ארכיון תג: הורמונים

הלא-גיבור-על הכי מצליח בטלוויזיה (ראיון עם יו לורי על "האוס" ועוד קצת)

הפרסומת ל"לוריאל" היא כנראה החותמת הרשמית. יו לורי (שעל פי עדותה של אמה תומפסון אהב תמיד להעמיד פנים שהוא אחד הגברים הקשוחים, המסוקסים והמסתוריים שגברים אחרים היו מתים להיות) הגיע למעמד של סופרסטאר. האיש משחק (בהצלחה היסטרית את "ד"ר האוס") ומנגן (ולפני מספר חודשים השיק דיסק ג'אז-בלוז ראשון), חלקים נרחבים מאחוזות ההומור הבריטי רשומים על שמו (ביחד עם שותפו הנצחי סטיבן פריי), מלכת בריטניה העניקה לו תואר כבוד (OBE) ורשימת הפרסים שקיבל ארוכה מכדי לצטט בכתבה. ועכשיו הוא מפרסם מוצרי טיפוח, אקט שרק מאצ'ו אולטימטיבי, כזה שגם קלינט איסטווד ממצמץ לעומתו בקנאה, יכול לעשות.

אה, וגם – הספר הראשון שלו "מכירת חיסול" תורגם זה עתה לעברית. לורי כתב אותו לפני למעלה מ – 16 שנה, וכבר הספיק לפרסם אחריו את "חייל של נייר", שכמו "מכירת חיסול" גם הוא ספר מתח – ריגול הומוריסטי. וזה לא שלורי מתכנן קריירה של סופר דווקא. צבר הכישרונות שלו פשוט לא מניח לו לשקוט. כשהוא לא מצלם (בקליפורניה) הוא מלחין או מקליט או מופיע (עם להקה שלמה של מוזיקאים שהם גם כוכבי טלוויזיה בארה"ב) וגם כותב. הגיבור שלו ב"מכירת חיסול" (עם עובד, תרגום: יעל אכמון) תומאס לאנג, חייל בדימוס המסתבך בפרשיית סחר בנשק חובקת עולם, הוא בדיוק האולטרא גיבור, האופנוען הגברי להחריד, שמתאים ללורי להמציא. אחד שמחסל את הרעים ומשאיר אחריו שובל ברור של בדיחות סרקסטיות. לורי, שסיפר בראיונות על מאבק מתמשך בדיכאון, משתמש כל חייו באותו נשק עצמו. האיש שהגיע למשחק כמעט במקרה, אחרי שהקריירה שלו כחותר ספורטיבי עם חלומות אולימפיים נקטעה באיבה (בגלל מחלת הנשיקה) הוא הצטרף לקבוצת הדרמה של הסטודנטים בקיימברידג', שם כיכבו שמות מהוללים כמו תומפסון ופריי – והשאר היסטוריה.

לורי, בן 53, יליד אוקספורד, הוא צעיר האחים במשפחה שכללה שני בנים ושתי בנות. אביו, אגב, היה רופא וגם חותר שאפילו זכה במדליית זהב באולימפיאדת לונדון 1948. הוא זכה להשכלה משובחת (פנימיית איטון, תואר בארכיאולוגיה ואנתרופולוגיה בקיימברידג') וניצל כל מילימטר של היכרות קרובה עם האצולה הבריטית כשגילם דמויות נפלאות כמו ברטי ווסטר בסדרת המופת "ג'יבס וְוּסטר" או הנסיך ג'ורג' השלישי בסדרת-העוד-יותר-מופת "עלילות הפתן השחור ובסרטים כמו "החברים של פיטר" או "על תבונה ורגישות". הבי בי סי הימר עליו ועל פריי כשהיו צעירים אנונימיים ונתן להם תוכנית משלהם ("קטעים של פריי ולורי") שהפכה ללהיט, למרות שצמד כוכביה התגלו כחיות במה חסרות נימוס, כבוד לרשויות או מעצורים ובעיקר כמצחיקים להחריד. הוא נשוי ואב לצ'ארלי, ביל ורבקה ומאז 2004, אז החלה משודרת הסדרה "האוס" הוא לא יכול לעבור ברחוב כמעט בשום מדינה בעולם המערבי, כולל יפן, מבלי שגדודי מעריצים ישעטו אחריו בצרחות חדווה.

