התגלית המפתיעה ביותר בשיחה הממושכת שלי עם שמעון צימר לרגל צאת ספרו "לפעמים הבית הוא רוצח", היא שהוא איש מצחיק. אחרי שבעה ספרים, חמישה מחזות ואינספור שירים, שבכולם נדמה שהוא מחטט בקרביו ודולה מתוכם, באמצעות מכשיר קהה, אברים מודלקים וכאבי נפש, ואחרי ספרו האחרון "לפעמים הבית הוא רוצח", שלשמו נתכנסנו הפעם, ציפיתי לשיחה מיוסרת, והתברר לי שאלה שמורות אצל צימר לכתיבה. הוא לעולם לא יכתוב כתיבה הומוריסטית. "לחיים יאה טיפול ריאליסטי", הוא אומר.
"לפעמים הבית הוא רוצח" (הוצאת אפיק) הוא רומן סוחף המתאר את התפוררותה של משפחה קטנה. הבן הבכור נהרג בזמן שירותו הצבאי – ואולי התאבד – ושלושת בני המשפחה הנותרים: ההורים והבת מתמודדים בדרכים שונות עם חבלות הלב שהותיר בהם האירוע. הם לא חוסכים זה מזה אכזריות. "לפעמים אני חושבת שאם לא הייתי מתחתנת אתך, נדב לא היה נולד ולא היה מת", אומרת האישה לבעלה, אבל באותה נשימה היא גם מודה בחולשותיה ובמצוקותיה, כשהיא מקווה שייפלו טילים, שיהרגו עוד צעירים, שהיא לא תהיה כלואה בבדידות של שכול. בפחות מ – 170 עמודים צימר מספיק לכתוב על אלימות ומין, גזענות והומופוביה, ההזדקקות לחום אנושי והצורך הנואש במרחב שאיש אינו חודר לתוכו, על זיכרון ועל רצון לשכוח וכל זה בלי שורה אחת מלאכותית או מביכה.
צימר, בן 66, נשוי ואב לשני בנים, נולד בקריית חיים מערבית. הוא בן בכור (ואחריו אח ואחות) להורים שהגיעו אחרי מלחמת העולם השנייה מרוסיה הלבנה. כשקיבלו שילומים מגרמניה קנו בית קטן עם חצר "בקריה המזרחית היותר ותיקה ועשירה", כהגדרתו. "נקודת המוצא שלי היא נקודה רעה", הוא מעיד. "זוגתי אומרת שכשהכירה אותי בגיל 34 כבר הייתי זקן ודיברתי על המוות, ואת זה כנראה ספגתי מהוריי, אלה דברים שקשה לעקור מהשורש, מה עוד שכמי שעוסק בכתיבה ולא מחפש מנוחת נפש, מעולם לא רציתי להתרושש מהשקפת העולם הזו, כי היא מפרנסת את רוחי".
כשאתה מדבר על נקודת מוצא רעה אתה מתכוון לשתיקה של אחרי השואה?
"בכלל לא. כי בבית שלנו דיברו כל הזמן על מה שקרה שם. אבי, יצחק, היה פרטיזן שתיאר את עלילותיו באותם ימים כאילו לא היה שה מובל לטבח אלא נאבק ונלחם. איזה גוי הסגיר את הוריו והם נרצחו, ואחרי שאותו איש הובא למשפט אצל הפרטיזנים הוא עמד וירה בו. אמי, מרים, נמלטה אל תוככי רוסיה מאימת הגרמנים והצטרפה לצבא הרוסי. הם הכירו במחנה עקורים ועלו יחד ב–1949." אביו של צימר היה פועל בנמל ולאחר מכן ברזלן בבית חרושת. "אמי הייתה אומרת שהיא מכבסת את בגדיו והם ספוגים בחלודה ודם.
"דמותי עוצבה כנראה בדמותם. הם לא היו ממוספרים, לכן הרגשתי תמיד שהיו כאלה שהשואה פגעה בהם יותר ואני – אם להיות אירוני – במדרג נמוך יותר ביחס ליוקרה של להיות דור שני. לא ניטע בי שיקוף ישיר של אימת השואה. אני לא פוחד מקטסטרופה, אבל אני נוטה לראות את הכול מתוך דלת האמות של המשפחה שבתוכה גדלתי ואיני פותח חלון או דלת למרחבים סוציולוגיים אחרים".
