שלו, מכחיש.

האצ'ינס, יליד ארקנסו, בן 39, פרסם לפני הרומן הזה סיפורים קצרים במיטב הבמות הספרותיות של ארה"ב, החל ב"אסקוויר" וכלה בניו יורק טיימז, וכצפוי זכה לביקורות גדושות בסופרלטיבים. כיום הוא מתגורר בסן פרנציסקו, מלמד כתיבה יוצרת ב"סטנפורד" ואת שיחת הווידיאו שלנו הוא מנהל מפריז, שם הוא מבלה תקופה ב"סיטה", כאמן השקוע בכתיבת ספרו הבא. וכן, הוא נשוי. כשהתחיל לכתוב את הספר הוא היה רווק, והתקופה הזו בחיי גברים שלדבריו זוכה בדרך כלל לייצוג רק בקומדיות או בקומיקס, עניינה אותו, אבל בינתיים פגש, התאהב, התחתן וגו'.

צירו המרכזי של הספר הוא, כאמור, הניסיון ליצור מחשב שיוכל לעבור בקלות את "מבחן טורינג" – אתגר למתכנתים המנסים לכתוב תוכנה שתוכל לנהל תכתובת שתיצור אצל הצד השני רושם שמדובר במענה אנושי. במילים אחרות: תוכנה שתוכל להיות גמישה, להשתמש באסוציאציות, לשאול שאלות לא צפויות ולהשתמש במשפטים מורכבים שנשענים על מקורות מידע גלויים וסמויים. במקרה של ניל באסט המחשב אמור ללמוד לעשות את כל זה, מתוך היומנים של אבא שלו, שהוא מזין לזיכרון שלו – למעלה מחמשת אלפים עמודים שמתוכם המחשב שואב את קולו של ד"ר באסט המנוח, שהתאבד כשבנו היה בן 19 בלבד. היומנים האלה מכילים את כל מגוון החוויות האנושיות, וניל כמובן מנסה לדלות מתוכם, באמצעות שיחות שהופכות מוזרות יותר ויותר עם מחשב, למה אבא שלו בחר למות, והאם הוא אהב אותו. ניל מבלה שעות במעבדה עם "דרבאס" כפי שמכונה המחשב, עם מתכנת אינדונזי וגם גאון אירופאי קשיש, הנרי ליבורנו – צוות שחולק איזו תחושה יהירה של יכולת לגלות במכונה את מה שעושה את כולנו אנושיים.

וזאת אולי השאלה האמתית שעומדת במרכז "אהבה, תיאוריה זמנית". כי האצ'ינס, אחרי שגמר ללהטט בשאלות של מודעות ותבניות חשיבה, ואחרי שגמר לבנות את התפאורה המושלמת לחיי המטרוסקסואל שיש לו דירה מפוארת, גאדג'טים משוכללים ונוף קליפורני נפלא מהחלון – מתעניין בפן האנושי של הסיפור, והוא מסכים לגמרי עם האמירה המפורסמת של צ'כוב, שלפיה תפקידו של כל אמן הוא לשאול שאלות, ולא לספק תשובות.

"הספר נולד מתוך פנקס שבתוכו כתבתי את ההתרשמויות שלי מהחיים בסן פרנציסקו", מספר האצ'ינס. "כשרק הגעתי לכאן עבדתי בכל מיני עבודות, הייתי מלצר, עבדתי בבנייה, עבדתי בבנייה, עבדתי כברמן, והיו לי כל מיני מחשבות על החיים בעיר, שיש לה תפקיד גדול מאוד בספר. מעולם לא עבדתי בהיי טק, אבל אי אפשר לחיות פה בלי להיחשף לתחום, וכשנתקלתי בנושא של בינה מלאכותית, פתאום הכל התגבש לסיפור אחד".

בתרבות הפופולארית מחשבים שלומדים לחשוב כמו בני אדם מובילים תמיד לאיזה אסון, משהו מרושע נורא שקורה, מכונות שמחסלות את כל מה שאנושי בתרבות שלנו…