"האוס", הסדרה שהפכה אותו לגיבור על (ואם להאמין לטי וי גייד האמריקאי גם לכוכב היקר ביותר כרגע, המקבל כמעט חצי מיליון דולר לפרק), תובעת מלורי כמעט את שעותיו. לצורך הצילומים הוא מבלה לפחות 9 חודשים בשנה בארה"ב ומחזיק גם שם אופנוע כבד (בריטי), כמו בבית. העונה הנוכחית (השמינית) שלה, היא כנראה האחרונה, ויש ללורי לא מעט תכניות לאח"כ. "אני מקווה לחזור לכתוב אחרי האוס", הוא אומר השבוע בראיון. "הכתיבה היא עיסוק שמתאפשר בשעות יותר תרבותיות מצילומי טלוויזיה ולא צריך להקפיד על לבוש או הגיינה אישית. כשכתבתי את "מכירת חיסול" חשבתי על חמישה או שישה ספרי המשך. יהיה לי הרבה מה לעשות, בכל בוקר, החל מעשר, בפיג'מה".

ומה לגבי מוזיקה? לא מזמן הוצאת דיסק ראשון – איך אתה בכלל מחליט באיזה מכישרונותיך המרובים להשקיע?

"בדרך כלל אני פשוט עובד על מה שמונח לפניי. אם יש בחדר פסנתר, אני מנגן או מנסה לנגן. אם יש מכונת כתיבה, אני אכתוב, או אנסה לכתוב. אם יש בחדר טרמפולינה… נו, טוב, את מבינה, נכון? אני לא ממש מתכנן דברים, אם בכלל. יש לי סוכנים ומנהלים שמדברים על פרויקטים שיתרחשו בעוד חודשים או שנים – אבל אני מתקשה מאוד להאמין שיש דבר כזה, עתיד. ההווה מספיק מסובך לי".

 לורי (בבור) עם פריי (הקסום) בימיהם הראשונים בטלוויזיה

לא מזמן צילמת תוכנית חגיגית עם סטיבן פריי, במלאת 20 שנה לשיתוף הפעולה שלכם. איך נשארתם חברים כל כך קרובים כל השנים? שניכם בעסקי טלוויזיה וקולנוע, בתחומים שיש בהם כל כך הרבה אגו וקנאה ויריבות…

"עבדנו יחד כי הצלחנו להצחיק זה את זה. זה כל העניין. אני לא חושב שהייתה בינינו אי פעם תחרות, מלבד אולי כששיחקנו שחמט או דמקה. האמת היא שכשהיינו משחקים, זה היה מכניס את שנינו לכזה מתח, שהיינו חייבים להפסיק עם זה לתקופה. סטיבן עדיין חייב לי 4 מיליון ליש"ט, אלה חובות הדמקה שלו מחופשה שבילינו יחד בכרתים לפני עשרים שנה. הוא אומר שהצ'ק בדואר".

האם אני צודקת כשאני רואה בכם צמד ששינה לגמרי את ההומור בטלוויזיה הבריטית?

"זה מאוד מחמיא לי, אבל אני לא בטוח שזה נכון. ניסינו לכבוש לעצמנו מקום בהיסטוריה הארוכה, העשירה והמוצלחת של מערכוני הטלוויזיה הבריטיים – מסורת ששנינו תמיד אהבנו ועדיין אוהבים. גדלנו על הגונס (פיטר סלרס וספייק מיליגן), על פיטר קוק ודדלי מור, על מונטי פייטון ועל הגודיז. אלה קומיקאים שמטילים צל ענק, כולם. "

תיארת לך שאי פעם תככב בסדרה בינלאומית כל כך מצליחה כמו "האוס"? הדמות המאצ'ואיסטית של גרגורי האוס שונה מאוד מהטיפוסים האנגלים-טמבלים-מגוחכים שעשית עד אז…

"ההצלחה של האוס הפתיעה אותי, אבל לא איכות הסדרה. מרגע שהתחלתי לקרוא את התסריט הראשון, מהעמודים הראשונים אפילו, ידעתי שזאת תהיה סדרה טובה. לא חשבתי על הפן הזה, של סופר-גיבור, למרות שידעתי תמיד שהאמריקאים (במקרה הזה – הקנדים) אוהבים לכתוב על אנשים שהם מעריצים, דמויות שהם היו רוצים להיות. כותבים בריטים כותבים לעתים קרובות מתוך נקמה, בניסיון למצוא פיצוי על עגמת נפש וסבל שהם עברו בבית או בבית הספר. זה לא רע, אבל ככה לא נולדים גיבורי על. הגיבורים הגדולים הבריטיים היחידים שאני יכול לחשוב עליהם הם שרלוק הולמס, ג'ימס בונד והארי פוטר. לאמריקאים יש אלפים כאלה".

