Tag Archives: הורים

זמר, ספרן, קורא מוני חשמל ופועל במפעל לבקבוקים נפגשו – והחליטו לכתוב ספר (שביעי)

 

צימר

התגלית המפתיעה ביותר בשיחה הממושכת שלי עם שמעון צימר לרגל צאת ספרו "לפעמים הבית הוא רוצח", היא שהוא איש מצחיק. אחרי שבעה ספרים, חמישה מחזות ואינספור שירים, שבכולם נדמה שהוא מחטט בקרביו ודולה מתוכם, באמצעות מכשיר קהה, אברים מודלקים וכאבי נפש, ואחרי ספרו האחרון "לפעמים הבית הוא רוצח", שלשמו נתכנסנו הפעם, ציפיתי לשיחה מיוסרת, והתברר לי שאלה שמורות אצל צימר לכתיבה. הוא לעולם לא יכתוב כתיבה הומוריסטית. "לחיים יאה טיפול ריאליסטי", הוא אומר.

 

"לפעמים הבית הוא רוצח" (הוצאת אפיק) הוא רומן סוחף המתאר את התפוררותה של משפחה קטנה. הבן הבכור נהרג בזמן שירותו הצבאי – ואולי התאבד – ושלושת בני המשפחה הנותרים: ההורים והבת מתמודדים בדרכים שונות עם חבלות הלב שהותיר בהם האירוע. הם לא חוסכים זה מזה אכזריות. "לפעמים אני חושבת שאם לא הייתי מתחתנת אתך, נדב לא היה נולד ולא היה מת", אומרת האישה לבעלה, אבל באותה נשימה היא גם מודה בחולשותיה ובמצוקותיה, כשהיא מקווה שייפלו טילים, שיהרגו עוד צעירים, שהיא לא תהיה כלואה בבדידות של שכול.  בפחות מ – 170 עמודים צימר מספיק לכתוב על אלימות ומין, גזענות והומופוביה, ההזדקקות לחום אנושי והצורך הנואש במרחב שאיש אינו חודר לתוכו, על זיכרון ועל רצון לשכוח וכל זה בלי שורה אחת מלאכותית או מביכה.

צימר, בן 66, נשוי ואב לשני בנים, נולד בקריית חיים מערבית. הוא בן בכור (ואחריו אח ואחות) להורים שהגיעו אחרי מלחמת העולם השנייה מרוסיה הלבנה. כשקיבלו שילומים מגרמניה קנו בית קטן עם חצר "בקריה המזרחית היותר ותיקה ועשירה", כהגדרתו. "נקודת המוצא שלי היא נקודה רעה", הוא מעיד. "זוגתי אומרת שכשהכירה אותי בגיל 34 כבר הייתי זקן ודיברתי על המוות, ואת זה כנראה ספגתי מהוריי, אלה דברים שקשה לעקור מהשורש, מה עוד שכמי שעוסק בכתיבה ולא מחפש מנוחת נפש, מעולם לא רציתי להתרושש מהשקפת העולם הזו, כי היא מפרנסת את רוחי".

כשאתה מדבר על נקודת מוצא רעה אתה מתכוון לשתיקה של אחרי השואה?

"בכלל לא. כי בבית שלנו דיברו כל הזמן על מה שקרה שם. אבי, יצחק, היה פרטיזן שתיאר את עלילותיו באותם ימים כאילו לא היה שה מובל לטבח אלא נאבק ונלחם. איזה גוי הסגיר את הוריו והם נרצחו, ואחרי שאותו איש הובא למשפט אצל הפרטיזנים הוא עמד וירה בו. אמי, מרים, נמלטה אל תוככי רוסיה מאימת הגרמנים והצטרפה לצבא הרוסי. הם הכירו במחנה עקורים ועלו יחד ב–1949." אביו של צימר היה פועל בנמל ולאחר מכן ברזלן בבית חרושת. "אמי הייתה אומרת שהיא מכבסת את בגדיו והם ספוגים בחלודה ודם.

"דמותי עוצבה כנראה בדמותם. הם לא היו ממוספרים, לכן הרגשתי תמיד שהיו כאלה שהשואה פגעה בהם יותר ואני – אם להיות אירוני – במדרג נמוך יותר ביחס ליוקרה של להיות דור שני. לא ניטע בי שיקוף ישיר של אימת השואה. אני לא פוחד מקטסטרופה, אבל אני נוטה לראות את הכול מתוך דלת האמות של המשפחה שבתוכה גדלתי ואיני פותח חלון או דלת למרחבים סוציולוגיים אחרים".

זה לא מדויק, בלשון המעטה. צימר, שבשנת 2006 זכה בפרס ראש הממשלה, כותב פרוזה כבר למעלה מעשרים שנה. רבים מגיבוריו הם אכן אנשים שהוכרעו על ידי החיים, שאינם מצליחים לממש אהבות ואפילו לא למצות תאוות, אך אלה פזורים בכל מרחבי החברה הישראלית, החל במשוררים ובצלמים וכלה בשחקנים ובפסיכולוגיות, אחדים מנותקים מילדיהם ואחרים מסורים להם בצורה פתולוגית; יש לו גיבורים תל אביביים וגליליים, בעלי הומור עצמי ומלאי רחמים, כאלה המטפלים בהורים זקנים ואחרים שלוטשים עיניים מבועתות נוכח ההתבגרות המינית של צאצאיהם. מותר להניח שחלקים גדולים ממורכבותם הנפשית של גיבוריו הוא אכן מצא בתוך עצמו, אם כי רק ברומן המצוין "רע לתפארת" (ספריית פועלים) יצר גיבור שכמותו, עובד כספרן. אך בניגוד לדמותו המוארכת והצנומה תיאר אותו כמי שיש לו "מותניים, שדיים וישבן של מנדרין סיני". "טוב", הוא מודה, "אני נוהג להשחיר את עצמי, את חיי הזוגיות שלי, אני מנפץ דברים ומעקם אותם לטובת הכתיבה".

למה?

"כי הטלף השחורה הזו, החונקת, המוות הפרטי שלקראתו כולנו הולכים, היא עדיין מרכז הכובד בנפשי. בעבר נדמה היה לי שכל כתיבה על נושא אחר היא מנוסה מהדבר הזה. עם השנים צמחתי והבנתי שזה לא נכון ושיש עולם שלם נוסף שראוי לעסוק בו, ולכן פתאום בנובלה שאני כותב עכשיו הוצאתי מהבוידם את האלוהים שהיה לי פעם והפכתי אותו לנושא. אבל לתוכן הנושן, המוות, יש עדיין משקל גדול אצלי".