"זה מעניין שאנחנו תמיד מדמיינים עתיד נורא ואיום, גרוע בהרבה מההווה שלנו. אני לא חושב שבינה מלאכותית עדיין נחשבת למין חזון עתידני כזה, זה נושא שהפך מזמן למיינסטרימי. תראי את גוגל, הם חושבים על עצמם כעל מין בינה מלאכותית, ואם חושבים על המוח האנושי כעל סוג של מחשב, אין סיבה לא לדמיין עתיד שבו מחשב עשוי סיליקון יהיה מסוגל לעשות כל מה שהמוח יכול. אבל נדמה לי שיעברו עוד שנים רבות עד שיהיו מחשבים שיוכלו ממש "לחשוב" כמונו. אני עצמי שימשתי שופט בניו יורק במבחן טורינג של כמה תוכנות, ואף אחת מהן לא הייתה ממש משכנעת. השפה האנושית מורכבת מאוד, ואנחנו עדיין לא מבינים בדיוק מה אנחנו בעצם עושים כשאנחנו מדברים אלה עם אלה, משתמשים בשפה. מחשבים הם לא יצורים חברתיים במהותם אז אני מניח שיהיה לנו קשה להפוך אותם לכאלה שמביעים רגשות, למשל. "

מחשבים שיוכלו לאהוב?…

"אם בשלב מסוים נבין לגמרי את הרגשות שלנו, ונוכל לבנות מודל מושלם שעל פי נוכל לבנות מחשב, אז למה לא? כרגע יש לנו רק מושג קלוש ועמום ביותר על האופן שבו רקמות אנושיות מעבירות מידע, על האופן שבו המוח מתפקד. אנחנו מאוד רחוקים מהבנה מושלמת של כל זה".

האצ'ינס מצליח לשזור בטבעיות את התהיות האלה שלו על שכלתנות ותבניות מחשבה עם תהיות אחרות על אהבה וסקס, למשל. הגיבור שלו מחפש בת זוג באתר הכרויות בתהליך שהאצ'ינס מגדיר כ"ניסיון לבצע את הרכישה המושלמת מתוך קטלוג, ממש כמו שמחפשים מוצר שימלא את הצרכים שלך, ישתלב בחיים שלך, יתאים לסגנון שלך. ניל מוצא ככה את האישה שאמורה להתאים לו, אלא שהחיים מחוץ לאינטרנט מפתיעים אותו כשהוא פוגש אישה אחרת, ששום דבר בה לא נראה מתאים ובכל זאת…"

ה"תיאוריה הזמנית" שבכותרת הספר קשורה, כמובן, לחיבור הזה, בין החיים האישיים, הרגשיים, הלא מדויקים, הלא ניתנים לתכנון אמיתי, לבין המדע והפער בין הדרך שבה אנחנו מקבלים החלטות אישיות, אינטואיטיביות לעומת בחינה מדעית לוגית של תאוריות מדעיות. האם הוא מתכוון לומר שממש כמו שאנחנו אמורים להתייחס למחשב מתוחכם מספיק שיוצר בנו רושם של מחשבה אמיתית כאילו הוא "חושב", כך אנחנו אמורים להתייחס למה שנראה כמו אהבה כאילו הוא הדבר עצמו? האצ'ינס צוחק. "זאת אחת האפשרויות. רציתי לשאול את השאלה הזאת, ולא בהכרח לענות. אני מעדיף שהקוראים שלי יתחבטו בזה ויענו לעצמם".

זה פרויקט שאפתני מאוד לספר ביכורים

"אני שמח שזאת התחושה. כתבתי לא מעט סיפורים לפני שהעזתי לנעוץ שיניים ברומן שלם. בימים אלה אני כבר כותב את הרומן הבא, ונדמה לי שהוא אפילו יותר שאפתני. הוא מתרחש, כמובן, גם בקליפורניה משום שאני נמשך לנופים האלה ולתרבות הזאת וחי בתוכם ויש להם משמעות גדולה בחיי. פה אפשר למצוא הדים לכל החלומות האמריקאים הגדולים, רק בעוצמה כפולה מבכל מקום אחר. והוא מתרחש במהלך יותר ממאה שנה ועוסק בנושאים קטנים, את יודעת, כמו אהבה ונישואים והחלום האמריקאי ומדע. ואת יודעת כמה שאפתני זה יהיה? הדמות הראשית שלי הפעם תהיה אישה".