אם כבר מדברים על אמריקאים – איך אתה מצליח להישמע כל כך אמריקאי בסדרה?

"אני עובד על זה. אני עושה הרבה מאוד חזרות. אף פעם לא ניסיתי לשכנע את המפיקים לשנות את המוצא של ד"ר האוס, אם כי לפני הפיילוט ניסינו את זה ומיד זנחנו את הרעיון. אני חושב שכולנו הבנו שהדמות גם ככה די קשה לעיכול לקהל האמריקאי, קשה להם לחבב אותו ולהבין אותו, ולא צריך שהוא יהיה גם זר דפוק בנוסף לכל".

יש לך תפקיד שאתה חולם לגלם ועוד לא יצא לך?

"אין תפקיד שעליו אני חולם. לא ממש. אני חושב שאני אדע שיש תפקיד כזה כשאתקל בו. "האוס" הוא התפקיד הכי חלומי שנתקלתי בו, החלום שכל שחקן יכול לקוות שיתגשם".

יש לך תכניות לחזור אי פעם לקומדיה?

"אני לא חושב על זה בתור חזרה. "האוס" היא תוכנית מצחיקה יותר מרוב התוכניות שמשודרות בימים אלה בטלוויזיה, ויש לי מזל גדול שיש לי הזדמנות לשחק תפקיד שמכיל כל כך הרבה רבדים וגוונים. יש בסדרה שנינות, סלפסטיק, טרגדיה, חרדות, הירואיות. הכול".

 

חברו הטוב של לורי, פריי, מגיע ארצה מדי פעם. גם הספרים שלו ("היפופוטם", "עושים היסטוריה") תורגמו לעברית, ויש לו משפחה בישראל. גם ללורי, מסתבר, או ליתר דיוק – לאשתו. למרות זאת לא יצא לו עדיין לבקר כאן, ו"מכירת חיסול" לא זוכה למסע יחצנות שיביא אותו לכאן בקרוב. "תוכניות לבקר בישראל? " הוא אומר. "לא כרגע, לצערי הרבה. אחרי ש"האוס" תרד, אני מתכנן לנסוע להרבה מקומות, לאורך ולרוחב כדור הארץ".

 ** ]ורסם במדור הספרים של לאישה

לקחתי על עצמי משימה לכתוב על המיניות הנשית

רונית ידעיה רצתה מאוד להשתתף ב"מחוברות", אבל הבמאית, ג'ולי שלז, אמרה לה ' לא תודה, אנחנו לא רוצים אישה בת 58'. וכולנו הפסדנו. כי ידעיה התכוונה לפברק את הריאליטי, כלומר להשתמש בחשיפה לכאורה כדי ליצור דמות וחיים, אירועים והתחבטויות שאינם אמתיים לגמרי אלא סוג של יצירת אומנות מצולמת, כמו אחד הרומנים שלה, שנראים כולם כמו השתקפות מדוקדקת ומפורטת של החיים עד שלפעמים קשה להאמין שהיא בודה וממציאה ולא פשוט מעתיקה את חייה שלה.

אלא שרונית ידעיה רחוקה מאוד מגיבורות ספריה. מובן שכמו כל אמנית, גם היא משתמשת בחומרים שחלקם נובע מתוכה, וחלקים אחרים היא דגה מתוך סביבתה באמצעות האזנה ותצפית ודמיון, אבל המציאות שהיא בוראת נדמית ריאליסטית עד כדי תעתוע. לפעמים זה קיבוץ, שחבריו מתקשים להגדיר את גבולותיהם האישיים, בפעם אחרת זו שכונת יוקרה שהחיים בה נוגעים ולא נוגעים במציאות הישראלית.