אלוהים תפס מקום מרכזי בילדותו ובנעוריו. "הורי שמעו ממישהו שחינוך דתי הוא חינוך טוב ושלחו אותי לבית ספר דתי. מצאתי את עצמי חובש כיפה עד גיל 16, אבל הייתי אאוטסיידר, כי הורי לא היו דתיים בהכרה", הוא מספר. "אחרי שנה אומללה מאוד בישיבה תיכונית, המרתי את הכיפה בכובע קסקט שהלכתי אתו חצי שנה. הייתי כאוב נורא וחיפשתי להיבדל, להתרחק מהריח הנורא במפרץ שהגיע מבתי הזיקוק, מהחיים הקשים האלה שבהם כולם פועלים ועובדים מהבוקר עד הלילה. הייתי רץ לקולנוע "בית העם" כדי להסתכל על תמונות של שחקני קולנוע, להתאמן בשליפות של ביל קרטר ולחלום על להיות על הבמה, באור".

מאחר שמגיל צעיר גילה נטיות אומנותיות והיה לו קול סופרן נאה ("חוזליטו של בתי כנסת" כהגדרתו)  שהתחלף בבריטון ערב ביותר, הוא עשה את צעדיו הראשונים כזמר במועדונים שאליהם נשלח על ידי אמרגנים, כמו "קליפסו" ברמלה או "הריוויירה" בבת ים. "בשיאי הקלטתי שיר של מישה סגל, עם מילים שכתבתי, שהגיע אפילו לפינה לשיפוטכם בגלי צה"ל אבל לא נכנס למצעד. לימים בני בכורי הפך לעורך מוזיקלי בגלגל"צ ונתקל בשיר הזה ואני הייתי בפאניקה מרוב בושה."

 

114200000149b

הכתיבה הגיעה אחרי שהקריירה המוזיקלית לא נסקה?

"עברתי לתל אביב, קראתי משירי בערבי שירה שדוד אבידן היה עורך ב"בימרתף" ורציתי להיות שחקן, בגלל מניפת הזהויות המתחלפת, אבל במעט ששיחקתי, במחזות שלי ושל אחרים – שיחקתי למשל ב"ינטל" שביים חנן שניר, ואפילו התערטלתי שם ושרתי שיר שנשלח לברברה סטרייסנד –  גיליתי כמה קשה לי להיחשף פיזית."

הכתיבה שלך חושפנית מאוד בכל מה שקשור לגופניות, למין

"בכתיבה אין לי בעיה להיחשף. אני כותב גם על מין, כי אני מנסה לנסח אמת קיומית שקוסמת לי. אני זוכר כמה אהבתי את שיר ציפור המכנסיים של חנוך לוין, את הבכי של הגיבור בטנגו האחרון בפריז, את השורה של יהודה עמיחי שמתארת איך איבר המין נוטל את הדם מכל הכאבים. אני כותב על תחושה שאני מכיר, שבה הזהות נאספת מכל מחילות הגוף אל האיברים התופחים והמשתוקקים ואחרי המעשה יש ריקנות וייאוש.

גם על שגעון הוא לא חושש לכתוב. בנובלה שלו "עבודה על תפקיד" אחת הדמויות, תמר פדידה, סובלת מהפרעות נפשיות קשות. דמותה מבוססת על מי שהייתה זוגתו לפני שנים, המשוררת מירי בן שמחון, שהבליחה, סחפה לא מעט מעריצים ונהרגה בתאונת דרכים בגיל צעיר. הם הכירו בערב שירה "אחרי שנעזבתי על ידי מישהי שהפסיכולוג שלה ייעץ לה כנראה להיפרד ממני". בן שמחון למדה תיאטרון ב"בית צבי" והם התגוררו בדירת חדר בלב תל אביב. "אהבתי את השירים שלה, את מרכיבי החיים שלה, את המראה שלה ואולי אהבתי גם את הדברים הרעים שנלוו אליה."

השיגעון שלה?

"לא ידעתי אז לקרוא לזה בשם, אבל התחילו לקרות דברים. היא האשימה אותי בכל מיני האשמות מוזרות, כמו שבלילה אני מקשיב לתת ההכרה שלה ודולה משם חומרים. היא אושפזה בטלביה, שוב ושוב, אבל זה רק העצים את אהבתי אליה. לאנשים כמוני יש יחס רומנטי לשיגעון. לשפה הדחוסה, לטמפרטורה המשתנה של המילים אצל סכיזופרנים, לאינטנסיביות הזאת. מירי הסתובבה בעולם כאילו היא השחקנית הראשית וכל האחרים סטטיסטיים. זה נגע בי בנפש בשלב רך מאוד. נפרדתי ממנה בהרבה עמל וסבל, אבל מאז אני לא מפסיק לכתוב על משוגעים".

כיום הוא, כאמור, ספרן, בספרייה בצפון תל אביב, אבל במהלך חייו הספיק לשמש טכנאי מטוסים ("בצבא, ואחרי תקלה העבירו אותי ליחידת תחמושת אווירית שבה בעיקר כתבנו קללות על הפצצות"), שומר בבתי הזיקוק, אפסנאי במפעל לאטמים, סבל בשוק הסיטונאי, קורא מוני חשמל, פקיד בחברת ביטוח ופועל במפעל לבקבוקי זכוכית.

אתה כותב כל חייך, אבל לא מתפרנס מכתיבה

"פעם אחת שילמו לי עשרת אלפים שקל על מחזה ב"הבימה", אבל מהספרים לא הרווחתי גרוש. ניסו לסדר לי עבודה במשרד פרסום, כי יש לי דמיון פרוע, וגם בעיתונות, אפילו עבדתי ב"לאשה" שבוע שבועיים, אבל לא שרדתי, כי אני לא נטוע במציאות".

 

 

 

המעבדה שבתוכה שני אנשים נשארים ללא עור

שמונה עשרה שנה שענת לויט אוספת חומרים לרומן הזה. בראיון היא טוענת ש"יומנה של אישה מודרנית" איננו ספר אוטוביוגרפי, ואני מאמינה לה –  כי מדובר ביצירה ספרותית שנולדה אחרי שנעשה העיבוד האומנותי הנדרש, ממרחק הצעדים המתבקשים מהמציאות – אבל ברור לגמרי שמדובר בטקסט שחלקיו, ובעיקר הניואנסים שביניהם, לוקטו בפינצטה והונחו על משטח לבחינה תחת מיקרוסקופ. התוצאה היא דו"ח מעבדה פיוטי ורגיש על זוגיות, נשיות וכמיהה סודקת לב לחום והגנה.

"יומנה של אישה מודרנית" (כנרת זמורה ביתן) כתוב בשפה עולה ויורדת בהתאם למצבי הרוח והנפש של הגיבורה – במין משחקיות לשונית שמאפשרת ללויט לפעמים להיכנס לתוך הסיפור בהזדהות שלמה עם נוגה, ולפעמים להביט מהצד, להטביע את הקורא בשלוליות רגשניות מצד אחד ולחייך אליו באירוניה מתוחכמת מצד שני. התוצאה, אם תהיתם, סוחפת, מהנה ומעוררת מחשבה.