שיהיו שם חיים, כמה שיותר חיים

עמנואל ואמיר קרטן

על זרועו של עמנואל קרטן מקועקע דיוקנו של גבר צעיר ונאה. לרגע נדמה שאלה פניו שלו, מגיל צעיר יותר – אלא שלא מדובר כאן במפגן יוהרה או נוסטלגיה. אלה פניו של בנו, אמיר, שנפטר לפני כמעט שלוש שנים מסרטן. גם בתו, קרן, נפטרה מסרטן כשהייתה רק בת שבע, ואחריה אמה, אשתו הראשונה, רונית. השלושה, מסתבר, נשאו גן פגום שהביא בסופו של דבר למותם. האובדן הנורא לא הכריע את קרטן. את עומס הכאב והגעגועים הוא מפנה בימים אלה לארגון של מסע ג'יפים וערב מוזיקלי לזכר אמיר – המוזיקה, הטיולים, אלה היו כוח החיים של בנו, ומה שהחזיק אותו בחיים הרבה יותר זמן מכפי שמישהו צפה לו. "אני רוצה להקדיש את הערב לאמיר", מסביר קרטן, "אבל אמיר הוא סמל. הוא היה בן 29 וחצי במותו, חבר קרוב, בן שיכולתי לתקשר אתו, אבל הוא סמל של המשפחה שהיינו, שכולה נכחדה".

עד לפני שלוש שנים, קרטן, בן 57, אפילו לא שמע על החלבון P53 על תפקידו בהגנה על הגוף מפני התפתחות מחלת הסרטן. היום, אחרי ששכל בת ובן שנשאו פגם בגן האחראי לייצור החלבון הזה, הוא מדבר עליו כמעט ברהיטות של מדען. "מדובר בפגם בגן שמייצר חלבון שהוא מעין שומר, השין גימיל של התאים, שמתריע מפני התפתחות של גידולים כשהחומר הגנטי שלנו נפגע. כשהוא לא מתפקד כמו שצריך אין לגוף מספיק הגנה מפני סרטן ומתפתחים גידולים בכל מיני מקומות בגוף". קרטן, רונית, אם ילדיו שגם היא הלכה לעולמה בגלל אותה מחלה, ואיש מבני משפחתם לא ידע על קיומו של גן כזה ובוודאי לא חלם איזו מכה הוא עתיד להנחית על המשפחה. "למדנו על זה לגמרי במקרה הרבה אחרי שאמיר כבר חלה, ופתאום היה מי שהצליב את המידע והבין שגם אמא שלו וגם אחותו חלו בסרטן ואולי יש פה משהו גנטי".

וזה כבר היה מאוחר מדי

"זה לא השפיע על אמיר. הוא המשיך לחיות את חייו למרות הגן, למרות המחלה, ולעשות את כל מה שהוא אהב. מאחר שאשתו מיקה הייתה בהריון היה חשוב לערוך בדיקה שתגלה האם העובר נושא גם הוא את הגן ולשמחת כולנו התשובה הייתה שלילית. שני בניו של אמיר, ינאי (היום בן 4) ובארי (בן שנתיים) אינם נשאים".

קרטן משוויץ בתמונות הנכדים שלו, שהפעוט בהם נולד אחרי מותו של אמיר. חשוב לו להדגיש שהמשפחה כולה ממשיכה לחיות, שיש להם – לו, לאשתו השנייה אופיר, לבתם יעל, לאשתו של אמיר, מיקה ולנכדים – קשר חם והדוק מאוד, ששומר עליהם, עליו, מפני התפרקות ומאפשר להם להתמודד.

ההתמודדות הזו החלה לפני כמעט שלושים שנה, כשקרן, בתו הבכורה של קרטן, שהייתה רק בת שבע, התלוננה על סחרחורת ואמרה שהיא לא מרגישה טוב.  "אחרי כמה ימים שלחנו אותה לבית הספר, והמורה צלצלה לרונית שתבוא לקחת אותה. היא לקחה אותה לרופאה, שמיהרה להפנות אותה לבית החולים". קרטן, שניהל אז חנות לכלי נגינה בנתניה, מיהר הביתה, אבל כבר לא הספיק לראות את בתו בחיים. בבית החולים ההורים הנדהמים התבשרו שלקרן יש גידול בגזע המוח, ובאותו יום מתה.

"בלילה שבו אשפזו את קרן, שלחו אותנו הביתה ולמחרת כשבאנו בבוקר, האחות עמדה מולנו וירדו לה דמעות. כשהרופא הגיע, רונית שאלה אותו אם הכול נגמר ואני חשבתי שהיא משוגעת, מאיפה יש לה רעיונות כאלה חולניים, אבל הרופא נאנח אומר 'מצטער ניסינו לעשות הכול'. קרן שכבה על המיטה ואני לא קלטתי שהיא כבר לא בחיים".