 ב"שכן טוב", ספרה החדש (החמישי) היא מתארת שכונה פרברית שתושביה מתקשים להכיל את הפשרות שהם נאלצים לעשות בחייהם ומקנאים במי שהצליח להגיע לבית שיש בו פרופילים בלגים בחלונות ותצפית על "איקאה". הדמויות שלה פשוטות רק לכאורה: גילה הגננת נשואה לאיציק הסוהר. הוא שוכב עם אשת אחד האסירים, והיא מנהלת רומן אובססיבי ומיוסר עם מוטי, טכנאי המזגנים שגר ממש מעבר לגדר, ואשתו, לוסיאנה, מעדיפה לחלוק את מיטתה עם להקה של חתולים. ידעיה מתצפתת עליהם בעין חסרת רחמים. היא חושפת את התסכולים והקנאות שלהם ומניחה להם להתייחס זה לזה (ולעצמם) באכזריות. ומאחר שהיא סופרת מדויקת מאוד, היא לכל אחד מאלה יש שפה משלו ומבט מובחן מאוד על המציאות. ובמציאות של "שכן טוב" יש גם רצח ואונס ותקוות מנופצות של ילדים קטנים והתמודדות עם הורים מזדקנים ועם האינטימיות הכפויה של גוף חסר אונים, ופנטזיות על סקס וחיפוש נואש אחרי אהבה ובטחון ולמרות כל אלה הוא מצליח להיות ספר מצחיק ביותר.

 

ההומור של ידעיה דקיק ומענג ומפוזר בין השורות מבלי להפריע לעלילה לנוע משיא רגשי אחד לשני. לפעמים הוא נמצא שם בחרוזים שצמד הגננות גילה וצילה משמיעות באוזני הילדים בגן, לפעמים בהרהורים (איציק, שמגלה שגילה בוגדת בו, תוהה האם יתכן שהיא רבגונית יותר מששיער) ולעתים בהתמסרות העיוורת של הדמויות להשגת יעדים מופרכים, כמו ניסיונות ההתחזקות הדתית של איציק וגילה, שמתקיימים במקביל לבגידות ההדדיות שלהם, ובחסות כללים מלאכותיים שהם כופים על עצמם ומובילים, למשל, את גילה לקיים יחסי מין עם מוטי בכל צורה אפשרית, מלבד זו הכוללת חדירה קונבנציונאלית.

"שכן טוב" ('כתר') הוא כאמור ספרה החמישי של ידעיה. היא בת 58 ועומדת בראש מגמת הכתיבה בבית הספר לאומנויות "מנשר" בתל אביב, שהקימה לפני שש שנים ביחד עם עודד, בעלה, שלו נישאה כשהייתה בת 19. היא גרה בנווה צדק אבל בקרוב תעבור ליפו. כשנישאו גרו בקיבוץ חניתה, שבו גדל עודד, והיא, שהייתה אומנית, עבדה המפעל, מול מכונה אימתנית וקיבלה אישור להקדיש שלושה ימים בשבוע לציור, למורת רוחם של חלק מהחברים שנהגו להתלונן אם נראתה יושבת במועדון וקוראת עיתונים וביקשו לוודא שבתמורה לימי היצירה היא תקבל את משמרות הלילה הכי קשות. היא למדה אומנות בניו יורק, ואת הרווחה הכלכלית שלה יצרה במו ידיה, ממסחר ביהלומים. היא, אגב, הייתה מן הנשים הראשונות שהתקבלו כחברות בבורסת היהלומים, שהתירה קבלת נשים רק בשנת 1987.

 יש לה נוכחות כובשת, היא מצחיקה והיא מגדירה את עצמה כפמיניסטית ולוחמנית, וזה לא מפתיע בהתחשב בעובדה שהיא גדלה בבית רביזיוניסטי, שמצד אחד נכחו בו נשים לוחמות ועוצמתיות ומצד שני החברה שמסביב הביטה בו בזלזול, שלא לומר בתיעוב. יש לה שתי בנות (קרן ואלה) ונכד אחד(אמיר) שאתו היא מבלה לפחות יום בשבוע, וכשהיא כותבת היא מסתגרת מהעולם ומתרגלת משמעת עבודה חסרת פשרות.

סליחה, אבל כמי שנישאה בילדותה המוקדמת ומעולם לא התגרשה, מאיפה את יודעת כל כך הרבה על רומנים ובגידות ונטישות והתאהבויות ואכזבות?

 "הוי, כמה כיף לדמיין, לא? יש סופרים, בעיקר גברים אני חוששת, שכמו ארנסט המינגווי צריכים לחוות הכול כדי לכתוב. הם נוסעים למסעות, הם עוברים לחיות בהודו, הם בוגדים. אני לא מרגישה שאני זקוקה לזה. אני מאוד אוהבת לצותת לאנשים שמדברים שיחות קטנות, כל שטות שאני שומעת את מיד רושמת על פתק – אם אני לא שוכחת, ויש לי כמובן חלומות ופנטזיות".