נוגה, המספרת, מתאהבת בדוב, גבר שפגשה באתר הכרויות באינטרנט, ומשליכה את עצמה מיד על פסי הרכבת הרגשיים, נכונה להידרס. הציפייה שלה מגשימה את עצמה די מהר – בזכות זיכרונות הילדות שלה, המורכבים מאינספור דחיות בעיקר מצדו של אב מתנכר, בזכות הפנטזיות הקולקטיביות על אהבה טוטלית ונשיות כנועה שהיא מכירה מסביבתה ובשל היכולת של דוב, המאהב הכרסתן והשכלתני, לזהות את כל אלה ולשחק בהם להנאתו. מערכת היחסים ביניהם מובילה את נוגה לאינספור רגעים של רעב רגשי, אבל גם להיכרות עם יכולות נפשיות שלא ידעה שיש לה – בעיקר כשנכנסת לתמונה נטשה, האישה האחרת. לויט כותבת את כל זה בכנות מכאיבה אבל גם בהומור עצמי.

לויט, בת 53, גרושה ואם לתמר (23) ודנה (21), היא משוררת, סופרת ועורכת ותיקה. היא בעלת תואר שני בספרות, עבדה כעורכת לשון בשלל עיתונים וגם בספריית ידיעות אחרונות ושמונה ספרי השירה והפרוזה שפרסמה עד "יומנה של אישה מודרנית" זיכו אותה בפרס ברנשטיין (1987) ובפרס ראש הממשלה (1988). גם הביקורות על ספריה היו משובחות, מה שלא מקטין את התסכול מכך שהפריצה הגדולה, זו שמבטיחה לכותבת קהל מיידי, טרם הגיעה.

 

"אני כל פעם חושבת שאני אפרוץ", אומרת לויט. "יורם קניוק כתב פעם ביקורת נהדרת על "ניקול ופייר" וחשבתי שאז זה בטח יקרה. זה לא קל וזאת שאלת השאלות. אני מוציאה ספר, אחרי שהשקעתי בו את דם לבי ואין לי שום מושג מה קורה אתו. שלושים שנה אני יוצרת ואני עדיין מופתעת כשאנשים אומרים לי שהם קראו אותי. לסופר שלא מגיע לרבי המכר, אין מגע עם הקהל. אני כותבת מתוך ייעוד, יש לי מסרים, אני אדם תקשורתי במהות שלי והיצירה היא תקשורת עילית, רק שהיא לא דו צדדית – אני מאוד זקוקה לקהל שמגיב, ואני ממשיכה ליצור כנגד כל סיכוי".

הדחף להמשיך לכתוב, שלויט מעידה כי הוא גדול מכל תחושה אחרת, הוא שהוליד את "יומנה של אישה מודרנית". "הספר נוצר מהחומרים הכי כואבים בנשמתי", היא אומרת. "כל האנשים שמוזכרים בו גרמו לי ועדיין גורמים לי יותר כאב מכפי שכתוב בספר. כשהתגרשתי, ממש זעקתי לאלוהים והתחננתי שיוציא אותי למסע, שיניח לי להגיע לעצמי האמיתי שלי שאני מרגישה אותו קבור מאחורי חומות ומוקף בעשבים שוטים. מאותו רגע הוא שלח לי שליחים, בזה אחר זה והשליח האחרון הוא זה שמבחינתי הביא אותו לסוף המסע".

את מתכוונת למעורבויות רומנטיות? לגברים שנכנסו לחייך?

"אני מתכוונת לגברים וגם לנשים. היו לי מערכות יחסים גם עם נשים אם כי אני לא לסבית, יש לי נפש שפתוחה לנשמה אחרת ולא מבחינה בין גברים לנשים. אני מתכוונת לכל האנשים שהיו לי אתם קשרים, שעוררו בי רגשות עזים מאוד. בערוב ימי אני שונאת את המילה רומנטיקה, שהיא בעיני עלה תאנה לפגיעות נפש חמורות שאנחנו פוגעים אלה באלה. זו המעבדה שבתוכה שני אנשים מתחברים ונשארים חשופים, בלי עור. "

זה רע? זאת הזדמנות לחוות את עצמך בקיצוניות…

"הצרה היא שמאז שהושלכנו מגן עדן, הרומנטיקה מכילה כל כך הרבה התמודדויות ופגיעות וכאבים. כל החיים נמנעתי מרגשות עמוקים כל כך, אבל במסע הזה משהו בי נפתח כמו שלא קרה קודם, וכל אחד מהאנשים האלה, השליחים, חיבר אותי למקום שלא הכרתי קודם. הייתה לי ילדות בעייתית מאוד. נולדתי להורים שלא היו טובים זה לזה וגם לא כלפי, ולאט לאט נוצרו בי שיבושים, משהו השתנה בחומר הגלם הצרוף הראשוני שנקרא 'ענת'. אני, כמו רובנו, לא זוכרים איך היינו בראשית הדרך, לפני השיבושים האלה. מערכות היחסים החשופות שעברתי בשנים האחרונות החזירו אותי למקומות שזיהיתי באינטואיציה שהם המקומות הפגועים שלי, אלא שהפעם, כבוגרת, עשיתי את אותה דרך בעיניים פקוחות. יכולתי לשחזר את החוויה, בלי פסיכולוגים ובלי כלום, רק אני ואלוהים, ולא להשתגע ממנה אלא לצמוח. עכשיו אני מבינה מה זאת גאולה דרך הביבים".

במובן הזה את דומה מאוד לגיבורת הספר. היא מזהה מהר מאוד שדוב, הגבר הבלתי מושג שהיא כמעט נובלת בקשר אתו, משחזר את הפגיעות שאבא שלה פגע בה

"אני דומה לה מאוד. עד נישואי לגבר שמבוגר ממני רק בשבע שנים, מעולם לא היו לי קשרים עם גברים צעירים. בגיל 26 היה לי קשר זוגי עם המלחין בן ציון אורגד עליו השלום, שהיה מבוגר ממני ב – 32 שנה. היה לי ברור שחסר לי אבא. בעשר השנים אחרי גירושי התנזרתי מגברים. לקח לי שנים להשתחרר מהמקום שלו בנשמה שלי. לקחתי את הזמן להכשיר את עצמי למערכת יחסים עם גבר שאתו ארגיש אחרת, שלא ישתבשו בי דברים כמו שתמיד קרה ברגע שהתאהבתי. נוגה היא כמוני, היא דעתנית, היא קרייריסטית, היא מפרנסת ובכל זאת כשהיא פוגשת גבר, משהו בה משתבש. היא אישה מודרנית, היא קורבן של המהפכה הפמיניסטית שדפקה לנו את החיים. אנחנו עושות הכול, אבל עדיין מחפשות את החיבוק ולא יודעות איך לבנות זוגיות".