הנישואים שלכם לא שרדו את האבל על קרן

"נישאתי בגיל 22", מספר קרטן. "הייתי רומנטיקן גדול, ממש חסר פרופורציות, והתאהבתי ברונית התאהבות אובססיבית שעד היום אני לא ממש מצליח להבין. שעה אחרי החתונה כבר שאלתי את עצמי מה עשיתי. אני חשבתי שאהבה זה משהו שיימשך כל החיים, אבל הייתה בינינו אי התאמה והנישואין היו מאוד לא מוצלחים. אני לא ממליץ לאיש להתחתן בגיל כל כך צעיר. עד שהבנתי את זה, כבר נולדה ילדה, וכבר הסתובבתי בגאווה גדולה עם הילדה היפה והמתוקה שלי בין בתי הקפה בדיזינגוף שבהם ישבו החבר'ה שלי שהיו עדיין סטודנטים.

"אחרי מותה של קרן מצאתי את עצמי בפרשת דרכים. האם לאחות את החיים הלא טובים שהיו לי עם רונית, או לפרק את החבילה ולנסות לבנות חיים אחרים. אמיר היה אז תינוק, וכאב לי נורא לחתוך את הכול וללכת".

ההלם על מותה של קרן נתן לך אומץ לקום ולהתגרש?

"תראי, לאדם שמתחתן בגיל 22 יש ערכים משפחתיים. הנה, אני כבר חי עם אשתו השנייה אופיר 28 שנה כמעט, באושר ובאהבה בלתי רגילה. תשע שנים לא היה לי אומץ להודות שעשיתי טעות ושהייתי צריך ללכת מהנישואים האלה אחרי חצי שנה".

קרטן ובת זוגו החדשה עברו להתגורר בנס ציונה, מושבה שמשפחתה של אופיר הייתה ממקימיה. אמיר בן השלוש נשאר בבית המשפחה ברמת אביב. "יום אחד קיבלתי טלפון מרונית שגילו אצלה סרטן בצוואר הרחם, שהיא חייבת לעבור טיפולים ושהיא מבקשת שניקח את אמיר אלינו כי היא לא מסוגלת להתמודד כרגע. אמיר הגיע אלינו והתקבל מיד על ידי כל המשפחה בחום גדול, ואז נולדה לנו יעל וחודש אחר כך התחתנו".

כשאמיר היה בן 17 התברר שגם הוא חולה. "הוא חלם להתגייס ליחידה מובחרת וביחד עם חברים התאמן אצל מאמן כושר שאמור היה להכין אותם לצבא. הוא עבר את הגיבוש של קורס טייס והיה מיועד ללכת לקורס, אבל יום אחד בזמן שטיפס על איזה סלע הוא הרגיש כאב בעקב שהציק לו, והלך לבדיקה. הרופאים היו מאוד ערניים וערכו את הבדיקות המתאימות והתברר שמדובר בסרטן".

אמיר, שאיבד את אחותו הבכורה ואת אמו לסרטן, שרד את המערכה הראשונה בהתמדדות עם המחלה, וחי אחריה עשר שנים בריאות לחלוטין, ומלאות בטיולים ואתגרים. קל לכתוב "הוא שרד", אבל קרטן אומר שמדובר היה במאבק גופני ונפשי קשה ביותר, במהלכו הגיע גופו של אמיר – שהתברר כי הוא סובל מסוג נדיר של סרטן עצמות בעקב הרגל, ונזקק לניתוח קשה ומסובך מאוד – למצבים שאיש לא יכול היה לדמיין שיצא מהם בחיים.

אתה מתאר אותו כבחור צעיר עם כוחות אדירים

"הוא היה אופטימי ונחוש לצאת מזה. בעודו חסר שערות לגמרי בגלל הטיפולים, מדדה בגלל נכות שהניתוח גרם לו ברגל, הוא החליט שהוא יוצא לטייל בעולם והודיע לרופאים שלו שהוא נוסע. הוא ניגש לרופא ורצה לדעת איזה תרופות לקחת, כי אין מצב שהוא מוותר, והוא באמת נסע עם תיק מלא תרופות וטייל כמה חודשים. הוא התחיל את חייו בצורה הכי מלאת חיות שאפשר. מאותו יום הוא פשוט טרף את החיים".

איך הגבת כשגילו אצל אמיר סרטן?