זה לא מדויק, בלשון המעטה. צימר, שבשנת 2006 זכה בפרס ראש הממשלה, כותב פרוזה כבר למעלה מעשרים שנה. רבים מגיבוריו הם אכן אנשים שהוכרעו על ידי החיים, שאינם מצליחים לממש אהבות ואפילו לא למצות תאוות, אך אלה פזורים בכל מרחבי החברה הישראלית, החל במשוררים ובצלמים וכלה בשחקנים ובפסיכולוגיות, אחדים מנותקים מילדיהם ואחרים מסורים להם בצורה פתולוגית; יש לו גיבורים תל אביביים וגליליים, בעלי הומור עצמי ומלאי רחמים, כאלה המטפלים בהורים זקנים ואחרים שלוטשים עיניים מבועתות נוכח ההתבגרות המינית של צאצאיהם. מותר להניח שחלקים גדולים ממורכבותם הנפשית של גיבוריו הוא אכן מצא בתוך עצמו, אם כי רק ברומן המצוין "רע לתפארת" (ספריית פועלים) יצר גיבור שכמותו, עובד כספרן. אך בניגוד לדמותו המוארכת והצנומה תיאר אותו כמי שיש לו "מותניים, שדיים וישבן של מנדרין סיני". "טוב", הוא מודה, "אני נוהג להשחיר את עצמי, את חיי הזוגיות שלי, אני מנפץ דברים ומעקם אותם לטובת הכתיבה".
למה?
"כי הטלף השחורה הזו, החונקת, המוות הפרטי שלקראתו כולנו הולכים, היא עדיין מרכז הכובד בנפשי. בעבר נדמה היה לי שכל כתיבה על נושא אחר היא מנוסה מהדבר הזה. עם השנים צמחתי והבנתי שזה לא נכון ושיש עולם שלם נוסף שראוי לעסוק בו, ולכן פתאום בנובלה שאני כותב עכשיו הוצאתי מהבוידם את האלוהים שהיה לי פעם והפכתי אותו לנושא. אבל לתוכן הנושן, המוות, יש עדיין משקל גדול אצלי".
אלוהים תפס מקום מרכזי בילדותו ובנעוריו. "הורי שמעו ממישהו שחינוך דתי הוא חינוך טוב ושלחו אותי לבית ספר דתי. מצאתי את עצמי חובש כיפה עד גיל 16, אבל הייתי אאוטסיידר, כי הורי לא היו דתיים בהכרה", הוא מספר. "אחרי שנה אומללה מאוד בישיבה תיכונית, המרתי את הכיפה בכובע קסקט שהלכתי אתו חצי שנה. הייתי כאוב נורא וחיפשתי להיבדל, להתרחק מהריח הנורא במפרץ שהגיע מבתי הזיקוק, מהחיים הקשים האלה שבהם כולם פועלים ועובדים מהבוקר עד הלילה. הייתי רץ לקולנוע "בית העם" כדי להסתכל על תמונות של שחקני קולנוע, להתאמן בשליפות של ביל קרטר ולחלום על להיות על הבמה, באור".
מאחר שמגיל צעיר גילה נטיות אומנותיות והיה לו קול סופרן נאה ("חוזליטו של בתי כנסת" כהגדרתו) שהתחלף בבריטון ערב ביותר, הוא עשה את צעדיו הראשונים כזמר במועדונים שאליהם נשלח על ידי אמרגנים, כמו "קליפסו" ברמלה או "הריוויירה" בבת ים. "בשיאי הקלטתי שיר של מישה סגל, עם מילים שכתבתי, שהגיע אפילו לפינה לשיפוטכם בגלי צה"ל אבל לא נכנס למצעד. לימים בני בכורי הפך לעורך מוזיקלי בגלגל"צ ונתקל בשיר הזה ואני הייתי בפאניקה מרוב בושה."