היא מחפשת את החיבוק אצל גברים שממש כמו אבא שלה, מענישים אותה בהתעלמות. בעלה אפילו לובש תחתונים, מסרב להסיר אותם במיטה ומעניש אותה על ידי מניעת מין

"לכל החוויות האלה יש רגליים במציאות. כשפגשתי את הדוב, זיהיתי מיד שהוא בן דמותו של אבא שלי וקיוויתי שהדמיון הזה יאפשר לי לעשות תיקון לאבא, שלתחושתי לא אהב אותי. גדלתי בבית שואתי, פה בתל אביב, אצל אבא מכונאי ואימא עקרת בית. הם רבו והתפייסו כל הזמן, וכבת בכורה הייתי כל הזמן ביניהם ובעיקר מצדדת באימא ומגיל אפס קיבלתי מכות ואבא שלי – שלפני מותו אמר שהייתי ילדה טובה – היה עושה אתי ברוגזים. ימים הוא לא היה מדבר אתי. כשעושים את זה למישהו מאיינים אותו. הוא היה אדם אכזרי ביותר שגם הכה אותי ואת אמא שלי. הדוב האמיתי בחיי קלט את זה בשנייה הראשונה שנפגשנו. הסיפור האמיתי שלנו היה יותר מסויט מזה שבספר. אני אולי לא אראה אותו לעולם אבל יש לו מקום נצחי בנשמה שלי".

נדמה לי שבסוף הספר נוגה מצליחה לעשות תיקון, אבל במחיר נפשי כבד מאוד. את הצלחת?

"הגעתי למקום שבו אין לדובים ולאריות ולנמרים בעולם הזה שום סיכוי להתקרב אלי אם יש באוויר ריח קל של סכנת פגיעה. כל זה לא מונע ממני לשמור בתוך נפשי את האנשים האלה. אני סוג של בית קברות לאנשים חיים, אבל אני לאדם שיכול לפגוע בי אפילו להתקרב".

התחספסת? צימחת שריון?

"השתחררתי מהתפישה המוטעית שנשים הן חלשות. לא נולדנו חלשות, רק לימדו אותנו להיות כאלה. אני בת 53 ואני מרגישה שאני רק עכשיו מתחילה את החיים. עברתי את כל הדרך, בדם, יזע ודמעות, עד שהגעתי לייאוש העמוק, למקום שממנו אין ברירה ואי אפשר לסבול יותר. בסוף המסע הזה הייתי כל כך מותשת, שידעתי שאם אפול עוד פעם כבר לא אוכל לקום. הרי יש לנו מכסה של אנרגיות, זה לא אין סופי. זה המקום שבו אני מתחילה להיות תמימה עם עצמי, עם הרצונות והצרכים האמיתיים שלי, שבו אני הופכת לאדם עם עור".

ויתרת על זוגיות?

"ויתרתי על ההתניה שהייתה לי להיות קשובה לצרכים של אחרים. אני לומדת לאט לאט את קצב הנשימה שלי ומקווה שהמשיכה הקמאית הלא בריאה שלי הגיעה לסופה. יהיה לי קשר אם אמצא מישהו שישמח אותי, שיפריח אותי. רק זה ולא פחות מזה".

 

 

תמונה קבוצתית עם ייאוש – ראיון עם פול אוסטר

 

 

בעשרת העמודים הראשונים של "סאנסט פארק" נדמה שפול אוסטר חיבר עוד גירסא לסיפור פיגמליון, גברתי הנאווה, לוליטה – סיפור חניכה של ילדה על ידי גבר מבוגר ומנוסה ממנה, שלוקח לו את תפקיד האל המעצב את עולמה. אלא שאוסטר הוא כותב רגיש ומתברר שגם מחובר הרבה יותר למציאות, ועד מהרה מתברר שברומן החדש שלו אין מקום לאלים, גם לא לגורואים או מורים או מחנכים – הדמויות שלו כולן אבודות במידת מה, מחפשות, נתלות זו בזו כדי למצוא את הכוח להמשיך ללכת בחיים שמרחוק נדמים שופעי הזדמנויות אבל מבט מקרוב חושף את השריטות והחתכים והתלות.

"סאנסט פארק", הרומן החדש של פול אוסטר, הוא סוג של תמונה קבוצתית עם ייאוש. תחושת אין האונים מרחפת בין דפיו, למרות שבמרכזו קבוצה של צעירים, נשים וגברים, החיים ביחד בבית פלוש בברוקלין, כולם מוכשרים, יצירתיים, לכולם הייתה הזדמנות לקבל השכלה גבוה וגם לרכוש מקצוע וכולם מוצאים בדרך זו או אחרת מגע אנושי מנחם. אוסטר, בראיון טלפוני, אומר לי שהוא לא חושב ש"סאנסט פארק" (עם עובד, מאנגלית: ברוריה בן ברוך) הוא ספר פסימי, למרות שהוא משקף קשיים לא קטנים שהחברה האמריקאית מציבה בפני הדור הצעיר שלה: התפוררות כמעט מוחלטת של הסולידריות החברתית, אבטלה, אינפלציה, שכר לימוד גבוה כל כך שמביא כל בוגר אוניברסיטה להתחיל את החיים כשעל גבו חוב של עשרות או מאות אלפי דולרים. "כל דור מקווה שלילדים שלו יהיה יותר קל ופשוט", אומר אוסטר. "אני מסתכל מסביב ואני לא בטוח שהצלחנו ליצור חברה שבה לילדים שלנו יותר קל לחיות מכפי שהיה לנו. אולי להפך".

"סאנסט פארק"  מסופר במספר קולות, אבל הראשי והנוכח ביותר הוא קולו של מיילס הלר, צעיר שעזב את הלימודים ואת בית הוריו בעקבות תאונה שבה נהרג אחיו החורג, וברח לפלורידה, שם הוא עוסק בפינוי בתים שננטשו על ידי דייריהם בגלל חובות, ומצלם את החפצים שהשאירו אחריהם. הוא מנהל רומן עם פילאר התיכוניסטית, וכשנדמה הוא עתיד להסתבך בגלל גילה הצעיר, הוא חוזר לניו יורק ומצטרף לחבורה הכוללת בין השאר חבר ותיק שלו שמנהל "בית חולים לחפצים שבורים", מתקן מכונות כתיבה וממסגר תמונות,צעירה שמנה שחושדת שהחבר שלה הומו וצעירה אחרת הכותבת תזה על התפוררות המשפחות אחרי מלחמת העולם השנייה. כולם – כולל דור ההורים שאוסטר מתאר בחמלה גדולה – חוו אובדנים גדולים לפני תחילת הסיפור וכולם מנסים למצוא את זהותם, לתהות לאיזו משפחה הם בעצם שייכים ולמצוא חום ומגע, זמני או קבוע. החברה, נדמה שהוא אומר, יכולה להרוס אותך, אבל משום שלכולנו יש צורך עמוק ועז להשתייך, לא לחיות בבדידות, החברה היא גם ההצלה שלנו.