"התחושה הראשונה היא של עלבון צורב. אתה שואל את אלוהים מה אתה רוצה ממני. אני אדם מאוד לא מאמין אבל אי אפשר לא לכעוס, לא לנהל חשבון ארוך עם הבורא. עד היום לא הבנתי מה הוא רוצה ממני. הדמות השנייה שאני מכיר ועברה דברים דומים היא איוב. אני הרי לא חטאתי, לא עשיתי רע, אז למה זה צריך לקרות? יש את זה ומצד שני, אני לא מקדיש את החיים לשאלות האלה. שבוע אחרי השבעה על קרן יצאתי להופעות עם מיכל טל ועם ישראל גוריון, ואמרתי לעצמי 'אתה תלך הלאה'. כשאמיר אובחן זה שיתק אותי. מבחינתי הוא היה הפייטר, המאצ'ו, שבגיל 16 כבר רץ על ג'בלאות, ולא הצלחתי לקלוט בכלל שהילד הזה יהיה חולה. במבט לאחור השנה הזו שעברה עלינו ליד המיטה של אמיר, הייתה הקשה בחיי".

למרות שהיא נגמרה בצורה אופטימית?

"אני אדם רך מאוד מטבעי וכל החיים היה לי אפילו קשה לראות דם. פתאום מצאתי את עצמי מסתובב בבית החולים, במחלקת הילדים שבה אמיר אושפז, ונחשף למראות קשים ביותר. "

מה עזר לך להתמודד?

"הייתה לי תמיכה מאוד חזקה מהמשפחה. הזוגיות המצוינת שלי עם אופיר, האחריות המשותפת שלקחנו על כל המצב, יעל הקטנה שהייתה בבית. זה עזר לי לבחור – ידעתי שבמצב כזה אפשר להיכחד או לשרוד, והחלטתי לשרוד".

את החיים שאחרי ההחלמה אמיר חילק, אומר קרטן, בין חבריו "הרגילים" לחבריו האחרים "קבוצת המסורטנים". אלה האחרונים יצאו למסע ביוון עם הרופא שלהם, פרופסור יצחק מלר, ושימשו קבוצת תמיכה זה לזה. אמיר, שכבר לא יכול היה להתגייס לצבא, יצא לטיולי ג'יפים בכל העולם, טייל במזרח הרחוק ועשה טראקים בדרום אמריקה, למד תואר שני בכימיה ("ריתק אותו לדעת מה דפקו לו לתוך הגוף, וקיווה להיכנס למחקר), עבד במחלקת הפטנטים של חברת התרופות "טבע", התחתן והפך לאב.

בשלב הזה, שבו ציפה אמיר לילד, הרופאים המליצו לערוך בדיקות גנטיות – שעולות כמה מאות אירו –  ולברר האם העובר אינו נושא מוטציה מסוכנת וגילו שהתינוק בסדר, אבל האב הצעיר נושא גן פגום. "שמענו, ומיד הדחקנו", אומר קרטן. "לא ידענו מה לעשות עם הבשורה הזאת. אמיר נושא גן פגום, אז מה? שיזהר? שילבש סוודר? אם זה מתגלה במהלך ההריון אפשר להחליט לא להמשיך את ההריון, אבל בגיל 27 אין מה לעשות, אז השתדלנו לא לחשוב על זה".

ואז אמיר חלה בפעם השנייה

"אמיר הרגיש פתאום שקשה לו לבלוע. הוא לא חשב שזה משהו אבל גילו אצלו גידול. הייתי בטוח שהוא יצא מזה כמו כלום, שאף אחד לא יכול על אמיר, שיהיו כמה טיפולים וזהו.".

אמיר התחיל לקבל סדרת טיפולים בהרצפטין. התרופה, שנכללת בסל התרופות לטיפול בסרטן שד, אינו מסובסדת לחולי סרטן בוושט ועולה כ – 16 אלף שקל לטיפול. חברת "טבע" התנדבה לממן את כל הטיפולים ואמיר קיבל טיפולי יום, המשיך לעבוד מהבית וקרטן, שלמד גם רפואה אלטרנטיבית "שמר עליו" כהגדרתו, באמצעות מיצים ותוספי מזון צמחיים שנועדו לחזק את גופו. האופטימיות הזהירה שאפפה את המשפחה בראשית הטיפולים הללו, הלכה ונסדקה כשהתברר שמצבו של אמיר מחמיר, שהסרטן הגיע לעמוד השדרה ושיש צורך לטפל בו בהקרנות.

"זה היה נורא", אומר קרטן. "אמיר הלך ודעך. הוא סבל מכאבים נוראיים ובכל זאת היה מתעורר מדי פעם ומשוחח ומתבדח, עד שהמצב שלו החמיר כל כך והוא הסכים לקבל מורפיום. עד אז הוא לא הסכים כי הוא לא רצה לאבד שליטה. אני כל כך האמנתי בעוצמה שלו, שגם כשהרופאים אמרו לי שאין להם יותר מה לעשות, אמרתי לעצמי שהם טועים, שייקח אולי זמן אבל הבין שלי יצא מזה".