 יש הרבה סקס בפנטזיות האלה

"סקס זה בעיני דבר חשוב מאוד. אחרי הספר הראשון שלי "ואקום", עודד באמת נבהל קצת, אבל הוא ראה שהדברים חוזרים על עצמם בספרים הבאים, עם דמויות אחרות ומצבים אחרים, והוא הבין שלא מדובר באוטוביוגרפיה. ב"אור" כתבתי על מישהי שנתונה לניצול מיני והיא מנסה לנצל את זה כדי להתקדם בבורסה ליהלומים. אני מכירה נשים כאלה, אבל את לעולם לא תוכלי לחשוד בי שכך אני חיה. כדי להיות נועזת, לחצות גבולות בכתיבה, אני צריכה עוגן. העוגן הזה הוא הזוגיות שלי, שמגנה עלי. בזכותה אני מעזה ללכת למקומות אפלים מאוד".

זה מזל גדול למצוא זוגיות כזו בגיל כל כך צעיר

"זה לא קשור למזל. לא התחתנתי מתוך אהבה. מהילדות עשיתי רשימות וידעתי איזה סוג של גבר אני מחפשת. כמו כולם, גם אני התחתנתי בהריון. היו לנו גלולות מהדור הראשון, כך שכולם נכנסו להיריון. השיקול שלי היה קר מאוד. עוד לפני שעודד ואני היינו חברים, ידעתי שהוא אדם ראוי, שיש לנו תחומי עניין משותפים, שיש לו פוטנציאל. בחרתי אותו כמו שבוחרים חתן בשידוך, כי ידעתי שאלה הנישואים שהכי מצליחים. בלי הסחרור הרומנטי. האהבה הגיעה במשך הזמן. יש לנו עליות ומורדות. בארבעים שנות נישואים אפשר גם לשנוא ולארוז מזוודה, אבל החיים יציבים. הוא איש טוב, הוא אומן, יש לנו אותו טעם וחוץ מזה אנחנו לא מפסיקים לריב ולקנטר, אבל מצליחים לחיות וגם לעבוד ביחד כל השנים האלה".

הספרות הרוסית לא לימדה אותך שמתחתנים עם הגבר שבגללו את רוצה להשליך את עצמך על פסי רכבת?

 "לא קראתי ספרות רוסית. זה נורא שמאלצי בעיני. אני אדם קר, מנוכר ושכלתני מאוד"

 גם הנשים שאת כותבת מנוכרות למדי. הן רוצות סקס, אבל הן לא ממש חרמניות

"הן משתמשות בסקס ככלי, אבל הן גם רוצות אהבה, הן לא דפוקות בשכל. היסטורית, לפני שהיה לנו פמיניזם, הסקס היה כלי של נשים להתקדם וכלי שיעבוד של הגברים. זה נושא בעייתי גם היום, בעיקר אצל נשואים, כי לאישה יש כביכול התחייבות להיענות לדרישות המיניות של בעלה".

 רוב הנשים שאני מכירה רוצות הרבה סקס. קרבה הן יכולות לקבל גם מחברות שלהן

"זה נהדר, ועוד יותר נהדר שהן יכולות לדבר על זה ולבטא את זה בחופשיות. זה הישג אדיר של המהפכה הפמיניסטית. אני זוכרת את עצמי כצעירה לא מיינסטרימית, מקבלת תגובות מאוד צוננות ועוינות מהסביבה. בגיל 20 כשלמדתי בניו יורק, כל החברות שלי הפכו לסביות ועברו עיקור. אני ילדתי בנות, אבל למדתי לחיות כמו שאני רוצה למרות שאנחנו פה בחברה מאוד שמרנית וצרת אופקים".

התחלת כציירת. מתי התחלת לכתוב?

"בקיבוץ, במשמרות לילה במפעל. הייתי צריכה להשגיח על מכונה שיצרה גלילים של חומר שנראה כמו אלומיניום רך. שעות על שעות, רק להשגיח ולהתבונן. חשבתי להעביר את הזמן בציור, אבל אי אפשר גם לצייר ולגם להתבונן, אז התחלתי לכתוב. לא חשבתי שאי פעם אפרסם את זה. ניסיתי לכתוב כמו שאני מציירת, בצורה מאוד פלסטית, בלי יותר מדי מטאפורות, בלי רבדים פסיכולוגיים".