אוסטר, בן 64, נולד בניוארק, ניו ג'רזי, במשפחה יהודית, שאביה היה סוחר רהיטים ואח"כ איש נדל"ן. הוריו, סמיואל וקוויני, התגרשו בנעוריו. הוא מספר שבבית היו רק מעט ספרים, אבל דוד שנסע לחו"ל השאיר להם את ספרייתו, והכיר לו את העולם שיהפוך למרכז חייו. הוא החל לכתוב בגיל צעיר מאוד, קודם שירה ("איומה") ואחר כך סיפורים ואמר לא אחת שבעיניו הכתיבה נובעת מתוך בדידות. אחרי הלימודים הוא עבד על מיכלית נפט והתיישב בפריז, שם השלים תואר שני, התקיים בצמצום וחזר לארה"ב בגיל 27 כשהונו מסתכם בתשעה דולרים. הוא פרסם ספר שירה ותרגומים לספרות צרפתית, וחי אצל אבא שלו עד שהצליח לשכור דירה משלו. אבא שלו ניסה לשכנע אותו למצוא משרה נורמלית, אבל אוסטר הצעיר לא הצליח להפסיק לכתוב ומאז שנות השמונים פרסם 16 רומנים ונחשב לאחד הכותבים החשובים בספרות האמריקאית. אביו מת לפני שהתפרסם, ואמא שלו – הוא אומר, שומרת את כל ספריו אבל הוא לא חושב שהיא קוראת אותם. הוא היה נשוי לסופרת לידייה דיוויס, ממנה נולד בנו דניאל (שהופיע בסרט "עישון" שכתב וביים), והיום נשוי לסופרת סירי הוסטוודט, ויש להם בת אחת, סופי שהיא זמרת ושחקנית.

אוסטר לא אוהב להתראיין. הוא עושה את זה, כחלק מהמחויבות שלו למו"לים, אבל בעיניו שיחה על הספר היא ניסיון לפשט את מה שאנחנו לא אמורים בכלל לפשט. בכלל, הא מעדיף להתמסר לכתיבה שלו ולהדוף הפרעות חיצוניות. בגלל זה הוא לא קורא ביקורות ולא מתחבר לאינטרנט. למעשה, הוא כותב ביד, בדירה שאין בה דבר מלבד שולחן כתיבה, ואחר כך מקליד את הטקסט על מכונת כתיבה ישנה. "אני מרגיש חופשי בלי העומס של חידושים טכנולוגיים" הוא אומר. "אני מאוד עקשן בנושא הזה. מתאים לי לכתוב ככה ואני לא רוצה לשנות שום דבר. אני שומע מאנשים כמה הרשת יכולה להיות תובענית ומסיחת דעת ואני לא רוצה לקבל הודעות ולהצטרך לענות להן, אני לא רוצה להיות נגיש מדי ולהיות מוצף בפניות של אנשים".

כבר מזמן הפסיקו לייצר מכונות כתיבה. איפה אתה בכלל מוצא סרטי דיו?

"עדיין מיצרים כאלה באינדונזיה ויש חנות מחוץ לניו יורק שמייבאת אותם. קניתי מלאי שכנראה יספיק לי לכל חיי. אני כותב על מכונת כתיבה מסוג אולימפיה שקניתי ב – 1974 מחבר של חבר שלא השתמש בה, היא עלתה לי 40 דולר והיו בה פיסות מתכת שהחלידו אבל קרה לי נס, אבא של חבר אחר מת והוא הביא לי מכונה נוספת זהה, ומצאתי בניו יורק את ד"ר שווייצר שלי, את פול שוויצר שמשקם מכונות כתיבה והוא הרכיב לי משתיהן אחת שנראית חדשה לגמרי. זה קרה במפתיע, אחרי שהמצאתי את בית החולים לחפצים שבורים שמופיע בספר…"

הגיבור הראשי שלך מיילס, הוא סוג של גיבור אמריקאי קלאסי, מופנם, נערץ ולמעשה אבוד ושבור, אינטלקטואל עירוני, אבל מזכיר קאובוי מהמערב הפרוע.

"זה סוג של מודל שקיים בחברה האמריקאית, ומאוד קשה לחיות אותו. גברים צעירים שמתבוננים פנימה ולא מצלחים להיפתח החוצה. יש בו משהו קפוא, אבל הוא מנסה להשתנות וכשהוא יוצר קשר עם בחורה צעירה משהו בו נמס. הוא דומה להרבה גברים שלא מצליחים לדבר על רגשותיהם, אבל מאוד קל להתאהב בהם".

לכל הצעירים האלה יש נתוני פתיחה מצוינים. הם יפים, הם חכמים, הם מוכשרים. למה הם לא מצליחים לעשות עם זה כלום?

"קשה להיות צעיר באמריקה של היום, כי אנחנו עושים לצעירים שלנו משהו נורא – אנחנו מעמיסים עליהם הלוואות ענק רק כדי ללמוד, ושמים להם על הגב אבן ענקית שבגלל הם לא יכולים להתחיל לנוע בחיים. אנשים בחובות חושים לקחת סיכון ונהיים שמרנים. הם מוצאים עבודה שהם לא מרוצים ממנה, אבל לא מעיזים ליזום או לשנות כי הם צריכים לשלם חובות. הדמויות בסיפור שלי מתקדמות מתוך המצב הזה לאט לאט, בזכות מגע עם אנשים אחרים. אני חושב שהעתיד שלהם יהיה טוב מההווה. אם הייתי כותב ספר המשך הייתי מגלה לך שמיילס מגזים בחרדה שלו מפני הצרות שמחכות לו, הוא אמנם יעמוד למשפט בסוף הספר, אבל זו עבירה ראשונה שלו ויסלחו לו, אני צופה עתיד ורוד לאהבה שלו. אני חושב שהצעירים האלה מסוגלים להילחם על החיים שלהם ולכן בסופו של דבר יהיה להם טוב".