בתום חצי שנה של ייסורים, אמיר נפטר. "אני מספר לך על זה", אומר קרטן, "אני מסתכל מהצד על החיים שלי ואני רואה שמדובר בטרגדיה נוראה, אבל אני לא רוצה לדבר על זה ככה, אלא על החיים שאחרי, על הכוח להמשיך".

לא מעט אנשים היו נכנסים אחרי מכה כזו לאיזה מקלט רגשי, מכבים את האורות ולא מעזים לצאת משם…

"אני לא כזה. אני לא נכנס לבונקרים ואני חושב שאסור לכבות אורות. גם את אמיר חינכתי תמיד להתמודד באופטימיות ואני בטוח שזה עזר לו בכל התהליכים שהוא עבר עד מותו. אני תיעלתי את הכאב שלי לכתיבת מוזיקה. בערב לזכרו של אמיר יבוצע הדיסק שאת כולו הלחנתי, לחנים שכתבתי לפני ואחרי מותו. אלה לא שירי זיכרון אבל באמצעותם אני מתכוון לזכור".

אחד השירים שקרטן הלחין נכתב, לבקשתו, על ידי המשורר רוני סומק ונקרא "אבא לא ידע". השיר מדבר על ההחלטה של קרטן להסתיר את מחלתו של אמיר מאביו, הסבא של אמיר, שהיה בעצמו חולה. "ביקשתי ממנו סליחה, כי בחודשים האחרונים לחייו הוא לא ידע שאמיר נפטר, והוא לא הבין למה הנכד לא מתעניין בו ולא בא לבקר אותו".

קרטן אומר שלא הייתה לו ברירה אלא להיות מוזיקאי. הוא נולד וגדל בתל אביב, בדירה הקטנה ברחוב שלמה המלך, שבה אבא שלו, אגון, לימד גיטרה את הצעירים המוכשרים שלימים הפכו להיות מיטב אומני ישראל. אגון קרטן, שנפטר לפני חודשים ספורים בגיל 92, היה הגורו של נגני הגיטרה בישראל, ורשימת תלמידיו כוללת בין השאר את שלום חנוך, ברי סחרוף, יצחק קלפטר, שלמה יידוב, מיקי גבריאלוב, ארז נץ, סי היימן ודודו טסה. עמנואל אומר שאבא שלו אמר לו תמיד לחפש לעצמו מקצוע יותר רציני, כי ממוזיקה אי אפשר לעשות כסף, אלא שהוא היה שומע את השיעורים שאבא לימד בבית, ומשקיף מהחלון לעבר החנות שממול, שמכרה במרתף ג'ינסים מוברחים שהביאו ימאים לתל אביב ולא יכול היה אלא להתאהב בתדמית הרוקיסט ולהתמכר גם הוא למוזיקה.

"בגיל 14 וחצי כבר ניגנתי בתזמורת של מקהלת צדיקוב, שהיו בה הילדות חני נחמיאס ועירית ענבי, וניגנתי בהצגות בהבימה. בגיל 17 הייתי מנהל מוזיקלי של ערב יחיד של אילי גורליצקי שיוסי בנאי ביים ובצבא הייתי מעבד מוזיקלי של להקות צבאיות וניגנתי בשלישיית דני גרנות.  אבל מה שאבא שלי אמר נחרט לי בראש, ונשארתי אאוטסיידר, שלא רוצה ממש להיכנס פנימה לעולם הזה", נזכר קרטן. "אז ביום השחרור מהצבא התחלתי לעבוד במפעל לפיברגלס שייצר סירות מפרש בתחנה המרכזית של תל אביב. אני קיוויתי ללמוד את הענף ולהקים מפעל לייצור אריזות לכלי נגינה מפיברגלס. כשהתברר לי שזה חלום שאי אפשר להגשים, הקמתי לי בית מלאכה והתחלתי לעבוד בנגרות. המוזיקה נשארה ברקע תמיד, כל יום אחרי העבודה, גם אם נפצעתי בידיים, הייתי מנגן".