הכתיבה הגיעה אחרי שהקריירה המוזיקלית לא נסקה?
"עברתי לתל אביב, קראתי משירי בערבי שירה שדוד אבידן היה עורך ב"בימרתף" ורציתי להיות שחקן, בגלל מניפת הזהויות המתחלפת, אבל במעט ששיחקתי, במחזות שלי ושל אחרים – שיחקתי למשל ב"ינטל" שביים חנן שניר, ואפילו התערטלתי שם ושרתי שיר שנשלח לברברה סטרייסנד – גיליתי כמה קשה לי להיחשף פיזית."
הכתיבה שלך חושפנית מאוד בכל מה שקשור לגופניות, למין
"בכתיבה אין לי בעיה להיחשף. אני כותב גם על מין, כי אני מנסה לנסח אמת קיומית שקוסמת לי. אני זוכר כמה אהבתי את שיר ציפור המכנסיים של חנוך לוין, את הבכי של הגיבור בטנגו האחרון בפריז, את השורה של יהודה עמיחי שמתארת איך איבר המין נוטל את הדם מכל הכאבים. אני כותב על תחושה שאני מכיר, שבה הזהות נאספת מכל מחילות הגוף אל האיברים התופחים והמשתוקקים ואחרי המעשה יש ריקנות וייאוש.
גם על שגעון הוא לא חושש לכתוב. בנובלה שלו "עבודה על תפקיד" אחת הדמויות, תמר פדידה, סובלת מהפרעות נפשיות קשות. דמותה מבוססת על מי שהייתה זוגתו לפני שנים, המשוררת מירי בן שמחון, שהבליחה, סחפה לא מעט מעריצים ונהרגה בתאונת דרכים בגיל צעיר. הם הכירו בערב שירה "אחרי שנעזבתי על ידי מישהי שהפסיכולוג שלה ייעץ לה כנראה להיפרד ממני". בן שמחון למדה תיאטרון ב"בית צבי" והם התגוררו בדירת חדר בלב תל אביב. "אהבתי את השירים שלה, את מרכיבי החיים שלה, את המראה שלה ואולי אהבתי גם את הדברים הרעים שנלוו אליה."
השיגעון שלה?
"לא ידעתי אז לקרוא לזה בשם, אבל התחילו לקרות דברים. היא האשימה אותי בכל מיני האשמות מוזרות, כמו שבלילה אני מקשיב לתת ההכרה שלה ודולה משם חומרים. היא אושפזה בטלביה, שוב ושוב, אבל זה רק העצים את אהבתי אליה. לאנשים כמוני יש יחס רומנטי לשיגעון. לשפה הדחוסה, לטמפרטורה המשתנה של המילים אצל סכיזופרנים, לאינטנסיביות הזאת. מירי הסתובבה בעולם כאילו היא השחקנית הראשית וכל האחרים סטטיסטיים. זה נגע בי בנפש בשלב רך מאוד. נפרדתי ממנה בהרבה עמל וסבל, אבל מאז אני לא מפסיק לכתוב על משוגעים".
כיום הוא, כאמור, ספרן, בספרייה בצפון תל אביב, אבל במהלך חייו הספיק לשמש טכנאי מטוסים ("בצבא, ואחרי תקלה העבירו אותי ליחידת תחמושת אווירית שבה בעיקר כתבנו קללות על הפצצות"), שומר בבתי הזיקוק, אפסנאי במפעל לאטמים, סבל בשוק הסיטונאי, קורא מוני חשמל, פקיד בחברת ביטוח ופועל במפעל לבקבוקי זכוכית.
אתה כותב כל חייך, אבל לא מתפרנס מכתיבה
"פעם אחת שילמו לי עשרת אלפים שקל על מחזה ב"הבימה", אבל מהספרים לא הרווחתי גרוש. ניסו לסדר לי עבודה במשרד פרסום, כי יש לי דמיון פרוע, וגם בעיתונות, אפילו עבדתי ב"לאשה" שבוע שבועיים, אבל לא שרדתי, כי אני לא נטוע במציאות".
המדור לאיבוד קרובים 