הסרט "שנות חיינו היפות ביותר" (של ויליאם ויילר, 1964) מככב בספר

"מלבד העובדה שזה סרט שאני מאוד אוהב, אני חושב שהוא אומר משהו על אמריקה של אחרי מלחמת העולם השנייה וגם על אמריקה של היום – הוא מתאר את האנשים שחוזרים מזוועות המלחמה ולא מצליחים להשתלב ולחזור להיות מה שרצו להיות, אבל הוא גם מדבר על היכולת של האהבה לתקן מצבים".

זו תפיסה כל כך רומנטית…

"יכול להיות שהיא נובעת מכך שאני חי כבר שלושים שנה עם אשה שההיכרות שלי אתה, שהייתה מקרית לגמרי – נפגשנו בערב ספרותי ששנינו יכולנו לא להזדמן אליו ולא להיפגש לעולם – היא האירוע הכי חשוב בחיי גם כאדם וגם ככותב. היא המבקרת הכי חדה והכי אינטליגנטית שלי ולא הייתה הערה אחת שהעירה לי שלא אימצתי. אני עושה בשבילה את אותו דבר".

אוסטר לא רק כותב. הוא ערך והגיש תוכניות רדיו, שהמפורסמת בהן הייתה סדרת תוכניות שהזמינו את הציבור לכתוב סיפורים קצרים שאותם הקריא "קיבלתי אלפי סיפורם", הוא מספר. "וקראתי בממוצע עשרה ביום. זה היה נפלא, אבל לא משהו שאני רוצה לעשות תמיד.". בשנים האחרונות הוא מקריין את הרומאנים שלו, לטובת מי שמעדיפים להאזין לספרים מדברים (כמוני). "אני חושב שלקוראים הכי כדאי לשמוע את הסיפור בקולו של הכותב, אלא אם הוא לגמרי לא מוכשר לזה", הוא אומר. "שחקנים נוטים לעשות דרמטיזציה מיותרת וכשאתה קורא סיפור שלך, זה מרגיש טבעי. אני מקריין ספרים בערך שנה אחרי שכתבתי אותם, וזו חוויה משונה, כי אני כבר רחוק מהם ושקוע כל כולי בספר חדש שעליו אני עובד".

מה אתה כותב עכשיו?

"ספר שאינו בדיוני. את האוטוביוגרפיה של גופי – אני לא כותב על המרפקים והברכיים שלי אלא על החוויה של להית בחיים, חוויית העונג והכאב, אוכל וסקס, פגיעות ותאונות שבהן הייתי קרוב למות. יש פסקה ארוכה על אימא שלי ועל המוות שלה, שחשבתי שהיא לגיטימית כי הגוף שלי התחיל בתוך הגוך שלה. ישנם תיאורים ארוכים של מקומות שבהם חייתי, מקומות שביליתי בהם למעלה משנה, מקומות שהיה לי משהו מעניין לומר עליהם, כי הם היו המקלטים של גופי בעולם. חייתי ב – 21 מקומות שונים, וזה די מוזר, כי כאן, בברוקלין, אני כבר 19 שנה רצופות".

אתה חוזר וכותב על המקומות שבהם אתה חי. ניו יורק משתנה בספרים שלך כמו שהיא משתנה במציאות

"הבית שבו מתרחש "סאנסט פארק" הוא בית אמתי, שעמד נטוש. ביקרתי בו כמה פעמים וצילמתי אותו כדי שיהיה לי יותר קל לכתוב עליו, בית שעמד לא רחוק מבית הקברות גרינווד שאני מזכיר בספר, בית קברות ענק חצי מגודלו של סנטרל פארק וקבורים בו שש מאות אלף איש, שזאת עיר שלמה. בינתיים חזרתי לבית הזה במסגרת תוכנית תיעודית שנעשתה לכבוד הספר, והתברר שהוא נהרס ובונים במקומו משהו אחר לגמרי".

 

הסיפור הקטן והמלוכלך של רוני גלבפיש

 

צילום: גל חרמוני

אלמלא הייתה רוני גלבפיש מתכננת לעצמה עתיד של כתיבה, עכשיו, אחרי שראה אור הספר הראשון שלה ואחרי שהיא ומשפחתה עברו לגור בתל אביב, אפשר היה להציע לה מקום בנבחרת האולימפית, בקפיצה במוט. האישה הזאת דילגה ב-41 שנותיה בין מקצועות ומקומות מגורים רבים כל כך, עד שלא ברור איך ומתי למדה ללכת ישר, להתקדם לעבר מטרה מוגדרת מראש ולחצות את כל המרחק הזה בהתמדה.

אבל עובדה: גלבפיש, שהספיקה להיות לולנית, קוטפת דובדבנים, מתכנתת, מנהלת אישית (של הראל מויאל), פועלת במפעל לייצור כותנה, תקליטנית, מוכרת בחנות תקליטים ועיתונאית עברה בילדותה, נעוריה וחלק ניכר בבגרותה ממקום ישוב אחד לשני ובהתאם גם מבית ספר אחד לאחר, "והיו לי הרגלים מגונים… מי שעוזב מהר מתרגל שלא צריך לתקן טעויות, כי כשעוברים דירה במקום החדש אף אחד לא יודע עליך כלום". למרות זאת היא היום אם לשלושה, נשואה כבר 15 שנה ליואב, איש היי טק, גרה בשכונה צפונית מהוגנת וממשיכה לכתוב. הרומאן הראשון "סיפור קטן ומלוכלך" (זמורה ביתן) ראה אור לאחרונה, וגלבפיש כבר עמוק בתוך השני והשלישי.

"אפשר להספיק הרבה דברים עד גיל 41", אומרת גלבפיש. היא נולדה בקיבוץ ברור חיל, ועזבה, עם הוריה בגיל שמונה ומאז עברה דירה בכל שנה שנתיים "אני משום מקום, אני מערים, קיבוצים, מושבים בבקעה, תבחרי מקום. אני חושבת שהיה אי שקט בזוגיות שלהם והם בחרו ב'טיפול גיאוגרפי', בכל פעם שמשהו לא הסתדר הם עברו דירה. למדתי ב – 12 בתי ספר שונים, בכיתה ז' הייתי בשלושה בתי ספר שונים. אין לי מקום שאני ממש מזהה כבית. ליצור חברויות היה מאוד מסובך. הרבה שנים חשבתי שאני לא טובה בזה, ואז אם נשארתי באיזה מקום גיליתי שאני דווקא בסדר. "

גם הגיבור של ספרה, "סיפור קטן ומלוכלך" (זמורה ביתן) מקווה לאורך הסיפור כולו לגלות שהוא דווקא בסדר. איתן, שהוא איש מחשבים וגבר יפה (ומה לעשות, זה פן חשוב באישיותו), נתקל במהלך ריצה שגרתית בפארק בנערה שנאנסה. האירוע מציף אצלו זיכרונות ילדות קשים, שולח אותו להתמודד עם מורכבותה של התפתחותו הרגשית והמינית ולהתעמת עם המעמד שהיה לו אז, בכיתה, והיום, לצד אשתו, חברו הטוב, אמא שלו ובתו הקטנה, ועם מעמדו ואחריותו כיום. גלבפיש לא מפחדת לכתוב בגוף ראשון זכר, על יחסי כוח ומין בין גברים לנשים, על הקו המטושטש שלפעמים נמתח בין הסכמה למין לבין כפייה.