קרטן ינגן, כמובן, בערב לזכר בנו. הערב הזה, שעתיד להתקיים בסוף אפריל 2013, יחתום מסע ג'יפים מדברי שיערכו חבריו הטיילים ההרפתקנים של אמיר. בימים אלה מתגבש הקונספט הסופי של האירוע. קרטן חולם על חגיגה ענקית של זמר עברי, על חבריו המוזיקאים שישירו לא רק את השירים החדשים שכתב אלא גם להיטים שלהם, ולצדם מסכים ואירועי שירה בציבור וכינוס ענק של ג'יפאים שגם יעסקו בקולינריה. במילים אחרות: חיים. כמה שיותר חיים הוא רוצה שיהיו שם, ושיהיה ברור באופן שאינו משתמע לשתי פנים שהוא בחר להמשיך לחיות.

רק השבוע – חמישה סיפורים קצרים של הלן סימפסון

 

אם היא הייתה כותבת בעברית, הלן סימפסון הייתה בטח משלמת לריקי כהן כדי להשתמש בכותרת הנהדרת שריקי נתנה לבלוג שלה – קורות האם האובדת –  כי על זה בדיוק סימפסון כותבת. על אימהות, על משפחה, על מה שאלה עושים לזוגיות ועל מה שהם עושים לנשים – כי הגיבורות שלה הן תמיד נשים שמדברות בכנות או מגלות את מה שדורות של נשים ניסו להדחיק. השבוע הועלו באתר המצוין של רדיו 4 הבריטי חמישה סיפורים קצרים של סימפסון. כולם מצחיקים-כואבים-אירוטיים-מפוכחים כדרכה, ומצוינים, פשוט מצוינים. הקריינות גם טובה מאוד – רק הצרה היא שהם יהיו שם, באתר, רק לשבוע. הנה לינק לאחד מהם. כדי למצוא את האחרים הקליקו את שמה של סימפסון בתיבת החיפוש שלמעלה מימין.  רק לשבוע – אני מדגישה שוב, כי חבל להחמיץ. וחוצמזה הנה ראיון שראיינתי אותה לפני שנה וחצי, כשאוסף סיפורים שלה – "כן, בטח, מה שתגידי" – ראה אור בעברית:

 

אם ישנו מקום כזה, החצר האחורית של האימהות, הלן סימפסון לקחה על עצמה לדווח לעולם על המתרחש שם. היא כותבת סיפורים קצרים, חלקם דחוסים עד קוצר נשימה, שנוגעים בכאב. כאב הכרסום בזוגיות, הניכור הפתאומי מן הגוף, מן החיים שלפני האימהות, הניסיונות הנואשים לשמר איזו שפיות בתוך המרוץ הזה של קריירה-הורות-אהבה-שלא-להזכיר-תשוקה, ולמרות זאת היא שומרת על הומור. כאילו היא הצליחה להתכופף ותת לגלים העכורים של המרירות להתנפץ מעליה, והיא נאחזת בכל כוחה במצוף האירוניה העצמית. "טוב", אומרת לי סימפסון בראיון שקיימנו השבוע. "להיאנח ולקטר בלבד זה לא ממש מקדם אותך, וזה משעמם את הקוראים. אני מעדיפה קומדיה. הומור מכל סוג. הומור שחור, שנינות, פארסה. לא אכפת לי איזה, כל עוד אני ממשיכה לכתוב את האמת שלי".

סימפסון, בת 51, אחת מכותבות הסיפורים הקצרים הפופולאריות בבריטניה, נולדה בבריסטול, גדלה וחיה בלונדון. היא למדה ספרות אנגלית באוקספורד ועבדה כעיתונאית ב"ווג", פרסמה שני ספרי בישול ומאז 1990 אז התפרסם הקובץ הראשון שלה "4 רגליים ערומות במיטה וסיפורים אחרים" גרפה שלל פרסים ספרותיים, בהם פרס הסופר הצעיר של הסאנדיי טיימז, פרס סומרסט מוהם, פרס א.מ.פורסטר ובחירה מכובדת מאוד של כתב העת "גרנטה" לאחת מעשרים הכותבים הצעירים המבטיחים בבריטניה. היא גם כתבה ליברית לאופרת הג'אז "יום שישי הטוב, 1661" שהוקרנה בערוץ 4 הבריטי. היא נשואה, ואם לשני ילדים. ב-17  השנים האחרונות היא גידלה גם חתול, אבל הוא מת לאחרונה. ככותבת היא לא רק שנונה, היא גם סוערת, ויש לה שפה עשירה ומלאה המצאות. היא משתמשת הרבה בסלנג וממציאה מיני המצאות לשוניות, שמן הסתם היוו אתגר בתרגום "כן, בטח, מה שתגידי" שראה אור לאחרונה בעברית (ידיעות אחרונות, ספרי חמד. מאנגלית: ברוריה בן ברוך). אין לה בעיה לתאר ילד כ"צוחק כמו רודן משושלת טיודור" או את החיוך "נושר מפניה אל אורחת כמו חביתה המחליקה ממחבת".