זה לא נכון…

 "נכון שזה לא נכון. יש רבדים פסיכולוגיים, אבל לא כמו שאנחנו רגילים לקרוא אותם. יש לדמויות עבר, חלק מההתנהגויות שלהן אפשר להסביר בסיפורי הילדות והיחסים שלהם עם בני משפחה אחרים, אבל אין את אצלי הקול שעוקב אחרי הסיפור ונותן פרשנות למה שקורה בתוך כל דמות."

את מצליחה לכתוב סצנות סקס בוטות אבל לא מביכות

 "לקחתי על עצמי משימה לכתוב על המיניות הנשית כמו שאנחנו רואות אותה, ולא להשאיר את זה בידי הסופרים הגברים. זו המשימה הלאומית שלי. עודד תמיד התבייש שיש בספרים שלי כל כך הרבה סקס ואמר לי 'למה את לא כותבת על פוליטיקה, על דברים אחרים', אבל היצר המיני הוא בעיני הכוח החזק של החיים ושל היצירה. כשכתבתי את הספר הרביעי שלי התחלתי לחוות את גיל המעבר. חצי מוח הלך לי וגם היצר. הייתי אומללה נורא עד שהבנתי שאם אין לי הורמונים אני לא יכולה להיות סופרת ומוטב שאתאבד. הרופאה אמרה לי שסטטיסטית אם אקח הורמונים אחיה שלוש שנים פחות, אבל לפחות עד אז יהיו לי יצרים, ואני אוכל להמשיך ליצור".

יש בספרים שלך סצנות קשות מאוד של התעללות בבעלי חיים

"כולם אצלי מתעללים בבעלי חיים, כי אני מאוד אוהבת חיות. אני מנסה לחשוב מה גורם לאנשים לעשות דברים נוראיים כאלה. הרבה אנשים מוצאים פורקן לאכזריות הטבעית שלהם בהתעללות ביצורים חלשים מהם. כשאיציק דורס כלב, זה מעורר את גילה מינית כי היא מצפה ממנו שיהיה גבר חזק שיגן עליה. כשגילה שופכת אקונומיקה לשלולית שבה חיות צפרדעים, היא מחסלת את הדמות הטובה שהיא בנתה ומייצגת אותה".

אבל את עצמך מצילה סדרתית של בעלי חיים נטושים

 "כשגרתי בכפר נטר, שם התחלתי לכתוב את "שכן טוב", היה לי צער בעלי חיים פרטי בבית והייתי עסוקה מאוד בלטפל בחיות עזובות. עברו דרכי לפחות שבעים חתולים וכלבים, אנשים היו זורקים בחצר שלי גורים. הייתה לי גם אתון בשם פליקה, שעברה התעללות ואני טיפלתי בה, והיה לי תיש. חברה שלי ואני היינו נכנסות לחצרות של וילות עם מספרי פלדה, גונבות כלבים שאנשים מזניחים או קושרים לכל החיים בחצר ומוצאות להם בתים. "

 לגילה, וגם לנשים בספרים הקודמים שלך, אין חברות, הן לא חולקות את מה שעובר עליהן עם אף אחד…

 "בגלל זה הן עושות מעשים קיצוניים, למרות שלכאורה הן נשים נורמטיביות לגמרי. גם לי אין חברות. יש לי חברה טובה שאני פוגשת פעם בשלוש שנים. אין לי זמן או יכולת. מי שיש לה חברות פורקת הכול בשיחות איתן ולא יוצרת. כשאני כותבת אני בסוג של התנזרות מהחיים. אני מפענחת את החיים דרך הכתיבה, במקום בשיחות אינסופיות עם חברים או עם פסיכולוגית".

 לעומת זאת, יש לנשים האלה אחיות אומללות, אחת מטורפת, אחת מפגרת..

"אני מקווה שאחותי המסכנה טלי, שהיא פסיכולוגית, מקבלת בהבנה את הדמויות של האחיות. היא תמיד הייתה הילדה היפה בינינו, ואני הייתי המכוערת שניחמו אותה שהיא חכמה. אני זוכרת שחשבתי עצמי שבתור מכוערת אני לא חייבת לעשות חשבון לאף אחד כי לא ירצו אותי מילא וככה אני לא אפחד להיות שונה ולעסוק במה שמעניין אותי באמת. היום זה אפילו יותר קל לי, כי אני סבתא ואני בגיל שבו נשים הופכות לשקופות, ואני לא מוכנה לבזבז את החיים על שטויות אז אני לא מנקה את הבית כמו שאימא שלי הייתה עושה ואין לי עוזרת ואני לא צופה בטלוויזיה ואני בכלל יכולה לצפצף על כולם".