בחירת הנושא שלך מפתיעה מאוד

"אחד הכייפים הגדולים בכתיבה זה שאת יכולה להיות מי שאת לא. בחיים זה לפעמים מתחשק ל, אבל כל האחרים כבר תפוסים… זה לא הספר הראשון שכתבתי. התחלתי לעסוק בכל מיני נושאים, בין השאר היה ספר חברתי רחב יריעה שכתבתי על, איך נגדיר את זה, אולי התפוררות הקיבוץ, והיה עוד אחד אחריו שנטשתי ואני כבר יודעת שלא כל מה שאני כותבת מבשיל לכדי רומאן. אני מוכנה לעבוד על משהו חצי שנה או שנתיים ואם אני מרגישה שזה מתפורר לי בין האצבעות אני שמה אותו בצד. המשכתי לכתוב את הספר שהיה לי אכפת ממנו ברמה של בערה פנימית. "

בערה פנימית? דווקא בסיפור שלכאורה רחוק ממך כל כך?

"בדרך כלל אנשים כותבים רומאן ראשון אוטוביוגרפי, ונדמה כאילו שהספר הזה לא כזה, אבל יש הרבה השקות בינו לבין הביוגרפיה שלי, שאותה אני שודדת ללא בושה לטובת הכתיבה. הנושא הזה, של הטעויות שאנחנו עושים והמחיר שאנחנו משלמים עליהן, גם אם נדמה לנו שאין מחיר ואיך שהן יכולות לזנק עלינו אחרי שנים, מעסיק אותי כל הזמן".

את מדברת על דברים דרמטיים שקרו לך? בסיפור מדבר גבר שלא ברור אם הוא אנס…

"אני מדברת על דברים גדולים וקטנים. בשביל לכתוב רומאן הייתי צריכה סיפור גדול, שיש בו פגיעה אמיתית ועמוקה באדם אחר. אבל החיים לימדו אותי שגם בדברים הקטנים, יש מחיר שצריך לקחת בחשבון כשפוגעים במישהו, כשלא רואים אותו".

לי דווקא הייתה תחושה שהשתפנת קצת בכתיבה. שהשארת דברים עמומים ולא הלכת אתם עד הסוף

"כי יותר מהכול עניין אותי הספק. איתן לא יודע אם הוא משלם מחיר על משהו שהוא עשה או לא עשה. לא רציתי שתהיה ודאות. תהליך שבסופו אין תשובה חד משמעית הוא בעיני מעניין יותר, כי הגיבור עדיין צריך להחליט מה הוא עושה בחיים שלו שנותר בהם ספק. לי אישית יש חטאים נסתרים, אנשים שפגעתי בהם. אני לא שוכחת. זה לא נעלם. האם יבוא יום שבו אצטרך להתמודד איתם? אם לא היו לי ילדים הייתי פותחת את זה יותר בקלות, אבל אני לא מאמינה שהם צריכים לדעת עלי הכול".

הכתיבה הגיעה אליה, ככל הנראה, בירושה, בגנים. "כל השנים התעצבנו על סבתא שלי, מרים, שאמרה שכולנו קיבלנו את כשרון הכתיבה ממנה, שבגימנסיה בבודפשט היא כתבה הכי יפה. ממש לפני מותה פתאום הבנתי שבאמת היה לה את זה. את היכולת הזו לתפוש משהו ולקורא לו בשם אחר, משהו שמהדהד באוזניו של כל מי שקורא את זה. הדברים שהיא כתבה לא נשמרו, כי היא עברה את השואה. ואבא שלי תמיד חלם להיות סופר, אבל אף פעם לא כתב רומאן".

אבא שלה, גבי בשן, היה עיתונאי נודע ולפני 11 שנה שם קץ לחייו. במלחמת לבנון הוא נפצע ושתי רגליו נקטעו. האיש, שלדברי בתו, אמר תמיד שהוא לא יזדקן וספר אם יגיע לגיל 60, מצא את עצמו במצבים קשים מאוד, גופנית ונפשית, ובחר לסיים את חייו בירייה. הוא היה בן 52, ולא השאיר אחריו מכתב פרידה. גלבפיש כתבה לא מעט על הנושא, בבלוג שלה (http://gelbfish.com) . על החיפושים אחריו כשנעלם, על מציאת גופתו בחדר במלון, על הרגע שבו קיבלה את הבשורה, מחזיקה בידיה את בנה הבכור שהיה בן חודשיים וחצי בלבד ועל ההיבטים המעשיים לכאורה, כמו הצורך לענות להודעות מייל שאביה קיבל לאחר מותו, או לנתק את חשבונות האי-סי-קיו שלו, "פרידה מהישות הוירטואלית שממשיכה להתקיים במחשב שלי", היא קראה לזה. "מרגע שאבא שלי מת ידעתי שאכתוב על זה. התאבדות זה חור שחור, שלעולם לא נסתם. ואנשים מתביישים בזה, כך שהפעולה הראשונה שעשיתי הייתה לדאוג שלא יכתבו על זה בשום עיתון אבל עם הזמן הבנתי שאם אני אכתוב, הסוד האפל יתפוגג ואני אפסיק לפחד מזה. רציתי שאם מישהו ששוקל התאבדות ומחפש על זה מידע ברשת, הוא ימצא גם את הקול שלי".

הכתיבה עזרה לך להשלים עם זה?

"מה שעזר לי זה שבשנה האחרונה לחייו, אבא שלי ואני תיקנו כל מיני דברים ולא היה בינינו פצע. ההתאבדות נבעה מפצע שלו, שאני מבינה וכואב לי, אבל אני מקבלת את זכותו לבחור".

כילדה היא כתבה, מיני ניסיונות וגישושים שלא שמרה, ואמרה תמיד שהיא רוצה לעסוק בכתיבה, וגם ללמוד ספרות, אבל אבא שלה אמר שזה לא פרקטי ואחרי רומן בזק עם האוניברסיטה ("אחרי הקורס במחשבה מדינית- מיציתי") הלכה לעבוד כפועלת במפעל ("התנועות האוטומטיות אפשרו לי לחשוב") וכחקלאית בקיבוץ ("אני כל כך אוהבת חקלאות. זה לא מסתייע באורח חיי הנוכחי, אבל בכל פעם שיש הזמנה לקטיף, אני שם ואני עדיין טובה בזה"). "בשנות העשרים שלי הייתי מדי פעם אומרת לעצמי 'עכשיו', ומתיישבת וכותבת עשרת אלפים מילים של משהו, אבל לא התחייבתי לתהליך. אני זוכרת את אבא שלי אומר לי שבגיל 20 יש לי זמן, אז 'שבי, תכתבי' ואני עונה לו 'אין לי מה להגיד על שום דבר. כשאהיה בת 40 יהיה לי'."