האימהות שעליהן היא כותבת "תשושות כמו מתאגרף בזירה שמנסה לקום במהלך הספירה לאחור", ולעתים קרובות גם דהומות, מבולבלות ומבוהלות מהמטלה הענקית שעומדת בפניהן: גידול ילדים. באחד מסיפוריה מנסה יולדת לעטות מסיכה מעיסת נייר כדי לחסוך מעצמה את המבוכה בכל פעם שתלמידי רפואה פוערים את רגליה כדי לבדוק אותה. אחד מסיפוריה הוא מחזה שבו מככבים גם הרחם וצוואר הרחם, ובסיפור אחר מנסות הגיבורות להיכנס לחנות בגדים כל כך סודית שהן נזקקות לסיסמא. מתחת לשנינות הזו, סימפסון חוזרת ואומרת שאימהות היא עניין מתיש, כואב, תובעני ולעתים קרובות מלוכלך מאוד. ושיש לה מזל שהיא חיה וכותבת בתקופה שבה מותר להגיד את הכול בגלוי.

כמה מכל זה מבוסס על ניסיונך האישי?

"אני שומרת על אוזניים זקורות, מקשיבה הרבה לנשים אחרות, אני קוראת הרבה ואני משתמשת בדמיון שלי. אני לא כותבת רק על דברים שחוויתי בעצמי. הרבה מהרעיונות לסיפורים שלי מגיעים דווקא מחלומות".

נדמה שלמרות שאנחנו, הנשים, עברנו דרך ארוכה מאוד מאז ראשית המהפכה הפמיניסטית, אנחנו עדיין נתקלו בהרבה שובניזם, אפליה, הטרדה ומעל הכול הצורך לתמרן בין ביטוי עצמי לחיי משפחה…את אופטימית?

"שאלתי את בעלי מה הוא חושב עלי, והוא אמר שכן, שאני ריאליסטית ואופטימית. אני חושבת שכולנו צריכות להתמודד עם בריונות ועם אי יושר, במיוחד כשמקורם של אלה באנשים שאנחנו אוהבות, אבל אנחנו גם חייבות להמשיך להאמין שיש סיכוי לשינוי בחיים האלה".

 

את אחת הכותבות הבודדות שמגבילות את עצמן לסיפורים קצרים בלבד ולא מנסות לכתוב רומאן…

"אני מאוד אוהבת סיפורים קצרים ומאוד אוהבת לכתוב בז'אנר. זה מאפשר לי לכתוב דברים עוצמתיים מאוד עם מגע קליל. סיפור קצר הוא לא בהכרח סיפור קטן או קלוש. האתגר הוא לבטא מקסימום כוח באורך מינימאלי".

סופרת בריטית אחרת, אלי סמית, אמרה פעם שנשים מתמקדות מדי בכתיבה על דברים קטנים, עניינים ביתיים. מה דעתך?

"אני חוששת שאלי לא ממש התכוונה לזה כמו שזה צוטט, אבל כן, בבריטניה (להבדיל מארצות הברית דווקא) יש נטייה להתנגד לכתיבה בדיונית על נושאים בייתיים יומיומיים. לעתים קרובות ההתנגדות הזו היא פוליטית ולא ספרותית. התנגדות לסוג החיים שמתואר בספרות, לא לעצם הכתיבה עליו. זה יצר מצב אבסורדי שבו כתיבה על מצבים יומיומיים שמהווים את מציאות החיים של רוב הנשים בעולם נחשבת לא חשובה ולא רלוונטית".

את לא מתחמקת מלכתוב על דברים כואבים מאוד הקשורים לאימהות ואת לא עושה אידיאליזציה של הקשר בין הורים לילדים. בעיני זה אמיץ…

"לפעמים גם אני מרגישה אמיצה. היום לכאורה אפשר כבר לדבר על הכול, אבל כשאני קוראת מסיפורי בפני קהל, באות אלי נשים שמודות שחלק מהסיפורים גרמו להן לבכות, ושיש סיפורים שהן לא מעזות להראות לבני הזוג שלהן. אז יכול להיות שעדיין יש עניינים שהם טאבו. אני חושבת שחייבים לנסות להיות אמיצים וכנים אם רוצים לכתוב משהו ששווה קריאה."