באמת הרגשת שאין לך מה לומר על החיים?

"כנראה, כי זה מה שאמרתי לו אז. את יודעת, יש כל מיני גאונים, בעיקר צרפתים מתים, שהוציאו בגיל 18 טקסטים מופתיים, הם ידעו משהו על הקיום האנושי, וזה מדהים. אני לא כזאת. בגיל עשרים הייתי טמבלית, ובמשך הזמן למדתי דברים על בשרי, הבנתי דברים על עצמי ועל העולם שלא יכולתי לדעת אז. אני קוראת דברים שכתבתי אז, וחושבת שהייתי ילדה נחמדה ולא מעניינת. כתבתי ספר שלם אז, מין רומאן בין בחור לבין משרתת מבוגרת, שלא מעוגן בזמן ובמקום, ונתתי לדוד גרוסמן לקרוא. הוא אמר שניכר כישרון אבל צריך לעבוד על זה, ולא היה לי מושג איך לעשות את מה שהוא מבקש, אז עזבתי את זה. אני אוהבת את הספר הזה, אבל לא יעלה בדעתי להוציא אותו לאור. הוא שלי, ואני גונבת ממנו סיפורים כל הזמן אבל לא יכולה לטפל בו כמו שמגיע לו".

וידעת שיום אחד זה יבוא?

"תמיד חשבתי שכדי לכתוב ספר צריך קודם כל כישרון. התגלית הכי חשובה ומרעישה בחיי המקצועיים הייתה שהכישרון הוא משני לעבודה נורא קשה ושההתמודדות שלנו היא עם החרדה של 'מה יקרה אם אני אצליח לכתוב'".

"סיפור קטן ומלוכלך" נכתב, היא אומרת, לאורך שלוש שנים ("עם נטו כתיבה, אולי חודש"). יש לי פרצי כתיבה אינטנסיביים, אני קמה בארבע בבוקר כדי לכתוב, וכותבת עד הלילה עם שעה הפסקת שינה. נוסעת מהבית לכמה ימים בשביל זה. עד שקראתי שככה עבד ג'ורג' סימנון חשבתי שאני לא נורמלית. אין לי טלוויזיה, אני מכבה את הטלפון. לא מדברת עם אנשים. אוכלת, ישנה, כותבת. ובין נסיעה לנסיעה קורים המון דברים שמוצאים את דרכם לספר. הראדר שלי פתוח בלי שאני שמה לב, וכשאני יושבת לכתוב פתאום כל מיני תובנות מופיעות בספר".

בדרך לספר, גלבפיש עברה את המסלול הצפוי בעיתונות: דבר, על המשמר, טלגרף ויום אחד נשלחה להכין כתבה על ספק האינטרנט הראשון בארץ, ונשארה לעבוד שם. "ככה הכרתי את בעלי", היא אומרת. "היו אז אולי 50 איש מישראל מחוברים לרשת, ובאופן טבעי התחלנו לדבר, וזה מזל גדול כי אחרת לא הייתי פוגשת אותו. הוא דתי, הוא צעיר ממני, ואין לנו בכלל מעגלים משותפים".

ואיך אחרי כל השנים האלה ביחד, הוא לא הצליח לגרום לך להיות דתייה?

"מי אמר שלא? הייתי דתייה. וכבר לא. כל אחד מאתנו חי את חייו מתוך כבוד עצום לחייו של השני. אני מאמינה באלוהים, וזה עוד מלפני שהכרתי אותו, ובתקופה מסוימת גם קיימתי מצוות, והבית שלנו עדיין כשר ושומר שבת והכול. אני מאוד אוהבת את הביטוי 'דתילוני', שזה אנשים כמוני שאינם דתיים אבל גם לא חילוניים. יש ליהדות מקום בחיים שלנו, אנחנו הולכים לבית כנסת אבל יש לנו ואריאציות שלנו על הנושא. "

זה מצריך הרבה מאוד סובלנות הדדית

"התחתנתי עם אחד הגברים הטובים בתבל, אם לא הטוב שבהם. בפעם הראשונה שהבאתי אותו לבית הורי, שהיו אוכלי שפנים ובועלי נידות, אמא שלי הגישה לו קפה ועוגה והוא שתה ואכל. ואני תהיתי אם לומר משהו, ושאלתי אותו איך. הוא אמר 'דרך ארץ קדמה לתורה' הבנתי אם מי יש לי עסק, ומאז זה רק הולך ומשתפר. את הילדים (ינאי, בן 11, אוריה בת 8 וחצי והללי בת שלוש) אנחנו מגדלים כדתיים, כשההסכם בינינו אומר שהם ילכו לחינוך דתי עד כיתה ח' ואז הם יעשו את הבחירה. גרנו הרבה שנים במודיעין כדי לתת להם בית ספר מעורב, והיום הם לומדים בבית ספר שמוגדר 'דתי תל אביבי'…

כשכתבת על אבא שלך, כתבת בין השאר שכולנו מקבלים החלטות ממקום מאוד בודד. החיים שלך נשמעים כמו ההפך הגמור מזה

"אני חיה בבית מאוד הומה ושמח ואני מאוד אוהבת את זה. אבל אני רואה כמה דברים שקורים לי בתוך הראש הם לא יודעים, אז אני יכולה לשער שגם אני לא מכירה אותם לגמרי. אני מכירה את הבדידות מגיל צעיר מאוד, עוד מלפני שהיה לי שם בשבילה. הרבה שנים חשבתי שמשהו לא בסדר בי, ואז בגיל 15 נתקלתי בשיר באנגלית עתיקה של המשורר מתיו ארנולד, שהשד יודע איך הבנתי בכלל, שאומר שככה כולנו, לבד, וזה הדהד לי מוכר ונכון. וכשנכנסתי למערכת יחסים עם יואב שמחתי שלא הפכנו לאחד, לזוג מהסרטים, יש לנו נפרדות עצומה ואנחנו נהנים מאוד להיפגש. אנחנו מכירים היטב, אבל אני תמיד מוכנה לאפשרות שהוא יעשה בחירה שתפתיע אותי, שאני לא אבין, אני אוהבת את זה ואני חושבת שכל צורת חיים אחרת היא אשליה. "

  * הראיון עם רוני גלבפיש פורסם במוסף הספרים של לאישה, בגליון שראה אור אך אתמול!